החכם היומי על לוח השנה:
< תמוז ה'תשע"ז יוני 2017 >
אבגדהוש
    ז/1ח/2ט/3
י/4יא/5יב/6יג/7יד/8טו/9טז/10
יז/11יח/12יט/13כ/14כא/15כב/16כג/17
כד/18כה/19כו/20כז/21כח/22כט/23ל/24
א/25ב/26ג/27ד/28ה/29ו/30 

מפתח ערכים - צדקה ומרפא

'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים ... וצדקה תהיה לנו' - בא להודיעם על עניין הצדקה שהיא לא כמו שאר המצוות - שאם עושה מצווה ונרשמה במצחו, וכשבא לעשות מצווה אחרת נמחקת הראשונה ונשארת רק השנייה עד שיעשה מצווה אחרת ונמחקת גם השנייה, אלא הצדקה לא נמחקת. ...
זהו שמרבה הצדקה לפני התפילה כמו שנאמר: 'אני בצדק אחזה פניך' - כדי שתובל התפילה בלי מקטרג כשיראה רשום במצח מצוות הצדקה אף מקטרג לא יוכל לקטרג עליך, ותפילתך תקובל ברצון.
תולדות אברהם, עמ' קכ"א, הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
'יהי ביתך פתוח לרווחה' - פירוש שלא ירגיל עצמו להכניס בביתו העניים - לבד, אלא יהי ביתו פתוח - לכל עובר ושב - בין עשיר ובין עני, שיהיה להם רווחה ונחת רוח. כי זאת המצווה היא יקרת הערך, עם העשירים שלא חסר להם כלום, על כן זה כשיקבלו הבעל בית ימצא העשיר רווחה ונחת רוח, וכל שכן העניים.
כי זאת המצווה היא קיום העולם, כנזכר לעיל: 'העולם עומד' - והעניין הוא שהקיבוץ המדיני שהוא קיום העולם, הוא קיומו ועיקרו על זאת המצווה שאי אפשר שיהיה הקיבוץ המדיני ולא יושלם סידורו אלא בהיות בני המדינה עוזרים זה לזה וגומלים חסד זה לזה במלאכות ובפעולות כנודע. שאם לא יעזרו זה לזה או ינגדו זה לזה, יפסיד הקיבוץ המדיני - ולזאת הסיבה נתרחקו עמון ומואב מלבוא בקהל, מדה כנגד מדה, הם לא רצו לעשות עם ישראל גמילות חסדים, כי 'לא קדמו אותם בלחם במים', גם כן נענשו שלא יהיה להם קיבוץ מדיני עם ישראל ולא יבואו בקהל מידה כנגד מידה.
וזה שאמר התנא: 'יהיה ביתך פתוח לרוחה' - לכל אדם, שלא יהיה סגור בפני שום אדם אפילו מהגויים וכיוצא, ובזה ימשך מזה מידה אחרת טובה ויהיו עניים בני ביתך, שלא יתביישו להיכנס לביתך.
אהבה בתענוגים, עמ' כ"ד, הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי' - יש לדרוש זה הכתוב על בני חוץ לארץ, המחזיקים ביד תלמידי חכמים ותלמידיהם, העולים לעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן. והוא, שידוע ששבט הלוי אין להם חלק בארץ וכולם עניים. והיינו, 'הקהתי' שרומז לקהיון שיניים מרוב צער העוני, שיש בתוך עניי בני ישראל הרמוזים לשבט לוי. ובא לצוות לשאר ישראל: 'אל תכריתו' - כלומר 'אל תפסיקו חיותם' וכו'. ...
ובזה יזכו לקרב קץ הגאולה, שגדולה צדקה ותורה, ע"י שניהם יחזיר ה' יתברך, עטרה ליושנה, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, והיינו 'לבית אבותם למשפחותם' בחיינו, אמן.
ענף חיים – פתחון טוב, עמ' ס"ח, ירושלים, תשמ"א (1981)
קצת בני אדם עניים יש, שכל משאם ומתנם הוא בעורות בהמה שמוכרים לערלים, וקוראים אותם 'אראש'. ובבוא יום טוב, כגון פסח וסוכות, יש מהם שמקודם המועד מניחים קצת מעורות אלו באיזה חנות גוי, שימכרו אותם בשבת ויום טוב, או בחול המועד. ושאל ממני אם יפה עושים, שהרי אסור לסחור בחול המועד וכמובן שלא בשבת, והשאלה היא האם הגויים יכולים לסחור בעורות במקומם ולהעביר להם את הכסף. הם עניים ויש להם צורך בזה. ...
אך זחלתי ואירא להתיר בפומבי בפני עם הארץ, שלא יודעים להבחין בין דין לדין, ומדמים דבר לדבר, ויבואו להתיר אף בלתי קצוץ, וגם להזכיר יום שבת ויום טוב בפה מלא ברוב הימים, שהם שוכחים, ולא יזכרו, ולא יעלו על לב שאין היתר, רק בלא הזכרת שם שבת ויום טוב,
ברם כשבאים לשאול כשאירע יום השוק בחול המועד, ורוצים לתת איזה דבר לגוי שימכור, אז וודאי שיש להתיר בשופי בקיצוץ, ובלי הזכרת חול המועד, אפילו לעם הארץ, ואין לחוש לשום דבר, שמן העיקר, אמירה לגוי מקודם השבת הם אמרו, שהוא חידוש, ובחושן המשפט לא מצינו שזה אסור, ואפשר שמן הדין יהיה מותר ליתן לגוי, מקודם המועד למכור בחול המועד, אף שיאמר לו בפירוש שימכרהו בחול המועד, שבשבת מצינו לא בחול המועד, ואף שאין זה ברור, מכל מקום, לגזור שלא יתנו כדינו בקיצוץ ובלי הזכרת חול המועד, מחשש שמא יאמרו לגוי בפירוש שימכרנה בחול המועד כל זה ודאי שאין להחמיר, שאפילו תאמר שיבואו להזכיר חול המועד מי יאמר לנו שאסור.
חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן ט', דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף כ"ב עמ' ב' – דף כ"ג עמ' ב', סלוניקי, תקע"ג (1813)
ועיקר העושר לא נתנו הקדוש ברוך הוא אלא על הדרך הנזכרת למעלה, שהוא בשותפות עם העני, וצריך לתת לו 'די מחסורו אשר יחסר לו', לומר אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. ללמדך שכל הפנים שווים הם לפניו יתברך, ועל כן לא יאות לו להתגאות. אבל לפעמים יאות לו העשיר להיות שמח ונראה לפני בני אדם, ובאמת אין זה גאווה, אלא לרוב השמחה שהוא שמח במה שחלק לו ה' וחננו להיות הוא כלי להשפיע ביד אחרים, דהיינו אם היה עושה צדקה בסתר, שהוא הצדקה המעולה.
ועל זה אמר החכם: 'כי את כל מעשה הא-להים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע'. ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה בחגיגה: ... 'מהו אם טוב ואם רע? - זה הממציא לעני בשעת דוחקו'. וזה 'בשעת דוחקו' יש לפרשה 'בשעת דוחקו' של עני, שגם אם הוא עני בלאו הכי, ולעולם הוא דחוק, הלא לפעמים ירבו עליו מתנות מבני אדם, ובין לבין שיוציאם אינו דחוק. ויש לפרשה 'בשעת דוחקו' של העשיר המלווה עצמו, שאף שהיה באותה שעה דחוק, גבר על יצרו והקדים המצווה והניח ביתו ריקם, שבלי ספק שכרו של זה כפול ומכופל ואין לו קצבה.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת משפטים, דף ע"ה עמ' א', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
'דע מה למעלה ממך - עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' - אפשר לפרש שהתנא הקדוש מדבר בצדקה ואומר: 'דע מה למעלה ממך' - כלומר גודל העול המוטל על המך, הוא העני, שתדע מצבו הפנימי בפרטות, למשל שהוא מטופל במשפחה והכנסותיו מועטות, ואולי הוא זקוק להוצאות נוספות כגון תרופות וכלי בית ומלבוש וכסות וכדומה, ועל ידי כן תדע ערך הצדקה שתיתן לו, וידיעות אלו תשיג אותם הן בעין רואה, או באוזן שומעת שתחקור על מצבו הכלכלי מאחרים, ותרשום למזכרת אצלך מה שהוא צריך ומה שנתת לו, כדי שתדע להבא שלא תיתן לו פחות מכדי צרכו.
שמו אברהם חלק ב', עמ' ק"י, תשמ"ו (1986)
'שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור' - כי אם האדם ידקדק בעניים, ויאמר: זה נראה בעיני שהוא ראוי ליתן לו ואינו רמאי, וזה רמאי ואיני נותן לו, לא יוכל האדם לעשות צדקה, כי האדם יראה לעיניים וה' יתברך רואה ללבב. אפשר מה שנראה בעיניך שהוא ראוי הוא רמאי, ושנראה בעיניך שהוא רמאי אפשר שהוא ראוי ואינו רמאי, כמו אדם שרוצה לזרוע השדה שלו ושומר שמא יבוא הרוח ויפזר העפר מעל הזרע ולא יצמח עוד הזרע. אם כן, כשתהיה זאת המחשבה בדעתו לא יוכל מימיו לזרוע. וגם כן אדם שרוצה לקצור שדהו ורואה כל היום בשמים שמא יבואו העבים ויריקו גשם על הקציר שלו ולא יתייבש ונפסד, אם כן לא יוכל לקצור, ממחשבתו בעבים. כך אתה, העשיר, אם תעלה מחשבה זאת בדעתך ותאמר שמא זה ראוי ליתן לו וזה אינו ראוי ליתן לו, לא תוכל לעשות צדקה מימיך. אלא כל עני שיבוא לך אל תשיב אותו ריקם והנח הדבר ביד הא-להים ויחשבה לו צדקה.
עפרות תבל, עמ' 64, הוצאת המחבר, לונדון, תר"י (1850)
'והנה דמעת העשוקים, ואין להם מנחם, ומיד עושקיהם כוח, ואין להם מנחם' - הנעשק, בטבע החומר שלו, תמיד נפשו תהמה ויחם ליבו בקרבו, על העושק שעשו לו. ונוספה לו צרה: אפילו שיש אנשים צדיקים באותו הדור, ורואים את העשוקים, דמעתם על לחייהם, בשביל העוול שעושים להם, ומן הראוי אלו הצדיקים שבדור כשרואים זה העוול שעושים להנעשקים ועיניהם ייזלו דמעה - היה להם לנחמם ולדבר על לבם. אפילו כך, אלו הצדיקים שבדור אינם מדברים פיוסים ותנחומים להעשוקים. וזאת צרה נוספת בטבע הלב של העשוקים, כי 'אין להם מנחם'. והאמת עם הצדיקים שבדור, משום שיש להם יראה מהעושקים, משום שמא ישמעו העושקים שהם מנחמים את העשוקים, ויאמרו להם: אמת עמכם העושקים. או עושים רע גם לצדיקים שמנחמים את העשוקים משום: 'ארץ נתנה ביד רשע פני שופטיה יכסה' - אלו השופטים, ויש להם כוח לעשות רע לכל, וזה דבר רע הנעשה תחת השמש.
עפרות תבל, עמ' 24, הוצאת המחבר, לונדון, תר"י (1850)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - מובא בתנחומא פרק ט' אמר דוד לפני הקב"ה: ריבון העולם, 'ישב עולם לפני א-להים' - כלומר תיישר עולמך בשווה שכולם יהיו בינוניים: לא חלק עניים, וחלק עשירים וחלק בינוניים. אמר לו הקב"ה: אם כן 'חסד ואמת מן ינצרוהו?!' - כלומר אם יהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?! עד כאן לשון המדרש.
לא שדוד שכח מצוות צדקה, אלא בא להודיע לעשיר: שכל מה שיש לעשיר, יש בו חלק לעני.
זכרונות אברהם פרשת משפטים עמוד 140 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
ומהגיוני לבי אומר: שעצם נתינת הצדקה, פעולה זו כשלעצמה היא הברכה. אדם שזיכה אותו הבורא יתברך בממון, שיכול לעזור לעניים ונצרכים, לפרוס מלחמו לרעב ולתת מכספו לדל להחיות נפשות אומללות, אין לך ברכה גדולה מזו. והוא בבחינת: 'והיה ברכה'. בפתיחת ידך לעני ודל, אתה הוא המשפיע ופותח אוצרות השמים לברך את כל מעשי ידיך, וזו היא הברכה.
ספר אשד הנחלים, חלק שלישי, עמ' רס"ו, דפוס רפאל בן חיים הכהן, ירושלים, תשס"ט (2009)
כמו שהאורח תמיד מתבייש מבעל הבית, שטורח ומביא לפניו הוא ואשתו - כן יתבושש האדם מהקדוש ברוך הוא, המעריף טובו עליו מן הטובות, וגבר חסדו עליו ותמיד בכל יום מזמין לו פרנסתו - ולא ילין אדם רעב עד אשר ישלח מזונו ופיתו.
גם לרמוז לאדם כי כמו שבעל הבית אם יכניס אורח לתוך ביתו, צריך לקבלו בשמחה ובטוב לבב, וישב עמו לאכול על שולחן אחד עם בניו ובני ביתו. וכמו שאמר התנא 'ויהיו עניים בני ביתך' אכן אם ייתן לו לאכול על דלתו, כמה איוולת היא לו וכלימה, וכל שכן שאינו יושב איתו.
הולך תמים ופועל צדק, עמוד מ"ד. נדפס בירושלים תשל"ט (1978)
'פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך, ולאביונך בארצך' - יש לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם, זכרונו לברכה, שאין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה. ולכאורה לפי זה אין האדם מחוייב לתת צדקה שגם היא אין לה קצבה כדרשת חכמינו זיכרונם לברכה: 'נתון תתן לו - אפילו מאה פעמים'.
אך תשובה לזה ממה שזכינו בארץ ישראל שהיא דבר שאינו קצוב. וזה הרמז: 'פתוח תפתח את ידך לאחיך'. ושמא תאמר איך האדם יתחייב בדבר שאינו קצוב? לזה אמר: 'בארצך' - ממה שזכו בארץ ישראל, שהיא דבר שאינו קצוב.
חסד ורחמים עמ' קע"ח, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תשל"ט (1977)
'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - ראשי תיבות: לולב. והם אותיות ראש התורה וסופה ל"ב ('בראשית ברא א-להים-לעיני כל ישראל), וראש הנביאים וסופם ('ויהי אחרי מות משה-ה' א-להיו עמו ויעל'). שם רמז למה שנאמר בגמרא בבתרא: כל המקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התורה, שנאמר והעמדנו עלינו מצוות, עיין שם.
וסופי התיבות: 'ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - חמישה כפי"ם, שם רמז שגורם להוריד השפע ... שעל ידי הורדת השפע גורם להפרנסה ברווח ובלי יגיעה וטורח.
כף הכהן, פרשת ראה, דף יט עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
מי שיש לו עניים קרובים, נראה שיכול לחלק הצדקה שדרכו ליתן: מחצה לקרוביו ומחצה לעניי עולם. וראיה מפרק ח' של פאה, משנה ו', שלמדנו: 'נוטל מחצה ונותן מחצה'. היה לו דבר מועט - נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם. ועיין בתשובות רבי דוד בן זמרא המודפסות, סימן קמ"ז.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן ע, עמ' כו, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'כי פתוח תפתח' - ראשי תיבות: תכ"ף - רמז שצריך האדם ליתן את הצדקה לעני, תיכף ומיד כשמבקש ממנו, וכמו שידוע המעשה בנחום איש גם זו, שנשתהה מלתת צדקה לעני, ויצאה נשמתו. ולכן צריך האדם להיזהר מאוד לתת לעני את הצדקה מיד כשביקש ממנו.
אמרי אברהם עמוד צ"א, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
שאלו לשלמה המלך, עליו השלום, עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה אמר אבא: 'פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' - ולמה אמר אביונים ולא אמר אביון?
אלא שאם ייתן האדם צדקה - יתננה לרבים, לכך נקט 'אביונים' לשון רבים. ובזה יובן מה ששאלו לשלמה עד היכן כוחה של צדקה? כוונתם שהיא צדקה קיימת ומועילה זכותה לעולם.
קנה אברהם, חידושי מדרש עמ' ס"ה עמ' ב', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
ראובן מת וחליש והניח אשתו ושתי בנותיו דווקא ונמצאו נכסים אצלו שני שטרות של אחרים מסך שמונים לירה, ועוד מטלטלי ביתו ותכשיטי אשתו, בין רב למעט, ואלמנתו ישבה על כבוד בעלה והיתה ניזונה, היא והבת הגדולה מנכסי בעלה הנזכר, ומעסקה מעט שהיתה עוסקת, אך הבת הקטנה היתה שרויה אצל זקנה - אבי אביה, מפתו תאכל ומכוסו תשתה.
ויהי היום שהבת הגדולה הגיעה לפרק הנישואין, שידכה אותה אמה עם איש אחד, ונדרה לתת לה שני אלפים גרוש לנדונייתה. ושוב נתבטל אותו שידוך. ואחר כן מתה האם, ואחר מיתתה עמד זקנה הנזכר, ושם לה בנדונייתה סך ארבעה אלפים גרוש, מהמטלטלים והתכשיטים הנזכרים, שנמצאו בבית אחר מות אביה ואמה. ...
ובינתיים גדלה הבת הקטנה, ועמד זקנה הנזכר, והשיאה גם היא, ושם לה בנדונייתה סף אלף ושמונה מאות גרוש משלו, יען שמנכסי אביה לא מצא מה לתת לה. ...
הלא מעתה תורה יוצאה בנידון שלנו: שאם תרצה הבת הקטנה לגבות מהבת הגדולה - הרשות בידה, משום שמיד שמת ראובן היה הממון בחזקת שתי בנותיו, ואם כן הזקן בגזל שלח יד בממונה של הבת הקטנה, ונתן לגדולה, וקם עליה כגזלן. היא לכך: הבת הקטנה רצתה - גובה מהזקנה, רצתה - גובה מהבת הגדולה, ובעלת דברים שלה היא.
תשובה בתוך 'ישא איש' לרב יעקב שאול אלישר, חלק חו"מ סימן ו', דף פ"ח: - דף צ', דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרנ"ו (1896)
תכשיטי ספר תורה, שמקדישים הנשים לבית הכנסת, אם יש יתום ויתומה להינשא, יותר טוב שייתנוהו להם, שהרי מוכרים ספר תורה בשבילם.
נהגו שבכל כלי הקודש, שמתנדבים מנורות כסף ורימונים ולוחות כסף ופרוכות, לכתוב שמם עליהם, והטעם שאין נדבת היחיד, מבטלת נדבת הציבור שיכולים להתנדב הרבה, אבל בדבר שהציבור נידחים מפני נדבת היחיד, אין לו לכתוב שמו עליו.
השומר אמת, דברים שבקדושה, סימן ה', הלכה ט', הלכה כ"ה, ע"מ טו, ליוורנו, דפוס פלאג'י ובילפורטי, תר"ט (1849)
'ויבא קין מפרי האדמה' - ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: קין הביא מפרות הכחושים, כי לא בחפץ וברצון הביא את המנחה, כי אם במקרה, על כן הביא מפירות הכחושים, הנושרים מאליהן מהאילן, אחרי שאכל בעצמו הפירות המבושלים והחשובים. והתורה אמרה: 'קרבן ראשית תקריבו'. ...
וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'מלווה ה' חונן דל' - ולא כמו איזה בני אדם, בעת שרוצים ליתן צדקה לעניים, נותנים איזה פרורי לחם או מה שנשאר מתבשיל פאה בקערה, שראוי לזריקה, ודבר מאוס אולי בהכרח יאכל אותו העני או זורק אותו. או אם רוצה לתת לו כסף, יחפש אולי אם ימצא אצלו איזה פרוטה או בעד קופה של צדקה או לבעלי בתים צנועים או לתלמידי חכמים או לילדים יתומים וכיוצא. ... על כן כל בר ישראל, שנותן צדקה, יתן בעין יפה ומדבר החשוב והמובחר.
ספר יזרעאלי, עמ' ט, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו' - לפעמים יהיו עשיר ועני בגלגול כדי לפרוע החוב הקודם. בשביל זה, חייב האדם למהר ליתן הצדקה, שמא הוא חייב בגלגול הקודם, ועל זה חננו ה' עושר כדי לתקן מעוותו. וזה אומרו: 'אם חבול תחבול שלמת רעיך' - דהיינו: שילום החוב, שהיה חייב מקודם לכן לחברו, צריך לפרוע לו במהרה. וכל זה שאמרנו הוא קודם שתבוא שמשו, בעודנו חי ישיבנו לו. ... וידוע כי הגוף הוא מלבוש לנשמה, וגם היא שמלתו, רוצה לומר: שזה העני, לא היה עליו עוון לחזור בגלגול, ועל מה חזר בגלגול? - כדי להיפרע מזה העשיר, לזה חזר בגלגול.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת משפטים, דף ל"ט, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
בשנת תר"ך נוסדה בפריז החברה המפוארת הנקראת כל ישראל חברים, אשר יחד עם זו שבאנגליה, פעלו ופועלות ללא לאות בהקמת בתי ספר ומכללות ולקדם את הספרות המדעים והאמנויות בקרב כל היהודים. הקדוש ברוך הוא ישלם את משכורתם ויתמוך בפועלם הטוב.
גבר ישראל, עמ' 356-355. בתוך דב הכהן "שליח לעצמו – קווים לדמותו של ר' אברהם חמוי" פעמים141 (תשע"ה) עמ' 56.
הדאגה הסוציאלית לגורלו חסר הישע היא עיקר גדול בדיני ישראל, היתום והאלמנה חלשים הם, וזקוקים לסעד ולמגן: 'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך ... לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידיך מאחיך האביון, כי פתוח תפתח את ידך לו'. - זוהי אזהרה שלא לנעול דלת בפני לווה אביון מחשש שמיטת כספים. 'העבט תעביטנו' - הלוואה די מחסורו.
בני חן, פרשת ראה, עמ' קמ"ו, ירושלים תשנ"ה (1995)
ובזה נראה לעניות דעתי לתת טוב טעם ודעת, למנהג הקדוש הזה, שנהגנו מימי עולם ומשנים קדמוניות, לעשות מצווה זו של הלבשה בבית הכנסת ברוב עם הדרת מלך, בשירות ותשבחות ובשמחה ובטוב לבב, והוא יען כי עיקר מצוות הצדקה היא ליתנה בסבר פנים יפות ובשמחה, והן בעוון לא פוחת העולם, שיש בני אדם שנתנו אותה ליד גבאי צדקה על כורחם, שלא בטובתם, והרי יאבדו זכותם, חס ושלום. ולכן נתקן המנהג הקדוש הזה בבית הכנסת ברוב עם, בשירים ותשבחות, כדי לעשותה בלב שלם, בשמחה ובטוב לבב, ואין המצווה נקראת אלא על שם גומרה, דהיינו בגמר הדבר, שהיא נעשית במקהלות עם בסבר פנים יפות ובשמחה. ...
שכתב הרמב"ם שכל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו והפסידה, אלא צריך ליתנה לו בסבר פנים יפות ובשמחה, שהוא בדרך כבוד, שלא יהיו פניו כבושות בקרקע, ובזה הנה שכרו אתו קיים לעולם. וזה אומרו: 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד' - רצה לומר: הן אמת שצדקתו עומדת לעד, אך בתנאי כי 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר, שלא יתן הצדקה בהיותו ראשו על כרעיו, פניו כבושות בקרקע, ויפסיד המצווה, אלא 'קרנו' - דהיינו ראשו, על דרך שאמר הכתוב: 'תרוממנה קרנות צדיק', 'תרום בכבוד' - שיהיה בהרמת ראש, שבזה תהיה נתינתה בכבוד, ואז 'צדקתו עומדת לעד' - שלא יאבד זכותו אלא לעולם תעמוד.
אברהם במחזה, דרוש א לשבת הלבשה, דף ז עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
שלושה אחים שותפים היו, וסומכים על שולחן אחד, וכיס אחד לכולם, בין בקרן, בין ברווח. ונדבה רוחם לבנות בית הכנסת, וכן עשו, ובנו בית כנסת אחד בעד רבים להתפלל שם, ונתקבצו הציבור בו, והתפללו בו, ונדבו נדבות ונדרים וברכות כמנהג ישראל הקדושים. ובמעות של הקדש קנו כמה ספרי תורה ורימוני כסף ושאר תשמישי קודש, ואחר זמן מה נתפרדו האחים זה מזה וחלקו ביניהם הממון והמטלטלין מה שהיה להם בין בבית בין בחנות מהסחורה מפרקמטיה בין כסף בין שווה כסף, וכל אחד נטל חלקו, בכל מה שקוראים נכסים, ונתרצו זה עם זה ונתפרדה החבילה.
ואחר כך אחד מהאחים קם וערער על חלקו מבית הכנסת שבנו האחים הנ"ל, ורוצה לחזור בו ולחלוק על ההקדש, ואומר כי הוא אינו חפץ בבית הכנסת, וכוונתו ליטול קרקע מבית הכנסת ולהכניס בביתו, או למוכרו. ומערער גם כל על כלי הקודש ותשמישי בית הכנסת ולהורידם מקדושתם ולעשותם חול. ילמדנו רבנו אם יש רשות וכוח לאח אחד להחזיק בחלקם מבית הכנסת ותשמישי קודש, לעשות בהן כרצונו או לא זאת. ועוד אחרת אם יש יכולת בידו לחלק כלי הקודש שהם בשותפות הקהל ולהוליכם לבית הכנסת אחר או לאו. ויהא שכרו מן השמים. ...
ובכן ברוח תורתנו הקדושה וברוח כותל מערבי אשר מעולם לא זזה שכינה ממנו, כי אף על פי שהיא שוממה מלבוא בתוכה, לא זזה מחבבה, גוזרני בחרם על כל יחיד המערער בקרקע הלז, וכל שכן בית הכנסת עצמו, והוא הדין בכלי הקודש אשר נעשו מנדבות אשר התנדבו המתנדבים שלא ישוב לכסלה עוד כי אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם חס ושלום, יחזור לערער - נחש של חכמים, שאין רפואה למכתו, ומחה ה' את שמו מתחת השמים עד בלתי השאיר לו שריד באוהלו. ושומע לקול התורה ישכון בטח ושאנן מפחד רע. וכל חותמי ברכות שהיו במקדש יחולו על ראשו וראש זרעו יציצו, יפרח כגפן.
זרע אברהם, אורח חיים, שאלה ז, דף ז עמ' ב-דף ח עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
'קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף' - שאדם אל ידקדק להסתכל על האורחים ומקבלי צדקה הצריכים לו, שיזון אותם בזכוכית מגדלת לראות את פגמיהם, עונותיהם וחסרונותיהם, וממילא ימנע מלהנות אותם - כי זוהי ממש טענת היצר הרע הישנה.
שכבר טען בקריעת ים סוף על ישראל, ואמר: שלא כדאים והגונים הם, שגם עובדי עבודה זרה היו, וטען מה אלו אף אלו! וזהו: 'קשים מזונותיו של אדם' - כשהוא מצפה לאחרים, שעל-פי רוב תבצבץ במוחו של הנותן, אותה טענה של 'קריעת ים סוף'.
מלל לאברהם, עמ' לה , הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990)
טעם למה אומרים מזמור 'למנצח על הגיתית לבני קורח מזמור' במנחה. שמעתי הטעם לומר לך: אתה בן אדם אל תיגע להעשיר לקבוץ ממון, ותתבטל מתפילת המנחה. הלא תראה קורח, כמה ממון קיבץ, ולבסוף לא הועיל לו, ואבד העושר ההוא בעניין רע. לכך פקח עיניך וראה שלא תתבטל מתפילת המנחה שהוא עת רצון.
חיי אברהם, הלכות מנחה וערבית, דפוס משה ישועה, דף כ"ה עמ' ב', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
ש: גבאי הממונה על הצדקה שבעיר הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, ששלחו לידו הלבשה מעיר סאלוניקי, יגן עליה א-לוהים, ושלח לומר הגבאי של סאלוניקי לגבאי בעיר הקודש, שאין לו רשות לחלק הלבשה לשום עני שבעולם - כי אם דווקא לעניי סאלוניקי, שכן חפצם ורצונם שתהא הלבשה זו לעניי עירם דווקא. ויש בעיר קדשנו עניים מסאלוניקי, שיש להם כמה שנים, שנתיישבו בעיר קודשנו, וגם יש עניים שבאו בשנה זו עם הספינה, שבאה מסאלוניקי זה חמישה או שישה חודשים. ועל זה נסתפק השואל. ...שמא שאין לעניים המוקדמים, ליקח הלבשה זו, כיוון שעבר עליהם י"ב חודש הרי הם כאנשי העיר, וקרויים עניים שלנו ולא עניי סאלוניקי ...?
ת: אם כשגובין שם בסאלוניקי, גובין בפירוש לעניי עירם... - ייקחו בתחילה אלה אשר כבר זכו מקודם ולקחו בשנים קדמונים, ואחר כך, אם יישאר, ייקחו העניים החדשים שבאו מקרוב. ואם ייוודע הדבר, שכשגובין בסאלוניקי, גובין סתם להלבשת ירושלים, אם כן - יזכו בה עניי עיר הקודש תחילה, ואם יוותר - לעניי סאלוניקי, ומה שכתב הגבאי של סאלוניקי אינו עולה על פי הדין, וזוכים עניי ירושלים.
שדה הארץ, חלק ג', יורה דעה, סימן י"ד, דף ל"ד עמ' א, חמו"ל, ירושלים, תש"ן (1990)
'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון' - והנה לפי דעת חכמי מצרים יש לפרש הכתובים הנאמרים, הם המדברים: 'כי יהיה בך אביון' – דהיינו: הקטון שבאחיך כמו אחד העם; 'באחד שעריך' - דהיינו: בעיר אחרת מן העיירות בארצך, שבתחילה היה בארצך והייתם שניכם בעיר אחת; 'לא תאמץ את לבבך' - לומר כיוון שאינו בעיר עמי אלא הוא עכשיו בעיר אחרת, איך יעלה על הדעת לפסוק לו מה שצריך לו באותה העיר?! אלא 'לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'. ...
זה שאמר: 'ולא תקפוץ את ידך מאחיך' - כיוון שהוא אחיך מאביך, שכופים אותך לזון אותו כמו שעשו חכמי מצרים, כיוון שהוא אביון ותאב לכל דבר, לזה: 'כי פתוח תפתח את ידך לו'. ואמר פתיחות הרבה, לומר שלאו דווקא שתיתן לו לעת עתה בכדי שיתפרנס, אלא 'תפתח את ידך' ותן לו בשופע וכמו שעשו חכמי מצרים שהוציאו מנכסי שמעון אלף זהובים בבת אחת, באומרו: 'העבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו' - דהיינו: לפסוק לו כפי כל הצריך לו.
מלל לאברהם, דרוש ל"א למעלת הצדקה, עמ' 343 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
והנה, על המקרא הזה יש לדקדק באומרו 'אל תגזול דל כי דל הוא', וכי לעשיר מותר?! ועוד מה נותן טעם שלא לגזול - משום שדל הוא? והא הגזל אסור, בין מעשיר ובין מעני.
האמנם, נראה בדרך רמז והוא, שיש כמה מדעות אנשים, חפצים לחון על הדלים באומרם שזה עושה עצמו עני, אבל אינו עני. וזהו שאמר 'אל תגזול דל' - לומר שאינו דל. כי באמת דל הוא, אבל אתה הגוזל ממנו מילת 'דל' כדי שלא ליתן לו. ואין זה אלא הסתת היצר, שלא להניחך לעשות מצווה.
וזהו גם כן נראה לי, כוונת הכתוב שאמר 'גזלת העני בבתיכם', דהיינו כשיבוא אל בתיכם לדפוק על הדלת, דוחים אותם בטענות שאינם עניים ועושים עצמם עניים - שבאמת הם עניים. ואת גזלת העני שאתם אומרים שאינו עני ...ואינכם נותנים לו, הרי אתם גוזלים אותו.
ספר אהל ישרים- מוסר ודרושים, שער הגמול, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א, ע' 71.
שלא תבטיח לאדם דל ויהיו עיניו צופות ולבו בטוח, ותשוב לאחור, שתולה בטחונו בך, ולא תמלא חפצו ורצונו, וזוהי עבירה גדולה לפני המקום, שעובר על מצות 'לא יחל דברו', ופירוש רש"י: לא יעשה דבריו חולין. וגם כן אם תמצא אדם ברחוב, לא תאמר בוא הביתה ואתנה לך בסעודתך שמן ודגים וגבינה ובשר ויין, שמא לא תוכל להשיג ליתן לו ככל אשר אמרת, אלא אמור לו רצונך שתבוא אלי הביתה? אין לי כלום ליתן לך זולתי מעט מים. אל תאמר שיש לי להטריח בשבילך כדי שלא יתבייש.
וכבר היה מעשה בארץ התימן בעיר אחת ששמה אלנבאת, שהם עניים אבל אוהבים את העניים הבאים אצלם, ומכבדים להם יותר מגופם, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם עוד יותר ויותר, והם בעלי שם טוב אשריהם ואשרי חלקם, ונשותיהם יותר מהם באהבת הצדקה, לא ראיתי כהנה בכל ארץ התימן לטובת עין בצדקה. והיו מספרים בשבחם ובטובתם כל עובר ושב, משקיפים בעין החמלה אפילו על גוי בר עממין, ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כל הנשים עינם צרה באורחים, אמרתי אני בליבי: זולתי הנשים הללו, שעינם יפה באורחים.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' מ"ג, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
'והעבט תעביטנו, די מחסורו אשר יחסר לו' - והכוונה: כי יש אדם, שיאמר כי אין הוא חייב ליתן צדקה, אלא רק אם יש לו בשביל עצמו ברווח והותר, אבל אם אין לו ברווח אלא בצמצום, אינו חייב לפרנס העני. דברים אלו, דברי הבל הם, יען שאם יש לאדם ממון ברווח די והותר, והוא נותן צדקה מהנותר, אין בדבר זה שום חשיבות, ואין בה בנתינה זו שום אור, שאיך יתכן שהוא לא יתן דינרי זהב באוצרו שאין לו צורך בהם, והעני ימות ברעב?! - זו אכזריות שאין כדוגמתה.
אלא צדקה שיש בה אור היא כאשר נותנה ממזונותיו המצומצמים, וכמו שנאמר: 'כי נתן מלחמו לדל' - כלומר מפרוסתו המיועדת לאכילתו, ממנה עצמו נותן לדל.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת ראה, עמ' קע"ז, ירושלים, תש"ס (2000)
זכינו בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, בהתאסף ראשי עם, שנים עשר אנשי ה' צבאות, יגן עליהם א-לוהים, לעשות קופה חדשה 'מחזיקי עניים', א-לוהים יכוננה עד עולם סלה. שאם לא הייתה נעשית קופה זו, חס ושלום, העולם אבד, שהיו התינוקות הולכים מדחי אל דחי, בשדות ובשפת הים. ...
'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב', נתן בלב האנשים האלה, שלמים, לשכור מלמדים, ולפרנס ולהלביש ליתומים ובני טובים, לתת להם ספרים, כדי שילמדו כל התפילות וארבעה ועשרים ספרים, ועבודת ה'. אין לך צדקה גדולה מזו כמוה בעולם, להחזיק בשכר סופרים ובשכר משננים כדי לקיים משפטי ה' אמת. שכבר אמרנו: שמשפטים נקראו דברי חכמים - תורה שבעל פה. ועל ידי הצדקה הגדולה הזאת היא קיום שלא יאבדו המשפטים, שאם אינם מקבצים ומשתדלים לשכור מלמדים ולהחזיק ביד בני ישראל, חס ושלום, יאבדו המשפטים של התורה.
מצווה שיש בה חלק השמיים וחלק הבריות, בזה הותר לעשותה על מנת לקבל פרס. ובכזה מדבר המקרא: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט', ושני דברים הללו יש בהם: חלק הבריות - הצדקה שמהנה לבני אדם; והמשפט - גם כן לעשות שלום בין איש ובין אחיו, ולהציל עשוק מעושקו. ...
וכמו שכתוב, וזה לי פשט הפסוק: 'צדק צדק תרדוף למען תחיה', וחכמינו זיכרונם לברכה אמרו: 'צדק צדק' - אחד לדין ואחד לפשרה', וזה מותר על מנת לקבל פרס, וזה אומרו: 'תרדוף למען תחיה'.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת וירא, דף ז' עמוד א'. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
'די מחסורו אשר יחסר לו' - כיוון שאמר 'די מחסורו' מה צורך לומר 'אשר יחסר לו'? שהווי כפל הדבר. אלא שהכתוב בא להזהיר האדם שלא יהיה רשע ערום, שאם יודע שיש לעני מאה תשעים ותשע זוז, שלא ישלים המאתיים זוז לעני זה בצדקה כדי שלא יתנו לו, לא הוא ולא אחרים.
וזהו שאמר: 'די מחסורו' - חייב ליתן האדם לעני ומפרש והולך שאזהרה הוא שלעולם הנתינה יהיה 'אשר יחסר לו' - שאם אתה יודע שיש לו מאה תשעים ותשע זוזי, לא תתן לו זוז אחד להשלימו למאתיים - כי בכך תמיד יחסר לו.
ויקח אברהם, דרוש ט' להלבשה, דף כ"ה עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
'הוא היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - יתרונן של שלוש רגלים הוא, כי אף אם אין הרגליים באותו אורך ממש, יעמוד יציב ולא יתנדנד. מה שאין כן כאשר יש ארבע רגליים ויותר, אזי אורך הרגליים חייב להיות מדויק בכדי שהשולחן, הכסא או העולם לא יתנדנד. כלומר, שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם, אינם חייבים להיות שווי ערך לגבי כל אדם ואדם, יש מי שישים את הדגש על התורה, אחר על העבודה, והשלישי על גמילות החסדים, צריך לאחוז בכל שלושת הדברים, 'אחוז מזה, ומזה אל תנח ידיך', אבל הדגש שונה מאדם לאדם מקבוצה לקבוצה מעיר לעיר. תלמיד חכם יעשה לילות כימים ללמוד בתורה, ולא יעלה על הדעת שלא יתן צדקה ולא יתפלל. ירא השמיים התמים, שה' לנגדו תמיד, יחשוב בוודאי את עבודת ה' כמעלה הגבוהה ביותר, ורודף הצדקה והחסד לא ינוח ולא ישקוט וכל מעייניו: הזולת, ההתנדבות ומסירות הנפש לפרט ולכלל.
פניני אבות, עמ' 36, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
תמה אני על בעלי בתים העשירים שהקדוש ברוך הוא שם אותם אפוטרופוס על העניים באופן שהממון אינו שלהם, ועושים הוצאות להם ברצונם והותר, וכשנותנים פרוטה לעני קשה להם כמוות, ואינם משימים ליבם, שכל ההוצאות שהם עושים, הם מממון העניים המופקד בפיקדון, וכשהפקיד אינו נאמן, בעל הפיקדון הא-ל יתברך לוקח הפיקדון מידו, והדבר בהופכן.
ולזה אמרה תורה: 'נתון תיתן' - בריבוי ובכפל, 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - משום 'כי בגלל הדבר הזה יברכך' - שאתה נותן לו בכפל, הקדוש ברוך הוא מניח הממון בידך, ואתה נושא ונותן בו, ויברכך 'בכל מעשיך ובכל משלח ידיך' - ואתה מוציא הוצאות רבות לצורכך. וזהו: 'ובכל משלח ידיך' - כלומר יברכך בכל דבר שתשלח ידיך להוצאות שלך, שכיוון שנתת לעני.
יששכר וזבולון, מעלת הצדקה עם עמלי תורה, עמ' לח, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
'והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון' - שבא הרמז להודיע לבני האדם, שאם נדבו לבו לעשות איזה מצווה של גמילות חסדים, כגון לגבות איזה צדקה, או לעשות איזה טובה לחברו, ונדמה לו שיוכל לעשות אותה המצווה בחצי יום או יום אחד, וכאשר התחיל בה, בעיניו ראה כי צריך טירחא רבה וזמן רב, וצריך לכתת רגליו כמה פעמים עד שיבוא הדבר לידי גמר, אל יקוץ מזה האיש הישראלי, כי אדרבה: זו טובה היא לו, כי מלבד השכר שמקבל על מעשה המצווה עוד מקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לצורך המצווה ההיא. ...
וזה שאמר: 'והודעת להם את הדרך ילכו בה' - מקבלים עליה שכר, וגם: 'את המעשה אשר יעשון' - הוא מעשה המצווה. ויש להם שכר מיוחד על הפסיעות לבד ועל המצווה לבד.
מקווה מים, חלק ב, ליקוטי תורה, סדר יתרו, דף צא עמ' א', דפוס עזריאל, ירושלים, תרע"ב (1902)
'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים.' - אומרו 'גמילות חסדים', בלשון רבים. והוא: יען שהאדם מדמה בנפשו כשהוא עושה גמילות חסדים עם זולתו, הוא חושב שהוא עושה חסד רק עם חברו, אבל האמת אינו כן, אלא הוא עושה חסד גם לנפשו, וכמו שנאמר: 'גומל נפשו איש חסד'. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה אשר עשה עמי אלא 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת'. ולכן אמר 'גמילות חסדים' לשון רבים, שהוא עושה שני גמילות חסדים: אחד עם העני, ואחד עם נפשו הוא עצמו.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' י"ח, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
נמצאנו איפוא למדים, שהחירות המוסרית משתמעת, אומנם, מן התורה והיא מהווה, לדעתנו, את אחד הנימוקים היפים נגד האמונה בגזירה הקדומה והמקריות, שיוחסו, כביכול, לתורת משה.
האידיאה, שהיהדות יצרה לה על כבודו של האדם, תהיה נטולת כל משמעות ללא קביעה חגיגית של החירות. האדם הוא חפשי; הוא טעון איפוא השתלמות תמידית.
ישראל והאנושות, פרק שני - כבוד האדם, עמ' 126, הוצאת המוסד הרב קוק, ירושלים, תשכ"ז (1967)
מודעה רבה לעניים, המקבלים צדקה בכל אופן שיקבלוה - שלא יוציאוה במותרות ובאכילות גסות. כי אם ככה יעשו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. רק לצורך פרנסתם ופרנסת אנשי ביתם, וחובה עליהם להתפלל אל ה' בעד קהילות הקודש.
ברכת אליהו, עמ' נ"ג, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ(1938)
בני, היזהר הרבה בעניין הצדקה. בין כשיש בידך לעשות, בין כשאין בידך - תן כפי יכולתך. ואם אין בידך כלום - עשה בגופך. ואם חולה אתה בגופך, במקום שאתה שם - הוי מצטער בינך ובין עצמך מצרת העניים. ואם באים לפניך, פייס אותם בדברים, והחזק לבבם עם הקדוש ברוך הוא, כי הוא בעל היכולת להשפיל ולהרים.
שבט מוסר חלק א, פרק ט"ז סימן קל"ד, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980)
'ואתם סרתם מן הדרך' - ביטלו נתינת צדקה לתלמיד חכם. וזה שאמר: 'הכשלתם רבים בתורה' - רוצה לומר שעל ידי שמנעתם מהם פרנסתם, יש בידכם מכשלה גדולה, שרבים מהם ששנו ופירשו מן התורה משום שלא השיגה ידם טרף לביתם, ונמצאת תורה משתכחת לישראל.
קול אליהו, עמוד נ"ט. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ו (1996)
'והיה מעשה הצדקה שלום' - כי על ידי הצדקה יהיה שלום בין העשיר והעני. ועוד בה: שאין העני נותן בעשיר עין הרע, כי על ידי שהעשיר מספק צורכי העני, שמח העני בהצלחת העשיר בכדי שייתן לו בעין יפה, לא כן אם העשיר מעלים עיניו מן הצדקה ונשמט ממנו, אזי העני, מרוב צערו, נותן העשיר עין רעה, ונחסר ממונו או שנפסד או שבאים האומות ונוטלים ממנו. ...
וזהו כוונת הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שאין העני נותן עין רעה בממון העשיר, ועוד יהיה בה שלום לעשיר מן המלכות שאין פוגעים בממונו.
פה אליהו, חלק ב', עמ' 103 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - שני סוגי צדקות, ומבאר: כי אחת מהן תזכה בה 'למען תחיה' - שתציל ממיתה עצמה, והשנייה 'וירשת את הארץ' - עולם הבא, ארץ חיים. ....
והנה הגם ליד העני, נראה שאין בה זכות מהצלת מיתה, מכל מקום ... הרי שכשהשעה דחוקה לחיי נפש, ואין זמן לחכות לקופה של ציבור, גם 'מיד ליד' מצלת ממיתה עצמה.
ובזה יפורש 'נתון תתן לו' - ראשונה סתם, שהיא לקופה של ציבור כי כך היא המעולה. שנית 'תתן לו' - שאם השעה דחוקה, תתן לו מיד ליד, 'ולא ירע לבבך בתתך לו', ולא נתת לקופה של צדקה ,שהיא מעולה יותר 'כי בגלל הדבר הזה', גם כן יברך אותך באותה ברכה עצמה שהיתה בנתינה לקופה. ומביא הטעם: 'כי לא יחדל אביון' - שהקב"ה אינו חפץ שימות האביון ברעב ויחדל מקרב הארץ, ואם אתה דוחהו עד שיחיה בקופה, הרי הוא מת וחדל.
פתח אליהו - חלק ב', עמוד ע"ז. הוצאת ישיבת משכיל לדוד, אשדוד, תשנ"ט (1999)
'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע: זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד: אלו גבאי צדקה' - שידוע שאור הכוכבים אינו שלהם, רק מהלבנה, שמו שכתוב 'מיעט הירח וריבה צבאיה', וכך גם הגבאי יש לו זכות, הגם שכסף אינו שלו, רק שמקבל מאחרים - 'גדול המעשה'.
ומזה יתברך מה שכתוב באברהם 'אשר יצווה את בניו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - כי הנה עניין הגבאי צדקה להעניק מזה וליקח ממנו לתת לאחרים. ועניין המשפט לתת גבול לעלילות מצעדי גבר לבלתי 'יגבר איש' בעול על חברו. ושני אלה מצאנום בדרך ה', שלקח מאור הירח וחילק לכוכבים.
ועל זה אמרו 'ושמרו דרך ה' - כביכול כמו שעשה לעשות צדקה ליתן מזה לזה, וכן דרכו לעשות גבולים, וכמו שנאמר 'אשר שמתי חול גבול לים' וכמוהו לעשות משפט המציב גבולות בין אדם לחברו, ולעומת זה בירך זרע אברהם ככוכבי השמיים - נגד הצדקה, וכחול אשר על שפת הים - נגד המשפט, לשלם להם מידה כנגד מידה.
פתח אליהו - חלק ב', עמוד ס"ה. הוצאת ישיבת משכיל לדוד, אשדוד, תשנ"ט (1999)
'על כן אנוכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לענייך ולאביונך בארץ' -
'פתח תפתח את ידך' - סופי תיבות: חת"ך - והוא שם קדוש החותך חיים לכל חי כנודע, לרמוז כי על ידי הצדקה מאריך ימים, וצדקה תציל ממות, והיה מעשה הצדקה שלום.
'את ידך לאחיך לענייך ולאביונך' - ראשי תיבות: אלול, ובאה תיבת 'ידך' מפסקת באמצע - לרמוז כי בחודש אלול יפתח ידו לצדקה.
אורחות-חיים, עמ' קמ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
גם ידוע צריך האדם שיהיה שלום במעגלותיו ובביתו ובחומותיו, ואם לאו, חס ושלום, אז יהיה ביתו משכן לסיטרא אחרא ושר של עניות רודף אחריו, וזהו על-ידי 'מגיד רחצה', שעל-ידי התורה מוציא ניצוצי התורה והקדושה מסיטרא אחרא על תנאי 'מוציא מצה' - שיוציא מביתו ומאצלו מצה ומריבה וקטטות. וגדול השלום, שניתן לאוהבי התורה, שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך', ואם לאו, חס ושלום, אז 'מרור כרוך', שאם הוא תמיד במחלוקת אז סיטרא אחרא כרוך אחריו, וזהו: 'מרור כורך'. ומי שהוא יראת ה' על פניו, וכל מעשיו לשם שמיים שישקול דרכיו במאזנים וגם שיעשה צדקה, ומה גם אם תהיה צדקתו בסתר אז מתקן ניצוצי הקדושה ... על-ידי פיזור לעניים ולתלמידי חכמים ולסמוך אלו ברכי רבנן העייפות, וזהו: 'שולחן עורך צפון ברך' - דהיינו: צדקה צפונה בסתר.
גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף י"ז ע"א, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון' - כפה פרשה לקבל מהנדיבים בעד העניים, ולכן נקט 'כפה' ולא 'כפיה' או 'ידיה' לרמוז על מנהג הטוב שהיה לה לצדקת שהייתה מקבלת מהנדיב כל מה שייתן אפילו דבר קטון מאוד, ולכן פרשה כף אחת לרמוז שמקבלת כל שהוא, ואחר כך חילקה לאביון בסבר פנים יפות, בשתי 'ידיה' - נתנה בעין יפה ומתנה מרובה.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', עמ' תק"י, ירושלים, תשנ"ו (1996)
'צדק צדק תרדוף' - כי הרודף צדקה וחסד ימצא חיים וכבוד. ולכן אל תחסר ממחצית השקל, בכל שנה - פעם אחת, ובכל חודש ובכל שבוע - כפי מתת ידו, ובכל יום - לא תחסר מתנה מועטת, לכל הפחות קודם התפילה. בכל אשר תמצא ידך לגמול חסד - כי גמילות חסד היא בין לחיים בין למתים, בין לעניים בין לעשירים.
אל תהיה כפוי טובה - וכבד לכל מי שפתח לך פתח, ובקש די סיפוקך, ואל תוציא מפיך דבר שקר וכזב. ותהיה נאמן לכל אדם ואפילו לגוי בשוק.
ספר שיח יצחק, עמוד מ"ב, סימן ל"ג- ל"ה. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)
המושגים 'צדקה ומשפט' נראים כסותרים אחד את השני, כי אם עושים צדקה אין כאן משפט ואם עושים משפט אין כאן צדקה. נראה לי לומר שמציאות המשפט בעולם הוא מעשה של צדקה לבריות. כי על ידי שיש משפט בעולם, וחיי החברה והציבור מתנהגים לפיו, אזי קיימת אפשרות של חיים מתוך הבנה בין כל חלקי הציבור ושוררת ביניהם אחדות. וחלילה, בהעדר המשפט מתערערים החיים התקינים ובכל שורר תוהו ובוהו. שנאה ומחלוקת הן מנת חלקם של החיים עלי אדמות. נמצא שבקיום המשפט בין הבריות הוא מעשה צדקה שאין כמוהו, כי בקיום המשפט 'מוראה של מלכות' - טמון היסוד של חיים תקינים בין הבריות ואין לך צדקה גדולה מזו.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' קע"ג, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
'אין ירושלים נפדית אלא בצדקה' שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - עוד נקדים מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל שדן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתשרה בישראל', ונקדים עוד מה שכתב הרב היפה בספר בראשית בשם הכוזרי: שסגולת הקרבנות להתמיד השכינה בישראל, וכתב מהרש"א במדרש שמואל על משנת 'על שלושה דברים העולם קיים' בשם המפרשים: שהממציא את הדבר גדול יותר מהמעמידו, שמים חמים ביותר שקבלו חומם מאש חזק ישמרו חומם במעט מן האש.
ועל פי האמור, זהו שאמר אדונינו שלמה: 'עשה צדק ומשפט' - בשתיים אלו גורמים לשכינה שתשרה בישראל, שהן בעוון - אין ציון, ואין מקדש, ואין שכינה. מכל מקום על ידי קיום מצוות צדקה, והעמדת הדין לאמיתו ישוב הכל לאיתנו הראשון, ושכינה שורה בישראל. מה שאין כן במעשה הקרבנות, שאין סגולתם אלא להתמיד השכינה בישראל. אמנם כשאין שכינה - מה תהא עלינו? - וגדול הממציא יותר מן המקיים, לזה אמר: 'נבחר מזבח' - שאינו מתמיד השכינה, מה שאין כן הצדקה והמשפט.
קרבן אשה, עמ' שע"א, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'אמר רבי חנינא בר פפי: כל העושה דבר עבירה ומתחרט בו, מוחלים לו מיד על כל עוונותיו. שנאמר: 'וקרבתי אליכם למשפט, והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר, ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני, אמר ה' צבאות'. - הרי אם 'יראוני' - מוחלים להם'.
וכתבו התוספות זיכרונם לברכה: אם יראוני - לגבי עושקי שכר שכיר, שהווה לו 'לא תעשה', וחולקים על של רבי ישמעאל בפרק האחרון של מסכת יומא: שתשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. ...
פירוש דבריהם הוא שמשמע ש'הרי אם יראוני - מוחלים לו', אבל מה שכתוב בפסוק: 'במכשפים ובמנאפים' הם מיתת בית דין, ואין מי שסובר בחטאים אלה שתשובה מכפרת.
חסד ואמת, פרק שלושים ושלושה, לא תעשוק שכר שכיר, עמ' שסה-שסט, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007)
אהבת הגרים הוא לעזור ולסייע לאיש הנודד ממקומו, והוא גר בארץ נוכרייה, ולאו דווקא גר צדק... על מי שהוא גר בארץ נוכרייה, בלי רע ואח, ואין לו מכיר, ורוחו נמוכה, ולבו נשבר ונדכה - ראוי לרחם עליו, ולקרבו, ולהיות עימו - אוהב ורע, ולעוזרו ולתומכו, בכל הבא בידו, ובזה מקיים מצוה רבה זו.
וביותר יגדל המצווה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו, והם מתדכאים הרבה, שאין יכולים להגיד צערם, ולהראות ערכם... ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חילוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסייע, למי שהוא מלשון אחר, מטעם מצוות אהבת הגר.
פלא יועץ, אות ג', גר, עמ' נ"ג, ירושלים, הוצאת כרם שלמה, תשכ"ג (1963)
מובא בחז"ל: 'אמר הקב"ה, אפילו אין ישראל עושים לפני מצווה כי אם מעט כתרנגולים שמנקרים באשפה אני מצרפן לחשבון גדול' - אי לזאת, אל יקל בעיניכם ליתן פרוטה לצדקה או ליתן טבאקו לכל אדם בלי שאלה. שיש בני אדם אשר תאווה נפשם, ולמצווה רבה תחשב, ומצטרף לחשבון גדול, ואין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
ומשמע שאם שאל, יש סרח גזל שנותן משום בושה, ובפרט בזמן הזה שהדרהם של טבאקו הוא עשרה פרוטות. יש להיזהר שלא לשאול משום אדם, אלא דווקא שנותנים לו בלי שאלה ישתה, ואם לאוו - יתענה. וכל שכן ציגארו, שהוא יותר ביותר.
דמשק אליעזר דף י"ט עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
'מלח - ממון חסר' - אם ירצה שהממון יתקיים אזי - חסר. רוצה לומר - עשה צדקה. וכמו שיער הראש או הזקן, שכל זמן שמחליפו וגוזזו הוא עולה, ושיער שאינו גוזזו, כמו הגבינים ושער העיניים, אינו גדל.
וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת גיטין בדף ז': אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים - יעשה מהם צדקה, וכל שכן כשהם מרובים. ...
וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה. וגם אמרו רבותינו ז"ל: כל המרחם על העניים ה' דוחה את הגזירות הקשות, וברעב תציל ממות, ולא עוד, אלא גם מוספת אורך ימים ודי להאמין בזה.
ספרי רבי אליעזר ידיד הלוי, דבר אליעזר, עמ' רכ"ו, הוצאת ישיבת קדושת יום טוב, ירושלים, תשס"ח (2008)
העושר הוא פיקדון ביד העשיר, ואם אינו נותן ממנו לעני, אזי יקח ממנו העושר הזה או מת ועוזב לאחרים חילו. על זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'וצדקה' - רוצה לומר שחזר בתשובה ועושה צדקה - אזי תציל ממנו המוות, יישאר גם כן עשיר.
ספרי רבי אליעזר ידיד הלוי, דבר אליעזר, עמ' רכ"ד-רכ"ה, הוצאת ישיבת קדושת יום טוב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'הגה: נוהגים ללוש כדי שיעור חלה לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויום טוב, והוא מכבוד שבת ויום טוב ואין לשנות.' - כתב זה לפי גרסתו שגרס ב'בבא קמא': 'שתהא משכמת ואופה בערב שבת' כמו שכתב בד"מ. אבל מדברי הראשונים, והם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש זיכרונם לברכה, נראה, שלא גרסו בגמרא: 'ערב שבת'.
ומוכח בגמרא שם שאמרו: 'שתהא פת מצויה לעני', ואם כן, לפי דבריהם, לא יש הפרש בין 'ערב שבת' לימים אחרים, אלא התקנה היא: כל יום שאופה, תהי אופה בהשכמה, כדי שתהא פת מצויה לעני. ומכל מקום, מי שאפשר לו לאפות בערב שבת לאכול פת חמה, תבוא עליו ברכה.
ומה גם, שיש טעם אחר: כדי ליטול האישה חלה בערב שבת, שבערב שבת נברא אדם הראשון שהיה חלתו של עולם וכמו שכתב הרב 'מגן אברהם'. עיין שם.
גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רמ"ב, אות ט"ו, עמ' י"ג, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
'והיה אם שמוע בין אחיכם' - שהדין שבא לפניכם הוא מאחיכם במצוות, שהם אנשים חכמים צדיקים, שלא חששנו לדין מרומה. אז ודאי 'ושפטתם צדק', פירוש - מבלי דרישה וחקירה, כמו שכתוב בגמרא: 'בצדק תשפוט'. אמנם אם הוא, בין איש ובין אחיו, ברמאות, שמכירים אותם שהם רמאים, או בין איש ובין גרו שאומר עליו דברים כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כלומר שאף על פי שהוא מוחזק בכשרות, מכל מקום בזה הדין מכירים טענת רמאי בדבריו, אז 'לא תכיר פנים במשפט' - רוצה לומר: לישא פנים במשפט, ולהיות דיין לרמאים, שאיסור גדול הוא. אלא תסתלקו מן הדין, כמו שכתב הטור: 'לא תגורו מפני איש' - כלומר אל יעלה בדעתכם לומר שעל ידי זה ליצני הדור אומרים שהם אינם רוצים לדון, כדי שלא להוציא הדין לאמיתו, ורוצים לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. על זה אמר 'לא תגורו' מפני זה האיש, המדבר סרה על בית דין כי מוציא דיבה הוא, כסיל.
מטה אפרים- חידושים על הרמב"ם, שו"ת ודרשות. דרוש ב' דף ל"ט, דפוס השותפים מרדכי ודוד, סאלוניקי, תקנ"א (1791).
'הכופה אחרים ליתן צדקה שכרו גדול משכר הנותן' - ומה שאמר רבי אליעזר: 'גדול המעשה יותר מן העושה' הכוונה היא שלעולם המעשה והעושה שווים לעניין השכר, ומה שאמר: 'גדול המעשה' הוא לגבי העושה, שכיוון שהעושה הוא הנותן הפרוטה ומעשה אינו נותן כלום ואפילו כך נוטל שכר המעשה כעושה, משום כך מלמד: גדול שכרו של מעשה יותר מן העושה.
מטה אפרים הלכות מתנות עניים פרק י, מתוך שו"ת בר אילן, מהדורת פרידברג ירושלים תשס"ו (2006).
אם נדר סתם מתנה לעני, אם מת העני, הנודר צריך ליתן ליורשיו, משום שכבר זכה בו העני באמירה שאמר. ... כיון שאין העני זכה באותו ממון עדיין זכיה גמורה, היאך יורשיו ירשו מכוח המת, אלא נראה שסובר שכל הנודר מתנה לעני, זכה בו העני מיד באמירה, שאמירתו לעני כאמירתו לגבוה.
מחנה אפרים, הלכות צדקה סימן ו', עמ' צ', הוצאה חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
'ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה', והיה בך חטא. נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשך ובכל משלח ידך.'
שהנה תיבת 'האביון' - יעלה מניינה ע"ד ותיבת 'עשיר' - יעלה מניינה תק"ף. נמצא יש ביניהם תק"ו - כמניין 'נתון'. וזה שכתוב: 'נתון תתן לו' - רוצה לומר: כמניין 'נתון' תתן לו - שאז יהיה עשיר.
ספר מגיד חדשות, חלק שישי. פרשת ראה , עמ' ט. , עמ' יד', הוצ' המחבר, ירושלים, תשס"ד (2004).
'כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' - זאת אומרת: כי כל הזכיות והמעשים טובים, שעושה היתום או היתומה ההם, יהיה לו בהם חלק וזכות כאילו הם אחד מבניו.
ואמרו עוד רבותינו זיכרונם לברכה: שכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא' - והכוונה כאמור וכבר ציוותה לנו תורתנו הקדושה: 'כל אלמנה ויתום לא תענון' - ואולי לזה כיוון המאמר הנזכר לעיל: 'כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו' - דהיינו: שמחבבו כבני ביתו בלתי שום הפרש והפלאה, בינו לבין בני ביתו, לכן 'מעלה עליו הכתוב' - זאת אומרת: במה שכתוב בתורה: 'כל אלמנה ויתום לא תענון' - כאילו ילדו, שצריך להעריך אותו, ולחשוב אותו כאחד מבניו.
וקיים בזה את הפסוק הנזכר במלוא מובן וזה גם כוונת התנא באבות פרק א': 'ויהיו עניים בני ביתך' - רוצה לומר: שתחשוב אותם כאילו הם בני ביתך.
בתוך 'שם יוסף', דרוש, דף כח עמוד א' –עמוד ב'. דפוס עידאן-כהן-צבאן-חדאד, ג'רבה תש"י (1950).
'הלא פרוס לרעב לחמך' - הוא שהנביא בא ללמד את העם, פן יקפוץ את ידיהם מליתן לעני צדקה, לומר: 'והלא צריך שיתנה, ולא ידע למי נותנה ונוטלה', לזה אמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - ולא אמר לעני, לרמוז שכל שהוא רעב הוא עני באותה שעה, ובכגון זה מותר ליתן בידו.
זאת ועוד, 'לחמך' - וכל שהוא לחם אינו צריך תנאים. ודייק 'לחמך' - כלומר מממונך באמת.
'ועניים מרודים תביא בית' - כיוון שאתה תיתן לעניים לחם ואוכל מותר ליתן בידם ואמר עוד: 'כי תראה ערום וכסיתו' - בא לומר שכשם שבתיתך לחם אינו צריך תנאים כן גם: 'כי תראה ערום וכסיתו', וכן 'מבשרך' - שהוא קרובך, לא תתעלם מהם לומר שצריך תנאים.
צור יעקב, פרשת ראה, דף קפ"ז, איזמיר, תרכ"ו (1866)
'והוסג אחור משפט, וצדקה מרחוק תעמוד, כי כשלה ברחוב אמת, ונכוחה לא תוכל לבוא.' -
שיש לדעת איך תלה זה בזה? ועוד - שהיה לו לומר 'וצדקה מרחוק עמדה', אך לפי האמור ניחא. והכוונה: כי יען קודם המשפט הוא הצדקה - להזכיר לכל.
לזה אמר: 'והוסג אחור משפט' - מסיבה כי הצדקה מוכרחת לעמוד מרחוק, ואין מי שיוכל להוכיח ולהזהיר יען 'כי כשלה ברחוב האמת, ונבואה לא תוכל לבוא, ואת הישרה יעקשו'. ואחר כך, כשאין צדקה, שלא יוכלו להזהירם, שאליו הוסג אחור משפט ממה שהוא ראוי, כי המשפט בא אחר הצדקה והאזהרה. אבל כיוון ש'ברחוב' - שהם פני העדה, כשלה האמת, ואינם מניחים להוכיח, ותוכחה לא תוכל לבוא, ממילא יוסג אחור משפט. ...
ועל פי זה נמתיק סוד כוונת המקרא בפרשתנו: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - שיש לדקדק, שהיה לו לומר אשר תכין להם, או תדבר, כמו שנאמר בכל התורה. אלא הכוונה, על פי האמור, ורצה לומר: תחילה אתה צריך שתשים לפניהם, קודם שיבואו ליכשל חס ושלום'.
פרי האדמה, חלק ד', פני האדמה, דף ס"ו עמ' ב'-ג', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763)
יש לי צער גדול, למה לא מגלים לנו על משפחות או אפילו על בחורים שמצבם קשה, אולי מוטל עלינו לעזור להם. ואין אחד שיוכל לפטור את עצמו, בטענה שאין לו דרך לעזור.
כי דברים אלו נובעים מחוסר אהבה לזולת. שאם יש אהבה אפשר להשיג הכל. וגם טענה שמתבייש לגבות כסף מאחרים - אין זו טענה. כי כשאין הדבר נוגע לו, אלא לאחרים, אין מקום להתבייש כלל, ובושה כגון זו היא בושה פסולה. ואי אפשר לקבוע את מצבו הכלכלי של האדם לפי גובה הכנסתו, כי יתכן שמרוויח יותר מחברו, אבל יש לו הוצאות גדולות, שאינן לחברו.
ספר "אור לציון- זכרון הדסה", שער בין אדם לחברו, מאמר א'- אהבת הזולת. עמוד קס"ח- קס"ט. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה
שאל נא מדוע ברא ועשה א-להים, חושך וצלמוות, הלא טוב ברא א-להים 'את האור כי טוב' - השמש בגבורתו, וירח יכון עולם, והכוכבים בהילם, ומה יתרון לבריאת החושך?
אבל הוא הדבר אשר דיברתי אליך לאמור: 'זה לעומת זה עשה הא-להים' - כי בהעדר החושך לא יהיה ניכר האור כי טוב, שא נא עיניך וראה: עץ ארז ואזוב. הארז אשר בלבנון גבוה עד מאוד מכל עצי השדה אשר תחת כל השמים, לא כן אזוב קיר שפל ונמוך מאוד, ובכל עצמי השדה אין שפל ונמוך ממנו, גם הנשר הגדול בעל כנפים הלא יגביה ויתרומם עד לשמים, ובלעדו לא ירים עוף את ידו ואת רגלו לאמור נעלה לנו השמימה, לעומתו יתוש קטן שבקטנים אין כמוהו עוף נמוך וקטן. ...
קח לך כל אלה והבן: כי העושר והדלות הם צריכים זה לזה. כשם שאי אפשר לשמים בלא ארץ, והאור בלא חושך, והארץ בלא אזוב, והנשר בלא יתוש ... כך אי אפשר לעושר בלא עוני, ולגדולה בלא שפלון. יען וביען. כי בהעדר הבריאה התחתונה אי אפשר לדעת גדולת הבריאה העליונה ממנה.
עשיר ורש, דף יג עמ' א-ב, דפוס פ' עניו, ירושלים, תרצ"ד (1939)
העושק והחמס שואבים את מציאותם מתוך מידת האנוכיות הזוללת שבאדם, שאינה יודעת שובע ורחמים, אבל היא דוגלת בגאות נפרזה, ויהירות מרובה ואומרת: כל אשר בכוחך לעשות עשה - לדכא נחשלים, לעשוק דלים, ולשעבד תחת שלטונך חלשים ממך, בכוח הזרוע והחרב. השקפת העולם הזאת מצדיקה את עצמה בעלי תאנה של תורת הגזע או פילוסופיה מוטעית האומרת שלא נבראו החלשים אלא כדי להשתעבד להתקיפים מהם...
לעומת זאת היהדות מעמידה את השקפת עולמה על יסוד אחדות העולם ואחדות האדם, שהוא נזר הבריאה, ואחראי לאחדותו של התבל, והפרחתו ושלומו, מתוך השקפה זאת, היא מכריזה ואומרת: 'אב אחד בראנו, אל אחד לכולנו, ולמה נבגוד איש באחיו' (מלאכי ב', י') ותורת ישראל מצווה ואומרת 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמור: פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך'.
האביון אינו בריה שפלה ומיותרת בעולם שאתה רשאי להתעמר בה, לענותה ולהשמידה או אפילו להתעלם ממנה, אבל היא חלק מהכל, שלא יחדל מהיות. ואתה מצווה לקיימו, לא רק קיום עלוב, אלא בנדיבות לב ויד פתוחה. כי לא נבראה האביונות אלא כדי לחייב את הנדיבות, כשם שלא נברא הרע אלא כדי שהאדם יהפכהו לטובה ולברכה.
מכמני עוזיאל, חלק ב', שער ב'- הגות, מאמר ט"ו "העושק והצדק"
'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - והוא כי ידוע כי כל ישראל הם כגוף אחד באחדות כידוע. ולמשל, התגר אשר כל ימיו הולך ונוסע למרחקים - הוא דמיון הרגל. הבעל מלאכה שעושה בידיו כמו החייט הסנדלר וכיוצא – הוא היד. וכל כל כיוצא בזה וכל אחד כפי מלאכתו הוא דמיון לאבר אחד מן הגוף.
והעניים ותלמידי חכמים או הבל תינוקות של בית רבן שאין כוחם אלא בפה. והיינו: התלמיד חכם - להגות בתורה. והעני - להתחנן לה' שישפיע עליו מטובו בעולם ביתר שאת, כדי שעל ידי זה יתנו לו מתנות מרובות. ולכן כשם ש'עמל האדם לפיהו' - כדי ליתן טרף לפיו על כן ראוי הוא יתן לתלמידי חכמים ולעניים שהם דמיון הפה ליתן לו טרף לאכול ובגד ללבוש, שאם לאו יתהפך עליו הגלגל. ...
וכשיחזור לפתוח את ידיו לעניים ולתלמידי חכמים אזי יחזור להצלחתו בצלח העודף. ולזה הזהיר התנא באבות: 'יהי ביתך בית וועד לחכמים' - כדי שלא ימנע השפע והברכה ממך.
פרדס התורה, דרושים לפרקי אבות, עמ' שע"ד, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
אם יעסוק האדם במצוות הצדקה, נחשב לו כאילו קיים כל התורה כולה. אשר בזה נראה לפרש כוונת התנא: רבי חנניא בן עקשיא, שאמר: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'. והקשו זיכרונם לברכה, שאדרבה, נראה להפך, שאם לא העמיס עליהם כל כך תורה ומצוות, יותר זכות הוא להם, להיות נקל להם קיום התורה ומצוותיה.
אבל לפי הדברים האלה אין שאלה, שמאחר שהמקיים מצוות צדקה כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, נמצא שריבוי התורה והמצוות הוא לזכות לנו, שעל ידי מצוות צדקה יש לנו שכר כנגד כל התרי"ג, שהם חשבון גדול. ומי יתן והיה, שירבה לנו תורה ומצוות, אלפי אלפים, ובמצווה אחת של הצדקה נשיג שכר כנגד כולם. וזה שאמר: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת' - רצה לומר: מצוות הצדקה תהיה נחשבת לנו, כאילו נשמור לעשות את כל המצווה הזאת, שהם כללות כל התורה.
אמרות טהורות, ואתחנן, דף נא עמ' ב- דף נב עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'איזהו עשיר'? - אשר נחשב למעלה, זה: 'השמח בחלקו'. רצה לומר: שאינו מחשיב את עצמו, שהוא ראוי לעשירות, ולא ירום לבבו מאחיו העניים. כי אם, הוא חושב, שחננו ה' בתורת חנינה, ושמח בחלקו. ועוד מפרש - אמר: 'חלקו' - כי האיש אשר לא יחשוב העושר למעלה, ויסתפק רק בכל צרכיו, והשאר יראה לגנוז אוצרות למעלה - לחלקם לצדקה, ולא יעזוב לאחרים חילו, כמאמר מונבז המלך: 'אני גנזתי לעצמי' - אשר אך זה חלקו לעצמו, ובזה ישמח בעושרו.
יד בנימין, עמוד נ"ב, בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
ואולם צריכים אנחנו לידע באמיתות, במה הנה זוכות אחרי שנודע כי נעדרים הן מכמה מצוות. ובאמת שבגמרא הפכו בזכותן ואמרו שיחלקו עם הגברים והבנים שלהם, בהיות שהן עזר ומסעד להם, לסגל מצוות ומעשים טובים, בהיות שמלאכת הבית מוטלת עליהם, והייתה הרווחה לאבות ובנים, ללמוד תורה בכל עת, אשר מעסקיהם יהיו פונים.
עוד יש ספק בידם לעשות, לתת צדקה לעני ולחזק ברכיים כושלות. כי הצדקה שקולה ככל המצוות, ואחרי שהיא שקולה כנגד כל המצוות, כל המקימה כאילו קיים תרי"ג מצוות בפעולה.
קרן הצבי, דרוש ב' להספד נשים, דף ח' ע"ב, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
'רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - הנה ימצא שיהיה, דרך משל, באיזו מקום איזה גבייה ועריכה לקהל, ויעריכו את האיש פחות ממה שהוא ראוי לתת, כי לפי ראות עיניהם אינם יודעים כי ממונו רב. ויש גם כן, שמעריכים אותו לעשיר גדול אבל באמת אין לו כאשר חושבים שיש לו.
והנה הדרך הישרה היא שהאדם שיש ביכולתו לתת הרבה, ואומדים אותו בני אדם בפחות ממה שיש ביכולתו, הנה הוא צריך לצאת ידי שמים ולתת כאשר ראוי לתת באמת. גם אותו האיש שאומדים ומעריכים אותו, שיש ביכולתו לתת סך רב, אף שבאמת אין לו כל כך, מכל מקום כיוון שבני אדם חושבים שיש לו, אם יתן בפחות ממה שאומדים אותו, יבוא להכשיל אחרים שיש להם באמת ממון רב, וממציא להם פתח לומר: אם פלוני שהוא עשיר כל כך לא נתן כראוי לו, אני שאין לי כמוהו איני נותן יותר, אף שבאמת אותו האיש שלא נתן כאשר אמדו אותו, לא בשביל צרות עין הוא, רק שבאמת אין לו לתת יותר, מכל מקום 'האדם יראה לעיניים' והמה חושבים כי רב ערכו.
מעתה אפשר שזה כוונת התנא: 'איזה דרך ישרה' בצדקה 'שיבור לו האדם' - לזה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - רוצה לומר: שהיא מצד עצמה תפארת לעושיה, שנתן כפי הראוי לו, אף שלעולם אמדו אותו בפחות ממה שיש לו, 'ותפארת לו מן האדם' - היינו כשקרה להפך שהעולם אמדו אותו ביותר ממה שיש ביכולתו והוא נותן לפי מה שאמדו לו. 'ותפארת לו מן האדם' - אף שאין ביכולתו לזה השיעור.
ברוך אברהם, עמ' רצ"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
וגמילות חסדים זה, העושה עם חברו טובה, בין גדולה בין קטנה, ואפילו אם אחד דפק על דלת ביתו לשאול על איזה איש ועונה לו, או פרט לו מטבע, או בקש ממנו שישאיל לו איזה כלי. ... ולפי רוב הטורח וההפסד במעשה החסד, כך יהיה גם שכרו יותר גדול, והקדוש ברוך הוא יודע לשער ולשקול בדיוק את השכר לפי רוב המעשה.
וביותר צריך לגמול חסד עם אנשים זרים המגיעים לעיר, יותר מאנשי העיר, כי אין הוא מכיר אף אחד ואין יודע לאן לילך ולאן לבוא. וכל שכן שראוי לשים לב לגמול חסד עם העניים הסובבים מעיר לעיר, וירחם עליהם כפי כוחו. ולא כאותם אנשים שלא מתייחסים אליהם בטענה ש'ענייך ועניי עיר אחרת, ענייך קודמים', ולכן לא עוזרים לעניים מעיר אחרת. והם טועים, כי פרוש: 'עניי עירך קודמים' - רק שלא יעזוב עניי עירו, וישלח את הצדקה רק לעניים של עיר אחרת, שזה ברור שצריך לתת גם לעניי עירו. אבל ודאי שלא יעזוב עני שבא מעיר אחרת, והוא גולה ונידח, ועזב את ביתו ריקם. ופשוט שצריך לעזור לו כל מה שאפשר, ואדרבא על כאלו צריך הרבה רחמים.
ספר קרבן מנחה, עמ' רנ"ח, הוצאת נסים בן-ברוך, קרית ספר, תשנ"ח (1997-1998)
עוד נלמוד מפרשה זו שימעט האדם מאכילת הבשר, כי מאכל הבשר מוליד אכזריות גדולה ואף וחימה, ואך אכילת התבן והעשבים תבטל האף והחימה, ולכן ציווה ה' לנח, שלא יאכלו בתיבה, גם הארי והנמר, רק העשבים כדי שיתבטל זדונם ורשעם, והכלבים נקראים עזי נפש מפני כי אוכלים הבשר, ולכן ייעד הנביא כי לעתיד לבוא: 'ואריה כבקר יאכל תבן', ועל ידי כן לא ירעו ולא ישחיתו.
ברוך טעם, כרך א, פרשת נח, עמ' י, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
'כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון' - שידוע החילוק שיש בין עני לאביון: שעני נקרא מי שלא ראה מאורות מימיו, ואביון הוא מי שמקטנותו היה עשיר ועתה ירד מנכסיו, שיודע טעם כל דבר ותאב לו, על כן שהוא צנוע גם ומתבייש ליטול צדקה דבר מועט ועוד בפרסום רב.
וזהו הכוונה: 'כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון' - דהיינו שמדקדקת בנתינת הצדקה: שלגבי עני שהוא מקטנותו ולא אכפת לו: 'כפה פרשה' - דהיינו: נותנת לו צדקה בלתי צניעות, ועוד אפילו דבר מועט. ברם, לגבי אביון שהוא עני צנוע ותאב לכל דבר אמר: 'וידיה שלחה לאביון' - דהיינו שנותנת לו מנה הראויה להתכבד בשתי ידיים, וגם 'שלחה' שנותנת לו בדרך צניעות ומשלחת לביתו.
ואשה כזו שמדקדקת כל זה 'לא תירא לביתה משלג'
ברוך מבנים, חידושים על משלי, דף צ"ט עמ' ב', ירושלים, תר"ס (1900)
האם משהו באופייה של נעמי, מאפשר לנו לחשוב שבחיי בעלה היא היתה שפחה, ללא כל חינוך דתי, מוסרי או אינטלקטואלי? אם אמנם היתה כזו בשנות חייו של אלימלך, היתה נשארת כך אחרי מותו. תחת זאת, מנחישותה לשוב אל ארצה ולעבוד את א-לוהיה בין בני עמה, אנו מבינים כי היא היתה אשה בעלת דעת חזקה ואנרגיה בלתי פוסקת. ... אם כן, הרי שאף חוק מחוקי ישראל לא מתאר את מעמד בנות ישראל בהתאם למה שמתארים אויבינו בבורות רבה כל כך.
The Women of Israel, Naomi, p. 241, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם)
'וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת' - הגדול לפי גודלו ולפי גודל נדיבות ליבו, והקטון לפי קוטנו ויכולתו להשתתף במצווה. ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמיים, בין כסף בין זהב. ... והדל לא יבוש אם יתן נחושת, והעשיר לא יתפאר אם יתן זהב, וגם לא יעלה על לב אדם לכבד המתנדבים בעם זהב ואבנים טובות, יותר ממה שמתנדבים הנחושת, אלא יהיה כבוד אחד לכל ושווה לכולם כעני כעשיר. כי ה' מוריש ומעשיר ואין להם כלום, כי הכל משלי ולי הוא.
מכלל יופי פרשת תרומה, עמוד קפ"ב. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
'לא תאמץ את לבבך.' - המקיים מצווה זו כתקנה הווי דוגמא עליונה, שכן בעל הבית למעלה עושה צדקה בכל עת ומוריד מזון ושפע למידה הנזכרת ומשם מתחלק לכל העולמות. ...
וכבר ידעת כי בהתחבר צדיק עם צדקה אז כל העולמות בהשקט ושלום, וכל הכוחות פנימיות וחיצונית כולן מקבלות שפע וברכה בגלל הצדקה. וזהו 'כי בגלל הדבר הזה יברכך'.
מצודת דוד, מצווה רמ"ב, עמ' רפ"ב-רפ"ב, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
'ויאמר אבינו שובו שברו לנו מעט אוכל' - מה שאמרו זיכרונם לברכה, שהצדקה מהפכת מידת הדין, למידת הרחמים ...וזה רמז 'ויאמר אבינו' - שבשמיים, 'שובו' - מדרככם הרעים, וממידת הכילאיות, ורחמו על העניים ו'שברו לנו' - תשברו לנו מידת הדין.
אולם השער, סימן תר"י, עמ' כ"ד, ירושלים, תרכ"ה (1865)
'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' - שכתבו חכמי המוסר: שהאות - אם המוכיח צדיק גמור או לאו, בהיות דבריו נשמעים, על דרך: 'ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא'.
וזהו שאמר: 'כל שרוח הבריות' - הם האנשים החטאים, שעשו מעשה הבריות כמעשה בהמה, אם רוחם 'נוחה הימנו' - נוחה ממנו מסיבת תוכחתו, והרהרו בתשובה, וחזרו - אות הוא ש'רוח המקום נוחה הימנו' - ולכך נשמעו דבריו, ולהפך הדבר בהפכו.
משגב לדך, עמ' רי"ג, אשקלון, תשס"ח (1998)
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אפשר שהנה יאמר האדם, אף שמקובל בידנו, שפרנסתו של אדם קצובה מראש השנה, אינו אלא לחם לפי הטף דווקא, ולא מה שייתן לעניים ולצרכי ציבור וכיוצא, כי מה שנותן להם, אינו אלא ממה שמצמצם על עצמו ובני ביתו.
וזהו שאמר: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' ואל תהרהר מחשבה זו בדעתך כי על ידי שתתנהג כן 'יהיו עניים בני ביתך' - שפרנסתך תהיה קצובה ובכלל כל מה שתיתן לעניים הללו כאילו הם בני ביתך.
משגב לדך, עמ' ר"י, אשקלון, תשס"ח (1998)
הנותן צדקה, אפילו עברה בידו, ונחתם גדר דינו עליו - להיאבד, וניתן רשות למלאך הממונה על הפורענות וכו' - אותו המלאך, שנברא מן הצדקה, אינו מניחו להיפרע ממנו, אלא רץ ובא בין מלאכי מרום, ומלאכי מרום מניחים לו לעבור ביניהם, ועוזרים לו ואומרים לו לפני הקב"ה - פלוני בן פלוני, שנגזר דינו להיאבד, זכות גדולה יש בידו.
והמלאך הממונה על הפורענות אומר - וכי רק עבירה אחת בידו, הלא אלף עבירות עשה. ואיך בזכות, אחד שבידו, ימחלו לו כל עוונותיו. והם אומרים - הזכות, זה שעשה, שקול כנגד כל העבירות - שנתן צדקה, והחייה לעני, והמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם ומלואו.
קול דודי ס"ד עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
שאלה: אדם אחד בעת צרת חוליו. נדר להפריש מעשר מכל, ואחר כך, ראה עצמו שאינו יכול לעמוד בנדרו מפני דחקו כי פרנסתו בדוחק, אם אפשר להתיר לו?
תשובה: הנה שאלה זו מתחלקת לשני צדדים, יש צד לומר כיוון שהוא נדר לצדקה, אפשר, שאין מועיל בו התרה, ויש צד לומר, שהוא נקרא נדר בעת צרה. ומעתה נבוא לספק הראשון, כיוון שהוא נדר של צדקה, אין מועיל בו התרה ממה שכתב מרן: הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן, נשאל לחכם והתיר לו. ועיין לרבי דוד בן זמרא, זכרונו לברכה, שכתב: ולעניין אם יכול להשאל על נדרו, הדבר ברור, שאם נשאל והתירו לו, שהוא מותר, שלא עדיף מכל קונמות והקדשות והנדרים ונדבות, אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נידוי. וכן כתבו בפירוש המפרשים, והטעם הוא, מפני שמפסיד את העניים. ומכל מקום הנדר הותר. ...
ולכאורה יש להוכיח כן ממה שכתב מרן, זכרונו לברכה: אם היתה ההסכמה נדר לרבים, או סייג לתורה ולדבר מצוה, אינם יכולים להתירו. ולכאורה זה סותר למה שכתב בסימן רנ"ח ובסימן רכ"ח סעיף מ"ב: שנדר לצדקה יש לו התרה, הרי אף על גב בנדר של מצוה, כתב שיש לו התרה, ואיך כתב ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו? אלא כדעת רבי דוד בן זמרא: אם כבר עברו והתירו לו, מועלת לו, אבל, מכל מקום אין מתירין. ומה שכתב אין לו היתר, רצה לומר, כיוון שהחכמים אינם יכולים להתירו, וזה משום שהמתירו בר נידוי, על כן אין לו התרה. רצה לומר: אין מי שיתיר לו.
יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תל'-תלא'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
כשיכנס האדם לבקר את החולה, יתפלל עליו ויאמר: 'ה׳ יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחוליו', וצריך לכוון שהשם שהוא חכמה, כמו שכתוב: 'ה׳ בחכמה יסד ארץ'. 'יסעדנו' - לשון סעודה, כמו שכתוב: 'וסעדו לבכם' - הוא הזן לחולה. 'על ערש' - אותיות עשר, שהוא מספר יו"ד, והיינו שמסיים 'דוי', ומדוי - שהוא חולה נעשה יו"ד, נהפך לטובה, ונעשה יו"ד חכמה, והיינו שמסיים ''כל משכבו הפכת בחוליו'. ... עוד נראה לי לפרש במה שאמרו במסכת ברכות: אמר לו רבי יוחנן הב לי ידך, נתן לו ידו והקימו' - דהיינו חמש אצבעותיו של המבקר, וחמש אצבעות של חולה, יעלה מספר יו"ד חכמה, דהיינו מ'דוי' חזר יו"ד, ומ'ערש' - עשר ומיד נתרפא וקם על רגליו בכוונה זו.
לך דוד, פרשת וירא, ע"מ כ"ח, ירושלים, דפוס צוקרמן, תרצ"ו (1936)
'ויהי רָעָב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם, כי כבד הרָעָב בָּארץ' - שכבר ידוע ביאתו למצרים היתה הכרחית, לפי שהוא היה עמוד החסד, ובהיות שבארצו קרא עליה ה' לרעב, לא יכול לזון ולכלכל את כל עוברי דרך, כי כך היתה מידתו, לכן כדי שיהיה לו לפרנס ולעשות חסד עם שאר בני אדם הלך למצרים, כי בה שובע גדול, ויוכל לקיים מצות הכנסת אורחים ואביזריה יותר כתיקונה.
וזה הוא החילוק שיש בינו לבין אלימלך, שזה הלך לו מארצו כדי שלא לעשות צדקה לעניי העיר, ועל כן נענש, אבל אברהם עזב את עירו לבקש מזון לעניים ולקיים עוד גמילות חסדים, עיין באלשיך. וזהו הטעם לפי הפשט לביאתו למצרים.
זכר דוד על התורה, לפרשת לך לך, עמ' י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
'אם כסף, תלווה את עמי את העני עמך' - על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: 'המלווה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בשעת דוחקו של המלווה'. וזה שכתוב: 'אם כסף' בטעם פסיק - שהכסף נפסק לך ואתה דחוק, ואף על פי כן תלווה את עמי. אז 'את העני עמך' - רצה לומר: מה שאת עני יהיה עמך, זאת אומרת שיהיה ה' קרוב לתפילתך שתקרא וה' יענה, וכמו שכתוב בעני: 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע'.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' צ"א, ירושלים, תשנ"ז (1997)
הצדקה לעני ומשפט הצדק אחוזים זה בזה, כשדנים משפט צדק עושים צדקה עם הזכאי: שקיבל את המגיע לו כדין מן החייב, וצדקה עם החייב: שלא נשאר בידו עוולה וגזל.
הצדקה לעני מגיעה לו מבחינת צדק, כי כל בני האדם הם צאצאי אדם הראשון שנברא בצלם א-להים, וכל הטוב שבעולם מגיע לכל אדם חלק כחלק.
משכיל לדוד, מסכת אבות, פרק א, עמ' ד-ו, דפוס מוטיב, ירושלים, תש"ע (2010)
יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא יהיו עניים בביתו בושים ונכלמים, כאדם המצפה לשולחן אחרים, אבל יהיו כבניו, שאינם מתביישים מאביהם ומאמם ואוכלים על שולחנם, ככה יחשוב העניים ויכבדם ויראה להם שהם בעלי הבית, ואל יהיו פניו כבושים בקרקע, ואל יראה להם שום עצבנות כלל.
ואם יצטרך לפועלים או לעובדים לעשות לו מלאכה, יבחר ביהודים עניים, ואפילו ירבה להם יותר- הרי נחשב צדקה חשובה, היותה אינה ניכרת והפועל חושב שכל מה שמקבל הרי זה מגיע לו. ...
ויהיו בני ביתו ענווים ולא יגערו בכל הבאים לשאול צדקה, אלא ישיבו אותם רכות, וידברו על ליבם ולא יכלימום. וגם יקרה שיבואו לביתו בכלל העניים גם נשים עניות, לכן סמך התנא 'ואל תרבה שיחה עם האישה' - שלא ירבה איתה שיחה, פן יחם לבבו לדבר ערווה, חס וחלילה.
יד יוסף, עמוד 322. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984)
אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'גדול המֵעשה יותר מן העושה' - וקשה, במה אנו עוסקים? אם לא נתן הוא, כיצד הוא גדול מן העושה? אבל נראה לי שמשום עשיית המצווה בשמחה הוא שיש לו שכר. ואם כן, נאמר שזה המֵעשה: אם הוא עשיר, ונתן גם הוא, ובוודאי נתן בשמחה, והעמיס על אחר שייתן, אם כן יש לו שכר על מה שנתן, ועוד יש לו גם כן שכר במה שהניח לאחר שייתן, והשכר הזה האחר, שלוקח המעשה הוא יותר מן השכר שלוקח העושה, משום שאינו עושה בשמחה. ואם המעשה הוא עני, ומניח את אחר ליתן, גם כן כך הוא.
מחנה ד"ן, דף ל"ז, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
מותר לזון גרושתו, והיא מצווה יותר משאר עניים, שנאמר: 'ומבשרך אל תתעלם'. ויזון אותה על ידי שליח.
מחנה ד"ן, דף ל"ב, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
'חברת אליהו' או 'חברת הלוויה' - בשנת תר"ס לערך, נוסדה חברה זו. כשראו שתושבי העיר אינם באים ללוויה, רק אם הוא אדם גדול כגון רב או עשיר, התעוררו יחידים מהקהל להקים גוף, שחבריו יראו חובה לעצמם, להפסיק את עסקם ומסחרם כדי להשתתף בלוויית המת.
אנשי חברה זו נושאים את מיטת הנפטר על כתפם מפתח בית עד בית הקברות במשעול הכרמים. ובהליכתם קוראים מזמורי תהילים, בעיקר תמניא אפי. כשקרובי הנפטר היו עניים, ואין בידם לעשות תכריכין למת, אנשי חברה זו עזרו להם לקנות תכריכין למת.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שצו, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
ולא תהיה צדקתו רק מפני הבושה או מצד ההכרח וכיוצא כי לא תהיה נחשבת לו לצדקה שלימה, ויצטרך להתגלגל באיש עני, ותהיה לו מחשבה נכונה. באם היה ספר בידו היה נותן בעין יפה ובשמחה ובטוב לבב להיות מתקיימים מצוות צדקה במעשה ובמחשבה.
ועל פי זה נראה לי לפרש כוונת הנושא העומד בפרשת השבוע: 'נתון תתן לו' - דהיינו: שתי נתינות צריך, במחשבה ובמעשה. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: שלא תהיה נתינה בלי לב כי אז 'בגלל' - גלגל הוא שחוזר בעולם כמו שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה, דהיינו: להתגלגל ולהיות עני.
משכיל לדוד חלק א', דרוש א' לשבת הגדול, דף ח' עמ' ב'- דף ט' עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
כי נרפים אנחנו על לימוד בנינו תורתנו הקדושה אשר עליה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות של בית רבן', שהוא הבל שאין בו חטא,
ואין איש שם כל לב, לשלם להמלמד במועדו, ואחר כך וכך ויגיעות, ישלם לו, ודומה עליו כמשא כבד יכבד עליו. הנה בידינו שתי רעות: אין אנו עוסקים בתורה ולא תינוקות של בית רבן ומלמדיהם, יען כי אין להם לזון ולפרנס בני ביתם, רק משכר הלימוד, והינם שוטטים בחוצות כעני החוזר על הפתחים, ודופקים פתח חנות אביהם של ילדים לדרוש מהם שכרם ופונים אליהם עורף, ויש מהם מכחישים להמלמד לומר כי כבר שילם וכזאת וכזאת עד כי אויבינו ילעגו למו באומרם הנה מצב חכמי היהודים הוא לשוטט ברחובות. ...
ועל גדולי ונכבדי העיר תרבץ חוב גמור להרים מכשול הלז, ולהדגיל דגל תורתנו הקדושה, באופן שהמלמדים לא ישיגו צער, ועל ידי זה נרוויח שיהיה ההתמדה בתלמוד תורה יותר.
בני מאיר, דרוש א' לשבת תשובה, דף א' עמ' ב, ירושלים, תרע"ד (1914)
שפעמים בא עני אורח לעיר, ומביא איגרת מליצה ליחיד מיחידי העיר, שמליצים לו עליו, שיהיה לו מעיר, לעזור להיות עושה ומעשה. ופעמים טבע זה האיש כשבא העני אומר לו: אני אעשה עמך כפי יכולתי, אבל אי אפשר לי לדבר עם אחרים, יען אני יודע כי כל העיר עזובה, הן ציבור עני - זה 'עינו רעה בשל אחרים'. ולפעמים יש אחר שאומר אני אשתדל כפי כוחי שהקהל יתנו לך, אבל משלי איני יכול - זה 'עינו רעה בשלו'. ופעמים יש אחד שמפייסו בדברים ואומר לו: אל תירא, אני אעשה מה שאוכל ואדבר גם כן עם אחרים - זה חסיד, שמלבד הנתינה מפייסו גם בדברים, כמו שכתוב: 'ותפק לרעב נפשך', יש אחר שאומר לו: אוי לך, היכן באת, בדיוטא התחתונה! כולנו עניים, כמוני כמוהם - וזה רשע, אף על גב שסוף סוף נותנים לו, מכל מקום, במה שהֵיצר לו מלכתחילה לפיכך נקרא רשע.
שושנים לדוד, מסכת אבות, פרק ה, משנה י"ג, עמ' 107, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ח (1988)
'לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעוניי' - יש לפרשו על ההנחה סוברת - שמדבר על העני. שאומר העני: 'לולי תורתך' שכתוב בה - 'שעשועים'. שהיינו - 'כי היא חייך ואורך ימיך', וזהו שאמר: 'שעשועי, אז אבדתי בעוניי' - רוצה לומר: כשהייתי עני לא הייתי מתקיים.
לפי: כי ממה נפשך - אם אקבל מתנות מהעשירים, הרי כתוב: 'ושונא מתנות יחיה', וממילא מי שאוהב את המתנות ימות. ואם לא אקבל - אפילו כך אמות ברעב.
אבל עכשיו שבתורה כתוב: 'כי היא חייך' - וקשה. והלא במתנה נתונה, וקיימא לן: 'ושונא מתנות יחיה'. אלא ודאי משום שמגיעה הנאה לנותן ... כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז' - 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד ע"ג. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
נשאלתי פה העירה מאיש אחד שדרכו לצאת בכל יום לצורך מסחרו, לאהלי קידר לשווקים, וצריך לקום באשמורת בשעת עמוד השחר, ואי אפשר לו להתפלל בדרך מכמה טעמים, אם מותר לו להתפלל באותה שעה, וגם אם יברך על ציצית ותפילין באותה שעה.
והיתה תשובתי מאחר ואי אפשר לומר באופן אחר, הוי כדיעבד ויכול להתפלל וללבוש ציצית ותפילין ולברך עליהם. שלגבי ציצית ... והגם שמרן שם כתב שזמן הברכה הוא משיכיר בין תכלת ללבן - זהו לכתחילה, אבל בדיעבד - די משעלה עמוד השחר. ...
ולגבי תפילין מצינו שמתור מדאורייתא להניחם בלילה עצמה, אלא רבנן גזרו, שמא ישן בהם. ... ובנדון שלנו, שרוצה לצאת בהשכמה, לא שייכה גזירה זו, ובפרט שהרי קודם צאתו חולצן ויוצא. ...
ולגבי קריאת שמע וברכותיה מצינו למר"ן בשולחן ערוך ... וזה לשונו: מי שהוא אנוס כגון שהיה משכים לצאת לדרך יכול לקרותה עם ברכותיה משעלה עמוד השחר.
שושנים לדוד - חלק א', דף מ"ד, עמ' ב' סימן ס"ג, יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
מוסדותיה הקדושים והקדמונים נשארו קיימים, חברי הוועדים והמוסדות עוסקים עם הציבור לשם שמיים, גבאיה וגזבריה נאמנים גדולים, ומכיסם וממונם הם משלמים, רודפים צדקה וחסד ומקיימים נפשות רבות בישראל העניים והאביונים הדלים החולים והחלושים, אלמנות יתומים ואומללים, ונותנים הם בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים יפות, ובעין יפה ביד נדיבה, ואכלו את חל"ב האר"ץ.
לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, חאלב. הקדמת המעתיק. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך' - בא להזהיר, אם לא תרצה לתת לו בתורת מתנה, ולהסתפק בהלוואה בלבד - זה דווקא לשאר העם: העשיר והבינוני, אבל העני לא תסתפק אפילו במתנה באקראי כשיזדמן, רק שיהי באוכלי שולחנך תמיד, כמאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וזה שכתוב 'אם כסף תלוה' - רוצה לומר: אם רוצה אתה להסתפק בהלוואה, היינו: 'את עמי' - היינו: את העשיר והבינוני, אבל את העני אין די בהלוואה, אלא 'עמך' במאכל, אתך במשתה.
ולהיות שיקרה למי שהעני אוכל ושותה אצלו תמיד, שבהאריך הזמן, יקוץ בו ויעשה תחבולות עליו כדי שיבין ויפרוש מעצמו: או שיהיה מתעלם ממנו בשעת אכילה, כפעם בפעם שיעשה עצמו כשוכח ולא יקראנו לאכול לחם כדי שיבין ויפרוש; או יעשה קנוניה עם המלווה בהראותו שהוא צריך לקבל בריבית מזולתו והוא אינו צריך, שיבין העני מזה שהוא דחוק וילך לו מאצלו.
לכן על הראשונה אמר: 'לא תהי לו כנושה' - לא תעשה את עצמך כשוכח לאכול, לשון 'נשיתי טובה'. ועל השנית אמר: 'לא תשימון עליו נשך' - שלא תיקח ריבית בעבורו שאינך צריך לו, כדי שיבין וילך לו.
לב דוד- כרך א', עמוד ל'. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
מסורה ה' פסוקים של ה' תיבות משני אותיות נח: 'את שם את חם', 'כי גם זה לך בן', 'כי יד על כס יה', 'גם לי גם לך לא', 'אין זה כי אם רע לב', 'על כן לא בא אל שלחן המלך' - שבאה ללמדנו סדר נתינת הצדקה: בתחילה 'את שם את חם' - שיקבל כל אדם בסבר פנים יפות, הן בן תורה המכונה שם, הן עם הארץ המכונה חם, ונותן טעם על זה: 'כי גם זה לך בן' - שבין כך ובין כך קרויים בנים, עוד יקוים: 'כי יד על כס יה' - היינו כיס של צדקה נקרא כס של המקום ברוך הוא, שייתן צדקה בלי להתמהמה.
כל זה מידת אדם טוב, מכאן ואילך מסדר מידת אדם רע וכילי, שאומר לעני: 'גם לך לא יהיה' - אני צריך לפרנס בני ביתי או שאומר לחברו הרשע כמותו: 'גם לי גם לך לא יהיה' חלק בצדקה על דרך שאמרו: 'לא יתן ולא יתנו אחרים' ולמה אומר כן ... אין זה כי אם רע לב, על כן לא יזכה לבוא אל שולחן המלך.
'ויאסוף דוד', עמ' ס"ג ב', הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
ידוע שהקדוש ברוך הוא ברא העולם בחסד שנאמר: 'אמרתי עולם חסד יבנה' - שעל ידי החסד מתקיים העולם. שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' ואם כן כיוון שיש חסד בעולם, העני - אף על פי שחטא, עם אותו צער שיש לו לשאול הצדקה מן העשיר מתכפר עוונותיו. והעשיר - ע"י זכות של הצדקה מתכפר עוונותיו כמו שכתוב: 'וחטאך בצדקה פרוק'. לזה יש לו קושיה לעני למה הקדוש ברוך הוא עשה זה שיהיה הוא עני, ויתכפר במה שמתבייש ליקח הצדקה, גם הוא רוצה שיהיה עשיר, ויתכפר במה שנותן הצדקה. לזה הקושיה שיש לעני עם הקדוש ברוך הוא, מה עשה הקדוש ברוך הוא? - עשה עניין אחד שיהיה העשירות והעניות חוזר חלילה, שבגלגול זה יהיה ראובן עשיר ושמעון עני, ובגלגול אחר יהיה להיפך שמעון עשיר וראובן עני, ובזה ישלימו זה את זה. וזהו מה שכתוב: 'גלגל הוא שחוזר בעולם', ולפעמים יבוא זה העניין בדור אחד עצמו שמקצת ימיו עשיר ומקצת ימיו עני.
דרכי חיים, עמ' קס"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות' - זה שאמר: 'יודע צדיק דין דלים רשע לא יבין דעת' - שלא אמרו: שהמפייסו יטול י"א ברכות, רק כשאין לו ממה ליתן צדקה, אבל רשע זה 'לא יבין דעת' - כלומר לא ירצה לידע דין זה, כי לא רוצה לתת צדקה מטענה זו שהפיוס עדיף לו, שמקבל יותר שכר י"א ברכות, הוא 'לא יבין דעת'.
מטה זבולון- על משלי, עמוד קס"ה. הוצאה פרטית, ירושלים. תשע"ב (2012)
'כל דכפין ייתי וייכול ... השתא הכא עבדי, לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - יש לפרש הסמיכות, דהיינו: שלא יתבייש העני בבואו לאכול, שמי שאוכל, לא משלו, מבהיל להסתכל בפניו. לזה אנו מנחמים אותו ומדברים על ליבו, כי אדרבה, יותר ממה שאנו עושים עמו - הוא עושה עמנו, על דרך מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'אשר עשיתי עמו': 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית'. והיינו כמה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה', וכן גם נמצא שבחסד זה המועט, שאנו עושים עם העני באכילת סעודתו, הוא עושה עמנו חסד גדול ומאוד נעלה, לקרב לנו את הגאולה. ומזה יאכל בלתי בושה, כנהנה מיגיעו. וזהו: 'כל דכפין ייתי וייכול' - בלתי שום בושה, כי על ידו אנו נגאלים, וזהו: 'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין'.
ויגידו למרדכי, פסקא א', עמ' ד', דפוס בית האוצר העברי, ג'רבה, תשל"ו (1976)
יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' - שיהיה ביתך פתוח לכלים שבורים של הקדוש ברוך הוא, ובא הרמז: בראשית - איש תבר (שבור), שגופו נשבר בעניות, ופירות השכר: בראשית - תרבה אורך ימים שנים בלא רפואה - שאינם צריכים רפואה. ואם לא באו העניים לביתך, המצווה הגדולה היא: בראשית - תביא בביתך אנשים רקים יום שבת. וזהו התענוג שלך, שתענג עניים במאכל ומשתה. ותרוויח עוד בראשית נוטריקון - אשר שפע רב יבוא תוך ביתך.
לקח טוב, עמ' 76-77, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
זאת תורת האדם: אהוב אל חי הורים מורים ורע: בחר דרך ישר וברח הרשע: גמול חסד וטוב גם לדבר פשע: דרוך ורדוף יצרך עד ייכנע: הווה נבון על כל מקרה החלד: ומה זה אם פרץ עליך פרץ: זכור כי גלגל הוא חוזר בארץ: חשוב כי לא תדע היום מה ילד: טעום עדני תבל כמלא השעל: יהי לבך תמים תרחק משקר: כבוד האל הסתר דבר אין חקר: למוד בינה כי אז לא תמעול מעל: מחה כל חטא פשע אחים מספר: נדוד תרחיק מרע עד מדבר סלה: סעוד ליבך בטוב אנא אל תלה: עבוד האל וזכור כי נחנו אפר: פקוד אנשי חכמה כל אוהב דעת: צרופה אמרתם בה יחיה גבר: קרא אליך דל תשביר לו שבר: ראה עניו חלץ נפש גוועת: שמור פקודי אל תורה נכבדת: תהילתו דתו לעד עומדת:
בן זקונים, חלק שני, עמוד נח', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך'. - יש לרמוז למה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שאם העני מתבייש לקחת צדקה, אז יתן לו בהלוואה, וככה יגיד לו: כעת, אתה דחוק. קח הלוואה, וכשירחיב ה' גבולך תחזיר לי. אבל בליבו גומר אומר במתנה גמורה.
וזהו: 'אם כסף' - לשון כיסופין, שאם יש לו כיסופין לקחת, אז תחשוב אותו בתור אחד מבני העם, שבא ללוות כסף, ותיתן לו בתורת הלוואה. אבל בלבך 'את העני עמך' - בתור עני, שתיתן לו מעמך, בתורת הלוואה גמורה.
מגדנות לחזקיהו, פרשת משפטים, עמ' צו, דפוס אשל, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו' - היינו: זה שהולך בגלות ולובש בגדים נאים ומתאווה בעושרו ואומר: לא נאה לי לעסוק באומנות אלך לחפש לי רווחים וחיים קלים, ידע כי בסופו של דבר כשלא תהיה לו אומנות בידו, יגרום לעצמו שלא יגלה מצוקתו לאיש, וילך ויבכה במסתרים, ולא יהיה מי שירחם עליו, ויסייע בידו במצוקתו.
ואילו זה שרגיל במלאכה והוא עושה כל עבודה קשה, נושא אלומות על כתפו, איש זה חי בשמחה ובברכה כל ימי חייו ולא חסר לו דבר לאכילה. מי שנהנה מיגיע כפיו, חשוב הוא מאוד בעיניי הקב"ה.
מדרש חזקיה, חלק א' פרשת לך לך עמ' 84 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
ידוע שצריך להשתדל טרם בקשת העני הסיוע והעזר, ולזה אמרו: שאם העני פשט ידו תחילה, אזי יבוא אותיות שם הויה - בהפוך, וזה נקרא באיחורים, ואם האדם פושט לתת לעני טרם יפשוט לקחת, אזי יבוא שם הויה – ביושר, וזה נקרא פנים.
וידוע שעל ידי הצדקה יהיה שלום, וכמו שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום', וזהו 'ישא ה' פניו אליך', שאם קימת להביא ולישר אותיות שם הויה בפנים, ואזי וישם לך שלום.
וידוע שבזכות הצדקה אנו נגאלין וידוע מאמרם ז"ל - ששם של משיח כשם של רבו, כמו שנאמר 'ה' צדקנו' וזהו פירוש הכתוב מה שאמר אחרי כן, 'ושמו את שמי' כביכול על בני ישראל, היינו שנקרא שם ה' על המשיח, אשר יבוא במהרה בימינו בעגלא ובזמן קרוב אמן.
דברי יחזקיהו, עמ' כ"ו, דפוס השלם לרבי עזרא חיים מדמשק, ארם צובא, תרפ"א (1921)
'פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד' - ידוע, שכשהצדקה היא לרבים וודאי מקיים המצווה כתיקנה, ואפילו שיכשל בבני אדם שאינם מהוגנים.
ובנתינת הצדקה ליד הגבאי יש שתי נתינות: אחת שלו ליד הגבאי, ואחת מיד הגבאי לעניים.
ועל כן לא אמר לאביון אלא 'לאביונים' - שסתם גבאי אינו נותן לעני אחד וזה הצדקה מעולה ביותר שבהרבה עניים אי אפשר שאין בהם מי שהוא ראוי ובזה 'צדקתו עומדת לעד'.
באר לחי, דרושים, דף כ"ג עמוד ב', דפוס ליוורנו תרמ"ח (1888)
מתנאי אהבת האחים, כי אח לצרה יולד בכל צרתם לו צר. הנה לא ינום ולא ישן והיו עיניו פקוחות בכל אשר ימצא את ידו להציל את אחיו מצרתו הצל יציל.
לזה יקרא גבר באחיו, איש באחיהו ידובקו, וכמו שמצינו בראובן שנתן עצמו וחשקו להציל את אחיו וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם'.
ויחל משה, ספר בראשית, פרשת וישב דף כ"ב, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'כאזרח מכם יהיה לכם הַגֵּר הַגָּר אתכם, ואהבת לו כמוך.' נקדים מה שכתב מורנו החכם יוסף מיטראני: 'שישראל ערבים על הגרים, ואין הגרים ערבים על ישראל - שאין בידם למחות' -
זהו אומרו: 'כאזרח מכם' - שאתם ערבים עליו, יהיה גם זה הגר, שאתם ערבים לו. שמא תאמר גם הוא ערב לכם, תלמוד לומר: 'יהיה לכם' - שאתם ערבים לו, ולא הוא לכם. ונתן טעם 'הַגֵּר הַגָּר אתכם' - כפוף לכם ואין בידו למחות בכם.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ב', יוסף לקח, פרשת קדושים, עמ' פ"א, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'יברכך ה' - בצדקה, וישמרך - שייכתב זכותך, יאר ה' פניו אליך - בתורה'. עד כאן.
ולכאורה מן המתמיהים, אבל על פי האמור הנה נכון: והכוונה ש'יברכך ה' - בצדקה', רצה לומר שהקב"ה ממציא לו מעות צדקה. מה תאמר שחס וחלילה יהיה לאיזה בני אדם שאינם מהוגנים, לזאת אמר 'וישמרך - שייכתב זכותך', וממציא לו בני אדם מהוגנים שיקבל שכר. אבל כדי להינצל מהם - 'יאר ה' פניו אליך' על דרך 'כל הנותן פרוטה לעני, זוכה ומקבל פני שכינה.' כדי ש'יאר ה' פניו אליך', ויהיה שכרך בלי ספק יהיה - בתורה - עם עמלי תורה, ובזה ודאי שכרו, לא הפסיד.
חיים מירושלים עמ' 201 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
'כי תקנה עבד עברי' - כי תרצה לקנות עבד - תקדים לקנות עברי. ולא תאמר אקנה עבד - שאעבוד בו עד עולם, ולא אקנה עבד - שאחר שש שנים אשלחנו ...כי שם עבדות על ישראל הוא עובר ואינו קבוע, מטעם - כי לה' הם עבדים, וייצא מתחת ידו בשנה השביעית.
אור החיים, שמות, פרשת משפטים, כי תקנה עבד עברי, עמ' י"ז בתוך מקראות גדולות, הוצאת אשכול, ירושלים, תשל"ו (1976)
'ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור' - טעם שהתחיל לדבר בלשון רבים וגמר אומר בלשון יחיד: 'לא תכלה' - נתכוון לשלול דעת טועים אשר אומרים, כי כשאין דבר מספיק לעניים - אין לו ליתן. ...לזה ציווה ה' בלשון יחיד - לומר שאפילו אחד לבד, עליו חובת פאה, הגם כי פאה של אדם אחד מועטת היא לכל עניי ישראל.
אור החיים, ויקרא, פרשת קדושים, ובקוצרכם, עמ' ט"ז, בתוך מקראות גדולות, הוצאת אשכול, ירושלים, תשל"ו (1976)
כשמת אדם והשאיר אחריו נכסים, מבואר בהלכה: בזמן שהנכסים מרובים - הבנים יורשים והבנות ניזונות, ובנכסים מועטים - הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים.
יוצא איפוא, שמתחילה משריינים בית הדין כל צרכי הבנות בשלימות, היינו - מזון, לבוש, דיור, חינוך ונדוניה, והיתר יורשים הבנים, ואם לא ישאר מאומה, יחזרו על הפתחים.
עשה לך רב, חלק א', שאלה כ"ב, עמ' ע"ב, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986)
אשריהם ישראל שגומלים חסדים זה לזה, ולאו דווקא העשירים אשר חננם ה' נכסים רבים שעושים מאהבה, אלא אפילו בינוניים שאין להם די סיפוק מזונותיהם לפי יוקר השערים ומיעוט המשא ומתן, ממה שיש להם - נותנים לצדקה בעין יפה ומקיימים מצוות ה' הכתובה בפסוק: 'ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך'.
ייטב לב, דרוש ט לשבת כלה, דף לז עמ' א, דפוס יצחק שמואל וחבריו, איזמיר, תרכ"ח (1858)
'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו' - מה שאמר הכתוב: 'ומטה ידו עמך' - כאן רמז, שאפילו העשיר, מטה גם ידו ממה שהיה, והיינו אומרים: שאינו מחוייב עליו להחזיק ביד העני, שהרי הוא עצמו גם מטה ידו עם העני. - בא להשמיע לנו: 'והחזקת בו'. ...
'והחזקת בו' - קודם שיפול לגמרי, דהיינו בשעת דוחקו ממש, שאם תניחנו עד שיפול לגמרי, יהיה קשה עליו להקימו לבדו, כפי שאותן המעות שנתן לו אינו יכול לקנות בהן רק מזונות של חצי שנה ... ונמצא שנשאר מוטל ברעב עוד חצי שנה, וצריכים עוד לסעדו אנשים אחרים.
שארית חיים, פרשת בהר סיני, עמ' ק"כ, דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, תן חלק לשבעה וגם לשמונה, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ' - תן חלק לז' וגם לח' מעלות הצדקה שמנה אותם הרמב''ם פרק י' - מתנות עניים.
כי אף שלא תוכל לעשות המדרגה המעולה שבצדקה, שהיא 'נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה' - מכל מקום לא תמנע מאחד המדרגות.
הספר 'מנורת זהב' בתוך מקור חיים, עמ' 35, הוצ' הספריה הספרדית בני יששכר, ירושלים, תשס"ד (2004).
'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא במצרים' - עם מה שכתב הרד"א, שבמצרים לא היו נותנים להם, אלא מצה, לפי שהיא קשת העיכול ויספיק להם מעט עיין שם. והיא הוראה שהיו המצריים צרי עין. וכמו שכתוב בזוהר הקדוש, שמות דף ג', עיין שם.
והנה האיש הישראלי כי חפץ חסד הוא, ופתחו פתוח לרווחה, והקול נשמע וארשת שפתיו בחוץ חרוכה: 'כל דכפין ייתי וייכול' ועין רואה על שולחנו לחם מצה לא חמץ. פן ואולי יחשוב העני, שכל זה מצד צרות העין, שיש בו על בני ביתו, אוכלי שולחנו, וכל שכן וקל וחומר, למי שאינם מבני הבית, ומי הוא פתי יסור שמה. וכל האוכל מצרי העין עובר בב' לאווין: אל תלחם ואל תתאו.
אשר על כן יקדים אדם בראש, יישא משלו ויאמר: 'הא לחמא עניא' - כלומר זאת לדעת שנתינת לחם מצה על השולחן לא משום צרות עין שיש בי, חס וחלילה, אך ורק אני עושה זה דוגמא וזכר למה שאכלו אבותינו בארץ מצרים, אולם לגבי דידי 'כל דיכפין יתיי וייכול' - בשמחה ובטוב לבב, 'וכל דצריך'. ויתכן כי על כן באו ב' לשונות: 'כל דכפין ו'כל דצריך' הם כנגד ב' לאווין הנזכרים בצרי העין. ובשכר זאת 'השתא הכא לשנה הבאה בארץ ישראל' - שגדולה הצדקה שמקרבת את הגאולה.
זכרנו לחיים, דף ל"ז עמ' ב', בדפוס אליהו בן אמוזג וחברו הי"ו, ליוורנו, תרפ"ה (1925)
'ולקחת מראשית כל פרי האדמה' - כי ראוי לאדם שייתן צדקה מהמובחר, ומן החלק הראשון אשר הרוויח רווח ופירות עסקי העולם הזה. ואל תאמר הנה אני טרחתי. הייתי כאניות סוחר ממרחק אביא לחמי, ולמה זה אתננו לזר? לזה אמר: אף על פי שאתה תביאנו מארצך בטורח רב, אל תאמר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', כי הכל שלו יתברך.
וזה שאמר: 'אשר ה' א-לוהיך נותן לך' כמו שנאמר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'. ודע, כי כל מה שנתת לצדקה בעולם הזה, כל הפרוטות מצטרפות ... וכאילו הכל בטנא אחד.
עץ הדעת טוב, חלק 'מכתב יד קודשו' עמ' קע"ד, הוצאת כתבי מהרח"ו, ירושלים תשס"ח (2008)
ומכלל המידות הטובות, להיות רב חסד ומרבה להטיב - כי סימן מובהק ואמיתי הוא. כי הנוטה תמיד להטיב עם זולתו, ואף כי בעת ובעונה אשר לא יקבל ממנו כל תועלת, הנה זה להוראה נכונה ונאמנה - כי הוא איש טוב ובעל לב טוב. כי כלל גדול מסור הוא בידינו 'מדרך הטוב להטיב'.
ובזה מדרגות שונות זו מזו - עד כי תימצא היותר טוב, נוטה במידותיו ודעותיו להטיב, גם לאשר הרע לו מלפנים, ומלבד כי אינו נוקם ונוטר, לעשות כמעשהו, וגמולו לא ישלם לו, עוד בה כי דעותיו ומידותיו מושכים אותו להטיב עימו. צר לו בצרתו, מתאווה ומייחל להושיעו, אם רק לו יכולת. וכן ממידתו הטובה לבל ייחל לתשלום גמול חסדיו, כי רב חסד הוא.
ואין הבדל אצלו בין עשיר לעני, בין גיבור לחלש, בין אשר לו היכולת לתת לו תודה וברכה לאשר היכולת לו, ותמיד תהילתו בפיו - כי חסדיו הרבים, הנה הנם, ממעמקי רצונו המוחלט, בלתי כל תוחלת ותקוות גמול. ובל יביט אל מקבל חסדו, רק אל עצם החסד והטוב, אשר יעשה הוא.
וחסד כזה הוא באמת חסד של אמת כי שאר החסדים רק כדרך מקח וממכר מקנה וקניין בתתו לרעהו דבר זה וממנו יקבל זולתו.
חסד ואמת, מבוא, דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרע"ו (1916)
אנא אחי אל תרעו, עליכם המצווה להחזיק ביד הרב הגאון אב בית דין קהילה של מחנם, הן ברוחניות - שיהיו דבריו בכל דיני התורה נשמעים לכל קהל עדתכם יחיו. והן בגשמיות - להיטיב מעמדו. אשר לכפי הנשמע נתקלקלו צינור השפעתו ברשעת השוחט ובודק הנזכר לעיל, ויש זמן, זמנים הרבה, שלא נותן לו לחם חוקו, כפי המדובר ביניכם.
וכאשר כך, היא חובתכם לרוממו ולגדלו, גדלהו משל אחיו, על המחיה ועל הכלכלה, לחם ושמלה, ויהיה בו תורה וגדולה, ושכר הוא לכם, עץ חיים היא למחזיקים למען ירבו ימיכם, ותהי זאת תהילתכם ותפארתכם, תחת אשר מעשי השוחט ובודק הזה, לחרפה נתן אתכם.
אגרות שדי חמד, הוראות ותקנות, אגרת ז, עמ' יט, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - אמר דוד המלך, עליו השלום, לשלמה בנו: 'והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב כיכרים מאה אלף' -שמאחר שהיה מלך גדול איך אמר 'בעניי הכינותי'?! - ופרשו הם זיכרונם לברכה, שכוונתו לומר שהיה מסגף עצמו כעני, כדי להרבות זהב וכסף לבניין בית המקדש לפאר את בית א-להינו. וממנו ילמוד כל אדם בעניין מצוות הצדקה, לנהוג את עצמו ובני ביתו בעניין אכילה ושתייה ומלבושים וכיוצא כעניים ולא להרבות בהם, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים. ...
והיינו שתרגיל בני ביתך להאכילם כעניים, כדי להרבות בצדקות ומעשים טובים ומצוות אורחים, ואז 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - תמיד להאכיל לאורחים ולעניים הבאים לביתך. שאם אתה מרבה לבני ביתך באכילה ושתייה וכיוצא, אי אפשר להיות ביתך פתוח לרווחה תמיד.
מעשה אבות, עמ' י'-י"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
'אם כסף תלוה את עמי את עני עימך' - מה שנתת לעני זה דווקא הוא 'עימך', וכל העושר אינו 'עימך' - כי מי יודע למי יהיה, אבל הצדקה הוא שלך ודאי.
נחל קדומים, פרשת משפטים, עמ' נ"ז, הוצ' יהדות, ירושלים, תשמ"ו (1986)
לכאורה, מצד זה יש לפשוט להקדים משלוח מנות למתנות לאביונים, יען שכשמקיים משלוח מנות בפרוטות שבידו, ויהיה עני פטור, על כל פנים, ממתנות לאביונים לדעת הפר"ח. ... מה שאין כן אם יתן הפרוטות למתנות לאביונים, נשאר מחויב במשלוח מנות לכולי עלמא. ...
לכך פוטרו במתנות לאביונים, משום שאפשר שאין אותו עני המקבל חוזר ונותן לזה הנותן, אלא יתן לאחר, ולכן הנותן חייו קודמים, מה שאין כן במשלוח מנות שעושים חליפין כידוע, שכשזה שולח לזה גם הוא חוזר ושולח לו, לכך חייבו. ...
ויהי רצון שלא יבואו בני ישראל חלילה לידי דקדוקי עניות בר מינן, ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ויריק ה' יתברך לכם ולנו ברכה עד בלי די לעבודתו יתברך שמו אמן כן יהי רצון.
איש מצליח, חלק ב', אורח חיים, סימן מ"ט, עמ' קכ"ב, דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' - והטעם שריבתה תורה אזהרות על זה, הגיעה לסוף דעתו של אדם, שחמדת הממון קשה עליו, ומחמת זה הוא בא למנוע עצמו מלחסר ממונו לצדקה, שחושב שחסרון הוא לו, ואינו יודע שהמניעה הזאת אדרבה חסרון היא לו. לפיכך באה תורתנו הקדושה וריבתה אזהרות רבות על זה, ללמד שילחם האדם כנגד יצר הרע ויתגבר עליו, כמאמר התנא: 'איזהו גיבור הכובש את יצרו', ויפתח ידו הרחבה לעניים. ובשביל זה לא יבוא לידי חסרון, אלא אדרבה הוא בא לידי ברכה ועושר ואושר.
קיץ המזבח, עמ' קכ"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
'ואחרי כן קבר אברהם' - זהו שכתוב: 'רודף צדקה וחסד - זה אברהם'. ... שטרח ויגע הרבה, לעשות חסד עם שרה עד שנקברה, אמנם צדקה לא מצינו שעשה, שאף אם הוא מצווה לבניו אחריו 'לעשות צדקה', הוא בעצמו לא מצינו כעת שעשה צדקה. ואיך שאמר: 'רודף צדקה וחסד - זה אברהם'?! ...
אף-על-פי שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה, כמו שאמרנו, מכל מקום, עיקר החסד הוא שבא מכוח צדקה, שיוכלל בה גופו וממונו, ולכך אברהם אבינו בבואו לגמול חסד עם שרה לקוברה, השתדל שיקדים לחסד - צדקה, ולפיכך השתדל לקנות מקום שתקבר בו, שבזה תושלם מעלת החסד בהיותה באה מכוח צדקה. ... וזה שאמר דוד המלך: 'רודף צדקה וחסד' - הכוונה בו לומר מה שאמרנו: מי שרודף לעשות צדקה וחסד יחד, שיהיה החסד משותף עם הצדקה.
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת חיי שרה, דף י"ג, עמוד 26-27, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות ברוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם. את שלוש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלוש הערים תיתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה'. רש"י: אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השווה מנין ערי מקלט שלהם משום שבגלעד מצויים רוצחים, שכתוב גלעד קריית פועלי און עקובה מדם.
ועוד נראה, כי אף השגגות יהיו מצויים לפי המזידים, כי כיוון שבני הערים פרוצים ורוצחים בזדון ורגילים בכך - היא קלה בעיניהם. כי אף הנזהר בהם מלהרוג במזיד, לא יזהר מלהרוג בשוגג. כי השוגג עצמו אינו חייב גלות אלא מפני שהוא קרוב לפשיעה. שהיה לו ליזהר שלא יבוא היזק ממעשיו.
חפץ חיים, ספר במדבר, פרשת מסעי, דף ק"ז עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
'אמר רבי יוחנן: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'? - אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול, עבד לווה לאיש מלווה.
שיש לדקדק, מהיכן נשמע לו לרבי יוחנן כך? אמור שפירש המקרא: מלווה ה' לחונן דל - ולפי מה שהקדמנו - נוח, שרבי יוחנן קשה לו מה שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שהיה לו לומר: 'וגמולו ישיב לו', כפי דרך המקרא בכל מקום, וזהו מה שאמר: מהו שכתוב 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - שישלם משמע - בעל כורחו, ועל זה שאמר ש'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו', שמזה שכתוב: 'ישלם' - משמע בעל כורחו, ואם כן פשוט שפירוש תחילת המקרא הוא כך: שמלווה לה' חונן דל, ומה שאמר הכתוב: 'ישלם' - שהוא בעל כורחו, ומשום 'עבד לווה' - ואם כן בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה.
בן יאיר, דרוש י"ד, פרשת בהר, עמ' קצ"ח, הוצאת מדרש עובדיה, ירושלים, תשס"א (2001)
יש לו לאדם ללכת בדרך אמת בצדק וביושר וממילא לא יצטרך לבוא על הדין. וכן להתרחק מהונאה ורמאות בעסקיו עם חברו, ולא זו בלבד אלא אפילו להשתעבד באחרים שלא כדין, אפילו שהפועל מסכים בעל כרחו שלא בטובתו. למשל, כשאין עבודה והפועלים בטלים ינצל את הפועל לעבוד לו בזול בחצי משכורת שאפילו הפועל הוא מסכים מחוסר ברירה שיותר טוב לו מהבטלה, בכל זאת נקרא הונאה!
וכן לא יהיה אדם שמח לאיד אחרים שלא תהיה עבודה, ובזה יוכל להשכיר לעצמו פועלים בזול, וכמו שראיתי אמרו לפועל אחד: כשאין לך עבודה, למה אתה לא תסכים לעבוד במחיר מוזל, וכן לנצל זכות הפועל, ובמקום שחייב לעבוד רק שמונה שעות, מכריח אותו להוסיף עוד שעות עבודה ללא שום תמורה. או נותן לו עבודות שאינם ממקצועו, או לא היו בתנאי העבודה.
וכן אם למשל יש יוקר השערים או פיחות בכסף, והפועל מבקש תוספת למשכורתו, בעל הבית מפחידו שאם יבקש תוספת יפטר אותו, ויודע שהפועל ההוא לא ימצא עבודה במקום אחר, ומחוסר ברירה יסכים, אבל בוודאי הוא נושא עיניו לשמים ותובע עלבונו, ואף על פי שהדבר נראה כאילו אמת, שהרי הפועל הסכים, אבל זה נקרא נעשה באונס ואין זה אמת רק הונאה, ושערי הונאה לא ננעלו. וזה גורם שהעולם יתמוטט מצעקת עניים ודלים.
חזקת אבות, עמ' ע"ט-פ', הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
מצוות הלוואה גדולה עד מאוד, ורבותינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה מצוות הלוואה יותר מן הצדקה', ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם כסף תלווה את עמי' - עמי ונוכרי? - עמי קודם, אפילו הנוכרי בריבית ועמי בחינם - עמי קודם; עני ועשיר? - עני קודם, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, כיוון שמלווה לישראל בחינם, ואינו רוצה בריווח הריבית של הנוכרי, וכל שכן אם הלווה עני, וכן אמרו: 'הון ועושר בביתו' - זה מי שיש לו מעות ומלווה אותן בחינם שלא בריבית, שממונו קיים, שההלוואה חוזרת, והיינו: 'הון ועושר בביתו', והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, והיינו: 'וצדקתו עומדת לעד'.
וכן אמרו זיכרונם לברכה: 'כל המלווה לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה', ויש מהמפרשים שכתבו: דחקו של מי? - אם תאמר: דוחקו העני - העני הוא תמיד דחוק, אלא הוי אומר: דוחקו העשיר, וזה הפירוש נובע ממה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: נוכרי בריבית ועמי בחינם? - עמי קודם, כגון שבא נוכרי ללוות מישראל בריבית, וישראל בחינם, והעשיר כופה את יצרו ותאוותו ומלווה לישראל בחינם, ומניח מלהלוות לנוכרי, ואינו חומד בריווח שייתן לו, או אם נזדמנה לו סחורה בזול, ואם יקחנה ירוויח בה הרבה, והעני בא ללוות ממנו, והוא כופה תאוות העושר והרווח שירוויח באותה סחורה, ודוחק את עצמו ומלווה לעני, ובזה שכרו גדול, ואינו אומר איך אלווה לזה העני, וישארו מעותיי בטלות אצלו, אם אני לוקח סחורה זו בהן ארוויח כך וכל, ואינו משגיח במחשבה זו
ארזי לבנון, עמ' ע"ה, יהוד תש"ס (2000)
הנה מה שכתב ה'חתם סופר' שדעת הנותנים לחלק לפי מספר הנפשות, כן מבואר בתקנת מנהגי ונציה, בעת שתיקנו בערי איטליה, נדבת מחצית השקל בכל חודש אדר מידי שנה בשנה לשלוח לארץ ישראל, ויחויבו הגבאים לסדר לחלק המעות בארץ ישראל כפי ערך נפשות מכל הלשונות: לאשכנזים, ספרדים, פורטוגזיס ואיטלינים וזולתם לכל קהל וקהל למספר נפשות ולפי הטף. וכן מנהג האשכנזים בארץ ישראל בכל הנדבות הבאות להם ממדינותיהם שבחוץ לארץ, שמחלקים המעות לפי מספר נפשותיהם אך לתלמידי חכמים הם נותנים קצת יותר לפי כבודם ולהם משפט הקדימה. אך מנהג הספרדים בנדבות הבאות להם ממדינותיהם אינו כן. אלא, המעות ניתנות דווקא לתלמידי חכמים ולעניים ולאביונים, ולהוצאות העיר לתלמוד תורה וכיוצא, כי כן הוא דעת המתנדבים במדינות הספרדים. ויש תחת ידי מכתב מגאוני עיר תוניס משנת תקצ"ה ששלחו לעיר הקודש צפת, תבנה ותיכונן, בעניין זה.
ארץ החיים, עמ' 317, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
שדקדק יעקב אבינו, עליו השלום, באומרו: 'הצילני נא מיד' - ראשי תיבות: המן, שהוא רוצה להגביר יד שמאל על יד ימין וזהו: 'מיד', ומזה הטעם באותו הדור ישראל קדושים, קבלו עליהם ועל זרעם, לתת צדקה ולהרבות מתנות לעניים ולאביונים בפורים, להורות שעל ידי הצדקה הניתנת ביד ימין בטלו כוח המקטרגים והחיצונים הנמשכים מיד שמאל.
מצה חיים, דף ה' עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
כך היא מידתה של נוות ביתי תבורך מנשים - שכשיש בביתנו איזו שמחה וגיל, ובכלל לעשות סעודה לעניים, אינה נותנת לאכול לשום אחד מהקרואים, עד שמסדרת השולחנות לעניים בתחילה, ואחר כך משימה שולחנות שיאכלו הקרואים.
וכן ראוי לעשות כפי לשון הזוהר הקדוש הלזה, וגם כפי מה שאמרו בתיקונים - שצריך ליתן לעניים, מהטוב שלו ומתחילת המאכל, ולא למה שמשייר בסוף.
והגם כי בלאו הכי כבר מכינים מה שנותנים לאכול לפני העניים, וראוי להם, בכלים מיוחדים בפני עצמן, ואינו משיורי מאכלם, מכל מקום כיוון שנותנים להם לבסוף מורה על העדר כבוד, ושהם שיור.
צדקה לחיים, עמ' נ"ה, הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תשנ"ט (1999)
'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקרה אחד לכל'. - והרמז שאין ראוי לתת לעני פת קיבר והוא אוכל פת נקייה, אלא ייתן לו פת נקייה, ולא שייתן לו צוננת אפילו היא נקיה, אלא חמה ייתן לו, למלאות נפשו כי יתאוו, ויחשוב בליבו כי העושר והעוני ה' עשה גם שניהם.
ולכן כל אשר תמצא ידך לעשות צדקה - עשה, ולא תאמר 'כוחי ועוצם עשה לי את החיל הזה', ועצלות העני עשה לו דלי דלות, זהו הרמז: 'זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש כי מקום אחד לכל'. - כלומר התולה דברים למקרה הוא רע.
דברי חיים- בתוך ענף עץ עבות, עמ' נ"ו, דפוס האמנים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - רוצה לומר: אל תמאן מלהלוות לעני עד שיהיה לך זהב, אלא 'אם כסף' יהיה לך 'תלווה את עמי', ועל ידי זה 'את העני', שהוא הקדוש ברוך הוא שנאמר: 'כי יעמוד לימין אביון', 'עמך' - ויעשירך עושר גדול.
או יאמר: 'את העני עמך' - רומז אל הכותב כל נכסיו לאחד מבניו, שלא עשאו אלא אפוטרופוס, שאומדן דעת הוא שלא יניח את השאר ריקנים אלא כל חלקם פיקדון בידו, כך הוא יתברך העביר לאחד, הייתכן שיישארו העניים ריקנים והלא גם הם בניו, אלא חלק העניים מופקד אצלו. וזהו: 'אם כסף תלווה את העני עמך' - ממון העני מונח אצלך פיקדון בעלמא, ואינך נותן משלך.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה , עמ' 29-28, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא'. - על פי מורינו זיכרונם לברכה: 'שכר התענית - הצדקה'. וזה האדם ביום כפור אינו נותן צדקה, וחושב בדעתו שביטל מלאכה ביום הכיפור, מה שאינו נותן צדקה, מרוויח כאילו עשה מלאכה, וזה היום לא הלך לבטלה. וזהו: 'כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה' - רוצה לומר: שלא תעשה מלאכה בעיצומו של יום על ידי שלא נתת צדקה.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, עמ' 29, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
מה שרמזתי בכתובים: 'דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם' - איש אשר ייתן מעשר לכהן ומעשר לעניים בעבור כל זה - 'יברכך ה' וישמרך'. יברכך - בממון רב כסילון כמשפך. רצה לומר: העשיר הוא כסילון כמשפך, ששופכים לו ברוחב מן השמיים, כדי שיריק לכלים ריקים - הם העניים מלמטה, שאם יסתום מלמטה, מהריק לדלים, מהשמיים - לא יריקו, אך אם נפתח ידו, שהוא הנקב התחתון - גם מלמעלה ירחיבו לו צינור המריק על המשפך בשפע נמרץ.
מנחת יהודה, עמ' מ"ד, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
'ויבוא יעקב שלם עיר שכם' - פירש רש"י זכרונו לברכה: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו'. – 'שלם בגופו' – דהיינו: שהחיה אבריו וגידיו על ידי עשיית המצוות וזהו שלמות הגוף. וכי תאמר: מי יעצור כוח לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת בכללותן? ומה גם שיעקב אבינו עליו השלום, שהיה בחו"ל, והרבה מצוות התלויות בארץ וכמה מצוות שאין ביד האדם לעשות.
לזה בא כמשיב: 'שלם בממונו' - דהיינו שהיה עושה צדקה בכל עת, וזהו שלמות הממון לשיקרא ממונו בעשות האדם ממנו צדקה, אזי יקרא ממונו בעצם, וזהו דקדוק 'שלם בממונו' ועל ידי מצוות הצדקה שהיא שקולה ככל המצוות החיה את גופו בכללות.
שבות יהודה, עמ' 51, דפוס דף חן חברה,ירושלים, תש"מ (1980)
כתב הרמב"ם ז"ל הלכות מתנות עניים. וזו לשונו: 'שמונה מעלות יש לצדקה זו למעלה מזו. המעלה שאין למעלה הימנה, זה המחזיק ביד ישראל המך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עימו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות וכולי.
זהו אומרו: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה'. רוצה לומר - הצדקה הגדולה, דהיינו לחזק ביד עולי גולה, שיוכלו להתפרנס - היא מקרבת הגאולה.
ואין ירושלים נפדית אלא בצדקה הגדולה הזאת, שנאמר 'ציון במשפט תיפדה'. פירש רד"ק: משפט - רוצה לומר - מצוות שבין אדם לחברו. רוצה לומר - ציון תיפדה במצוות שבין אדם לחברו.
דהיינו לחזק ידיים רפות ולאמץ ברכיים כושלות, להמציא להם עבודה ומלאכה שיוכלו להתפרנס, שאם אין פרנסה אין גאולה, וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולה פרנסה יותר מן הגאולה', שהגאולה על ידי מלאך - שנאמר 'וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים', ופרנסה על ידי הקדוש ברוך הוא - שנאמר 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, גורל לה', סימן י"ז, עמ' 541-540, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
אל כבוד הועד הכולל 'חברת כל ישראל חברים' בפאריז, ובראשם העמוד החזק אשר בית ישראל נשען עליו הנכבד אדולפו קרימיו, ישמרהו צורו ויחייהו, שלום וברכה.
בשמחה רבה קיבלתי מכתבכם היקר מיום 15 באפריל. והנני אודה ומברך לכם קצינים ואלופים בכל ליבי על כל הטובה, אשר עשיתם, ואשר בדעתכם לעשות עם אחינו בני ישראל בכל מושבותיהם. יתן ה' לכם רחמים בנפשכם. חזקו ואמצו בכל מעשה ידיכם. ואנוכי מצידי גם אני לא אמנע מהשתתף עמכם, לייסד פה עמנו בתי ספר להתינוקות ולהביא עזר להבנים הנעזבים. אשר על זה היה ליבי דווה כל הימים, ועתה בא לידי בעזרת ה' יתברך ואקיימנה.
מכתבי דודים מיין, מכתב צב, עמוד 150, סלוניקי, תרנ"ג (1893).
ובאמת זאת היא עיקר מצוות הצדקה, ועליה מקבל הנותן השכר - דווקא בזמן שנותן לעני בדברים ופיוסים טובים, ואומר לו: שאין אני נותן לך אלא חלקך אשר מופקד בידי בתורת פיקדון, שאין העניות מן העברות ואין העשירות מן הזכיות, כי כמה עשירים רשעים וכמה עניים צדיקים.
אבל אם נותן לו בפנים זעופות ומראה שהכול שלו, וכבר זכה העשיר בשלו, שזכה לו מן השמים - שמצא חן בעיני ה', והעני להפך - שמן השמיים בכעס עליו, וכיוצא בדברים אלו.
מן הדין אין לו להעשיר שכר על עצם הצדקה והמתנה שנותן, כיוון שהוא אינו אלא כמחזיר הפיקדון או הגזל אשר בידו.
שבט יהודה, עמ' קפ"ה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'אם כסף תלוה את העני עמך' - כלומר אתה, שאתה עשיר, עשיתי עמך את העני ... אני שעשיתיו עני ולך עשיר, יכול אני להפוך את השיטה אם לא תחמול עליו ותלוונו ...
שכל כך גדול עוון הגזל, שלא נחתם גזר דין על דור המבול אלא בעוון הגזל, ופה - הוא גוזלו ממש, שראה מה כתוב: 'לא תאמץ את לבבך מאחיך' - מעני אין כתוב כאן, אלא - מאחיך, לומר ששניהם שווים באותו ממון, ובאמצו את לבבו וקופץ יד ממנו הרי הוא גוזלו - מה שהוא שלו ממש.
וכשם שנשתנו סדרי בראשית בדור המבול, גם עתה כמו כן בעוון הגזל ישתנה מזל זה.
מנחת יהודה, עמוד צ"ו, פרשת משפטים. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו' - רצה לומר: שהטוב שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם והעושר אינו הוא לבדו, כי אם כן צריך שייתן ממנו לעניים ולאביונים ולא יחשוב שהצדקה והכסף שנותן לעניים זה הפסד הוא לו, אלא אדרבה מזה יהיה לו הנאה לו שיותר ממה שהבעל בית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל בית, וזה שנאמר: 'אעשה לו עזר כנגדו' - שבזה יתברך יותר ויהיו לו עזרה וברכה.
קול יהודה, עמ' ל"ט, בדפוס הצעיר 'יוסף ן' יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
צריך ליתן צדקה ממובחר, וראשית כל ל-ה', ולא מן השיירים כקין.
וזה שכתוב: 'ויקחו אליך שמן זית זך' - כי השמן תמיד בראש כל שמנין צף למעלה, וזה 'מן המובחר' - ראשית ממונו ולא מגזל ועשק, אלא זית, שכתתו וטרח עליו ביגיעת כפו, 'זך' - בלי שום תערובת דופי, אז צדקתו למאור לו בעולם הזה ולעולם הבא.
וירמוז 'זית' - ראשי תיבות: זה יגן תמיד. 'זך' - ראשי תיבות: זהב כסף, כי על ידי הצדקה באהבה תגרום שלום לכל ישראל ... אבל הנדיב ונותן מלב צדקה למאור לתלמידי חכמים, שעוסקים בתורה שמאירים לעולם אז 'צדקתו עומדת לעד'.
נחל יאודה חלק ב', עמ' שי"ח, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עימך' - בשעת פטירתו של אדם, אין מלווים לו לאדם, לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים. יוצא שבדרך כלל כסף לא מלווה לו לאדם אבל יש שתי פעולות שעושים בכסף: צדקה והלוואה. ויש לבאר פסוק זה על פי הדרש כמו שהקדמנו: 'אם כסף תלווה את העמי' - שבדרך כלל לא מלווים לו לאדם לא כסף ולא זהב, אבל אם בכל זאת אתה רוצה שיילווך, אזי תעשה את שתי הדברים הבאים הראשון הוא 'תלווה' כלומר מצוות הלוואה שאין מעולה ממנה, שאין למקבל שום בושה שיודע שמחזיר.
ועוד אומר הפסוק 'את עמי' - שאף שמצוות הלוואה צריך לעשותה בפני עדים, אבל את העני שזוהי מצוות צדקה, 'עימך' - כלומר בדבר זה לא נצרך לעדים. ועשיית מצוות אלו ילווהו לאדם לאחר פטירתו מן העולם. ויש אנשים הנותנים צדקה וחושבים שנותנים משלהם. באה התורה בפסוק זה לתקן טעותם של אותם אנשים שתדע לך 'את העני' - כספו של העני נתן הקדוש ברוך הוא 'עמך' אבל תדע באמת שהכסף של העני, וכדי שתקיים מצווה, הפקיד הקדוש ברוך הוא את כספו של העני אצלך.
שבט יהודה, עמ' ס"ו-ס"ז, הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
'חסד ואמת אל יעזבוך, קושרם על גרגרותיך, כותבם על לוח לבך' -
גמילות חסד, בין בגופו בין בממונו, בין לעניים בין לעשירים, ונמצא שהגמילות חסדים, נוהגת בכל זמן ובכל אדם, וכן התורה כל עת הוא זמנה. ועל זה אמר 'חסד ואמת אל יעזבוך' - דהיינו, שלא תפסק מהם רגע, משום שתדיר ושייך בכל זמן וזמן.
ולא זו בלבד, אלא 'קושרם על גרגרותיך' - ללמדם לרבים, ודייק שלגבי תועלת אחרים 'קושרם' משום שאינו כל כך תדיר, אבל לעצמך 'כתבם על לוח ליבך' - שלא תזוז מהם אפילו רגע. וכאן לעצמך וכאן לאחרים - שלעצמך תחמיר ביותר, ובזה 'תמצא חן בעיני א-לוהים ואדם' וממך יראו וכן יעשו.
וזאת ליהודה על מסכת אבות, דף צ"ט דפוס שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'כי תשא את ראש בני ישראל ...העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - עיין בפירוש אבן עזרא, הטעם שזה בא 'לכפר על נפשותיכם', ונפש העני ונפש העשיר כולם שווים, לכן כתב 'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' ודייק להשמיע לנו - כי העשיר לא ירגיש גאווה במעמדו, כי נפשו שווה כנפש העני.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קע"ח. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
שמנהגינו הוא פה ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, שבכל דבר אין הציבור מכריחים לשום אדם שיעלה לספר תורה ויתנדב או שיקנה איזה דבר של מצוה, אלא הכול ברצון תלוי הדבר, וכן כשמכריזים על המצוות מי שירצה קונה ומי שלא ירצה אינו קונה.
'מחנה יהודה', עמ' קנ"א , חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט(1989)
כמה מעלת הצדקה, ולהיכן מגיעה. ואשריו ואשרי חלקו, למי שהשם נותן בליבו, ומקיים את המצווה הזו בשמחה. וידוע שה' ברא את העני כדי שיזכו בו אחרים העשירים והבינוניים, וקיום המצווה הזו גורמת המשכת שפע בכל העולמות, והשם שולח ברכה ושפע לעולם בגלל המצווה הזאת, ומתפאר בעם ישראל בפמליה של מעלה: ראו כמה ששים בני לעשות רצוני, אף על פי שיצר הממון נלחם במצווה הזאת וקשה לאדם להיפרד מממונו. בכל זאת, מקיימים בני מצווה זו בשמחה. ועל ידי אהבת החסד, ה' מעביר על כל פשעם. והרחמן הוא יתן בליבנו לעשות ולקיים המצווה היקרה בלב שלם ובנפש חפצה ובהתלהבות רבה, ובזכות המצווה הזו, ירחם ה' עלינו ועל עמו ישראל, ויבנה לנו מקדשינו וישלח לנו משיחנו. אמן.
אהל יהושע, עמ' ק"ד, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
בהגיע השמועה על הכלה הענייה, שעתידה להינשא ואין מאומה בידה, היו יוצאות נשים מכובדות אלה, עוברות מבית אל בית, ובעיקר בבתי העשירים, ואוספות כסף למצווה זו של מצות הכנסת כלה. צדקניות אלו היו, בין היתר, מרת אמי עליה השלום, תבדל לחיים ארוכים הרבנית מזל סלים, אשתו של מולא יוסף שם טוב, עליה השלום, מרת מזל זרכיוף, עליה השלום, ועוד.
זכורני שגם למשפחות מבני עדות אחרות היתה אמי, עליה השלום, אוספת עבורן כסף עם חברותיה, בעיקר לכלות עניות. וזוכר אני היטב כי, הרב הגאון רבי יהושע שהרבני, זכותו לחיי העולם הבא, היה בא לעתים אל ביתנו, עם היכנסו לחצרנו היה קורא בקול רם: 'גברת לאה, גברת לאה, מצווה גדולה, משפחה ענייה מרודה, רוצים לחתן הבת ואין להם, והבחור אף הוא עני. מצווה גדולה, גברת לאה, מצוה גדולה נפלה בידך.' והייתה אמי, עליה השלום, הולכת עם חברותיה ועושה מצווה זו, כי חכמים אלה, שמידת הענווה וצרת העניים היו נוגעים לליבם, לא הססו לעשות מצווה זו, ועל אף כבודם וזקנותם, מהרו להגיש העזרה.
גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 130, הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'רבי אומר: איזוהי דרך ישרה, שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם' -
הכוונה לומר 'איזוהי דרך ישרה' כלומר - איזוהי מצווה שיכול לברור 'לו' - להנאתו האדם, ושיהיה יכול לומר: הריני עושה מצווה זאת - על מנת שיחיה בני ...כגון מצוות צדקה, וכיוצא בדברים 'שהם תפארת לעושיה' - שמקיים מצוות בוראו, 'ותפארת לו מן האדם' - ...שמביא להם לבריות הנאה ממנו.
יום טוב דרבנן, דף פא, עמוד א'. ירושלים, תר"ג (1843)
'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' - מזמור זה נקרא מזמור של 'והחזקת בו' וכתבו דוד המלך, עליו השלום, ללמד לאדם כי עיקר הצדקה הוא מה שאמר הכתוב: 'כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו' - והיינו שייתן להעני כסף בתורת הלוואת חן וחסד, להעמידו על רגליו להחיות עצמו ע"י עצמו, ולא להיזקק לפתוח ידיו תמיד לצדקה, אלא יחיה חיים בכבוד ולא בביזוי.
וזו היא הצדקה המעולה וההגונה, והיא אשר תציל אדם מהמיתה. ואפילו אם היה חולה בחולי אנוש, אשר פסע בינו ובין המוות, זכות הצדקה תעמוד לו ותצילו. ואומר לאדם, כי ממני תראו וכן תעשו. כי כבר אמרנו כי דוד המלך, עליו השלום, חלה חולי אנוש והגיע לשערי מוות בשחין רע, כמו שכתוב: 'הבאישו נמקו חבורותי מפני אולתי'. וכאשר התפלל אל ה', ה' רפאהו והצילהו ממוות, ובפרט הצילהו מדברי אויביו, החושבים רע עליו לאמור: 'מתי ימות ואבד שמו, ואשר שכב לא יוסיף לקום'. וכאשר התרפא, ראה דוד המלך, עליו השלום, ברוח הקודש כי זה היה לו בזכות מצוות 'והחזקת בו', שהיה מחזיק ידי עניים בהלוואת חן וחסד, ומסייע אותם שיפרנסו עצמם בעצמם, ולא יצטרכו תמיד לאחרים. וזאת המצווה אשר הצילתו מחולי האנוש שהיה מצער אותו והגיעהו עד שערי מות.
מאיר טוב – תהלים, ע"מ 193, הקדמה לפרק מ"א, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002)
'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'. - הנה העשיר אינו רוצה ליתן צדקה לעני, מפני שטוען שאינו רוצה לבטל גזירתו יתברך שעשאו עני, ואם הוא חפץ בעני, למה אינו מפרנסו?
לכך עושה לו הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה, ומביא על העשיר החולי, והולך אצל הרופא לרפואתו, ונותן מעות מה שלא נתן לעני, ולפי סברתו הנפסדת, שטוען שאם הקב"ה רוצה בעניים למה אינו מפרנסם? - אם כן, אם הקב"ה רוצה ברפואת העשיר למה מביא עליו ייסורים?
אלא ודאי טענתו הָלְכָה לה, ואין בדבריו ממש.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
אודות חזקת בית אחת, ששכר ממנו מוסא, זה כמה בשער הזול, ועתה שנתייקרו הבתים רצה להוסיף עליו בשכירות ...
פסקתי להם שאינו יכול להוסיף עליו עתה בשכירות, כיוון שנתייקרו הבתים קודם לכן ושתק, ולא הוסיף עליו, ואדרבא היה נפרע ממנו בכל חודש בשער הזול, לכן אינו יכול להוסיף עליו כלום.
תקפו של יוסף, חלק א, סימן לד, עמ' קנח. הוצ' הספריה הספרדית בני יששכר ירושלים, תשס"ד (2004).
'אמר רבא משמו של רבי אלעזר: מהו שכתוב 'וילבש צדקה כשריון' - לומר לך: מה שריון זה - כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
רבי חנינא אמר מכאן: 'וכבגד עידים כל צדקותנו' - מה בגד זה כל חוט וחוט מצטרפת לבגד גדול, אף כל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול'. עד כאן.
שהצדקה הנעשית ע"י רבים ככנופיה - גדול שכרה, שכל אחד ואחד מהם, זוכה ונוטל שכר כנגד כולם. ואף אם מצד צדקתו לבד, לא היה ראוי ליטול שכר, מצד איזה עוון אשר חטא או שעשה להתייהר, חס ושלום, הנה בדין הוא שיטול שכרו, מצד כי זכות הרבים שאצלו, תלוי בו כי 'גדול המעשה יותר מן העושה', וגם 'כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו'.
ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ב עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על-כן אנוכי מצווך לאמור - פתוח תפתח את ידך לאחיך, לענייך ולאביונך בארצך - פרשת הצדקה בפרשת 'ראה' מתחילה ב-'כ' כפופה ומסיימת ב-'ך' פשוטה - לרמוז שיקמץ בהוצאות ביתו, וירבה בצדקה - וזהו 'כ' כפופה על הוצאות ביתו, ו-'ך' פשוטה - שיפשוט כפו בהרחבה להרבות בצדקה.
וזה שאמרו חז"ל 'אל תחזיק טובה לעצמך' דייקא - אלא תצמצם לעצמך, כדי להרבות בצדקה, וזוהי 'כי לכך נוצרת' - שנוצר האדם, בזה העולם, לקיים הרמז של 'כך' - 'כ' כפופה להוצאות עצמו, ו-'ך' פשוטה לצדקה. וכתוב 'והיה מעשה הצדקה שלום' - שהיצר הרע נקי מכשול - ועל ידי פתיחת כף האדם לצדקה, תחסר הכף ממכשול - יישאר שלום, ויהיה בשלום.
יוסף לקח חלק ב' עמ' ט"ז, דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956)
שכיב מרע, שציווה שהוא נותן לבניו הקטנים - כך וכך, יתר על חלק אחיהם. לפי שהם אפרוחים ולא גדלן ולא השיאן, כמו שכבר גדל והשיא לבניו הגדולים, אם צריך תוכחת או לא?
תשובה: נראה שאין צריך תוכחת, שכיוון שטעמו נותן לפי שהם אפרוחים וצריכים למזון ופרנסה, גם לצורך נישואיהם. אם כן מין הדין הוא להשוות בניו זה לזה, וכמו שעשה לבנים הגדולים שהטעימם יערת דבשו, כך יעשה לקטנים ואין בזה משום העברת נחלה, כדי להצריכו תוכחת, שהרי דבריו בצדק ובמשפט ומישרים, ואיך הפה יכולה להוכיחו, ולומר לו שלא לעשות כדבר הזה, בדבר שאנו רואים שעושה כפי הדין - שמשווה כל הבנים שלא יהיה ביניהם שנאה וקנאה ותחרות. ...
וקרוב הוא שאפילו אם יוכיח אותו החכם על דבר העדפת אחד ישיב אמריו אליו: אדוני יודע כי הילדים רכים ואם יצטרכו למזון ופרנסה וצרכי החופה, במעט זמן יתמוטטו, ואין חונן ואין מרחם, ולכן עשיתי להם ענין נאות השוותם לגדולים, שכבר זנתי ופרנסתי אותם ועשיתי להם כל צרכי חופתן, וכן אני עושה לאלו כאילו הוא עדיין בחיים חיותו. ולכן מכל זה נראה לי שאין צריך תוכחת חכם.
שו"ת דברי יוסף, עמ' קצג - קצד, סימן רפג, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
עיקר זעקתם היתה, שהיו להם בעלי חוב, והם רוצים ליקח מבני אדם אלו העניים, ממעות שנתנו להם בני אדם לצדקה, האומנם כבר כתבנו שאין אדם נתפס בחובו בגופו, ואין כוח ביד הבעל חוב לתפוס חובו, או לעשות מלאכה להשכיר את עצמו לשלם לבעל חוב, ואפילו שכתב תנאי זה בשטר - אין בו מועיל, מהטעם של 'לי בני ישראל עבדים'.
זאת ועוד אחרת: מהטעם שלא נתנו לו צדקה זאת, אלא כדי לפרנס בניו ובנותיו, וכבר כתבנו משם הגהות מרדכי, זכרונו לברכה: שבניו ובנותיו יכולים לעכב על ידו, שלא לשלם לבעל חוב, וזהו שנאמר: 'ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים.'
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קצא, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
קהל שרוצים לתקן שהעניים לא יחזרו על הפתחים, ושיתנו להם מקופה של צדקה. אם צריך לעשות כך? - נראה פשוט שאינם יכולים לעשות כן, שמלבד שבזה מונעים את הרבים לעשות מצווה שהרי יש כמה בעלי בתים, שאין לאל ידם להיות מכת הנותנים לקופה של צדקה ומקיימים מצוות הצדקה כשהעני מחזר על פתחיהם, נותנים לו כפי השגת ידם, פרוטה או פרוסת לחם, ואם אתה אומר שהעניים לא יחזרו על הפתחים, נמצאת מונע את אלו מלעשות מצוות הצדקה. ...
כלפי מה שאומרים העשירים שיחזרו על הפתחים, וכוונת העשירים בזה, שלא תהיה פרנסת העניים לפי ממון, אלא יחזרו על הפתחים ובזה יהיו העשירים והבינוניים שווים בפרנסת העניים, והבינוניים אומרים שתהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון, שהעשיר יתן לפי עושרו והבינוני לפי ממונו. ... הדין עם הבינוניים, מפני שמצוות הצדקה היא לפי ממון. ...
ואחר שיתקנו שייתן כל אחד לפי ממונו, אם אחר כך יחזרו העניים על הפתחים, הנותן לפי ברכתו ראוי יותר לברכה. שהרי אין עשירות בכיס של הקהל ליתן להם די מחסורם. ...
ואף שכתב הרמב"ם ופסקו בשולחן ערוך שהמעלה היותר גדולה היא שהנותן לא ידע למי נותן, וקרוב לזה הנותן לקופה של צדקה ... מעולם לא עלה על דעתם, חס ושלום, שהעני לא יחזר על הפתחים, וזה פשוט וברור שאין נכון לעשות כן, אלא תהיה פרנסתם מוטלת על הציבור לפי ממון כפי הדין, ויניחו אותם לחזור על הפתחים אם ירצו לחזור ומי שרוצה ליתן להם יתן.
שמו יוסף, עמ' נא-נב, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976)
שבתחילה מזכיר הצרה שהיו בה במצרים, שאכלו לחם עוני, ותכף קרי בחיל למי שהוא בחוסר ובכפן שיבוא ויאכל. מה כוונתו?! - שהנותן, בעין יפה הוא נותן. אם היה איזה מאכל של תענוג, יזמין לאנשים עניים שיאכלו איתו, אבל על לחם כזה לא יזמין לעניים. ...
וחזר ואמר 'כל דצריך' וכו' - כוונת המגיד לומר לנו שאנחנו צריכים לעשות תיקון לצאת לחירות מהשעבוד הזה, והוא שידוע שאין ירושלים נפדית אלא בצדקה, כמו שאמר הכתוב ציון במשפט תיפדה, ולזה אמר כל דצריך ועל ידי נתינת הצדקה, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל.
מגיד לאברהם: פירוש להגדה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ו, ע"מ 78.
'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' - הכוונה היא שהקב"ה אומר לעשיר: אני אברא את האדם ואתה זן אותו. ולא כטעות המינים, חס ושלום, שהם שתי רשויות. ... וזהו: 'את השמים ואת הארץ' - שברא העשיר והעני המכונים בשם 'שמים' ו'ארץ' - לזכות העשירים על ידי העניים.
ועל ידי מה יתחזק אדם לתת צדקה לעניים? - על ידי שיחשוב כי 'הארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' - כאילו כבר היתה כך, כשהגיע קצו למות ולעזוב את כל חמדות התבל, ורואה באותה שעה שכל העולם תוהו ובוהו, ולא ירד אחריו כבודו. ועל ידי זאת בוודאי יתלהב לעשות צדקה לאכול מפריה ולשבוע מטובה בעולם הנצחי.
ונמשך מזה גאולת כל ישראל כולם כאחד כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה', וזה שכתוב: 'ורוח א-לוהים מרחפת' - רוחו של משיח.
ועוד בא בשכרו שיתפלל אל השמים על המטר ויענהו, וזהו: 'ויאמר א-לוהים יהיה אור' - רצה לומר שיקרא ויאמר לשמים: 'יהי אור' - הוא הגשם ויהי אור כאמור.
בן פורת יוסף, עמוד א'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
'הנותן צדקה פחות ממה שראוי ליתן, ונותנה בפנים זועפים, אז לא די שאינו מקבל עליה שכר אלא גם ענוש יענש עליה'. שולחן ערוך יורה דעה ה' צדקה בהגהה.
וזה אפילו רמז הכתוב: 'וצדקה תציל ממות' - ראשי תיבות: מות. דהיינו: אם נותנה כראוי אזי תציל ממוות, ואם לא - היא עצמה נעשית מות לנותנה, רחמנא ליצלן, על כן יזהר כל אדם לתת צדקה כמסת ידו בברכת ה' אשר נתן לו בסבר פנים יפות.
בן פורת יוסף, עמוד מ"ב. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
וכן יש בני אדם דומים לסוס שמכה ברגליו להרחיק הסוס, ואין שמים ביטחונם בה' יתברך, וכשיראו שיש אדם אחד בא בתחומם למכור איזה סחורה, הם מתעצבים, ואינם יודעים כי הכל ביד ה' ובידו כוח לפרנס כל העולם, גדולים וקטנים. ובזה גם כן לא יהא מתקמץ לתת צדקה לעניים, בחושבו כי מזה יחסר לחמו, כי הכל מיד השם יתברך, והוא זן ומפרנס לכל, ואדרבא הוא משפיע עליו שפע ברכות טובות במעשהו זה. ... ואל ידאג בזה כי הכל מאתו יתברך. ולא זו בלבד חייב אדם לתת צדקה לעניים, אלא גם כן חייב לנחם העניים על צערם, והוא מעיקר נתינת הצדקה.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דפים ב' עמוד ב'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
כמה צריך להיות לו לאדם רגשי אהבה על העניים, בכל ליבו ובכל נפשו, במחשבה, דיבור ומעשה:
במחשבה - יתפלל על צרת עניים, הקב"ה ירחמם ויוציאם מעניים.
בדבור - שינחם את העניים בדברים ניחומים: 'אשריך בעולם הבא; אל תדאג גם זה עובר; הרבה יתומים הצליחו בעושר ובבנים; העולם הזה, עיקר עולם הבא - נחת שולחנך מלא דשן' וזהו שאמרו בגמרא: 'והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות'.
במעשה - שיפתח לו פיסת בר כפי עושרו. כלומר אם יש לו, יתן לעני בריווח ויתן לו מזהב שבא, וכמו הלל הזקן שנהג כבוד לעני בן טובים, ורץ לפניו שלושה מילין. ואם אין לו אפילו 'פיסת בר' - מלשון בר ולחם ומזון, יתן לו פרוסת פת בעין טובה, ואזי יפייסו לעני בדברים דווקא.
עדות ביהוסף, דף צ"א, עמוד א', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים, תרפ"ו (1926)
'נתון תתן לו, ואל ירע לבבך בתתך לו.'- כי העניין הוא שלפעמים הן האדם נותן לקופה של צדקה, חלקו הראוי ליתן, שממונים עליה אחרים, לחלקה לעניים צנועים, כמו שהיה הדבר בזמן חכמי הש"ס, עליהם השלום, ולפעמים שפגע עימו העני, הרגיל ליטול מהקופה ככל אחיו העניים, ושאל מאיתו שיזכה עימו, אל יחזור וישוב דל ריקם בטענה שאומר: הרי כבר נתתי חלקי, הנוגע לי לקופה של צדיקים, שממונים עליה גזברי קודש, ולך אתה לשאול מהם, אלא גם לזה יתן, ואל ישלחנו ריקם.
וזהו 'נתון תתן להם' - רצה לומר: הגם שכבר נתון מחלקך לקופה של צדקה, לעשותה בדרך נסתר, עם כל זה, אם שאל העני ממך, פה אל פה, תתן לו פעם שנייה. 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - לו דווקא, שהיית רוצה שייקח מהקופה, בדרך כבוד ונסתר, שלא יתבייש העני, יען כי על ידי שתחזור ליתן לו אתה בעצמך מידך לידו, אזי 'יברכך ה' א-לוהיך' ברכה עד בלי די, וכמו שנאמר על פסוק: 'ויתן לך הא-לוהים מטל השמיים' ויחזור ויתן, והוא מידה כנגד מידה, כאשר עשה כן יעשה לו.
בתי אבות, עמ' ק"ח- ק"ט, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006)
'יהי ביתך פתוח לרוחה, ויהיו עניים בני ביתך'. - יש אדם נדיב לב, ורצה שיכנסו רעבים לתוך ביתו וישבעו ...אך הוא אינו יושב בביתו, אלא כל היום יוצא לשוק, וגם כשהוא בביתו - יושב בעלייתו, ואינו יודע מהבאים לבקש ...אלא כל הדברים מסורים ביד בני ביתו, אשר מופקדים על אוצרות הבית, ועל בית התבשיל, ואלו - אף על פי שאין נותנים משלהם, צרה עיניהם, לתת לכל שואל, די מחסורו ולמלאת בקשתו ...ואפשר שהם נועלים דלת בפני כל שואל.
לכן אצווך ש'יהיו עניים בני ביתך' - אלו בני הבית אשר ממונים על אוצרות ביתך, ועל בית התבשיל שלך, שהם יושבים אצלך בשכירות. תביא אנשים, שהיו מתחילתם עניים, שיודעים צרת העניות - הן מצד הרעבון, הן מצד חסרון הדלות, הנוגעת לבריאות הגוף. כמה קשים ומרים חסרונות אלו לאדם הנצרך, ואין לאל ידו - כדי שיתמלאו רחמים על אלו, הנצרכים לדפוק דלתי ביתך, למלא שאלתם ולתת להם מחסורם, מן מיני מאכל ומשקה, הנמצאים בברכת הבית, ולא ישיבו פניהם ריקם.
חסדי אבות, פרק א', משנה ה', עמ' י"ז, ירושלים
וכי יש חסד של שקר?! - אלא חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. אמנם, נצטווה על חסד של אמת, שלא יחכה לתשלום גמול. כמו הלווית המת שאין אפשרות שיקום וילווה אותנו וישלם לנו גמול על הספד למת, על השכבה שעשינו או כל דבר שעשינו למען המת, לקבל גמול כנגדו.
אבל חסד של שקר זהו שאדם מביא אורח עשיר וסוחר לביתו ומאכילו ומשקהו ומשכיבו ועושה לו כבוד, כי העושה זאת צפוי לגמול דומה או יותר גדול ממעשיו. כאשר אדם עושה משתה או חתונה לבנו, או משתה לכבוד ברית מילה, או מסיבה שעושים חברים, שכנים או קרובים, קוראים זה לזה ומזמינים זה את זה לאכול ולשתות ולשמוח. הם עושים זאת כמלווה על מנת להחזיר, ולזה אומרים חסד של שקר.
אם כן מה שאמר יעקב אבינו עליו השלום 'ועשית עמדי חסד ואמת' - מלמד אותנו כי זה צריך להיות בלא תשלום גמול.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה, עמוד 82, הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989
'אשרי שומרי משפט' - לשון רבים: הם התלמיד חכם, שלומד ושומר משפט התורה, והמחזיק בידו ועוזרו לכתוב תורתו ולהדפיסה, שלא תישמר כי אם ע"י המחזיק בידו בכל עת. וזהו 'עושה צדקה בכל עת' - לשון יחיד: שהוא המחזיק.
מעשה אליהו, פתיחה מבן הרה"ג המחבר, עמ' 7, דפוס המערב, ירושלים, תרצ"ב (1932)
שהיה בית המקדש קיים, היו 'כוהנים בעבודתם' ובכל שנה עולי רגלים היו מחויבים לעלות - לעשות 'זייארה' בירושלים שנאמר: 'שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך'. 'יראה' - זו ירושלים שנאמר: 'בהר ה' יראה'. ומביאים בידם תרומות ומעשרות וביכורים ונדרים ונדבות, וכל העולם היו ניזונים מהשפעת ירושלים עיר הקודש. לא כן עתה כי השפע והצינור נהפך חוץ לגן ה', והלך בדרך עקלתון ומוכרחים השלוחים לחזור ולקבץ מעט מן המעט, מחול על הקודש.
ולזה כתוב בתורה: 'כי יהיה בך אביון באחד שעריך בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך' - כי הקדוש ברוך הוא צופה ומביט כי עתיד להחרב בית המקדש. לזה ציוותה התורה: 'באחד שעריך בארצך' - שאלמלא כך, בית המקדש קיים היה, כל השפע עולה לירושלים על ידי עולי רגלים.
דבר יוסף, עמ' 37-38, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
אם רואה תלמידי חכמים, שאין היכולת בידם ללמוד וצריך להמציא להם מחזיקים בכפיה, בדברים, או בריצוי ולהשתדל להמציא להם טרף לביתם. ... אל יאמר אדם: אני מה אכפת לי בזה, דבר זה מוטל על גדולי הדור להחזיק דגל התורה, והם מנהיגי הדור שהם יכולים לכוף על זה, ואדרבה, אני איני ראוי לדבר קשות נגד העשיר לכוף אותו, לעזור עבור זה.
שארית יוסף חלק ג', דף ש"ט, הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ז (1977)
עיקר הכנסת כסף לקופה הוא בא על ידי תקנה, שתיקנו אבותינו, נוחי נפש, מימי קדמוניות. וענין תקנה זו נעשתה על ידי חכמי תימן וחתומים בה שבעים ואחד רבנים, שלא תבוטל עד עמוד הכהן הגדול לאורים ותומים, וזה נוסח התקנה:
שכל בהמות הנשחטות, ונמכר הבשר בשוק לציבור על ידי הקצבים. כל עורותיהם וחלביהם, ימסרו לידי גזבר כללי, וימכרו העורות והחלבים, ויכניסו דמיהן בשלימות לקופה, שממנה יוכלו למצוא הוצאות לטובת העניים. ... מחלקים לעניים סמוך למועדים עזרה כספית. ... נותנים לו לתוך ביתו כסף בסתר; הקופה מטפלת ביולדות של העניים; פדיון שבויים; תמיכה לזקנים ולמי שאינם רואים ולנחשלים בכל שבוע; צרכי קבורת מתי עניים; עוזרים בכסף לעניים לנישואין; שאם תיטרף בהמה לקצבים, שמוכרים בשר לצבור, עוזרים להם בשליש דמיה ... ; מכסף הקופה קונים אדמה לבתי עלמין כללי, משוחרר לכל בלי כסף; לתיקון מקוואות לטהרה ולטבילה; לתת שטיחים לבתי ספר בשביל תינוקות של בית רבן.
קורות הזמן בתימן בתוך 'עדות ביהוסף,' עמ' 71, ירושלים, תשס"ד (2003)
המנוח הזה, שהיה בעל צדקה. וכמה פעמים שהלכו איזה בני אדם לגבייה של מצווה, והוא נותן חלק בראש. ולכן גם אנחנו חייבים לספדו, גם מי שלא נהנה ממנו.
כי מידה כנגד מידה, כמו שהיה הוא מטיב לאחרים, ובמיתתו ההנאה ההיא והתועלת ההיא בטלו, ולכן גם אחרים צריכים לבוא להיטיב לו ולהספידו.
ולכן אמרו: 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות צדקה אצל עמלי תורה. מה הטעם? כי בצל החכמה בצל הכסף' - כי כמו עמלי תורה מיטיבים לאחרים, כן בעלי מצוות צדקה מטיבים לאחרים. וכמו שחייבים להספיד לבעלי תורה, כן גם חייבים להספיד לבעלי מצוות.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד ק"נ. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
נדייק לשון הזוהר הקדוש פרשת ויגש: 'פזר נתן לאביונים - אלא שזו הצדקה, שהוא עושה קיימת לעד, שכתוב 'צדקתו עומדת לעד' - וזהו: 'שהוא עושה' - שרוצה לומר: שאין מי שידע הדבר, אלא הוא לבדו, ועם זה 'צדקתו עומדת לעד' - שלא ימוט לעולם, וגם כן 'קרנו תרום בכבוד' - כפי מעשיו אשר הסתיר נתינתו וקבלוה בכבוד בלי ביזו, גם הוא 'קרנו תרום בכבוד'
זך ונקי, עמ' קכ"ד, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
תקנה למי שהוא רגיל תמיד בנדרים ושבועות, ואינו יכול לעכב את עצמו, תקנתו הוא שיקנוס עצמו בכל פעם ופעם שישבע או ינדור, לתת כך וכך לצדקה או לחולים או לפדיון שבויים וכדומה, ובכן על ידי זה ימשוך עצמו מלהישבע פעם אחרת, שיצטרך לתת הסכום שקצב לצדקה או לפדיון שבויים. ...
'איש כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו' - שהוא רגיל בריבוי נדרים או שבועות, ורוצה להמשיך את עצמו שלא לנדור או להישבע מכאן ואילך, ואינו יודע כיצד יעשה, כי אינו יכול לעכב את עצמו, לזה וודאי תקנתו הוא 'לאסור איסר על נפשו' - לתת כך וכך לצדקה בעבוד מה שנדר, ובזה יוכל לעכב את עצמו שלא להקל בנדרים, כי יתן בכיס עינו.
משיח השם, דרוש פרשת מטות, דף סו עמ' ב, דפוס יהודה קלעי, סלוניקי, תקמ"ה (1785)
'יהי ביתך פתוח לרווחה' - למצוא בו רווחה כל איש מצרתו: רעב ימצא בו אוכל, עני ימצא בו צדקה, דחוק ימצא בו הלוואה, חולה ימצא בו רפואה, וכן כל כיוצא בזה. ולא עד שיהיו כולם בבת אחת, רק אף באחת מהנה, הכל כפי השג יד. העיקר הוא שיהיה ביתו של ישראל יש בו דבר מה רווחה לעני. ...
בעיר דרוקרת היתה אישה עניה קמה בכל יום בהשכמה, ומחממת התנור ומשאלת מים חמין או גחלים לשכנותיה, ופעם אחת היתה דלקה בעיר וניצולה היא ושכנותיה בזכות מצווה זו. הרי שאף שהם עניים, היה ביתם פתוח לרווחה לאחרים כאשר השיגה ידם.
נחלת אבות חלק א', עמ' ריג- ריד. נדפס בדפוס המערב לאחים יצחק ואליהו אביקסיס. ירושלים, תשל"ו (1976)
'צדק צדק תרדוף' - וזהו אפשר מה שרמזה לנו התורה הקדושה, רוצה לומר: שלא יאמר, שלא יתן הצדקה כי אם לתלמיד חכם - שמגינה לעולם, אבל לעם הארץ אינך צריך ליתן הצדקה.
וזהו כפל הלשון 'צדק צדק' - שהזהירה התורה הקדושה בין צדיק בין רשע, צריך ליתן הצדקה. ויוצא מזה: 'למען תחיה' - רוצה לומר: משאינכם חסים על הממון, לא יפרע הקב"ה כי אם מן הממון - שהוא הזיבורית, ותרוויחו הנשמה שהיא העידית.
יוסף חן, דרוש לגמילות חסדים, עמ' 16, הוצאת נכדי המחבר, תש"ד
שלא לאחר שכר שכיר - וטעם מצווה זו הוא מבואר כמו שכתוב בתורה: 'ואליו הוא נושא את נפשו', וזוהי דרך ישרה - ששכיר זה, אולי אין לו מה שיאכל אותה לילה או אותו יום, ובפרט אם יש לו אשה ובנים, והם מוטלים ברעב ומצפים עת בואו, להביא להם מה לאכול, ואם יבוא בידיים ריקניות, כמה מן הצער וריב ומצה וכיוצא בזה, וכאילו הוא נוטל את נפשו, כמו שכתוב למעלה. ובזה יקנה האדם מידת הרחמנות ולב טוב, שהוא תכלית המבוקש בתורתנו הקדושה, להיות רחום, אוהב את הבריות, ומבקש קיום וישוב העולם. ונפשו בטוב תלין, שמח וטוב לב, שזכה שיהיה הוא אדון ויש לו פועל.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 388, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
ועל הנזכר כי מתגאה מצד עושרו, צריך שיתבונן כי גם העושר הנתון לו הוא מאתו יתברך, שאומר הכתוב: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. ולא נתנו לו העושר להתנאות בו, אלא בכדי שיפזר ויתן צדקות. ואם כה יאמר כי העושר הזה לא השיגו כי אם על ידי כי טורח הרבה, ויגע בעשר אצבעותיו, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות, לעשות פרקמטיא גדולה,
אפילו הכי - צריך שידע כי כל הטורח הזה לא הוא לבדו טרח ויגע להתעשר, כי אם בהיותו בחברתו הנשמה התמימה אשר בתוכו, כי היא חלק אלוה מלמעלה, ושניהם כאחד עשו את החיל הזה. אם כן נמצא שהגוף והנשמה המה שותפים בכל העושר הזה. ... ואם כן הדין נותן, שצריך לחלק השותפות הזה בהיותו בחיים, לעשות חשבון הדק היטב, וליתן מתנה לנשמה, דהיינו לעשות מצוות שיש בהן חסרון כיס, ולחלק צדקה ברבים.
וישב יוסף- דרוש ז' לשבת תשובה, דף לג' עמוד א'. נדפס בירושלים, תרס"ה (1905)
'שים נא ידך תחת ירכי' - דהיינו: ידך תמיד תהיה פתוחה לעניים, הנקראים בשם ירך, שהם דומים להירך - מה ירך הוא מכוסה תחת הבגדים - כן העני מהבושת פנים אשר לו, ומהצערים אשר הוא בהם, תמיד יהיה יושב לבדו נסתר. ואמר: 'תחת ירכי' - לרמוז לאמרם זיכרונם לברכה: מה טוב כשתהיה הנתינה בדרך הנראה בעיני הרואים כמו העני הוא שנותן ולא המקבל, דהיינו: יד העשיר נראית מתחת יד העני, ואז על ידי זה 'ועשית עמדי חסד'.
ויפתח יוסף, עמוד ע"ד. הוצאת המחבר, ירושלים- באר שבע, תשל"א (1971).
'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - ונראה על פי מה שאמרו חז"ל על פסוק: 'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ' - ודרשו חז"ל: ששופטיו צריכים להישפט, ולכן - 'ויהי רעב בארץ'.
ופירשו רז"ל, וכמדומה הם דברי מהר"ם אלשיך, עם מה שאמרו חז"ל: שהעולם מחלק היום לארבעה חלקים: שלוש שעות זן את העולם, שלוש דן את העולם, שלוש מלמד תינוקות, שלוש משתעשע עם הצדיקים. ולפיכך אם השופטים לא דנים את הדין לאמיתו, אז הקב"ה צריך להחזיר את הדין ולדון השופטים על זה, לכן לוקח מהשלוש שעות של פרנסה, ולכן 'ויהי רעב בארץ'.
ולפי הנ"ל יש לפרש הפסוק: 'אשרי שומרי משפט' - כלומר כשהדיינים 'שומרי משפט', אז הקב"ה 'עושה צדקה בכל עת', שאפילו שלוש שעות של דין, עושה אותן פרנסה.
תהילתו בפי, עמוד ל"ח. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
הרבה מבעלי בתים ובפרט העניים שלא היה להם אפשרות להכין כאמור מצה משומרת משעת קצירה, מאידך יש מהם שהיו מקבלים שלושה כיכרות מצה משומרת משעת קצירה במתנה מבעלי בתים האמידים בהיותם קרוביהם או מכיריהם או שכניהם, ורוצים לזכות אותם לקיים מצוות אכילת מצה מן המובחר, וכן היו נותנים להם עוד שלושה ככרות גם לליל הסדר השני של יום טוב גלויות.
ויצבור יוסף בר חלק ג' , עמ' א, הוצאת מכון שתילי זיתים, ירושלים, תש"ס (2000)
אבות היישוב לפנים תיקנו, שכל שור או כבש או עז הנשחטים בעיר, ובשרם נמכר לרבים באטליז, הרי חלבם ועורם מופקע לקופת ההקדש, בשביל צורכי עניים, ואין לקצב בהן שום חלק וזכות. ...
כן מוציאים מקופה זו לתכריכין ושאר צורכי קבורה למתים עניים. היו מוציאים מקופה זו תמיכה לפועלי הניקיון בימות הגשמים, שאינם יכולים להתפרנס ממקצועם.
הליכות תימן, ערך ישראל ישעיהו, עמ' 147-146, הוצ' מכון בן-צבי, ירושלים, תשס''ב (2002).
'אם כסף תלווה את עמי' - הרי ברור שההלוואה, הניתנת לעני, מחזיקה אותו שלא יפול ויצטרך לצדקה. ומי שכבר מט, נפרנס אותו די צורכו ועל זה נאמר: 'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ... ובי זה המעשה, כשהייתי מתעסק בגביית צדקה, לכל מקרה שהיה מזדמן, אם להכנסת כלה או לחולה או לחיה או לאיזה אדם לחוץ, ולכן היו מתגלים לי כל מיני אנשים, יש כאלה שהיו בודקים בשבע בדיקות ושבע חקירות 'למה' 'ולמי' וכו' עד שנותנים משהו. ויש ששואלים פחות, ויש שאינם רוצים לדעת, ויש שנותנים בלי למנות ונותנים כל מה שעלה בידם. והיה מעשה באדם אחד שהיה עושה ומוכר ערק, שכשהיינו באים אליו לדבר מצווה, בלי לשאול ובלי לשמוע, מה שאנחנו אומרים היה לוקח את הקופה ומריק אותה לנו, זכור לטוב. ,.. כמה יש ללמוד מזה וכיוצא בו, שדאג לאחריתו וידע שהכל הבל, ורק המעשים הטובים נשאר לו לאדם, אבל הכסף והעושר נאמר עליו 'ועזבו לאחרים חילם'.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תצ"א – תצ"ב, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. - הנה נודע כי התנאי הנחוץ מאוד לכל עשיית המצוות היא הסרת הדאגה והעיצבון. ומה גם במצוות הצדקה, אשר קיומה יחייב העיצבון. כי על כן מוכרח לאזור חיל להיות בשעת נתינת המצוות שמח וטוב לב. שזה הוא עיקר שלמות עשיית המצווה. הנה כי כן ציווה ה' את משה: 'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - רוצה לומר: האנשים אשר בשם ישראל יכונו, אשר הם בלי ספק נותנים מטוב רצונם, שמחים וטובי לב, אליהם תאמר: שייקחו לי תרומה בסתם. אבל כאשר תיקח התרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - רוצה לומר: כאשר תכיר איזה איש בלתי שלם, שכאשר יתן תרומה יהיה ליבו דווה וכואב, ויהיה מילת 'ידבנו' - פתרונה דאבון לב. לאנשים כאלה תאמר אליהם: אל תעצבו. כאשר תתנו לי עוד מעט 'תקחו את תרומתי' - אחזיר לכם את התרומה שנתתם לי.
יוסף חן, דרוש ב' למעלת הצדקה, עמ' כ"ג, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
'וימצאהו איש והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמור מה תבקש' - ונמשך מוסר על שיירת ישראל קדושים, ההולכים בדרך אחת, שצריך התבוננות והשגחה בעין פקוחה, על כל אחד ואחד מהשיירה, אם הם שלמים, כי לפעמים נשאר לאחוריו ומסתכן, או בימי הגשמים שהגשמים מרובים ואיזה מהם הוא ערום מבלי כסות ראויה וכיוצא, וזוהי סיבה שמסתכן ומת, חס וחלילה. או אם הוא קצת חולה - להשתדל לרפאותו ולהברותו. ... ואשריהם ישראל, שכשהולכים בדרך בים או ביבשה, עוזרים זה לזה, אשריהם ואשרי חלקם.
יוסף אברהם, ספר בראשית ,עמ' ר"ז, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
שאלה: חתן וכלה שקבעו החתונה באולם, ושילמו סכום גדול לבעל האולם עבור הכנת סעודה גדולה למאות מוזמנים. ההזמנות חולקו והכל מתוקן לסעודה, ויומיים לפני החתונה מת אחי הכלה. ביטול החתונה בזמן שנקבע, יגרום להם הפסד גדול, נוסף לעוגמת נפש לחתן וכלה, אם תידחה החתונה, מה הדין בזה? ... בזמננו, שמוציאים הון תועפות, ומשלמים כמה אלפי שקלים עבור סעודת חתן וכלה באולם השמחות, אפשר שאין חילוק בין מת אביו של חתן או אמה של כלה, או מתה אמו של חתן או אביה של כלה או שאר קרובים, כיוון שנגרם הפסד גדול, הפסד ללא החזר, וגם עוגמת נפש לחתן ולכלה, ויש חשש לביטול הנישואין בין בני הזוג לגמרי, חס ושלום, כי מי יכול לעמוד בהפסדים גדולים של הוצאות החתונה בימינו, ולכן בנידון שלנו נראה שיש להקל לעשות את החתונה, ולדחות את קבורת המת עד למחרת החתונה. ... רק יש להזהיר שאר הקרובים של הכלה הקרובים למת, כגון אביה ואמה ואחיה ואחיותיה, שלא ישתתפו בחתונה, כיוון שהם אוננים, והמת מוטל לפניהם, ופטורים מכל המצוות, אם כן בוודאי שאסור להם להשתתף בחתונה, ורק החתן והכלה ושאר הקרובים שלא שייכים לאבלות מותר להם להשתתף בחתונה.
ספר שאלות ותשובות - אורחות יושר חלק ב, חלק יורה דעה סימן י"ד, עמ' קמח - קנב, נדפס בדפוס א.ב. ירושלים תשמ"ט (1989).
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך כי בגלל הדבר הזה' - שהאדם נותן לעני כאילו נותן לקדוש ברוך הוא כמו שנאמר: 'מלווה ה' חונן ודל'. וזה שנאמר: 'נתון' - לעני כאילו נותן לקדוש ברוך הוא, וזהו: 'תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - לומר מה אני נותן דבר מועט לקדוש ברוך הוא 'כי בגלל הדבר הזה' - אפילו מועט 'יברכך ה' א-לוהיך' כי 'הוא אמר ויהי'. ...
אפשר שצריך האדם ליתן לכל אדם כדי שלא יתבייש העני כמו שפירשו: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה' - אפילו לעשירים, 'ויהיו עניים בני ביתך' - רצה לומר: כבני ביתך שאינם מתביישים, וזה שנאמר: 'נתון' - אפילו לעשירים 'תתן לו' - לעני, 'ולא ירע לבבך' - אפילו יצר הטוב 'בתתך לו' - שתרצה לתת לו דווקא 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן לכל, ולא יתבייש העני 'יברכך ה' א-לוהיך'. ....
אפילו שייתן לו, צריך לפייסו, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ומפייסו בי"א' ואל תאמר מה מועיל הפיוס אותו, אעסוק או בעסקיי או בתורה, זה חשוב לפני הקדוש ברוך הוא מעסק התורה. וזה שנאמר 'נתון' - מעות 'תתן לו' - זהו פיוס, שהנתינה אפשר על ידי אחר אבל הפיוס לו דווקא.
וזה שנאמר 'נתון' - הנתינה על ידי אחר, 'תתן לו' - זה הפיוס, 'ולא ירע לבבך' - אפילו יצר הטוב, 'בתתך לו' - ותאמר הפיוס מה מועיל, אעסוק בתורה עדיף. ולזה אמר 'כי בגלל הדבר הזה' - הוא הפיוס, 'יברכך ה' א-לוהיך'.
ימה וקדמה, עמ' 95, מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'מאתך תהילתי בקהל רב, נדרי אשלם נגד יראיו, יאכלו ענווים וישבעו.' - ידוע מה שהזהירו חכמים על הסתרת מעשים טובים מבני אדם, כמה גדול שכרו. וכן מובא בזוהר הקדוש בפרשת חוקת דף קפ"ה עמוד ב', שחושב מדרגות הצדיקים וכתב וזו לשונו: 'ולמעלה טוב מכולם מי שלא התפרש ולא התגלה וכל מעשיו סתומים הם, אשר הוא זכאי וחסיד, השומר את מצוות התורה ומקיים אותן, ומשתדל בתורה יומם וליל, שמתייחד ובדרגה גבוהה יותר משאר בני האדם'. עיין שם.
לבד אם יש עזר וסיוע לעניים בזה, כגון לעת הצורך שיידור - שייתן סך גדול כדי שיהיה הקיבוץ רב לעניים, וגם תיכף שהולך ומביא מוסר ליד הציבור כדי שלא יחשדוהו, שאפשר לחזור מדיבורו, זה האדם זכות הרבים תלוי בו, ואשריו ואשרי חלקו שהוא רצוי לה' יתברך ולישראל.
ולזה אמר דוד המלך עליו השלום: 'מאתך תהילתי בקהל רב' - הכוונה: שגם שהוכרחתי לעשות מצווה זו בפני קהל רב, אתה שמח ומשתבח. ומהו העניין? 'נדרי אשלם נגד יראיו' - כדי שגם הם יכנסו לבית הקנאה ליתן צדקה כראוי. ואם תאמר ומה לך בזה, כל מה שיתנו יתנו, לזה אמר: 'יאכלו ענווים וישבעו' - שיהיה לנצרכים כדי שביעה.
תהילה ותפארת, תהלים כ"ב, מאתך תהילתי בקהל רב, עמ' ע"ה-ע"ו, הוצאת אברהם משה, ירושלים, תשל"א (1971)
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך.' - אפרש לפי מה שאמרו בפרק ראשון של חגיגה, דף ה עמ' ב, על פסוק: 'על הכל יביא הא-להים במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'. מהו אם טוב ואם רע? אמר שמואל: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו.
ופירש רש"י זיכרונו לברכה: זה הממציא – הרגיל, שממציא צדקתו לעני בשעת דוחקו, ולא בשעה שקודם הדחק שיוכל לבקש מזונותיו ולקנותם בשעת הזול. עד כאן לשונו.
משמע מזה, שאם נתן לו קודם שעת דוחקו, ואחר כך נצרך העני עוד הפעם בשעת דוחקו, שיכול ליתן לו עוד הפעם, אפילו בשעת דוחקו, ואין זה בכלל ממציא לעני בשעת דוחקו. וזה שאמר: אם כבר 'נתון' - קודם שעת דוחקו, אזי 'תתן לו' עוד הפעם, ואפילו בשעת דוחקו. 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פעם שנית בשעת דוחקו, 'כי בגלל הדבר הזה' - שקיימת 'נתון תתן' שתי פעמים, 'יברכך ה' א-להיך'.
דורש בעדי, פרשת ראה, דף סו עמ' א, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
מלמדי תינוקות כשל כוחם מלסבול. שאבי הבנים מתרשלים מלשלם שכרם, והעניות דוחקתם, וכמעט יעזבו הלימוד, ותישאר העיר הזאת חרבה ושממה ממיעוט עבודה ותפילה.
הן עתה רבותי, מי יתן איפוא ויכתבון מלי, דעו לכם מכל הנזכר, שכל מי שיאטום אזנו ולא ישמע, יצפה לפורענות. וא-ל נקמות ינקום נקמתו מהמכעיסים אותו, אַלקַחְטְמִישׁ מי שלא יעזבנו, לא מזרע ישראל הוא, ותיבש ידו ואין תרופה למכתו, יקחו קולמוסים תמורתם ויעסקו בכתיבה.
שכר מלמדי תינוקות כל אחד ישלם תיכף, פן תשתלח המארה במעשה ידיו, ולא יראה ברכה רחמנא ליצלן זה לצאת ידי חובתנו לפני המקום. אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו. ואם תמאנו ומריתם? הסכמתי להודיע לחכמי ירושלים תיבנה ותיכונן, למען ידעו כי אין בי כוח לשבר מְתַלְּעוֹת עַוָּל, ונפשנו הצלנו אנחנו ובנינו. המקום ברוך הוא יתן בלבבכם יראתו ואהבתו לבלתי תחטאו.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, פרק ראשון עמ' נ"ג, הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
הא לחמא עניא - מה עני מסיק ואשתו אופה מיד, אפילו העשיר - שלא יבוא לידי חימוץ.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - דף ו, עמ' ב', הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
'וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים.' - כדי שירצו לתת להם כל כך ממון גדול בחינם, שאלמלא כן אי אשר שיתנו להם כל כך בחינם. ...
כי אין הקב"ה רוצה שיקחו ישראל ממון של גזל, אלא שהם יכירו במעלת ישראל, ויאהבו אותם - עד שירצו לתת להם ממון גדול במתנת נדבה.
ועוד היו שואלים מהם שיברכו אותם כמו שאמר פרעה: 'וברכתם גם אותי'. כי כן רצה ה' יתברך שיצאו ישראל ממצרים בכבוד גדול. כעניין שיהיה לעתיד לבוא שנאמר: 'והביאו את כל אחיכם מכל הגויים'.
משכיל דורש, פרשת בא, עמ' צ"ב, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
'אם כסף תלווה את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - אפשר במה שידוע, שנתינת הצדקה אין לה ערך, והמעלה של הצדקה היא שתהיה בסתר, באופן שלא יתבייש העני. ויזכור תמיד שכל מה שנותן לעני הוא כבר אצלו בתורת פיקדון, כמו שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שממון העני מופקד אצל העשיר, אלא שהקב"ה רוצה לזכות את בני אדם, ולכן ברא עניים ועשירים.
וזה שאמר: 'אם כסף תלווה את עמי' - דהיינו: אם אתה נותן צדקה לעני אז 'תלוה את עמי' - תחשוב כאילו אתה נותן לו בתורת הלוואה, באופן שלא יתבייש העני, כי עתיד הקב"ה להחזיר לך, כי אתה נותן מכאן והקב"ה נותן לך מכאן.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל, חלק א', עמוד קס"ז, דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ח (1978)
'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם'. רמז על עת הסעודה של ימים טובים, ושל כל ימי שמחה, שצריך שישראל יקדימו חלק השם מאותה הסעודה והשמחה, ומהו חלקו? - לימוד התורה והזמנת עניים על שולחנו, ונקראו: 'זבחי שלמיכם' – כלומר: מה זבחי שלמיכם הם שלום למזבח ולבעלים, כך גם עתה, צריכים אתם בעת סעודת יום טוב וראש חודש, וכל ימי שמחה שיהיה בשמחתכם, שלום למקום ושמחה נתן לכם.
מחמדי שמיים ב', עמ' קכ"ד בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
מצוות גמילות חסדים - למבקר את החולה, ומכל שכן אם הוא עני - לראות מה הוא צריך. כי סתם עני חסר מכל, אם כן מצווה גוררת מצווה: ביקור חולים, מצוות צדקה, פיקוח נפשות.
בך יברך ישראל- מערכות על סדר א' ב', עמוד צ"ג. הוצאת מכון עמינדב, קרית ביאליק. תשנ"ה (1994
'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל.' - והדן דין אמת מקרב הישועה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וכתיב: 'ציון במשפט תפדה' - וזהו הכוונה: 'דן ידין עמו' - כלומר: הדן שהוא הדיין, צריך שידין את עמו, 'כאחד שבטי ישראל' – דהיינו: שיהיו בעיניו בשווה, ולא יחניף לשום אחד מהם. ומה שאמר: 'עמו' - כלומר צריך שיחשוב אותם, שהם עמו בשווה, ולא יהיה לו, לשום אדם יתרון על חברו. וכך הוא האמת, שהרי הם 'כאחד שבטי ישראל', וכולם שכולם שבטי יה ובני יה, אין לבכר שום אחד על חברו.
פתוחי חותם, פרשת ויחי, עמ' צה, הוצ' ישיבת משכיל לדוד, ירושלים, תשנ"א (1991
'ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד' - ודרך רמז ילמד לאדם דעת: שבהיותו יושב על שולחנו לאכול לחם, שלא יהיה מאלו שנאמר בהם: 'ואוכל פתי לבדי', אלא יפרוס מלחמו, ויתן ויחזור ויתן לדלים אומללים המחזרים על הפתחים.
וזה אומרו 'ונתת על השולחן לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן מתנות בהיותך יושב על שולחנך מלא דשן, והמתנות שתיתן הם 'לחם פנים' - רצונו לומר: שתיתן לחם לאותם פנים חדשות של עניין אביונים אשר 'לשאול הגיעו', שזו ודאי היא צדקה מעולה - אחד שהוא לחם, שקרובה הנאתו. ועוד שהיא מהלחם עצמו אשר אתה אוכל, שמסתמא היא פת נקיה אשר ביררת לחלקך, ועוד שהוא מן המזומן לפיך, באופן שתצמצם לעצמך על כדי ליתן להם, ובזה שכרך גדול.
זהו אומרו 'ונתת על שולחן לחם פנים' - רצונו לומר: תיתן בהיותך יושב על השולחן, לחם לאותם פנים חדשות שהם העניים, שהם פנים ומינים ממינים שונים, ואז 'לפני תמיד' - רצונו לומר: תזכה שיהיה על שולחנך לפני תמיד, על דרך 'זה השולחן אשר לפני ה'.
ויקרא יעב"ץ, מאמרים על הפסוקים, עמוד רל"ב. הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשס"ב (2002)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה' - למה כפל הכתוב צדק צדק שני פעמים? - לומר שנתינת הצדקה מהרה חשובה כשתי צדקות, וזה רמז 'צדק צדק' - יחשב לך שתי צדקות אם תרדוף ותמהר נתינת הצדקה, שהזריזות לבד מצווה בפני עצמה, 'תחיה' - בעולם הזה 'וירשת את הארץ' - לעולם הבא.
'וישא יעקב, עמ' ס"ג-ס"ד, ירושלים, תשט"ז (1956)
מעשה בא לידי באחד, שמכר מאה אוקיה של כרתי לחברו, פראסה בלעז, לערך ג' לבנים האוקיה, והוליכו לכפר שלו, למוכרה למחר בחנותו לערך ז' לבנים, להרוויח בה.
ויהי ממחרת, ויבוא המוכר והביא בחנותו לערך ג' לבנים, שק אחד מלא כרתי, לכפר אשר הלוקח דר שם. ויבואו כל העם מקצה, וקנו מזה המוכר לג' לבנים, והלוקח האחר לא היה יכול למכור כי אם לד', ומתוך כך מכר המוכר כל הכרתי שלו, ונשאר הכרתי של זה הלוקח, ולא יכול למוכרה, רק גם הוא לג' לבנים, ומה שנשאר עברה צורתו, והשליכה לים, כי היה ערב החג יום רביעי, ועד יום ראשון כבר עברו שלושה ימים ונפסד. ועתה בא המוכר ותובע מעותיו מהלוקח. טען הלוקח שבסיבתו הפסיד כל הכרתי, ומה שמכרתי אתן לך לערך שני לבנים, שגם אני להרוויח בה קניתיה. והמוכר תובע מעותיו, וטוען שהוא לא התנה עמו, שלא יביא בכפר שלו שם עוד כרתי.
וכעת לא מצאתי ראיה חותכת לחוב למוכר, אף שיש אומד גדול, ואף אם תלמוד לומר שאין המוכר יכול להוציא מידו כיוון שהוא מוחזק, אם כבר נתן המעות ובא עתה הלוקח להוציא מידו, היכן ידונו הדיינים?! וכעת עשיתי פשרה ביניהם.
מוצל מאש, סימן יא
ראובן עשיר, החזיק ביד תלמיד-חכם אחד, ונתן לו את בתו לאשה, ופסק לו נדוניה גדולה. וביום שקודם כניסה לחופה, הזמין קרואיו, בית דין, ותלמידי חכמים, ושמאים, ושמו הנדוניה. ואחרי שומת הנדוניה פסק עוד עם אבי החתן בפני כל הקרואים לזון את החתן ואת הכלה ולפרנסם ולתת להם מדור שלוש שנים. ונישומו המזונות והכסות והמדור גם כן בפנקס הנדוניה. ושם נאמר שכך היו הדברים: שאם לא רצה החתן להיות אצל חמיו, שיפרע לו דמים בשומה ששמו ויזון ויתפרנס מעצמו. ואחר כך נטלו קניין מהחתן, וזקפו עליו כל הנדוניה ודמי המזונות והכסות והמדור בכתובה, ונכנסו לחופה וישב החתן אצל חמיו זה כשנה וחצי. וחמיו היה מאכיל ומשקה ומלביש כמו שהתנו. ועכשיו רוצה לחזור מלזון ולפרנס, באומרו מאחר שלא נתחייב לחתן בקניין יכול לחזור בו. ...
נראה פשוט לחייב הנותן הזה לקיים דבריו מדין נדר, שהרי כל עצמו בתנאי זה לא היה אלא להחזיק ביד התלמיד חכם חתנו, שאין לו משלו כלום, והוא רצה להחזיק בידו להיות מאוכלי המן, יושב על התורה ועל העבודה. וכיוון שכן נדר גדול נדר לא-להי ישראל. ...
שפסק לחתנו ולבתו, שעניים הם, בשעת הזיווג, ובפרט שחתנו הוא תלמיד חכם יושב בין ברכי התורה, וכדי להחזיק בידו, פסק לזונם ולפרנסם, והמזונות והפרנסה לגביו, שהוא עשיר גדול, דבר פעוט הוא לו, ובמתנה מועטת אפילו לעשיר קנה.
שופריה דיעקב, אבהעזר, סימן יד, עמ' טו-כב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תש"ס (2000)
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו.' - שבאה תורה להזהיר את האדם, שבעת תיתו הצדקה, שלא יהיה בה שום פניה רעה, והוא שלפעמים יהיה לו לראובן שום משטמה על שמעון, ושמעון היה עשיר ואחר כך ירד מנכסיו, רחמנא ליצלן, וכראות ראובן ששמעון מטה ידו, וחלקו שאל בפיו, שמוח ישמח בצעקתו, ומרוב שנאתו אותו, הוא בא ליתן לו מתנה, ואין כוונתו לשם מתנה, רק מרוע לבבו רוצה להנקם ממנו, לזה באה תורה להזהיר את ראובן על זה: שלא יקום ולא יטור.
וזהו: 'נתון תתן לו' - רוצה לומר: הן בלב הן במעשה, לא יהיה כוונתך - רק לשם מתנה ולא לשם נקמה, חס וחלילה. ולזה כפל הכתוב: 'נתון תתן', 'נתון' - בלב, 'תתן' - במעשה.
אבל הישמר לך, שמא מרוע לבבך, יהיה כוונתך להנקם, 'ואדם יראה לעיניים' - שהוא נותן לשם מתנה אבל פיך ולבך אינם שווים, ולא היתה כוונתך אלא רעה. וזהו: 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - רוצה לומר: בעת שאתה נותן בפועל, לא יהיה לבבך רע, וכוונתך לשם נקמה
ספר רוח יעקב, דרוש ב, ע"מ נו-נז, דפוס ראשון ליוורנו תרמ"א (1881) , נדפס מחדש ירושלים תשס"ז (2007).
כתבו חכמי המוסר ששלמות האדם היא: מחציו ולמטה - איש, מחציו ולמעלה - מלאך. אם רוצה להיות מלאך שלם - זה רק למעלה, כי בעולם הזה צריכים להיות גם חצי איש כדי להרגיש את השני. ... וכשנתבונן בדבר נראה, שאדם יכול להיות מלא וגדוש בתורה, אם במידותיו, לא נראית השפעת התורה עליו, הרי הוא כ'נזם זהב באף חזיר', כי הוא רק מחציו ולמעלה מלאך, וחסר לו את 'מחציו ולמטה אדם' הוא מגרע גם 'בחציו ולמעלה'. ... שאדם צריך לדעת לא רק להיות חצי מלאך, אלא גם חצי איש, וזהו לחפש כמה שיותר לעזור לזולת, כמו שמצינו בכתובות: 'אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו.' אף על פי שבאותו זמן התבטל מתורה, ואותו עשיר הרגיל את עצמו לכך, מכל מקום האדם מחויב להשתדל למען הזולת ככל שיוכל, בלי שום חשבונות.
יעטה מורה א', עמ' צ', ירושלים, תשס"ה (2005)
ויש מבני האדם הנותנים צדקה, שאינם נותנים אלא למי שהוא שבור או עיוור או גרב או ילפת או מי שהוא סגי נהור. אבל אם רואים עני, אף על פי שהוא בערום ובחוסר כל ועל הארץ ישן ובגדיו קרועים, אם הוא שלם בגופו יאמרו: זה עשי"ר נקרא - ראשי תיבות: עיניים, שיניים, ידיים, רגליים, ואסור ליתן לו צדקה, כדי שלא ילמד שלא לעשות מלאכה, ויטיל עצמו על הציבור וגם ילמדו אחרים ממנו.
גם בזה לא בחר ה', שהם לא ידעו בינה שאף על פי שגופו שלם, דעתו חסר. ואינו מקובל על הבריות כדי לעשות להם מלאכה.
דרך אמונה, עמ' קס"א, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
'אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע ולא ירא א-להים' -
'אשר קרך בדרך' - רמז על מצוות צדקה, שידוע שתיבת 'דרך' הוא כינוי לצדקה, שכמו שאמר הכתוב: 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'. והנה לפי גודל מצות הצדקה ומעלתה כידוע היצר הרע תמיד מפתה לאדם להימנע ממנה. ...
וזהו: 'אשר קרך בדרך' - שהוא מקרר אותך בדרך שהיא מצוות צדקה, ועל ידי זה: 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך' - קוראים בה 'הנחלשים' - שהם הנחלשים במצווה זו, כולם יבואו אחריך.
וכל טענת היצר הוא באומרו: 'ואתה עייף ויגע' - שכל היום אתה עייף ויגע להרוויח מעט, וזה יבוא וייקח אותם על מי מנוחות.
דבר טוב, דף ל"ד עמ' ב, ירושלים, תרע"ד, (1914)
'צדק צדק תרדוף' - אפשר לפרש שעל עשיית הצדקה בא כפל צדק, והרמז: שהצדקה תהיה לכם צדקה דווקא, ולא להתהדר ולהתפאר בה לעיני הבריות, וזה שנאמר: 'צדק צדק תרדוף' - רצה לומר: אם באת לרדוף צדק, דהיינו לעשות צדקה, תהיה כוונתך לשם צדק ולא לפנייה אחרת.
בית יעקב, עמ' קכ"ג ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
'שימרו משפט ועשו צדקה' - מלשון: 'ואביו שמר את הדבר' - רצה לומר: הצפינו משפט לעיין בעני זה: יש לו מנורה יפה, שולחן יפה וכו'. אל תסתכלו בזה, 'ועשו צדקה' - בלתי עיון משפטי, ובזה 'קרובה ישועתי לבוא' - שאני לא אעיין ואבדוק בכם אם אתם ראויים. ...
'אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף' - ... המצדיק עצמו, שמראה לעם שכל מעשיו הוא עושה רק על פי הצדק והאמת וזהו: 'אמת מארץ תצמח' - בזה מעורר עליו צדק משמיים לבודקו, ומובן שתיכף הוא נופל ... וירמוז הכתוב: 'נתון תיתן לו' - רצה לומר: בלתי עיון, 'כי בגלל הדבר הזה' דווקא - שאינך מדקדק, יברכך ה' - שלא יבדוק אחריך.
אוהל יעקב, עמ' ע"ו- ע"ו ב', דפוס עזריאל, ירושלים, תרצ"א (1931)
'עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - בהנהגת לימודך או בקיום מצוות עשה של צדקה - 'אמור מעט' - תחשוב על מיעוט ובזה תוכל לעשות הרבה, שאם תחשוב בדעתך הרבה, הנה היצר עומד להתנגד לך להמציא עיכובים כדי לטרדך מן הלימוד ואפילו מעט אינך עושה. והגם שאמרתי לך שתשתדל מאוד בעסק התורה, אל יעלה בדעתך שאם בא לך אורח, תדחה אותו ולא תסביר לו פנים באומרך שמא יטרידך מהלימוד לזמן מה, לא כן אבי, זכור נא מה שאמרו: 'דרך ארץ קדמה לתורה'.
זכות אבות, עמ' ס"ב, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ז (1987)
שאלת בשתי מתנות לשני אביונים, במה הוא שיעורן: אם שתי פרוטות או פחות או יותר? ... נתינה מהתורה בכל שהוא עד שגילה הכתוב בפרוטה או כזית כמו שכתבנו, אם כן מצאנו לומר, שמתנות גם בכל שהוא, אלא שתקנת מרדכי ובית היא דינו, וכבר תיקנו לנו זיכרונם לברכה, שיער לכל דבר ודבר, נראה למי דומה, ומסתבר לי לפי מה שכתב הר"ן פרק אחד ממגילה וזה לשונו: 'ומשלוח מנות איש רעהו שתי מתנות לאדם אחד היינו מיני מאכל ומשתה לעשירים ולאביון, דבר לכל אחד במתנה אחת, שהיא נחשבת בעיניה כדבר גדול. עד כאן לשונו. הרי ששתי מתנות לשני אביונים שווים לשתי מתנות לאיש אחד דהיינו לעשיר, וכי כך שמשלוח מנות היינו כדי סעודה. ... נמצא שאם נותן לו מעות, חייב שייתן לו במה שיקנה ג' ביצים אוכל, ואם נותן לעני מתנה אוכלים כפי מה שפסק הר"מ בה' מגילה, שמתנת גם יוצא באוכלים, צריך לתת לו שיעור ג' ביצים. ... ולפי זה אם מחלק לעניים מנה ונותן לכל אחד פרוטה, לא יצא ידי חובתו.
זרע יעקב, סימן י"א, דף כ' ע"א - דף כ"א ע"א, דפוס קאשטילו סעדון, ליוורנו, תקמ"ד (1784)
יש בני אדם נותנים צדקה מפני הבושה, כגון שרואה עשירים שמתנדבים מעות לעניים, זה כך וזה כך. ומי שלא ייתן, יהיה חסרון לפי כבודו. ולכך הוא נותן - לפי הבושה, כדי שלא יהא חסרון בכבודו.
ויש בני אדם, נותנים צדקה לעניים מפני התרעומת, שמתפחדים שלא יתרעמו עליהם העניים, ויקללו אותם. ...ואם כן, כל כגון זה, אין נותנים בלב שלם, ולזה אמר 'נתון תיתן לו', רוצה לומר - שתי נתינות: אחד בלב ואחד בפועל ולא בלב שלם.
ישמח ישראל דרשות על התורה, חלק ב' עמודים רצ"ג-רצ"ד, ירושלים, תשמ"ט (1989)
נוהגין ליתן הכפרות לעניים, ויותר טוב לפדותן בממון בשוויין, ולחלק הממון לעניים, כדי שלא יתביישו העניים במה שנתנו להם התרנגולים, שלקחו לכפרתם. ...
וזורקין הבני מעיים והכבד והכליות של הכפרות על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולים לקחתם משם, לפי שראוי לרחם על הבריות ביום זה כדי שירחמו עלינו מן השמים.
'אוהלי יעקב' פירוש ליום כיפור, עמ' 11, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'רשע עושה פעולת שקר, וזורע צדקה שכר אמת' - רצה לומר על פי הנודע: שתורה של שקר - בורא שמים וארץ של שקר ושווא, ונותן כוח לקליפה.
וזאת אומרת רשע שאינו נותן צדקה - 'עושה פעולת שקר' ... מה שאין כן 'זורע צדקה שכר'. רצה לומר: שכרו הוא אמת התורה, שנקראת אמת שניתנת לו במתנה, שמכווין לאמיתה של תורה.
דורש טוב דף ה' עמ' ב', דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
על ידי מצוות הצדקה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכמו שדרשו חכמנו זיכרונם לברכה על פסוק: 'נעשה אדם' - שאמר: 'נעשה' בלשון רבים, לומר שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם, והעשיר זן אותו, ונחשב כאילו 'נעשה אדם' גם כן על ידו, ונעשה שותף בבריאתו.
ובזה יובן כוונת הכתוב: 'מלווה ה' חונן דל' - דהיינו מלשון 'ילוה אישי אלי', ורצה לומר: מי הוא שמדבק ה' יתברך אליו, שיהיה שותפו בבריאת האדם? - הוא החונן דל וכאמור.
מעיל יעקב בתוך 'בכור יעקב', עמ' ל"ד ,ירושלים, תש"ס (2000)
'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' - כלומר תפקוד אותם לעשות להם נשיאות ראש, להוציאם מן הגלות, זה תעשה להם על ידי 'ונתנו איש כופר נפשו לה' - דהיינו הצדקה. ...
'כי תישא את ראש' - ראשי תיבות גימטרייה כתר, הם כת"ר מצוות - תרי"ג דאורייתא וז' דרבנן. ורמז בזה שעל ידי קיום כת"ר מצוות, יהיה נשיאות ראש לישראל 'לפקודיהם' - הוא לשון חיסרון כמו שנאמר: 'ולא נפקד ממנו איש', ובא לומר שאותם המצוות שנחסרים מהם, שאין ביכולתם לקיימם כמו מצוות פדיון הבן למי שלא ילדה אשתו בכור וכיוצא, התיקון לזה הוא 'ונתנו איש כופר נפשו לה' - דהיינו צדקה שהיא שקולה כנגד כל המצוות.
זרע יעקב, עמוד כ"ד ב- כ"ה, דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבה, תרצ"ח (1928)
'ואתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כולכם היום' - ובוודאי אי אפשר לידבק בשכינה, אלא הכוונה שנידבק במצוותיו, לקיים מצוותיו וללמוד מדרכיו הטובים והמאירים. וכן מצינו שביקר הקדוש ברוך הוא את החולים, כפי שאנו רואים שבא לבקר את אברהם אבינו. ומכאן למדים שאפילו הגדולים צריכים לבקר את הקטנים, שבמקום של קיום מצוות אין מדקדקים בגדולה, ובפרט במצווה זו שהלב מתעורר כשרואה בצערו, והוא מבקש רחמים עליו ומקבלים תפילתו, והרי זה כאילו החיה אותו. וכן, כשרואהו בצערו הוא משתדל למצוא את הדברים שהם נחוצים, והוא מצווה לטאטא ולנקות ביתו, וזהו עיקר המצווה שאם המקום מלא זבל מחלתו מכבידה והולכת, ע"י שינה במקום מזוהם מלא אבק. ומי שמנקה אותו עושה לו חסד גדול. ומי שמבקר החולה ואינו מתפלל לרפואתו לא קיים המצווה. ואשרי האיש המטפל בחולים עניים, והוא משתדל במצווה זו של ביקור חולים, ויש לו אנשים המודיעים אותו, מי ומי חולה, כדי לשלוח לו את סוכר הפרחים והעוף ושאר הכרחו.
מעם לועז, בראשית חלק א', עמ' שמ"ה, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ז (1967)
אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאוד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לארץ ישראל, ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי.
והשליח דרבנן הבא מארץ ישראל, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסניה נאה ומתת כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכולתם. ....
אמנם בין שליחי דרבנן, שבאו פעם כפעם מארץ רוסיה ואשכנז, היו גם קבצנים רבים, אשר כינו את עצמם בתור שליחי דרבנן של פדיון שבוים בארצם. ויאספו הון רב, וישימו בכליהם. מלבד זאת, הוסיפו השדרים - זייפים כאלה, להשתמש באמצעים של לקיחת כסף בחוזקה, על ידי חרמות ונידויים וכדומה, בגלל כן נאלצו רבני פאס, ויעשו הסכמה בשנת תמ"ט (1689) - ועד הקהילה לא יוכל לתת יותר משני ריאלים, לכל שליח דרבנן ושליח דרבנן, הבא מרוסיה ואשכנז.
ספר נר המערב- ספר תולדות ישראל במרוקו. הקדמת המחבר עמוד ש"ה. הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, 1989
ישנם עשירים, המתרחקים מאחיהם העניים, ומתחבאים בחדרי חדרים, בכדי שלא לראות בצרותיהם. עשירותם מקשיחה את ליבם, ואינם רואים בצרות האומללים. הם עושים את עצמם כחרשים ממש, ואינם שומעים לזעקת המסובלים בצרות, ודמעותיהם אינם יורדות אל ליבותיהם הקשים מחלמיש צור, ואם לעיתים רחוקות יעשו מאומה לטובת אחיהם, יעשו זאת בפרהסיה כדי שיפורסמו לבעלי צדקות וטוב לב. ... עשירים כאלה, אשר כל כוונתם בנותנם צדקה לאיזה דבר, הוא 'בשבילם' - רצה לומר: לטובת עצמם, להתכבד בפני חבריהם.
זרח יעקב, עמ' 86-87, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'רודף צדקה וחסד, ימצא חיים וצדקה וכבוד' - והקשו בגמרא, וכי בשביל שעשה צדקה ימצא מי שיעשה עמו צדקה?! - ותירצו: אלא הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה אחרת.
זה רמוז במילת צדקה בא'-ת' ב'-ש' למפרע: ה' חילופה צ', ק' חילופה ד', ד' חילופה ק', צ' חילופה ה'. ורצה לומר: הצדקה שנותן, נמשך ממנה - שייתן לו הקב"ה מעות לעשות צדקה אחרת.
מעט דבש, עמ' קצ"ז הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
'ועשית שולחן עצי שיטים אמתיים ארכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו' -
כמה חובה על האדם מוטלת ליתן צדקה לעניים בעת אכילתו, כי כך אמרו בגמרא: 'המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו' - ופירשו הטעם: לפי שעל ידי זה האריכות, שמא יבוא עני, ויתן לו שכתוב: 'המזבח עץ שלוש אמות גובהו', שכתוב: 'וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה',
והקשו פתח במזבח וסיים בשולחן? - ותירצו רבי יוחנן ורבי אלעזר באומרם: 'כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליו, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו' שנאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך'. ...
וכבר האריכו בזוהר הקדוש פרשת תרומה במעלת המאכיל לעניים על השולחן בעת אכילתו.
ויקרא יעקב, עמ' נ"ה ב', הוצאת אליהו בן אמזלג וחברו, ליוורנו, תרל"ט (1879)
'הלא פרוס לרעב לחמך' - שפרשו המפרשים, זיכרונם לברכה: שלא תהיה אוכל פת סולת ותתן לו פת קיבר, וכיוצא, אלא 'פרוס לרעב לחמך' - עצמך, ממה שאתה אוכל, פרוס וחלוק אותו לשנים, אפילו כי אין לך אלא הוא.
וגם כן: 'עניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו' - ולא תתמה: מה לי ולצרה הזאת?! ואל תאמר: שתעשה לו כן פעם אחת, אלא כל פעם משנה לו, שהרי 'ומבשרך' - זה גופך, כל שעה עושה כל מה שתצטרך, כך לעניים תעשה כל צורכן.
ירך יעקב, דף לט' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
צו את אהרון וכדומה, זאת תורת העולה וכדומה, ואת המזבח תוקד בו, כתב רבי יעקב בעל הטורים, זכרונו לברכה, זאת תורת העולה, היא העולה, לומר כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה עד כאן. שבילקוט אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח, אמר הקדוש ברוך הוא, חביב עלי חסד, שאתם גומלים זה לזה מכל הזבח שזבח שלמה לפני...משום שעושה צדקה טוב לשמים ולבריות וזהו חסד שאתם גומלין זה לזה.
ירך יעקב, דף לט' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
עליהם לעשות התרה, אם הם מכירים בעצמם ששוב אין ביכולתם לסדר בדיוק כמו שנהגו מקודם. בעתיד יפרישו באומד הדעת, הן חסר הן יתר, אם יש ביכולתם להפריש מעשר, ויתנו שזה עושים בלי נדר כלל ועיקר, וכל שעה יהיו רשאים לפי צורך הזמן, אם, חס ושלום, יהיה צורך לפחות ממעשר. יתנו בפירוש שמה שיפרישו יהיה על דעת לעשות מזה כל מין דבר מצווה שירצו, הן לזון ולפרנס קרוביהם, והן לקנות צורכי מצווה כמו עליות ספר תורה ושאר מצוות, הן לתת מזה צדקות וכל דבר מצווה, ובזה יהיו רשאים להבא, להפריש מעשר באומד פחות או יותר, כפי מה שה' יתברך יעזרם.
חדוות יעקב, יורה דעה, סימן כד, ירושלים, תש"ס (2000)
'יברכך ה' וישמרך, ישא ה' פניו אליך ויחנך' - אפשר במה שכתב ...'וילקט יוסף' - שהצדקה גורמת גדר בפני העשיר, שלא יבוא לידי רום לב מתוך העושר, כעניין שנאמר 'וכסף וזהב ירבה לך ...ורם לבבך'. ולפיכך הרוצה לגדור בעד ממונו, שלא יביאהו לידי רום לב - ייתן ממונו לצדקה ועיין שם.
ואמרו זיכרונם לברכה על העניו - שאין תפילתו נמאסת, וכמו שכתב על ר' עקיבא - שנענה שהיה עניו ומעביר על מידותיו.
ולכן כשאמר 'יברכך ה' - בממון, אזי יש פחד שמא יתגאה בו, לזה אמר 'ויחנך' - שתהיו חוננים זה את זה, ואזי תהי עניו, שאתה מחסר מהממון לצדקה, ולא תתגאה בו. וכשאתה עניו אזי 'ישא ה' פניו אליך' בשעה שאתה עומד ומתפלל שיקבל תפילתך.
קולו של יעקב, דף רל"ט, מרכז אור שלום, בת ים, תשס"א (2005)
'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת' - שהכוונה אשרי מי ששומר המשפט, להורות שיש לנו דין בנים, ואיך יהיה זה? ע"י שעושה צדקה בכל עת דייקא. אפילו בעת, שאין עושים רצונו של מקום, דהיינו - שיש להם עוונות, אפילו הכי ע"י הצדקה מוכח שיש לנו דין בנים. ...
ועל פי זה יובן כוונת רבנינו זכרם לברכה - 'גדולה צדקה שמקרבת הגאולה', שנאמר 'שמרו משפט ועשו צדקה'. ומקשים שמהפסוק נראה שצריך שניהם - משפט וצדקה, ואיך דרש רבי יהודה - גדולה צדקה לבד?! אבל עם האמור, עולה יפה - שכוונת הפסוק הוא 'שמרו המשפט' - שיש להם דין בנים, ואיך יהיה דבר זה? - 'ועשו צדקה' ואז תקובל התשובה - 'וקרובה ישועתי לבוא'.
ספר איש אמונים, דרשות על חגי ישראל ומועדיו , דרוש ג' לשבת תשובה, דף פ"ו. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרמ"ח 1888
והנה גם בנתינת הצדקה, צריך לעשותה בסתר ולא יתפאר האדם בצדקה שנותן, ואם מתפאר, לא דין שאינו מקבל שכר, אלא ענוש ייענש עליה כנודע.
אלא שאם נהגו לעשות צדקה בפרסום, אין אנו חוששים ליוהרה ואריך לעושה כך, מאחר שנמשך מזה ריבוי צדקות, שלומדים זה מזה להתנדב בלב שלם, ואין אנו חוששים ליוהרה, שהגם שהפועל הוא מגונה שיש כאן חשש יוהרה מכל מקום כיוון שהתכלית הנמשך מהפרסום הוא טוב מאוד, שעל ידי זה מרבים העם להביא צדקות - מותר ואריך לעושה כך.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ג' לשבת תשובה, דף י"ד , עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
ארץ ישראל נקראה 'ארץ הצבי' שנאמר: 'צבי היא לכל הארצות'. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו כאן שארץ ישראל נמשלת לצבי - מה צבי, אם תפשוט את עורו לא יספיק לחזור אליו - כך ארץ ישראל, בשעה שהיו כל השבטים בתוכה, הייתה ארץ רחבה שהספיקה לכל עם ישראל. אבל בעת שישראל יצאו מתוכה נעשתה קטנה, אבל בתחילת הגאולה תתחיל להתרחב.
מתוך מכתבו של הרב יצחק אביחצירא לקרון הקיימת לישראל לציון 60 שנים לייסודה - בכתב יד.
'עושה משפט לעשוקים נותן לחם לרעבים ה' מתיר אסורים.' – שהוא מדבר על העושים צדקה מן הגזל, כגון אלו שלצורך צדקה לעניים או תלמוד תורה וכיוצא בהם הם קובעים גאביל"ה (=מס) על הבשר וכיוצא שזה, הוא שוד יתומים ואלמנות עניים ותלמידי חכמים, שהם פטורים מן הדין, ובעל כרחם הם נותנים בזה, והיה טעמם פגום נכנס פגום יוצא, שלצורך מצוות צדקה זה מותר.
לזה הוא אומר: 'עושה משפט', שבפסוק הקודם אמר: 'השומר אמת לעולם' - רצה לומר שכמו שבמצווה שלגבי עצמו, שהיא מצוות הקרבן הוא יתברך שמו שונא גזל בעוולה, כן הוא במצווה שלגבי אחרים, שהיא מצוות הצדקה לעניים, הוא יתברך שונא גזל, שהוא אמת ושמו אמת. ...
'עושה משפט לעשוקים' - בעושקיהם כדי 'ליתן לחם לרעבים' - וסוברים שלצורך מצוות צדקה, הגם שזה הוא אסור ה' מתיר אסורים' - שכל זה אינו.
והוא יתברך שמו עושה משפט לעשוקים, וקבע את קובעיהם נפש בר מינן.
ליצחק ריח, חלק ב, חידושים, דף קכ"ט עמ' א', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
צער בעלי חיים - יש להזהיר לשוחטים בדבר ההווה, ורגיל תמיד, שהרבה בני אדם באים אל השוחט, אוחזים העופות בידיהם, ועומדים סמוך לו ממש, טפחו של זה בצד טפחו של זה, ובפרט בערב יום הכיפורים בשחיטת כפרות, שמרבים העם להביא. ואין זה נכון, שיש בזה משום צער בעלי חיים.
שיש סוברים צער בעלי חיים דאורייתא, ואיסורא דרבנן יש אליבא דכולי עלמא, ואין לך צער בעלי חיים גדול מזה, שזה רואה בשחיטת חברו. ואין לומר שעופות לאו בני הרגשה הם. שהרי מבואר שלפעמים הריאה שלהם צעקה מחמת שחיטת אחרת בפניה. וכמו שכתב בשולחן ערוך. יש לומר שאין לעשות זה, כיוון שיכול לבוא מחמת זה לידי ציעוק. וכן בבהמות כשקושרים הרבה שוורים בבית המטבחיים יש ליזהר שלא יראה האחד בשחיטת חברו משום צער בעלי חיים וחשש ציעוק.
ליצחק ריח, חלק ב', יורה דעה, אות צאדי, , דף י"ב עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
ראובן, שהיה מלמד בחברת תלמוד תורה, זה עשרים שנה ויותר, ומחמת דוחקו, שהיה עני מאוד, ולא היה יכול להתפרנס בעירו, עקר דירתו מן העיר ללכת למקום אחר, שהיו לו קרובים עשירים באותה העיר, ויחמלו עליו, ואנשי העיר מינו את שמעון במקומו בחברת תלמוד תורה,
והעני ראובן, לא הלך למחוז חפצו מפני אונס, וחזר למקומו ומצא את שמעון במקומו, ורצה ראובן לחזור למקומו, ואמרו שכבר זכה שמעון, ומחמת הסכמה אינם יכולים להוסיף מלמד אחר.
ויהי היום ומת אחד ממלמדי תלמוד תורה, ורצו להביא אחר, וראובן אומר שהוא קודם.
יורינו המורה הדין עם מי ושכרו כפול מהשמיים.
תשובה: נראה לעניות דעתי שהדין עם ראובן, שגרסנו בפרק קמא דיומא - 'תנו רבנן: אירע פיסול בכבוד גאונו, ומינו אחר תחתיו, ראשון - חוזר לעבודתו, שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבה בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי, ומודה רבי יוסי, שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו'. ...
אך, מה שיש להסתפק בנדון שלנו - שמכל המקומות שכתבנו הוי אונס לאדם שלא מדעתו, ובשביל אותו האונס, הוסר ממצוותו, אבל בנדון שלנו - הוא עצמו הביא האונס עליו, שמדעתו עזב את מקומו ... וכיון שהדבר ספק, ראוי להקדים ראובן מלאחר.
שאלות ותשובות רבנו יצחק אלגאזי. ע"מ רכא, הוצאה מכון אור המזרח, ירושלים תשמ"ב (1982)
על ידי נתינת הצדקה, בעין יפה ובמידה מרובה וגדושה, כאשר חננו ה', אז מגרש ממנו ומעל בני ביתו כל מין עין הרע, והצד האחר וכל מיני טומאה, וניצול מהמוות גם כן.
ואשר לעניות דעתי יראה לפרש הפסוק: 'ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו' - זאת היא הצדקה הנקראת 'מעט' כמו שכתוב: 'טוב מעט בצדקה'. ואם כן כשמוסיף הצדקה אז 'ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו' - שהצדקה מכבה עבירה, והמלאך המשחית הנברא מהעבירה הולך לו ע"י הצדקה, ומתהפך לו לסניגור טוב.
קונטרס היחיאלי, בית האדם דף ד' ע"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'ידיך לא אסורות, ורגליך לא לנחושתיים הוגשו'. - ידוע שבעניין הצדקה יש שני מינים:
האחד - יש שהוא נותן, אך לא ישתדל שיתנו אחרים, וזה נקרא: 'יש לו ידיים' - שפותח את ידו ונותן. והשני - שמשתדל והולך ומכתת רגליו ממקום למקום ומחנות אל חנות לקבץ מאחרים ליתן לעניים אבל הוא לא נותן, וזה נקרא: 'יש לו רגליים' - שממלא חובת המצווה ברגליו. ויש מי שהוא עושה ומעשה, הוא נותן ומאסף מאחרים לשתפם במצווה, וזה נקרא: 'יש לו ידיים ורגליים'.
וזהו כוונת הכתוב באמרו: 'ידיך לא אסורות' - דהיינו: שידיך היו פתוחות לצדקה, 'ורגליך לא לנחושתיים הוגשו' - רוצה לומר: שגם ברגליך, היית טורח ללכת לכאן ולכאן לקבץ לצדקה.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ב', דף כ"ה עמ' ב'- דף כ"ו עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
נתינת הצדקה היא מכוח האחדות והאהבה, אשר יאהבו איש את רעהו כנפש, שאם לא כן, איש אשר יתן לו הא-לוהים עושר ונכסים, מדוע יתננו חלקו, לאיש אשר לא עמל בו, אם לא שהוא חלק מחברו עצם מעצמו ובשר מבשרו? - וזה דבר שהשכל מחייבו ואינו צריך ראיה.
לחם לפי הטף, מערכת צד"י, עמ' צר"ח, הוצאת מצליח דרכי, ירושלים, תשנ"ח (1998)
אין בני העיר יכולים למכור הקרקע שקנו לצורך בית הכנסת לקנות בדמיו בית עלמין אחר - שאין עילוי, ואינם יכולים לשנותו כי אם למצווה חמורה מבית הכנסת כמו שביארנו לעיל.
ועל מה שאמרו בשאלה, שכעת אין ידם משגת לבנות הבית הכנסת בקרקע הנזכרת, שצריך הוצאה מרובה וכו', ואם יניחו אותו בלא בניין, במשך הזמן יתרבה הסך של החזקה, ותחזור ביד בעלה לחלוטין, ומי יודע אם הגויים יבנו אותו בית תפילה שלהם וכו'. הרי לזה יש תיקון - שיוציאו מה שנשאר מהנדבה לצורך הבניין, שיקופו ארבע מחיצות בבניין עד גמר כל הנדבה. בינתיים, יריק ה' עליהם ברכה וישיגו ידם לגמור בניין בית הכנסת שהיא מצווה גדולה. ...
ובניין זה של בית הכנסת, יהיה לו כאילו בנה מקדש מעט בארץ ישראל, וכמו שכתב בסוף פרק בני העיר: 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבשפל שיקבעו בארץ ישראל' - והלא המה בתי כנסיות ובתי מדרשות של שאר ארצות, ובשכר זאת אל חי, חלקנו, צורנו, יריק עליכם ברכה עד בלי די.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת אורח חיים, סימן מ"ד, דף כ"ה עמ' א'-עמ' ב', הוצאת ישיבת עטרת שלמה, ירושלים, תשל"ח (1978)
כתב הרמב"ם פרק י' מהלכות מתנות עניים: 'שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. המעלה גדולה שאין למעלה הימנה - זה המחזיק ביד ישראל המך וכו' כדי להחזיק בידו שלא יצטרך לבריות'. -
נמצא, שלכתחילה - צריך לשומרו למך שלא יבוא לידי עניות, אלא שיחזיק בידו בקרן, או להמציא לו מלאכה שיתפרנס ממנה. אבל שיתן לו צדקה אחרי שכבר נעשה עני ודל - אין זה כל כך שבח כמו מעלה הראשונה, ולכך אין שכר מעלה הראשונה כמו השנייה, ולא שנייה כשלישית.
וכעין זה שאמרו בגמרא: 'הלוקח ספר תורה מן השוק - כחוטף מצווה מן השוק; כתבו: כאילו קיבלוֹ מהר סיני'. ופירש ה'נימוקי יוסף': '...שאין לו שכר כל כך כמי שטרח בכתיבתו, ויש למידת הדין ולומר: אלו לא באת המצווה לידו, בלא טורח ויגיעה, לא היה עושה אותה'. ...
וגם כאן היה עולה על דעתו לומר: כיוון שהמעלה הראשונה להחזיק בידו קודם שידל ויעני - אם כן, אם בא אחר כך, לפרנס לעני, אינו נוטל שכר מצווה שלימה, אלא שיהא גם: 'כחוטף מצווה מן השוק'.
ולזה אמר: 'וכי ימוך אחיך והחזקת בו' - זהו שכתוב: 'מצווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו'. ...
משמע שזוהי עיקר המצווה - להחזיק בידו, אלא שבא זה וחטף את המצווה שנזדמן לו, ופרנסו, ודומה לחוטף מצווה מן השוק. לא תאמר: שאין לו שכר כל כך עליו. לכך אמר הקב"ה: עלי לשלם לו גמולו. זהו שכתוב: 'וגמולו ישלם לו' - שגם כשהוא כחוטף מצווה, מכל מקום הרי זה פורע חובתו של מקום, ה'נותן לחם לכל בשר', ולכך גמולו ישלם לו.
בירך יצחק, דרוש לצדקה, עמ' 231, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'היתה ידה כפופה ופשטתה, דבר שהמיתה עושה׳. - נראה שטבע זה נתן הקב״ה בבהמה בדומה באדם. שכל זמן שהוא חי כופף ידיו, וברצונו הוא מושך בידיו אליו כל ממון שבעולם. וכשהוא סמוך למיתה הוא פושט ידיו ממנו, ואינו חושש בשום ממון.
ושמא נבראת כן (הבהמה) שיראה האדם ויטול ממנה מוסר, שלא יהיה להוט אחר הממון, ויזכור כי במותו לא יקח כלום ויעזוב הכל, כבהמה זו שפושטת ידיה במותה. וכמו שאמרו בסוף עירובין: 'מליפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו - אלמלא נתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, וגזל מנמלה'.
ספר שדה יצחק - חלק ב', עמוד נ' (מסכת חולין דף ל"ח גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ז (1845-6)
'אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה', ה' ישמרהו ויחיהו ... איסי אומר: זה שנותן פרוטה לעני'. –
נראה שדייק אומרו: 'ה' ישמרה ויחיהו' - ולמה פירש לו כל השכר בעולם הזה? - והרי שכר מצוות בזה העולם אין, והיה לו לומר סתם: 'אשרי משכיל אל דל' ודי, כמו שאמר :'אשרי אדם לא יחשוב לו ה' עוון', וכמו 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'.
לזה אמר: 'זה שנותן פרוטה לעני' - פרוטה דווקא, רצה לומר: שלא פירש זה השכר כי אם למי שנותן פרוטה אחת לעני, אבל נתן אותה בדרך השכלה, על דרך שאמרו: הייתה כיכר בעשרה פרוטות, ועני עומד בשוק ואין בידו אלא תשעה, ובא אחד ונתן לו פרוטה, ונתן ככר ואכלה ושבעה נפשו, עליו אומר לו הקב"ה: אף אתה בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך לצאת, אני משיבה לך, לזה פירש לו כל השכר בעולם הזה, אבל הנותן מתנה מרובה, שכרו מונח בקרן זווית לעד.
זרע יצחק, דף נ"ה, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'פתוח תפתח את ידך לו' - 'פתוח' נפתחו 'לו' שערי שמים. אפשר על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שמצוות הצדקה גדולה מכל המצוות, שאילו שאר מצוות עד שיעשה אותם, ואז נותנים לו שכר, אבל במצוות הצדקה, משעה שחשב בליבו לעשות צדקה, ועדיין לא עשה - פותחים לו מן השמים שערי שפע. וזה שכתוב: 'פתוח תפתח' - ירצה מעת שפתוח לבך, וחשבת שתפתח את ידך לו, לעני לתת לו צדקה - תכף פתוח נפתחו שערי שמים שערי שפע, מה שאין כן בשאר מצוות כנזכר.
קרית ארבע, בני שילשים עמ' ס' א', בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי' -
התורה פתחה בדין עבד עברי, ראשון לכל המשפטים. והטעם הוא שירדה התורה לסוף רגשותיו האנושיים של האדם, ובפרט האדם הישראלי, כאשר הוא נתון תחת עולו של אדם הדומה לו, והרגישה באותו צער פנימי ועמוק, שמרגיש בסובלו את השעבוד המר, המדכא והממרר את רוחו, שעבוד המלווה בהשתלטות גערות וביזיונות. וכל זה אינו אלא מייצור אנוש כמותו, והוא אינו יכול להשלים עם מצבו, והרגש האנושי מתפעם בקרבו כל רגע ורגע: מדוע הוא מדוכא כל כך נרמס תחת כפות רגליו של אדונו. ולעומת זה אדונו שליט גאה נשיא ראש וגבה רוח, במה שונה הוא ממנו הלא כולם יציריו של בורא העולם והוא זן ומפרנס לכולם, ולמה כל כך נפל גורלו ממנו.
שאלות אלה מפעמות את רוחו ומבלבלות את שכלו בכל יום ובכל רגע. ולאט לאט הולך ומתקרר אצלו אותו הרגש. והאנושיות שבו הולכת ומתנוונת מתה לרגעים, עד שלאחרונה משתתקת בכל רוחותיו. ונהפך לבעל חי שאין אצלו רגש כלל. ואין לו רק צרכי אכילה וחיות בהמית. ולא נשאר בו אלא אותו הכוח החיוני המרגיש רעבון ואיך ובמה ישבור רעבונו. ודבר זה נוגע בשינוי הבריאה כביכול, שאין זה כוונת הבורא יתברך בבוראו את האדם המדבר והמשכיל והיודע דעת עליון. ועל כן הקדימה התורה לכל המשפטים את משפט העבד העברי, לגדור אותנו שלא נבוא לידי כך. ועל כן ראשית כל מנעה מן האדון שלא יקנה לחלוטין עבד עברי אלא 'שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם'.
ליצחק ריח, פרשת משפטים, עמ' פד. המביא לבית הדפוס אליהו חזן, ירושלים תשנ"ג (1993).
'שאלו את שלמה בן דוד: עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבי: 'פזר נתן לאביונים'. רבא אמר מכאן: 'הוא מרומים ישכון'. - ויש לדקדק שמה זו שאלה?! - שהרי מקרא מלא הוא: 'נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך'. ועוד, במה נחלקו?
ונראה לפרש על פי מה שמובא בתורת כוהנים פרשת ויקרא פרק כ"א רבי אברהם אבן עזרא אומר: 'הרי אומר: כי תקצור קצירך בשדה - הרי שהיתה סלע צרורה בכנפיו, ונפלה ונטלה העני ומתפרנס ממנה, הרי הכתוב קובע לו שכר בדומה לשוכח עומר בתוך שדהו.' ולזה שאלו עד היכן כוחה של צדקה (אם היא אפילו לא בכוונה)? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד אבי: פזר נתן לאביונים. ...
שאפילו פזר מעותיו, בלא כוונה, כיוון שלקח אותם העני, הקדוש ברוך הוא קובע לו שכר כאילו נתן בכוונה. מיהו רבא לא נוח לו בזה - שזה שאמר: 'נתן' ומשמע בכוונה, לזה הביא ראיה מפסוק: 'לחמו ניתן' - משמע שניתן ממילא ... נתפזרו מעותיו, ולקח אותם העני. ואפילו כך 'והוא מרומים ישכון'.
חלב חיטים, מסכת בבא בתרא דף י', דף מ"ז עמ' א' דפוס ציון וזאן, תוניס תרנ"ו (1896)
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך' - הוא לומר שצריך להיזהר בנתינת הצדקה, שיהיה בהצנע ומתן בסתר. והיינו: שנקט 'נתון' - בלי מקור, ואם אי אפשר ליתן לו בסתר 'תתן לו' - בגלוי, ולכך נקט 'תתן' - לנוכח. או גם, עצה טובה משמיע לנו, שייתן הצדקה על ידי אחר כגון על ידי שליח, והאחר יתננה לעני כדי שלא יתראה עמו פנים בפנים, ויתבייש. והיינו הכפל: 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - פנים אל פנים, ותחוש למה שכתוב בגמרא ובמדרש, ובשביל כך תתעכב מליתן לו, אלא 'אל ירע לבבך בתתך לו', שכיוון שאי אפשר בסתר, טוב ש'תתן לו' בגלוי משלא תתן לו כלל.
ספר בני יצחק, פרשת ראה, דף מה ע"ב. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
'גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שנאמר: עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח'. ...
'כי צדיק ה' צדקות אהב, ישר יחזה פנימו' - שציווה מצוות הצדקה לעשות אותה הכל. וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא ליתן צדקה במקום הקורבן? לזה אמר: 'ישר' - זה הצדיק שהוא 'ישר יחזו פנימו' - שיתן צדקה, כמו שכתוב: 'אני בצדק אחזה פניך' - שגם הצדיק חייב ליתן צדקה. לא כן אם היה מצווה לחוטא, שיתן צדקה במקום הקורבן, אם כן הצדיק לא היה נותן צדקה. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב משלי כ"א: 'עשה צדקה ומשפט, נבחר לה' מזבח' - וכי תאמר: למה לא ציווה לחוטא שיתן צדקה במקום קורבן? - לזה אמר: 'רום עיניים ורחב לב ניר רשעים חטאת', רוצה לומר: היתה הצדקה במקום חטאת - חוטא דווקא, ומי שאינו חוטא - לא יתן, לכן ציווה לחוטא - שיביא קורבן, והצדקה - הכל חייבים בה.
תהלות ישראל, דרוש לצדקה, עמ' רח"צ-רצ"ט, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
נודע בשערים כמה גדולה מעלת הצדקה והכנסת אורחים. וכמו שראיתי מדקדקים שהיו קונים בעצמם מה שצריך לעני, מפני שהעני אינו יודע לקנות דבר הגון ומאנים אותו. וכן אינו דומה מי שנותן לעני ביום שישי בשחרית לנותנו בערב, ולכן מי ששוחט שור או כשב או עז לכפרת עוונותיו לחלקם לעניים, צריך לשוחטו ביום ה' לערב כדי לחלקם קודם שיקנו העניים בשר לשבת.
וכן מי שיש לו מלאכה לעשות ויכול לעשותה על-ידי גויים מצווה רבה לעשותה על-ידי ישראל, אף שאין הישראל עוסק במלאכה כמו הגוי, כמו שאמר התנא: 'ויהיו עניים בני ביתך'.
וכן קיבלתי מאבותי, שראו כמה בעלי בתים שירדו מנכסיהם, מפני שקנו עבדים ושפחות בבתיהם, אף שהיו יכולים לקחת משרתים ישראלים. ובפרט בעירנו זו שלוניקי, שרובם ככולם הם עניים בני טובים. ולכן הצדקה היותר מעולה, הוא מה שעושים עם עניים בני טובים שירדו מנכסיהם, ובביתם אין לחם ואין שמלה, פורש אין להם.
אורחות יושר, עמ' צ"ו-צ"ז, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
ידוע מה רב כוחה של הצדקה, שמהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ומצילה ממוות, כמו שכתוב 'וצדקה תציל ממות'. ויכול אדם לבטל כל גזרה קשה בצדקה ובגמילות חסדים, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק 'צדק יקראהו לרגלו' - אמר רבי ראובן - הצדקה הייתה צווחת ואומרת שאינה קיימת, אלא לרגלו של אברהם, ואם אין אברהם, מי יעשה אותה? - לכן יהי רצון מלפני הקדוש ברוך הוא 'שיתן לפניו גויים, ומלכים ירד' - וינצחם, כי בהיות אברהם קיים, יהיה מעשה הצדקה קיים, ואינו מתבטל.
וכן עשה הקב"ה ש'יתן כעפר חרבו', ונצחם אברהם ויעבור שלום, שמתוך שרדפם אברהם נתקיימה הצדקה, ויעבור שלום בעולם, כי מעשה הצדקה שלום, ובביאור 'יתן כעפר חרבו' נחלקו - ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה סובר שאברהם היה משליך עפר, ונעשה חרבות, ונמצא העפר - חרבו של אברהם. ור' נחמיה סובר שלא אברהם היה משליך עפר ונמצא חרבות, אלא הם הגויים משליכים חרבות ונעשו עפר, וזהו שאמר 'יתן כעפר' כלומר חרבותיהם של המלכים.
לדור ולדורות חלק א' מאמרים ונאומים יד הרב ניסים תשע"ג עמודים סב-סג
הלכתי להכבודה הצנועה יוכבד, 'מנשים באהל תבורך', בתו של אברהם אלמדיוני, זיכרונו לברכה, ואמה אלדיסייא בת מר דודי מרדכי טולידאנו זיכרונו לברכה. וקבלה אותי בשמחה, ולא הניחה אותי לצאת מביתה, והלכה היא בכבודה אצל בעל הבית, ופייסה אותו הרבה עד שנתרצה, ונתן לי רשות להיות שם אצלה, אותו שבת קודש, שבת זכור ויום א' היה פורים, סעדתי שם סעודת פורים.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, יומן מסע לארץ ישראל, עמ' 65-64, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס(2000).
'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - שמה יוצא מזה בעניין השבח של אותה אישה אם היא דורשת בצמר ופשתים או בעניין אחר, שמה לימדני מעתה בה שום מעלה יתרה? ...
ואפשר להבין על פי מה שאמרו זכרונם לברכה, שאין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסדים שבה, שאינו דומה נותן פרוטה לעני לנותן לו לחם אפוי, וגם שהולך הוא בעצמו לתת לו הצדקה ויטרח הוא בגופו ולא ימתין עד שיבוא הוא וישאל, ומשום כך אמרו בש"ס שהקדים הענן בצד של אשתו, משום שמקרבת הנאתה. ...'ופשתים' והוא נוטריקון ופת שחרית תמיד מצוי, לפי שבבוקר העניים רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, וכשבאים אצלה אינה אומרת להם לך ושוב, אלא תמיד מצוי אצלה לחם אפוי ואינה משיבה דך נכלם, ואמר: 'ותעש בחפץ כפיה' - רצה לומר: שהיא עושה המצוות בחפצה ורצונה, בכפיה ולא על ידי שליח, גם יש בכלל ששני ידיה זוכות כאחד ונותנת מלא חופניה ולא ביד אחת כדרך הצרי עין שנותנים על יד על יד אלא היא טובת עין.
אשת חיל, עמ' לה, הוצאת כלל ופרט, בני ברק, תשנ"ג (1993)
צריך להיזהר האדם, בנתינת הצדקה שייתן לעני, באופן שלא יתבייש העני, וזהו עיקר הצדקה. כי לפי האמת - כל מה שנותן האדם, הכול משלו יתברך, וכן הוא אומר: 'כי ממך הכול, ומידך נתנו לך'.
ומה שעושה משלו הוא - שעושה, אופן שלא יתבייש העני, אשר בזה מובא במפרשים כוונת הכתוב 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - רוצה לומר: הצדקה שאנו נותנים הוא - משלך, שאם לא נתת לנו ממון, מהיכן היינו נותנים צדקה? אבל מה שהוא - משלנו, הוא - בושת הפנים, שאנו עושים, אופן שלא יתבייש העני.
מתוק מדבש, עמ' ס"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים , תש"ס (2000)
והנה הצדקה הראשית העומדת כנגד כולם היא בית התלמוד תורה, לאשר היא כוללת את הגוף והנפש גם יחד. היא תשים עיניה על ילדי העניים העזובים, תאלפם בינה ומדעים, ולכן עליה אטיף מילתי, ובייחוד לאשר עשו חיל מאד מנהלי הבית הגדול הזה ומעשה ידיהם להתפאר.
הבית הזה היה מאז ומשנים קדמוניות, ועל אשר ברבות הימים וירב מספר הילדים, על כן שתו עצות לכונן אותו בבניין רחב ידיים לפי צרכי הזמן לשמחת לבב כל רואיו, בו מאכל ומשתה גם מלבוש לילדים העניים. יתעורר רגש הרחמים והחמלה בליבות כל מפלגות בני עמינו הרחוקים והקרובים, וירבו ויוסיפו להביא את מסת נדבת ידם לתועלת המקום הזה לגדל ולחנך את הילדים על ברכי הדת והתושיה להיות אנשי חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם.
ספר דבר בעתו, דרוש לחילוק מתנות לילדים שנתעלו בלימודם, עמ' 309, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
ויש אשר אומרים לווינו כסף למידת המלך - שדותינו וכרמינו, כלומר למס המלך שהוא על שנושאים ונותנים בעיר, וחייבו אותנו בשביל שדותינו וכרמינו, וכי זו היא דרך ישרה לשים מס על הקרקעות שמכלים הקרן והפירות? ...
וימלך ליבי מאוד כאשר שמעתי את זעקתם ואת הדברים האלה ... ואומר לא טוב הדבר אשר אתם עושים ... כי לא תעשה כזאת בישראל להטיל מס על הקרקעות כשאר מעות, שבזה מכלים הקרן והפירות ואין מניחים להם חיים. ... אמנם ישראל נאמר בהם 'ישרים' שיושבים ביניהם, ומדקדקים ביניהם, ומטילים מס באופן שלא יכלה הקרן והפירות. ובכן השיבו נא להם כהיום, שדותיהם וכרמיהם, שאתם מחזיקים בהם שלא מן הדין.
דרכי הי"ם, דרוש ב' להלבשה, דף צ' עמ' ב', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
גמילות חסדים שיעשה בממונו עם העניים להאכילם ולהשקותם כפי יכולתו, ולצמצם על עצמו ויתן לעניים, ולכלכל עצמו במלוא כף נחת קטנה, ובזה זוכים לחיי עולם הבא ... ומלבד זה שיעשה גמילות חסדים בממונו עם העני גם צריך להאריך אפו עמהם, ולשמוע כל דבריהם ולהיות מצר ומצטער בצרתם בפניהם, וכל זמן שהם מדברים עמו צריך להטות אוזנו, ואל יאמר די לכם במה דיברתם כי הבנתי כל כוונתכם, אלא יהיו חביבים עליו כבן שמדבר לפני אביו כי כל מה שיאריך בדברו, יהיה לו נחת רוח מתוך חיבתו.
מוסר חכמים, עמ' 19-20, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ז (1987)
'הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד' - נראה לפרש על פי שאמרו: 'גדול המעשה יותר מן העושה', ולכאורה תמוה שיהא הנותן צדקה מכיסו, והמעשה שלא נתן כלום אלא דיבר, יהיה שכרו גדול, אלא פירושו: 'המעשה' - מעשה לכמה בני אדם, כמו הגבאי גובה מכמה בני אדם, זהו גדול יותר מאם נתן מכיסו כפי שיעורו, כמו שפירשו זיכרונם לברכה ל'גדול העונה אמן יותר מן המברך' - שהמברך פעם אחת לא יכול לברך שתי פעמים על דבר אחד, אבל העונה יכול לענות אפילו אלף פעמים ובזה הוא גדול.
וזה אומרו 'הון ועושר בביתו' - שפעמים הגבאי אינו נותן כלום ונשאר בביתו, אפילו אז 'צדקתו' - שמעשה לאחרים, 'עומדת לעד' - כאילו כל יום הוא נותן.
ליקוטי פרדס, חלק ד', עמ' רס"ה, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
ודרך הטבע, גמילות חסדים גדולה מהצדקה, כי בצדקה העניין ידוע, כשהעני בא פעם ראשונה נותן לו פראנק או דורו, כשישוב פעם אחרת בטח לא יתן לו כמו בפעם הקודמת, הוא תמיד ילך ויפחית לו. ואם חוזר אליו בפעם השלישית יהיה לו מזל אם לא יעליב אותו. ואילו בגמילות חסדים ההפך - אם למשל בפעם הראשונה הלווה לו פראנק או חמישה פראנק והחזיר לו אותם, בפעם הבאה לא יחשוש להלוות לו יותר, ואם גם את זה יחזיר לו הוא יהפוך להיות אצלו נאמן להלוות לו סכום אפילו גדול. ודבר ידוע הוא שכגודל העזרה לזולת כך גומלים לו מהשמיים, בדומה למינקת שככל שהיא תתן חלב לתינוק ממשיך ובא לה עוד חלב. אבל אם תפסיק להניק יתייבש מקור החלב.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש כא' עמודים 120-121. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
כי הנותן צדקה לעני, הנה גם הוא מבקש צדקה מה' יתברך תמיד בכל עת, ונמצא זה העשיר שעושה עם העני, הנה גם עמו נעשה חסד וצדקה מאת ה'. ועל זה אמר: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - הנה מה שאתה עושה עם העני, נעשה גם כן 'עמך'.
שערי ישועה, חלק א', עמ' 264,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
שוחטי העיר, ה' ישמרם ויחייהם, שהיה קבוע להם שכרם קצוב מקהל מדח"ב, והן עתה תבעו מהקהל להוסיף להם דבר מה, לפי שאין הקומץ משביע את הארי בזמנים כאלו, שהכל ביוקר והקהל מיאנו בזה. וכבוד תורתו שרטט וכתב פסק דין ערוך לזכות הקהל, וידרוש ממני לחוות דעתי בעניין זה.
ואען ואמר שאם התלמידי חכמים הנזכרים, תורתם אומנותם, ואין להם פרנסה ממקום אחר זולת ממלאכת השחיטה, הדבר פשוט שמחוייבים הקהל לפרנסם לפי כבודם, אך לא בשביל מלאכת השחיטה. כי מצד המלאכה, אין בידם להכריח הקהל להוסיף על מה שהחזיקו בו. ומעשים בכל יום כשרוצים השוחטים להוסיף בשכרם, אינם עושים אלא מרצון הקהל. ואם יבואו לעשות נגד רצונם, צריכים הם להסתלק ממלאכתם, לאמור שאין לנו חפץ לעבוד בשכר מועט כזה, ואז אם לא ישיגו הקהל תמורתן, מוכרחים הם לכוף ראשם לעיקרם ולהתפשר עמהם כרצונם. ...
כל זה אמנם הוא מצד הדין, אבל מצד המוסר והנימוס, לא טוב הדבר להתנגד ולהתעקש בענייני יהדות כאלה, ולהיות השוחטים עושים מלאכתן בלא לב ולב באונס ולא ברצון, ואדרבה הטוב והישר להיות לבם נכון עמם לעשות מלאכתם בזריזות ובאמונה, למען האכילם משופרי שופרי והניסיון מוכיח כי שלימות המלאכה וחסרונה תלוי בשכרה אם מעט ואם הרבה, כל שכן במלאכת שמים כזו. ועל כבוד תורתו מוטל להשוות הדעות במתק לשונו, ולשפות שלום בדבר השווה לשניהם.
תורה וחיים, פסקים וכתבים, סימן ו', עמ' 429-428, דפוס דף-חן, ירושלים, תשל"ב (1972)
על מה ששאל כבודך, אם מותר לעשות מבגד אישה מעיל ומפה לספר תורה, אומר בקיצור, שהן אמת, שלכאורה נראה לאסור, כמה שכתב בסימן קמ"ז סעיף א' בהגה: 'אין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים, שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט', ובסימן קנ"ג בשולחן ערוך סעיף כ"א, שאין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה, וכמו שאמר כבודך בשאלתך.
אבל כבר ראית מה שכתב המגן אברהם בסימן קמ"ז סעיף קטן ה', שאם שינה צורתם מותר, אלא שאתה בספק אם חשוב שינוי מה שחותכים הבגד לקרעים.
אכן, לעניות דעתי אין כאן מקום ספק, שהרי יש כאן שינוי השם – שמלכתחילה נקרא מלבוש, ועכשיו נקרא מעיל או מפה, וגם שינוי מעשה – שכשהיה מלבוש היה בצורה אחת, ועכשיו נחתך קרעים-קרעים ואחר כך נעשה בצורה אחרת, והווי שינוי שאינו חוזר לברייתו.
זרע אמת, חלק ג', סימן י"ז, דף כז עמ' ב', דפוס חנניה אלחנן חי כהן, רגיו, חסרה שנת הוצאה
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - יש לדקדק אומרו לשון הלוואה לעני, שהרי מי שנותן לעני, בתורת צדקה מביא לו ולא בתורת הלוואה, שהרי אינו נפרע ממנו אחר כך, אכן יש לומר על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שהעושר גלגל הוא שחוזר בעולם', שאם לא בא הוא, בא בנו או בן בנו או אחד מזרעו, וזה אומרו בשעה ששתן לעני 'לא ירע לבבך בתתך לו' - בחושבך שאתה נותן לו במתנה שלא להחזיר, רק תתן לו בדעתך שאתה נותן לו בתורת הלוואה.
וזה כוונת הכתוב: 'אם כסף תלוה את עמי' - ואם תאמר לאימתי יתן את הפירעון, 'את העני עמך' - דהיינו: שהעניות היא עמו, ואם לא בא הוא, בא בנו ואפילו זרעו של עני או הוא או בנו של עני יהיו עשירים, ויפרעו לו או לבנו או לזרעו, ויתן הנותן בדעתו בשעת נתינת הצדקה לעני או לגבאי, וודאי שייתן בכל ליבו ובסבר פנים יפות, ובשברון לבב הואיל והוא חושב שלעתיד יעמוד הוא או בנו.
חזון ישעיה, עמ' נ"ז- נ"ח, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'כה אמר ה': שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' - כי לעתיד שיהיו שוקי ירושלים מלאים אבנים טובות ומרגליות, העני לא יצטרך לקבל צדקה מהעשיר כי אבני חפץ יעשירוהו. ... ועכשיו, רמז לנו הנביא: כי בעוד שאנו בגלות, צריכים אנחנו להתחזק במצוות אלו, שאנו יכולים לקיימם עכשיו, ולא אחרי כן, וזהו אומרו: 'שמרו משפט ועשו צדקה' - בהיות לאל ידיכם לקיים אותם, יען כי 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' - ולא תמצאו אופן לקיים אותם על כן אנוכי מצווה אתכם שתרבו בצדקה עתה בעוד שנמצאים עניים.
פני יוסף, הפטרה לט' באב, דף רט"ו, ע"ב, איזמיר, תר"מ (1880)
ישמח אדם המשכיל דעת וחכמה, נבון הוא יקרא מעלתו רמה, אשר הוא שליט על יצרו בעורמה, ויודע שתקוות אנוש רימה, ואדם להבל דמה, וכספו וזהבו אינו נחשב למאומה, לכן כל אשר בו נשמה, בעודנו חי על פני האדמה, ובעוד לא שקעה אליו החמה, יתן אל ליבו עצה טובה ונעימה, אשר לא יערכנה זהב וזכוכית וכל כלי רקמה, לעשות צדקה בממונו וצדקתו עומדת לעד כחומה, אורח חיים למשכיל עד בואו אל הקודש פנימה.
אהבת ישראל, דורש על מעלת הצדקה, עמ' 81, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
עיר שיש בה שתי קהילות, וכל קהל יש להם כיס של צדקה מיוחד בפני עצמו, לפרנסת התלמידי חכמים והעניים, כמו מחננו עיר תונס, יגן עליה א-לוהים, כידוע שיש קהילת קודש תוואנסה וקהילת קודש גראנה, ה' עליון יברך אותם, וגם עשירי עם כל אחד נותן צדקותיו ונדבותיו לגבאי של קהל עדתו לפרנס ענייהם, וחלוקים בעיסתם, ואפילו בבית עלמין, לכל קהל - יש להם בית קברות לבדם, וכיס לבדו. אך בעניין הזיווגים לא יש הפרש ביניהם, כל קהל מהשתי קהילות הנ"ל, בנותיהם יתנו לנשים לבני הקהל האחרת, ובניהם יקחו להם נשים מבנות הקהל האחרת.
והסדר הנהוג כי האישה נגררת אחר בעלה ועם קהל בעלה תחשב הן לטוב והן למוטב, אם היא עניה תתפרנס מכיס קהל של בעלה ואם עשירה היא תתן צדקותיה לכיס קהל של בעלה, אולם אם נתאלמנה ולא יש לה בנים אזי תשוב אל בית אביה להקהל אשר ממנו חוצבה, זהו המנהג.
אך עתה נסתפקנו באישה אחת אשר נתאלמנה, ולא יש לה בנים, ונפלה לפני היבם כדברי התורה, אך היבם אינו בעיר ... ונשארת האלמנה עגונה, מה יהיה משפט הנערה הזאת? ...
והנראה פשוט שהוא כדין ממון המוטל בספק שחולקים, שוודאי לעניין תרומה הולכים לחומרה ואינה אוכלת, אך להחיות את נפשה, אם היא עניה, או לפרנס עניים מממונה כדברי התורה, שחייבים העשירים לפרנס העניים, זה ודאי שחולקים - ומתפרנסת משתי קהילות אם עניה.
משפט כתוב עמ' כ"ו, הוצאת 'מכון הרב מצליח', בני ברק, תש"מ (1980)
'אמר רבי אבין: העני הזה עומד על פתחך, והקב"ה עומד לימינו - דכתיב כי יעמוד לימין אביון. אם נתת לו - דע מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך' - שהכוונה שהוא, יתברך, נותן לחם לכל בשר, ובא זה וחטף לו את המצווה - הווה לו כפורע חוב חברו, שאיבד מעותיו. ...
ועל דבר זה רומז כאן 'יאר ה' פניו אליך' - זה מאור שכינה, והיה זה בזמן ש'ויחנך', שתהיו חוננים זה את זה במעשה הצדקה לקבל בגינה פני שכינה על דבר - 'אני בצדק אחזה פניך'. והואיל ושם הוא השכינה, מי שעומד על ימינו, יתן את שכרך: 'ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום' - לשון תשלומין, שהוא קובע לך שכר תשלומך במושלם.
שארית יעקב-על ספר במדבר, דרוש לפרשת נשוא עמ' קצ"ו-קצ"ז, בית הספר, ברוקלין תשמ"ט (1989)
'מלווה ה' חונן ודל' - יש לפרש על מי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעל ידי הצדקה נעשה האדם שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, וזהו 'מלווה ה' - מלשון התדבקות כמו 'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - דהיינו שמתלווה אל הקדוש ברוך הוא, ואיזהו? - מי שהוא חונן דל שנותן צדקה כאמור.
בנימין צעיר, עמ' י, תל אביב תשל"ח (1978)
המשפט בזמן הזה, כעכביש בחלון - שהציפור והעוף נכנס ויוצא, ואינו יודע אם ישנו, והזבוב מיד ייתפס ברסנו. אשר על זה אמר אסף בחרוזו ושירו, לשמור דבר זה ולהזכירו: מסך מעכביש על פי חלון / ציפור עובר וזבוב בו ייתפס. כך המשפט לחסון כאלון / ולאיש דל ואביון ומר נפש.
כף ונקי, עמוד 73-72, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
המורם מכל, שאין יכול לשנות מעות הצדקה, שנדרו בסתם הם לצדקה, כי אם בדומה לעניין הנאת עניים, אם למאכל, אם לנשואי יתומות, אם לתלמוד תורה, ולא לדבר חוץ כגון במקרה המדובר, שבא לתקנת חובו, אשר כבר חייב, והתחיל בעניין כתיבת ספר תורה כדי להשלים המצווה בקניית תורה שבעל פה, דהיינו פירושי תורה ש"ס ופוסקים. ואפילו הוא עניין 'תלמוד תורה כנגד כולם', מכל מקום צריך מכיסו ומכוחו, ולא מנדר אשר נדר בעת צרה לעניים, ועניים עומדים וקיימים וחיי נפשם קודם לכל דבר. ועוד שאינם תלמוד תורה של עניים, שהם תינוקות של בית רבן שעליהם נאמר ו'תלמוד תורה כנגד כולם', שמפיהם אנו חיים, רוצה לומר בהבל פיהם. ... ואפילו שאמר התנא: 'כנגד כולם' ולא חילק, כאן בעניין שינוי יש לחלק שהוא תלמוד תורה של צדקה, ואינו יוצא ממציאות צדקה. באופן זה האיש ראובן לא יצא ידי חובתו בקניית ספרים.
כגן רווה, עמ' 147-148, דף צ"ח, מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
זהו שאמר הפסוק: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - רמז בזה, כי במלחמת העולם הראשונה נפדתה ציון, ויצא חוק ומשפט גלוי מכל העמים, שצריכה להינתן לעם ישראל, וזה שנאמר: 'ציון במשפט תפדה', כלומר תיפדה במשפט האומות, אבל 'ושביה' - כלומר השיבה אליה וקיבוץ הגלויות, יהיה על ידי צדקה - היינו הזכויות ומעשים טובים... ועל כן כל אחד מאתנו, ישתדל ויתאמץ בשמירה מהעוונות, ובריבוי המעשים הטובים, ובפרט הצדקה, ובזכות זה נקווה ונצפה, שהמשפט העומד לצאת מגדולי האומות יהיה לטובת עם ישראל וקיבוץ הגלויות.
תורה וחיים: ערך 'גאולה' , ע"מ עב -עד, דפוס חי חדאד תשכ"ד 1963
'רשע כגובה אפו בל ידרוש אין א-להים כל מזימותיו'. - שהנה הרשע נמנע מלתת צדקה מפני שאינו בוטח בה', שאם היה בוטח בה' היה נותן צדקה, ככתוב: 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'.
וזהו שאמר הפסוק: רשע כגובה אפו בל ידרוש' - דהיינו: בל ידרוש לתת צדקה, לקיים מצות ה', ושיבואו עליו ההבטחות שהבטיח ה' לנותני הצדקה, מפני ש'כל מזמותיו אין א-להים', חלילה וחס, ולא יאמין שהקדוש ברוך הוא יקיים עמו הבטחתו מרוב גאותו.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד קנ"ב, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
עיקר מצוות הצדקה המעולה, שבכל האופנים והסעיפים, היא שישגיח מי שבידו היכולת על מי שהיה מתפרנס ממלאכתו ומסחרו, ואם כה יראה כי נוטה הוא ממצבו, ועומד הוא להתמוטטות, לסעדו ולהחזיק בידו לבלתי יתמוטט, והרבה אופני סמך וסעד ותמיכה יש, כפי האיש וכפי העניין וכפי היכולת.
ולפעמים יש כדי די לזה, בעצה הגונה והנהלה מחוכמת ומתק שפתיים וריצוי, עד אשר יחזור המתמוטט לתוקפו ואייתנו, ולפעמים צריך לזה איזה סעד וסמך על המצאת איזה מלאכה או מסחר לידו עד אשר ימצא המתמוטט דבר להחיות בו את נפשו ואת נפש אנשי ביתו, ולפעמים צריך לזה תמיכה ממשית להלוותו סך מה, למען תתחזק עבודתו ומלאכתו או מסחרו וכיוצא, ואחר כך האיש המקבל עצמו ישיב את אשר הלווה אם לפרקים ופסקי פסקי, אם בבת אחת כפי האפשרות, או לתת לו במתנה ממש, מתנה שאינה חוזרת.
באופן כי ראוי ומוטל על כל אחד ואחד להחזיק ידו של מך ועני, בטרם יפול לארץ ולא ימצא אחר כך הדרך לקום ממפלתו, ויהיה, חס וחלילה, לאיש עני, ובני ביתו גוועים ברעב, נודדים ללחם ואין.
ואם האיש היחידי אין ביכולתו לעשות זאת, ישתף עימו אחדים או רבים מאחינו הרחמנים, וישתדל לחשוב יום ויומיים וחודשים על זה, עד אשר יצא כנוגה צדקו ופעולתו.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ב, נהריה, תשמ"ב (1982)
דחיית נפשות מכל סיבה שהיא, גם זו הנראית כשרה למהדרין ולשם שמים, אינה אלא עצת יצר הרע ומקורה בחטא. הרמב"ם ז"ל בהלכות תלמוד תורה כתב: שתלמיד שאינו הגון מחזירים אותו למוטב, ומנהיגים אותו בדרך ישרה. ההלכה ברורה: אין דוחים, אלא מקרבים ומחנכים ומוכיחים עד שיתוקן.
וכן ציוונו רבותינו: 'הווי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. אהרן הכהן היה אהוב על כל העם ובשל כך נבחר להיות כהן גדול המכפר על העם. היעד הוא קירוב העם לתורה, והדרך ליעד חייבת להיות מרוצפת בשלושה תנאים שהם הם מידותיו של אהרן: אוהב שלום; רודף שלום; אוהב את הבריות. ורק אז - מקרבן לתורה.
וענתה השירה הזאת, מידותיו של אהרן, עמ' י"ח, חמו"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'אם כסף תלווה את עמי, אֶת העני עימך, לא תהיה לו כנושה' - לא תעלה על דעתך שאתה הוא הנושה בו וְשֶׁמִשֶׁלְךָ הלווית אותו, כי הכל שלי, ואתה שלוחי, וכאשר תאמין בזה, אני ערב שלא תשים עליו נשך, כי אין הממון שלך, ואני לא שלחתיך לקחת ריבית, ואין אדם משנה משליחותו.
ועל זה אפשר שאמר 'מלווה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' - יראה, כשאדם חונן דל, את ה' יתברך הוא מלווה, כי מה שהיה מוטל על ה' להטריפו לדל לחם חוקו, אתה נכנס במקומו, וכיוון שכן יקווה הרווח מה' יתברך, לא מהדל. וזה אומרו: 'וגמולו ישלם לו' - ה'.
ולפי זה הפירוש, נפרש מאמר 'לא תהיה לו כנושה' - שרצה לומר: אין אתה נושה בו לקחת ממנו נשך, רק כי אתה נושה ועלי לשלם גמולך, ולפי הפירוש שפירשנו בו לא תעלה על דעה שאתה הוא הנושה בו, כי אין אתה רק שליח שלי, והנושה אני הוא, ולא אתה. ... אם כן גמולו ישלם לו - הדל אל ה' יתברך המלווה, לא אל החונן עצמו, כי אין ראוי שיהיה היין לבעליו והתודה למשקה.
עליית קיר קטנה, פרשת משפטים, דף צ"ד עמ' א'-ב', הוצאת כץ, ברוקלין, תשנ"ב (1992)
אמר ה' לישעיה הנביא: 'על בני ועל פועל ידי תצויני', גם אנחנו על מי נצווכם? - ענייכם הם, שאר בשרכם הם, קרובים הם, רבניכם הם, קמנו ונתעודד לכוף עצמינו ולאחרים עמנו, בסוד כופים על הצדקה, ולקבץ נדבה הגונה, בעין טובה וברוח נדיבה, בתיכף ומיד, ובלי לך-ושוב ומחר אתן, להחיות נפש האומללים האלה, ולקיים מצוות שלוח ביפה שארץ קדושה 'כי עת לחננה כי בא מועד' וראה יראה ה' בצדקותינו, החזקנו ולא נרפה, והיטב יטיב לנו בזה ובאחריתנו, ולא ימסור בנינו להם חרב, וצאצאינו לא יחסרו לחם, כי הצדקה מאין תמצא ...
כל אחד ואחד מכם, יתן ויחזור ויתן, כי ממנו הכל ומידו נתן לו, ומה ששלח הקדוש ברוך הוא חלק העני אצלכם הוא כדי שצדקה תהיה לכם, ולחיותינו כהיום הזה, ויקיים בנו מקרא שכתוב: 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה'.
ספר ויזרע יצחק, דרוש, עמוד קכא - קכב, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
אפילו רק ב'הרעשת דבר' לחוד, כבר הלב נמס והיה למים, והיוקר יאמיר והדרכים נסגרים, והציבור בדוחק, והעניים גוועים ברעב ... שהרעבון והתענית קשה למחלה זאת - לזה הותר לשנות מעות פדיון שבויים לחלקם לעניים הנמצאים באותו חולי, או שלא יחלו, חס ושלום, כי זה נקרא פדיון שבויים. ...
אחריי שאפילו מעות פדיון שבויים הותרו לתתם לעניים בזמן 'הרעשת דבר', כל שכן מעות התלמודי תורה, שהם קילי כנזכר לעיל, - יכול לחלקם לעניים, ואם כן עתה שהוא זמן 'הרעשת דבר', רחמנא ליצלן, בוודאי מותרים ההיתר כאשר אמר מר, כי אין הקב"ה מביא תקלה על ידי שליח מצווה, ותכף ומיד חלקתי המעות לעניים לפום דינם כרצון כבוד תורתו, וכל אוהבי ה' ותורתו, וגדולה צדקה שמבטלת את הפורענויות וכל גזרה קשה.
ויאמר מאיר, חלק א', סימן א' עמוד ה'. הוצאת כוללות רמב"ה הספרדים, טבריה, תשס"ה (2005).
'ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וטבעם וכומז, כל כלי זהב'. – 'ויבואו האנשים על הנשים' - עיין פירוש רש"י, שפירש סמוך.
ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו: הביאו התכשיטים 'על הנשים' ממש כשהן מקושטים בהן, ולפני משה פרקום. והטעם לפי שכתוב: מ'את כל איש אשר ידבנו ליבו' - בזה הורו נדבת ליבם הטהור הם ונשיהם, אף על פי שהם צריכים להם לקישוט נשיהם, ואין להם זולתם. גם שלא תאמר: שמא האנשים הביאו בעל כרחם של נשים, שסתם נשים עיניהם צרה, כל שכן בקישוטיהן, ולהסיר הספיקות הללו עשו כנזכר לעיל והביאום על נשיהם.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 67, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
תהא ידכם תמיד פתוחה למתן צדקה, ועל זה נאמר: 'ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם'. הקפידו על הפרשת מעשר צדקה, מכל רווח אשר יבוא לכם, בעזרת ה'. יהי ביתכם, בכל אתר ואתר, פתוח לאורחים כשרים. הזדרזו במצווה יקרה זו, כי הלא כולנו אורחים בעולם הזה.
כבדו התורה ולומדיה, וחזקו ברכי רבנן העייפות, אשר תייחדו איזה תלמיד חכם נזקק, ותתמכו בו, מקרוב ומרחוק. קומו תמיד מפני תלמיד חכם או זקן בהגיעו לגיל שישים, קימה שיש בה הידור.
מאוד מאוד היזהרו בכבוד אשתי, אמכם, ואהבו וכבדו את חמיכם וחמותכם, חותנכם וחותנתכם כרב ואם ממש. תפרישו תמיד חלק מהכנסותיכם למיניהן, והפקידוהו בידי אמכם, ולאחר אריכות ימים ושנים, בידיו של גדול המשפחה, סכומים אלו יהוו קרן סעד, ומשענת לכל בני המשפחה, בשעת צרה חלילה, ובשעת שמחה.
צוואתו הרוחנית של הרב גץ, עמ' 13-12, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תש"ס, 2000
'הא לחמא עניא' - על פי דברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'שכל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות'. וזהו: הא' - גימטריא שש. 'לחמא' - כלומר זה עבור מי שנותן לחם לעני.
אבל 'ענ' - לשון מענה, מי שהוא עונה ומדבר עם העני, כלומר מפייסו בדברים, אז 'יא' - שהיא גימטריא אחד עשר, שמתברך בי"א ברכות (מפי השמועה).
ספר מי ומי, עמ' ק"ע-קע"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
'ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן ...למען הודיעך כי לא על הלחם יחיה האדם' - שלא יטעון האדם לומר כי בזמן הזה אין עניים בעולם, שאין שום אדם רעב ללחם, שיש הרבה מוסדות שמספקים לכל העניים לחם ומים, ובשביל מה אני נותן צדקה? אך כבר הורנו חכמינו כי חובת האדם לראות כיצד סדר החיים שלו וכמותו ממש צריך להיות חיי העני, שנאמר 'וחי אחיך עמך' - שיהיה כמותך וכשם שהוא מסדר עצמו בכלי בית עם רהיטים ומלבושים נאים, כן צריך להיות חיי העני.
וזה שנאמר: 'ויענך וירעיבך'- רצה לומר: שיש עניים שהם רעבים ומעונים וחסרים כמה דברים, וצריך אתה למלא מחסורם, ושמא תאמר והלוא אינם חסרים לחם ומים שהם החיים העיקרים, לזה אמר: 'ויאכילך את המן' - רצה לומר: תזכור שכשהיית אוכל המן, שיש בו כל מיני טעמים, ואפילו כך אמרת: 'ונפשי קצה בלחם הקלוקל', אם כן גם העני אפילו שיש לו מה לאכול, לא זה דרך החיים המאושרים, וזהו שסיים: 'למען הודיעך כי לא על הלחם' לבד 'יחיה אדם' חיים טובים, אלא צריך להיות רוכש לו כל מוצא ה', כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ורק בדרך זה יחיה האדם בעולם שקט ושאנן.
מאור עיניים, עמ' מ"א-מ"ב, דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971)
דע, כל מצווה שאדם עושה נרשמים ומאירים לו במצחו, וכל מצווה יש לה אות אחת מכ"ב אותיות התורה. וכשאדם עושה מצווה אחרת מאיר במצחו אות של אותה המצווה השנייה, ואות של מצווה ראשונה מסתלקת, אבל אות של מצוות צדקה אינה מסתלקת מהרה כשאר כל המצוות. אלא אף כשעושה מצוות אחרות נשאר במצחו רושם של מצוות צדקה כל אותו השבוע בסוד: 'וצדקתו עומדת לעד'. ומי שהוא בעל גמילות חסדים, בידוע שהוא ירא שמיים.
מי מנחות, עמ' תצ"ז – תצ"ח, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו' - בא ללמדנו כי הנותן צדקה לעניים הרי הוא זוכה, והקדוש ברוך הוא ירחיב לו, וירבה עליו השפע, וכמו שנאמר: 'זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד'. ...
ובפרט אם האדם נותן צדקה מתוך ענווה ושפלות. ... והעניין הוא כיידוע שכאשר האדם נותן צדקה בענווה, אין העני מתבייש כל כך, ואז הצדקה שהוא נותן יש לה ערך גדול למאוד מאוד, מה שאין כן כשהוא נותן צדקה מתוך שרירות לב וגאווה, והעני מתבייש ומבקש את נפשו למות.
פאר מלכות, עמ' קפ"ב, הוצאת המחבר, רעננה, תשנ"ז (1997)
'לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה' - רצה משה להזהיר את השופטים אשר מסר לידם את הגה גלגלי המשפטים. לא נבצר ממנו להבין כי ביד האדם המחזיק בהגה להטות את הגלגלים לכל צד שירצה, והנשפטים כנוסעי העגלה מובאים אל המקום אשר יעד.
ידע משה ברור כי דרכים רבות לו לשופט להטות את טענת הצדדים אל אשר יחפוץ. ההגה בידו לגלגל את הטענות לשבט או לחסד; לפעמים אף שלא ברצונו, לפעמים אף כשאינו מתכוון לכך, ולפעמים באה לו הטיה זו מהשפעת הצד בעל הביטוי העשוי להשפיע. על כן מזהיר משה את השופט, ומעורר נפשו להיזהר בשעה שעומדים לדין לפניו שני הצדדים: האחד מהודר ומלא וגדוש שפע משפיע, והאחד יתום או גר או אלמנה אשר אינם מסוגלים להשפיע בדבריהם.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, י"ז, עמוד 317. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
הלכנו לעיר הקודש, לבית המדרש הנקרא 'תפארת ירושלים', ושם י"ד בתי מדרשות, ובכולם יש מלמדים - יש מהם מלמדי תינוקות, ויש גדולים לומדים גמרא, וגם בית הכנסת מפואר, וסמוך לאותו מקום לימוד הנקרא 'דורש ציון', ושם גם כן בתי מדרשות, ובאותו מקום חצר גדולה, ובתים הרבה בנוי לתוכה, ועניים ומרודים דרים בתוכה. ואמרו שעל פי הגורל נכנסים לשם, לפי שיש עניים הרבה, לכך מפילים גורל, ומי שנפל גורלו להיכנס - נכנס שם, ודר עם בני ביתו עד ג' שנים, ובתשלום ג' שנים מוציאים את אלו ונכנסים עניים אחרים, גם הם על פי הגורל עד ג' שנים.
קורות זמנים ומסעות, עמ' 42, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, ההדיר ראובן קשאני, י-ם תשע"ד (2013)
'באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט. להנחיל אוהביי יש ואוצרותיהם אמלא.' -
לכאורה נראה שאין בהם באלה שמח כתובים קשר שייכות זה בזה כלל, ואולם הוא הדבר אשר דברנו, שזה שהצדקה מצלת את האדם מדינה של גיהנם וזוכה לחיי העולם הבא, היינו דווקא בצדקה שעושה מממונו הבא לו ביושר ובתמים, ולא בממון של גזל ועושק. וכן כל היעודים שנאמרו במצוות כגון מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאין האדם מעני מן הצדקה, ואדרבה מלא ממון - חסר, וכן אמרו: גדולה צדקה שמעשרת את בעליה, כל זה היינו דווקא שנזהר מגזל ועושה צדקה מעמלו, מממון הבא לו ביושר ובתמים.
וכעת, זה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'באורח צדקה אהלך' - שאני עושה מצוות הצדקה, ועוד, אני נזהר שזה הממון שאני עושה בו מצוות הצדקה הוא 'בתוך נתיבות משפט' - שבא אלי בדרכי יושר באמת ומשפט, ולא מגזל ועושק. ובוודאי שעל צדקה כזאת אין ספק שתזכה לחיי העולם הבא, ויקויים בך 'להנחיל אוהבי יש' - לש"י עולמות, ואף גם זאת: 'ואוצרותיהם אמלא' - שתזכה גם בעולם הזה.
שנות ימין, דרוש ד' לשבת הלבשה, דף ס"ה עמ' ב', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855)
'יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו העניים בני ביתך.' - יתכן שהכוונה במה שמובא בש"ס ... שרב יוסף אמה לה לביתו הקדימו והביא לחם לעניים כי כך שיקדימו לבניכם. אמר לה מקרא כתוב: 'כי בגלל הדבר הזה' - גלגל הוא שחוזר בעולם . נמצא שעל ידי שנותן צדקה לעניים, זה יהיה גורם שאם בניו יהיו עניים, שיהיו בני אדם נותנים להם כשם שהוא היה נותן.
וזה שאמר: 'יהי ביתך פתוח לרווחה' - כביתו של אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה פתוח לארבע רוחות העולם בשביל העניים, שלא יצטרכו להקיף וילאו למצוא הפתח. וקל מהרה תוציא להם לחם, והנאה לך בהתגלגל הדבר 'ויהיו עניים בני ביתך', כי כך היא המידה, כגלגל הוא שחוזר בעולם, כי אז ימצאו מי שיקדים להם, כאשר עשית יעשה לך.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף יד עמ' א-ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'צדק צדק תרדוף' - צדק צדק פעמיים למה לה?! -
אמנם צדק וצדקה מאותו שורש הם, וכבר אמרו חז"ל במסכת אבות פרק ד' כי ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן הוא ולא יתנו אחרים - עינו רעה בשל אחרים; יתנו אחרים והוא לא יתן - עינו רעה בשלו; לא יתן ולא יתנו אחרים – רשע; יתן הוא ויתנו אחרים - חסיד.
וזהו רמז לכפל הלשון: 'צדק צדק' לרמוז בזה שהכתוב בא בעצה טובה לאדם, שיבחר מבין ארבעת המידות של נותני הצדקה את המידה שיש בה שתי צדקות: 'שייתן הוא ושיתנו אחרים' - ונוסף על מה שהוא נותן, ישתדל גם לזכות אחרים ליתן צדקה.
טעמי המקרא, ספר דברים, פרשת שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ', עמ' רנד, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
'ברוח קדים תשבר אניות תרשיש' - לזה אומר: 'תשב"ר' - שהיא ראשי תיבות: תינוקות של בית רבן, הם שקיבל הקדוש ברוך הוא מאבותינו ערבים. והטעם הוא: מפני שאין בהם טעם חטא, והבל פיהם קדוש כמלאכים, וזהו: 'תשבר אניות' - דהיינו: שהאניות, שהם העבירות - שפירש רש"י, זיכרונו לברכה, על פסוק: 'לא הביט אוון ביעקב' - והוא שכביכול אינו מביט באניות שלהם, עיין שם בדברי קודשו - הם נשברים, ונתבטלו, מן התשב"ר. וגם כן הבל פיהם קדוש כמשרתי עליון, וזהו: 'תרשיש' - שהם המלאכים, כנזכר לעיל, שהם דומים להם בהבלם שהוא קדוש.
כתם פז, דרוש למתן תורה,עמ' י, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
נתינת הצדקה - זה תיקון לארבע עולמות שהם אצילות בריאה יצירה עשייה, אבל זה בתנאי שייתן את הצדקה להקים שכינתא מעפרא, ושייתן את הצדקה למקום הראוי, לצדיקים צנועים, לתינוקות של בית רבן, לאלמנות ויתומים, ולמשפחות צנועים.
אהבת חיים, פרשת חיי שרה, עמוד 89, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
אם אתה נותן לו בעצמך, אז עיניך לנוכח יביטו על העני. בזה יתוקן העין, שאתה נותן לו בעין יפה. כלומר העין שלך יתוקן, ויהיה יפה, ועליו נאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - כלומר: עתה שנתן מלחמו לדל בזה נקרא 'טוב עין'.
המשמעות, אף שהיה תחילה רע עין, אבל עתה נתקן העין ונקרא טוב עין. ובזה שנותן בעצמו יתוקן גם כן האזנים, אשר תחילה נאמר:' אוטם אזנו משמוע דל' - אבל שומע אל אביונים, נתקנו האזנים גם כן. גם ידיים, שעד הנה 'יד העני לא החזיקו' - ועתה החזיק העני בידיו זהו תקנתו, וכן הפה כשמפייסו גם כן בדברים ובצדקה כזו יתוקן הכל, וכן רגלים שמוליכים צדקה זו יתוקנו גם כן.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' כ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - מי שהוא טוב עין ונותן צדקה לעני, שנתן אל ליבו שמה שהוא נותן לעני הוא ממון העני ומופקד בידו, יבורך בעושר גדול, וחושב לו הקב"ה כאילו נתן מלחמו לדל ונקרא ממון העשיר, ופשוט.
כח מעשיו הגיד לעמו, עמ' ד, ירושלים, תרס"ו (1906)
'שולחן ערוך: שואלים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום. ומנהג לקנות חיטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל הדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה.'
הדין אמר 'שואלים בהלכות' - אל תקרי הלכות אלא הליכות, רוצה לומר: צריך לשאול לעני איך אתה מתהלך בפסח, האם אתה אוכל בשר טוב וטרי או רק ירקות. לגבי כל בני אדם שחושבים רק על האכילה אמר: 'שואלים', אבל לגבי תלמידי חכמים שהם תמיד חושבים על קיום הנפש אמר: 'שואלים ודורשים' - דהיינו חוקר ומחפש, כמו 'דרוש דרש משה' - שידרוש מהעני איך הוא מתהלך בפסח, האם הוא עוסק גם בתורה או רק באכילה ושתיה. זהו 'ודורשים' - שהם חוקרים שלא יכשלו, חס ושלום, בבני אדם שאינם הגונים. ...
ולמה קודם פסח שלושים יום? אלא מצאנו כי שלושים יום לפני פטירתו של אדם הנשמה עולה למעלה לתת דין וחשבון ולראות בשכר ועונש. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאדם נידון לא רק בראש השנה, אלא גם בפסח. וצריך להרבות בתשובה וצדקה בפסח יותר מראש השנה, שהשטן מקטרג הרבה, ולכן צריכים להרבות בצדקות לפני הביעור כדי שלא יהיה לו פתחון פה לקטרג.
שפת אמת, שואלים בהלכות פסח, עמ' קס, הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשנ"א (1991)
השם אדם הוא מלשון אדמה, שממנה נוצר. וזה מחייב את הבן אדם, שהנה: כמו שהאדמה מוציאה אל הפועל, מגדלת אילנות וצמחים העושים פירות - כך התביעה מהאדם שיוציא פירות מן הכוח אל הפועל. ועיקר תולדותיהם של צדיקים המה מעשים טובים, והם הנקראים פרי, כמו שנאמר: 'אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו'. וכתוב כך: 'ויאכלו מפרי דרכם וממועצותיהם ישבעו'.
זיכרון אשר, עמוד צ"ו. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
'וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור: זה הדבר אשר ציווה ה': איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. -
אם התלמיד חכם הדרשן הוא איש עשיר ומכת הנותנים לצדקה ולכל מוסד טוב של מצוה באופן שהוא שונא מתנות ואינו לוקח צדקה כלל, אז אדרבא נאה ויאה לו לדרוש בחובת מצות צדקה לעמלי תורה, ובעונש המעלים עין מן הצדקה ודבריו אז נשמעים ביודעם ומכירם שהוא נאה דורש ויאה מקיים. ...
וזהו: 'לאסור איסר על נפשו' - שעל נפשו קיים באיסור לקבל צדקות. איש כזה 'לא יחל דברו' - שיהיו דבריו נשמעים ומקובלים אצל הבריות, וידעו באמת כי כל דבריו קודש ולא חול, חס וחלילה, לכבוד עצמו, ואז 'ככל היוצא מפיו יעשה' - כל העם. או 'ככל היוצא מפיו יעשה' - הוא הטעם ש'לא יחל דברו' - לחשוב חס וחלילה לכבוד עצמו, שהרי הם רואים ש'ככל היוצא מפיו' הוא 'יעשה' - ונאה דורש נאה מקיים, שנותן צדקות כפי יכולתו.
יקר הערך, עמ' י"ב-י"ג, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
'ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו'. -
כתבו המפרשים, זיכרונם לברכה, כי סולם, גימטריא ממון, לרמוז שהממון הוא מוצב ארצה, עץ יבש ואינו כלום. וראשו מגיע השמימה, שעם כל זה, עושה הוא רושם גדול למעלה בשמים, על ידי שייעשה האדם בממונו מצוות צדקה, והחזקת ידי לומדי תורה וכיוצא.
ובזה אני מפרש סיום הכתוב: 'והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו' - כלומר, מה הוא הרושם הגדול שנעשה בשמים על ידי הממון? - וביאר כי 'מלאכי א-להים' - המה תלמידי חכמים, וכמו שאמר: מלכי רבנן והמה 'מלאכי א-להים' שלוחים מאתו יתברך, להורות לנו את הדרך נלך בה.
'עולים ויורדים בו' - שאם הם מקבלים די פרנסתם ומחסורם מבעלי הממון, אז הם עולים ממדרגה למדרגה, ומתחזקים לעשות חיל בעיסוק התורה. ואם אין להם במה להתפרנס, כי אם בלחם צר ומים לחץ, ואינם מקבלים שום דבר מבעלי הממון, אז הם יורדים ומדלדלים, חס ושלום, ומתמעטים.
אשביע לחם, עמוד ו'-ז'. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - אין לקרוא את הפסוק כפשוטו: 'אם כסף תלוה' - כמשמע שאין חובה להלוות, רק אם הוא מעוניין, אלא יש חובה להלוות לעני. ...
אפשר להוסיף ולומר, כי התורה באה לומר לאדם, שאל לו לבטוח בעושרו, ולחשוב כי לעולם חוסן, אלא תמיד יחשוב על כך, שממונו הוא בגדר 'אם'. אין זה ודאי שהממון יישאר בידיו של האדם, לכן כל עוד לאדם יש ממון, עליו להקדים ולקיים מצוות הלוואה לעני ומצוות צדקה. לכן נקטה התורה בלשון מסופקת: 'אם כסף תלוה' - אל תבטח בעושרך, כי המצב הזה שיש לך כסף הוא מסופק בלבד.
ספר דברי מרדכי- שמות, עמוד קפ"ה. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
'יהיה ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - מזהיר התנא לאדם שידבר עם העניים דברים שמרחיבים הדעת ומשמחים את הלב להפיג לו מצערו. וכעניין שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה על שלמה המלך, עליו השלום, שנגזר עליו שלוש שנים להיות גולה ונידח, ופעם אחת הזמינו איש אחד לסעוד אצלו, ובזמן אכילה היה מזכיר לפניו איך היה מלך, ואיך היה חי בגרם המעלות, והיה שלמה המלך, עליו השלום, בוכה מרוב צערו ולא אכל כלום. ופעם אחרת הזמינו אדם אחר והיה מדבר על ליבו דברי תנחומים, ואכל מכל מה שהביאו לפניו בתיאבון. ועל זה אמר: 'פת חריבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב'. וזהו שאמר התנא: 'יהיה ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך'.
גדולת מרדכי, כרך א', דף קמז', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ו (1976)
מצווה לומר לבעלי הדין בתחילה: בדין אתם רוצים או בפשרה? אם רצו בפשרה עושים ביניהם פשרה, וכל בית דין שעושים פשרה תמיד הרי זה משובח, ועליו נאמר: 'משפט שלום שפטו בשעריכם'. איזהו משפט שיש עמו צדקה? הוי אומר זה ביצוע והיא הפשרה.
דורש טוב לעמו, עמ' 88, הוצאת "שמגר 1986", תל-אביב, תשמ"ט, (1988)
'פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך' - ראשי תיבות לולב ...
שנתינת צדקה צריכה להיות בממון של היתר ולא מממון של איסור. ...ולכן נרמז בו 'לולב' - כמו לולב הגזול - פסול, שצריך לכם משלכם ...כך הצדקה צריכה להיות מממון שלכם ולא מן הגזל.
'דברי מרדכי' פה' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
ואף להטיל שלום בין איש לאישתו, אמרה תורה - 'ימחה שמי על המים', כמו שאמרו זיכרונם לברכה, כל שכן - להציל נפשות, שתקדים לראיית פני שכינה, וכל שכן בהצטרף אליה מצוות צדקה - שהיא גורמת לביאת שכינה, שכתוב 'ואני בצדק אחזה פניך'.
וזה נראה לי כוונת הכתוב בתהילים 'כי צדיק ה' צדקות אהב' - היינו שאוהב שבני אדם יעשו צדקות, אף על פי ש'ישר יחזו פנים' - והם יושבים למולו ורואים אותו ביושר, על כן זה 'צדקות אהב' - שיעשו צדקה ויכניסו אורחים, יותר מראיית פניו.
ויכוח נעים בתוך מליץ נעים, עמ' ב , ירושלים תרפ"ז (1927)
'ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו' - וידוע הוא שאם ישראל יהיו לעם אחד, ובאחדות אחד, וברוב אחד, אפילו לא יהיו כל כך זכאים, אפילו הכי יזכו לגאולה.
וכמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - שמצוות צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, אזי הם מורים על האחדות, שכולם נפש אחד.
לזה רמז: 'ואם ימעט הבית' - רוצה לומר: אפילו ימעט הבית שהוא בית ישראל ... שאינם זכאים כל כך ... התיקון לזה הוא: 'ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו' - רוצה לומר: שיתייחדו כולם באחדות אחד, שיעשו צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, שמורים על האחדות.
ע"ם מרדכי, דרוש לאשת חיל, דף ל"ה, עמ' א', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
צריך אדם לעשות חסד עם חברו בין בגופו בין בממונו, שמסתמא מה שהוא עושה עמו חסד הוא על פי בקשתו שיעזור לו, ולא מצינו שאסרה התורה לבקש ולשאול מחברו איזה בקשה, וחכמנו זיכרונם לברכה אמרו: שאחד מהדברים שהעולם עומד עליהם הוא גמילות חסדים.
אלא התשובה היא שוודאי מותר לאדם, לילך אל אוהביו ורעיו ולקרוביו ולנדיבי עמו, ולדבר אליהם ולהתחנן לפניהם שיעמדו לו בעת צרתו, ולתת לו מפרי ידיהם ולהלוות לו בעת דוחקו.
אלא העיקר שלא יעשה בטחונו העיקרי בבני אדם, אלא אף על פי שישאל מבני אדם, עיקר בטחונו יהיה בהשם יתברך, שייתן בלבם לעזור לו, ואם הבני אדם לא הועילו ולא עשו בקשתו, ידע נאמנה שמה' היתה זאת, ואם יעזרוהו והשלימו לו חפצו, ידע כי מה' הוא המסבב סיבות ליתן בלבם, להיטיב אליו, ולא תהיה רק הודאתו להם שהיטיבו עמו, אלא יודה להשם יתברך שנתן בלבם להיטיב עמו.
גדולת מרדכי, עמ' רי"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
'ברך עלינו את השנה הזאת, ואת כל מיני תבואתה לטובה', והוסיפו לומר: 'ומלא ידינו מברכותיך' - ולכאורה קשה? - מה עניין זה, בשאלה זו, שהיא עיקרה על ירידת הגשמים לעניין: 'ורווה פני תבל, ושבע את העולם כולו מטובך' - שבקשת הגשמים - לחוד, ועניין 'ומלא ידינו מברכותיך' - לחוד, שהיא שייכת בכל עת וזמן, שימלא ידינו מברכותיו יתברך, בין בקיץ בין בחורף. ...
ונראה לעניות דעתי שדבריהם מיוסדים על אדני פז, והוא בהקדים מה שכתוב במסכת תענית פרק ראשון דף ח' עמוד ב' וזה לשונו: 'אמר רבי יצחק: גדול יום הגשמים שאפילו פרוטה שבכיס, מתברכת בו, זה שכתוב: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב, לתת מטר ארצך בעתו, ולברך את כל מעשה ידיך'.
ופשוטן של דברי רבי יצחק נאים להיאמר ביותר על העניים, שאין הכיס שלהם מלא מעות כל כך כמו העשירים, ולזה יום הגשמים מועיל ביותר להם, שתשרה הברכה בכיסם. ... שאפילו פרוטה לבד בכיסם מתברכת מפני שהיה להוציא כמה פרוטות, בעת שהם צריכים לקנות תבואה מן השוק ואין לאל ידם, מה שאין כן עתה בירידת הגשמים בפרוטה אחת קונים מה שהיו קונים בכמה פרוטות.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, עמ' 430, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
השישי - לקנות פירות או מיני מתיקה לקינוח הסעודה, כל אחד כפי ערכו וכפי השגתו. ואף על פי שאין דרכו בכך בחול, יתנהג בשבת כשר וחשוב, ואפילו כבני מלכים אם יכול, וכל המוסיף מוסיפים לו, כי אין ערך וקצבה לענג את השבת, אלא יעשה כל אדם כל הבא לידו לענג עצמו ובני ביתו עם עניים וקרובים אליו, כי אין טוב לאדם שיאכל וישתה, ואחיו בני ישראל העניים והאביונים מוטלים ברעב ובחוסר כל, כי אינו מדרך הישר ולא דרך רחמנים וגומלי חסדים כזרע אברהם אבינו, עליו השלום, אלא יתענג עצמו ואחרים עימו, אם מעט ואם הרבה.
ולעניין זה נהגו בקצת מקומות, לגבות תמחוי מכל בית ובית, לתת חלק מהתבשיל במוכן אצלו, ונותנים לעניים ובזה יצאו ידי חובתן. ומי שאינו נותן התבשיל, נותן ככר לחם לחלק לעניים, ואם אינו נותן לחם נותן מעות ליד הגזבר, והגזבר נותן לכל עני ועני שיקנה בהם צרכיו ... וישמח אותם בדברים טובים ונחמדים כמו שכתבו: 'ותפק לרעב נפשך', ובזה נמצא שמשיב נפשו ורוחו, ומחייה אותו עני.
סדר היום, עמ' צ'-צ"א הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: אתה לא תבנה הבית הזה לשמי, אלא בנך היוצא מחלציך'. - ולמה? אמרו בגמרא: שאמר לו הקדוש ברוך הוא: כי דמים רבים שפכת. והקשו חכמינו זיכרונם לברכה: וכי דוד, חס ושלום, הרג נפשות ישראל על חינם, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'כי דמים רבים שפכת', והלא אם הרג, הרג בהן מפני שהוא ראש סנהדרין והורג בהן.
אלא אפשר לומר: למה אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: 'כי דמים רבים שפכת'? - מפני שדוד אצר כל האוצרות של כסף, מפני שראה דוד לבנות בית המקדש עד שבא רעב, והיו העניים מתים, ולא פיזר אותם לעניים ולאביונים, על כן לא רצה השם יתברך שיבנהו הוא בעצמו, לפי ששפך דמים רבים של עניים ואביונים, שלא פרנסם באותם המעות לעניים לצדקה, ולא לבניין בית במקדש נכנס כסף וזהב.
וזה הוא: 'פזר נתן לאביונים' - שמה שאצר לבניין בית המקדש ולא פיזר אותם, ויותר טוב שיפזרנו ויתננו לעניים ואביונים, וזהו: פיזר ונתן, והטעם לזה: יען הבית המקדש נחרב ולא עומד לעד, מה שאין כן צדקה - עומדת לעד. שאלו חכמים לשלמה ואמרו לו: 'עד כמה כוחה של צדקה' - שהיו מסופקים בכוחה של צדקה מה היא הטוב בהם? - אם לבניין בית המקדש או לצדקה, לכך אמר להם: 'מה פירש דוד אבא' - הכוונה צאו וראו בתורה מה כתב הקדוש ברוך הוא על דוד, שלא נתן אותם לעניים ואצר אותם לבניין בית המקדש, כתב עליו הקדוש ברוך הוא כאילו שפך דמים של עניים ואביונים, לכך אמר לו הקדוש ברו הוא: פזר אותם לעניים ואביונים וכל מי שיעשה מעשה זה בוודאי 'וצדקתו עומדת לעד'.
ירים משה, דרוש א, עמ' פז. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - כי אם לא פתוח לרווחה, אפשר שיבואו לביתו העשירים, כי העשיר בוטח בעושרו ולא יתבייש להתאכסן בכל מקום שירצה, אף אם יבקשנו ככסף וכמטמונים יחפשנו, כי ידע שיקבלוהו בסבר פנים יפות. אמנם העני, כי דל חלקו, יתבייש מהכנס לבית קטון, אף שיהיה פתוח למקום רחב או במבוי צר, אף שיהיה הבית גדול, אשר על כן יצטרך לכשיכנסו העניים בביתו כבני בית, שיהיה פתוח לרווחה משני צדדי הפתח.
וזה אומרו: 'יהיו עניים בי ביתך' - ואינה אזהרה וציווי רק הודעה, כאילו אמר שישתדל שיהיה הבית פתוח לרווחה מכל צד, וימשך מזה עיקר יקר המכוון שיהיו העניים בני הבית, רוצה לומר: אנשי הבית הנכנסים בו, וקראם בני הבית ולא אמר אורחי ביתך לרמוז כי כזה יכנסו בו בלתי בושה וכלימה, כבני הבית.
פרקי משה, עמ' 17, מכון הכתב, ירושלים תשנ"ה (1995)
'לשחוק עושים לחם, ויין ישמח חיים, והכסף יענה את הכל' - קורא תיגר על האוכלים ושותים ושמחים, ולא ישמחו לב דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים. ואומר: הנה 'לשחוק עושים לחם' - שהוא משתה כי אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'לא נברא יין כי אם לנחם אבלים', וכן מצווה מן התורה לשמח לב העניים. ואמר: הנה 'לשחוק' - שהיא שמחה שאינה של מצוה, כי אם של שחוק וקלות ראש - עושים משתה ולא לאבלות שהוא הפך השחוק. וכן יין שלהם ישמח הנקראים חיים, ולא את העניים הנחשבים כמתים, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'עני חשוב כמת' - ומה עושה הקדוש ברוך הוא? - 'שהכסף יענה את הכל' - כי העשירים מרימים קול בשחוק, והעני מרים קול בכי על דלותו כי הוא תאב לכל דבר, ואלו אוכלים למעדנים על שמחת שחוק וקלות ראש - אז הכסף יענה את שתי הכתות, כי יוסר מבעלי השחוק וילך אל העני. נמצאו נענים שניהם לאיש כמשפטו.
ספר דברים טובים על קהלת, עמ' שנ"ד, הוצאת ווגשל, ירושלים, תש"ן (1990)
'והעמידו תלמידים הרבה' - ולא אמר 'למדו תלמידים הרבה', לרמוז מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק יזל מים מדליו' - יזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה, וזהו יאמר פה: אל תעשו עיקר התלמידים מבעלי הממון, כי אם 'והעמידו' את משוללי העמדה להקימם לעסוק בתורה כי הם העיקר.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' כ"ד, הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
כשנותנים צדקה על ידי זה מהפכים מידת הדין למידת הרחמים. ...
ובזה יובן כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה בילקוט וזה לשונו: 'טוב ה' לכל - יכול לכל?! תלמוד לומר: ורחמיו על כל מעשיו' עד כאן. והוא תמוה ...
שאין זה רק בזמן שבני הדור מרחמים על העניים, ונותנים להם צדקה, שאז מהפכים מידת הדין למידת הרחמים, וכיוון שמידת הרחמים בראש, מתחלת היא ליקח הדור ולהצילו.
המילואים למשה, עמ' ו' ב, ג'רבה תרצ"ב (1932)
עוד ראיתי בדברות קדוש הא-להי האריא"ל, הנזכר לעיל כתוב לאמור: שהמקיים מצוות שכר שכיר בזמנו, זוכה אז לנשמה יתירה, שקונה האדם בשבת, עיין שם. ומשום כך רמוז הראשי תיבות של 'ביומו תתן שכרו' - שבת. עיין שם.
ונראה לי לתת קצת טעם לדבר: שהנשמה יתירה, שזכה בה אדם הראשון, משום קדושת שבת, היה מעין שכר שכיר, שביום השישי טרח וזרע וקצר בעולם, והקדוש ברוך הוא, שהוא בעל הבית, נתן לו שכרו אז - נשמה יתרה. וכמו שאמר הכתוב: 'ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה', ושם נרמז שבת, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על שם: 'שמור את יום השבת לקדשו' - מי שישמור מצווה זו, יזכה למה שזכה אדם הראשון - לנשמה יתירה בשבת. וקשור עם דיננו, שאדם הראשון היה שכיר ביום השישי, והקדוש ברוך הוא פרע לו שכרו ביום השישי עצמו, שתוספת הנשמה באה מיום השישי מחצות ואילך. ועיין עוד שם. אורך ימים ושנות חיים בימינה של תורה שבת.
זבח השלמים, כי תצא, עמ' 83, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' - שמעתי דרך הלצה, והוא שהעני קודם צאתו לשאול, משים עצות בנפשו, ואומר שעתה הוא ילך אצל ראובן ולוקח ממנו סך מה. וכן גם כן מלוי וכיוצא בזה, ואם כן מצא סעודה היום. ודרך קצת בני אדם כשבא עני ומבקש מהם איזה דבר, אומרים לו: ה' יסעדנו - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו.
לזה בא אדונינו דוד המלך, עליו השלום, ואמר להם ברוח קודשו שטעות המנהג הזה. וזהו אומרו: 'עצת עני תבישו' - רוצה לומר: העצה שיעץ בנפשו לקבל מכם איזה סך, ביישתם אותו באמרכם: 'כי ה' מחסהו' - ורצונו לומר: שה' ימציא מזונותיו. אם כן: 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - רצונו לומר: אם כן מי יתן תשועה להעני? והלא כל אחד ואחד יוכל לומר כן, וחס ושלום, ישאר העני ברעב.
קנה המידה, עמ' ט"ו-ט"ז, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"א (2001)
עוד ממצוות הצדקה - שייתן לעני מהמאכלים הטובים ומתוקנים, ולא כמקצת בני אדם, אשר יבררו לעני חלק ברע, כל פת מעופשת יבש היה ניקודים, וכל תבשיל סרוח שלא נשבה בו הרוח. או שנותנים לו תבשיל חדש, אבל הוא תבשיל של בשר ירקות וכיוצא, בלי חתיכת בשר לשמח לב האביונים. ...
ועוד 'מאשר שמנה לחמו' - שאינו נותן אלא מלחם הטוב. וגם בעניין התבשילים וכיוצא, 'והוא יתן מעדני מלך' - מהמובחר שבמאכלים, וכל מאכל טוב וערב. ... ובה היתה כוונת הפסוק בישעיה: 'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו מלחמך שאתה אוכל, ממנו תן לעני, ולא פת שעיפשה.
ועוד 'ועניים מרודים תביא בית' - שלא תתן לו פרוטה וילך לו, אלא 'ועניים מרודים תביא בית' - לתת לו מאכל המתוקן, כי טורח לעני והוצאה יתירה עליו לבשל בביתו.
ועוד 'כי תראה עירום וכיסתו' - שתיתן לו בגדים המכסים את גופו, ולא בגדים קרועים, ובשרו נראה לעין כל. ועוד כאשר תתן לו, לא תבחר לתת לו ירקות מבושלות מבלי חתיכת בשר, זה שנאמר: 'ומבשרך לא תתעלם' – דהיינו: מהבשר שבקדרה, לא תעלים עיניים ממנו, אלא נתון תתן לו בעין יפה. 'אתה הראת לדעת' - שהנותן מאכל לעני מתוקן יותר טוב ממה שייתן לו מעות.
ישיר משה – פירוש על שיר השירים, עמודים 119- 120. הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"ד (2004)
כל המשהה בביתו או בחנותו משקל חסר או מידה חסרה, עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה'. ואפילו אינו מודד בה כלל גם כן עובר, ונמצא לאו זה עובר עליו אפילו בעת תפילת הנעילה ביום הכיפורים, והוא הדין דבר הדומה לזה - שלא ישהה שטר פרוע. גם לא ישהה מטבע שהוא נחושת ומצופה בכסף וכיוצא בזה.
ליקוטי חמד, חלק ראשון, דיני משקלות וגניבה וגזלה וגנבת דעת הבריות, הלכה א-ג, עמ' קלא-קלב, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ו (1976)
אף כי בעולם הזה יוקר שערים, וחיסרון כיס ופרנסה, מכל מקום 'לפי הצער השכר', ו'לוו עלי ואני פורע', וראשי תיבות 'אלה מועדי ה' מקראי' - גימטריא הווי-ה אדנות - דהיינו יחוד הקב"ה, ומובטחים בחסדו הגדול שיושפע לנו שערי טובה והרווחה.
אשר על כן יש להשגיח על העניים והצנועים של העיר, ובפרט בחג הקדוש הזה.
ויקהל משה, ג' עמ' ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
מצוות הצדקה צריך לעשותה בשמחה ובצנעה כדי שלא לביישו כמו שנאמר: 'הנסתרות לה' א-לוהינו' - שרצה לומר: הצדקות הנעשות בסתר הם לה' א-לוהינו, 'והנגלות' - שאינם אלא לכבוד ולתפארת הם 'לנו ולבנינו' - שאינו אלא לקנות שם, ועוד אמרו: 'וצדקה תהיה לנו' - אימתי תחשב הצדקה לנו? - כי נשמר לעשות את כל המצווה, דהיינו בצנעה ולא בפרהסיה לשם יוהרה.
ולפיכך אמרו: שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה עם מי שהוא גרוע ממנו כי 'צדיק ה' צדקות אהב', ועוד אמרו: שאפילו לעשיר שהוא עני באותה שעה, דהיינו שהוא במקום שאין מכירים אותו, או שהשעה דחוקה לו מחמת איזה מקרה אנו מחויבים להחזיק בידו, כי בכלל הגמילות חסדים נכנס הנעשה עם העשירים בעת שיוצרכו להחזיק בידם, בממון או בדברים טובים וניחומים, ושכרו מרובה, כמובא: 'כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך באחד עשרה ברכות' - כי לפעמים מי שרואה עצמו נצרך לבריות, ויורד מנכסיו, ותבחר מחנק נפשו, חושב כי אבדה תקוותו ואז הוא מצוה לנחמו ולדבר על ליבו דברים המתיישבים על הלב, שלא יצטער על גלגל החוזר, ועל עולם שאינו שלו, כי עוד השמש במרומים, ושוב ישיב כאז שבותו כמו ששב את אחרית איוב.
אלה המצוות, עמ' רנ"ג- רנ"ד, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
'ונתן לך רחמים ורחמך, כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים' - וזה פשוט כי הקדוש ברוך הוא מודד מדה כנגד מדה, ומי שמרחם ועושה חסד עם הבריות, גם הוא בדינו, ירחמוהו וימחלו לו עונותיו בחסד, שהרי מחילה זו דין הוא, כיוון שהיא מדה כנגד מדתו.
והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: למי נושא עון? - למי שעובר על פשע. ומי שאינו רוצה להעביר על מידותיו, או אינו רוצה לגמול חסד, הנה הדין נותן שגם עמו לא יעשו אלא שורת הדין.
ראה עתה מי הוא זה ואיזה הוא שיוכל לעמוד אם הקדוש ברוך הוא עושה עמו שורת הדין, ודוד המלך מתפלל ואומר: 'ואל תבוא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי'. אמנם העושה חסד - יקבל חסד, וככל מה שירבה לעשות, כך ירבה לקבל. ודוד היה מתהלל במידתו זאת הטובה, שאפילו לשונאיו היה משתדל להיטיב, זהו מה שכתוב: 'ואני בחלותם לבושי שק עניתי בצום נפשי'.
ובכלל העניין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר במשלי: 'יודע צדיק נפש בהמתו' - וכבר יש שסוברים: צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער.
מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קי"ז - קי"ח, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
כמה גדולה מעלת מצוות הצדקה, ובפרט המצווה הלזו של הלבשת עניים, אשר נהגו לעשות לה מידי שנה בשנה לרבנים ולתלמידיהם, שנותנים הלבשה להמלמדים. ...
'ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם' - נמצאנו למדים שהקב"ה בכבודו ובעצמו הלביש לאדם ולאשתו, ולכן נהגו כל בית ישראל בכל אתר ואתר, בימים האלה ובזמן הזה, שהם ימי החורף, שהשעה צריכה לכך לקיים מצווה זו של הלבשת ערומים כדי להלוך אחר מידותיו של הקב"ה.
'משה עבד', דרוש ו', דף ל"א עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
'דרכיך ה' הודיעני, אורחותיך למדני' - והטעם כי בעשיית המצוות שאין בהם חסרון כיס כמו לווית המת, עניית קדיש, ברכת הלבנה וכדומה, אומר האדם 'דרכיך ה' הודיעני'. - הודעה דווקא, ואני דרך מצוותיך ארוץ בחשק. אך באורח צדקה שאין האדם מורגל בעשיית הצדקה, טורח הוא לפניו לבזבז ממונות לצדקה, ואומר מקמצנותו: איני יודע מהי טיבה של צדקה זו.
אורחות הצדקה צריך לו מלמד, כמו שהמלמד בתחילה מלמד לתינוקות א' ב' ג' ד' וכו' ואחר כך נקודות ואחר כך מלמדו פסוקים של תורה, ואחר כך נביאים כתובים, ואחר כך תורה שבעל פה, ואז יתלמד. ואם לא יעשה המלמד כך אלא מתחילה ילמדו גמרא וקבלה, עד שאפילו ימות לא ילמוד שום דבר ויצטער מלימוד, כן אורח הצדקה צריכה לימוד, שילמדו האדם שמתחילה יתן פרוטה לצדקה ויהיה קל לפניו ויתן, וכשהורגל בזה יוסיפו לעשות בו עד שיתן נדבה לעני ג' פרוטות ...
וכשהורגל באלו, אזי אם יזכהו ה' מנדבת ליבו יבנה בתי כנסיות ובתי מדרשות.
ויבחר משה אות ד', עמ' ס"ט – ע', הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
נשאל באדם אחד שנדחקה לו השעה יותר מדי, ולא מצא מי שיפרנסנו, אם מותר לו לגנוב ולאכול משום פיקוח נפש או לא. ...
והואיל ופתח לנו הרב פתח כחודו של מחט, אף אנו נבוא להורות לאיש הזה שמותר לגנוב ולגזול ... ויש לנו כר לדבר ממה ששנינו בפרק ה, פאה, משנה ד, וזו לשונו: 'בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום, וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ייטול, וכשיחזור לביתו ישלם - דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים: עני היה באותה שעה'. עד כאן.
ופשוט הוא שההלכה כחכמים, שפוטרים מתשלומים ... הרי שאף על פי שהוא מציל עצמו בממון של עניים, אפילו כך פטור הוא מלשלם אחר כך, שהרי חברו היה חייב מן הדין לפרנסו, ואם היה אכזרי ולא רצה לפרנסו וקם זה וגנב לו והחיה את נפשו יפה עשה, וקורא אני עליו: 'והחוכמה תחייה בעליה'. ולא אמרנו אלא אם היה בסכנה, מפני הרעב, שאם לא היה גונב וגוזל לאכול היה מת. אבל אם היה רק מצטער ברעב לבד, ויכול לצער עצמו עד שישכיר עצמו ויטול שכרו או יכול לחזר אל הפתחים וימצא מה שייתן לו מתנה חינם, בזה אנו מודים שאסור לגנוב או לגזול אפילו על מנת לשלם אחר כך, שמזה עתה, איסור עשה.
מלאכת הקדש, פרשת קדושים, ד"ה 'לא תגנובו', דף קל"ד עמ' ב-דף קלה עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון, ליוורנו, תקס"ג (1803)
'לא תעשו עוול במשפט - רש"י: מלמד שהדיין, המקלקל את הדין קרוי עוול' - כלומר, שכאן לא לדיין מזהיר המקרא, שלא יעוות הדין, אלא שכאן לישראל בכלל הוא מזהיר: כשתעשו דיינים, לשפוט אתכם, לא תעשו אדם עוול דיין. וכפירוש רש"י בספר דברים בדיבור המתחיל: 'לא תכירו פנים', שפירושו שמהווה אזהרה לממנה הדיינים, גם כן זה המקרא שכאן כך פירושו וזוהי גם כוונת רש"י לפנינו בדיבור המתחיל: 'לא תעשו עוול במשפט' הכתוב גבי משקולות.
ומטעם זה כתבו בלשון רבים, משום שאם כתבו בלשון יחיד כל אזהרות הללו שלמעלה ונאמר: לא תעשה עוול במשפט, תטעה ותאמר שהיא אזהרה לדיין, אבל על הממנה דיין שאינו הגון, אין לו חשש עוון. לכך כתבו בלשון רבים, לומר שזו אזהרה היא לממנה, שהם כל ישראל, שהם ממנים הדיינים.
מלאכת הקדש, פרשת קדושים, ד"ה 'לא תעשו עוול במשפט', דף קל"ה עמ' ב, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון,ליוורנו, תקס"ג (1803)
'שוטטו בחוצות ירושלים ... ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט, מבקש אמונה ואסלח לה' - והלא ירמיה עצמו היה שם, והיה צריך שישראל יינצלו בזכותו, כי די בצדיק אחד ... ואם כן למה לא בטלה הגזרה בזכותו? ...
'אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט' - איש שר ומושל ועושה משפט ומבקש אמונה בין אדם לחברו.
... כי כשיהיה חמס וגזל ועושק וכיוצא מעבירות שבין אדם לחברו בתוך העיר, לא יועיל לזה זכות צדיק אחד, אף שהוא גדול כל כך, יען שלא יהיה ישוב העולם. ... אבל אם ימצא איש שהוא שופט צדק ועושה משפט בין אדם לחברו, אז יתיישב העולם על ידו, ועל זה נאמר 'מלך במשפט יעמיד ארץ'. מה שאין כן, אם יש צדיק גדול, אבל אין דבריו נשמעים, אז לא תועיל זכותו להם.
תורת משה, כרך ב', בגדי ישע, דברי משה, ירמיה, עמ' י"ז-י"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
הצדקה נמשלה לזריעה כמו שאמר הכתוב: 'זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד'. ... כמו שהזורע חיטים זורע אותם בסתר, וחוזר המחרישה לכסות הזרע תחת הקרקע, ויהיה טמון ומכוסה שם, שאם לא - לא יועיל, כך הצדקה צריכה להיות בסתר, שמתן בסתר יכפה אף.
דרש משה א', עמ' רפ"ז, טבריה, תשל"ד (1974)
'עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא' - על ידי גמילות חסדים, שיש באותה צדקה שעושה, דהיינו - שהוא טורח לכתת רגליו לקנות קמח וללוש ולאפות פת - בזה יזכה לשיבה.
וכן אמר באברהם 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה' - רצה לומר בצדקה שיעשה, יהיה בה דרך ה' - שהיא גמילות חסדים. וזהו 'רודף צדקה וחסד' - רצה לומר צדקה שיש עמה גמילות חסד - אז ימצא חיים. גם דקדק לומר רודף, שבמה שהוא רודף ומחזר אחר העני, ואינו ממתין עד בואו לחזר על הפתחים ולהתבייש לפניו, בזה ימצא חיים, וגם צדקה וכבוד.
'מדרשו של משה' ,עמ' קפ"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשע"א (2011)
חכמינו זיכרונם לברכה דרשו: 'בגלל הדבר הזה' - גלגל הוא שחוזר בעולם, היום זה עשיר וזה עני, ולאחר זמן, יתכן הופכם, ולכן הזהירה התורה: 'לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ כי פתוח תפתח'. ויש לדייק, והלא מכלל לאו אתה שומע הן, ומדוע הזהירה התורה, אזהרה אחר אזהרה: 'לא תאמץ לבבך' - 'כי פתוח תפתח'?
ולפי עניות דעתי, נראה: 'לא תאמץ את לבבך' - ולא ירע בעיניך לתת יגיעך לאחר, שלא עמל בו כלל, כי הלא יתכן, אשר בקרב הזמן, 'פתוח' אתה 'את ידך' לקבלו ממנו, וכמו שהמליצו חכמינו זיכרונם לברכה: הקדימו רפואה לעני. ואפשר שזה רמוז במקרא פרשת משפטים: 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' (וידוע בחכמינו זיכרונם לברכה: 'אם' האמורה כאן היא לחובה) וזה שנאמר: 'כסף תלוה את עמי' ותתן בדעתך שמא מחר אתה העני, 'עמך' - דהיינו העניות יהיה אתך בגורלך, ויתהפך המזל, ועניות זה העני יהיה בך.
ברכת אליהו, עמוד נ"ח, עפולה, תשי"ב (1952)
ישנם אנשים הרואים את השלימות רק בבעלי תורה ולא באנשי מעשה, וטועים הם. וכבר אמרו חז"ל 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה'. אומרים חז"ל 'עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצוות אצל בעלי תורה בגן עדן' - הרי שגם בעל מעשים טובים שווה הוא לבעל תורה. ...
'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב' - רבי יוחנן בעל המימרה גילה לנו, שלאו דווקא מי שגדל בתורה - היינו מי שהיה גדול בתורה, אלא אפילו מי שהיה עמלו בתורה - כלומר שכל מעשיו, כל העמל שלו, העסק שלו, הוא על פי התורה.
כי על ידי מעשיו הטובים והנהגתו הישרה, עושה נחת רוח ליוצרו ...חזקה עליו שגדל בשם טוב, שלא פגע בזולתו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו, כן גם רוח הבורא נוחה הימנו, ועד יום לפני פטירתו הולך שם טוב לפניו, במיוחד אם הוא בעל צדקות.
דרש משה- דרשות והרצאות, הספד על ירא שמיים ובעל צדקות, עמוד 311. הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד,
'הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד' - דהיינו מי שהוא רגיל ליתן צדקה בעושרו, שחננו הקב''ה ועושה בו כמה מצות, כגון הכנסת אורחים גמילות חסדים, מפרנס יתומים ואלמנות וכו'.
שבכל מצווה ומצווה שעושה, קונה לו פרקליט אחד, ...רוצה לומר על-ידי מעשיו הטובים, הוא בורא כמה חיילות מלאכים, המלווים אותו ליום הדין, ומקדימים את פניו ומלמדים עליו סניגוריה.
ודל נחשב מי שהוא דל מן התורה והמצווה, שאין אני אלא עני בתורה. 'מרעהו יפרד', דהיינו - אפילו עשה איזה מצווה, פעם אחת, באקראי, ונברא ממנה מלאך אחד, עתיד להיפרד ממנו בעולם הבא.
"ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 310, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998).
'איש אשר מצא כלי זהב, אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. - אפילו בזמן הזה, שאין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדנו, אף כאן המצוות שאנו עושים נחשבים לנו כקורבן. ומונה והולך מה הם המצוות 'איש אשר מצא כלי זהב' - רומז למצוות המעולות, שנחשבים ככלי זהב:
תחילה, הנותן צדקה לעניים הגונים. ולא משום שנטה למות, אלא 'זהב' - ראשי תיבות: זה הנותן בריא. שנית, 'אצעדה' - שהוא צועד ברגליו לעשות גמילות חסדים כגון הלווית המת וביקור חולים והכנסת כלה וכיוצא בהלוך הרגלים. 'וצמיד' - דהיינו שהוא משתתף עם הציבור בצרתם, ואפילו אם הוא שלום עליו ואינו בצער, אף כאן יצטער עמהם, ולא יאמר שלום עליך נפשי, ולאו דווקא צבור אלא אפילו רק אחד מישראל, צריך להצטער בצערו. 'טבעת' - דהיינו אם יראה אנשים נפרדים זה מזה, או איש ואשתו, ידבק אותם יחד להיות נחשבים כאחד על ידי מתיקות לשונו, ויהיה נחשב מתלמידיו של אהרן רודף שלום ואוהב שלום. 'עגיל' - יהיה שוקד ומסביב על עניין העניים, למצוא להם טרף, אם לא במעותיו, ברגליו ובפיו לקבץ להם. ... 'כומז' - עלה חשבונו חסד הכולל – דהיינו: יעשה חסדים לקיים מה שנאמר: 'הגד לך אדם מה טוב ואהבת חסד.
ספר וישמע משה, דרוש א' עמ' ח-ט. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
'אוהב את הצדקות' - נותן צדקה בעין יפה ובלב שמח. ולא יאמר: מכיוון שאני עוסק בתורה, פטור אני מן הצדקה, כי עניין הצדקה הוא מתוך לב טוב שיש באדם, שהוא דבר המסוגל לקניית התורה.
אהבת שלום, עמ' 141, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך' - כתוב במדרש: בשעה שאמר לקב"ה: 'וכל אשר תתן לי', אמר לו הקב"ה: הנני נותן לבניך עשרת ימי תשובה על כל זה.
וצריך ביאור ואפילו לפי פשוטו, על פי מה שאמר החיד"א: שהצדקה צריך לעשות יותר בתשרי. וכמו שכתב הרמב"ם: בעשרת ימי תשובה מרבים העם בצדקות. ועתה, אפילו כשראה הקב"ה שיעקב אבינו, עליו השלום, הרבה בצדקה ואמר: 'וכל אשר תתן לי' מעין דוגמא, השיבו הקב"ה בשביל זה אני נותן לבניך עשרת ימי תשובה. דהיינו, שימחלו להם העונות, בשביל הצדקה שהרבית.
תורת משה, עמ' כ"ו-כ"ז. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הריני הולך לעבודה כדכתיב: 'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב' - להרוויח לחם חוקי ולהביא טרף לבני ביתי, לחם לאכול ובגד ללבוש, והוא ברחמיו יסייעני ויצילני מכל חשש איסור ונדנוד עבירה בעבודתי ובכל מקום שאני נמצא.
ויקויים בי מקרא שכתוב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', 'אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך'. ויהיה רצון מלפניך ה' א-לוהינו וא-לוהי אבותינו ש'אל תשליכיני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני' - לי ולבני בייתי כל ימי חיינו תמיד לעבודתך.
יראת השם, ליקוטים וחידושים , עמ' 414-415 הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
ראובן תושב עיר אחת, ומנהגו להתפלל בביתו בשבתות ובמועדי ה' ובמניין ובספר תורה. וראובן הנזכר, עם כל זה שהוא מתפלל בביתו, הוא מתנהג עם כל בני העיר, לתת מנת חלקו בכל הוצאות העיר, כמו שוחט ומלמדי תינוקות וכיוצא מאלו.
והן היום נצבו כמו נד כמה יחידים מהעיר, למונעו להתפלל בביתו, שכפי הדין חייב להתפלל בבית הכנסת הקבוע. וראובן משיב שהרבה מצוות הוא עושה להתפלל בביתו, וכיוון שהוא נותן להם חלקו בכל הוצאות העיר, אין להם למנוע אותו, וגם המתפללים בביתו גם כן הם נותנים חלקם להוצאת העיר, ומה שנמנעים לבוא לבית הכנסת הוא מפני שידעו בבירור שיצא מחלוקת וקנאה ושנאה, וזאת הסיבה שנמנעו עצמם לבוא לבית הכנסת להתפלל. ...
זכינו לדין בפשיטות, שאין כח ביד המערערים כנגד ראובן שלא יתפלל בביתו ובחומותיו כי הדן דין אמת הן פוטר אותו, שהלכה כמותו בשפי, ואין מוחה בידו וביד המתפללים בביתו כלל. ...
והנני יוסיף כי גם פה, עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמה יחידים מקהילת קודש אחד, הולכים לבית כנסת אחרת ואין מוחה בזה, הא ודאי כי כך נהגו מימי קדם.
שמו משה, אורח חיים, סימן א', דף א' עמ' א'- דף ב' עמ' ב', הוצאת בן ציון בנימין, איזמיר, תרל"ד (1874)
יהיו דברי אלה עם יחידי סגולה, החרדים אל דבר ה' שומרי תורתו ומצוותיו, איש איש תחת אחיו יעזורו, לתקן פה העיירה, היא העיר הבירה, עיר ואם בישראל תוניס, יגן עליה א-לוהים, קופה גדולה ואוצר נחמד למחסה ולמסתור, לחסות תחת כנפיה כל אלה אשר דבר ה' ידרושו, ואשר כח בם לעמוד בהיכל ה', אשר הכרת פניהם תענה בהם כי ראויים הם מצד יראתם וחכמתם, וזכות דעתם לרעות ביעקב עמו ובישראל נחלתו, הן מבני הארץ ממש הן מבנותיה סביב סביב, והענק יעניקו להם ברכה עד בלי די לכסות ולמלאת את כל מחסוריהם ומחסור אנשי ביתם, בפרסים תמידיים חודשיים שנתיים. והעמד יעמידו להתלמידים האלה מורים מובהקים, שלמים בכל יראה חכמה ודעת, להדריכם בנתיבי ההוראה וההנהלה הציבורית, ומי לה' אליי? כמאמר אדונינו משה.
שו"ת ישיב משה, הקדמת המחבר. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
'מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו' - יש בבני אדם שלוש מידות בנותני צדקה:
יש שרוצה הוא להחזיק ביד לומדי תורה, ביד אותם החכמים העוסקים בפלפול, בעלי ישיבה, כדי שיהיו מורי הוראה בישראל. יש שאוהב את החכמים בעלי הגדה, שאומרים לו פשטים, מוסרים ומעשיות ומהנים אותו. ויש שהוא אוהב ליתן צדקה דווקא לעניים האומללים המחזרים על הפתחים, כי יכמרו רחמיו עליהם לרוב שפלותם. כך שיש בזה מה שאין בזה.
אבל מי שהוא רגיל בנתינת צדקה לכל שואל, שלושתם עולים בידו, כי הוא מספק לתופסי ישיבה, לבעלי הגדה ולעניים מרודים. מדה כנגד מדה זוכה לבנים בעלי חכמה - כנגד מה שהספיק למורי הוראות. בעלי הגדה - כנגד נתינתו לבעלי הגדה. בעלי עושר - כנגד מה שנתן לעניים מרודים.
זאת אומרת: 'מתהלך בתומו צדיק' - שהוא עושה צדקה בתום ליבו עם כל השלושה, ואינו אומר זו מעולה מזו, 'אשרי בניו אחריו' - שזוכים לשלוש המעלות הנ"ל.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 185, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
'שוא לכם משכימי קום, מאחרי שבת, אכלי לחם העצבים, כן יתן לידידו שנא - מי שנדד שינה בעולם הזה, ועוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד' -
באנשים גומלי חסדים טובים, שיושבים העניים בביתם ומאכילים לפיהם מעדני מלך, שכגון אלו - אין צריכה לנדוד שנתם בעולם הזה, לעסוק בדברי תורה בלילה, כדי שהקב"ה ימשוך עליו חוט של חסד, שכיון שבלאו הכי, במידת החסד שיש בהם, ניתן להם סגולה כזאת.
ועכשיו זה שכתוב 'שווא לכם משכימי קום' - תיבת 'לכם' דווקא, והיינו לומר שדווקא לכם, שאתם גומלי חסדים טובים הוא שווא משכימי קום ...
'כן ייתן לידידו שינה' - ייתן לידידו אינה כדרשת הש"ס שהוא מלשון נדידה, אלא הוא מלשון ידיד, והיינו שהאיש העושה חסד, כי הולך בדרכי ה', שהוא אל רב חסד נקרא ידיד ה' כנודע, וכלומר שכגון אלו, שאתם אנשי חסד ראוי כל אחד ליתן שינה על עפעפיו .
דרש אברהם חלק ב' ,דף א עמוד א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, סלוניקי, תרי"ב (1852)
'שאלו את שלמה בן דוד עד היכן הגיעה כוחה של צדקה. אמר להם צאו וראו מה אמר דוד אבא: פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד. רבי אבא אמר מכאן: הוא מרומים ישכון'. ...
שרמז להם שלמה המלך, עליו השלום, שבכוח הצדקה שהיא עומדת במצחו לעד, ואין עבירה מכבה אותה, אז 'קרנו תרום בכבוד' - ולא תישאר בקליפות, ולא יגיע לה שום נזק כמו שאמרנו לעיל. ורבי אבא הביא פסוק: 'והוא מרומים ישכון', שגם זה הפסוק רומז עניין זה, דהיינו שישכון מרומים, שתעלה נשמתו מהקליפות ולא תישאר במעמקי הקליפות, מה שאין כן שאר מצוות, כי אין להם סגולה זו.
מעשה ניסים, פרשת שמות, דף ט' עמ' א-ב, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - ראיתי באדם אחד, גדול הדור, שבא עני בן טובים לפניו וסיפר לו את צערו, אז נתן לו נדבה הגונה, ואחר-כך נתן לו שנית. ושאלו האיש מה זאת אדוני הרב? והייתה תשובתו: כי בראשונה נתן לו כדי להשקיט צערו מחמת הסיפור, ובשנית נתן לו לשם מצווה.
וזהו שאמר הפסוק: 'נתן תתן לו' - רוצה לומר: שני פעמים, ואז 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - כלומר לא יהיה הנתינה מחמת רוע צער לבבך וכאבך אז לא תהיה המצווה בשלימות אלא תתן לו לשם המצווה.
ליקוטי ניסים, פרשת ראה, עמ' רע"ג, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
'אמר לו רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למוות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק בשאול מי יגיד לך' - אם זכית שיש לך עושר, תקדים בכל יכולתך לפזר בעצמך לצדקה להיטיב לנפשך, ואל תתמהמה בזה, ונתן טעם לדבריו שאם יפתך יצרך שתפזר לצדקה אחר מיתתך כדי שתתקבל נפשך שם בכבוד - רוצה לומר: הצדקות שתעשה אחר שתהיה בשאול, לא יגיע מזה תענוג להקדוש ברוך הוא, שעיקר נחת רוח שהקדוש ברוך הוא מקבל ממעשי האדם הוא רק כשהוא חי ובחירתו בידו, ויצרו מקטרגו ומעכבו, והוא כובש את יצרו. ואם תאמר שעדיין אתה בחור ויש לך עת לפזר אם בחיים חיותך אחר זקנותך לזה אמר: 'ואין למוות התמהמה' - ופן תמות מיד בבחרותך. 'ואם תאמר אניח לבני' - אינו רוצה לפזר צדקה כלל לא בחיי ולא במותי, רק אניח כל העושר ירושה לבני, הנה גם הוא הבל וכסילות.
ליקוטי ניסים, חידושי מסכת עירובין, עמ' שכ"ה, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
'ויסר המלך את טבעתו מעל ידו, ויתן אותה על יד יוסף' - כל גבאי צדקה ראויים להתכנות בשם יוסף, כמו יוסף הצדיק שהיה הוא המשביר לכל עם הארץ. ...
הן עתה שקיימו המצווה הגדולה שהיא לתת הצדקה 'על ידו' ולא על ידי משרתו. ועוד אחרת גדולה מהצדקה הניתנת 'על ידו' - והיא שניתנת ביד גבאי צדקה, שהיא נותנה ואינו יודע למי נותנה, ונטולה ואינו יודע ממי נוטלה. וזהו: 'מעל ידו' - ומעולה ממנו הוא 'ויתן אותה יוסף' - שהוא גבאי צדקה.
דרישה מחיים דף כ"ה, עמ' ב, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
ראובן הוחזק להיות מכת הכסילים משתטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. אך בימי וסת השיטות מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתיים ובריח,
ובא שמעון ואמר: שתיקון חולי זה - שלא יחזור לחולי זה לעולם הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים, ואמר שכן ראה בעיניו, שכן אירע לאדם אחד בעירו ונתרפא על ידי זה. וכן העידו נשים מבנות ישראל שהם גם כן ראו כמה בני אדם שנשתטו ונתרפאו על ידי אכילה זו.
ועל זה נסתפק השואל אם זה החולי נקרא חולי שיש בו סכנה לכדי שנאכילהו איסור נבלה בידיים, או אין בו סכנה מיקרי, שהרי עינינו הרואות שאינו מת מחולי זה, דווקא חוזר ומשתפה הוא - ואסור, שלא אמרו: בכל מתרפאין אלא בחולי שיש בו סכנה.
עוד נסתפק השואל, שאף אם תבוא לומר שהוא חולי שיש בו סכנה, מכל מקום, כיוון שתרופה זו אינה מדרך הטבע כדרך כל התרופות שעושים הרופאים, אלא בדרך סגולה היא, אם אסור או מותר? ...
וודאי שמותר להאכילו לשוטה זה - רפואה זו של נבלה, ומוטב שנעבור על לאו זה של 'לא תאכלו כל נבלה' ולהאכילו בידיים, כדי שיתרפא וישמור אחר כך את חוקי הא-להים ואת תורותיו.
אדמת קדש, חלק א', יורה דעה סימן ו, דף כ"ו עמ' א'-דף כ"ז עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
הנה יש בתורה מצוות ביקור חולים. ולכאורה מה יוצא לחולה ממצווה זו? והרי אותו מסכן לא יכול לאכול אפילו דייסה, ומביאים לו שוקולד? ומביאים לו פרחים? איזו מצווה היא זו?
ב'שולחן ערוך' מבואר שמצוות ביקור חולים עניינה כדי שהבא לבקר את החולה יראה בעיניו כיצד החולה סובל. ואז יתמלא עליו צער ורחמים ויבכה עליו בתפילה ובקשת רחמים מהקב"ה שירפאו. וכתב שם: 'וכל שביקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים, לא קיים המצווה'.
נתיבי אור, גלות וגאולה, עמ' ק"נ-קנ"א, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשע"ג (2013)
אנו בית הדין בעיר ואם בישראל מצרים, נדרש מאתנו לחוות דעתנו בזה, שרבים מאחינו בני ישראל, ה' עליון יברך אותם, מתנדבים תמיד כסף לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן, עד שיש לבית הכנסת הנזכר יותר על כדי צרכו, ויש הרבה מהתמידים מוצנעים ללא צורך בהם, ולכן שואלים לדעת, אם מותר לפי דעת תורתנו הקדושה, לשלוח תמידי כסף הנותרים לבית כנסת אחר הנחוץ לו, להדליקם לפני היכל הקודש, או שמא יש איסור בדבר?
והנה אחר עיון בדבר זה, ראינו שאין איסור בזה כלל, אלא אדרבא, מצווה עושים לתתם לבית כנסת אחר, הנחוץ לו תמידים להדליקם לפני היכל הקודש, מאשר שיהיו מוצנעים מבלי להשתמש בהם כלל. ולא כך היתה כוונת המתנדבים שיהיו גנוזים, אלא שידלקו ויאירו לפני ההיכל. לכן מותר בשופי שיתנום לבית כנסת אחר להשתמש בהם ולהדליקם לפני היכל הקודש. ...
ואין לחוש למה שחקוק על התמיד, קודש לה' לבית הכנסת הרמב"ם, זכותו יגן עלינו אמן. כי כל מצרים מקומו של רמב"ם הוא. וטוב שיהיה דלוק בבית כנסת אחר במצרים, מאשר שיהיה גנוז בבית כנסת הנקרא על שם הרמב"ם, אחרי שבית הכנסת הרמב"ם יש לו תמידים יותר מכדי צרכו.
שו"ת נא"ה משיב, חלק יורה דעה, סימן ד', הלכות צדקה, עמוד צ"ד. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959)
'והחזקת בו' - שהיה לו לומר: תחזיק בו, ואפשר שרמז שהו' של 'והחזקת' - מולידה תיבה כאילו 'החזקת והחזקת' כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ויתן לך' - יתן ויחזור ויתן.
והפירוש: 'החזקת והחזקת' - כי אם החזקת פעם אחת, ומטה ידו פעם אחרת, לא תסבור שכבר יצאת ידי חובה עימו, אין זאת אלא - הגם שהחזקת כבר, והחזקת פעם אחרת.
עוד ירמזו: שלא יתן מתנה מרובה פעם אחת, שאם כה יעשה העני מוציאם תכף, ויחזור לעוניו, ולכן צריך שיתן לו - מעט מעט כדי שיועיל לו לזמן הרבה, וזה הרמז: 'החזקת והחזקת' - כי כאשר עלה על ליבך לתת - תחזיק ידו כמה פעמים.
'קרבן נתנאל', עמ' שצ"ג , יצא לאור על ידי חכם אליהו חבובה, חיפה, תשכ"ח (1968)
'אדם כי יקריב מכם קורבן לה' - מה שנאמר בזוהר הקדוש פרשת ויקרא כי קרבן העני אף על פי שהוא מן התורים ובני יונה, יותר חשוב וחביב מקרבן העשיר שהוא מן הבקר. ...
והטעם כי העניים הם ענווים ושבורי לב וכתוב: 'קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע', וזהו: 'אדם כי יקריב מכם'. 'אדם' - היא רומזת על הענווה כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אדם' - ראשי תיבות: אפר דם מה, או 'אדם' ראשי תיבות: אברהם דוד משה, שהם התהלכו במידת הענווה כנודע.
'כי יקריב מכם קרבן לה' - זה הקרבן שהקריבו, זה האדם שהוא עני ונכה רוח, זה הקרבן - יחשב לה' וחביב לפני ה' יתברך, אבל הקרבן הזה, מן הבהמה או מן הבקר, דהיינו מן האנשים שהם בעלי גאווה וגסות רוח, שחושבים עצמם גדולים כמו הבהמה והבקר, שהם גדולים בכמות תקריבו את קרבנכם, זה הקרבן נקרא שלכם שאין כך גם - לכפר העוון, אבל אינו חביב לפני כמו קרבן העני.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' מ"ג, דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו' - כתב הרמב"ם זיכרונו לברכה: שיש ח' מעלות בצדקה, והחשובה והנעלה מכולם היא כאשר הנותן אינו יודע למי נותן, והמקבל גם כן אינו יודע ממי קיבל.
וזהו: 'ה' צדקות אהב'. ואיזו מהם אהב מכל? - כאשר 'ישר יחזו פנימו' - דהיינו: כשהעני יכול להסתכל פניו של הנותן, ישר בלי שום בושה, כי לא יודע שזהו שנותן לו.
וגם אפשר לפרש הפסוק לפי המעשה שהביאו חכמי המוסר; שפעם אחת מורנו הרב חיים ויטאל זצ"ל ראה במצחו של המהר"ם גלנטי זצ"ל כי האות ג' הפוכה, ואמר לו שיש לו חשש גזל חס ושלום. וכשבדק נוכח לדעת כי אישה אחת היתה טווה לו צמר ביתר יעילות מיתר הנשים, והוא היה משלם לה כמו כולם. ואז שילם לה כראוי לעבודה היפה שעשתה, ונתקנה הג'. וזהו: 'ישר יחזו פנימו'.
יראתך היא, חידושי תהילים, עמוד י'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
'ויהי ה' משגב לדך' - סופי תיבות: 'יהבכ' - אותיות: 'בכיה', לרמוז מרבותינו זיכרונם לברכה, ששערי דמעה לא ננעלו, לכן בגלל הבכי והדמעות של העני, ה' נהיה למשגב לו ושומע תפילתו.
יראתך היא, חידושי תהילים, ע' ט'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
'האף תפר משפטי, תרשיעני למען תצדק' - ה' מגלה פה לאיוב, כי השורש של כל טענותיו הוא שהוא רוצה לראות את עצמו חף מפשע, ומכיוון שכך יש לו טענות על ה': למה ה' נותן הצלחה לרשעים, למה אין הוא עושה משפט בהם. אבל איוב עושה את זה, אולי מבלי שיהיה מודע לכך, למטרה מסוימת: 'האף תפר משפטי תרשיעני למען תצדק'. הוא רוצה לראות את ה' כאחראי, ואת עצמו כבלתי אשם, וכאילו אין לו חלק בכל ההתרחשויות הללו.
אבל ה' אינו מסכים לו. ה' אומר לו, אני לא המשרת שלך לנקות את העולם מרשעים כדי שאתה תחיה בשלוה, זה אינו התפקיד שלי. אני שמתי אנשים כמוך בעולם כדי שהם יילחמו למען הצדק ולמען המשפט, ואם אתה יש לך רגש כה חזק למשפט וליושר ולצדק אז אתה מוכרח לעשות משהו, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולצעוק: למה אני לא עושה. אתה הופך את סדר של כל הבריאה, זה לא הסדר שאני סידרתי בעולמי. ... אני חפץ שבני אדם יעשו חסד משפט וצדקה. איני חפץ תמיד שאני אעשה את זה ישירות. אני נותן מקום לבני אדם לעשות, ואם הם אינם עושים, הרשע מתחזק, אבל בני האדם הם האחראים על כך. אני רוצה שהם יהיו אחראים.
נתן חכמה לשלמה, שיחה על איוב, עמ' קסד-קסז, הוצאת דוד ששון, ירושלים, תשמ"ט (1989)
לוויה: תהיו עומדים על הפקודים להיות חרדים לעשות לוויה לאהובים רעים וידידים. בעת אשר הם יוצאים לדרכים. שהיא דומה להצלת נפשות, לעיתות הנצרכים. וכל שאינו מלווה אותם, נכלל עם הפושעים בגופם, וכאילו דמים הם שופכים. ושיעור לוויה: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, שיוצא ממנה. דהיינו: שבעים אמה ושיריים. חבר לחבר - עד תחום שבת, דהיינו: אמות אלפיים. תלמיד לרב - אין לו שיעור, הנראה לעיניים. וכל מי שמלווים אותו, אפילו בעיר, ארבע אמות, אינו ניזוק ומרחמים עליו מן השמיים. ואין שיעור לשכרה הטוב בעדי עדיים.
צו לצו, דף ע"ה עמוד ב', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
'וכי ימוך אחיך ומטה ידך עמך' - זהו שאמר הכתוב: 'אל תגזל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם' - אמר הקדוש ברוך הוא: 'אל תגזול דל כי דל הוא' - אני עשיתי אותו דל, ואני הוא שעשיתי אותך עשיר. אני בידי היכולת להפוך אותך לדל, ולדל אהפוך אותו לעשיר. אלא רצוני לזכותם - אם החזקת בידו קודם שימוט, אתה זוכה להתברך בעושרך, ותקנה חיי עולם הבא. והעני כשיקבל עליו העניות, ואינו מתרעם עלי, הוא זוכה להיות עשיר בעולם הזה ולעולם הבא - כי הכול בידי.
ואני הוא המנסה את העשיר ואת העני, האם תשמרו חוקותי משפטי ותורתי שצוויתי אתכם, ועשיתי אתכם אחים. האם תהיו אחים מרחמים זה את זה כמו שאני מרחם עליכם.
עץ החיים, עמ' ק"ד, הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך האדם ליתן צדקה לעני, לפי שמעלת הצדקה גדולה עד מאוד, שמצלת את האדם אפילו ממיתה עצמה, וכל הנותן צדקה לעני מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה, שנאמר: 'מלבד עולת הבוקר' - שכאן תמצא ראשי תיבות: 'מלבד' - מלווה לעני בשעת דוחקו. ודרשו: דוחקו של מי? דוחקו של מלווה. ...
ועוד, שהעני, כשיורד מנכסיו, הוא חשוב כמת. וזהו 'מחצית השקל' - אם תחלק המילה תמצא אותה: מת חי וצ' באמצע, שהיא הצדקה - שאם מעלים האדם עיניו מן הצדקה, חס ושלום, שגורם לו מיתה. ואם מהנהו מנכסיו, כביכול שהוא מחיה אותו. וזהו שבא הרמז במילת 'מחצית'.
כסף צרוף, פרשת משפטים, עמ' פח, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'תנו רבנן: הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. עד כאן לשון המאמר.
ולהבין כפל אומרו: 'ואינם עולבים', 'ואינם משיבים', והיה לו לומר: 'הנעלבים' ו'שומעים חרפתם'. אך יובן העניין בשאלת החכם: מה היא הגבורה השלמה? אמר לו: המחילה בעת היכולת. ולכן אם הנעלב ישים יד לפה לפני עולבו ממיעוט יכולתו, אין זה ממידת טובו וחסדו, רק היא כתשובת הזקנה, אשר לא מצא יד לנערות לגנוב ולנאוף וכדומה. אך אם הוא שגיא בכוחו, ויש לאל ידו לעשות רע, וכבש את יצרו מיראת שמים שבו, לאל אשר אלה לו, שכרו אתו ופעולתו לפניו מבורא עולם ה'.
זהו שאמר: הנעלבים ואינם עולבים' - ירצה, משלא הספיק לו לתנא, עליו השלום, לומר: 'הנעלבים' סתם, והוסיף ואמר: 'ואינם עולבים' - משמע שיש בידם לעלוב גם הם את אחרים, אך לשם שמים הוא שאינם עולבים. והוא הדבר בחלוקה השנייה של 'שומעים חרפתם' - שיש לאל ידם להשיב, ומיראת שמים הוא שאינם משיבים, 'עושים מאהבה' גם כן בענייני המצוות.
ספר שיר חדש, אות ה"א, עמ' צו. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
'אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה' - וזהו אתה בן אדם, אם בא אליך עני להלוות ממך כסף או לתת לו צדקה 'את העני עמך' - כלומר אתה צריך להסתכל ולראות רק שהוא עני עמך, 'ולא תהיה לו כנושה' - רצה לומר: תראה את הנושא הסיבה שבשבילה הוא עני, דהיינו שהוא עצל, ולכן יפתך ליבך שלא לתת לו. ולכן לא תראה את הסיבה, אלא 'העני עמך' - שעכשיו הוא עני, ולכן כתוב: 'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - שתראה את הסיבה ואתה מדקדק עליו, למה הוא ככה איש עצל ולא הולך לעבוד, ש'בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - מכיוון שאתה לא מדקדק עליו, גם ה' יתברך לא מדקדק אחריך, אם אתה גם כן ראוי לתת לך ברכה.
דעה והשכל, עמ' קנ"ח, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'ויהיו עניים בני ביתך' - שאל יאמר האדם פעם בשנה, כמו בפורים או כשיש לו שמחה בביתו, אז פותח את ביתו לרווחה לפני מקבלי צדקה, ושאר הימים סגור ומסוגר. לזה אמר: 'ויהיו עניים בני ביתך' – דהיינו: עניים יהיו תמיד בביתך, עד שיחשבו בני אדם, שעניים אלו הם בני ביתך.
נחלת עזרא חלק ג' עמ' 21 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
'צדק צדק תרדוף' - יש הרבה עניים ואין לו די מחסורם לתת, ויש עשיר אחד שיש לו הון רב ואינו נותן. וקיים לנו שכופין על הצדקה, אלא שאין יכולים לכופו. לכן אומר: כיוון שהדין הוא לכופו, אגזול ממנו ואתן לאלו העניים, והוא בדעתו שיפה עושה.
על זה אמר: 'טוב מלא כף נחת' - שהולך ופועל ועושה מעט משלו, ולא אותו שגוזל וחומס מאותו עשיר, שאינו רוצה ליתן, הגם כי כוונתו אינה כי אם לחלק לעניים.
וזהו הכפל: 'צדק צדק תרדוף' - היינו: עניים שלא תאמר כיוון שהצדקה היא מצווה גדולה עד מאוד, אם כן אף אני אעשה זאת, שאם יהיו הרבה ואין לי כל כך ליתן להם, ויש עשיר שיכול ליתן להם די סיפוקם, ואינו רוצה ליתן אגזול ממנו. שאם אתה רוצה לעשות צדקה '- צדק צדק תרדוף', שיהיה הממון הוא בא לידך בצדק, ולא בתורת גזל מזה הממון ותעשה ממנו צדקה
ויאמר עזרא, דף קי"א עמ' ב' – קי"ב עמ' א', ירושלים תרע"ד, (1914)
'המלווה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר: אז תקרא, וה' יענה תשווע ויאמר הנני.' -
פשטות הדברים מורים שתיבות: 'בשעת דוחקו' - חוזרים על העני שהוא דחוק. ויש לדקדק: שלכאורה תיבות אלו, אין להם מקום שבוודאי העני דחוק הוא, שאם אינו דחוק אינו עני. והנראה שכוונת הגמרא על המלווה את העני - אף על פי שגם הוא מצבו דחוק עליו, ובכל זאת מתאמץ בכדי להלוות את העני, עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה' - דהיינו: כשיקרא את ה' על דוחק מצבו, תענה בקשתו.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד נא'. עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
בקהילות המזרח החזיקו עד לפני כמה שנים במגבית התמחוי.
הכרתי בילדותי שמש זקן (שמו אגבאבא בן יצחק שמש), שבערב שבת אחר הצהרים, הלך מבית לבית, בשכונות העוני שבירושלים, ואסף לחם ותבשילים. וחילק את אשר אסף בין העניים שבהכנסת אורחים או בין המשפחות העניות ביותר ומטופלות בילדים רבים. עם פרוץ המלחמה העולמית (בשנת תרע"ד) בטל המנהג, ומשום מה לא נתחדש אחר כך. אני מכיר כמה משפחות בעדות המזרח, שגם כיום אינן יושבות לאכול סעודת שבת, בטרם תשלח האם מעט תבשיל ולחם לעני שבשכונתן.
פרקי מנהג והלכה, עמוד 68, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תש"כ (1960)
'ויהי רעב בארץ' - זה ניסיון אחר שבא בארץ כנען: שנת בצורת ורעב, ולא הרהר אחרי דבר קדשו, שאמר לו: 'והיה ברכה'. גם לא ישב בארץ, והאמין שיעשה לו ה' ארובות בשמים, אבל הסתכן ללכת עם אשתו למצרים, כי לא הזהירו ה' שלא יצא מארץ כנען. והצדיקים אינם נשענים על זכות מעשיהם, והם נועצים בכל עת צרה איך ינצלו בימי רעה בדרך הנהוג.
עדי זהב על התורה, חלק א', ספר בראשית, פרשת לך-לך, פרק י"ב, פס' י', עמ' ע"ו, הוצאת מכון ירושלים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך' - אדם שמעשיו הטובים והנעלים וכל חייו מוקדשים לזולת, אינו עושה לעצמו כלום. אף כל ההשתדלויות שהוא משתדל, הן רק למען אחרים. וכזה היה אבינו הראשון אברם זכרונו לברכה. הוא דאג להאיר לעולם מכבוד ה' וחסדו, ואיך לעשות טובות לבני אדם. וממילא את עצמו הזניח ולא דאג לעצמו כלל. לכן אמר לו ה' לאברהם - 'לך לך מארצך'. כלומר - הגיע הזמן שתעשה פעולה, שתהיה בשבילך, בשביל טובתך אתה - 'לךָ'.
בינה לעיתים על התורה, עמ' כ"ו, הוצאת סיני, תל אביב, תשכ"ב (1962)
'ויאמר משה אליהם איש אל יותיר ממנו עד בוקר' -
על ידי האחדות, שכל אחד אוהב את חברו כנפשו, ומשתתף בצער חברו, אז מרבה בצדקה לפרנס את העניים, שאינו סובל צער העניים, והרי הם כבני ביתו ממש, ומכיוון שמחזיקים במידת בצדקה אז אין מידת הדין מוצאת מקום לקטרג, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים.
כשהיה צער בעולם: 'ויאמר משה' - הוא המוכיח להם לישראל כדי לבטל מידת הדין, 'איש' - דהיינו שיחזיקו במידת האחדות, שכל ישראל נחשבים רק איש אחד, גם 'אל יותיר ממנו' - קרא ממונו או 'ממנו' - אותיות ממון, רצה לומר: אל ישאיר ממונו אצלו, רק שירבה בצדקה לפרנס העניים, והרי הם נחשבים כבני ביתו. כיוון שהם מחזיקים במידת האחדות ועל ידי זה: 'עד' - שהוא לשון חושך מלשון עדויי חשוכא (בארמית להסיר החושך) - דהיינו שיושבים בצרות, שנחשבים שיושבים בחושך - אז יהיה בוקר, שעל ידי צדקה ואחדות מבטל כל גזרות רעות ויאיר עינינו בגאולה.
אני חומה, ק"ד עמ' א', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'חסד ואמת נפגשו' - רצה לומר: מי שעושה צדקה לשמה, דהיינו חסד של אמת, אז 'צדק ושלום נשקו' - רצה לומר: מידת הצדק ומידת השלום נתקשרו יחד פנים בפנים, כאדם הנושק את חבירו פנים בפנים, ואז מתרבה השפע בעולם, והרחמים מתגברים, וממתקים הדינים, ויהיה שבע בעולם.
וזהו גם כן שרמז הפסוק: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד' - שישראל מזהירים זה לזה ואומרים זה לזה: שצריך לקשר המידות יחד הוי"ה שהוא שם הרחמים ואלוהינו שהוא דין, צריך לקשרם ולחברם יחד, וזהו: 'ה' אחד' - שיהיו כולם פנים בפנים ולחבר אותם יחד על ידי אהבת ה', שנהיה אוהבים אותו בכל נפשנו ובכל מאודנו, דהיינו מצוות הצדקה שנותן מממונו, וזהו: 'ואהבת את ה' א-לוהיך'.
עומר מן, עמ' רס"ג, מכון בית עובד, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'צדק צדק תרדוף'- מהו צדק צדק ב' פעמים? - אלא לומר לך: אם תעשה צדק במשפט תוכל לרדוף אחר צדק אחר, שהוא לעשות צדקה לעניים.
פירוש: בשביל שעושה צדק במשפט, הוי דן דיו אמת לאמיתו, והוי שותף לקב"ה, לכן זכו ישראל בתורה ... ואם כן כשזכו ישראל בתורה הוי העולם שלהם ויכולים לתת צדקה, הא אם יעשו עוול במשפט, אינם שותפים ואינם זוכים בתורה, והעולם אינו שלהם ואין להם במה ליתן צדקה.
עומר התנופה, עמ' קל"ב- קל"ג, הוצאת 'ישמח לב- תורת משה', ירושלים, תשנ"ב (1992)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עימך' - שאינו עני, שצריך לקנות ממנו מאכל ומשתה, אלא שצריך לו לעסקיו - תלווה אותו, אבל 'את העני', כשאתה נותן לו צדקה, לא תתן לו כסף, אלא 'עמך' במאכל 'עמך' במשתה תביאנו, על דרך מה שאמרו רבנן כי טוב לו עמך, עמך במאכל, עמך במשתה, שבכך הווי צדקה חשובה, שמקרב הנאתה כמו שאמרו זכרונם לברכה.
'לא תהיה לו כנושה' - לא מבקשים נושה ממש, שלא תהיה לו, שזה במתנה נתת לו הצדקה, אלא אפילו כנושה - לעבוד בו עבודה על הצדקה שנתת לו, כלווה שהוא עבד לאיש מלווה - לא תהיה לו, כי משלו נתת לו, וכמו שאמרו ברמז הנזכר לעיל.
'ולא תשימון' - אתם: עשיר הלווה ועני המקבל צדקה, 'עליו' - על האיש העושה עמכם חסד, 'נשך' - של עין הרע, הנושך את ממונו, במה שראיתם את עושרו, וידעתם אותו מן החסד שעשה עמכם, שאילולי שכיוון לשם מצווה, היה לו להסתירו ולא לגלות את עצמו, לעשיר בהלוואה ומתנה זו אשר עשה.
חושב מחשבות, מאמר א – תורה מן השמים, משפטים, עמ' קנה, הוצאת משפחת יפרח, ירושלים, תש"ע (2010)
במקום שנוהגים שאם משים דבר בבית הכנסת וכשירצה - לוקחו משם, וכשיורד מנכסיו - מוכרו לאחרים - הולכים אחר המנהג. וכן כתב מורנו רבי משה בן חביב בתשובתו: שהמנהג פשוט בארץ ישראל, שמי שעשה רימונים ומוליך לבית הכנסת בשבתות וימים טובים ונפטר לבית עולמו, אם היורשים יורדים מנכסיהם - מוכרים אותם לפרנס עצמם. וכל המקדיש - על דעת המנהג מקדיש.
נתיבי עם, עמ' תע"ז, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ו (2006)
הראשונים, מזמן היותם במדינת צנעא, ראו כי בהגיע המועדים לא ימצאו העניים מחייה לנפשותם. וזה ממה שאסור להעלים עין כשאר ימות השנה כל שכן בחגים שחייבים לשמח אביוניהם, כנודע. ודי להם מה שסבלו דוחק וחרפת רעת כל השנה.
לכן תיקנו שהזבחים הנשחטים בבית המטבחיים הציבורי, כל העורות והחלבים שלהם, יגבה אותם גזבר הממונה, ומוכרם יום יום ומשמר הדמים אצלו, ובהגיע חג הסוכות מחשבים בית הדין עם הגזבר, הסכום המקובץ מראש חודש ניסן עד סוף אלול. ומחלקים אותו לעניים לחג הסוכות, ומה שיתקבץ אחרי כן מתחילת תשרי עד סוף אדר, מחלקים אותו לחג הפסח. וכן על זה הסדר שנה שנה. ואין מוציאים מקופה זו לשום צורך.
סערת תימן, עמ' קי"ג, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'. ה' ישמרהו ויחייהו, ואושר בארץ ואל תתנהו בנפש אויביו'. 'משכיל אל דל' - זה החולה הניגף בחולי המגפה בר-מינן, שהכל בורחים מאצלו, ואין מי שיספיק לו צרכיו, וזה האיש שהולך אצלו ומבקרו ומספיק לו צרכיו - אשריו, ולא תאמר שידבק בו החולי, חס ושלום, אלא 'ה' ישמרהו ויחייהו ואל תתנהו בנפש אויביו' - הם המחבלים הנמצאים בעולם, בזמן המגפה בר-מינן, שלא יוכלו להרע לו כיוון שהוא עוסק במצווה, ושומר מצווה לא ידע דבר רע. ורבים מיראי ה' עוסקים בדבר מצווה כזו להיטפל בזמן המגפה, לבקר את החולה ועושים לו צרכיו, ולא אירע להם נזק, וה' ישמור את עמו ישראל מכל דבר רע אמן סלה.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור מ"א, עמ' מג, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
ה' יתברך נתן לנו בתורתו רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם, ומי שזוכה לקיים את כולם זכה בחלקו לחיי העולם הבא. והקשו רבותינו זיכרונם לברכה, שאיך אפשר לאדם לקיים את כולם?! - הלא כמה מצוות שאין יכולת ביד האדם לקיימן, אם לא בא לידו מה' יתברך, כמו מצוות פדיון בכור, ומילה וכיוצא, וכן כמה מצוות כקרבנות וכדומה חסרו לנו על-ידי חורבן בית המקדש. ותירצו: שעל ידי מצוות הצדקה מעלה עלינו ה' יתברך, כאילו קיימנו כל המצוות, והסמיכוה על הכתוב: 'וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה'.
פועל צדק, תהלים טו, דף כא עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
ישמח לעני הן במלבוש וכיוצא, והן בממון ממה שחננך ה', כדי שישמח הוא גם כן. כי ישראל ערבים זה לזה, וכמו שאתה שמח, ישמח הוא עמך. וכשיבוא העני לבקש איזה עזר, לא יחזור ריקם מאצלך, חס ושלום, והיה בך חטא, בר מינן. ומה שתיתן לו, ממנה ימשך הנאה לנפש. ומה יועיל בשמחת גופך דווקא אם לא שישמח גם הוא עמך ביחד?! וביותר מזה, חיוב מוטל עליו לעשות צדקה וכיוצא עם קרוביו, שהם קרובים אליו יותר משאר בני אדם.
ותתפלל חנה, בעניין מצוות סוכה, דף סח עמ' א-ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - ויש לדקדק, שהאיך הבעל בית הזה הוא מגריע באכילתו, שהיא 'לחמא עניא', והוא אומר: 'כל דכפין ייתי ויכול'?! ועוד, העני הזה, בשומעו כן, לא יבוא, אמור יאמר: וכי חסר אני מלחמא עניא?! - כל היום זהו לחמי תבוא אנחתי.
ונראה לי, שהבעל בית בוודאי הוא עושה מטעמים טובים, ומעדנים, ותבשילים מינים ממינים, ואיך יטעם לאכול, ונוסף גם פרי מגדים לרוב - אלא הלחם לבדו הוא שאינו טוב, כי הוא 'לחם עוני', והוא מוכרח לעשותו כן, כי כן דבר המלך מלכו של עולם, זכר לאבותינו.
וזהו: 'הא לחמא עניא' - רוצה לומר הלחם לבדו הוא לחם עוני, ותהיה מילת 'הא' - מיעוט, והיינו מטעם 'די אכלו אבהתנא בארץ מצרים', ומוכרח אני לעשות כן זכר להם וזהו דווקא.
אבל יש דברים אחרים שהם טובים הרבה, ועל כן 'כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך יתיי ויפסח' - מהתבשילים ומטעמים הטובים.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף ב' עמוד ב'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960).
'לא תאמץ את לבבך' - לפי שיש בני אדם, שבשעת הנדבה, מאמצים את לבבם להתנדב שיעור גדול, ובשעת הפירעון, עושים איזה התנצלות כדי שלא לפרוע, אלא דבר מועט, לשליש ולרביע וכיוצא.
לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך' בשעה שאתה מתנדב, כדי שלא תקפוץ את ידך אחר כך, בשעת הפירעון. כי מתחילה לא תהיה מתנדב (אלא) מה שאתה יכול לפרוע.
עוד יש בני אדם, שמפני הבושה, בראותם מה שכנגדם מתנדבים, גם הם מתנדבים, אף על פי שאין להם מה לפרוע. לזאת אמר - 'לא תאמץ את לבבך'. בשעה שאתה רואה בני אדם שמתנדבים, כדי שלא תקפוץ את ידך בשעת נתינה, מאחר שאין לך מה לפרוע.
מזמרת הארץ, עמ' רנ"ב, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
דרך מקורית משלו מצא המנוח חואתו חסאן (גאלאמין) ז"ל לקיים מצוות 'כי תראה ערום וכסיתו', במיוחד לכסות לילה בלילות החורף הארוכים והקרים. הוא היה קונה בעונת הקיץ עשרות רבות (עד חמישים) שמיכות צמר "עביות", ובהתקרב החורף היה משאיל אותן למשפחות עניות שידן אינה משיגה לקנות כסות לילה לבניהן. ההשאלה היתה במפורש על מנת להחזיר אותן בעונת האביב, כשלא יהיה עוד צורך בכסות חמה בלילות. היה מקבל בחזרה את השמיכות המשומשות, מוכר אותן וקונה במקומן חדשות בכדי להשאיל אותן לנזקקים בחורף הבא (שמיכה חדשה מחממת יותר ממשומשת) וחוזר חלילה.
מצווה גדולה זו, שאותה היה מקיים איוב בימי גדולתו ועשרו: 'אם אראה אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון, אם לא ברכוני חלציו ומגז כבשי יתחמם', קיים המנוח במילואה ובדרך מקורית משלו, כאמור. דרך המונעת בושה מהמקבל, שהרי סוף סוף הוא מחזיר את השמיכה לבעליה, וגם מאפשרת לאיש החסד לחזור על מעשהו זה שנה שנה בלי הוצאות מרובות, שיתכן שלא היה יכול לעמוד בהן. זכר צדיקים לברכה.
אנשי אמונה, עמ' 33, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ד (1983)
שאלה: נשאלתי על ידי בני חיים שיחיה, האם מותר להשתתף בקניית מניות. מאחר שלפעמים מרוויחים ופעמים מפסידים, אולי זה נקרא כמשחק בקוביא, שפסול לעדות. ...
ויש שני טעמים: אחד שזה גזל, שאסמכתא לא קנויה. ושני, שלא מתעסק ביישובו של עולם. וכזה הנימוק השני פסק מרן זכרונו לברכה ... שאם יש לו עבודה אחרת - מותר. יעויין שם. ואם כן, בני שיחיה שיש לו עבודה אחרת - מותר. וגם, שזה לא אסמכתא. שזה מכירה גמורה. ומה גם, שזה נקרא עוסק ביישובו של עולם, שהמניות של חברות המתעסקים בדברים העומדים ברומו של עולם, למשל, חיפושי נפט, או מפעלי סדום, וכיוצא, ואלו מניות שלהם, שאז כאילו הוא שותף עמהם באחוזים, לפי קנייתו. ואם כן, מותר. וגם ריבית אין בזה, כי זה מקח וממכר ממש, פעם מרוויח ופעם מפסיד, חס ושלום.
תולדות פרץ, חלק ראשון, שו"ת חושן משפט, סימן ב, עמ' קעד, הוצאת משפחת המחבר, גילת, תשמ"א (1981)
'תפתח את ידך' - ראשי תיבות: אתי, יש לרמוז על דרך הנזכר למעלה, שתחשוב לומר שחלק העני הוא אתי ועל ידי זה לא תהיה קמצן בצדקה.
או אפשר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אם כסף תלוה את העני עמך' - שמי שלא טעם טעם עניות, אינו יכול להכיר בצער העניים, ולכן צריך העשיר לצייר בעצמו כאילו הוא עני ומוצרך, ועל ידי זה יתפעל לרחם על העני ולתת לו צדקה, וזה שנאמר: 'את העני עמך' - וזה אפשר גם כן שרמז בראשי תיבות: אתי, שיחשוב העשיר, ויצייר בעצמו שהצער של העני הוא אתי.
ארץ צבי, עמ' תרכ"ג, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
'כי נר מצווה ותורה אור' - מהו 'ותורה אור'? - אלא הרבה פעמים, שאדם מחשב בליבו לעשות מצווה, ויצר הרע אומר - למה אתה מחסר נכסיך? ויצר הטוב אומר לו - תן למצווה! שהמצווה נמשלה לנר, שאפילו אלף מדליקין ממנו אינו חסר...
ואם פגע בך מנוול זה ורוצה לפתותך שלא תיתן צדקה, שאתה מחסר מממונך, משכהו לבית המדרש, ותראהו שבתורה מה כתוב בה - 'כי נר מצווה', שהמצווה נמשלה לנר, שאינו חסר בהדלקת אחרים. ומתורתך תלמדנו ליצר הרע - שלא להחטיאך, 'ולא תאמץ את לבבך מאחיך האביון'. אם כן, התורה היא אור להדריכך בדרך תלך, ואלמלא תורה היה יצרו מתגבר עליו, ולמנועו מעשיית צדקה.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת תצוה, עמוד קל"ח. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז
מצינו שמצוות צדקה היא גם כן מעשרת, שעל ידי שייתן האדם צדקה זוכה לעושר, כמו שדרשו זכרם לברכה 'עשר תעשר- עשר בשביל שתתעשר'.
ועל פי זה אפשר לומר מחז"ל 'כל העולם ניזון בשביל חנינא בני', דהיינו כל העולם זוכים לעושר ויש להם מזונות, בשביל חנינא - שיש להם מדת החנינה ונותנים צדקה לעני שהוא בני...
וגם מי שלא חננו ה' בעושר ואינו יכול לתת צדקה, זוכה בעושר ע"י שמעשה לאחרים ליתן צדקה. כמו שפירשו 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - שכל הרודף אחר צדקה, הקב"ה ממציא לו מעות, ליתן מהם צדקה. ועל פי זה אפשר לפרש פסוק 'צדק צדק תרדוף' ...דהיינו אם אין לך מעות ליתן צדקה ואתה רוצה לתת צדקה - 'צדק תרדוף', שתהיה רודף לאחרים ותעשה אותם לעשות צדקה, ובזכות זה תזכה לצדק - היינו שיהיו לך מעות לצדקה
ציון במשפט תפדה , חלק ב , עמ' י"ז, גרב'ה , דפוס יעקב חדד, תרצ"ח (1938)
'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - חשבו אחד מן השלושה, לפי שהוא דבר גדול ונחשב כתורה ועבודה. וכמו שהפליגו בזה בעניין הגמילות חסדים שהוא יותר מהצדקה בכמה מקומות ידועים. וצא וראה ממעשה רב בימי האר"י, זכותו לחיי העולם הבא, פעם אחת בא אליו מורנו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, ואמר לו האר"י, זכרונו לברכה: הנה אני רואה שבתוך כ"ב אותיות א"ב במצחך, כולם מאירות חוץ מאות גימל, שהיא מהופכת. ומיד חרד הרב מורינו הרב חיים ויטאל, זכותו לחיי העולם הבא, וביקש מהאר"י, זיכרונו לברכה, שיגיד לו טעם הדבר כי בוודאי לא על חינם הוא. אמר לו האר"י זיכרונו לברכה, שאינו גומל חסד עם אביו כראוי, אף על פי שאתה עושה חסד עמו אבל לא חסד מלא, ובשביל כך האות הגימל מהופכת, עד כאן. הרי לך עתה, בשביל שלא גמל חסד כראוי נכתב, אבל לא נכתב כסדרו. אבל מי שלא גמל חסד בוודאי שלא ייכתב עליו. הרי לך מכאן שעניין גמילות חסדים דבר גדול הוא שבשבילו אמרו העולם נברא ועומד עם התורה והעבודה.
בניין אבות, עמ' י"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
שער עמי לי סגולה, זאת חובתי ואעשנה לתת את השבי יקר וגדולה. לאלה בני שם נדיבי עם א-לוהי אברהם העם בחר לנחלה. השוכנים בפאת מערב החיצון בעיר הגדולה לא-לוהים תוניס המעטירה נאוה תהילה. כפריה ובנותיה וכל המתייחס אליה יסוד המעלה. וכל ערי אפריקה, הארץ הטובה: עיר ואם בישראל - והראן, יגן עליה א-לוהים, ועיר ואם בישראל - אלג'יר, יגן עליה אלוהים, ועיר ואם בישראל - קוצימטינא, יגן עליה א-לוהים. כפרים ועיירות גדולות תבענה שפתי תהילה, הנאהבים והנעימים. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי על כל הטובות אשר גמלוני, ארוחתם ארוחת תמיד ובצל כנפיהם הסתירוני, בענות חן כמו נגיד הקריבוני, ובנאות דשא הרביצוני.
שערי רחמים- שו"ת. מבוא השערים. נדפס בדפוס ר' יצחק גאשצינני ושותפיו המו"ל מכ"ע שערי ציון. ירושלים, תרמ"א (1881)
'הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות' - רוצה לומר: הווי זהיר במצוות הצדקה, שנראה לך שהיא קלה, לפי שאין בידך ליתן אלא פרוטה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, שאפשר שיש ביד העני תשע פרוטות, ובפרוטה אחת שאתה נותן לו, אתה משיב לו את נפשו.
דרך ישרה, שער הצדקה, עמ' ש"ס, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' - שכשאדם רוצה ליתן צדקה לעני, יותר טוב להזמינן אצלו שיאכל, כי על ידי זה יראה מלבושיו קרועים ויכסנו, וזהו 'ועניים מרודים תביא בית', והטעם הוא: 'כי תראה ערום וכסיתו' - הרי כסות אמורה.
'ומבשרך לא תתעלם' - שאחיך בשרך הוא, כי כולנו בני איש אחד נחנו, ותעניקו בהענקה טובה, שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, ואפילו אתה עושה לו כסעודת שלמה בעת מלכותו, ולא יצאת ידי חובתך עימהם.
קול מבשר עמ' כ"ח, אשקלון, תשל"ב (1972)
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו' - שהכסף המיועד לצדקה יהיה נתון ומוכן בידך, וכשתראה עני תתן לו בטרם יבקשו ממך, 'ולא ירע לבבך בתתך לו' - לפני שיבקש ממך ולומר אולי הוא לא יבקש. 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן לו לפני שיבקש, 'יברכך ה אלו-היך בכל מעשיך' - על שגרמת יחוד שם ה'.
יחי ראובן בתוך שמו ראובן, עמ' רל"ב, נתיבות, תשמ"ז (1987)
'לא יכבה בלילה נרה' - שהיא מצוות הצדקה ולא כמו שאר נרות, שהם שאר מצוות, שהעבירה מכבה אותם כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'כי נר מצוה ותורה אור' - שהמצוות דומות לאור הנר - והרוח מכבה אותם, וגם כן מצווה - מכבה אותה עבירה.
והתורה דומה לאור היום, שאפילו כל רוחות שבעולם מנשבים בה - אין מזיזים אותו ממקומו. וכך התורה אין עבירה מכבה אותה כמו שאר מצות. וגם כן מצות הצדקה - אין עבירה מכבה אותה.
מחנה ראובן, דרוש למעלת הצדקה, עמ' פא, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003).
בהקדש עניים סתם במקרה, כגון ציבור שהקדישו במקרה מפני יוקר השערים, או מפני סיבה אחרת, לעניים סתם, ואינם ידועים העניים, המקרה כזה מוכח שאפילו לדבר מצווה אסור לשנות.
ארח מישור, יורה דעה, סימן ח', עמוד י"א. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
'יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך' -
כל מי שמבקש הרווחה ועצה טובה, בגוף ובממון, ובכל מיני עצות, שתיכף ייכנס אליך וימצא אותך בבית. וישפוך שיחו לפניך על דאגתו, וישאל את פיך, ואתה את דעתו תניח במה שאתה יכול.
ותן לעניים בשמחה, כאילו אתה נותן לבניך, ותשתדל שירגישו כמו בבית שלהם, וייהנו מן האוכל המוכן, ושיהיו המזונות מצויים ברווח, ולא בצרות עין. מכל מקום יש ללמדם דרך ארץ, כמו בני ביתך, ולהדריכם בדרך אמצעי, ולא יהיו כזוללי בשר, אלא תן לו מנה בדיוק כמו אחד מבני הבית, ולא משיורי האוכל. ואדרבה עם בני ביתך תנהג איתם כעניים, ולא בתפנוקים.
לב רחב – אבות. פרק א' משנה ה', עמ' י"א. הוצאת המחבר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - רצה לומר: שיהיה פתח החצר פתוח כנגד ביתך, בבית שאתה יושב, מכוונים זה כנגד זה, באופן שיהיו נראים לך העניים כאילו הם בביתך, עד שיקל עליך טורח הליכתך להם, שתיתן להם בעצמך, שמצווה בו יותר מבשילוחו. גם תפייס אותם בדברים טובים, שכל המפייסם מתברך בי"א ברכות אחרות, מה שאין כן על ידי שליח. ...
ובדרך זו יובנו פסוקים בתורה בפרשת ראה: 'כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו ... על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.' - כי לכאורה קשה, למה כפל הפסוק 'פתוח תפתח' בשני הפסוקים ... ואפשר שבא לרמוז האמור, והוא: 'פתוח תפתח' - רוצה לומר: אף על פי שחצרך פתוח על ידי בית שער, עם כל זה תפתח עוד פתח, באופן שיהיו הפתחים מכוונים כנגד המקום, אשר אתה יושב בו, ותראה העני ותיתן לו בידך ולא על ידי שליח, וזהו שאמר: 'את ידך לו' - דווקא.
בגדי שש, פרק א, עמ' נו-נז, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ.' -
אפשר במה שפירש הרב פלא יועץ, זיכרונו לברכה, בערך הצדקה וזה לשונו: 'שיחשוב האדם אילו הוא היה עני, כמה יש לו נחת רוח, מה שיתנו לו - כן הוא יעשה נחת רוח לעני, ועוד שהשכינה מימין העני, ואילו היה בא אליו אדם גדול, כמה היה טורח להאכילו ולהשקותו, עד כאן'.
וזה שנאמר: 'צדק צדק' - אם באת לעשות צדקה, תחשוב כאילו אתה בעצמך עני, ו'צדק תרדוף' - מבני אדם, שיתנו לך 'למען תחיה' אתה ובני ביתך העטופים ברעב, שכמה נחת רוח יש לך שיתנו לו.
'וירשת את הארץ' - היא השכינה כנזכר, העומד לימין העני, ותעשה למענה, ונקט לשון ירושה - רוצה לומר: כמו שהירושה אינה זזה לעולם, כן השכינה לא תזוז מהנותן צדקה.
וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הנותן צדקה זוכה להשראת השכינה' - ואפשר שזהו מהטעם הנזכר: כיוון שהשכינה היא מימין העני.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' ס ב', דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה' - אם 'הלוך' - וגדל במצוות ומעשים טובים בעולם הזה, הקב״ה מחזיר לו ממונו שנתן לצדקה. ...אבל אם 'הלוך' - וחסור ממצוות וצדקה, גם עושרו 'הלוך - ונסוע הנגבה'.
כמו אותו בן חסיד שהיה נותן מעשר משדהו, ורע בעיניו. והיה מחסר בכל שנה ושנה, וגם הקב״ה חיסר לו, עד שנשאר לעצמו, מעשר ממה שהיה נותן.
עוד: מי שמכניס אורחים. אם 'הלוך' - ומגדיל סעודתו ואכילתו בבשר עופות ודגים - האורח מתבייש, ואינו חוזר עוד פעם לביתו - 'הלוך ונסוע'. אבל אם עושה סעודה קטנה של אורז וקטניות ומיני ירקות 'הלוך' - וחסור - האורח אינו מתבייש כל כך. 'הלוך' - ושוב עוד פעם.
כסא רחמים - פירוש על התורה, פרשת לך לך, עמ' יד
'מי שאמר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעת בעל הבית'. - לפי זה, אם המת הזה שנותנים צדקה לעילוי נשמתו, היה בחייו נדיב לב ומרחם על הבריות, אם כן בוודאי נוח לו שמבזבזים לעניים ממונו לאחר מיתתו. שאם הוא עדיין חי, היה עושה כן, והיה עכשיו כדעת בעל הבית. ואם באת לומר - אמורים הדברים באדם שהוא חי ומצווה לשלוחו, אבל למי שכבר מת - לא, שאין שליחות לאחר מיתה. זה אינו. שצדיקים במיתתם קרויים חיים, וזכין לאדם שלא בפניו.
רחמיך הרבים, עמ' רמג', מכון להוצאת כתבי יד שע"י ישיבת שערי רחמים, סיוון תש"ן, ירושלים.
'יודע צדיק דין דלים, רשע לא יבין דעת' - כלומר 'יודע צדיק דין דלים' - נותן לב על הצער ודוחק העניים - לרחם עליהם, על דרך שאמרו 'וידע א-להים'. אבל רשע שהוא כילי - שלא ייתן ולא יתנו - 'לא יבין דעת' - ייתן לב לדעת ייסורי הדלים ודוחק עוניים - לתת להם די מחסורם.
ויקרא יצחק, מסכת אבות, דף כ"א עמ' א', הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תשס"ט (2009)
'תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה', שנאמר: נחמתי כי עשיתים, ונח מצא חן בעיני ה'. ולמעלה מזה אמרנו: 'אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ'.
ויש לומר, למה נחתם גזר הדין על נח, מאחר שהיה צדיק? ואם נאמר שלא היה צדיק, איך מצא חן בעיני ה'? ואין לומר שהוא כדרך מי שמוצא חן בעיני אדם להפיק רצונו, ויתרצו לפניו אף על פי שאינו הגון, שאין זה צודק בו יתברך שמו לעד, שיודע מחשבות לבו, ולא ימצא חן בעיניו, אלא למי שהוא ראוי והגון לפניו. לכן יש לומר, שנח לא היה בידו חמס, שבשבילו נחתם גזר הדין של מי המבול, ולא היה חייב נח מבול. ומה שנחתם גזר הדין אף על נח, בשביל שלא היה צדיק בכל מעשיו, אלא שמצא חן בדבר זה ולהשאיר לעולם שארית. ולכך פירש רש"י זיכרונו לברכה: 'צדיק' - במעשיו, בלא חמס.
דברי שלום, דרוש, עמ' פד, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
בעניין זמן עשיית סעודת פורים - יש מקדימים ויש מאחרים ואין לדבר עת קבוע. האמנם רוב כל יראי ה' עושים סעודת פורים אחר חצות, סמוך לעת ערב, בעוד היום גדול, שאז תכלה רגל העניין המחזרים מלסבב עוד לקבץ צדקה, ואינם עושים סעודה בבוקר.
כי הלא נודע מה שכתב הרמב"ם ...וזה לשונו: 'מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניין ויתומים ואלמנות וגרים'. ואם כן, אם יעשה סעודתו בבוקר וישתכר וישן - הלא יאבד טובה הרבה. והעניים - זמן קיבוץ שלהם הוא עד אחר חצות מעט, מה שאין כן בעשיית סעודה אחר חצות.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות פורים, סעיף י"ג, דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח' - אפשר לרמוז: כי נודע שהתנאים הראשונים היו דנים וגוזרים על נחשים, והנחשים מתפחדים מהם והורגים עצמם. ...
ואפשר הטעם הוא מפני שהיו כל מעשיהם לשם שמים, ושומרי דרכי התורה כדת מה לעשות, ולכן נקראו צדיקים, רוצה לומר: אמיתיים, 'ושפטו את העם משפט צדק' - כעם ככהן, כעני כעשיר, אין להם חנופה לעשיר או לקרוב וכיוצא. אזי גם הקדוש ברוך הוא עושה רצונם, ודבריהם לא ישובו ריקם כמידתם. וזהו הרמז בכאן: אם הדיין 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - לא יעשה הפרש לרחוק ולקרוב, לעני לעשיר, 'כאחד שבטי ישראל', אזי זכות זה תועלת שגם: 'יהי דן' אותו, וגם 'לשפיפון עלי אורח' יהי דן אותם, כאשר יגזור עליהם כן יקום דבר.
פרשת רא"ה, פרשת ויחי, דף מ עמ' א-ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
'אמר רב יהודה: זה שרוצה להיות חסיד, שיקיים הלכות נזיקין. אבא אמר: את הדברים שנאמרו במסכת אבות. ויש אומרים: הלכות ברכות.' - כפי שאנו מקדישים מחשבה לברכות, לדעת איזו ברכה מברכים על כל מצווה ומצווה ובפרט כאשר צריך לכוון בברכות, כמו כן בדיני נזיקין ובדיני ממונות יש להקדיש מחשבה כיצד יש לפסוק הלכה ואיך ניתן להכריע בדין, אזי גם במילי דאבות יש לשים לב כיצד אנו מתנהגים בהליכותינו ומהלכים בדרך ארץ עם הבריות.
פרקי רפאל, פרק ראשון, עמ' ע"ט-פ"ב, דפוס חיש, רמלה, תשע"א (2011)
ללמד דרך ארץ לעני, שיהיה עומד בחוץ ולא יכנס לפני לפנים, כי כן הוא מהלכות דרך ארץ. ולזה הוצרך התנא בסדר הגדה לומר כל שצריך יבוא ויאכל, ולא אמר בקיצור כל שצריך יאכל ...
אלא משום שאין העניים מצויים עמו בבית, שאין דרכם ליכנס לפנים אלא לעמוד בחוץ, על זה הוצרך להכריז הבעל הבית: יבוא ויאכל - כלומר הרשות בידו ליכנס.
חידושי ראם, מסכת שבת דף ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, 1999.
על עיר שהסכימו מנהיגיה עם המרביץ תורה שביניהם, שאיש כי ימות ובן אין לו, שייתן היורש כך וכך לקהילה לקופה של ציבור לצורך מצוות ביקור חולים ושאר דברי מצווה שאין להם הכנסה ישום יקום, וההוצאה ירוצה ונכתבה בספר ולא נחתמה, לא מפני שחזרו בהם, רק יפני ההתרשלות - אם הסכמה זו בר קיימא היא ואם יבוא חס ושלום לידי מעשה אם יש כח להוציא מיד היורש. ...
אין מי שחולק שהסכמה זו לאו בר קיימא היא, ובפרט להוציא מיד המוחזק, הגם שהייתה ההסכמה בחרם לא היה חשש כלל, והגם שהיו אנשי העיר מתנהגים והולכים מזה זמן בזאת ההסכמה, אינו אלא בחושבם שהיו מחויבים לקיימה, אך אחר שנודע ונתברר שהיא בטלה, פשוט - שקבלתם והנהגתם בהסכמה זאת היתה קבלה בטעות, ומכאן והלאה אינם מחויבים לקיימה.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן י"ד, דף כ"ז עמ' ב, דף כ"ח עמ' ב', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
יסוד חיי האדם עלי אדמות להיות אחיעזר לכל אחד, בזה קיום העולם. כמה שנאמר: 'איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק'.
ולזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה'. ולמדו זה מאברהם, שהיה מדבר עם ה', וביקש רשות: 'אל נא תעבור מעל עבדך' עד שיקבל אורחים, וה' הסכים אתו.
מזה למד אברהם, ורבותינו זכרונם לברכה למדו ממנו, שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. כי האורח הבא לעיר זרה ואין לו מכיר וגואל ובא איש והזמינו, הרי הוא הצילו מחרפת רעב. וזו אחת מהמצות שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
וגאולתנו, שתהיה בקרוב בעזרת ה', תהיה רק על ידי עשיית צדקה, כמה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. והצדקה שנותן האדם בסבר פנים יפות, זה מראה על טוב לבו וגמילות חסדים שיש בו.
חיי איש, וירא, עמ' מג, דפוס ששון, בית אל, תשנ"ו (1996)
'הלא פרוס לרעב לחמך' - ואגב הודיעו אופן נתינת מאכל לרעב - שלא תיתן לו פת שלימה, שאשר יאכל ממנה ניכר ובוש, אבל אשר תיתן לו יהיה פרוס לחתיכות חתיכות, כי בזה לא יבוש לאכול.
וגם לראותו הביאו לפניו פרוסות - יאמר כי הם מה שנותרו לבעל הבית ממאכלו, ולא חסר ממאכלו ומאכל בני ביתו כלום. כי כל שיחשוב העני שהדבר הביאו לפניו, קל וקטון בעיני בעל הבית תתמעט בושתו ויאכל בלא בושה. ומכל מקום, אתה לא תיתן לו מהמותר והנבזה בעיניך, אבל מלחמך אשר תאכל תיתן לו, אכן תערים להסיר בושתו, בפרוס לפניו כמו שאמרנו.
רב פנינים, מאמר ה': דרוש למעלת הצדקה, עמ' קל"ז, הוצ' חכם שלום משאש, קזבלנקה, תש"ל (1969).
עגלות שהולכות בדרך אחת ביחד, ועגלה אחת נצרכה לתקן בה איזה דבר - צריכים להמתין, ולא יניחוהו יחידי. וכל שכן, רוכבים על סוסים, ואחד מהם נפל מן הסוס, או שהסוס רובץ תחת משאו, שצריכים להמתין עליו ולסייעו. וכן אם בהמתו של אחד מהם היא רעועה או חלושה, ואינה יכולה לילך כל כך במהירות, אין רשאים להיפרד ממנו, ולהניחו יחידי. ובכל עניין שיהיה - לא יניח חברו יחידי.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק א', סימן צ"ט, סעיף י"ח, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' - יש בני אדם שככל שמוסיפים בעושר, הם מוסיפים בנתינת צדקה. אבל יש בני אדם שככל שהם עשירים, אינם נותנים צדקה כלל אלא מוסיפים לצרכי ביתם. וזהו שאמר: 'פזר נתן לאביונים' אז זוכה ' צדקתו עומדת לעד'. אבל 'קרנו' - שזה רומז על העסקים הפרטיים שלו, 'תרום בכבוד' - שמוציא הוצאות רק לפי צרכיו.
רוח חיים, עמ' ס"ב, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
'אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח' - וצריך האדם לעסוק במלאכה כדי להתפרנס ממנה. ואם כן, איך התורה מתקיימת בעולם? אך התיקון לזה, שהעשירים מחזיקים בידי התלמידי חכמים, לתת להם כדי פרנסתם. ואז חולקים החכמים עם העשירים את שכר לימוד התורה שווה בשווה, וזוכים גם העשירים לחלק טוב בעולם הבא'
רוח חיים, עמ' כ"ט-ל', ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
נמצא מעלה לארץ ישראל, אפילו לבית דירה וכיוצא, כל שכן מי שיש להם חלק בבניין בתים מלאים, אשר בית ישראל נכון עליהם, לצורך הכנסת אורחים וביקור חולים כי מצווה רבה היא אין ערוך, והוא העמוד הימני, שהוא עיקר, שנשאר שלם לאחינו בני ישראל שבגולה, משלושת העמודים שהעולם ומלאו נשען עליהם, כדי שלא ימוט, ככתוב במשנת חסידים: 'על שלושה דברים העולם עומד - על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' - והנה התורה נתבטלה בגלות וכמו שאמרו בש"ס בחגיגה: 'כיוון שגלו, אין לך ביטול תורה גדולה מזה'. גם בגלות נתבטלו הקורבנות, אם כן לא נשאר לקיום העולם כי עמוד השלישי הוא עמוד החסד.
דרוש ארץ ישראל בתוך פטר רחם, עמ' י"ב, ירושלים, תשכ"א (1961)
וכל מי שנגע ה' בליבו, ורוח לבשתו, ונדבה ליבו, ונתגדלה מערכתו, לכתת רגליו לעלות ולהתראות את פני האדון ה', יפריש מעות של מצווה, לכלל ולפרט, כאומרו משאר ההוצאות, כברכת ה' אשר נתן לו, ומעות ההוצאות אם יותירו - יותירו לו ואם פחתו - פחתו לו.
ותדעו נאמנה, שמה שיוציא האדם מהוצאות לעלות לארץ ישראל, אין מחסור, בהיותו עושה המצווה בחיבה ובשמחה לשמה. וגם הוא סימן טוב לאדם לכל ענייניו. ועוונותיו מתכפרים, וגם סיוע גדול יהיה לו, לזכותו אחר זמן, לדור בתוכה ולהיקבר בה.
צח ואדום, דף ו' עמ' ב', דפוס הרב יונה בן יעקב, קושטאנדינא, ת"ק (1740)
נשאלתי בני עיר שמנדבים צדקה אחד בשנה, מידי שנה בשנה, לחברת תלמוד תורה להלביש תינוקות של בית רבן העניים והיתומים, חליפות שמלות ע"י אנשים חכמים, פקידי תלמוד תורה, גבאי הצדקה, הם העומדים על הפקודים בהסכמת טובי העיר, בכל שנה ושנה מוציאים מזה ונותנים לזה.
ומראש מקדמי ארץ, גביית נדבה זו היה לבד לתינוקות של בית רבן העניים והיתומים, וחדשים מקרוב נתנו מגביית זו גם כן למלמדי התינוקות. ונשתרבב המנהג, עד שבעתה נותנים גם כן לעניים צנועים.
אם יפה עשו אלו לפני ואחרי - לשנות נדבת ציבור מעניין לעניין. ומה גם שנותני הצדקה, יש מהם אומרים לגבאים שעל מה יתנו נדבה זו?! מאחר שהם נותנים לאנשים שיש להם צורך, והמלמדים - אין צורך להם, ויש להם ארבע וחמש חליפות. ...
זה שנשתרבב המנהג שנותנים מגביה זו למלמדים ולזקני ההסגר, ולקצת תלמידי חכמים וצנועים, יש לדון שלא יפה עשו, שאף אם יסכימו בני העיר עם הגבאים על זה, ושתיקת ז' טובי העיר למעשה הגבאים יורה כן - אין ביד כולם לשנות.
שאף אם בגביה מותר - היה להם לתת הכל לתינוקות של בית רבן, שעכשיו נותנים להם בגד רע, ולפעמים אינן מספיקים לתת בגד אפילו בפחות שבערכים, ונותנים להם לבוש אחר בזול יותר, היה לתת להם מבגד טוב או ב' לבושים. ...
ומותר זה אינו אלא בהשתדלות הגבאים עם טובי העיר, שהם מפצירים בטובי העיר, ומוסיפים הקצבה שנותנים כפעם בפעם, וגם שמלבד זה הם משתדלים בדבר לגבות מארחי פרחי וכלל בני העיר. ואין דעתם כי אם להוסיף ולתת גם כן לאלו הבאים מן החדש.
חקרי לב, יורה דעה, חלק ד, סימן קה, עמודים שנז- תז. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
הכתוב אומר: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר'. - אומר הרב ב'אמרי שפר': ישנם עסקנים הפוטרים עצמם מנתינת צדקה, הם חושבים משום שהם עוסקים במצווה זו. לפיכך אומרת התורה: 'והם הביאו אליו נדבה' - אפילו עושי המלאכה עצמם, לא פטרו עצמם מלתת נדבתם, אלא, הם הביאו אליו עוד נדבה 'בבוקר בבוקר' - עוד לפני העבודה הזדרזו להביא את נדבתם.
ליקוטי רפאל, עמוד קמ"ד. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
'ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, תיקחו את תרומתי' - אפשר לומר שזה רומז על האדם, שהוא באמת עני, ולא השיגה ידו לתת צדקה לעני, המבקש עזרתו - על כן הוא מפייסו רק בדברים, לנחם אותו ולדבר על ליבו - ראה אחי גם אני כמוך, ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ואם אפו רגע, חסדו לעולם. וכיוצא מדברים טובים, המעודדים העני, המבקש צדקה.
דברים כאלה ערכם חשוב, שהרי אמרו בגמרא - והמפייסו מתברך באחד עשר ברכות, לא כן הנותן לבד - מתברך רק בשש ברכות. וזהו רמז הפסוק 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה' - ממשית, ואותו אדם 'אשר ידבנו ליבו' ומשתתף בצער העני המבקש ומנחם אותו רק בדברים, גם הוא נחשב לנותן צדקה וכאילו לקחתם ממנו את תרומתי.
נפש חיה חלק ב' דף קכ"ה, מכון הרב מצליח, בני ברק, מכון נטע שעשועים נתיבות, תשס"ז (2007)
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - הטעם שכיון שמעות השקלים הם לצורך הקורבנות ציבור, לכן ציווה במצווה זאת - 'העשיר לא ירבה', כדי שיתנו ישראל בשמחה, ולא יתביישו זה מזה.
לב מרפא, פ"א, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
הנותן צדקה גורם 'יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' כמו שאמר רבינו האר"י זכרונו לברכה.
וזה הטעם שנקראת מצות הצדקה בשם - מצוה סתם, כמו שאמרו בגמרא, שהיו הולכים למצוה. פירוש - לגביית צדקה. יען כי 'מצוה' הם אותיות שם הוי"ה ברוך הוא. כי י"ה בחילוף אתב"ש הם - מ"צ, עם אותיות ו"ה הרי - מצווה.
והטעם שהתחלה היא - בחילוף אתב"ש, יען שחילוף אתב"ש היא דין. והתחלה במצות הצדקה הוא דבר קשה. הן מצד מזג האדם וטבעו - כי אדם דואג על איבוד דמיו. הן מצד מידת הדין - שאור שבעיסה המעכב. אבל אחר שגמר בליבו ליתן - אז אין שליטה למידת הדין, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים. ולכן סוף השם - בגילוי רחמים פשוטים
ארבעה ספרים נפתחים, עדן מקדם, ערך צדקה, עמ' ע"ר-רע"א, הוצאת מכון ישמח לב - תורת משה, ירושלים, תשמ"ב (1982)
'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה' - אפשר לפרש לעניות דעתי, על פי הקדמתנו שכתבנו בסדר הנהגת הדיינים: שתחילה הוא האמת, שכשידע הדיין האמת על ידי אומדנות מוכיחות, צריך הדיין לחתוך הדין על פי האמת שנתאמת אצלו, אף על פי שהוא חוץ מן הדין, אלא שכשלא ידע הדיין על ידי אומדנו האמת, אז עושה משפט הכתוב בתורה.
ובזה פירש הרב מורנו הרב רבי יצחק ג'אמיל, זיכרונו לברכה, בספר 'חיים וחסד' בסדר יתרו מאמר הכתוב בישעיה: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה' - שהכוונה לרמוז מה שכתבנו: שפעמים כשהדיין ידע והכיר האמת מפי מגידי אמת, ודעתו סומכת עליו וכיוצא, צריך הדיין לשמור המשפט ולהניחו לצד אחר, שלא להורות ולעשות משפט הכתוב בתורה, אלא לעשות מה שדעתו סומכת לצד אחר, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמראה עיניו ישפוט.
וזהו מה שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה' - כלומר שאם למראה עיניו של דיין באיזה דין שיבוא לפניו, לבבו יבין, שאם יעשה משפט הכתוב בתורה, יהיה הפך האמת והצדק, לפי שידע באומד דעתו מה שהוא אמת וצדק, אז צריך לשמור המשפט ולהניחו לצד אחר ולעשות האמת והצדק.
וזהו מה שכתוב: 'שמרו משפט' - שהמשפט הכתוב בתורה, תשמרו אותו, ותניחו אותו לצד אחר, ועשו צדקה, כלומר מה שהוא האמת והצדק. אלו דבריו, זיכרונו לברכה.
חיי עולם, הנהגת הדיינים, דף צ"ד עמ' א', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
'תניא רבי יהודה אומר: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, שנאמר: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - ולבי אומר לי שאפשר לפרש טעם: כעיקר שמה נשתנה מצוות הצדקה לטובה כל כך, אשר על ידה מקרבת את הגאולה, והוא בהקדים מה שכתוב במסכת בבא בתרא שם על כן שנינו: מה יעשה אדם ויהיה לו בנים זכרים? רבי אלעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים וכולי מבואר שמעשה הצדקה היא המעולה, שעל ידי זה זוכה לבנים זכרים. ועוד ידוע מה שכתוב במסכת יבמות דף ס"ב עמוד א': אמר רב אסי: אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. עד כאן. ועיין פרוש רש"י זיכרונו לברכה.
ואם כך מעתה אפשר שזה הטעם שאמר רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה - שכיון שהגאולה תלויה ועומדת עד שיכלו כל הנשמות שבגוף לזאת והצדקה הרי זה סגולה, שעל ידה זוכה לבנים ולפרות ולרבות, ואם כן הרי זה סיבה גדולה לקרב את הגאולה .
אות היא לעולם, חלק פרק אמרי כהן, עמ' ו, איזמיר, דפוס בני הרב יעקב שמואל אשכנזי התרנ"ז (1897).
מה שלקח בועז לרות, לא מתורת ייבום לקחה, אלא כדי להקים שם המת על נחלתו, כשהיא באה לשדה יאמרו: זו אשתו של מחלון, ועל הגאולה, גם כן אינו צריך לעדים כלל, יען שבועז לא קנה השדה מאת רות, אלא מאת נעמי כמפורש בכתובים: 'ויאמר לגואל חלקת השדה, אשר לאחינו לאלימלך מכרה נעמי, הבאה משדה מואב', ואף שכתוב: 'ויאמר בועז ביום קנותך השדה מיד נעמי ומאת רות המואבייה אשת המת' - זהו: לעיני הגואל אמר כן, כדי לומר לו שאינה מוכרת השדה, אלא אם כן ישא אותה, אבל עיקר המכירה - נעמי המוכרת כמפורש בפסוק שאחריו: 'ויאמר בועז לזקנים וכל העם, עדים אתם, היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ולמחלון מיד נעמי' ולא הזכיר שם רות כלל וזה פשוט. והיותר ראיה חזקה לזה כי מהעיקר מחלון וכליון נשאו לרות וערפה בגויותן, ולא גיירו אותן כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפירושו למגילת רות ומן הפסוקים הוא מוכרע: 'ותאמר נעמי לשתי כלותיה: לכנה שובנה, אשה לבית אמה' - ואם הם נתגיירו, כיצד אמרה להם לחזור לגויותן?! - ודאי כי לא נתגיירו, וכיוון שכן מה עניין ייבום כאן?!
ספר דרך חיים, פרק י"ט, דרך שער הוויכוח, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
אין הצדקה משתלמת אלא לפי גמילות חסד שבה, ופירש רש"י: שהנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש. בזה יבוא הכתובים על נכון, שהם המדברים בצדקה שיש בה גמילות חסדים:
'הלא פרוס לרעב לחמך' - דהיינו שתיתן לו פת אפויה שזה יקרא גמילות חסדים, 'ועניים מרודים תביא בית' - דהיינו העניים האומללים והמרודים שאינם יכולים לצאת ולבוא אצלך תביא להם לביתם, שזה יקרא גם כן גמילות חסדים. 'כי תראה ערום וכסיתו' - שאתה נותן לו בגד ללבוש. שכל אלו הם מצות גמילות חסדם כמו שפירש רש"י.
אחר כך אמר: 'ומבשרך לא תתעלם' - דהיינו שאל תחשוב שלא יקרא גמילות חסדים כי אם עשות חסד עם אחרים, אלא אף מבשרך לא תתעלם, שאין אתה מתעלם ממנו, אלא רוחצו וסכו כמו הלל הזקן, עליו השלום, לזה יקרא גם כן גמילות חסדים: 'כי גומל נפשו איש חסד'.
המעלות לשלמה, עמ' ת"ח-ת"ט, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
שאלה איש וביתו: האיש דרש למכור כל עדיי אשתו זהב וכסף ואבני חפץ, בין שהכניסה היא בנדונייתה ,בין שפסק לה הוא בשעת נישואין, בין שקנה לה אחר כך, בין שנתן לה מהזולת במתנה את הכל רוצה למכור כי דוחקת לו השעה, וצריך לפרנסה. השיבה האישה: שאין ברצונה להניחו למכור, ואשר יגזור הדין כן יקום. עוד דורש הבעל שלא לדור עוד במראקס, כי אינו מוציא פה מחייתו, בכן תלך עמו לעיר מולדתו ווארזאזאת. השיבה האישה, שמקום נשואיהם וכתובתם, פה עיר מולדתה מראקס, ובכתובה מפורש תנאם שלא יוציאנה.
עוד דרש הבעל שאשתו תעשה מלאכה להמציא לו עזר לפרנסה, וגם משום שלא תהיה בטלנית. השיבה שאינה יודעת מלאכה, ומעולם לא עשתה זאת כי לא נסית, ואינה בטלנית כי עושה צורכי ביתה, ומטפלת בשתי בנותיה הקטנות, והיא דורשת את בעלה להשכיר לה משרתת כי ראוי הוא לכך. הבעל מכחיש ואומר כי דל הוא ואינו ראוי לכך. ...
הכלל העולה: א. החפצים שהכניסה היא וגם מה שהכניס הוא בשעת נישואין, אינו יכול למכור לכתחילה. ב. מה שקנה לה אחר-כך יכול למכור לגמרי לאוכלם, אם איש עני הוא והוצרך להם לפרנסה. ג. המתנות אם גם כן הוצרך כנזכר והמה יתרים על הראוי לה, אז יוכל למוכרם לפירות, רוצה לומר: יינתנו בריווח, הקרן קיים לעולם והבעל אוכל פירות. ד. ידורו פה מראקס ולא יוכל להוציאה למקום אחר כי אם על פיה ורצונה. ה. תעשה מלאכה קלה לפי הפנאי מטיפול בנותיה וצרכי ביתה. ו. אם הוכחשו בחפצים תשבע האישה להחזיק מה שבידה, ועל הכחשת המשרתת, אם הוא ראוי או לא עליה להביא ראיה.
שו"ת הגם שאול חלק א סימן ד
באשר דבר מלך שלטון, והוא גזר על היהודים הפריזים היושבים בערי הפרזות ובאהלי קדר ובאהלי פלישתים, שיבואו לעיר תחנותם, ולא יוסיפו ללכת להסתחר עוד באותן מקומות.
ובכן עלתה לפני אנקת נאקת השוכרים עם שכיריהם, שהשוכרים טוענים לבטל השכירות מכאן ואילך, בטענה שלא השכירו אותם אלא על דעת שיעשו מלאכתם חוצה, ועכשיו שנגזר עליהם שלא לצאת והם יושבים ובטלים גם הם גם שכיריהם, תתבטל השכירות מכאן ואילך. והשכירים השיבו אנו מזומנים לעבוד עבודתכם, ואם נמנעה עבודתכם, מזלכם גרם.
ואחר המשא ומתן בדין זה פסקתי ביניהם, שהדין עם השכירים ולא יכולים השוכרים לחזור לבטל השכירות, שהפסד של בעל הבית היא זאת, והשכירות קיימת עד זמן שקבעו. ... אמת שבבואם לפירעון בזמן שהשכירים יושבים ובטלים לגמרי, יש לנו לומר שלא יטלו כל שכרם אלא כפועל בטל.
שו"ת אבני שיש, חלק ב', סימן קי"ח, עמ' שד"מ-שמ"ה, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע"א (2011).
'וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל' –
'וישכון ישראל' - רוצה לומר: בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. 'בטח בדד' - בהתבודדות על התורה ועבודת השם. ושמא תאמר: ובמה בטחו עד שיושבים בהתבודדות בלי עסק משא ומתן? - לזה אמר שבטחו על 'עין יעקב' - שהם גדולי ההמון שנקראו עיני העדה, שהם מחזיקים בידם. ולכך גם הם זוכים 'אל ארץ דגן ותירוש' - רמז על שכר עולם הבא, שהיא ארץ שמשתלם בה שכר דגן ותירוש, שהם תורה שבכתב ושבעל-פה, שהם שכר הנפש, רוח ונשמה.
ורמז כפשטו: שיתברכו נכסיו בעולם הזה בדגן ותירוש, שהם עיקר הברכה כנודע, כי המחזיק זוכה בעולם הזה ובעולם הבא כמו שכתוב בזוהר וברבותינו זיכרונם לברכה. ורמז גם כן שיזכה ללמוד בארץ, שהיא ארץ ישראל העליונה, שהיא עולם הבא, ללמוד תורה הרמוזה בדגן ותירוש.
ויאמר שאול, פרשת וזאת הברכה לג, כח, עמ' 418. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו' - על מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: סגולה להבין דבר קשה בתורה הוא - על ידי שייתן צדקה להאיר עיניו של העני, ובזכות זה - יאיר ה' עיניו, להבין בתורה, וליישב מה שהוקשה לו.
והנה עיקר הצדקה היא להיות לשם שמים, בלתי שום פניה זרה, וכמו שרמזו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'וייקחו לי תרומה' - לי לשמי, שהצדקה לשם ה' עושה יחוד לקדוש ברוך הוא ולשכינה. וזהו שאמר 'והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי' - תעשו צדקה שהיא כקרבן, ...והקרבן הזה של הצדקה יהיה 'אלי' – לשמי, ואז ושמעתיו - שאאיר עיניך, להבין ברור כל מה שנתקשה לך.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' ק"כ, דפוס כהן עידאן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
והינה כי עיקר מצוות הצדקה, לצרף עם מצוות הצדקה דברים ניחומים ודברים טובים, להשיב נפשו העגומה, לבלתי יצטער העני שבא לידי כך שיצטרך לבריות, וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: המפייסו מתברך בי"א ברכות. 'וטוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט' - ושיכלכל דבריו לעני בדברים מסודרים בהשכל בצדק ובמשפט.
ובהיותו סמוך על שולחנו בנוח, יתבייש העני, כי המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו, וחייו אינם חיים, ופניו משתנים ככרום. ולזה מקדים בדבריו להעני: 'הא לחמא עני' - כי אבותינו במצרים אכלו בעוני במרירות לב, ואחר כך נגאלו. ובכן בהיות העני סמוך על שולחנו, בזכות הצדקה מקרבת הגאולה, ונגאל כולנו, ולשנה הבאה 'בארעא דישראל בני חורין' - ונאכל בשובה ונחת.
פר שפתי צדק, כתב יד מספר 38, אוסף משפחת זיתוני, המכון לכתבי יד, הספריה הלאומית, ירושלים
'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.' - כלומר ההולך בזריזות בדרכיו של הקב"ה, דהיינו: רחמנות וגמילות חסדים, כמה שנאמר: לאהבה את ה' א-להיך ללכת בכל דרכיו, הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים ואתה תהא גומל חסדים, והצדקה נקראת רחמים. ...
זהו: 'יגיע כפיך כי תאכל' - שכרך מצד הדין על-ידי הזריזות הנ"ל. ועל ידי זה: 'אשריך וטוב לך' - שכרך הטוב מצד הדין בעניין יראת ה', וזריזות בצדקה וגמילות חסדים.
דברי שלום, תהילים, עמ' קס"ה-קס"ו, הוצאת א"ב שפיצר, ירושלים, תשל"ה (1975)
העושר הוא מבחן גדול לאדם אם הוא צדיק ועומד בצדקו, יותר ממבחן העוני והדלות. כי על ידי העושר יכול להשיג כל המעלות הטובות, וכל המצוות התלויות בממון, וכל הגמילות חסדים - על ידי ממונו. וכן בידו לעשות כל המידות הרעות, וכל המעשים הרעים, וכל תאוות ליבו - על ידי ממונו. וזהו מה שאמרו חז"ל: 'בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו' - וזה הוא 'בכיסו'.
אשר חננו ה' עושר ונכסים, ראוי לו להתבונן בדעתו ולשקול בפלס שכלו את מעשיו וכל ענייניו - לתקן אותם. וידע ויבין כי עכשיו חל עליו מצוות תלמוד תורה, והמצוות התלויות בממון, כגון- צדקה וגמילות חסדים. ויאמר בלבו - לא זיכני הקב"ה למעלה היקרה הזאת אלא כדי לעשות רצונו כרצונו, כי אין לו שום מענה לומר לא יכולתי לקיים מפני הדוחק.
ראוי לעשיר לחשוב בליבו כי הממון בידו הוא פיקדון בעלמא, ואינו עליו אלא אפוטרופוס. כדרך האיש שראה בן אחד מבניו שאינו שומר ממונו, ואין לו הצלחה להרוויח בכל עניין סחורה או מלאכה. וראה בן אחד מבניו חריף, וזריז ומרוויח בכל אשר ישלח ידו. עמד והפקיד אצלו חלק הבן האובד כדי שלא יכלה הקרן. ואם האפוטרופוס אינו מתנהג עם האובד כשורה - נוטלם מידו.
ובכלל חובת העשיר להשגיח על קרוביו העניים. וידע ויבין כי מן הדין אין הקהל חייבים לתת להם מנכסי הקהל, מאחר שיש להם קרוב עשיר. ועוד כי שכרו גדול מאוד.
חיים ושלום, סימן ל"ו, בדרכי העושר והנהגתו, עמוד רפ"ז. הוצ' הרב נסים טרבלסי, מושב תלמים, תשמ"ה (1985)
נשבע שלא יתן צדקה לעני הנמצא בעולם, בוודאי חלה השבועה, כמו שכתב הרשב"א בשם רבותינו הצרפתים שבוודאי אינו מחוייב לפרנס אותם שנמצאים בעולם, ולכן צריך מעיקר הדין להתיר ע"י פתח וחרטה. נשבע שלא יתן צדקה לעניים כלל, לא הווי שבועה, ואינו צריך התרה, כמו שכתב הרמב"ם.
דברי שלום, יורה דעה, סימן צ
מן המצוות היקרות של חג הפסח הקדוש הזה, היא מצוות הצדקה שאין ראוי לאדם לעשות כל צרכיו לעצמו ובני ביתו, ולא ישגיח על העניים האומללים - וצרכי הפסח מרובים.
וכמו שראינו שחז"ל התקינו לאסוף קמחי דפסחא, וכן מתחילים בהגדה - כל דכפין ייתי וייכול.
וידוע מה שנאמר בזוהר הקדוש - שבלילי יום טוב הקב"ה מבקר את אנשי העולם, וכשרואה שהם חסרים - רוצה להחריב עולמו. ומידת הדין מקטרגת על העשיר לומר לפניו יתברך - לעשיר נתת עד שאכל ושבע ודשן, ולעני לא נתת כלום, איה רחמנותך?
וה' מצטער מזה, ורוצה לשפוך חמתו עליהם. מי גרם לו? - זה שלא נתן צדקה, ועל ידי הצדקה שנותן עושה שלום בפמליה של מעלה, ועליו נאמר: 'אז יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום'.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת צו, עמ' שע"ד, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
'טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל' - רצה לומר: על מה שנותן בטוב עין הוא מה שיתברך, ולא על הנתינה עצמה, כי 'נתן מלחמו לדל' - רוצה לומר: מפני שמלחמו של דל נתן לו, ומה ברכה יגיע לו עבורו אם לא על 'טוב העין' ודוק,
וזה יהיה גם כוונת הכתוב בישעיה: 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית' - שבתחילה אמר 'לחמך' - לשון נוכח, ולבסוף 'תביא בית' סתם, אבל הוא הדבר, שצריך שיתחכם האדם בעניין הצדקה, שלא יתבייש העני ולא יצטער כלל, וזהו המלמד לאדם דעת לומר לעני כשפורס לו לחם לומר לו 'לחמך הוא', ובזה לא יתבייש. אמנם כשמביאו אל ביתו לא יאמר לו 'תבוא אל ביתך' כמו שאומר לו 'לחמך', שהרי למחרתו יהיה נפסל ביוצא, כי לא יתן לו את ביתו לגמרי. לומר לו: תבוא אל ביתי, הרי יהיה עליו בושה. על כן כב יאמר לו: תבוא הבית סתם, כי כן דרך הגדולים לדבר.
שמח לבי, דרוש למעלת הצדקה, דף נה עמ' א, ברוקלין, תשנ"א (1991)
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך' - בליל תשיעי קודם כפור, ואני בחלומי, ואני מפרש הפסוק הנזכר וכן הוא הפירוש שפירשתי:
'נתון תתן' - בא הכפל להורות שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה. ...
'ולא ירע לבבך בתתך' - דבר מועט, 'כי בגלל הדבר הזה' - שניתן מתוך הדוחק, יברכך ה' - ותיתן מתוך הריווח. ואקץ והנה חלום, והוא כפתור ופרח.
ברי שלום ואמת, עמ' רפ"ד , הוצאת חברת אהבת ירושלים, ירושלים, תש"ס(2000)
'שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה' א-להיך בו. מקרב אחיך תשים עליך מלך' – המלך, שתשים, לא יהיה ממשפחה רמה שבכל ישראל, שבזה יתגאה ולא יהיה לבו שפל להיות ב'קרב אחיך', שכן אמרו פרק ב' של יומא: מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בה שום דופי, שאמר רבי יוחנן: אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים מאחריו. וזהו: 'מקרב אחיך'. ומכאן למדו הדין, שאפילו אביו עובד כוכבים ומזלות, אם אמו מישראל - 'מקרב אחיך' קוראים בו.
וזהו 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - פירוש: לא תטעה לשים מלך, מי שהיו בו מעשים רעים, כדי שלא יתגאה, רק 'אשר יבחר ה' א-להיך בו' - שיהיה צדיק. ואם תאמר יתגאה עלינו, לזה אמר: 'מקרב אחיך' תשים אותו, פירוש, שלא יהיה ממשפחה רמה, רק מקרב אחיך, ממשפחה שהיא יושבת בקרב אחיך, שיש לה קורבה עם אחיך ולא ממש מאחיך, כמו דוד מרות, ובזה לא יתגאה עליכם.
אהבת עולם, עמוד תורה, דרוש למעלת התורה, דף ג עמ' א, דפוס שבתי משורר, דירנפורט, תנ"ג (1693)
קודם הפסח בא אליי איש אחד, ובידו שק שהיה בו קמח ועשו מזה מצה. ואחר כך הרגישו שהיה בדופן השק מבפנים מעט עיסה דבוקה, והלך אצל המורה, שפה העיר חיפה, תבנה ותכונן, רב אתאי, ברוך הוא וברוך שמו, ישמרהו צורו ויחיהו, מעדת האשכנזים, והוא שלח אותו אלי, להורות לו אם מותר או לא. וראיתי שמקום הדבק היה מעט כל כך, שבוודאי אפילו אם נפל כולו כמו שהוא, יש די והותר כדי לבטל. ולפי הרצון היה הלב מהסס להתירה, משום שיש לחוש לדברי האוסרים אפילו למי שאומר שאין חוזר וניעור. אבל לאסור גם כן לא מלאני לבי, כי איש עני הוא, וגם שאינו מצוי לקנות ויהיה בטל משמחת הרגל , ולכן חשבתי אולי למצוא לו איזה צד להתירה בשופי.
שו"ת מהרש"א אלפנדארי - הסבא קדישא, חלק ראשון, אורח חיים, סימן ט"ו, עמוד ל"ו. מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
'אשרי שומרי משפט, עושה צדקה בכל עת' - אפשר לומר 'במשפט' - להוציא שלא יגזול ויתן צדקה, ועל פי זה אפשר לפרש הפסוק: 'באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט'.
אפשר גם יש לומר על פי מה שכתבו ז"ל: שכשיש דין למטה אין דין למעלה, וזהו: 'אשרי שומרי משפט' - רוצה לומר הדיינים ששומרים המשפט, שעל ידי כן הקב"ה עושה צדקה בכל עת.
או יש לפרש על פי מה שפרשו ז"ל: מצוה על הדיין לעשות פשרה וזהו: 'אשרי שומרי משפט' - רצה לומר: ימתין במשפט, מלשון 'ואביו שמר את הדבר', ומה הוא עושה? - עושה צדקה בכל עת, רצה לומר: פשרה, שהפשרה נקראת צדקה.
שלמי תודה, עמ' נ"א ב, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
רבי פדת ורבי פרחיא אומרים: מחלון - על שם שמחל לו הקדוש ברוך הוא כל עוונותיו, לאחר זמן על שהיה מוחה בידו שלאביו ומשתדל בו על המשפטים' - הנה טעם לשבח על היות מחלון זוכה למחילה ולבוא בקהל ישראל, על שהיה לו מקודם תשוקה נפלאה לעמוד על דבר המשפט.
ומזה נדע דבר דוד שנאמר בו 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה'. כי עם שדרך ה' לעשות 'צדקה ומשפט', בתחילה צדקה ואחר כך משפט. דוד, לתיקון עיוות אבימלך ולהחזיק בצדקת מחלון, הוצרך להחזיק במשפט תחילה, והוא דבר נפלא.
שורש ישי, עמ' רל"ו, הוצאת איבצן, ירושלים, תשנ"ב (1992)
ובמדרש ילקוט מובא: 'בשעה שיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית ביניהם לגמול חסד זה עם זה' - משמע כשהיו במצרים, לא היו גומלי חסד זה עם זה, ואם כך לא היו זוכים לדיוקן האדם, שיקויים בהם: 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ', וכפי זה היו ישראל ראויים ללקות במכת ערוב, אלא שנתן הקב"ה פדיונם במצרים, צדקה עשה עם ישראל, ולכן כשיצאו כרתו ברית כאמור.
ועם זה האמור נבין כוונת הכתוב: 'לך אדוני הצדקה ולנו בושת הפנים' - והכוונה כמו שיש למעלה שיתוף אחד, וגמילות חסד זה לזה, ומקבלים דין מן דין, כך מחויבים אנחנו למטה להיות העשיר והמסכן בחבורה אחת, ואז נהיה זוכים לדיוקן אדם וכל הבריות זעים ופוחדים מאתנו, ועתה: 'ולנו בושת הפנים' - שלא זכינו לדיוקן אדם, לפי שלא גמלנו חסד.
יריעות שלמה, עמ' ל"א , דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
ההתמסכנות וההתרפסות מידה רעה היא ושפלה. 'ואפס כי לא יהיה בך אביון' - אמרה התורה, והיינו 'בך' – בתוכך, לא יהיה אביונות והתמסכנות, ובמעשי הצדקה התורה צוותה לתת לעני הצריך, כל מה שצריך לו. לא מפני שהוא מסכן, אלא מפני שהוא צריך. ... וכתנאי שהוא משתדל להקים את עצמו, ואין הדבר עולה בידו, כמו שכתוב - 'עזב תעזוב עמו', 'הקם תקים עמו' - דווקא, לא כן כשהוא משליך את עצמו על הציבור, ומבטל את עצמו בענווה פסולה שאינו מועיל למאומה. כביכול כזה טוב יעשו הצבור אם לא יעזרו לו, כדי לחנכו וללמדו דרך ארץ לדעת כי הדרך אשר בחר בה לבטל את עצמו שאינו מועיל למאומה, דרך שאינה רצויה היא לא לעצמו ולא לציבור.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. תולדות המחבר, עמוד 25. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
'אפס כי לא יהיה בך אביון'. - כתב רש"י זיכרונו לברכה: ולהלן הוא אומר 'כי לא יחדל אביון' - אלא בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אביונים באחרים ולא בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום - אביונים בכם, עד כאן.
ויש להבין ממה נפשך?! אם אביונים בכם הוא מכוח, שאינם עושים רצונו של מקום - אם כן, יתכן לומר שאין לרחם עליהם כי זה עונשם; ואם האביונים נעשו מצד העשירים, שאינם עושים רצונו של מקום - מה עשו האביונים להיענש בגללם?!
ונראה לומר על פי מה שכתב הרב 'ויעש אברהם' זיכרונו לברכה דף י"ג עמ' ב': 'שעל ידי נתינת הצדקה נמחלים לאדם עונותיו, ויזכה לשכר טוב לעולם הבא'. ובדף כ"ח עמ' ב' כתב משם הרב נח"ק: 'הגומל דלים שקול ככל התורה כלה' - ולכן כאשר ישראל אינם עושים רצונו של מקום, ונחוץ להם עונש, מרוב רחמיו, יתברך, יקים אביונים בישראל כדי שישראל יתנו להם צדקה, ובזה נמחלים להם כל עונותיהם, ונחשב להם כאילו קיימו כל התורה כלה.
ספר מדרש שלמה, ע"מ מא, פרשת ראה, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
'הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני' - זה רומז לכך שהיהודים בזרותם נושאים שליחות של המדעים והדת, ומשמשים מופת לחיקוי בכוח העמידה ובאורך הרוח שלהם.
זהו המובן של 'הסבי עיניך' - הם, הנכבדים שבך, שהם מיטבי ונכבדי העם. הסבי אותם - הבא אותם, שיסבבו בעולם, וישאו את שליחותם באופן הראוי ביותר, ויהיו הדוגמה הנעלה ביותר לפיאור שם ה'.
אל-שמס, גיליון 546, 15/6/1945 תרגם מערבית פרופ' נחם אילן.
'אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה' - משמע כשיעשה צדקה בצמצום מזונותיו, יזכה להרוויחם משפע רב היורד מן השמים, והטעם אם אפשר שהנה צמצום המזונות בא מכוח תגבורת הדין שיש למעלה, וכשעושה מצוות צדקה מתוך הדוחק, אזי ירבה החסדים למעלה, ויומתק כוח הדין, ויתרבה שפעו וירוויחו מזונותיו. ובזה יובן הפסוק: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע' - רוצה לומר: שמהצרה עצמה, יש לך אופן שבסיבתו ייוושע האדם, אשר בצרתו, והוא כאומרו: ש'אם ראה שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה'. ויש לרמוז: 'וממנה' - אותיות 'הממון', שעל ידי הצדקה יתרבה שפע הממון למטה כאמור. וכן יש לרמוז במילת 'יושע' - גימטרייה דוד בן ישי - לרמוז שעל ידי הצדקה, ובפרט מתוך הדוחק, יבוא גואל לגאול ולהושיע ישראל כולם מגלותם.
עטרת שלמה דף ד' עמ' ב', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
'צדק צדק תרדוף' - ואמרתי בעניי לרמוז רמז קטן, בסיעתא דשמייא, והוא שאמצעיות של מלות: 'צדק צדק' הוא ד"ד, והעניין שהנה בעניין הצדקה אמר הכתוב: יש מפזר ונוסף עוד כעניין הדד של המינקת, שכל עוד שהתינוק יונק והשפע מתרבה יותר, ואם אין התינוק יונק הגידים צומקים ויבשים מחלב.
וזהו שכתוב: אל תחושו לממונכם בעניין הצדקה, אלא צדק אחר צדק תרדוף, משום שבזה אתם מרבים עליכם שפע יותר וכמו שכתבו: 'יש מפזר ונוסף עוד' כדמיון הדד הנרמז במילת צדק צדק.
עטרת שלמה דף ה' עמ' א', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסר'. - שנמשלה הצדקה לזריעה כמו הזורע, שנראה לשכל שמוציא פתו מפיו בעת החורף ומשליכה לאיבוד, שמטר ממטיר עליהם ומעפשם.
אך אמנם, מי שיש לו דעה יש לו בטחון שאם עכשיו זורע כור אחד, בעת הקצירה לעתיד יקצור עשרה כורים, שמכל חיטה יהיה שבולת אחת, וכמו שכתוב: 'הלוך ילך ובכה, נושא משך הזרע, בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו'. כן היודע, והוא בן דעת בוטח בה', כי לכל פרוטה יתן לו האל יתברך שכר גדול.
... נמשלה הצדקה לזריעה כמו הזורע, כאשר זורע חטים זורע אותם בסתר, וחוזר המחרישה לכסות הזרע תחת הקרקע ויהיה טמון ומכוסה שם, ואם לא כך לא יועיל, כך הצדקה צריכה להיות בסתר.
ניצוצי אור, עמוד קפ"ז-קפ"ח, דפוס התחיה, ירושלים, תרצ"ה (1934-5)
המוסר הגדול אשר אנו לומדים מפסח באכילת לחם עוני, בסוכות בישיבת הסוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, וזה רומז לאדם כי הוא רק אורח ולא תושב קבוע בעולם הזה, היום כאן ומחר בקבר, ועיקר התקווה הנאמנה היא חיי העולם הבא, והיא כמו אכילת המצה שהיא לחם עוני, לרמוז כי האכילה תהיה ממוצעת ומועטת רק לקיום הגוף.
ומעתה דירת הסוכה ואכילת לחם עוני שניהם שווים לעשירים ולעניים, העשיר לא אפשר לו להתגאות בעושרו, וזה הוא כמאמר הכתוב: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'', ובפעולות אלו העשיר ילמד לדעת מצב העני לרחם עליו לתמוך בידו, וכמאמר ההמוני: 'אין השבע מרגיש ברעב העני', אבל כאשר העשיר עצמו אוכל לחם עוני, שלא הורגל בו כל השנה, וכן כשיושב ישיבת קבע בסוכה, שדרך העשיר בימות בשנה כולה לשבת על קתדראות יפות ונוחות, ועתה יושב בסוכה בלי תקרה רק מכוסה בסכך, בזה מתעוררים רחמיו ומאמין ומרגיש בצער העני.
כתר שם טוב, חלק שביעי, מנהגי חג הסוכות, עמ' ב, הוצאת מכון ג"ק, תשנ"ח (1998)
אמר רבי אבא: אם נתת מכיסך צדקה, הקדוש ברוך הוא משמרך מן ההפסד - וכתב השל''ה: יש בני אדם, כשאירע להם הפסד בממונם או יש להם הוצאות אחרות כגון מסים וכו' - מקמצין עצמן בנתינת הצדקה. והרי הוא כמכבה אש בתבן, שלפי רגע נכבה האש, אבל אחר-כך מתלהב יותר.
גם דומה למי שהוא צמא ומרווה צמאו במים מלוחים, שלפי רגע מרווה צמאו, אבל אחר-כך יצמא יותר. אלא יפשפש במעשיו או אולי מנע איזה צדקה, וייתן ויחזור וייתן.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד ל"ז, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
'עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה' ... 'רש ואיש תככים נפגשו, מאיר עיני שניהם ה'. -
רש זה עני, ואיש תככים זה עשיר, שתוכו וביתו מלא מכל טוב. אם בא העני ואמר לעשיר: בבקשה ממך, זכה בי - אם לא החזירו ריקם, מאיר עיני שניהם ה'. ואם לא השגיח על העני כלל, עושה שניהם ה': מי שעשה לזה עשיר - עושהו עני, ועני - עושהו עשיר.
ועוד למדנו, מי שעשה צדקה כראוי, זוכה ליישב בצל עץ החיים, מידה כנגד מידה: הוא זן ומפרנס עניים ונתן להם חיים, אף ה' יתברך נותן לו שכרו עץ החיים.
ועוד למדנו, שמי שמקיים מצוות הצדקה ראוי הוא שיתפרנס כל העולם כולו בזכותו, שהצדקה רמז לספירת מלכות, שהיא מחלקת מחיה ומזון לכל העולם כולו, וגבאי צדקה רמז לצדיק יסוד עולם, שהוא משביע למלכות, ולפיכך גבאי צדקה נוטל שכר כנגד הכל.
ועוד אמרו ז"ל צריך האדם לעשות צדקה וחסד ממונו קודם שיחזור עליו הגלגל ויתרושש.
ספר אבני זיכרון, דברי שמואל, גודל מעלת הצדקה, עמ' קלח, הוצאת מכון אהלי אברהם יעקב, ביתר עלית, תשס"ג (2003)
'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי' -
יש נדיב, שמפריש מעושרו או נדבתו, והוא מזומן אצלו, וכשיבוא עני או גבאי ויתן לו משם תכף, והוא דרך נקל וטוב, ועל זה אמר: 'ויקחו לי תרומה'. ויש מי שאינו נותן הצדקה עד שיבקש ממנו הגבאי או עני ולהם אומר: 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו'. ויש מי אם יבוא הגבאי או העני אינו רוצה ליתן, צריך לקחת ממנו בזרוע ועל זה אמר: 'תקחו את תרומתי'.
מנחת שמואל, דף צ"ה עמ' א, ירושלים תרס"ג (1903)
'טוב איש חונן ומלווה יכלכל דבריו במשפט' - שהלוואה הוא מעולה שבצדקות אבל 'יכלכל דבריו במשפט', שיעשה עדים ושטר כשיעשה הדין, אז לזכר עולם יהיה צדיק, שכולם שבח נותנים שהוא מקיים מצוות אבל אם הלוואה בינו לבינו, כשיתבענו יכפור ויחשיבוהו כרשע וגורם קללה לעצמו.
וזה רמז: 'אם כסף תלווה את עמי' אבל 'את העני' - כשתיתן צדקה יהיה בצנעא, וזהו: 'את העני עימך' - יהיה בצנעא אתה והעני לבד. אבל בהלוואה צריך עדים ושטר ועדים בלא שטר לא מועיל.
מנחת שמואל, דף צ"ג עמ' ב', ירושלים תרס"ג (1903)
'כי יקרא קן ציפור לפניך' - כשאדם קרב אל הקן, אלמלא רחמיה על בניה - הייתה האם נמלטת לנפשה ועוזבת אפרוחיה, אבל היא מאהבתה את בניה - תשליך את נפשה מנגד, ותעמוד שם להצילם, ולא תברח למלט את נפשה - על כן אין ראוי לקחתה, שאם יהיה אדם לוקחה, יהיה מעשה הצדקה והאהבה שאהבה את בניה, גורם לה רעה.
והנה המכוון במצווה הזאת היא לכבד המידות הטובות ולקבוע בלבותנו כי לא יצא מצדקה הפסד - שאם היה מותר לקחת האם, תחת אהבתה את בניה - היה מרשם בלב האדם כי החמלה עניין גרוע ומנהג שטות הגורם רעה לבעליו, ועכשיו שלקיחתה אסורה לנו, יקר תפארת מידת החמלה - יוחק בלבנו חיקוי עמוק.
פירוש על חמישה חומשי תורה, פרשת כי תצא, עמ' 542, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'אם כסף תלווה את עמי את עני עמך' - ירמוז למה שאמרו זיכרונו לברכה: שהמלווה לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה' - שהכוונה היא שמלווה לעני בעת היות המלווה עצמו דחוק, ותקופה דחוקה היא לו, עם כל זה הוא מצמצם את עצמו להלוות לאחרים, אז שכרו הרבה מאוד.
ולזה אמר: 'אם כסף תלווה את עמי' - כלומר חובה רובצת עליך להלוות כסף לזולתך הנצרך, ולא בלבד בהיותך מרווח אלא גם בעת שהעוני שיש לעני הוא גם כן 'עמך', שהשעה דחוקה אצלך, עם כל זה תאזור מותניך ותצמצם עצמך להלוות לאחרים.
עפעפי שחר, דף קצ"א, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
בי"ז בתמוז, יום התענית, נהגו פה מקדם לגבות צדקה מאנשים ונשים וטף, ולקנות בהם שני פרים ולשחטם, ולחלק לעניים כפרה לכל ישראל.
נחלת יוסף חלק ב' מנהגים, דף ד' ע"מ ב', בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
'פזר נתן לאביונים' - מאחר שהם אביונים, ואין אביון אלא התאב לכל דבר, ועוד שהם אביונים מרובים, והנה צריך ליתן בפיזור ובריבוי ... ולפי שהפיזור גורם שתהיה מצווה הבאה בעבירה או מצד שיכו האביונים זה את זה, לשלול שלל ולבוז בז מהמעות המפוזרות, או מי שאלים גובר, והיותר ראוי, יקח פחות מהבלתי ראויים אליו. לכך אמר: 'פזר נתן לאביונים' ולא כתוב: פזר לאביונים. אבל כתב: 'נתן' לומר כי מכלכל דבריו ביושר ובמשפט. 'פזר' - בבחינת הריבוי בלבד. ולעניין הסדר הנכון לכל אחד כפי הראוי לו - כתב 'נתן', בנתינה לכל אחד ואחד כפי אוכליו במכסת נפשות.
כלי חמדה, ספר דברים, עמ' 61, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'כד הקמח לא יכלה וצפחת השמן לא תחסר' - שתלה העניין בכד ובצפחת, לפי שהאישה הזאת הייתה אשת חיל, ו'כפה פרשה לעני' מהכד 'ושלחה לאביון' מהצפחת ההיא, כי לא יתכן שתחול שם ברכה אלא באמצעות מצוות שנעשו בו. ולזה ציווה אותה שתיזכר כעת באליהו לתת לו מקמח הכד ומשמן הצפחת לטבול בו את הפת, כדי שיהיו אלה הכלים תשמישי מצוות הכנסת אורחים, ויהיו תשמישי קדושה כדי שתחול בהם ברכה. זה שכתוב: 'כד הקמח' - תלה ברכה בכד ש'לא יכלה', וכן בצפחת - לפי שעשו בהם מצוות נתינת צדקה ופרוסה לעני.
כלי יקר, על ספר מלכים א' חלק ב', עמ' 607, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ח (1988)
ויהי היום והנה אני עומד בקצה העיר, וה' האיר את עיני, וראיתי מקום אחד בנוי כדוגמת מקווה, והוא בריכה המתכנסים לתוכה מים מן השוקת, העוברת על יד המקום ההוא, שהיא משוכה מן הנהר. ושאלתי למי שייך המקום ההוא, ונודע לי שהוא של החכם ונבון סיניור יהודה הכהן זאגורי, ה' ישמרהו ויחיהו, בשיתוף עם החכם השלם כבוד מורנו הרב שלמה הכהן זאקוכי, ה' ישמרהו ויחיהו. ...
והסכים לזה בסבר פנים יפות, ובשמחה רבה בלי סירוב ועיכוב כלל. וכן היה, עמד ותיקן ושכלל המקווה טהרה הזה לטהרת המשפחה, והכל מכיס השותפות, הוא והרב שלמה הכהן, בלתי שום פניה. אשריכם ישראל. צדקתם עומדת לעד בזה ובבא, ושבח לאל שעשו דברינו פירות.
ויען שמואל, הקדמה, עמ' 14, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
'זרעו לכם לצדקה' - ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: דימה הכתוב הצדקה לזריעה, שכשאדם זורע הוא בוחר באדמה פוריה, וכן אמרו: 'אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה', ואין זה אומר שלא יתן צדקה כלל לשאר בני אדם או לריקנים לגמרי, אלא שיבחר מתחילה לתת לאנשים חשובים ולחכמים, ובהזדמן לפניו גם כן בני אדם ריקנים, לא יעלים עיניו מהם, אלא לאחוז בזה ובזה, ובכולם יהיה כוונתו לשם שמיים, ולא לשום יוהרה ותפארת משום אדם.
'ויאמר שמואל' עמ' נ"ט, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
'אם ימלאו העבים גשם - על הארץ יריקו' - יאמר האדם: אניח לבני, וממה שיש לי אני נותן. לזה אמר: 'למוד מן העבים' - שאם ימלאו גשם יריקו. ואם תאמר: אולי אינם ראויים והגונים אלו, למי שאני נותן, אמתין עד שיבוא אחד כשר והגון, ואתן. לזה אמר: 'למוד מן העבים' - שמריקים הגשם בכל מקום, במאמרו יתברך והלכת בדרכיו, וזה שאמר 'על הארץ יריקו', ואפשר שיש באחד מאותם אחד הגון.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק ב', עמוד ר"ל, הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשנ''א (1991).
הביא הרב יוסף חיים, זכר צדיק לברכה, סבא שלי, עליו השלום, בספר 'בן פורת יוסף': פירשו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך' - שקשה הכפל, כיוון שאמר: ה' שומרך מה חזר ואמר ה' צלך?! - אלא שהורה שמידות האל יתברך הוא כצל, שדרך הצל לעשות כפי מה שהאדם עושה, אם האדם סוגר ידו גם כן הצל סוגר ידו, ואם האדם פותח את ידו כך הצל פותח את ידו, ככה הקב"ה כפי שהאדם עושה האל יתברך עושה עמו, וזהו הכפל: 'פתוח תפתח' 'נתון תתן' - להורות שאם הוא יפתח ידו, גם האל יתברך יפתח ידו למעלה.
אור שמחה, עמ' ס"ט, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
מה שלא ברא הקב''ה את האדם שלם מפאת עצמו כמו הבעל חיים הוא משום שאילו היה כך היה נשחת הקיבוץ המדיני והחברה האנושית כיוון שכל אחד היה מסתפק בעצמו ולא היה צריך לזולתו וממילא רוב מצוות התורה היו בטלים מעצמם ולא היה להם מקום לחול.
שהרי אם היה מזונו מוכן ...היאך היו מתקיימים כל מצות עשה ולא תעשה התלויים בעבודת קרקע כגון לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, שדך לא תזרע כלאים, לקט שכחה ופאה. ...
ואילו היה כל אחד מסתפק בעצמו ואין צורך לזולתו, מה מקום היה למצוות שבין אדם לחברו כגון צדקה, וגמילות חסדים, והלוואת חן וחסד, ואיסור ריבית, וצידוק המשקולות והמאזנים, ושכר שכיר, והשבת העבוט, ומצוות ואהבת לרעך כמוך שהיא כלל גדול בתורה.
אמרי שמעון, עמ' קפ"ה, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968)
ממונו של אדם, שיש לו בעולם הזה, לא נחשב שלו, כי הלא במותו עוזב לאחרים חילו, ומאומה אין בידו, ואפילו בחייו אפשר שיגזלוהו לסטים או יפסיד כל ממונו בעסקיו, ויישאר חייב, וימות חייב לאחרים. אמנם, איזהו שנחשב ממון שלו באמת הוא מה שייתן לעניים וללומדי תורה כי הוא שמור מל המזיקים לעולם הבא, ויערב ויבוסם לו לעולם הבא מממונו הנזכר קרן ופירות ופירי פירות. ...
ובזה יובן כוונת הכתוב במשלי: 'יש מתעשר - ואין כל, מתרושש - והון רב' רוצה לומר: יש מי שהוא מתעשר - שיש לו עושר ונכסים הרבה בעולם הזה, 'ואין כל' - שאינם נקראים ממון שלו, כי בוודאי שימות ועזב לאחרים חילו, ואין לו שום הנאה מכל העושר שהשאיר אחריו בעולם הזה. אבל יש 'מתרושש' - שבעולם הזה נחשב כעני ורש, ואף על פי כן יש לו הון רב אם נתן איזה פרוטות לעניים וקימץ מעיסתו, שלפי עניותו יחשוב לו שנתן הון רב וייהנה מהם בעולם הבא.
שער שמעון, מערכת המ"ם, עמ' רס"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'ארבע מידות בנותני צדקה: הרוצה שייתן ולא יתנו אחרים' - אולי בא ללמדנו כאן דבר חשוב, שלא אמר: 'ארבע מידות בנותני צדקה': הנותן, אלא 'הרוצה שייתן' - שמספיק הרצון שלו לתת זה כבר נחשב צדקה, על דרך שדרשו רבותינו בפרשת תרומה: 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - נדבת הלב נחשבת גם נדבה.
ישמחו בך, עמ' ת"ה- ת"ו, הרב שמעון חיררי, תל אביב, תשס"ט (2009)
'לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה' - ואין לך נשבר ונדכה זולת העני, ואליו הוא יתברך נושא את עיניו. שנאמר: 'ואת דכא ושפל רוח', 'לראות היש משכיל אל דל'.
בפרט בימי המועדים שהכל שמחים, וצריך לשמחם גם הם, כי הם חלקו של הקדוש ברוך הוא, כברכת ה' א-לוהיו אשר חננו. ויאמר, כי בימי המועדים שהוא זמן התוספת והשמחה - כידוע לבעלי הקבלה שעל כן נתווסף קרבן מוסף - האל יתברך בא לבקר את העניים והאביונים, לראות היש משכיל אל דל, מאותו התוספת המוסף לעשירים. וכשרואה שלא נתנו חלק לעניים, כביכול הוא בוכה מצער, וכאילו רוצה להחריב את העולם שנתייסד על חסד.
בסוד: 'אמרתי עולם חסד יבנה' - שאלמלא קלטו המדרגות העליונות השפע לעצמם ולא ישפיעו לזולתם, היה העולם מתמוטט. ואלה העשירים שקלטו הטובה לעצמם ולא השפיעו לזולתם ממנו, מחריבים סדר העולם הנבנה על חסד.
כתם פז, חלק א', עמ' צ"ב, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך' - היותר טוב הוא שלא יהיה דלת כלל, ויהי ביתך פתוח לרווחה, כדי שאם יבוא העני לא יצטרך להתעכב לפתוח הדלת. או לא יהיה פותחת כלל, מהטעם הזה ממש. ואפילו אם תרצה לעשות דלת ופותחת, היזהר שתהיה הפותחת מבחוץ, כדי שיוכל העני לפתוח גם הוא את הדלת, כמו שעושים בני ביתך, וזהו 'ויהיו עניים בני ביתך'.
מוסרי תולדות שמשון, עמ' כג, הוצאת מכון מאיר עיני חכמים, קרית ספר, תשע"ה (2015)
'הוא היה אומר: מרבה צדקה מרבה שלום' - כמה מעלות טובות לנותן צדקה: ממונו משתבח וקולט עצמו מדינה של גיהנם, ומאריך ימים ומביא את האדם לחיי העולם הבא.
ואבותינו הראשונים, מפני מה זכו בעולם הזה, ולימות המשיח, ולעולם הבא? - מפני שנהגו עצמם בצדקה. ושווה מעשה הצדקה לתורה שנאמר: 'אם בחוקתי תלכו' ואומר: 'ונתתי שלום בארץ', ובצדקה נאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום'
שמן ששון שער מאמרי רז"ל דף מט' עמודה ג' יצא לאור על ידי מדרש ששון שנת תשע"ב (2012)
דרוש במעלת הבונה והמייסד בית חולים ... שכל כך זכות גדול יש למקדישי ומכונני החדר הזה, שהוא פועל טוב להחיות בו חולי עניי בני ישראל, שיש בו ארבעה סיבות לרפואת העניים:
סיבה אחת: שידוע שבית העני מטונף וצר וחם או רטוב, וזהו נגדי לרפואת החולה. ואדרבא יכבד עליו החולי. מה שאין כן המקום הטוב והמפואר הוא סיבה לעזור לרפואת החולה. סיבה שנייה: הוא כלים שהוא ישן בהם, ולבושו וריחם נודף, מה שאין כן אם יושב במקום הזה שהוא נקי וטהור, הן במיטות הן בכלים. סיבה שלישית: אם הביא העני רופא לביתו, ונתן לו סמים, וכתב לו ענייני מאכלו, ואין לו מה יאכל - מה תועיל הסמים? מה שאין כן המקום הזה מתוקן, ומצוי בו כל מיני מאכל ומשקה הנצרכים לו. ובפרט רופאים גדולים ומומחים יש בו. סיבה רביעית: כי ידוע יש חולים שאין מי שישמשם, וכל שכן זרים מעיירות אחרים באים להתרפות ואין להם מי שישמשם, אם כן הם מוטלים ומתים במקומם. מה שאין כן המקום הזה יש הרבה שמשים הצריכים לחולים.
נמצא המקדיש והמייסד והבונה מקום כזה הוא יהיה סיבה להעלות ארוכה ומרפא לחולה הבא לבית החולים הזה, ומחייהו. ואמרו זיכרונם לברכה: 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'.
שיח ששון, עמ' 65-66, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)
חייב אדם ליזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים. והמקניטן או מכעיסן או מדאיבן עובר ב'לא תעשה', וכל שכן המקללן. אבל אם עינה אותם - ללמדם תורה או אומנות או דרך ישרה, הרי זה מותר. וגם שהמקניט והמכעיס או המקלל לכל אחד ואחד מישראל עובר ב'לאו', אבל יתומים ואלמנות בשני לאווין - 'לאו' של כל ישראל ו'לאו' שלהם. ואף על פי כן, לא ינהג בהם מנהג כל אדם, ויעשה להם הפרש, וברחמים גדולים - אחד יתום מאב, ואחד יתום מאם. ומה שאמרו אין יתום אלא יתום מאמו כמה שנאמר 'ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה' - ראשי תיבות יתום, הכוונה יותר יוכר היתמות מהאם יותר מהאב. ועד אימתי נקראים יתומים לעניין זה - עד שלא יהיו צריכים לאדם ליסמך עליו, אלא יעשו צרכיהם לעצמן כשאר כל הגדולים.
מזמור לאסף, יום ראשון מוסר, דף קכ"ח עמ' ב', ליוורנו, תרכ"ד 1864