החכם היומי על לוח השנה:
< אב ה'תשע"ז אוגוסט 2017 >
אבגדהוש
  ט/1י/2יא/3יב/4יג/5
יד/6טו/7טז/8יז/9יח/10יט/11כ/12
כא/13כב/14כג/15כד/16כה/17כו/18כז/19
כח/20כט/21ל/22א/23ב/24ג/25ד/26
ה/27ו/28ז/29ח/30ט/31  

מפתח ערכים - גאולת ישראל

'מעשה אבות סימן לבנים' - הקב"ה יתברך שמו אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, וניסה אותו בניסיון גדול , ואמר לו: 'לך לך מארצך' - ארצך שאתה רגיל בה ומכיר את אנשיה, והמסחר שלך הוא משגשג כמו שצריך, 'וממולדתך' - איפה שנולדת, ויש לך הרבה ידידים ומכרים, 'ומבית אביך' - ממשפחתך והוריך ואחיך ואחיותיך. עליך לעזוב את הכול ותלך למקום אשר אראך. ...
ולמה ניסהו בניסיון של הגירה? - אלא כפי שאמרנו קודם 'מעשה אבות סימן לבנים': וגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידים ישראל כשיהיו בגלות, ויתרגלו שם בחוצה לארץ איפה שנולדו, והמסחר שלהם הולך בסדר, ויש להם מכרים וידידים נוסף על משפחותם, ואפילו מאומות העולם יש להם ידידים. איך אפשר שיעזבו את הכול בחו"ל, ויפרדו ממשפחותיהם וממכריהם וממסחרם הרב? - אפילו בסיבת ישוב ארץ ישראל וקיבוץ גלויות הכול טוב ויפה.
ואם בחוצה לארץ היה לנו כל טוב כל שכן כאן בארץ, שהשגחת ה' תמיד בה, כמו שכתוב: 'עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה', וחס וחלילה נעיז ונגיד שכאן לא טוב לנו.
אנחנו צריכים לעמוד בניסיון כמו שעמד אברהם אבינו עליו השלום והצליח בדרכיו היות והייתה לו אמונה חזקה בקב"ה, כך אנחנו צריכים שנאמין באמונה שלימה, ואותה הדרך שהיינו הולכים בה בחו"ל שהיינו עובדים את ה' בכל כוחנו, כך גם כאן, וכל זה עושה לנו הקב"ה רק לניסיון, ואם נעמוד בניסיון בוודאי נצליח ויהיה לנו כל טוב.
תולדות אברהם, עמ' ז' , הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
'אל הארץ אשר אראך' - והעניין הוא כי ארץ ישראל הוא לב העולם כולו שממנו מתפשט החיות והשפע לכל הגוף כולו כי הוא שער השמיים ...
והנה הצדיק היושב בארץ ישראל מושך השפע מלמעלה משער השמיים, והעניין שהשפע הרוחני אי אפשר שירד למטה בגשמיות אלא על ידי הצדיקים שהם חלק אלוהה ממעל ... והנה אין דרך להוריד השפע הזה - כי אם מארץ ישראל, לא זולתה.
בעלי ברית אברהם, עמ' י"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ב (1981)
אנו שזכינו לבוא ולהתיישב בארץ ישראל הקדושה, עלינו להיזהר בשלושה דברים עיקריים מאוד ולא לזוז מהם חלילה, והם אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת עם ישראל.
כי, אהבת התורה ולימודה, הוא הדבר, המביא לעם ישראל ביטחון גמור לשבת לבטח בארצו, וככתוב: 'אם בחוקותי תלכו' וכדומה 'וישבתם לבטח בארצכם'.
אהבת הארץ, זהו הדבר המביא אותנו לידי שמירת המצוות, כי אין הדברים אמורים רק לומר שאני אוהב את הארץ ובזה נקראים שאוהבים את הארץ, אלא, חובה עלינו כל רגע ורגע, להרגיש ולשים נגד ענינו שעומדות היו רגלינו בארץ ישראל, שהיא קדושה. ואל לנו חלילה, לחלל את קדושתה על ידי עבירות או אי קיום מצוות התורה, זוהי אהבת ארץ ישראל האמתית.
ואהבת העם, פירושו, שלא רק להתחבר ולקנות חברים רבים, אלא, כשאחד רואה דבר לא הגון בחברו עליו להוכיחו, ובזה יקרב אותו ולא לרחק אותו. וכפתגם חכמינו זכרם לברכה: 'שמאל דוחה וימין מקרבת', ובזה עם ישראל, בעזרת ה', יזכה לראות בארצנו הקדושה, שגשוג גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית.
בתוך עמי, חלק ב', דף רנד'-רנה'. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
הנה ידוע ומפורסם שכל מה שהוצרכו חכמינו זיכרונם לברכה, כת הקודמים להזהיר על החזקת היושבים בארץ ישראל, כמבואר למעלה, הוא רק בזמניהם, שאז לא היה ישוב נכון, ומתי מעט היו היושבים באיזהו מקומן של שבחים ארבע ארצות הקודש הידועים, ומסיבת מעוט הישוב ותקיפות הערבים, שהיו בימיהם, היה להם צער גדול בישיבת הארץ, מכל צד ומכל פינה כאשר שמענו ונדעם.
אמנם כאשר קרב זמן והותר הנדר מלמעלה, נתן ה' רגש והתעוררות גדולה, בלב חכמי וגדולי ישראל שרים ופרתמים, עשירי עם, ובקשו ממלכי חסד האדירים והרחמנים העות'מנים, ירום הודם, לתת לישראל החופש להתיישב ישוב טוב בארץ ישראל, בל תהיה עוד הארץ שממה. ולב מלך ביד ה', נתן בלב כל מלך שעמד, מזמן המלך החסיד הרחמן סולימאן סלים זיכרונו לברכה ועד עתה, חן וחסד לישראל, ופתח להם הדרך להתיישב בארץ הנשמה, וגילה את יסודות בית המקדש וכותל המערבי, והרשה את היהודים שהיו דרים בירושתו בזמנו, לבנות את הבית לתלפיות כשהיה ... ומאותו זמן והלאה התחיל הישוב לאט לאט, ואז נתרבה הישוב הלוך וגדל, באין מפגיע מהמציקים יושבי הארץ כמקדם, ותמיד אנו מתפללים בשלומה של מלכות כמו שצוונו חז"ל כי בשלומה יהיה לנו שלום.
מבשר טוב, דף ח עמ' א', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
ומכלל התשובה, צריך כל אדם, אפילו בשאר ימות השנה, להיות גומל חסד עם כל בני ביתו, ולתת צדקה מממונו מדי יום יום, שלא יעבור עליו יום אחד בלי צדקה. שעיקר הגאולה וביאת משיחנו תלויים בה, וכמה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - לומר, שביום ראש השנה ויום הכיפורים נידונים על הצדקה, שהוא עיקר הגאולה ... ולדעת רבי אליעזר בתשרי עתידים להיגאל. ובפרט מצוות הכנסת אורחים וללוותם דבר טוב.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לשבת תשובה, דף קע"ב עמ' א', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
אפשר לעניות דעתי לפרש בסיעתא דשמייא כוונת הפסוקים, שמזהירים על שמירת המצוות ומסיימים שבשכר זאת נאריך ימים 'על האדמה' - שהיא ארץ ישראל, כי תיבות 'על האדמה' רומזים ומדגישים לנו כי ריבוי ואריכות ימים בארץ ישראל, הם נמשכים גם כן מצד ארץ ישראל, שעל ידי שאנו שמים לב שהוא מקום קדוש, והיא היכל ה' ומתרחקים מן החטא, קדושת המקום הוא סיוע לנו לעבוד את ה' לעסוק בתורה ולשמור מצוותיו כראוי כאמור, ובשכר זאת אנו זוכים לריבוי הימים על האדמה היא ארצנו הקדושה ונירש טובה וברכה לחיי העולם הבא, אמן כן יהי רצון.
'והוכיח אברהם' בתוך שמו אברהם חלק א', עמ' י"ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים , תשל"ו (1976)
'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - זה יהיה לכם למשיב נפש, כי על גלות מצרים לא נתתי דיבורי בברית אלא עם אברהם לבדו, שאגאל אתכם ממצרים ברכוש גדול, וקיימתי בריתי ודיבורי כאשר ראיתים. וקל וחומר בגאולה אחרונה, שנתתי דיבורי בברית עם עבדי משה: 'אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' א-להיך ומשם יקחך', ועם כל הנביאים פה אחד שאגאל אתכם מארבע כנפות הארץ, וכל אותם הנחמות שבוודאי תאמנו - כמו שהוצאתיך מארץ מצרים, כך אגאל אתכם משעבוד מלכויות.
אחרית דבר לאיש שלום, דרוש יקרה היא מפנינים, דף יד עמ' ב, דפוס האחים סעדון, ליוורנו, תקצ"ד (1834)
מצאנו לדוד מלך ישראל בתהילותיו שהזכיר את ירושלים שש-עשרה פעמים, ואת ציון הזכיר שלושים ושבע פעמים. בהללויותיו לירושלים כתב: 'שבחי ירושלים את ה' הללי א-להיך ציון'. סך הכל מזכיר את עיר הא-להים חמשים ושלוש פעמים כמניין ג"ן.
למניין זה כיוון שלמה בנו בשיר הערגה וצפייה לשיבת ציון וגאולת ירושלים כשאמר: 'גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעיין חתום'. גן ה' ירושלים, גם בחורבנה נשארה נעולה וחתומה לכל צר ואויב. ...
'מעיין גנים' - שמימיו מגיעים מלבנון הוא מקדש ה', 'באר מים חיים' - ששבו לפכות ולהפריח השממה. יצאו מים חיים מירושלים לרוות צימאונם של בנים נאמנים, צמאי גאולה, ששבו לגבולם, לבנות ולהביא גאולים לציון, ושמחת עולם על ראשם.
ספר אשד הנחלים, חלק שלישי, עמ' ר-ר"א, דפוס רפאל בן חיים הכהן, ירושלים, תשס"ט (2009)
'אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך, והישר בעיניו תעשה, והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך' - נראה לי כמה שאמרו שגלות מצרים היה בעוון מכירת יוסף, שהעוון גרם הגלות. וגלות מכפרת עוון. ואם יחזור בתשובה ויעשה רצון יוצרו אין צריך לגלות ממקומו. וזהו: 'אם שמוע לקול ה' א-להיך'; אז 'המחלה ששמתי במצרים' - שהוא הגלות, 'לא אשים עליך' - כי על ידי תורה ומצוות יתרפא מצרעתו, 'כי אני ה' רופאך' - וממילא לא יגלה ממקומו.
כף הכהן, פרשת בשלח, דף י עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
ההיסטוריה קוראת לנו שוב, מקבצת אותנו ומכפרת על חטאותיה, ועל חורבותיהם העשנים של עשרת אלפים פיצולים יהודיים, אלוהים מצווה: פנו דרך ... ישראל, מעולם לא נטשתי את אמכם, היו אלה גירושים זמניים בלבד. אני מוכן לפיוס. היכנסו כולכם תחת קורת גג אחת ...
אבוי, עם ה' אינו מביט לשמיים, וא-לוהים בייאושו מצפה לאיחוי קיבוץ הגלויות. אבוי, אלף השברים נותרו נפרדים, והקיבוץ נותר בפיזורו ... בכל מקום פיצולים צרי אופק והתבדלויות קטנוניות, חוסמים את הכניסה לעמק התחייה, ומונעים מרוח ה' להפיח חיים בהתארגנות חדשה.
מתורגם מתוך תדפיס בצרפתית. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברהם חזן. בתוך: פעמים: רבעון לחקר קה
'וכיפר עליו הכהן, באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא, ונסלח לו מחטאתו אשר חטא'. -
וסמוך לו הפסוק: 'וכי תבואו אל הארץ' - יובן על פי מה שכתוב: שהאדם העולה מחוץ לארץ לארץ ישראל צריך לנקות עצמו מכל העבירות. והתלמיד חכם, על ידי שמדריכו ומורהו דרכי התשובה, מתקן המעוות ונמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'וכיפר עליו הכהן' - רמז לתלמיד חכם שנקרא כהן, לפני ה' - במדריכו דרכי ה'. ועל ידי זה 'ונסלח לו מחטאתו'. וכיוון ששב בתשובה, אזי סמך לו: 'וכי תבואו אל הארץ' - רמז לו שיוכל שמעתה יוכל לעלות לארץ ישראל.
קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ו עמ' ב', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - כשראה פרעה תפילין שאל: מה טיבה של מצווה זו? - והשיבוהו בשבילה נכנסים לארץ. וזה שאמר: 'ובני ישראל יוצאים ביד רמה' - בזכות התפילין. ואם כך איך פרעה ראה את התפילין, והלא מן הדין צריך לכסותן. לפיכך תרגם אונקלוס: 'ובני ישראל נפקין בריש גלי' - ותפילין של ראש צריך לגלותן. ... והנה תמצא מספר אותיות קריאת שמע זולת 'ה' א-לוהיכם אמת' - המה יעלו למספר רמ"ה ... וזה רמז הכתוב: 'ובני ישאל יוצאים ביד רמה.'
דרוש על התפילין בתוך 'אהבת עולם' לרב דוד יוסף פרחי, דף ק"ד, עמ' ב, דפוס הרי"ן לוי, ירושלים, תר"ס (1900).
אשרייך ארץ צבי, שרים כרוה נדיבי, כי א-לוהים משגבי, ה' א-לוהיך בה.
מה טוב בתוכה, אשרי מי שזכה, והייתה להן המלוכה, ונשאה וגבה.
נקומה נעלה בית אל, בביאת הגואל, בבניית בית אריאל, וראמה וישבה.
השומר אמת, הקדמה, ליוורנו, דפוס פלאג'י ובילפורטי, תר"ט (1849)
'והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו בשמם עוד' - אבל זה בא על שם הממלכות והארצות, שגלו ביניהם עם בני ישראל כגון אשכנז ספרד איטליה. כמו שרואים בעיננו - זה אומר: מנהג אשכנזי, וזה אומר: מנהג ספרדי, אחד אומר: מנהג איטלקי, אחד אומר: מנהג בבל, אחד אומר: מנהג פרס, ואחד אומר: מנהג בוכרה. וכן על זה הדרך כל חד פונה לדרכו ולמנהגו.
אפילו בעת שעלו ובאו לארץ ישראל, כל אחד כמנהגו נוהג. וכן אם אחד יפנה אל אחד מראשי הקהל או אל וועד הקהילה או איזה אגודה קודם כל שואלים ממנו: מאיזה עדה אתה? - כלומר מאיזה אומה אתה, או מאיזה עם ולשון וגזע אתה?
וכל זה אירע לנו בעוונותינו הרבים, בעבור שנאת חינם שהיה בינינו, גלינו מארצנו בין אומות וארצות האלו, ונקרא שמם עלינו, והשם נשאר על שכמינו עד היום הזה.
ספר יזרעאלי, עמ' רכ"ט, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות' - יובן שנבראו אלו באותו זמן, שהוא ערב שבת, כדי ליקח מהם, הבני אדם, מוסר השכל באלף השישי של גלות האחרון הזה, הנקרא ערב שבת. ...
כי סוף הגלות נמסך עד שיצא רובו של האלף השישי, ועדיין אנחנו בגלות, ועכשיו הוא עת וזמן ללמוד מוסר מעשרה דברים אלו לפי העת ולפי הזמן. ... כי בעוונותינו הרבים, בגלות המר הזה, העיקר שחסר מן האדם היא המחשבה הקדושה, כי על הרוב הדיבור והמעשה של האדם הוא טוב, אבל לב אין לו כמו שאומר הפסוק: 'בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה'.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת בראשית, דף א', דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
'האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים' - ביקש לגלות להם את הקץ. עד כאן.
אמר לשון: 'האספו' כי אי אפשר להקץ שיבוא כשיש בניכם שנאת חינם, רק צריכים אתם להיות כולכם באסיפה אחת ובאגודה אחת. ... וזהו מה שכתוב: 'אביך ציווה לפני מותו לאמור' - וקשה. והיכן מצינו שציווה כן? ורש"י, זיכרונו לברכה, כתב מה שכתב, אבל כוונתם שאמרו לו, שכך היה כוונת אבינו, במה שאמר: 'האספו ואגידה לכם', שלא יהיה בינינו לשון הרע, ונהיה כולנו באגודה אחת ובאהבת עולם.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת ויחי, דף כ"ז, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
ארץ ישראל כמו צער בנפשי על זה כמה שנים שיצאתי מקודש לחוץ לארץ, ולא אסתייעא הדבר לחזור לארץ הקדושה, כתשובה שלימה, ולשכון כבוד בארצנו, השם יזכני, ונודע בשערים ראשונים ואחרונים מאירים ומזהירים על מעלת ארץ ישראל וקדושתה לאין ערך ותכלית.
דבק מא"ח, דף ז, עמוד ב', אות ל"ח. ליוורנו תרל"ד(1874).
מה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים', אף ש'ישליו אוהביך' - שאף שהם בשלווה, עם כל זה שאלו שלום. שזוהי דרך ישרה: לשאול בשלום אף בלי מחלוקת. ולזה הבטיחם הכתוב 'יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך' - כלומר שיהיה להם שלום, אף שיש להם שלווה. והשלום אינו בעבור שהיה מחלוקת תחילה, אלא 'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו אחים שיצאו מבטן ומהריון ולא נחלקו מעולם, וכן 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שבית המקדש נקרא שלום, אף שלא היה בך מחלוקת. ...
כבר כתבנו שכוח השלום שהיה מקטרג על בריאת האדם נשתייר למעלה, וזה גורם, שיש מחלוקת למטה, ועל ידי זה נחרב בית המקדש, בעוון שנאת חינם. ... וזה שאמרו: 'שאלו שלום ירושלים' - כלומר השלום שנשתייר למעלה, שאלו אותו 'ירושלים', שייתנהו הקדוש ברוך הוא למטה, ועל ידי זה: 'ישליו אוהביך' - דהיינו שלא יהיה שנאת חינם בין רעים אהובים ... וזהו: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - שעל ידי השלום יתקיים הבית המקדש. ועתה מהרה יבנה בזכות השלום.
אברהם במחזה, דרוש א לשבת כלה, דף סא עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
'ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך' - נוכל להמליץ גם על בניין וישוב המולדת, ארצנו הקדושה היקרה והחמודה, אליה נמשכים ונוהרים כל אוהביה, ובעיניים מלאות דמעות חדוה, שבים אליה להתרפק בין זרועותיה הרכות והענוגות, המלאות אור ועליזות, ששון ושמחה, עוז ובטחון.
רק בין זרועותיה תערב שנתם, בחיים יקרים בטחוניים קדושים וטהורים, שאין ערך להם, חיי רגש בן לאמו, שלא הכירה מימיו, אכן אמת נכון הדבר, 'אל תקרי בניך', רק לאלה הנחלצים בעז-רוח, להיות בוניך, בוני חומותיך, ומחזיקי יסודותיך.
מלל לאברהם, עמ' רכא, הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990).
טעם למה במוצאי שבת אין אומרים: 'ובא לציון גואל' ומתחילים מן 'ואתה קדוש' - לפי שאין גואל בא בלילה אלא ביום, כדי שלא יאמרו האומות אליו כמו גנבים שברחו בלילה. לכך אין הגאולה אלא ביום לעיני כל הגויים, שנאמר: 'ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' ממצרים - בעיצומו של יום.
חיי אברהם, הלכות שבת, דפוס משה ישועה, דף ל"ד עמ' ב', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
'ויהי בעת ההיא בטרם תחיל ילדה' - קודם שלא נולד משעבד הראשון, נולד גואל האחרון. רוצה לומר: תדע לך שסמיכות פרשת 'ויהי בעת ההיא' (מעשה תמר) ל'והמדנים מכרו אותו אל מצרים' (מכירת יוסף) הוא להודיעך, שמכירת יוסף היא לא משום שיש לשבטים דין בני נח ונידון על שם סופו, אלא שדין ישראל יש להם, וכל גלגול זה הוא נעשה כדי שמכירת יוסף יורידו אחיו מגדולתו עד שנתגלגל הדבר ונולד פרץ שממנו משיח צדקנו. ...
ולמה מיהר גדול אדוננו ה' שמו לברוא גואל אחרון קודם זמן השעבוד הרבה? אלא וודאי להורות ולהודיע מסמיכות מעשה תמר למכירת יוסף שהכל הוא סיבה לברוא את המשיח. ולא חטאו השבטים במכירת יוסף, ושדין ישראל יש להם וכאמור. שבזיווג יהודה לתמר השגיח ה' להוציא מלך המשיח.
מלל לאברהם, דרוש ט לפרשת וישב, עמ' 80, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
הלא כבר ידענו חשיבות ארץ ישראל ומעלתה בין לגופות בין לנפשות. לגוף היא: 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת' - והחלק הזה רב הכמות ומעט האיכות. וחשיבותה אל הנפש היא - כי עיקר קדושת הארץ היא שהיא מסוגלת לחכמה, לקדושה, לטהרה, לנבואה ולהשראת השכינה, כמו שאמר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה' - והחלק הזה הוא מעט הכמות אצל ההמון, ורב האיכות אצל החכמים המבינים לאין שיעור.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת שלח לך, עמ' נ"ג, ירושלים, תש"ס (2000)
'עתידים כל בתי כנסיות ובתי מדרשות ליקבע בארץ ישראל' - ואם כן מאחר שסופן ליקבע בארץ ישראל, אם כן הם חשובים כארץ ישראל ממש. ... וזה אומרו: 'מה טובו אהליך' - שהם בתי כנסיות, שהם כאהל עראי בזמן שנקרא 'יעקב', ומועילים כאילו הם בארץ. והטעם כי הם עצמם עתידים להיקבע בארץ, ולהיות 'משכנותייך ישראל', בזמן שתשבו על אדמתכם, ותהיו נקראים בשם ישראל.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת חיי שרה, דף ט' ע"א. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
'שלום לכם אל תיראו א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - רומז ונרמז לביאת משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו במהרה בימנו אמן. והוא שידוע שהצדקה מקרב את הגאולה שנאמר: 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' וכתוב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', וידוע שהמלך המשיח הוא טמון וגנוז בפתחו של רומי עד שיבוא קץ הגאולה ויתגלה לנו.
וזהו שרמזתי: 'שלום לכם' - דהיינו: שתקיימו מצוות הצדקה ובכן 'אל תיראו' - מה שאתם בגלות, ש'א-להיכם וא-להי אביכם נתן לכם מטמון' - דהיינו: המשיח שהוא טמון לנו. ועל ידי הצדקה שאתם עושים מקרב את הגאולה ומתגלה לנו המלך המשיח.
ויקח אברהם, דרוש ט' להלבשה דף כ"ה, עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
ידוע שכל אדם בעל שכל בורר מנה היפה לחלקו אם היה לפניו מינים הרבה, ולא יניח מנה הטובה וייקח הגרוע, ודאי בוחר בטוב יותר מן הגרוע. אם כן איפה הטוב לך כי תעשוק נפשות אומללים אביונים, אלו כלים שבורים, נשברי לב, נדכאי רוח, המוטלים ברעב ובצמא ובעירום, ואין לאל ידם לבנות עליות ובתים לחרבות ירושלים.
הרי בפירוש השני מעשיות הנזכרות לעיל היו ודאי אחר החורבן ובירושלים, ועם כל זה אמר לו: כמה נפשות שיקעו בבניין זה, שיותר טוב היה להחיות בהם נפשות ללמוד תורה, ואדרבה בניין ירושלים היא על ידי התורה. ... ואף לפי דעתם שהם עושים לשם שמים לבנות חורבות ירושלים, זה אינו אלא לפי שעה, לדור עתה בגלות, הבאים עתה לשכון כבוד בארץ ישראל, אבל אין אנחנו מצפים לזה הבניין שעתה בונים, אלא מצפים לבניין האמיתי של ירושלים תיבנה ותיכונן, ובית המקדש, שזה יבנה על-די הקדוש ברוך הוא, כמה שנאמר: 'בונה ירושלים ה'.'
יששכר וזבולון, מעלת הצדקה עם עמלי תורה, עמ' יח-יט, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
'יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו העניים בני ביתך' - שזה חוזר על בית המקדש, שנקרא בית ... והכוונה בזה, כי בעוונותינו הרבים בית מקדשנו נתון הוא עכשיו ביד אומות העולם ואין אנו יכולים להיכנס שם, הן מצד האיסור הן מצד אומות העולם. ועל זה אומר התנא: 'יהי ביתך' - הוא בית המקדש, שהוא מסור ביד אומות העולם, נזכה להיות 'פתוח לרווחה' - להיכנס שם ולהקריב קורבנותינו. וזה יהיה בזכות כשיהיו 'עניים בני ביתך' - שבזכות מצוות הצדקה שנעשה עם העניים תבוא הגאולה.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' ל"ג, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
מדי עוברי בארצות החופשיות, ראיתי בני עליה טובים וישרים, גם התערבתי עם שונים, ההולכים בדרך לא טוב... רוח בטני הציקתני, לחבר המחברת הקטנה הזאת, לעורר את האהבה - אהבת ארץ הקודש, ולהעיר אוזן בני עמינו וראשיהם שופטיהם ומנהגיהם.
זיכרון ירושלים, הקדמה, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
אין מי שמכחיש שיש בתורת משה, או מוטב לומר, ביהדות, שני דברים הנבדלים זה מזה בטיבם, בתכליתם, ובאמצעים המשמשים ליישומם - יש בה מדיניות, ויש בה מוסר.
ללא ספק, היהדות אחת היא ומדיניותה מתקשרת באלף דרכים לְמוּסָרָהּ. המדיניות היהודית שואלת את סגנונה מהמוסר היהודי, באמצה לעיתים את יפעת קדושתו וגדלותו. אף מוסר היהדות לא נועד רק לעיצובם של אזרחים טובים לירושלים של מעלה, אלא גם לעיצובם של פטריוטים טובים, ישראלים טובים ואזרחים טובים לירושלים של מטה.
מוסר ומדיניות בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 48-47, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'נודה לך ה' אלוהינו על ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו' - ולכן בוודאי ננחל את ארץ ישראל, אף שנמשח זמן רב. 'ארץ חמדה' - שחומדים לישב בה, כי חן המקום על יושביו, והראיה מאברהם אבינו כשבא לארץ ישראל השיג תשוקה גדולה לזה, וגם משה חמד ליכנס בה.
'טובה '- הנה יש דבר שהוא ערב לשעתו, אבל אחר כך הוא מזיק, ויש דבר שהוא מועיל לאחר זמן, אבל מר בשעתו, אבל 'טוב' נקרא ששניהם בו, ערב בשעתו ומועיל לאחר זמן. וכן היה בארץ ישראל, פירותיה מתוקים ומועילים, ואווירה מתוק ומועיל.
הגדה של פסח עם פירוש כוס אליהו, עמ' ל"ג, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ, (1938)
ישראל חטאו בעניין הצדקה וגלו, שכתוב 'צדק ילין בה, גר יתום ואלמנה לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם', לכן התיקון כדי לצאת מגלות היא הצדקה, שכתוב - 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'. לזה אמר: 'צועה ברב כוחו', והכוח כשאני מדבר בצדקה שישראל עשו בגלות, כי עמה אני רב להושיע, משום שעם הצדקה תיקנו מה שעיוותו וצריך להושיעם מגלותם.
מעיל צדקה חלק א, סימן תתרל"ד, עמ' ר"צ, הוצ' מכון שערי יושר, ירושלים, תשנ''ב (1992)
'והפיץ ה' אתכם בעמים, ונשארתם מתי מספר בגויים, אשר ינהג ה' אתכם שמה.' - סיבת הפיזור שנתפזרו בגלותם, ולא נתקבצו בגלותם במקום אחד או שניים - בשביל העמים, כדי שיתוקנו העמים על ידי ישראל, בהביטם ובהסתכלם בדתי ישראל זמן ארוך יאמינו בדת ישראל, והיינו - 'בעמים'.
'ונשארתם' - פירוש: ובשביל כן תישארו בגלות, עד שבאורך גלותכם תחזרו בעוונות מתי מספר, כגרגיר הזרע הנופל בארץ בעת נפילתו הוא מתמעט ונפסד ונבאש. ...
'בגויים אשר ינהג' - שיראו הנהגה שלכם הטובה והישרה על פי תורת משה, ויועתקו במשך הזמן ממדרגה למדרגה. ולכן שינה, שתחילה אמר 'בעמים' ולבסוף אמר 'בגויים', הכוונה שישתנו ממידת העמים שהיא פחותה, למידת ישראל שהיא חשובה, כי מילת בגויים יורה על חשיבות.
ספר אדרת אליהו עמוד רמ"ב. הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשנ"ז (1997).
עוד יש לומר בכוונת הפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך, אני ה' - על פי הכתוב שחורבן בית המקדש בעוון שנאת חינם, ואם כן יהיה אהבה ביננו, בוודאי הגמור, שיבנה בית המקדש, וזה שאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' - בזה 'אני ה' - משרה שכינתי בינכם.
פה אליהו, חלק א', עמ' 15, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
בתהלים מזמור כ"ז: 'קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקווה אל ה'.' - קשה. מאחר שאמר: קווה אל ה' למה חזר ואמר: חזק ויאמץ לבך? ועוד חזר ואמר: וקווה אל ה? - די בפעם אחת, כי ידוע רחמיו מרובים כמה שנאמר: 'טוב ה' לקוו לנפש תדרשנו' - מי שיקווה אליו יתברך בכל לבו, לא ימנע טוב להולכים בתמים, ולמה צריך לכפול הדברים? - יודיענו, ושכרו מהשמיים.
מה שכפל הפסוק ושנה ושילש, להורות חיזוק הביטחון בהשם יתברך, שאם היה האדם באיזה צרה, שלא תבוא, וביקש רחמים עליה מה', ולא נענה בפעם ראשונה, אל ירך לבבו מלבקש עוד רחמים עליה, אלא יחזור, ישנה וישלש, ויבקש רחמים מה', וישים בטחונו בהשם יתברך. ...
ופסוק זה גם כן מורה על הגאולה שתהיה במהרה בימינו אמן, כי אפילו אחר אורך הגלות, סוף כל סוף יעלה זיכרוננו לפניו יתברך, ויקרב הגאולה במהרה בימינו אמן, כאשר הבטיחנו בתורתנו הקדושה: 'ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך', וגם כמה וכמה הבטחות חזקות על-ידי עבדיו הנביאים, ואמונתנו חזקה בהא-ל יתברך, שיקיים הבטחתו, ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.
ידי אליהו, חלק א', שאלה ס"ו, דף פ"ד עמ' א' - ב', דפוס ציון, ירושלים, תר"ץ (1930)
'העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם.' -
ה' לכפר על נפשותיכם - סופי תיבות: למהר, וראשי תיבות: לעני - וזהו בא הרמז למהר לעני, רוצה לומר: שימהר ליתן לעני, קודם שיפשוט העני את ידו. ...
ועוד יש לפרש בסופי תיבות: למהר - כי הצדקה מקרבת הגאולה במהרה בימינו אמן, וזהו: למהר - רוצה לומר: קץ הגאולה על שם הכתוב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
וגם אפשר לומר סופי תיבות: להרם - על דרך אומרם ז"ל: 'במה תרום קרנם של ישראל? - בכי תישא'
אורחות-חיים, עמ' צ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
'אמר למשה: אמור לישראל, בחודש הזה אתם נגאלים. באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארבע מאות שנה אמרת לנו להשתעבד, ועדיין לא שלמו. אמר לו: כבר עברו שנאמר: 'כי הנה הסתיו עבר'. מיד גילו הצדיקים את ראשם, שהיה מכוסה, שנאמר: 'הניצנים נראו בארץ'. המדרש הזה צווח ואומר: 'דרשוני וחיו' וכבר פירשו בו ראשונים כמלאכים, ואף אני עני, פירשתי בו במקום אחר, ועתה מצווה להביא מן החדש: שהנה ישראל הצדיקים, כשראו עצמם בצרה גדולה, וגם שבט לוי הם צדיקים, וראו ישראל בקושי השעבוד, צעקו אל ה', וחשבו, בר מינן, שאבדה תקוותם, שדין עבדים יש להם, בר מינן, שכתבו בשם רבינו האר"י: שפרעה היה יודע סודות עמוקים, ואם כך ישראל כאשר ראו שפרעה היה משעבדם בעבודה קשה, ודאי היה יודע שישראל דין עבדים יש להם, וחשב מצווה לשעבדם, 'שמלך שכעס על עבדו'. ואילו פרעה היה יודע, שישראל דין בנים יש להם, לא היה משעבדם, והיה מתפחד מהמלך, מלכו של עולם. ולזה הצדיקים שבישראל ושבט לוי כיסו ראשיהם כאבלים על עצמם, וקיבלו עליהם מרת הדין הקשה, שחשבו שאינם ראויים להיגאל בעולם הבא, ואינם ראויים לתורה, שמלאכים נוצחים, כאמור לעיל, ועוד אינם זוכים בארץ ... ולזה הבינו בדעתם הם רחוקים מכל טוב, אבל כאשר שמעו מהשם יתברך, שאמר שכבר עבר הקץ מקושי השעבוד, הנמשל לסתיו, אם כן ידעו שקושי השעבוד השלים המניין, ודין בנים יש להם, ולזה גילו ראשיהם, ושמחו שמחה גדולה.
גאולת ה', דף י"ד ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'נשוא את ראש בני גרשון, גם הם, לבית אבותם למשפחותם' - יש לי הכבוד והעונג להיות אורח בעיר המושבות, אשר ברוך ה', גדלה ונהייתה לעיר, תקוות רבות תלויות בעיר הזאת, כשמה כן היא 'פתח תקווה' - הכל מביטים עליה בעין יפה, ומלאים תקווה טובה, שהישוב בה עוד יגדל ויפרוץ ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ותהיה עיר ואם בישראל.
וגם לרבות אחי ורעי בני עדות המזרח וקהילת קודש ספרדים היושבים בעיר זו, אני אומר התאמצו והתחזקו בפתח זה, שאתם פותחים פתח, שתלויים בו כמה תקוות טובות ועידוד פריחה ושגשוג.
שמרו על כבוד עדות יהודי ספרד והמזרח, והתקדמותם להרמת קרנם, זכרו נא דורות הראשונים, את אבותינו, ואיך שהיו תופסים מעמד גבוה בראש הציבור. בם היו רמי המעלה וגדולי התורה בעם ישראל, גאונים ומשוררים, ושמם היה לתהילה בכל בית ישראל.
וזה רמז הפסוק בפרשת שבוע: 'נשוא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחתם' - אותם 'בני גרשון' - שבאו מגרוש ספרד, 'נשא את ראש' - להביט אל צור חוצבו ממנו, ויתחזקו להחזיר את העטרה ליושנה. ולאותם שעומדים בראש הקהל אני קורא פסוק זה: 'נשא את ראש בני גרשון, גם הם' - רוצה לומר: גם להם תעמיד ראש על העדה, ואין בזה משום לא תתגודדו, 'לבית אבותם למשפחותם' - מפני שכך הוא דרכם של כל קהילות הקודש להעמיד ראש לבית אב ונשיא לכל שבט.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', עמ' תנ"ז, ירושלים, תשנ"ו (1996)
ממרומי הר ציון, בעיר בירת ישראל הנצחית, הנני קורא קריאתי הגדולה והנרגשת לכל עמי תבל ולשליטיהם, אשר בורא עולם הגדול, נותן להם הכח והממשלה לנהל ולהנהיג את הספינה הגדולה של כל האנושות, כל אחד ואחד במקומו ובדרכו המיוחדת לו, אנא החלצו כולכם למשימה קדושה זו, ודרשו באין הפוגות, את התרת עליית היהודים מארצות שמעבר למסך הברזל, ומארצות עמי ערב, לארצם היקרה להם מכל. בטוחני שבדרישתכם זו, יהיה א-לוהי מרום בעזרכם, והיה יהיה הדבר עוד בקרוב בימינו, ונראה את המוני היהודים מתקבצים ובאים אלינו.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' קל"ט, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
'אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' - שהכוונה 'אם אין אני' עושה תקנה לעצמי, הן בעודני חי, לעלות אל הר ה', אל ארץ הקדושה, ולמות ולהיקבר שם, 'מי לי' - מי הוא המטפל בי להעלות אותי לארץ ישראל אחרי מיתה. אמנם 'כשאני לעצמי' - שאני עושה תקנה לעצמי הן בעודני חי, 'מה אני' - על דרך 'מה רב טובך' - ומאחר שהדבר מוטל עלי לעשות, 'אם לא עכשיו אימתי' - כי אם שלטון ביום המוות, כי לא ידע האדם את עתו.
קרבן אשה, עמ' ת"ד, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ושמרתם את כל המצווה, אשר אנוכי מצווך היום למען תחזקו, ובאתם וירשתם את-הארץ, אשר אתם עוברים שמה, לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה, אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם ארץ זבת חלב, ודבש. כי הארץ, אשר אתה בא שמה לרשתה, לא כארץ מצריים היא, אשר יצאתם משם'. - בא משה לישראל ואמר להם: תדעו למה הוצרכתי להבטיחכם 'ולמען תאריכו ימים' - כי הארץ גרועה היא ואין אתם יכולים לעמוד בה, שמתוך שפירותיה אינם יפים כארץ מצרים, בקל אתם יוצאים ממנה, לכך אני מבטיח אתכם, שעל ידי שתשמרו המצוות, הארץ נותנת פירותיה בשופע או שתאכלו לחמכם לשובע אוכל מעט.
ונמצאו כאן שתי הבטחות: הבטחת האחת - שבמקום שהיו משועבדים בארץ מצרים, וגם במדבר שהיו יושבים בו ארץ מלחה ולא תשב, יתן לכם ארץ זו; ולא עוד אלא שתהיה מוצלחת על ידי שמירת המצוות אף שמצד עצמה אינה אפילו כארץ מצרים שרעה היא ממנה.
חסד ואמת, פרק שמונה עשר, שבחה של ארץ ישראל ויבולה, עמ' רב-רד, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007)
'אמר לו הקב"ה לדוד: 'כי טוב יום בחצרך' - טוב לי יום, שאתה יושב ועוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב.' - שעל ידי עסק התורה יש יחוד לקדוש ברוך הוא ושכינתו, ועדיף מבית מקדש, שבית מקדש, אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, אין השכינה שורה בו, ועל תנאי היא. ...
מה שאין כן צדיק, אחד יושב ועוסק בתורה, הוא משרה שכינתו, וגורם יחוד אף על פי שאין ישראל עושים רצונו של מקום. ... ואולם נראה לי שכל בחינה זו, היינו דווקא בתלמיד חכם, צדיק, ועוסק בתורה בארץ ישראל. ... וזה נראה לי להמתיק סוד מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'טוב לי יום שאתה עוסק בתורה לפני' - שידוע שבירושלים נקרא לפני ה', ששם כתוב בקדשים קלים: 'ואכלת לפני ה'', וזהו שאמר: 'ועוסק בתורה לפני'.
חידושי מהרש"א חזן, עמ' ע"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990)
'הא לחמא עניא' - והנה המגיד בפתח דבריו, רצה לחזק ליבנו בגלות הזה, ושנאמין שעתיד הקדוש ברוך הוא לגאלנו. ונתן סיבה אל אורך הגלות - וזהו עיקר ההגדה. ובכללה הולך ומגיד את הדברים שאירעו לנו ולאבותינו במצרים, והמכות שהוכו המצרים כי כיוצא בהם יעשה, הוא יתברך, בגאולה העתידה, ובסיפור הדברים יעוררו רחמיו יתברך לגאלנו באומרו: ראו איך ראויים שיעשה להם ניסים מחודשים כי זה כמה שנים עשיתי להם ניסים אלו שמזכירים, ואינם כפויי טובה. ולזה אמר שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הוא משובח, לפי שמעורר יותר הרחמים.
מדרש בחידוש, עמ' ל"ג, הוצאה פרטית, בני ברק, תשכ"ז (1967)
בימי הדין וימים נוראים, וכן על כל צרה שלא תבוא, על הציבור יקראו הסנגוריה, ויעוררו לב הציבור בתשובה, ויראו נפלאות בעזרת ה'.
ומה טוב ומה נעים אם ילמדו הסנגוריה הזאת על ישראל באשמורת הבוקר, שאז הוא זמן שמתעוררים הרחמים בעולם, ויחיש לגאולינו במהרה בימינו אמן כן יהי רצון:
ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שכמה אנשי חוץ לארץ עזבו בניהם ובנותיהם ובתיהם וממונם אף על פי שהיה קשה להם להיפרד מהם כהיפרד הציפורן מן הבשר אף על פי כן באו לשכון בארץ הקדושה.
ועכשיו בעוונותינו הרבים, הלחם שאנו אוכלים הוא לחם העצבים, מראות צרת אחינו בית ישראל שיש אנשים ונשים וטף, בחורים עם זקנים, כמה מהם חיגרים וכמה מהם סומים ספרדים ואשכנזים. ...
ואף על פי כן בגלותם ובשפלותם ובדלותם שומרים התורה והמצוות.
דמשק אליעזר דף ל"א עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
נא אב רחמן, תשוב ותרחם על שכינתך ועל זרע ידידך, בני אברהם יצחק וישראל אהוביך, ועל עיר קודשך ותפארתך. תהינה אוזניך קשובות אל הרינה ואל התפילה, וארמון על משפטו ישב כבתחילה - אז תחפוץ זבחי צדק עולה. מי יתן א-לוה יואל, ובא לציון גואל. יהי שלום בחילך, בבנינו ובבנותינו נלך, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ושם נשיר שיר חדש - אשירה נא לידידי.
אריה שאג - חלק א', הקדמה, דפוס צוקערמאן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
הנה בזמן הזה אם יש מצווה לדור בארץ ישראל או לאו? - הוא מחלוקת בין הפוסקים זיכרונם לברכה, שסברת התוספות בשם מורנו החכם רבנו חיים הכהן: שעכשיו בזמן הזה אין מצווה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ, שאין יכולים לעמוד עליהם ולהיזהר מהם. ויש כמה פוסקים שסבור להם כך. ויש שחולקים עליו, וסבור להם: שגם בזמן הזה מצווה לדור בארץ ישראל, וכן נראה מסתמיות דברי הפוסקים זיכרונם לברכה והם: הרי"ף והרא"ש והטור. ...
והיה נראה לכאורה, כיוון שדין זה הוא מחלוקת, מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות. ...
אבל אחר העיון נראה - דהיינו דווקא לדידם שאין להם סברת מרן זיכרונו לברכה, אבל אנו שאחרי מרן הולכים, ולא אומרים קיים לי כנגד מרן זיכרונו לברכה.
מעשה בית דין, סימן ח', עמ' ל"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ח (1988)
ראובן, תושב חוץ-לארץ, גמר בדעתו לעלות לארץ-ישראל ולדור שם, ואחר שמכר כל אשר לו, ויהין לשים בדרך פעמיו, בתו הקטנה, אשר היתה נשואה, בראותה כי אביה ואמה מתפרדים מאצלה, מתוך צערה, אשר היתה לה חלתה, ובראותו ראובן כי, חס ושלום, היה חשש סכנה, שמא תמות בתו, אם תעזוב את אביה ואת אמה, הניח את אשתו אצל בתה, ועלה לארץ-ישראל לזיירא, להשתטח על קברי אבות, ועתה שואל להתיר את שבועתו או את נדרו. ...
נראה שבנידון שלנו גם אף-על-פי שנאנס, ולא עלה בשעה שנדר, צריך לעלות כשיוכל.
מחנה אפרים, הלכות שבועות, סימן יד עמ' לז, הוצאה חדשה – אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
'מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו'. -
'מנין לתחיית המתים' - היינו תחיית האומה הישראלית בגלות, הנרמסים ונדחפים כמתים בין האומות, שתהיה להם תחייה וקיום? - מן התורה! היינו - בזכות התורה, שנאמר: 'קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו' - כאשר נושאים קולם בתורה ובמצוות ברינה של תורה, זוכים כי 'עין בעין יראו בשוב ה' שיבת ציון', ולא יוכלו האומות להזיזם ממקומם ולבטלם מהעולם חס ושלום.
ספר דרישת רחמים, דרשה ב', עמ' י"ב, הוצ' המחבר, תשמ"ה (1985) .
ידוע הדבר ומפורסם העניין לכל העולם כי מזה קרוב לאלפים שנה, ועמנו עם בני ישראל גולים ונדחים פזורים בעמים בארבע כנפות הארץ, מעונים ומדוכים נרדפים ונהדפים בחימה שפוכה, באין חונן ואין מרחם, וסורו טמא קראו להם בעוונותינו הרבים. ועל הכל גדלה למעלה אכזריותם של הזדים הארורים הגרמני חיל היטלר, ימח שמו, אשר הרגו וטרפו ואיבדו מאות אלפי ישראל אנשים ונשים וטף בארצות אירופא השבויה. 'ארץ אל תכסי דמם'. 'אל נקמות ה' אל נקמות הופיע'.
ועם כל זה עמנו, עם ישראל, חי וקיים, ועושה חיל גדול בארצנו, ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו אמן, ובהסכמת המלכויות המאוחדות, ארץ ישראל לישראל, ודגל דוד מרופף על הרי יהודה וירושלים. 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל'. הוא יתברך שמו, שעמד לימינינו, ועזרנו, והנציח אותנו על שבעה אומות העולם, אשר היו שואפים הכפירים וכפראים לדם האדם.
מי פילל את זאת כי יבוא יום שישראל יצא בדגל מגן דוד נגד כל העולם, ועוד יבוא יום, ותגדל עוד מדינת ישראל כאחת הממלכות האדירות בעזרת ה' וישועתו.
בתוך 'שם יוסף', דרוש, דף כה עמוד ב' – כו, עמוד א'. דפוס עידאן-כהן-צבאן-חדאד, ג'רבה תש"י (1950) .
'שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען' - ואפשר לפרש בדרך רמז: 'מה תצעק אלי' - שאשלח לך הגואל, הלא בידך הדבר ואתה בעצמך 'שלח לך האנשים' - היינו הצדיקים הגדולים: אליהו ומשיח.
והנה אמרו רבנינו זיכרונם לברכה על שמו של משיח צדקנו במהרה בימינו אמן: אחד אמר שילה שמו שכתוב: 'עד כי יבוא שילה', ואחד אמר: מנחם שמו, ואחד אמר ינון שמו. ואלו ואלו דברי א-להים חיים. וכולם רמוזים בתיבת אנשים: שני אותיות ראשונים א' נ' המה ירמזו - אליהו נביא, ואותיות הנשארות שים הם שמות המשיח - שילה, ינון, מנחם. וזהו שכתוב: 'שלח לך' בעצמך ובידך הדבר. שלח לך בעצמך אנשים הגואלים ראשי תיבות: אליהו נביא, שילה, ינון, מנחם.
צור יעקב, פרשת שלח לך, דף קנ"ג, איזמיר, תרכ"ו (1866)
אנו מקטנותנו, כך קיבלנו, ולא נשמע ולא ישמע שהזיק מפולת או רעש לגופי בני אדם בירושלים, והוא לעניות דעתי רמז בפרק: 'שבחי ירושלים את ה' הללי א-לוהיך ציון כי חיזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך'. ... ומזמור מ"ז:' א-להים בקרבה בל תימוט'.
פרי האדמה, חלק ד', דף ו' עמ' א', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763) (אך לציין זאת ע"י ...)
אל יאמר האדם: הן אני כל מאוויי לעלות אל עיר הא-להים סלה, והמרחם מבקש את הלב, ובאהבתי ובכיסוף נפשי יהיה די לי, מבלתי לעשות ב'קום עשה'. זה הבל, כי לא נאמר זה אלא בהיות המעשה נמנע המציאות, אבל לא באפשר לו לעשות ולהוציא מחשבתו הטובה לפועל. כי מן המקובל בידינו מקדמונינו זיכרונם לברכה, שעבודת ה' יתברך לא תשלם כי אם במחשבה ודיבור.
חמדת ירושלים, דף ד עמ' א-ב, ירושלים, תרס"ט (1909)
תעודתה של היהדות היא לקרוא לשלום את כל האדם ללאומיהם וגוייהם, ממלכותיהם וארצותיהם. גאולת ישראל אינה גאולה עצמית, אבל היא גאולת כל האדם ממלחמותיו המרובות והמשכלות, ומעבדותו לדעות זרות ואמונות טפלות ולממלכות עריצות, או לצביעות דתית מזויפת.
אין היהדות שואפת לשינוי סדרי העולם וערכי החיים, אבל שאיפתה הגדולה היא לבטל השלטונות המדינית שהיא עושקת ורוצצת, מכניעה ומשעבדת, מושלת וכובשת בכוח החרב והזרוע: 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות' (ברכות לד, ע"ב), וזו שעתידה להתבטל בימות המשיח- אינה רק לגבי ישראל אלא כלפי כל האנושיות כולה.
"הגאולה ותעודתה", הגיוני עוזיאל, שער כ"ח, פרק א
'מובא בש"ס: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. ועוד שם: 'אין בן דוד בא, עד שיכלו גסי הרוח מישראל'. ושמעתי רמז לסמיכות המאמרים הנזכרים בדרך מליצה: מעשה בעני בן טובים אחד שהיה שמח בעניותו מטעם: 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', ופגע בגאה אחד, ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. ובחזרתו לביתו היה עצב מאוד. וכששאלו אותו: מדוע אתה עצב עתה יותר מקודם? והשיב: כי עד עתה היה שמח בעניותו מטעם כי 'אין בן דוד בא, עד שתכלה פרוטה מן הכיס', והרי כלו מעותיו והוא ודאי שבזכותו יבוא גואל לישראל. אמנם, עתה שפגע בגאה זה והרי 'אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל' זה וודאי ראוי להיות עצב כי גאוותו גורם לעכב גאולת ישראל.
פרדס התורה, דרושים על התורה, עמ' י"ב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'קודש ישראל לה' ראשית תבואתו' - שאומר 'קודש ישראל': שה' יתברך יראה כל הדור, כאילו כדאי והגון, להשרות בו שכינתו, ולהיות קודש. והולך ומבאר ואימתי זה? - כאשר 'ראשית תבואתו': כלומר, שיש בהם צדיקים, כמספר אשר יהיה מספיק, להרים מהם תרומה כמו 'ראשית תבואתו' - שיש בהם צדיקים שיעור תרומה, וזכותם מגן על כל הדור לעשותו קודש כמו תרומה.
הושיע ציון, פרשת וירא, עמ' י"ג-י"ד, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תש"ז (1947)
'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם' - גם שכבר הבטיחו בזה לעיל, כמו שכתוב: 'וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת', חזר והבטיחו כאן, לפי שנעשה לו נס של שרה אשתו, שניצולה מפרעה, ועל ידי זה יחשוב אברהם שנתמעטו זכיותיו, על דרך מה שאמר יעקב אבינו, עליו השלום: 'קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך' - ופירש רש"י: 'נתמעטו זכויותיי על ידי החסדים והאמת שעשית עמי; לכך אני ירא, שמא משהבטחתני, נתקלקלתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשו'. וכמו כן כאן: אפשר שיחשוב אברהם: על ידי נס של שרה נתמעטו זכויותיי ובטלה ההבטחה, חס ושלום. וכן מצינו שאחר מלחמת חמשת המלכים אמר לו: 'אל תירא אברם, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאד' - ופירש רש"י: שהיה דואג שמא נתקבל כל שכרו על-ידי אותו נס, עיין שם. ומטעם זה גם כן חזר והבטיחו שם פעם שלישית על נתינת הארץ, כמו שכתוב: 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה.'
אמרות טהורות, לך לך, דף יג עמ' ב-דף יד עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.
ברוך אברהם, עמ' רמ"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
סגולה כדי שלא ישכח אדם שמו ביום המיתה, יאמר פסוק תנ"ך:
אם שמו אברהם או אפרים יאמר פסוק זה: 'אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים'; אם שמו אהרן או אלחנן יאמר פסוק: 'אשמחה ואעלצה בך אזמרה שמך עליון'; ...
אם שמו ברוך יאמר פסוק: 'ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך'; אם שמו בנימין יאמר פסוק: 'בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון'; ... אם שמו גבריאל יאמר פסוק: 'גם אני אודך בכלי נבל אמתך א-להי אזמרה לך בכינור קדוש ישראל'; ... אם שמו וידאל יאמר פסוק: 'והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון שלום על ישראל'; ... אם שמו מסעוד יאמר פסוק: 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד'.
ספר מנחה בלולה, עמ' 34, חמו"ל, קזבלנקה, תש"ה (1945-1946)
עוד נלמוד כמה גדול כוחה של הדירה בארץ ישראל, שאין הקדוש ברוך הוא מייחד את שמו על ישראל, רק בהיותם דרים בארץ ישראל, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לא-להים' - משמע שלא ישגיח עליהם, שהם יהיו לו לעם, והוא יהיה להם לא-להים כי אם בהיותם דרים בארץ ישראל, הא לאו הכי אין משגיח עליהם ועוזבם למקרי הזמן, רחמנא ליצלן. ונראה לומר שדווקא אם אין לו סיבה המספקת המעכבת אותו לעלות.
ברוך טעם, כרך א, פרשת בהר סיני, עמ' רלז, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
ה' ימלוך לעולם ועד - אפשר לפרש על פי הפסוק 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים' - דהיינו: שאם הגאולה תהייה על ידיו יתברך, כשם שהוא חי וקיים לעולם, כך הגאולה תהיה לעולם, אבל אם הגאולה תהיה על ידי בשר ודם, כשם שבשר ודם כלה, כן הגאולה לא תהיה לעולמים.
וזהו שכתוב ה' ימלוך - כשה' ימלוך ותהיה הגאולה אזי תהיה 'לעולם ועד'.
ברוך מבנים, פרשת בשלח, דף כ"ח עמ' ב', ירושלים, תר"ס (1900)
'ניצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים' - מצינו שאין הקדוש ברוך הוא עושה נס, אלא לצורך - והלא קפאו תהומות תחתיהם, וישראל הלכו על הים, שנקרשו תחתיהם, ואם כן למה היה צריך להבקיע המים, והיו יכולים לילך על המים הנקרשים?
אך בזה שנבקע הים, ונערמו המים גבוה מאד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ראו הנס הגדול כל מלכי מזרח ומערב. זה שאמר הכתוב 'כונס כנד מי הים', והטעם - 'יראו מה' כל הארץ'
שער החצר, כ"ח ע"ב, הוצאת מכון אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז, 1997
'ישמח הר ציון, תגלנה בנות יהודה' - היוצא לנו ששני דברים הגורמים ומקרבים ביאת המשיח והם התורה והצדקה, והם שייכים בנשים הכשרות, שעל ידי שהיא נמצאת בביתה, ומשגחת על בניה ללמוד תורה, ונחשב לבעלה כאילו קיים 'והגית בו יומם ולילה'. וגם מצוות צדקה גם כן על ידי שהיא נמצאת בכל יום בביתה מקיימת צדקה, המועלת בב' דברים יותר מהאיש כאמור.
ובזה אפשר לפרש מקרא קודש: 'ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה'. וכה תפרשו: 'ישמח' - אותיות משיח, דהיינו כשיבוא משיח בהר ציון, אז 'תגלנה בנות' - משום שמסיבתן בא המשיח.
שלום דוד, עמ' צ"ד, הוצאת כאסתרו וחברו, תוניס, תרס"ט, (1909)
בזה יפורש סמיכות פרשת 'שופטים', שנזכר לפניו: כתוב - 'איש כמתנת ידו' שהיא הצדקה, וכתוב לפניו - 'ושמחת אתה וכו', והגר והיתום והאלמנה'. ועל ידי זה, תזכה לעשות – 'שופטים ושוטרים' בשערי ירושלים, בביאת הגואל במהרה בימנו אמן.
קול דודי ס"ג עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות'. - ברוך שבחר בהם ובמשנתם, כי כל דבריהם ברוח הקודש נאמרו, שהרי אנחנו רואים בעינינו בזמננו זה (תרפ״ו) שהקדוש ברוך הוא מאיר ובא לישראל עמו יעקב חבל נחלתו. כי חביבין ישראל לפני המקום, ולפני כל המלכים, מלכי ארץ, ונוהגים בהם כבוד, ונותנים להם ממשלה ושולטנות בידם, והסכימו לתת להם נחלתם, ארצנו הקדושה, וכבר נתאחזו בה, והממשלה נתנו הממשלת לישראל בארץ הקדושה, מהם שרים ומהם סגנים, ובכל יום נוגה אור עליהם, הולך ואור 'עד נכון היום', על כן צריכים אנו שלא להרהיב עז בנפשנו ולגול את האור בכוחנו. עד שיגיע זמנו לצאת כפי גזירת הגוזר.
ילקוט דוד בתוך קרן לדוד, וישלח, דף ח' ע"ב, מקנס, דפוס אצאייאג, תש"ו (1946)
יש להקשות: מה ראו המרגלים להוציא דיבה על הארץ? – ותירצתי: שעשו כן לפי שראו קדושתה וגודל המעלה שלה. אמרו: כיוון שאנו רואים, שאחר מעשה העגל, חזרה הקליפה למקומה, וישראל נוטים אל חטא, כמו שעשו בעגל במתאוננים במן ובשליו. אמרו: אם אנחנו באים בארץ ישראל לא נוכל לישב בתוכה, יען איזה עוון שנעשה הארץ תקיא אותנו ... מוטב שנוציא דיבה ולא נעלה לארץ ישראל.
זכר דוד על התורה, לפרשת שלח לך, עמ' קכ"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
'ויאמר א-לוהים יקוו המים אל מקום אחד' - יש לפרש על שבח לימוד התורה בארץ ישראל יותר מחוצה לארץ, שעיקר השגת התורה הוא בארץ ישראל, ככתוב: 'כי מציון תצא תורה' ואמרו חז"ל: 'אוירא של ארץ ישראל מחכים ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל', וכיוצא בזה מאמרי חז"ל הרבה.
וזהו הרמז: 'ויאמר א-להים יקוו המים' - יקבצו כל לומדי התורה הנקראת מים 'מתחת השמים' בעולם הזה, 'אל מקום אחד' היא ארץ ישראל, שהיא מקומו של הקב"ה אחד ושמו אחד, ככתוב: 'כי בחר ה' בציון, אווה למושב לו'.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' ל', ירושלים, תשנ"ז (1997)
'כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחייה, ובתורה אתה עמל' - אלו ארבע אמות. ומה שכתוב: 'מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ארבע אמות של הלכה בלבד'. - לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים, היו ישראל יושבים על אדמתם. 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', ואפילו העני שבהם מתפרנס ממתנות עניים, מה שאין כן אחר החורבן, שלומדים תורה מעוני - 'פת במלח' וגומר אלו ארבע אמות.
ספר תורת המלך, דרוש ד, דף ג', המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
וסך ימי חיי האדם, אם יזכה על ידי מעשיו, שבעים שנה, וכמו שאמר החכם מכל האדם: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה' - שהמשילו אותם חז"ל לשבע שנים,. וכמו שכתוב: 'שש שנים תזרע שדך ובשנה השביעית תשמטנה' - שפירושו שבמשך השש שנים שרומזים לשישים שנה: 'תזרע שדך' - דהיינו: יכול לעבוד, שיוכל להתפרנס הוא ומשפחתו, ויעבוד את ה' גם כן, ויעשה עיקרו מעבודת ה'. ו'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. אבל אחרי השש שנים, שרומזים לששים שנה, צריך לשבות, הכוונה שיקדיש את כולם לעבודת ה' יתברך, ולא לשום פנייה אחרת. ...
ובפרט כאן בארץ ישראל הקדושה, שכולם מקבלים הפנסיון, שיזכה להם השם יתברך על ידי שלוחיו, אנשי הממשלה, ירום הודם, וה' יתברך יחזירם בתשובה.
יד יוסף, עמוד 173. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984)
משם מר אבי כבוד הרב אברהם נחמיאש זיכרונו לברכה: אמרו רבנינו זיכרונם לברכה: 'לא לן אדם בירושלים, תיבנה ותיכונן, ובידו עוון' ואמרו עוד: 'כל הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עוון'.
וקשה - והרי כתוב: 'חטא חטאה ירושלים'. ועוד: למה נחרבה שתי פעמים? - ואפשר לפרש בדוחק שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה - דווקא אם הוא אדם טוב מעצמו, שהקדוש ברוך הוא עוזרו, שלא יתגבר עליו יצר הרע.
מחנה ד"ן, דף קס"ט עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
בפורים היו נוהגים להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות סולם, משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקדוש ברוך הוא עושה סולמות ברקיע משפיל לזה ומרים לזה. יש שעושים החלות בדוגמת ציפורים על שום הכתוב ישעיה ל"א: 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף'.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שעו, סימן ז, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
הנני ניגש לדבר ולעורר את לבב אחינו בני ישראל אל הרמת דגל אומתנו הישראלית, ודגל ארצנו ונחלת אבותינו ולדבר מעט קט משבחה. ...
כי לא רק לאהוב אותה מרחוק זאת חובתנו, רק צריכים אנו לחוג בחגה ולשוש איתה משוש, ולעלות בהמון רב להתיישבות חדשה, ולעשות העשיות חדשות ליישוב הארץ - זאת היא מטרתנו וזה יפה לנו. לכן מי שחננו ה' עושר ונכסים ודעת צלולה, יכין עצמו לזה לעלות שם, בעודו קטן, לבנות ולנטוע לישוב הארץ. וזהו עיקר פרי האדם ופרי הציונים, ה' עליון יברך אותם, אשר יגעו ועמלו זה שנים רבות. הכל הוא להתיישבות כזאת של נטיעות ועניינים המתקיימים דור אחר דור. ...
וכל מה שקנינו ונטענו על ידי הציונים והזולת, עוד לא יצאנו ידי חובתנו הראוי לנו, וכל אחד ואחד מחויב להשתדל, להתאגד, ולהתאחד בדבר זה, לבנות ולטעת להשכיל להיטיב, הן בגופו הן בממונו.
משכיל לדוד חלק א', דרוש א' לשבת הגדול, דף ז' עמ' א' – ח' עמ' א', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
'וגואלך אביר יעקב' - דורשי רשומות אמרו: אותיות 'אביר יעקב' הם - 'רבי עקיבא', וקשה - מה עניין ר' עקיבא לעניין הגאולה? כמו שכתוב: 'וגואליך אביר יעקב'.
וראיתי מי שפירש על מה שאמרו בגמרא: 'עד שבא רבי עקיבא ודרש את 'ה' אלוהיך תירא' - לרבות תלמידי חכמים' - נשמע לכבד תלמידי חכמים בא, מכוח דרשת רבי עקיבא. ועוד מובא במדרש: 'מפני מה חרבה ירושלים? - מפני שביזו בה תלמידי חכמים. ...
וידיעת ההפכים אחד הוא - שכיון שעיקר החורבן בשביל תלמידי חכמים, אם כן קיומה בשביל כבודם. ולכך אמר: 'וגואליך אביר יעקב' - שהוא רבי עקיבא. כלומר דרשת רבי עקיבא אם נתקיימה לכבוד תלמידי חכמים, אזי יש לך גאולה - ותתקיים הבית.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד קכ"ה. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
עלינו לשבח לאדון הכל ליוצר בראשית, על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות שעשה לנו בימים האלה ובזמן הזה, במלחמת השחרור של עם ישראל שיצא לחרות מתחת שעבוד מלכויות ממשלת זדון מן הארץ. ...
אבל מורי ורבותי, הנה לשלום מר לי מר, מה אדבר ומה אצטדק, מה אענה ומה אומר והלב חמרמר, זכור אזכור ותשוח עליי נפשי, למי אבכה וכף אל כף אכה, על מעוות שלא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות. אוי שכך עלתה בימינו שהעיקר חסר והפסדנו הפסד מרובה. ההוצאה מרובה יותר על ההכנסה, ואבדות גדולות אבדות כבדות, אבדות יקרות, אבדות שאינן חוזרות, אבדות שאין לנו חליפתם ואין לנו תמורתם, לא אבדות כסף וזהב, אלא אבדות נפשות רבות, רוחות יקרות, ונשמות עדינות, חיות אצילות. חבל על דאבדין ולא משתכחין, סעו המה למנוחות, אם אמרתי אספרה כמה צרות צרורות שעברו על ראשינו, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, תכלה היריעה והמה לא יכלו. על מה שראינו בעוונותינו הרבים חורבן בית שלישי.
לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, סקירה על מאורעות זמננו זה, ע' 25. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'עשות ספרים הרבה אין קץ' - פירוש: 'האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם', וכשעושים הרבה ספרים וכותבים דברי תורה של אחרים בשם עצמם, מונעים הגאולה, ולפי זה פירושו: 'עשות ספרים' -זה גורם 'לאין קץ'.
לב דוד- כרך ב', עמוד כ"ו. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
'וחסדי מאתך לא ימוש' - אפשר שידבר על כללות ישראל ועל גאולה העתידה, שהיא בזכות התורה. ואפשר שזה רמז הכתוב: 'זאת אשיב אל ליבי' - היא התורה, ו'על כן אוחיל לו' - שיגאלני בזכותה, וזה שנאמר: 'וחסדי מאתך לא אמוש' - ואגאלך ובתנאי אשר 'לא ימוש ספר התורה'.
'ויאסוף דוד', עמ' י"ד הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנדגלות' -
עוד טמון ברמז סוד וסדר הגאולה לפי מה שכתוב בזוהר הקדוש: שהגאולה העתידה לא יזרח אורה תכף מאפילה לאור גדול מן הקצה אל הקצה. שדומה, למי שיושב במחשכים שאם יסתכל באור השמש, יתעוור ויאבד מאור עיניו, אלא בתחילה נהרא דקיק, של אור השחר, ואחר כך כאור הלבנה שהוא קצת יותר מאור השחר, אחר כך כאור החמה יותר מהלבנה.
זה שדרש בכתוב: 'מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה' - ואחר כך ירים קרנינו ודגלינו וזה: 'איומה כנדגלות'. וזה רמוז בפסוק: 'שולחן נגד צוררי' שתהיה צומח ועולה אור גאולתנו ממעלה למעלה הנרמז בראשי תיבות שלח"ן: שחר, לבנה, חמה, נדגלות.
יד הנהר, דרוש ט' להספד, דף פ', ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
אם אדם יחזור בתשובה שלמה מיד נגאלים שנאמר: 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב', מפני שכל עכבת הגואל הוא בשביל ניצוצות הקדושה שהם בתוך הקליפות, ואם כן כשזה חזר בתשובה ידע לברר הבירורים מביא הגואל. ואל תתמה לומר, וכי מיום שנחרב בית המקדש לא נמצא אדם אחד שחזר בתשובה כתקנה כדי שיבוא הגואל, שהשכינה עדיין בגלות?! אבל הדברים אינם כפשטם, אלא כל בעל תשובה מברר בירורים כפי בחינת נשמתו, ומציל את ישראל מאיזה גזירות רעות כפי בחינת נשמתו וכפי כח תשובתו, וזהו גואל ישראל מאותה צרה שלא תבוא. אבל גאולה שלמה צריך נשמה כוללת כנשמת משה רבנו עליו השלום שיהיה כל ישראל.
דרכי חיים, עמ' ו', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' - כי מבואר שהצדקה שעושים ישראל זה עם זה מראה על אחדותם, שאם לא כן על שום מה יתן חלקו לאשר לא עמל בו? - אלא משום שהוא חלק מחברו ועצם מעצמיו, שכולם נפש אחת. וגם אמרו רבנינו זיכרונם לברכה במסכת פסחים דף קי"ח: 'אמר הקב"ה נאה ליחיד להציל את היחיד' - ואם כן כשישראל באחדות אחד הם בערך יחיד, אז נאה ליחיד להצילם מהר, וזהו הטעם שמקרבת את הגאולה.
מטה זבולון על התורה – חלק א', עמוד רט"ו. הוצאת המחבר, תשל"ט (1979)
שמעתי שיש נוהגים ביום חג העצמאות, 5 אייר, אם יחול ביום שני או ביום חמישי, מוציאים ספר תורה וקוראים בו פרשה זו במקום פרשת השבוע. ואני אומר שהם טועים בזה, כי בזמן הזה אין לנו ביכורים, ויותר טוב להם לבחור בפסקה זו של פרשת קדושים: 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' אבל אנחנו לא יכולים לשנות מן הסדר שקבעו רבותינו הרב עוזיאל והרב הרצוג.
אחימע"ץ, חלק שני: תענית דיבור, עניינים נפרדים, עמ' קסז, דפוס יתאח, ירושלים, תשכ"א (1960)
הלא אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שטעם גזירת בין הבתרים שאמר: 'כי גר יהיה זרעך' הוא ממה שכתבו: 'שלושה מתנות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולם באים על ידי ייסורים ואחת מהן היא ארץ ישראל'. ואם כן מאחר שיצאו ישראל ממצרים ברכוש גדול, מכאן מוכח שהשלימו הקץ, וכיוון שכן למה צריך הקדוש ברוך הוא את ישראל להילחם עם יושבי הארץ?
ואפשר לומר כי הוא יתברך עשה כן בטוב טעם ולתועלת ישראל כי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אינו דומה מי שבא אליו ממון או כלי יקר בתורת מתנה או ירושה וכדומה, שלא טרח ויזע עליו, שתמיד הוא מזכיר יגיעו וטרח בו, ואז משמרו שמירה גדולה - כן הייתה דעת המקום על ישראל, שילחמו עם יושבי הארץ בטורח גדול, ותהיה להם מזכרת להיטיב מעשיהם תמיד כדי שיתקיים בידם.
לקח טוב, עמ' 421-422, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
ידוע כי נימוסי המלכויות חלוקים המה זה מזה, והיהדות עלולה לשוטט בארבע כנפות הארץ, ואיך יערב לנו לחקות בה חוקים חדשים, אשר לא שערום הראשונים, כי אז יהיו פנים חלוקים לתורה בכל מדינה כפי חוקיה ונימוסיה, ולכן מן השכל הוא שהיהדות לא תשווה לכל לעולם בשום תקופה.
ודווקא באחרית הימים, בהזדכות האנושיות כולה, כאשר יפתח היטב השכל האנושי, כמאמר הנביא הצופה מרחוק: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ומלאה הארץ דעה, בהגלות הצדק והשלום בעולם, שפרה ודוב ירעו יחד, והאומות 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' ... אז, דווקא יוכל ישראל לחיות חיי תקופתו.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, נאום מצרפתית לעברית, עמ' 92, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'צדק צדק תרדוף ... וירשת את הארץ'. - יש לפרש שהכתוב מצווה: 'צדק צדק תרדוף' - שנלך בצדק ובמישור, 'וירשת הארץ' - ואיך זה?! - והלא לא צדק הוא שניקח אותה מאומות העולם, זה הוא גזל. לכן אמר: 'אשר ה' א-להיך נותן לך' - הוא נתנה להם ועכשיו רוצה ליתנה לנו.
מגדנות לחזקיהו, פרשת שופטים, עמ' קמו, דפוס אשל, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'כי ה' א-לוהיך מביאך אל ארץ טובה' - משה רבנו הראה לבני ישראל את מעלת ארץ ישראל אף שהיא מעולה מכל הארצות ומושלמת בכל הדברים. שיש ארצות שמגדלות הרבה דגן אבל אינן עשירות בכסף ובזהב, ויושביהם עמלים בזעת אפם להרוויח פרנסתם. ויש ארצות שהן עשירות הרבה בכסף וזהב וכנגד זה, אין להם דגן. וארץ ישראל כשם שיש בה הרבה דגן ופרות, כן עשירה היא במחצבי כסף וזהב, ברזל ונחושת. כמו שכתוב: 'ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת'.
מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת עקב עמ' 464 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
מן המודעות שמזה ב' שנים, בא אצלנו שלוחא דרבנן מחכמי ורבני 'בית אל' ... ואין מסרבין לגדול, ובפרט למקום מקודש כזה. ואמרתי לו בפירוש, שאני רוצה להשתדל בזה חינם אין כסף ... כי בארץ ישראל כל תפילה, כל תחינה, החלו עולין אל השמיים ממעל ... ובמה יתרצה עבד ה' להיות לו חלק בישיבת ארץ ישראל ותורת ארץ ישראל, אם לא בהחזיק ביד יושביה ... ובהגיע שליח מארץ ישראל שעיקר שליחותו הוא משום ארץ ישראל, שאם לא סיוע בני הגולה: 'נמוגים ארץ וכל יושביה' ... ה' יזכנו לעלות אל הר ציון ולהיות חלקינו עמהם אמן כן יהי רצון.
באר לחי, דרושים, דף ס"ו עמודים א'-ב', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888)
'בימים ההם ובעת ההיא אצמיח לדוד צמח צדקה ועשה משפט וצדקה בארץ' - שעל ידי המשפט השכינה שורה בישראל כמו שכתוב: 'א-לוהים ניצב בעדת אל', ועל ידי הצדקה גם כן כמו שכתוב: 'ואני בצדק אחזה פניך'. מה ראה דוד לפרש כוחה של צדקה לבדה בזכותה? - אלא ללמדך שאפילו רשעים שאין בידם אלא זכות הצדקה לבדה - זוכים ומקבלים פני שכינה, שנאמר: 'ועלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר' - הכל רואים צדיקים ורשעים.
ויחל משה, ספר שמות, פרשת יתרו, דף י"ח עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו, ...טבעו בארץ שעריה, איבד ושיבר בריחיה' - מכוון היה להציל ישראל. ... לזה צריך מחשבה, ולא כדרך ההורסים במקרה כפי ההזדמנות, כי נטה קו, בדקדוק. או גם סותר על מנת לבנות נקראת מלאכת מחשבת, ומאחר שדעתו לבנותה חשב תחילה ונטה קו. הראיה - שטבעו שעריה אבד ושבר הבריחים לבד, שדעתו לייסדה כבתחילה.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך א', חנן א-להים, חידושים נפרדים איכה, עמ' ר"כ, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'וחנו בני ישראל' - רומז על גאולתנו, ועל פדות נפשנו, ועל משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימנו, ויהיו חונים כל ישראל כאיש אחד איש על מחנהו - זו ארץ ישראל והיינו קיבוץ גלויות.
חיים מירושלים עמ' 115 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
'וכי ימכור איש את ביתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים' - 'וכי ימכור איש' - זה הקב"ה, 'את בתו' - אומה הקדושה, 'לאמה' - ...כי אומתנו בגלות זה קנתה שם אמה, ומעתה גם בבוא גאולתנו ופדיון נפשנו, כבר קנתה האומה שֵׁם עבדות.
לזה אמר הקדוש ברוך הוא הבטחה - כי גאולת האומה הלז, לא תהיה כדרך אשר הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים, אלא בניסים מופלגים, בפרסום בכל העולם - והוא אומרו 'לא תצא כצאת העבדים' הרמוזים בתורה 'מבית עבדים' - שאז לא הפליא ה' פלאיו, אלא באומה אחת, ועתה בכל העולם.
אור החיים, שמות, פרשת משפטים, עמ' שכ"ב, בתוך מקראות גדולות, הוצאת נתיב הברכה, ירושלים, תשנ"ח (1998)
נוסף על אהבת הרע, המחויבת ממצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהיא כלל גדול, חלה על כל אדם - חובת 'אהבת הכלל' הנובעת מ'זה ספר תולדות האדם', והוא כלל גדול יותר מקודמו, באשר מקיף הוא את כלל האנושות. ומכלל גדול זה, משתמעת חובה גדולה, שהגלות גרמה שתשכח, הלא היא - אהבת הממלכתיות, כלומר המדינה, המכשיר הגדול והחשוב לקיומו של העם, אחרי קיום התורה.
מקור חיים, חלק א', פרק ד', עמ' 36, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, ירושלים, תשכ"ז (1967)
'בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. - שכיוון שאברהם אבינו, עליו השלום, בירר לבניו שעבוד מלכויות, הרי אנחנו היינו מעותדים כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, אלא שבחסדו יתברך פטור אותנו משעבוד מלכויות בגלות מצרים על-ידי שהביא כל ישראל בגלות אצל כל מלכי האדמה, על-ידי שהביא לכל השבעים אומות לשם, ועבדנו לכולם. נמצא שביציאתנו ממצרים, אנו יוצאים לחירות מתחת השבעים אומות. אם כן חייבים אנחנו להראות בכל ליל פסח, שהוא זמן יציאת מצרים, שבאותה שעה יצאנו אנחנו פה לחירות, באותה יציאה עצמה.
ייטב לב, דרוש יח לשבת הגדול, דף סב עמ' ב, דפוס יצחק שמואל וחבריו, אזמיר, תרכ"ח (1858)
'ותאמר: אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו, וכשר הדבר לפני המלך, וטובה אני בעיניו.' -
'אם על המלך טוב' - אם על המלך הקדוש טוב. 'ואם מצאתי חן לפניו' - כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה' - בעיני העליונים.
'וכשר הדבר לפני המלך' - ודאי מי שיליץ טוב על בניו, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו הנביא זכור לטוב, שאינו רוצה כי אם מי שמדבר טוב על בניו, ולכן לא אמרה: 'אם כשר' - שוודאי כשר הדבר להציל ישראל, 'וטובה אני בעיניו'.
מקור חיים, עמ' 34, הוצ' הספריה הספרדית בני יששכר, ירושלים, תשס"ד (2004).
'הקל קול יעקב והידיים ידי עשו' - יש לומר דווקא שהיה לו לומר בקצרה: קול יעקב וידי עשו, ותו לא מידי. ואפשר לומר שמשכתוב בכפל הלשון: 'והידיים ידי עשו' - דרשו חז"ל: 'בזמן שהקול - קול יעקב, אין הידיים - ידי עשו', עין שם. ושיעור הפסוק כך הוא: בזמן ש'קול יעקב' - אז 'והידיים'; זאת אומרת, שגם הידיים יהיו ליעקב, ויעקב הוא השליט בעולם, ומילת 'והידיים' חוזרת ליעקב. ...
ואולם עדיין אנחנו צריכים למודעי, איזה קול שהוא מסוגל לדבר הזה? לזה אמר בכפל: 'הקול קול יעקב'. ומזה למדנו, שהעיקר בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כמו שמובא במדרש רבה, עיין שם. ולזה תמצא 'הקֹל קול' - אחד מלא, בו', ואחד חסר, לומר שאין העיקר בקול החמור, דהיינו בקול אותם החכמים המצויינים בהלכה, אלא בקול הקל, דהיינו בהבל תינוקות של בית רבן, ובנזכר.
ומן האמור אתה מוצא טוב טעם למה שכתוב: 'אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו' - ודרשו במסכת שבת דף קי"ט עמוד ב': 'הללו תינוקות של בית רבן'. ורצו לומר: אל תגעו בהם לבטלם מלימודם, שהרי: 'לא חרבה ירושלים, ונמסרה ביד עשו, אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן, שנאמר: 'שפוך על עולל בחוץ'. מה טעם 'שפוך'? - משום שעולל בחוץ' - ולא בבית מדרשו', עיין שם.
וכמו כן אין המלכות חוזרת ליעקב, ויבוא משיח צדקנו, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, ובנזכר לעיל, ולכן הם נקראים משיחים, מפני שהם גורמים למלך המשיח לבוא.
שארית חיים, פרשת תולדות, עמ' כ"ז, דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
על ידי עסק התורה ישראל נגאלים וזהו: 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' אזי 'ושבתי בשלום אל בית אבי' - זה בית המקדש, שתשוב העטרה ליושנה בבוא הימים.
נורא תהילות, עמ' נ"ח א', דפוס דוד עידאן, ג'רבה , תרפ"ה (1925)
'לה' הארץ ומלואה' - עם היות ארץ ישראל מקודשת יותר מכל הארצות, כי ישראל הם יותר מעולים וקדושים ממנה לאין קץ, כי הנה היא חומר דומם. וישראל הם בחינת אדם בנשמה, חצובה מכיסא הכבוד. ... כך בהיות ישראל תוך ארץ ישראל, הם כנשמה תוך הגוף והם נשמתה ורוחניותה של ארץ ישראל. וכמו שהנשמה שואבת חיים אל הגוף, כך ישראל ממשיכים השפע במעשיהם אל הארץ כנודע. ולכן ישראל נקראו: 'מלואה' של ארץ ישראל.
עץ הדעת טוב, חלק דרושים וחידושי כתובים, פירושי תהילים, עמ' ל"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011)
'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, שומר אמונים' - כאשר תראה שבברכת 'המחזיר שכינתו לציון' ובברכת 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל ירושלים', אינם עונים אמן, ואם עונים אינם מאמינים בה בלב שלם ובנפש חפצה, שזה מראה שאינם חפצים בגאולה והן בעוון ניצחה מידת הדין ונתבטלה הגאולה.
וזהו אומרו 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק', - לארצו ולנחלתו כי קרבה גאולתו והוא בשביל שהוא 'שומר אמונים' - שעונה כל אמן בכל כוחו וכוונתו. ואמר אמונים לשון רבים - לרמוז לשני אמנים הנזכרים.
חסד ואמת, דף מה' דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
גלוי וידוע לכל, כי רעיון ישוב ארץ ישראל הוא עניין גדול ונכבד מאד, עד כי המפורסמות אינן צריכות לחיזוק וראיה. גם הנה הרעיון הזה, ההוא לא חדש, מקרוב בא במחנה העברים, כי עוד לפני עידן ועידנים החל לפעום בליבות, בלב אדירי התורה וגדולי האומה, והיה נס להתנוסס, לחונן עפרה, להושיב אדמתה, לקומם הריסותיה, ולטעת נטיעיה, אף בעת אשר אחינו בני ישראל נחו שקטו על האדמה בארצות פזוריהם, וחלמו חלומות בהקיץ כי יהיה עת לחננה עם נדכה ונענה, ותשוב עת הזהב למין האנושי, והיתה הרווחה גם לנו, ונהיה גם אנחנו ככל האדם אשר על האדמה.
עם כל זה גדולי התורה ושרי האומה, אשר עיניהם למרחוק יביטו, חשו עתידות למו, וישאו עיניהם אל ארץ אבותינו, צבי היא לכל העמים. אך מסיבות שונות לא יכלו להוציא אז מחשבתם הטובה אל הפועל. אך הסופות בנגב נפחו רוח חיים בעצמות היבשות, וזיק ישוב ארץ ישראל החל להתלהב להתרחב ויהי לשלהבת י-ה, כי רוח ממרום נשבה על יחידי סגולה, ויאזרו כח ואון לאחד ולאחות את הלבבות, ועבוד שכם אחד בעניין הקדוש הזה, ובקול גדול קראו: אחים! חזקו והתחזקו בעד עמנו וישוב ארצנו להיות כל אחד לאחיעזר ולאחיסמך.
אגרות שדי חמד, ארץ ישראל, אגרת ק"א, עמ' ריח-ריט, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - וזה כוונת המגיד, שטרם יבוא האם לזמן אורחים ולפרנס עניים בלילה הקדוש הזה, פתח דבר יאיר הצעה זאת: 'הא לחמא עניא' - כדי שלא יעלה על לב איש לומר, שהנותן צדקה לעני ובפרט אם זן אותו הניח מעותיו על קרן הצבי. ... והתשלום גמול שאנו מצפים בזכות הצדקה, שאנו עושים בלילה הזאת, לזמן עניים שיבואו לאכול, הוא 'השתה הכא לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - שהצדקה תגרום שבעתיה, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולמים.
מעשה חי"א על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת אהבת שלום , ירושלים תשס"א (2001)
בן כפר אלמן, שנשא אשה במדינה, וטרם יוציאו שנה, עמדו לדין. הוא אומר: שהיה תנאי ביניהם קודם הנישואין לעלות לארץ ישראל, וכבר עשו כל ההכנות לזה. ולזה לא שכרו מדור קבוע רק ישבו באופן זמני אצל חמותו, יען עומדים על פרק הנסיעה. ובכן תובע את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל או תבוא אחריו לעירו לכפר שלו כי שם עבודתו, ואם לאו תהיה בסוג מורדת.
האישה אומרת: כי אמת שהיו הדברים ביניהם לעלות לארץ ישראל, אך לא נכתב תנאי זה בכתובה. ורק ישבו אצל חמותו באופן זמניי עד ימצאו מדור, ועכשיו אין הזמן מוכשר לעלייה. ואם במקומה בעיר מולדתה ולפני קרוביה ישבה עמו בדוחק ובצער, על אחת כמה וכמה אם תלך אחריו לארץ ישראל שאין לה שם לא עוזר ולא תומך, ומי ערב לה במזונותיה ופרנסתה שם. ...
ואני אמרתי בחופזי שטענות האישה צודקות מאד. אם לעניין העלייה לארץ ישראל, כבר מבואר בפתחי תשובה סימן ע"ה סעיף ק"ט בשם הפוסקים: שצריך שיהיה לו מקום מוכן להיות מצוי לו שם פרנסתו בריווח, עיין שם. וכן דנים פה מעשים בכל יום. ומה שאמר הבעל שהיה תנאי ביניהם - יפה השיבה האישה, שלא נכתב התנאי בכתובה.
איש מצליח, חלק א' כרך ב', אבן העזר, סימן ט', עמ' כ"ג-כ"ד, דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
שאל השואל: מי שהוא נמצא בחוץ לארץ, וחושש לעלות לארץ ישראל, שמא ילמד ממעשי העבריינים, או שמא יטעו אותו אחריהם, האם מצווה לעלות, או לא.
תשובה: דע שמצווה גדולה לעלות לארץ ישראל בכל הגוון, וכמו דעת סתם תנא בסוף כתובות וזה לשונו: 'הכול מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין' - ונקט בה לשון עילוי, לומר שיעלה למקום הקדושה ולא ידור בחוץ לארץ. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא ידור בחוץ לארץ, אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה. הכוונה שניכר שהוא יהודי, ובחוץ לארץ אינו ניכר.
וארץ ישראל היא המבחן לאדם אם הוא יהודי או לא. ועל זה אמר הנביא: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, עובד ה' לאשר לו עבדו'. ולפיכך לכל הדעות מצוה היא, ועל זה נאמר: 'מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו'. ואשרינו שזכינו לכך, שלא זכינו לתורה בשלימות אלא בארץ ישראל. ומי שיש לו טינה בליבו, לא יזכה לעלות לארץ ישראל. וסימניך לזה - המרגלים שלא זכו להיכנס לארץ. ומי שיש לו יראה פנימית, יזכה לעלות ולהתיישב בה.
החיים והשלום, עמ' ק"א, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. - למה לא גילה לו הארץ מיד ואמר לו אשר אראך? כדי לחבב ארץ ישראל בעיניו, שעל-ידי שיסתום הדברים יהיה ליבו משתוקק ומתאווה לידע מה היא הארץ, ועל ידי זה תהיה חביבה המצווה בעיניו.
חפץ חיים, ספר בראשית, פרשת לך-לך, דף יד עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - שעל ידי שהוא לומד התורה מביא הגאולה לעולם היינו דווקא כשהוא 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - שדן אותם בפשרה, ואז כל ישראל באחדות כאיש אחד - 'כאחד שבטי ישראל'. אבל אם 'יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח' - שדן אותם על פי הדין, ולזה צריך חוזק נגד האיש המתעוות בדין, וזהו: 'יהי דן נחש עלי דרך', ואז יהיה חיכוכים בין איש ואחיו, וגם על הדיינים ותרבה שנאת חינם שהיא החריבה עירנו ובית מקדשנו, ואיך אפשר במצב בזה לקוות לתשועה?! ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים, שהוא יחון אותנו חנינה גמורה ויגאל אותנו גאולה שלמה.
חן וחסד, עמ' ר"פ, הוצאת המחבר, תש"ן (1990)
בית שני לא נחרב אלא בעוון שנאת חינם, ועכשיו אין ישראל נגאלים אלא כשיהיו באחדות אחת, נמצא שהמחלוקת היא מארכת הגלות, ומרחקת קץ המשיח וקץ הגאולה, ועל כן חייבים אנו לבטל המחלוקת, ולהיות שלום ביננו, כי קול התור נשמע בארצנו, ועל כן צרכים אנו לחוס על כבוד קונינו, אשר הוא גולה עמנו, וידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שאפילו אם יש בין ישראל עבודה זרה שנקראת עצבים, ויש ביניהם שלום, אפילו אז הנח לו.
ארזי לבנון, עמ' כ', יהוד תש"ס (2000)
במה יפה כח בני ארץ ישראל, לשלוח שליחים לכל בני הגולה, ולהפקיע מעניי עירם? ...
ראו כי זה למעלה משלוש מאות שנה כבר, היו נוהגים בנדבות ארץ ישראל, והיו השלוחים יוצאים, ובמנהגי מהרי"ל כתב שהיו נוהגים בזמנו ליתן מחצית השקל של פורים להעולים לארץ ישראל. ועוד למדנו שהמתנדבים בעם היו מניחים ענייהם ועניי עירם משום עניי ירושלים כדי לזכות בהעמדת וקיום ישראל שם בהר הקודש, ושלנו עדיף כי בזה תהיה מנת חלקם בישיבת ארץ ישראל ובתפילות ותורת ארץ ישראל. וכתב הרמב"ם, שמה שאנו חושבים ראשי חודשים והמועדות בחוצה לארץ, אנו סומכים על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. ... ואם כן חיוב מוטל על כל בני חוץ לארץ להשתדל שיהיו ישראל בארץ ישראל, שאם לאו, חס ושלום, יהיו בני הגולה בלי ראש חודש ובלי מועדים.
ארץ החיים, עמ' 322, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
'חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - בעוון שנאת חינם חרב בית מקדשנו וגלינו מארצנו, ואם כן אין האפשרות לצאת מהגלות וליבנה בית המקדש עד שנסיר השנאת חינם מבנינו ולאהוב כל אחד מישראל זה את זה כנפשו כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך', ואם לא נסיר השנאת חינם אין האפשרות להיגאל. וזה דומה ממש למי שאכל איזה דבר, שגרם לו חולי גדול עד שערי מוות, ועדיין הוא חולה מהאכילה ההיא, והן עוד היום הוא עומד במרדו ואוכל גם כן מאותו הדבר, אשר בסיבתו גרם לו החולי הזה, אם יש תרופה למכת החולה הוא בלא זה שיאבד בחוליו, באין חמלה וחנינה, על זה ידוו כל הדווים, כמה מאות שנים אנחנו בגלותנו, עד שצמח ייאוש בליבנו באורך הגלות המר הזה, ואין איש שם על לב להמציא תרופה, אשר היא בלא כסף ובלא מחיר, ובלא טורח ובלא יגיעה, נוכל למצוא גאולתנו ופדות נפשנו, על ידי שכל אחד יאהב את חברו כבבת עינו, ואז תיכף ומיד יבוא משיח.
מצה חיים, דף ב', עמ' ב, דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
ארץ ישראל - גימטרייה ת"ת ל"ב, לרמוז שכל אחד ייתן בליבו לעלות לארץ ישראל.
ארצות החיים, עמ' ס', הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תש"ס (2000)
'היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך' - כתב רש"י וזה לשונו: הקב"ה אומר לכנסת ישראל: את הצפונה בגולה, רועה בגנים של אחרים, ויושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, 'חברים מקשיבים לקולך' - מלאכי השרת, חבריך בני האלו-הים דוגמתך, ובאים לשמוע קולך בבתי כנסיות ובתי מדרשות עד כאן'. והוסיפה המסורה משלה: שאימתי מלאכי השרת באים להקשיב קול ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות? - כשהם לומדים באהבה ובאחווה כאיש אחד חברים.
נרות זכריה, עמ' י"ט, בהוצאת המשפחה, בני ברק, תש"ן (1990)
'אחרי נמכר - גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו' - מה שבא הכתוב בשם ה' לרמוז לנו: 'אחרי נמכר' - עמי בני ישראל בלא כסף, אלא בעוונות, 'גאולה תהיה לו' - בתשובה ולא בכסף.
'אחד מאחיו יגאלנו' - כלומר ואפילו אחד מאחיו, שישוב בתשובה - יגאלנו. כי בהצדיק אדם נפשו, בכל ישראל יעשה רושם, ובו יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל. והיינו 'שובה ישראל' כאמור, 'ואז הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא', ויבשר אתכם בגאולה, כן יהי רצון, ונאמר אמן.
**חסר
'שיר המעלות שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' - שבא לרמזו על התועלת האחד, והכוונה באומרו 'בית ה' נלך' - בנו"ן הרבים, ולא אמר: אלך - הוא לרמוז על האחדות איש את רעהו ידוברו יתלכדו ולא יתפרדו, דהיינו שבשפה אחת ועצה אחת, אנו מסכימים שלבית ה' נלך כולנו בכנופיה אחת, וזה וודאי שמחה גדולה עד מאוד על היות עם בני ישראל גוי אחד בארץ והיו אחד.
שבות יהודה, עמ' 307 , דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
חייבים כל ישראל, ועטרותיהם בראשיהם, אצילי בני ישראל, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, היושבים ראשונה במלכות שמים, הדרים בארץ הקדושה, והבאים עליה. וכשישמעו ישראל כי פקד ה' את עמו, לתת להם לחם, יתעורר ליבם לשוב אל ה' להסתופף בביתו.
ולכן הגואל הראשון נקרא משיח בן יוסף - מפני שהוא דומה ליוסף. גדולת יוסף הייתה תחת יד פרעה, כן גדולת משיח בן יוסף תהיה תחת יד גדול אדוננו ירום הודו... וכמו שיוסף - שלחו אלוהים למחיה לפני אחיו, כן משיח בן יוסף - ישלחהו אלוהים למחיה, לפקח ולהשגיח לפרנסת אחינו בני ישראל, להמציא להם עבודה ומלאכה, שיוכלו להתפרנס, ולא יקחו עוד חרפת רעב בגוים.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, ספר חיים, פרק ז, סימן י', עמ' 519-518 הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
אל תהי קינתנו זאת כאנשים מרי נפש אשר יאמרו: 'אבדה תקוותינו, נגזרנו לנו', יען בידינו הוא לשוב אל ארץ מולדתנו כבראשונה, אם נעלה רפואה שלמה בתשובה, לכל מכותינו ולכל תחלואינו, אשר פשענו ומרינו. סימן זה מסורת הוא בידנו מאבותינו בעלי המסורה.
בראשית - בחסד פשוט, ברא ה' את הארץ מן האין אל היש, אחר כך 'אבלה נבלה הארץ' - במעשי נבלה ועוונות, ועל כן 'הארץ החנפה תחת יושביה', ואם ישראל ישובו ויצדקו, עד אשר יהא להם מעשה ויחס עם ארצם המיוחדת, תשוב גם היא לאיתנה.
לקט כתבים, עמ' 146, הוצאת ספריית דורות - מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ח (1968)
'ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת לה' א-להיך.' - שם רמז שששת אלפי שנה הוא העולם, ואחר כך שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה' עולם שכולו טוב, עולם שכולו ארוך כמו שכתוב, יהי רצון שנזכה ונחיה לירש טובה וברכה, הצפונה לצדיקים ולימות המשיח שיבוא במהרה בימינו אמן.
קול ענות, עמוד 47, דפוס עץ החיים, סלוניקי, תרמ"ח (1887).
'במה אדע כי אירשנה' - והעניין שעיקר הבטחת ארץ ישראל לא על חומריות הארץ - ליהנות בעולם הזה לבד מפירותיה ומאווירה, אלא שסגולתה - לקדש הדרים בה הצדיקים, ולהחזיק בקדושתם, וזהו מתנת הארץ שניתנה לאבות העולם. וכמו שכתוב באברהם אבינו עליו השלום 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה' - שעל ידי הילוך בארץ קנה בחזקה קדושת הארץ.
שבט יהודה, עמ' רי"ח, ירושלים, תשנ"ד (1994)
נודע שארץ ישראל קדושתה עליונה עוז והדר בה, מלבד שהיא עוזרתו לקיום התורה ומצוותיה גם מכפרת על ידי דירתו בה על כל עוונותיו, על דרך מה שאמר הפסוק: 'וכיפר אדמתו עמו'.
קול יהודה, עמ' רכ"ה, בדפוס הצעיר 'יוסף בן יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
'ושבתם איש אל אחוזתו' - סופי תיבות: שלום, והרמז כמו שנאמר: לא נחרב בית המקדש, ובפרט בית שני, אלא בעוון שנאת חינם, 'נמכרתם' - ורמז אדוני אבי: משיח - ראשי תיבות: מבטלים ישראל שנאת חינם, עד כאן לשונו. ולכן לומר שעל ידי השלום מבטלים שנאת חינם אז יבוא משיח, 'ושבתם איש אל אחוזתו', או שאפשר אחוזתו - אשתו, ונרמז שלום כי גדול שלום הבית.
אבי הנחל בתוך נחל יעקב, עמ' קמ"ג, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
גלות אשכנז מורכבת ברובה מצאצאיהם של גולי בית ראשון, שלא שבו לארץ ישראל בשיבת ציון בימי הבית השני. כתוצאה מכך, מושרשת בתודעתם חווייתו של עם לפני חזרתו מהגלות.
לעומתם, הספרדים חזרו מגלות בבל, והם צאצאים לגולי הבית השני. כששמענו אודות הדגל הכחול לבן, שירת התקווה, וקבוצת הכדורגל הישראלית, ראינו בהם מיד סימני גאולה לאומית והטמענו אותם בטבעיות בקהילה.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 298, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', ואלה מסעיהם למוצאיהם' -
יש שני סוגי אנשים, ישנו סוג 'מסעיהם למוצאיהם' - שכל עיקר יציאתם היה כדי לברוח ממצרים. אבל ישנו סוג של אנשים שמתאווים להגיע לארץ ולכן כתב: 'מוצאיהם למסעיהם' - שעיקר יציאתם בשביל מסעיהם שיזכו לראות את הארץ.
שבט יהודה, עמ' קל"ד, הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
הנה בשמיים, עדי וסהדי במרומים, כי נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית ה'. מיום שעמדתי על דעתי, כבן עשרים וחמש שנים, עיני וליבי שם, כל הימים.
אם מצד קדושת המקום וחיבת הארץ כי רבה היא. אם מצד חשק לימוד התורה וגודל ההתלהבות, ישב בישיבה קבועה תמיד, בלי הפסק, ולא זזתי מחבבה יום אחר יום. ...
וכפי הנראה בעיני, לפי מה שעבר, ולפי מה שעתיד להיות, אם ירצה ה', ההליכה לארץ ישראל, על פי אופן הנזכר, היא לבדה תספיק, גם לבטל צרכי רבים, כי הכול יודעים, שאמצא סימן יפה בתלמודי, בהיות שם, בעיר הקודש, ותלמוד תורה כנגד כולם.
שו"ת בית יהודה השלם, סימן קכ"ד עמ' רע"ז, רע"ח, דפוס מכון בני יששכר, ירושלים, תש"ן, (1990)
'עצת עני תבישו כי ה' מחסהו' וסמוך לו 'מי יתן מציון ישועת ישראל' - הנה העני כשרואה את עצמו בצרה גדולה, עירום ויחף ואין לו כסות בקרה, וצרת הבת היא עולה על הכל, הוא מתייעץ עם נפשו בלילה לילך למחר אצל פלוני ופלוני נדיבי עמים, ויגיד להם את מצבו, ואת רוע מזלו ויתחנן לפניהם, ובלא ספק הם יתנו לו מתנה הראויה להתכבד, כסף ובגדים וכר וכסת. וכמו שנתייעץ עם נפשו בלילה, כן עשה ביום ההוא שהלך לו אצל הנדיבים ההם.
ואותם הנדיבים אמרו לו: ייוודע לך כי בעוונותינו הרבים הזמן בוגד והמסחר הולך ודל. ...ולא עוד, אלא כמה מבני משפחתנו בעלי בתים צנועים ואנחנו מטפלים בהם, והנביא אומר 'ומבשרך לא תתעלם'. ה' הוא ברחמיו ישלח לך ממתנת ידו ממקום אחר. ונמצא שכל מה שנייעץ העני עם נפשו בלילה, לא עשתה פירות, ויצא בידיים ריקניות. ועל זה בא הכתוב לדבר עם הנדיבים ואומר להם: אם אתם 'עצת עני תבישו' ותחזירו את פניו ריקם באמרכם אליו: 'כי ה' מחסהו', אם כן - 'מי יתן מציון ישועת ישראל'?! והלא אין ישראל נגאלין אלא על יד הצדקה.
מנחת יהודה, עמוד 199, תהילים סימן י"ד. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה' - ונראה לומר שידוע שהשמש המאור שלה הוא עצמה, ואילו הלבנה אין לה אור עצמי, רק מקבלת אותו מהחמה. ועוד ידוע שמשה רבינו נתן לנו את התורה ויהושע הנחיל לנו את ארץ ישראל.
ורמזו כאן רבנינו זכרם לברכה שכמו שאין חשיבות ללבנה בלתי אור החמה המאיר אותה, כך ארץ ישראל שהנחיל לנו יהושע הדומה ללבנה, אין לה חשיבות ללא התורה.
קול יהודה, שער האגדה, עמודים קס"ג- קס"ד. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך, בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי'. - למה סמך 'בצדקה תכונני' ל'רב שלום בניך'? - ונראה לעניות דעתי לבאר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'וליוצא ולבא אין שלום מפני צר' - רב אמר: אפילו תלמיד חכם שכתוב בהם שלום, שכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - אין להם שלום מפני צר, ופירש רש"י: מן הצר - מרוב הצרות, לשון אחר: מיצר הרע. והנה זה הפסוק מדבר בזמן המשיח, ובזה יבוא כמין האומר: וכל בניך למודי ה' - היינו תלמידי חכמים, וגם 'ורב שלום בניך' ששלום ושלווה - יש להם ולא צרות.
וכי תאמר אם כן נתייאשנו מן הגאולה, חס וחלילה, שדור שבן דוד בא, אין בו שלום אפילו לתלמידי חכמים, ואת אמרת: 'ורב שלום בניך', לזה אמר: 'בצדקה תכונני' - אתם תעשו צדקה, שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' ובזה 'תכונני' - שיכוון דעתך במה שאתה רואה ש'ורב שלום בניך' - היפך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'דור שבן דוד בא וכו'.
'וזאת ליהודה', עמ' צ"ה, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
וידוע מאמרי חכמינו זיכרונם לברכה: שיש הרבה ניצוצות קדושה, המתגלגלים באוכל, ועל ידי שאדם אוכל את האוכל ומברך, מתקן אותם. ולזה חייב אדם שלא יאכל שום מאכל בלא ברכה, שעל די הברכה הוא מתקן את ניצוצות הקדושה המגולגלים באוכל הזה, ומקרב הגאולה ככתוב: 'אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף'.
וידוע שכל נשמה, שמגיעה לעולם, צריכה לתקן כל המוטל עליה, ואם לא תיקנה חוזרת בגלגול, וע"י האוכל שאוכל האדם ומברך עליו, מתקן אותה הנשמה, ובזה מקרב הגאולה.
אהל יהושע, עמ' קע"ה, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
יהודי בוכארה היו חדורי הכרה באמונה של השגחת הבורא יתברך, מאמינים בני מאמינים. מטרת בואם לארץ ישראל היתה להקים השכינה מהעפר, לבנות בית הבחירה. הם ציפו לביאת המשיח, ואף ארמון בנו לו הנקרא 'ארמון מולא אלישע יהודיוף, זיכרונו לברכה'. רוב בוני השכונה דאגו בראשית בניית ביתם הפרטי, לבנות בית להשם, בית כנסת כדי שיוכלו להתפלל בו הם ובניהם וצאצאיהם. אף הזילו זהב מכספם כדי שיבואו גם אחרים להתפלל אל בית-הכנסת שהקימוהו. ועד היום קיימת מסורה זו בעיקר בתפילת 'נץ החמה' של הבוקר, וכל זאת מאהבת הבורא העזה ששכנה בקרבם. כמסורת אבותיהם בערי בוכארה. מסורת שקודשה מזה דורי דורות. מסורת, שרבים מבני העדה היו נוהגים לקחת רבנים או מלמדים בכסף מלא, ללמד בניהם תורה ומצוות חוקים ומשפטים.
גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 91-90, הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - וזה אומרו: לעתיד לבוא כאשר כל ישראל, אשר הם 'אחים', ישבו כולם 'גם יחד' במלכות אחת ולא יחצו עוד לשנים. והיינו גם, כי לא רק יהיו אחים, אבל כל אחד במלכות לבדו, אלא גם יהיו במלכות אחת.
הנה דבר זה מה מאוד טוב ומה מאוד נעים לישראל בכלל ובפרט. ואומר כי האחדות היא מביאה ברכה לכלל ולכל פרט ופרט, כי האחדות דומה ממש כשמן המשחה הנתון על הראש בשפע רב, עד כי ירד משם על הזקן, ונקט: 'זקן אהרן' - למשל, כי היה ראשון לנמשחים, ואחר-כך ירד על פי המלבושים, ומשם ללבושים עצמם, והיינו: 'מידותיו', ורוצה לומר: כמו שמן המשחה, עם כי היה נתון על הראש לבד, מכל מקום, השמן יורד ממנו על מקומות מחולפים, על כי המה דבוקים זה בזה.
כן אם כל בית ישראל אחד, וראש אחד לכולם, תתחלק אז השפע לכולם, באמצעות המלך שהוא הראש והמקבל ראשונה. ואומר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', כי הוא דומה כטל של חרמון, וכטל, מלת טל חוזרת לשניהם, שיורד על הררי ציון. שהטל מביא ברכה וחיים לעולם, כן שבת אחים גם יחד הם מביאים ברכה מרובה וחיים טובים ונעימים לכל. והיינו שמסיים 'כי שם' - במקום שבת אחים גם יחד, צוה להם ה' את הברכה.
מאיר טוב – תהלים, ע"מ 621, פירוש לפרק קל"ג, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002)
בלבי מה שבקשו אנשי המושבות, שנתחדשו בימים האלה ובזמן הזה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, על דבר מצווה שנת השמיטה, מה מאוד עגמה נפשי אף רוחי בקרבי על הזמן שהכריח לרבותינו וגאונינו, ה' יצילם וישמרם, לצאת ממחיצתם ולבקש אופן לבטל, לפי שעה, מצווה גדולה, שעיקרה מן התורה, מצוה שמתן שכרה בצידה, ככתוב: 'וצוויתי את ברכתי לכם בשנה הששית'. מצווה שגאולתנו תלויה בקיומה, כמאמרם זיכרונם לברכה: שאמר הקדוש ברוך הוא למשה היאך נמכרים לגוים? בשביל שחיללו את השביעית, ואם רצונך שלא יגלו - הזהירם על השביעית ועל היובלות. ואנחנו עם בני ישראל, היותנו מאמינים בני מאמינים, שיבוא משיח צדקנו, ועינינו צופיות לישועתו, החיוב מוטל עלינו לחכות מתי תבוא לידינו מצווה כזאת ולרדוף אחריה לקיימה בכל תנאיה ודקדוקיה. ...
האומנם אם ניתן אל דעתנו הרגשת הלאומי ולהצטער בצערם, וכי מצווה זו ניתנה ביד דלת העם, כורמים ויוגבים, עניים ואביונים, אוכלי לחם העצבים, לחם צר ומים לחץ, נהנים מיגיע כפם בזעת אפם, לקרח ביום סגריר - לחרוש ולזרוע, ולחורב ביום - לקצור ולאסוף, ועיניהם תלויות אל פועל ידם הזורעים בדמעה, זה וודאי בבוא העת כי גם זה לא ימצאו, ויהיה לאחרים חילם לבוז בז ולשלול שלל כמו צער בנפשם. ואם המלך החכם מכל האדם ההוא אמר: 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב', הדברים קל וחומר, לאלו האומללים הרעבים מכל טוב, עיניהם יביטו כי נוכרים באים אל שדותיהם ואל כרמיהם, והנם נטושות לחיית השדה ולבהמת הארץ, לא רחוק הוא כי יעברו על מצוות ה' ולא ישמעו לקול מורים. אי לזאת, נענה אמן בעל כורחנו, ונחזיק טובה לרבותינו וגאונינו הנותנים אל לבם לחפש ולחזר בכוח של היתר, כי באמת למצווה רבה יחשב וזוהי העת והעונה לעשות לה'.
ליקוטי תשובות, סימן ג, היתר בעבודת הקרקע בשביעית ע"י מכירה או השכרה לגוי, עמ' כד, מכון טוב מצרים, ירושלים, תשס"ח (2008)
למה צריך להביא הקב"ה את ישראל לארץ ישראל, ובכל פעם משבח את ארץ ישראל לאמור: 'ארץ זבת חלב ודבש'? - אם לכוונה זו הביאם אל הארץ, לראות טובת הארץ אשר נשבע לאבותם, אינו צריך לכל זה. היד ה' תקצר?! -
שיתן להם במדבר כל טוב, ויצמיח להם במדבר פירות טובות כמו של ארץ ישראל והותר, ויהיה המדבר זב חלב ודבש? - שהרי הוריד להם מן במדבר, שהוא דבר רוחני, ומכל שכן דבר גשמי. ...
הנה נשמתם של ישראל אחוזה ודבוקה בארץ ישראל, ולא ישיגו ההשגחה הנזכרת, אלא בארץ ישראל ולא בשאר ארצות.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
חונה פה, בהיותי מתגורר בעיר ג'יברלטר, יגן עליה א-לוהים, עד ישקיף וירא ה' משמים, לשוב שבות גלותי, בחמלת אב הרחמן, יחכה ה' לחננכם.
תקפו של יוסף, חלק ב, סימן קט"ו, הוצ' אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תקצ"ה (1835).
מחמת שאמרו שירה והודאה לפניו על הניסים מיציאתם ממצרים ובקריעת ים סוף, משם נמשך הרבה רווח והצלה לדורות הבאים וכנזכר לעיל. ומזה הטעם אפשר כי שבת שלפני הפסח קוראים אותו 'שבת הגדול' רמז ל'הלל הגדול' הנמשך להם ולדורות הבאים. ...
שע"י הנס שהיה באותה הלילה להוציאם מארץ מצרים, שלא נכנסו בחמישים שערי טומאה, משם נמשך שבגלויות אחרות יהיו זוכים לגאולה בעזרת ה', ולא יכנסו בחמישים שערי טומאה. והיינו שכיוון שזכו לקדושה, ולהיותם חלק א-לוה ממעל, הנה אף אם יתערבו בגויים, בקדושתם הם עומדים.
ויאמר יוסף, דרוש ג' לשבת הגדול, דף כ"א עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול' - דהיינו כדרך המלך, כשנלחם זמן רב, ורוצה לשוב לארצו - הוא מקבץ כל חילו במקום אחד - לראות מי חסר, ומכריז בשופר, שיתקבצו כולם, ואחר כך ישוב לארצו.
וכן יהיה בגאולה העתידה, מתחילה יקבץ אותנו למדבר - לראות מי נחסר, ואחר כך יתקע בשופר להתקבץ ולבוא. ואפילו היהודים 'האובדים בארץ אשור', ונאבדים מן הדת עד קצה האחרון. 'והנדחים בארץ מצרים', כמו אנוסי ספאניה ורומא וכדומה - כל אשר עוד בו לב יהודי.
ברכת יוסף חלק ב' חידושי תורה, פרשת דברים, עמ' רכ"ג, מושב ברכיה, תשס"ח (2008)
קצת מבני אדם נצנצה בהם רוח טהרה ורצו ללכת לארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה. ויש עליהם חובות הרבה ועיכבו עליהם הבעלי חוב מלילך, לפי שעל ידי הליכתם לארץ ישראל, תיבנה ותכונן במהרה, הם מפסידים חובם, שאין להם תקוה כדי ליפרע בחובם. מהו?
תשובה: מן הדין ודאי שיכולים לעכב ... אם מפני חשש שמא יטרפוה ממנו, ושמא יאבד ממונו ...
אלא שעם כל זאת קשה בעיני הדבר למונעם מפני זה, ולבטלם ממצוות עליית ארץ ישראל, תבנה ותכונן במהרה בימנו, שהיא מצווה דאורייתא לדעת הרמב"ן וסיעתו, ולדעת החולקים - מצווה דרבנן מכל מקום יש. ואחר שכל כוונתם היא לטובה אין ראוי למונעם ממנה.
ולכן הנכון בזה הוא להשביעם שאם ירוויחו, ישלחו לבעלי חובם מה שנושים בהם. ועל ידי זה יתקיימו שניהם פריעת בעלי חובות, ועליית ארץ ישראל וזהו הישר והטוב בעיני א-להים ואדם.
שו"ת דברי יוסף, עמ' סט – ע, סימן צז, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
'ויהי רעב בארץ' - והוא על פי האמור: רעב כי יהיה בעיר יכולים לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, ולכך: 'וילך איש מבית לחם יהודה'. ואם יקשה בעיניך 'לגור בשדה מואב', הלא אף ברעב, גם כשיפקוד ה' את עמו מחויבים לחזור לארץ-ישראל. ...
לזה אמר: שהוא 'מבית לחם יהודה' - שעיקר דירתם היה בארץ-ישראל, ואם כך אינם יכולים לדור שם, אלא לגור שם, ויהיו שם לפי שעה, ואחר כך דעתם לחזור.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קטו, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאם היה משה רבינו עליו השלום נכנס לארץ לא היה נחרב. עוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שכשחטאו ישראל שפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, דהיינו חורבן הבית. והנה שתיים אלו הם מנגדים זה לזה, שאם משה היה נכנס לארץ לא היה נחרב, ומוכרח שכשיחטאו ישראל, על מי ישפוך הקדוש ברוך הוא חמתו, כי אם על ישראל עוברי רצונו, חס ושלום. ואם הקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על עצים ואבנים, שהוא חורבן בית המקדש, מוכרח שמשה רבנו, עליו השלום, לא יכנס לארץ, שאם היה נכנס לא יחרב. ...
אם כן בהכרח גמור שתבטל 'אעברה נא', שאם תכנס לארץ - לא יחרב, ומוכרח לשפוך חמתו על שונאי ישאל, והרי כוונתך להצילם בשאלת 'סלח נא', ואם תאמר ש'אעברה נא' אתה מבקש ואין כוונתך להציל את ישראל. אם כן בטל 'סלח נא'. והוא פשוט.
שמו יוסף, עמ' קמט-קנ, דפוס י"ע איתאח, עמ' ב-ג, ירושלים, תשל"ו (1976)
אמר רבי נתן - יפה כוח הנשים מכוח האנשים. ...שאנשים אמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה', שסברתם היא שעדיין לא השלימו הקץ, ואומרים נשוב מצרימה להשלים המניין, לפרוע שטר השעבוד המוטל עליהם מאבותינו אברהם עליו השלום. ונשים אומרות 'תנו לנו אחוזה בתוך אחי אבינו' כוונתם שלא לשוב עוד מצרימה, שהקץ כבר נשלם על ידם, שעל ידם נתרבו הבנים כאמור, וריבוי הבנים השלים השעבוד, ונשלם המניין ויצאו לחרות בדינא ובדיינא.
מגיד לאברהם: פירוש להגדה, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ו, ע"מ 146.
'ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך' - כתוב במדרש אמר הקב"ה לאברהם: אם בניך מקיימים את התורה מיד נכנסים לארץ.
יובן על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: אסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה. וידוע שדין ישראל עם השם יתברך, כדין אשה עם בעלה. וכתבו זיכרונם לברכה: שארץ ישראל היא כעין כתובה לישראל. וזהו: 'אם בניך מקיימים את התורה מיד נכנסים לארץ' - שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה.
בן פורת יוסף, עמוד ג'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה': אמרו רבנינו זיכרונם לחיי העולם הבא: כי למי אומרים הפסוק הזה? - הוא לעולה לארץ ישראל. ואומרים לו: הרי אתה ברוך בשם ה', ועתה תבוא לך הברכה מבית ה'. אך בחוצה לארץ לא יש לך ברכה, והגם שתהיה לך ברכה, יש לחוש שאומות העולם ייקחו לך מה שברכך ה', וכמו שאמר נביאם בלעם: 'הן עם לבדד' - כשהוא בארץ ישראל 'ישכון '- יהיה לו נחת בשכנותו שם. אך אם יהיה מחולל - 'בגויים לא יתחשב', ואשרי השם בה' מבטחו, ויעלה לארץ הקדושה ארצו וביתו של אבינו שבשמיים, ושם יסיר לו כל מכאוב, ויזכה ויחיה ויאריך ימים. כמו שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה ארץ הקדושה ארץ ישראל.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דף ל' עמוד ב'- דף ל"א עמוד א'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
'צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם' - כפל הלשון הוא כמו שבועה למלכו של עולם, שיהיה הברכה מצוייה בעיר הקודש הזו ירושלים. ... ואפילו עניים שבארץ ישראל, שבעים מלחם. ...
ויש בני אדם חסרי המדע, אינם רוצים לקבוע דירתם בירושלים, מפני שאין בה משא ומתן והון ורכוש רב, הלא יש להם לדעת שירושלים הוא ממש בית הכנסת של כל העולם, מקום השראת השכינה. ...
למי שעוזב תענוגי חוצה לארץ, ויבוא לדור בירושלים, יושפע שפע וברכה, משש קצוות העולם ותפילתו מקובלת לפני חי העולמים.
עדות ביהוסף, דף קס"ז, עמוד א', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
אין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם בלב אחד, שנאמר: 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ'.
וטעם הדבר, לפי שבשביל המחלוקת, שנפל בין שבט יהודה ובנימין עם שאר השבטים נתגלגל החורבן והגלות, ולכן אין נגאלין עד שיתרצו כל השבטים להיות תחת מלך יהודה. ...
ועל ידי שיהיה מידת שלום בישראל בגלות מתוך כך יבואו לידי תשובה לשוב מהמחלוקת הקדום שנחלקו על מלכות בית דוד, ואז הם נגאלין.
בתי אבות, עמ' י"א, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006)
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - אמרו רבנינו זכרם לברכה: 'אם ישמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין'. מה הן שתי שבתות? - שבת קודם פסח ושבת שובה.
ויקהל משה - שתי הקהלות, וטבעי שיהיו בשבתות המוזכרות כאן: בשבת הגדול - דורש בהלכות פסח ובין השאר גם בענייני הגדה, כגון, כל דכפין ייתי ויכול, לתת פת ולרחם על הבריות.
ובשבת שובה - גם כן לצורך עיון במעשינו והרהור ביחסים, בעיקר בין אדם לחברו לצורך מחילה ורחמים איש על רעהו. בשתי השבתות האלה טמון רעיון של 'ואהבת לרעך כמוך'. רחמים על הזולת ודאגה למסכן וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, ונותנים לו כל מבוקשו, ובכלל טובתו ומבוקשו הגאולה, ועל כן נגאלין ישראל בכך.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 167. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989.
לרוב חשקו ותאוותו הגדולה לתורה הקדושה תכף ביום השלישי לבואם, עוד לא נחו מטורח הדרך, קם וילך לחפש ולדעת את מקום לומדי התורה ... וינסה להיכנס שמה, לדבר איתם, להניחו להלוות אליהן, לשבת וללמוד עמהם. אך עוד לא הספיק להוציא אף הגה מפיו.
וישתערו עליו כולם כאיש אחד חברים, ויבזהו בעיניהם, ויכוהו ויחרפוהו בדברים קשים, ויאמרו אליו: מה לך פה אליהו ילד מערבי?! ומי הביאך עד הלום לבוא לקחת עמנו חלק בישיבתנו ובתורתנו?! צא לך מפה! - הלא ידעת אם לא שמעת, שהמקום הזה הוא רק לבני רבני העיר ונכבדיה, לא לנערים כמוך! (ביחוד השתוממו למראה לבושיו המרוקנים ולשינוי לשונו).
ויהי כשמוע אליהו את דבריהם החזקים יצא משם בפחי נפש, וכל הדרך הלך ילך ובכה במרירות נפש עד הגיעו לביתו, כי מאנה להנחם נפשו על העלבון הזה אשר העליבו אותו הצעירים האלה, כי לא עלה על ליבו שבזאת העיר אשר יאמרו 'כלילת יופי טבריה לתורה', תחת אשר חשב כי יקבלוהו בזרועות אהבה, ונהפוך הוא שהראוהו איבה רבה. ויספר לאביו כל הקורות אותו, וינחמהו אביו ויאמר לו: אל תדאג בני, כי ארץ ישראל והתורה הם מג' דברים שהם באים על ידי יסורין.
תולדות אליהו עמודים 9-10. דפוס המערב, ירושלים, תרצ"ג (1933)
תפילות ישראל יחד באהבה כלולה, הרי היא עולה אל מערת המכפלה, אל עיר בת ציון העלובה - זאת התורה עולה' ערב ובוקר וצהרים אלי אל בשמיים, במקום זבחים ועולות והמה צרופות.
וענתה בי צדקתי, איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, כי זאת חובתי, לעורר האהבה המרובה, מידה טובה שיש לה קצבה, כסף הקדשים אשר יובא בנדר או בנדבה, וגשם נדבות כתהומות רבה, ואתא מרבבות לחזק ידיים רפות, לקיום הארץ ולדרים בה, אדמת קודש היא חברון.
דבר יוסף, עמ' 280-282, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, ארץ זבת חלב ודבש' - והיא ארץ ישראל, אשר יש בה שפע קדושה והשגחת השם יתברך עליה תמיד, כמו שאמר הכתוב 'עיני ה' א-להיך בה תמיד'. ...
היה עולה על דעתך לומר: שכעת אין מצוה לדור בארץ ישראל, כיוון שכל כך נתמעט שפע הקדושה, ושפע הקדושה הוא המוכיח על קדושת הארץ, וכיוון שכל כך נפסק השפע מארץ ישראל מכל דבר ודבר, וזהו ניכר למיעוט הקדושה והשגחתה, ועל זה נאמר שעם כל זה, אפילו אוכל פת חריבה בארץ ישראל, שמזה ניכר שקדושת הארץ נתמעטה מאוד, עם כל זה זוכה לעולם הבא בדירת ארץ ישראל, אף בזה הזמן, שנמחלים לו עוונותיו בדירת ארץ ישראל, ואפילו בזמן הזה.
שארית יוסף חלק ג', דף רצ"ב, יוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ז (1977)
מלפני שנת התר"מ, לא היו באים לישראל היהודים משאר הארצות, אלא מסוגים אלו, כגון זקנים, סוחרים, חוקרים, תיירים, אבל בשם קיבוץ הגלויות לא היה, כי אם אחרי שבאה נבואה להאישה הזקנה בת השאש מיהודי תימן, ועל פי הפתרון של חזיון הנבואה שנפתר מפי זקני, הרב הגאון הקדוש והמפורסם שלום בן יהודה מנצורה.
והם הם יהודי תימן, עליהם השלום, שהתחילו לבוא לארץ ישראל לגור בתוכה, והשמיעו באוזני כל יהודי הגולה שהגיע זמן קבוץ גלויותינו מארבע כנפות הארץ. וגם עזבו רכושם ומקצועותיהם שמהם פרנסתם ומחייתם, ובתיהם הרחבים והמשוכללים, כל היה בליבם כאפס לגבי חיבת ארץ ישראל, ויותר על זה שלא היו יודעים איה ואיפה היא נמצאת ארץ הקודש בתבל, ושמו ביטחונם במי שאמר והיה העולם, ויצאו לדרך מגששים כעיוורים, לא ידעו אנה ואנה לפנות, והשליכו את עצמם לאוויר, בשביל קדושת השם ברוך הוא, לקיים מה שנאמר: 'ואת עפרה יחוננו'. ואחרי שנכנסו לארץ סבלו לפי שעה דוחק, גרו בנקניקי הסלעי, שכבו על אדמת הקודש מבלי מחסה על ראשם, ולא מצע מתחת להם, ואין מכיר ואין רע להם, מושלכים בחוצות, פעמים רעבים ופעמים שבעים, ונשארו מחזיקים באמונה שלמה שזה הוא זמן קבוץ גלויות, בלי ספק, לפי שכבר עברו ימי הזעם של אלפים שלוש מאות הנאמרים בדניאל ט'.
'קורות הזמן בתימן ' בתוך עדות ביהוסף, עמ' 95, ירושלים, תשס"ד (2003)
אמר הכתוב: 'אם בחוקותיי תלכו' - דהיינו כשישראל עושין רצונו של מקום, אזי: 'נתתי שלום בארץ' - שהיא הגאולה, כי 'שלום' במילוי קטן עם ד' אותיות עולה י"ו, וזהו: 'נתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד' - כי ידוע שאמרו רז"ל: 'אין אדם לן בירושלים, תבנה ותכונן, וחטא בידו' .
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"א. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
'אם כסף תלוה את עמי את עני עמך' - עניין הצדקה הנה כבר ידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהצדקה מקרבת הגאולה' ...
'את עמי את העני' - ראשי תיבות: את תשועת עמי ישראל מהרה אתה תקריב הנה עמלק נרו יכבה.
זך ונקי, עמ' ק"כ, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
'יהודה בן תימא אומר: הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים' - ולזה יש שייכות קצת להתפלל, שכל זה מדבר שיהיה עז וקל ורץ כגיבור - להינצל מן היצר הרע. לכך אנו מתפללים ש'תבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך' - ואז אינו צריך למידות אלו, שאז אין לנו יצר הרע, שנאמר: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם'. יבוא התורה שנקראה אבן, שנאמר: 'לוחות אבן', ויסיר את היצר שנקרא אבן. וזהו שאמר: 'ותן חלקנו בתורתך', שעל ידי נתינת התורה בחלקנו אז מסתלק היצר, ולא נצטרך לכל המידות האלו אלא הם יבואו מאליהם.
יוסף עליו, פרק חמישי, דף מא עמ' ב- דף מב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
ומאותו היום חזר אותו הזיק הקדוש ונעשה בליבי לשלהבת גדולה, והתחלתי לעורר הציבור לעלייה. ואך לא הועילו דבריי כלום, כי יהודי אלג'יריין, ליבם היה אטום חתום סתום משמוע דבר זה, מרוב השלווה והשקט וכל טוב שהיו חיים בו. ובפרט מחסרון ידיעתם השפה העברית המדוברת בארץ. ...
קבלתי מברק ממרוקו ...ותכף נסעתי ומצאתי שם, התעוררות גדולה לעלייה, וגם הרבה ידיעות ממצב הארץ. ואמנם הרבה תיירים עלו והביאו דיבת הארץ, מחסרון הגשמיות והרוחניות, לכן רפו ידינו, ועוד פרנסתנו המצויה בריווח גדול, והשקט והשלווה, והשבע הגדול, שבו היינו חיים, הוסיפו לגדור בעדנו מלעלות אל הארץ. ואמנם העלייה לא פסקה, רק הלכה לאט לאט, והלכה וגדלה בשנת התש"ז.
אוצר המכתבים, חלק א', הקדמת המחבר, עמ' 17-18, הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
מה שאמרו חז"ל על ארץ ישראל שזכו בה ישראל, הלא כבר נתעסקו בה שבעה עממין 'ועני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע'? וכן קשה על קבלת התורה שמהראוי לא יקבלו אותה אלא המלאכים בטענת 'תנה הודך על השמים'?!
אבל זה יש לפרש על פי מה שפסק המרדכי היכן שיש הוספה אין בו משום 'עני המהפך בחררה' ובארץ ישראל הרי שיש הוספה, שאומות העולם לא קבלו אלא שבע מצוות בני נח בלבד אבל ישראל כל תרי"ג מצוות, וכן התורה המלאכים לא רצו לקבל אלא הסוד, שלא שייך הפשט בהם, אבל ישראל קבלו כל הפרד"ס.
יוסף חן, דרוש להספד, עמ' 31 הוצאת נכדי המחבר, חש"ד
טעם ברכת 'גואל ישראל' - יתן ללבו, כי בכל יום נעשה גאולה, והשם יתברך שומע תפילות ישראל ובפרט תפילת רבים, שאינה נמאסת. כי בכל יום עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, והיא הגאולה הנעשית בכל יום ורגע, כי בכל צרה, ע"י תפילתנו, ה' מרחם עלינו, ומפיר עצת אויבנו, וגואל אותנו מידם. ולזה קבעו חתימת הברכה: 'גואל ישראל' - לשון הווה, ולא 'יגאל' - לשון עתיד ולא 'גאל' - לשון עבר, רק 'גואל' שבכל יום 'גואל'.
מעשה בראשית, חלק ג', עמ' 53, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - וגם כן, שאלו המפרשים, איך אנחנו מצפים לשכר, והרי אמרו חז"ל שאין לבריאה אצל בוראה כלום. 'מי הקדימני ואשלם' - מי עשה מילה עד שלא נתתי לו בן?! מי נתן צדקה עד שלא נתתי לו ממון?!'
ותירצו: אם עושה אותה בזריזות ובשמחה, אזי נחשבת לו מצווה, ויצאה הטענה של מי הקדימני.
לכן מרומזת המילה 'תרדוף' - דהיינו אתה רודף אחריה בזריזות, ולא באו לבקש צדקה כי אם אתה רודף אחריה לעשותה, ומקבל שכר, וזהו 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
תהילתו בפי, עמוד נ"ב. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
כל קבוצה או יחידים, שעלו לארץ ישראל במשך הדורות, לא היו חריגים מן הכיוון הכללי - לכן לא צוינו עליות שלהם. מה שאין כן עליות ממקומות אחרים ...בשל חריגותם מן הרוח השוררת בסביבה, היתה עליתם מאורע חריג, מאורע פלא. ...בתימן לא היה צורך בכך. העלייה הטבעית, נמשכה באופן טבעי ורגיל. ...הציונות נוצרה כתרופה להתנגדות לעלייה, ובאין מחלה אין צורך לתרופה.
כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 905-906, ירושלים תשמ''ט (1989)
נשאלתי על ידי אחינו העובדים בפרדסים בקביעות, ויראת ה' בליבם, מה עליהם לעשות בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה. אם מותר להם להמשיך בעבודתם, שהרי תורתנו הקדושה החמירה בעונשה בגלות במפורש. ועשיו שזכינו לשכון בארצנו, שמא, חס ושלום, יגרמו במעשיהם ההיפך מזה. או שמא, יש צד היתר לקיומם הם ומשפחתם, בעוד שאין להם מלאכה אחרת. ותשובתי הייתה להם, אין זה בסמכותנו ויכולתנו להורות על זה, ורק לחכמי הדור שבארץ ישראל ניתנה להם הסמכות לכך על פי התורה אשר יורוך. וקל וחומר שדיני שמיטה נשגבו ממנו כיוון שלא נהגנו בהן בחוץ לארץ זולת שמיטת כספים כדי שלא תשתכח. ... ונשגבו דברים מבינתנו ואיך נעשה מעשה, ותורה היא וללמוד אנו צריכים.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקצ"ו, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
יום נקבצו צאן הנפוצות, יחד לארצך וגם לעירך. יום נמלאו שווקים וחוצות, תמיד זקנים עם נערך. יום נגדרו כל הפרצות, גם נצמתו אויבך וערך. יום יזרחה כוכב עלי זאת, חוטר לישי הוא בחירך. יום יהיה תוכך עלצות, גם עת בנות מקדש יקרך. יום יעמוד כהן להזות, חגור בבגדי בוץ ונזרך. יום עת רבות כיתות קבוצות, לעסוק בתורה היא פארך. יום אחזה זקני יעצות, גורן עגולה סנהדרך. יום יום אני כוסף לכל זאת, יוסף שמי נושק עפרך. יום אשכנה ציון וארצות, קרח הומה עבורך. אשאל לבורא ים וחוצות, יציץ מהרה אור מאורך.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תרט"ז, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'ורווח תשימו בין עדר ובין עדר' - ובמסורה כתוב: 'רווח והצלה יעמוד ליהודים' - ונראה לפרש על פי מה שכתוב במדרש על הפסוק: 'ורווח תשימו' - הרווח להן צרותיהן. רוצה לומר: שלא יבואו לישראל הצרות תכופות זו לזו, אלא שיהיה ריווח בין צרה לצרה. וזה אומרו: 'בין עדר ובין עדר' - עדר עם הכולל גימטריה: 'רעה' - שיהיה ריווח בין רעה לרעה, וכיוון שיש רווח וזמן בין צרה לצרה, אפשר שתתבטל הגזרה, ואם לא תתבטל, על כל פנים כיוון שעבר זמן בין זה לזה יהיה כח לנו לסובלו. וזה אומר המסורה: 'רווח' או 'הצלה יעמוד ליהודים' - שאם לא יהיה הצלה לגמרי, יהיה רווח.
יוסף אברהם, ספר בראשית , עמ' קצ"ב, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
על שאלתך בעניין דינא דמלכותא דינא, האם גם בימינו נהוג דבר כזה? מאוד אני תמה אל שאלה כזו, כי לעניות דעתי בוודאי בזמננו קיימת הלכה זאת, ומהיכן למדת שנוכל לעבור על דברי חכמינו זיכרונם לברכה, חס ושלום?! ... אסור להעלים או להסתיר ממישהו, וכל שכן מהממשלה, דבר המגיע לפי החוק, כגון מסים או מכס, ואם העלים, הרי הוא עובר משום 'לא תגזול' כי דינא דמלכותא דינא.
ספר אמרי יושר, שאלות ותשובות, סימן ט', עמ' קנו - קנז, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
''וישכון ישראל בטח' - כשיש שלום בישראל, יבוא הגואל, כמו שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן' - ואין עוז אלא משיח שכתוב: 'ויתן עוז למלכו', אימתי? - בזמן 'ה' יברך את עמו בשלום'. וזה שנאמר: 'וישכון' - לשון יחד שהם בשלום, 'בטח' - שמילוי אותיות בטח - כל אות 'ית' - ראשי תיבות: יבוא תשבי.
ימה וקדמה, עמ'114 , מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים, ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה' - שהנביא מבשרנו לעתיד לבוא כי כל מה שהחושך הולך מתוסף על העכו"ם, האור הולך ומתחזק לישראל, כי יהיה בהדרגה כי בתחילה: 'החושך יכסה ארץ' אבל עם כל זה יאירו בדוחק נרות הדולקים בצמצום האור בקירוב מקום, ואחר כך: 'וערפל לאומים' - והערפל הוא חושך עב, שלא יועילו נרות הדולקים להאיר עוד.
ולישראל הוא ההיפך, שהולכים ועולים בהצלחה, כי מה שכנגד: 'החושך יכסה ארץ' - 'ועליך יזרח ה' - זריחת אורו יתברך, וכנגד: 'וערפל לאומים' - 'וכבודו עליך יראה' - שלא סגי בזריחת אורו, אלא בעוצם אורו, וזהו הרמז רמז לנו גם דוד המלך: 'המה כרעו', ועוד יותר 'נפלו', וכנגד הכריעה שלהם: 'ואנחנו קמנו', וכנגד הנפילה שלהם אנחנו נעלה יותר 'ונתעודד'.
תהילה ותפארת, תהלים כ, המה כרעו ונפלו, עמ' ס"ח-ס"ט, הוצאת אברהם משה, ירושלים, תשל"א (1971)
ובזה יתפרש: 'לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמיתך'. -
'לא לנו ה' לא לנו' - אנחנו מחכים את הגאולה, אלא 'כי לשמך תן כבוד' - לפדות את שכינתך מן הגלות, יען 'על חסדך ועל אמיתך' - שאתה עושה ממנו כשאנחנו שרויים בגלות.
דורש בעדי, פרשת בשלח, דף לא עמ' א, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן' - אפשר במה שאמרו זיכרונם לברכה: כי בחסדיו הרבים הוציאנו לפני הזמן, והוצרך משה עשר מכות לפרעה ולמצרים כדי שישלחנו. וכבר נודע כי דצ"ך עד"ש באח"ב גימטרייה: תק"א, והוא כמספר 'אשר'.
עוד אמרו זיכרונו לברכה: שהטעם שסירב פרעה מלשלחם, והוא משום שהיה רוצה פרעה שהקדוש ברוך הוא בעצמו יוציאם, ויבוא בעל הפיקדון וייטול פיקדונו. ולפי שהיה על-ידי משה ואהרן, משום כך סירב מלהוציאם. וזה שכתוב: 'אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים' - כלומר שהביא על המצריים במצרים מכות כמניין 'אשר' כנזכר. וכי תאמר כל כך למה סירבו מלהוציאם עד שהוצרך להביא עליהם מכות כמניין 'אשר', לפיכך הוא נותן טעם באומרו: 'ביד משה ואהרן' - שהם היה שלוחים למקום, ופרעה היה רוצה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יגאלם ולא על ידי שליח.
דורש בעדי, פרשת מסעי, דף ס עמ' ב, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
'עבדים היינו לפרעה במצרים' - קשה, היה לו להזכיר אחד מהם או פרעה או מצרים.
ואמנם בא להגיד גודל הנס, שנעשה לנו בגאולה הזאת, והוא - כמי שהוא עבד לאדון אחד, אפשר שירחם עליו ויוציאנו לחירות או שיגיע האדון לנקודת מוות או ימות, שדרך העולם לשחרר עבדיו. אבל מי שהוא עבד לאנשים הרבה, קשה הדבר, שיסכימו כולם לשחררו, ולכן לא יהיה לו בטחון בגאולה.
כך היו ישראל, שלא הייתה להם בטחון בגאולה, שמצד בחירת האדון יצאו לחירות.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - דף ז, עמ' ב', הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
יתבונן המשכיל ויתרונן הירא והחרד אל דבר ה', על מצב עם בני ישראל בראותו אשר כל עם ועם מכל מפלגות הגויים מחבבים את לשונם ומגדילים את שפתם אשר חונכו עליה. ואשר הוחקה בה אמונתם ודתם איש ללשונו, ואנחנו עם בני ישראל מעת אשר גלינו מארצנו עזבנו את לשוננו הקדושה אשר דיבר בה אדם הראשון ובה ניתנה תורתנו הקדושה בהגלות כבודו יתברך על הר סיני ואמר לעמו: 'אנכי ה' א-להיך'. ולא עשינו כמצווה עלינו: 'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם'. ...
ולקול הקורא במכתבי עתים, בימים ההם, מאת ה' אליעזר בן יהודה לתחיית השפה העברית הקדושה, נכספה נפשנו אך ורק בדברים ושיחות בעלמא, ולא באה לידי התגשמות עד שנת תר"ע, אשר אז הואילה ממשלתנו הרוממה ממשלת תוגרמה לפתוח בתי ספר לילדי בני ישראל. ...
והיו הילדים לומדים מקרא ותרגומיו אונקלוס ורס"ג, משנה הרמב"ם, ודקדוק ופירוש המילות, הכל נעשה על נכון לימוד התורה נביאים וכתובים בפירוש ברור ספר דקדוק לשון הקודש!
ספר מלחמות השם, הקדמה, הוצאת פ' עניו, ירושלים, תרצ"א (1931)
'ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור: גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני.' - יש להבין למה המתין אברהם עד שהיה מתו מוטל לפניו ואחר כך ביקש אחוזת קבר, ולא ראה את הנולד מתחילה להכין לו מקום לעת מצוא?
לעניות דעתי הטעם: מפני שהיה אסור לו לקנות מקום בארץ ישראל - לקיים מצוות גרות.
שכך ציווהו הקב"ה :להיות גר בארץ, ולא יקנה לו מקום בה - כי כבר ניתנה לו בכוח, וכשיגיע זמן יתננה לו גם בפועל. ואילו היה קונה לו שום מקום בה, היה עובר על מצוותו ונראה מקטני אמונה.
אבל עתה, כשמתה שרה, אז היה יכול לקנות מערת המכפלה - בשבילה, מטעם: 'במתים חופשי' - שכיוון שמתה, נפטרה ממצוות גרות, ומיד הקצוה לקברות.
משכיל דורש, פרשת חיי שרה, עמ' נ"ב, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך' - הנה כבר נודע כי הפסוק הזה מדבר על הצדקה. ...
ראשי תיבות: 'אם כסף תלוה את' - הוא גימטרייה שם קדוש: כה"ת והוא בגימטרייה משיח בן דוד. רצה לומר: כי על ידי נתינת הצדקה הוא מקרב את הגאולה, כמו שכתוב: 'כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא', ולא עוד אלא שעל ידי מצוות הצדקה הוא מקיים את העולם.
מחמדי שמיים א', עמ' של"ח, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'בראשית ברא א-לוהים' - סופי תיבות אמ"ת. הכוונה: 'ברא א-לוהים' - שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. ויקשה: למה נכתב מחשבתו יתברך? וגם איך מחשבתו אינה מתקיימת? ...
אמנם לפי דרכנו יובן, והוא שאמרו בסדר אליהו: אין אמת אלא צדקה, שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף'. ולזה רמז אמ"ת בתיבות עצמן: 'בראשית ברא א-לוהים' - בסופי תיבות.
דהיינו: צדקה - שעל ידי הצדקה מהפך מידת הרחמים למידת הדין. ובזה פירשתי בעניותי מאמר רז"ל: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה, שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה'.
בך יברך ישראל- מערכות על סדר א' ב', עמוד נ"ט. הוצאת מכון עמינדב, קריית ביאליק. תשנ"ה (1994)
גילוי השכינה אינו אלא בארץ ישראל, שבה בחר ה' מכל הארצות, וכל שכן רבותינו זיכרונם לברכה, כתבו שהדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, וכמו שמצינו ביונה שברח מארץ ישראל כדי שלא תשרה שכינה שם עליו להתנבאות, והבטחת הקב"ה לאבות העולם היא לתת לזרעם ארץ ישראל ששם גילוי שכינתו, וכן גם כשנגלה הקב"ה למשה בסנה אמר לו: אעלה אתכם מעוני מצרים, אל ארץ טובה ורחבה. והנה פרעה גם הוא ידע, שאין השכינה שורה בגלוי רק בארץ ישראל, ועיקר יציאת ישראל ממצרים הוא להעלותם לארץ, ששם גילוי שכינתו, ולא שייך שיהיה גילוי השכינה בחוץ לארץ.
ספר דורש טוב, דרוש לשבת הגדול, עמ' לה, יוצא לאור ע"י ישיבת משכיל דוד וישיבת אביר יעקב, אשדוד, נהריה, תשנ"ג (1993).
יוֹנָה עַד אָנָה תֵלֵכִי נָעָה גַּם נָדָה בַּגּוֹלָה מִנְעִי נָא קוֹלֵךְ מִבֶּכִי יַעֲלַת חֵן הַכְּלוּלָה עַל כָּל עֲלָמוֹת תִמְלֹכִי לְשֵׁם תִּפְאֶרֶת וּתְהִלָּה לֹא יִקָּרֵא לָךְ עֲזוּבָה לֹא תּוֹסִיפִי עוֹד דַּאֲבָה הִנֵּה שׁוֹפְטַיִךְ אָשִׁיבָה כְּקֶדֶם וּכְבַתְּחִלָּה
מתוך הפיוט 'יונה עד אנה'
הן עתה אחינו בית ישראל, הטרם ידעתם, זה לנו כמה שנים באורך הגלות, ועתה התחילה תשועה לבוא. ואין הדבר תלוי כי אם בתשובה ומעשים טובים ותלמוד תורה כנגד כולם, והיא קיומו של עולם, כמו שאמר הכתוב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'.
וישא יעקב, עמ' ע"ח- ע"ט, ירושלים, תשט"ז (1956)
'יש ליזהר שלא ישבו שלושה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון, אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו'. - וצריך לדעת מהו ההסבר להלכה זו, שלא ישבו ויזמנו. ויש עוד מנהג כשמגילת איכה נקראת בבית כנסת, השמש מחלק נרות וכל אחד קורא לאור הנר שבידו, וזכורני שבחוץ לארץ, הילדים היו מחכים, מתי השמש יחלק להם, ומצוי בספרים ישנים של קינות שיש טיפות שעווה עליהם. ...
וביארו חכמינו זיכרונם לברכה שהיסוד לטעם לאריכות הגלות בגלל יצר המחלוקת, וכל זמן שלא יהיו כאיש אחד בלב אחד - הגאולה לא תהיה, וזו הסיבה שכל אחד יושב לבד בסעודה המפסקת, להחדיר בנו את טעם הגלות, וזה משום שאנחנו לא באחדות, וקוראים כל אחד לאור נרו ולא לאור נר אחד. ...
ויותר מבואר עכשיו המנהגים שהמכנה המשותף שבהם הוא להיות בודד ונפרד, שזה הגלות: ללמוד לבד, לגדול לבד, לא לעזור לשני, והגאולה תתכן רק אם יהיה אחדות ... וקירוב המשיח יתכן רק על ידי שתכלה הפרטיות מן הלב, ונזכה להיות כאיש אחד בלב אחד.
יעטה מורה ד, עמ' קצ"ה- קצ"ט, ירושלים, תשס"ה (2005)
ואהבת לרעך כמוך אני ה' - עוד רמז ראשי תיבות פסוק זה עולה בגימטרייה: 'יבנה'. וסופי תיבות 'ואהבת לרעך כמוך אני' - גימטרייה 'המקדש' עם הכולל.
והכוונה, על ידי שיש אהבה, יבנה בית המקדש, ויהיה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ברוך הוא, והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
שארית יעקב, עמ' קכ"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
'כי תשא את ראש בני ישראל' - אמר משה להקדוש ברוך הוא: במה תרים קרנם של ישראל, שתגאל אותם מבין האומות, ותחזיר עטרה ליושנה? אמר לו: 'בכי תשא' - ראשי תיבות: ת'ורה ש'בת א'חדות. על ידי עסק התורה ושמירת שבת ואחדות יתייחדו שלושת הצירופים הנזכרים ויחזור הכול לאיתנו ויגאלו ישראל במהרה בימינו אמן.
דבר טוב, דף ל עמ' ב, ירושלים, תרע"ד, (1914)
'על המזבח כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו' - אפשר לרמוז במה שאמרו זיכרונם לברכה: כשהראה הקדוש ברוך הוא למשה עניין הקורבנות אמר לו משה: הנחתני בזמן שבית במקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: יעסקו בתורה. ...
וידוע שהגלות יתואר בשם לילה, וזמן הגאולה נקרא בוקר, והתורה נקרא אש, כמו שכתוב 'מימינו אש דת למו', וזהו הרמז: 'כל הלילה' - דהיינו: זמן הגלות, שאין נוהג בו הקרבנות, 'עד הבוקר' - דהיינו: זמן הגאולה, הנה שמתי לך לימוד התורה במקום קורבן לכפרת עוונות, וזהו: 'אש המזבח' - רצה לומר: שהתורה, הנקראת אש, תועיל לך כמו הקורבן אשר תוקד על המזבח.
בית יעקב, עמ' פ"א ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
'כי גאל ה' את יעקב ובישראל אתפאר' - גאל הוא לשון עבר, רמז על גאולת מצרים שהייתה בחסדו יתברך שלא היו ראויים לגאולה מצד מעשיהם כמו שכתבו: 'גוי מקרב גוי' - ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: 'מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו'. לכן הייתה בחסדו יתברך.
ואמנם הגאולה העתידה להיות, במהרה בימינו, היא מצד זכותם של ישראל כמו שכתבו: 'חינם נמכרתם, ולא בכסף תגאלו' - רוצה לומר: שלא תגאלו מצד החסד הרומז לכסף .
גם ידוע מה שכתבו המפרשים זיכרונם לברכה: שתואר שם יעקב מורה על עוקבא ומרמה, ותואר ישראל מורה על הצדיקים. וזה שכתוב: 'כי גאל ה' את יעקב' - לשון עבר הרומז על גאולת מצרים שהייתה מצד החסד, שהיו בתואר יעקב שהוא לשון עוקבא, ואמנם בגאולה העתידה היא תהיה בתואר 'ישראל' שהם צדיקים, ולכן כביכול: 'ישראל אשר בכך אתפאר' - מצד זכותם.
ציצים ופרחים, חידושי נ"ך, דף נ"ח, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
בטעמי תקיעת שופר ראש השנה - להזכירנו קבוץ נדחי ישראל, ולהתאות אליו, שנאמר בו: 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים.'
'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 277, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' - יראה על פי מה שכתב הרב שארית יעקב ... על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'קול דודי דופק' - זה משיח, בשעה שהוא בא ואומר להם לישראל: אתם נגאלים. אומרים לו ישראל: לא כך אמר הקב"ה לנו שהוא משעבדנו בשבעים אומות. והוא משיב להם: אחד מכם גלה לברבריא ואחד לבטרנא - כאילו גליתם כולכם עיין שם. והיה טעמו משום שכל ישראל כנפש אחת וכאיש אחד, ומזה הטעם מעלה עליהם הכתוב כאילו גלו כולם. ...
ונראה לדעתי דעת הצעיר יעקב כאלפון שזהו רמז: ה' עוז לעמו ייתן' - כמו שמובא במדרש רבא: אין עוז אלא מלכות והיינו ה' עוז' - דהיינו עול מלכויות. 'לעמו ייתן' - שישתעבדו בשבעים אומות.
ה' יברך את עמו' - לפדותם ולברכם בשלום. בשביל השלום - כי אחד שגלה חשוב ככולם וזהו 'אנכי' - בלשון יחיד, ועל ידי זה תבינו - יהי אור הגאולה.
ויעמידה ליעקב נח עמ' ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
מי שלא קיים מצוות כיבוד אב ואם ומצטער על מה שלא קיים, נוטל שכר כאילו קיים ויש לו שכר גדול ממי שקיים, יען שאין מי שיכול לעמוד בזאת המצווה שחמורה היא מאוד מאוד כמו שאמרו חז"ל: 'אשרי מי שלא ראה אותם'.
ומשום כך הגואל בימי מדי צריך שיהא יתום מאב ואם, נוטל שכר כיבוד אב ואם כאילו קיים המצווה כתיקנה, ויהי גדול מעשיו - שבא הגלות מסיבתו, וכן יוסיף ה' שנית ידו, 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה' במהרה בימינו אמן.
מעיל יעקב בתוך 'בכור יעקב', דרשות עמ' נ"ז ירושלים, תש"ס (2000)
'על ידי האחדות יבוא מלך המשיח' - על פי זה יש לפרש מאמר הכתוב: 'ויהי בישורון מלך' - הוא מלך המשיח, זה יהיה: 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - שיהיו כולם באחדות.
זרע יעקב, עמוד א, דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבה, תרצ"ח (1928)
לאברם הייתה תשוקה גדולה וחשק רב, לדור בארץ ישראל, לפני שאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך'. ואף על פי שבאותם הימים, עדיין לא הייתה ידועה קדושתה של ארץ ישראל, וכן לא היה יודע באיזה חלק ידור, כי עדיין לא גילה לו הקדוש ברוך הוא דבר זה, בכל זאת השתוקקה נפשו לארץ ישראל.
כי בהיותו בערי חוץ לארץ, בארם נהריים וארם נחור, שהם במחוז חלב ובשאר הערים של חוץ לארץ, ראה כי אותם האנשים, אוכלים ושותים ופוחזים, ואינם חושבים בשום דבר אחר, לכן אמר יהי רצון שלא יהא חלקי עמהם. אבל כשנכנס לסולמה של צור, שהיא תחילת תחום ארץ ישראל, ראה כי כל האנשים הדרים שם, הם בעלי אומנות. הרים עיניו כלפי השמים ואמר, יהי רצון שחלקי יהא בארץ זו.
מעם לועז, בראשית חלק א', עמ' רס"ז, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ז (1967)
'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' - ויש לדקדק שהכתוב אמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה' ועל שניהם אמר: 'כי קרובה ישועתי', ואם כן למה נקט צדקה לחוד?! - היה לו לומר: גדולים צדקה ומשפט שמקרבים את הגאולה.
עוד אמר 'גדולה צדקה' - וצריך לדעת מאיזה מצווה היא גדולה. ויש לומר שכל שכן שמשפט וצדקה שניהן מקרבים את הגאולה כמו שמובן מפשוטי המקראות, והוא שציינה הגמרא צדקה לחוד, שבאה להשמיענו שגדולה צדקה אפילו ממשפט. ונלמד לנו כך מסיום הכתוב: 'וצדקתי להגלות' ולא אמר גם כן ומשפטי. נלמד מזה: שגדולה צדקה אפילו ממשפט. ... ומהו הטעם שגדולה צדקה ממשפט?
ויש לומר על פי מה שאמרו בגמרא: 'כל דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית' ... הדיין אפילו אם ידון דין אמת לאמיתו, אינו נעשה אלא שותף להקב"ה במעשה בראשית. אבל 'כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא'.
בית יעקב בתוך מעט דבש, עמ' ג- ד, הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
לעתיד לבוא, במהרה בימינו אמן, מה עושה הקדוש ברוך הוא: 'ישם מדבר לאגם מים, וארץ ציה למוצאי מים, וישב שם רעבים' - רומז עלינו אנו בני הגולה, 'ויכוננה עיר מושב' - רומז לארץ ישראל.
ואימתי יהיה זה לנו? - לזה אמר: 'ויזרעו שדות' - רוצה לומר בזמן שזורעים בתורה שניים כהלכתן: תורה שבכתב ותורה שבעל פה - הנקראים שדות.
וגם לא המדרש הוא העיקר אלא גם 'ויטעו כרם' - רומז לקיום המצות, גם כן הנקראים בשם 'כרם' כנזכר. וכיוון שמקיימים את שניהם כאחד, אז ודאי זוכים: 'ויעשו פרי' -
ומה הוא זה פרי? - לזה אמר: 'תבואה' - אותיות תבוא ה', רומז לשכינה המתחדשת באות ה', כידוע שתבוא ותתחבר עמנו, ואז על ידה, ובסיבתה תהיה גאולה שלימה.
ויחי יעקב, עמ' קע"ג ב', קע"ד, הוצאת אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו, תרס"ב (1902)
'צדק צדק תרדוף למען תחייה וירשת את הארץ' - לזה אמר: 'צדק צדק תרדוף' - שתי צדקות. אחת: 'למען תחיה' - שתהיה קרוי חי, ואחת: 'וירשת את הארץ' - שהרי אמרו רבותינו זכורנם לברכה: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה', שנאמר: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא'.
ירך יעקב, דף סה' עמוד א'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - והנה לכאורה קשה באומרו 'את העני עמך', אמנם לדרכנו אפשר שיובן, שהצדקה מקרבת הגאולה, אם כן כך הוא רמז הפסוק 'אם כסף תלווה' - אפילו במצווה כזו של הלוואה חשובה צדקה וכמו שכתב הרב 'חומת אנך', ועל ידי זה תזכה את העני.
א"ת ראשי תיבות - אליהו התשבי, העני הוא המשיח כמו שנאמר, עני ורוכב על חמור, דהיינו אליהו התשבי יבוא לבשר על המשיח שנקרא עני. 'עמך' - שיבוא לך וזהו 'העני עמך', ואפשר שלזה נקרא עני, כלומר שעל ידי שאתה נותן לעני, אזי תקרב ביאת המשיח, שנקרא עני.
פרסומי ניסא, דף ו, עמ' ב ,דפוס אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו תר"כ (1860)
'אם את הדבר הזה תעשה, וציווך א-לוהים, ויכולת עמוד, וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום' -
'אם את הדבר הזה תעשה' - דהיינו, שתרצה לחזור בתשובה, ועל ידי זה תרצה 'וציווך אלוהים' - לשון צוותא, שתהא השראת שכינה, ועל ידי זה 'כל העם על מקומו', דהיינו - אל מקום המזבח, הוא שיבנה בית קודשנו, בעזרת ה' יתברך.
צריך תנאי אחד שהוא העיקר - שיהיו כולם יחד באחווה: ספרדי עם ספרדי, ספרדי עם אשכנזי, אשכנזי עם אשכנזי, עם מערבי, כולם כאחד... צריך תנאי אחד, דהיינו - 'בשלום'. ואז נזכה לביאת גואלנו במהרה בימינו. וכמאמר התנא: 'לא מצאנו כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום'.
ספר דברי אי"ש- דרשות , נאום הכתרת המחבר למשרת הראשון לציון, ע' 242. ירושלים, הוצאת מכון בני יששכר, תשנ"ז, 1997
אמור מעתה שמי שנתחייב ייסורין או מיתה בעוונו, הרי מצינו לו תרופה מן התורה על ידי שיחזיק לתלמיד חכם, הדר בארץ ישראל, ועל ידי זה יחשב לו כאילו הוא עצמו דר שם בארץ ישראל. ...
ועם שבזה הזמן, נסתלקה שכינה למרום בעוונותינו הרבים. עם כל זאת 'תמיד עיני ה' א-להיך בה' בארץ הקדושה כמו שכתוב: 'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה', ובקדושתה עומדת.
ולא נדרש 'לדרים עליה' - אלא גם כל המחזיק בהם זוכה, ושומע אל אביונים, לשמוע ה' אל אנקת אסיר בגלות בחוץ לארץ, ואינו יכול לעלות לארץ ישראל, אפילו כך 'עונה בעת צרה' - לפתח בני תמותה. שאפילו היה חייב מיתה או ייסורין, עם כל זה, יפתח מוסרותיהם ינתק, יען שעיניהם תלויות וצופיות מרחוק בבניית הארץ, ומחזיקים לדרים עליה, העוסקים בתורה.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ב' לשבת תשובה, דף י', ע"א, ירושלים, תרס"ג (1903)
ראיתי מן ההכרח להודיע מתי יחונן ה' את שארית עם מרעיתו, ישראל אשר בחר לו לנחלתו ויקדש שמו ברבים, לעבדו שכם אחד, את רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ותיגלה מלכותו יתברך, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ...
עוד ידוע הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששת אלפים שנה הוא העולם והשביעי חרב, והם כנגד ששת ימים, שנבראו בהם העולם, ויום השביעי שבת הוא לה'. ולכן עלינו לחשוב ולדעת בכיוון השנים לראות באיזה שנה משנות בריאת העולם תהיה מכוונת לסוך שעה חמישית שממנה ואילך תתחיל להתגלות הארת קדושת השבת אשר על ידה מתבטלין כל הדינים. ...
ובכן צא וחשוב חמשת אלפי שנה שכבר עברו הם כנגד חמשת ימים של השבוע ושבע עשרה שעות מיום השישי אם כן בהתחלת ניסן של שנת תרפ"ח תיגמר השעה ארבע וחצי מיום השישי, וכשתוסיף עליה עוד חצי שעה שהיא עשרים שנה ועשרה חודשים, דהיינו בחודש שבט שנת התש"ח תתחיל קדושת השבת להתגלות.
קונטרס היחיאלי, בית השם, דף צ"ז ע"ב-דף צ"ח ע"א, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'בשלום יחדו אשכבה ואישן, כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני' - מה שפתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד? - במה שנודע שאין ישראל נגאלים, אלא אם כן יעשו שלום ביניהם ויהיו באחדות גמורה.
שהרי כל עיקר הגלות המר הוא בעוון שנאת חינם, ואיך אפשר שיגאלו כל עוד שמכשלה הזאת תחת ידם, וכמו שהאריכו בזה בעלי המוסר. וזה טעם: 'בשלום יחדו' - שנהיה זה עם זה 'בשלום יחדו' - באחדות גמור, עד שנהיה חשובים כגוף אחד, וזהו שסיים: 'אשכבה ואישן' - כלשון יחיד. והטעם כי על ידי זה אתה ה' לבדד לבטח תושיבני, שתביא לנו מלך המשיח וישכון ישראל בטח בדד.
ברכה ותהילה, דף ט"ז עמ' א', הוצאת חי חדאד, ג'רבה, תש"י (1950)
יקיים לנו את כל חכמי ישראל. ושנים רבות יהיו כירח יכון עולם עד ביאת הגואל. וישלחם לבנונה, אז תבואנה, חכמות בחוץ תרונה, ואל גבעות תחגורנה, מלך ביופיו - עינינו תחזנה, בונה ירושלים ה' - קריה נאמנה, יד הקודש תהיה בה בראשונה, משום הכנה, נדחי ישראל יכנס באחרונה, בוא יבוא ברינה, ויאמרו לכו נרננה, כי עת לחננה, מהר ימהרנה במהרה בימינו כעתירת יצחק.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, הקדמה, סימן נ', דף ח' עמ' ב', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ו (1876)
'וירא יעקב מאוד ויצר לו' - אמר: אם הוא מתגבר עלי הורגני, ואם אני מתגבר עליו אני הורגו. זה הוא: 'וירא' - שלא יהרוג', 'ויצר לו' - שלא יהרג. אמר: כל השנים הללו יושב בארץ ישראל, תאמר - שהוא בא אלי מכוח ישיבת ארץ ישראל' -
איך אפשר שעשיו רשע יגבר כוחו על יעקב צדיק משום מצווה אחת של ישיבת הארץ? - ויש לומר, על פי מה שמובא בירושלמי פרק ב' של סנהדרין: 'אמר הקב"ה: חביבה עלי בת קטנה שבארץ ישראל יותר מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ'. עד כאן.
ולזה אמר יעקב אבינו, עליו השלום: 'תאמר שהוא בא עלי מכוח ישיבת ארץ ישראל' - שכיוון שחיבה יתרה נודעת ליושב בה, אם כן משום החיבה הזאת, שהקב"ה מחבב הדר בארץ ישראל, יותר מצדיקים גמורים שבחוץ לארץ, אפשר שמכוח זה יחבבו הקב"ה יותר ממני.
בירך יצחק, פרשת וישלח, עמ' 41, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'היה עומד בחוצה לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל.' - לא תאמר כנגד ארץ ישראל בלבד, אלא כנגד ארץ ישראל וכנגד ירושלים וכנגד בית המקדש וכנגד בית קדשי הקדשים - רבנו יונה. וראיה לזה מדניאל שהיה בחוצה לארץ וכתוב: 'וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים'.
אפשר לומר שהטעם הזה מפני שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר ויוכל לכוון כראוי או גם רוצה לומר שיהיו פתוחים החלונות כנגד המזרח כנאמר בכתוב: 'נגד ירושלים', מפני שעל ההבטחה הזאת יכוין בתפילתו כנגד המקום יותר, ותהיה תפילתו רצויה ומקובלת.
ספר שדה יצחק – חלק א, עמ' י"ג-יד (מסכת ברכות פרק ד דף ל' גמרא-פרק ה דף ל"א גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
מת בקרבנו הרגש של כבוד עם, חדלה ממנו הכרת עצמיותנו, אפסה ממנו התאווה והשאיפה ללאומיות לארץ מולדת. כל כך מת הרגש בקרבנו, עד שאין אנחנו מתאווים להטיב את מצבנו אנו, על ידי אנחנו בעצמנו, רק מצפים אנו לשולחן אחרים או לגדולות ונפלאות.
והמשורר הלאומי מתמרמר וקורא: 'אכן חציר העם יבש היה כעץ, אלפי שנות חיי נדוד גלות גדולה מנשוא, התעו אחור הלב, אבדה עצה מגוי'.
מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמודים כ"ב- כ"ג. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה' - לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924)
'הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו: ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו' - ולפי עניות דעתי נראה לי לומר, שבא לרמוז לו: שגם שרואים ישראל בדלות ובשפלות הרבה, ובשלוש שלוש אשפתות, של עשר עשר משפלות, אל יחשוב בליבו חס וחלילה לומר אבדה תקוותינו, נגזרנו לנו, אלא עדיין יש להם תקומה אחר נפלם.
וזה רמז לו בנייר חלק, שידוע הוא שהנייר הזה הוא נעשה מבלאי בגדים, ומבלויי הסחבות, שאחר שנתבלו בגדים חמודות חוזרים ונעשים בריה חדשה, זך ונקי ממה שהיה מקודם, ולזה רבן גמליאל ז"ל, נטל נייר חלק לרמוז לו שכמו שהנייר הזה, מקודם היה דבר חשוב ונתבלה והושלך באשפתות, ועם כל זה חזר לברייתו, ובריאה חדשה יברא ה' טוב מתחילה.
זרע יצחק, דף י"ג, הוצאת נטע שעשועים ,נתיבות, תשס"א (2001)
'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' -
ירצה במה שכתב הרב החיד"א, זיכרונו לברכה, בספרו הקדוש 'יוסף אומץ' משם הרמב"ן, זיכרונו לברכה: שצריך אדם לילך לארץ ישראל, אך אם נאנס ולא הלך, ונתן ממון לתלמידי חכמים של ארץ ישראל ומחזיק בידם - יחשב לו כאילו הלך הוא עצמו שם. עיין שם.
וזה שנאמר: 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך' - כסברת הרמב"ן ושעמו. אך לא כל האנשים שווים, ויש שאינו יכול לילך מאיזו סיבה, והתיקון לזה: 'עומדות היו רגלינו' - ורמז לממון, כמו שנאמר: 'וכל היקום אשר ברגליהם', וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: דהיינו - שיחזיק ביד התלמידי חכמים של ארץ ישראל, כאמור, אז מעלים עליו כאילו הוא עצמו יושב בשערי ירושלים.
קרית ארבע בני שילשים עמ' ס"ה, בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
ארץ ישראל יש לה חשיבות מיוחדת, לא רק מטעם המצוות הנוספות שיש בה, אלא מטעם אחר עקרוני ויסודי ביהדות, והיא קדושתו יתברך השורה בה, והיא משפיעה על האדם שפע א-לוהי ומכשרת אותו לקבלת מלכותו וא-להותו.
ליצחק ריח, פרשת שלח, עמ' קד. המביא לבית הדפוס אליהו חזן ירושלים תשנ"ג (1993).
'אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה אמן יהא שמיה רבא, מברך בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו שנאמר: בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' - והפסוק שהביא התלמוד לראיה, נראה לדעתי הכותב, שמוכיח בדברי האומרים: 'בכל כוחו' - שפירושו בכל כוונתו, שכך לומד לה: בפרוע פרעות - פירושו בטול פורעניות ... 'בהתנדב עם' - רוצה לומר: שמכוונים כמו מי שמביא נדבה, שהוא מרצונו הטוב ומתכוון לה ביאה לרצון.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' קפ"ד, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
פיטום הקטורת כיצד? – יש לרמוז שבקטורת יבוא השפע, וישבר הקליפה כי 'קטרת' גימטריא שב"ת ז' - שיבוא השפע לז' ימי השבוע כמו השבת שמוריד השפע, ומשבר הקליפה, ואפילו אש של גהינם שוקטת. ... שכל מי שמקטירו הוא מתעשר וזהו: 'קטרת' - קישור העולמות.
חלב חיטים, מסכת כריתות דף ו' ע"א, דף ס"ח עמ' ב' דפוס ציון וזאן, תוניס תרנ"ו (1896)
'ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ.' - אפשר שבא הכתוב ליתן טעם: מה ראה אלימלך, שנתעורר לילך לארץ מואב, להוציא משם נשמתו, ומלכות בית דוד, בעת ובעונה הזאת, ולא הקדים ולא אחר. לזה אמר: 'ויהי בימי שפוט השופטים' - שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: דור שבן דוד בא - חוצפה ירבה בעולם, נערים ילבינו פני זקנים. דור שבן דוד בא רעב בא לעולם. ...
כיוון שראה אלימלך הסימנים מגיעים ובאים, אמר: לא עת לשבת בית אלא 'וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדה מואב', ונתן טעם לשבח, למה הלך הוא, יותר מכל שבטו, שהוא שבט יהודה. לזה אמר: 'ושם האיש אלימלך' - שהוא היה אומר אלי תבוא המלכות.
ספר בני יצחק, מגילת רות, דף נה ע"ב. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
כתוב בשולחן ערוך: משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. וכל שכן שאסור לצייר ולכייר סביב אותו אמה במיני ציורים. וכמו שעושים פה שאלוניקי שבונים בתים כהיכלי מלכים ומציירים אותן בציורים וכיורים וסדים כל הכתלים בסיד ואחר כך משחירים אמה על אמה. וסביב אותה אמה, מציירים מיני ציורים שלא ישבר ליבו בכל עת שהוא רואה אותו. ומה גם שכותב בתוך אותו האמה חרוזים והלצות, כגון שחור על הלבן זכר לחורבן. וכותבים אותו באותיות גדולות לבנות עד שאינו נראה מן השחור כי אם מעט מזעיר מה שבתוך אויר האותיות.
אורחות יושר, עמ' ק"פ, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
על העם כולו להיחלץ למימוש מובנה ומשמעותה ההיסטורית של גאולת הארץ, במלחמת ששת הימים, ובמה שנמשך כוחה. ירושלים ורוב חלקי הארץ, שנשתחררו לפני כשנה, טרם נבנו, ועדיין הפרוץ מרובה על העומד, ואין רוב מישראל שיושב בהם.
ירושלים עיר הנצח ועיר השלום. חכמינו אמרו ברוח קודשם, שכשיתקבצו הגלויות לתוך ירושלים יבוא השלום לעם ולעולם כולו. ואלה דבריהם: אין הקדוש ברוך הוא מנחם את ירושלים וישראל שנאמר 'וישב עמי בנווה שלום אלא בשלום'. ותגיע השעה שגם האומות כולן יכירו בחשיבות בניינה של ירושלים ובקיבוץ בניה לתוכה לשלום העולם.
לדור ולדורות חלק א' - מאמרים ונאומים, לאחר מלחמת ששת הימים, יד הרב ניסים תשע"ג עמוד לח [עיין שם קלה]
יהודה, כשנכנסו לארץ ישראל ומלך בה דוד וזרעו אחריו, אמרה: 'הפעם אודה את ה' ותקרא שמו יהודה', שהיה שם הויה ברוך הוא עליהם. דן, אחר כך כשחטאו ישראל ... 'ותתן לו את בלהה שפחתה', רמז לשפחה כי תירש גבירתה, שנחרב בית קדשנו ותפארתנו. 'תאמר דנני א-להים' - בדין חורבן בית ראשון ... יוסף, אחר כך 'ויזכור א-להים את רחל' - אלו ימות המשיח 'ותאמר אסף א-להים', שנאמר: אנכי אנכי הוא מנחמכם, 'את חרפתי, ותקרא את שמו יוסף' - זה משיח בן יוסף.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, רמז לשמות השבטים, עמ' 38-37, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל'. - במערבא מתרצים לה כך: נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל.' - אם כן, מצד הדין רוצה הקדוש ברוך הוא לפדות את עמו, שכך הבטיחנו הכתוב, שלא תוסיף לנפול, אלא קום בתולת ישראל. ואם נאמר שיש להבין את הפסוק כפשוטו: ש'לא תוסיף קום', אם כן תהיה גאולת ישראל מצד החסד. ועל כל פנים יש לנו תקנה מעולה. ...
'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. ויש לשאול, אם במשפט - לא בצדקה. ואם צדק - אינו משפט. ושניהם למה לי? ... שלעתיד לבוא 'ואשיבה שופטיך', ואין תמיהה ש'נפלה לא תוסיף קום', אלא 'ציון במשפט תיפדה' ... אבל לפנים משורת הדין הוא מקימה, ולכן 'ושביה בצדקה', שמשיב לכנסת ישראל על צד החסד והרחמים, וצדקה תהיה לנו. ועל כל פנים היא נפדית, וכאמור.
זרע יצחק, פרפראות, דף קז, עמ' א, הוצאת ישיבת החיים והשלום, ירושלים, תשל"ז (1977)
והנה עינינו ראינו פלאי פלאות - שכל מי שמקבל דירת ירושלים, ושאר ארצות החיים - בשמחה ובטוב לבב, באהבה רבה כדת מה לעשות, גם ארץ הקדושה - קולטתו ומראה לו פנים של שימחה.
ונדמה בעינו דירת ארץ ישראל כאילו יושב בגן עדן, משכנות מבטחים ועליות מרווחים בהיכל המלך, ואפילו שהוא דר בשפל המקומות, ובעודנו בחוץ לארץ היה לו בתים מלאים כל טוב וגנות ופרדסים, אפילו הכי - חשוב בעיניו: בית שיש בו ארבע אמות, יותר מכל טוב שהיה לו בחוץ לארץ.
טוב מירושלים, בתוך מתוק מדבש, עמ' ס"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים , תש"ס (2000)
אנא ה' הושיעה נא, וצא נא לישע עמך כי עת לחננה, והחזר העטרה ליושנה, ומשיח בן דוד יבוא ברינה, לקבץ נדחי ישראל מכל עבר פינה, וקיים בנו מקרא שכתוב: שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'.
ספר דבר בעתו, דרוש ג' להלבשה, עמ' 306, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
'כי באנו אל המלון ונפתחה את אמתחותינו' - רומז מה שכתבו רבותינו והביאו הטור בראש הלכות צדקה: שעל ידי מצווה זו של הצדקה נגאלים ישראל בעזרת ה', ונשוב אל ארצנו, איש אל ארצו ואל נחלתו, ויבנה בית המקדש ,במהרה בימינו, כמאמר הכתוב: 'עשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות'. וזהו שרמזתי: 'כי באנו אל המלון' - המלון של ארץ ישראל, של השכינה על ידי כי 'ונפתחה את אמתחותינו', אמן כן יהי רצון.
דרכי הי"ם, דרוש ג' להלבשה, דף צ"א עמ' ב', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
ידוע מעלת ארץ ישראל כמה גדולה מעלתה, שכל היושב בה זוכה לנשמה, ואם הלך וחזר, נותנים לו רוח קדושה, וזה שאמר: 'נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה', והקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל לפיכך לא הרבה להם פירות בארץ ישראל, כמו גינוסר, שלא תהיה העלייה שלא לשמה.
ועל פי זה פירשו המפרשים פסוק: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' ומתרץ 'ששם עלו שבטים, שבטי יה', וכדי שתהא עדות לישראל שעלו להודות לשם ה' דווקא ולא לשום פניה אחרת.
ליקוטי פרדס, חלק ד', ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כאחד היו נגאלים' - הפשט הוא: השם יתברך ברא את העולם בשישה ימים, ונח ביום השביעי. והשם יתברך לא עשה עבודה בידו, אלא בדבר ה' שמים נעשו. אפילו שזה רק בדיבור, בכל זאת נח בשבת. אם כן יש כאן 'שתי שבתות' שאמרו עליהם, אכן אמת הכוונה לשבת אחת. אבל בעת שינוחו מהם משתי העבודות, בעבודה בפועל ומהדיבור, היינו מדברי החול בשבת, כאילו שמרו שתי שבתות בבת אחת.
וזאת כוונת: 'אם תשיב משבת רגלך' - מלשון רגילות, רוצה לומר: מכל מה שאתה עושה בימי החול, שלא תעשה אותם בשבת, 'ממצוא חפצך' - זה המעשה, אל תנוח בו רק בגלל שגמרת את עבודתך, ולא נשארה לך עוד עבודה, 'ודבר דבר' - זה הדיבור דברי חול של מסחר ואחרים. ואלו שתי השבתות שעליהם דיברו, ושעליהם אמרו שאם ישמרום נצא מהגלות.
ליקוטי אהרון - דרשות, עמוד 288. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' - מה שתיקנו משלוח מנות בפורים, מפני שהפורים סמל האחדות, כמו שנאמר: 'לך כנוס את כל היהודים' - והגאולה והניצחון בא רק על ידי האחדות, לכן תיקנו לשלוח מנות להראות אהבה ואחדות בין איש לרעהו.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 115,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
בני ציון היקרים! באוזנינו שמענו כי רבת מבני עמנו הנפוצים בקצווי ארץ עטו כמעיל קנאת ה' צבאות ויקרבו עצם אל עצמו קמו ויתעודדו להתנער מתרדמת הגלות המרה אשר הורידה קרן ישראל עד עפר. ויכוננו חברות חדשים לבקרים בכל ערי ישראל. ומגמת פניהם היא לעורר אהבת ציון בלב עמוסי התלאות ולהחיות זכרם מערמות עפר הנשיה.
שני עמודי התווך אשר בית החברות נכון עליהם המטרה היקרה חיבת ציון ואהבת אדם ובכל מקום מוקטר מוגש מנחה טהורה איש כמתנת ידו לאוצר המטרה הרוממה הזאת אלה הם רוח החיה באופני החברות הקדושות ההם.
המפעל היקר הזה הוא לנו כראי מלוטש לראות ממנו אותות הגאולה אשר האירו ברקים תבל ותהילתם מלאה הארץ. כל זה הוא עד ממהר ומופת חותך כי פקד ה' את עמו ויעל זכרם לפני כיסא כבודו. האח! מי שמע כזאת ולא ישליך נפשו מנגד. מי שמע כזאת ולא ישים על צווארו עבודות האהבה היקרה הזאת אשר היא עטרת תפארת.
תורה וחיים, צבא-ימי, עמ' 33, דפוס דף-חן, ירושלים, תשל"ב (1972)
'לישועתך קיוויתי ה' - ביקש יעקב אבינו, עליו השלום, לגלות הקץ ונסתלקה ממנו השכינה. על כן באה הפרשה זו סתומה - להודיע טעם הסתלקות השכינה לפי שידוע שימשך נזק גדול מידיעת הקץ כי הדורות הקודמים, היודעים שהגאולה לא תהיה בימיהם לא ידרשו את פני ה' לבקש על הגאולה. ...
אך נכון הדבר מעם הא-להים לעשות כן כדי להחזיק לב העם היודעים אורך הגלות. ידעו נאמנה, שאין ידיעה זו מכרעת, ובידו יתברך לקרב הגאולה, ולדלג את הקץ על ידי כמה זכויות המקרבים את הגאולה כצדקה וכמשפט.
פני יוסף, פרשת ויחי, דף ס' ע"ב – דף ס"א ע"א, איזמיר, תר"מ (1880)
אתה הראתה לדעת כי דור דעה שהיו במצרים משועבדים, לא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא פגמו עצמם בעריות, חס ושלום. ... ולכן זכו לשלוש מעלות טובות הרמוזים בכתוב: 'מי האיש החפץ חיים' – קבלו תורה ונכנסו לארץ ישראל וזכו לחיי העולם הבא. ולכן גם אתה הדור האחרון בגלות המר, צא ולמד מיוצאי מצרים ותזכה לשלוש מתנות טובות.
אהבת ישראל, דרוש לשבת הגדול, עמ' 117, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות' - שיהא במשפט צדקה גם כן לעשות לפנים משורת הדין, ובכן באותה מידה 'קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות', אף שהיא פעם שנית, ושורת הדין נותן שלא להתחייב בפדיונה. מכל מקום 'צדקתי להגלות' - בתורת צדקה וחסד. ...
והנה כי כן נאמר בגאולה העתידה: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות', ואמרו ז"ל במכילתא: ... 'אראה לבנים מה שלא הראתי לאבות' - שודאי לא יזכו במידה הזאת - כי אם כשהם יעשו במשפט עצמו צדקה, דהיינו לפנים משורת הדין, אז באותה מידה 'יראנו נפלאות' - יותר מגאולת מצרים.
מגיד דבריו ליעקב- פירוש להגדה של פסח, עמוד צ"א. ירושלים, תשל"ד (1974)
הלא אם אתם מבקשים אהבה ואחדות בין האומה הישראלית יותר ויותר, היה לכם לתקן שכל ישראל אנשים ונשים יגדלו בניהם בבקיאות לשון עמם - הוא לשון הקודש.
שכבר נודע שעיקר האחווה המדינית תלויה בשלושה דברים: אכילה ושתיה, חיתון זה עם זה, אשר ישמעו איש שפת רעהו. והרי שתיים הראשונות הנה באו. והשלישית? - צרת הלשון מרקדת בינינו.
שהן בעוון בלע ה' פלג לשוננו. ומי בכל עמי הארצות אשר אבדו לשונם כמונו בעונות. אבל אם הייתם משתדלים במקום זה לפתוח בתי למוד לשון הקודש ולשון כלדי (ארמית, לידע הספרות הרבנית) שהוא מוכרח, כמה היינו מרוויחים אמונה ואהבה אמת ושלום.
יוסף פאור, הרב ישראל משה חזן - האיש ומשנתו, עמוד צ"ט, דפוס המערב, ירושלים, 1977
נמצינו למדין כי כל הטובות וההצלחות של חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, הכל היה תלוי במקדש. ובהיפקד המקדש נפקד ממנו כל אלו ההצלחות. לכן אמרתי שראוי לבכות ולהתאונן לא על המקדש לבדו כי אם על כל מה שאיבדנו באיבוד המקדש. וזה שאמרנו: 'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור' - שה' א-לוהינו דיבר וציווה לנו, שנבכה ונתאונן ונספר בעניין החורבן. וזהו: 'בחורב לאמור', ובפרט בזמן הזה המר והנמהר. אמנם נעורר כאב גדול והוא הוא גודל הנחמה.
מקווה ישראל, סאה ה', עמ' 190 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
ידוע כי עם ישראל חי וקיים לעולם, וכמו שנאמר: 'ואתם בני יעקב לא כליתם', וכמה עצות ותחבולות שעשו כל האומות להשמידם - לא הצליחו, והתקיים בנו: 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים' לכן עלינו לשוב בתשובה, וה' יגמור בעדנו לטובה, בגאולה שלמה, במהרה בימנו אמן.
בנימין צעיר, עמ' קמ"א, תל אביב תשל"ח (1978)
החכם הגדול כבוד מורנו החכם רבי שלמה עמאר זיכרונו לברכה, איש מראכש, יגן עליה א-לוהים, היה אומר: כי מעשינו אלו בעסק התורה והתפילה והמצוות, על דרך שאנו מתנהגים היום, היה מספיק לנו, אלו נהגנו כן בזמן שבית המקדש קיים - ולא היינו גולים.
כף ונקי, עמ' 338, אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
ואחר כך ישיב אותם על אדמתם בגאולה האחרונה, העתידה להיות במהרה בימיו אמן, בכל עוז ותעצומות לעד, אחר העינוי והנקמה, יחזירנו למוטב בתשובה ומעשים טובים, כמאמרם זיכרונם לברכה: שכל הקיצים כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים.
ואז מחזירים ומקרבים צדק למשפט, וזהו הצדק מתאזן ממשפט ומתבשם, ולא מהצד האחר, ונעשה הצדק צדקה בתוספת אות הא, ויהיה השפע יורד ברחמים גדולים, ויהיו נפדים עיר ויושביה, ציון נפדית במשפט, והשבויים אשר מעלת הפדיון של שבויים גדולה ממעלת מדרגת הצדקה בכמה מעלות כאשר אבארם בהמשך במקומם, נפדים בכח הצדק אשר יתהפך מדין לרחמים ונעשה צדקה רחמים גדולים, בסוד 'וברחמים גדולים אקבצם', באבירות לב וכח עצום בישראל.
כגן רווה, עמ' 141, דף' צד עמ' ב', מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
ומבואר בתורה כי שני השבות הם: הראשונה - כי ה' ישיב את שבותנו וירחמנו; והשנייה - כי ה' יקבץ פזורינו ונדחינו מכל העמים אשר הפיצנו ה' שם, ויביאנו אל הארץ אשר ירשו אבותינו, והיטיב והרבה אותנו יותר מאבותינו. ובימינו אלה זכינו להשבה הראשונה - כי ה' ברחמיו נתן בלב אדירי הממלכות הנאורים לבלתי היות עוד אותו העול והחמס, השעבוד והעבדות, לכל בית ישראל אשר בגולה, וכן להשיב לנו את הארץ - ארצנו ונחלת אבותינו, ציון קריית מועדנו, להיות בית לאומי לישראל, וכל הדרים שם מאחינו זכו זכות אזרחית בארץ...
ואחרי זה עוד ישיב ה' את ידו שנית לקבץ שה פזורה ישראל בבוא לציון גואל.
דרכי משה, דף רלה'- רלז' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935)
'אין ישראל נגאלים אלא בזכות השבת' - והנה יש לחקור שאיך יתכן שהתשובה מועילה למי שחוטא לכפר על על עונותיו, והלא קיים לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול'.
ותרצו רבותינו זיכרונם לברכה שאנחנו בבחינת בנים למקום, והוכחה לזה מהשבת. שהרי השבת היא שרביטו של מלך, ואיך אנחנו שומרים שבת ומשתמשים בשרביטו של מלך? - אלא ודאי משום שאנחנו בנים למקום, ולכן אנחנו יכולים להשתמש בשרביטו של מלך, שהבן יכול הוא להשתמש בשרביטו של מלך. ולפי זה יתיישב המאמר הנזכר, אין ישראל נגאלים מעוונותיהם על ידי תשובה, אלא רק בזכות השבת, שמהשבת מוכח שאנחנו בנים ולכן התשובה מועלת לנו.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד ס"א, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
'כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך, השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך' - אפשר לפרש שהנה 'השם' ראשי תיבות: שקידה או שמירה מניין המצוות או הנהגות מוסר או מידות או הלכות מצוות, לרמוז בזה שעל ידי כל הלימודים הללו, שהם עיקר גדול לעבודת ה', בכלל ובפרט, וגורמים שתבוא הגאולה, במהרה בימינו אמן. ו'בונה ירושלים נדחי ישראל יכנס' - כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועבודת ה', בכלל ופרט, היא קודמת לעיון הגמרא בפלפול וחריפות.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' כ"ה ב נהריה, תשמ"ב (1982)
יש הסוברים כי אין לנו אלא לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתעמק בתלמוד תורה וקיום מצוותיה, בדיוק כמו שנהגנו בגולה, והגואל יבוא מאליו. אם כך ננהג הרי שאנו מתעלמים במכוון ממקראות מפורשים בתורה בנביאים ובכתובים, שהצד השווה שבהם הוא החיוב לקום ולהתנער משגרת חיי הגלות. לא לשבת בחיבוק ידיים, אלא לאזור כוחות, ולפעול ולהחיות את נפש העם ולאחד אותו. ....
הגישה על פיה אין לנו אלא להמתין עד שיבוא הגואל, היתה צודקת כל עוד היינו תחת שליטת אומות העולם. או אז, כל התעוררות משיחית היתה עלולה לסכן את עצם קיומנו. אסונות רבים התרגשו ובאו על עמנו בעקבות התנפצותן של אשליות מתנועות משיחיות.
היום אדרבה, כל התעוררות והתגייסות בדרכי נועם ובנתיבות שלום לקרב לבבות, יש בכוחה להציל את המצב ולהשיב את השכינה למדורה הטבעי שהוא עם ישראל בארץ ישראל.
וענתה השירה הזאת, אימתי תבוא הגאולה, עמ' ח', חמו"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים, היו טובים מאלה. כי לא מחוכמה שאלת על זה. טובה חוכמה עם נחלה, ויותר - לרואי השמש.' - אל יאמרו אנשי הגלות הרביעית, אחרי עבור עליהם שנים הרבה ממה שהתמידו הגלויות זולתו: 'מה היה' אז ב'ימים הראשונים' ש'היו טובים' יותר 'מאלה' - כי לא התמיד עליהם בגלות כאשר התמיד עלינו, עד כי יחשוב כי אפס תקנה.
כי זאת השאלה לא הגיעך מחוכמה שנמצאת בך. כי לפי האמת, 'טובה' היא לכם ה'חוכמה' - והוא עסק בתורה - עם 'נחלת' זכות האבות. ...
העניין שהיה מגן לנו תורתנו הקדושה, גם תהיה לנו עזר מופלג להוציאנו מבור הגלות.
עליית קיר קטנה, פרשת צו, דף ק"כ עמ' א', הוצאת כץ, ברוקלין, תשנ"ב (1992)
'אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל' - אפשר שהתנא עצה טובה בא להשמיע לנו, שלא יטעו החכמים בזה כמו שטעה אדם הראשון, ומשה רבנו, עליו השלום, ושלמה המלך, עליו השלום. וזה שאמר: 'חכמים היזהרו בדבריכם' - אתם, החכמים, שכוונתכם לברר הניצוצות על ידי עסק תורתכם ומעשיכם הטובים, היזהרו שלא לעשות כמו שעשו הראשונים שרצו לקרב הגאולה, ואדרבה נתרחקה יותר ונתארך הגלות. וזה שאמר: 'שמא תחובו חובת גלות', שבמקום גאולה תחובו חובת גלות.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף ג עמ' א, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
מה שאומרים ב'רצה': 'והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל תקבל' - אין לו שחר. וכי בזמן הזה יש קרבנות?! ועיין בפירוש המחזור שפירש: 'והשב העבודה ואשי ישראל' - אך גם זה לא הוצדק, דהיינו: עבודה היינו אשי ישראל. אך נראה שכך פירושו: 'והשב העבודה' - וכאשר תהיה העבודה - אשי ישראל תקבל, ולא יהיה כמו שהיה מקודם כמה שנאמר: 'למה לי רוב זבחיכם', וזה נראה נכון.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 72, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
כשם שספירת העומר מאותתת לנו, שאין די בחרות ובשחרור, אלא לטפס, יום אחרי יום, בסולם הערגה והגעגועים לקבלת התורה, מחמד עינינו ...וזוהי התכלית, וזהו הייעוד האמיתי.
אלא שללא חרות משעבוד הגוף לא נוכל להשיג את חרות הנפש. כך הוא בזמננו, אל לנו להסתפק במסגרת הארצית ובחרות המדינית, המאפשרת לנו להתנהג כיהודים בשלמות, ללא מעוול וחומץ, אלא לשאוף בכל נימי נפשנו להגיע, לא רק לירושלים של מטה כהיום הזה, אלא להתעלות לקראת ירושלים של מעלה, ולהמשיך את השפע הא-לוהי על ישראל ועל העולם כולו.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, קונטרס הכותל המערבי, מאמר ירושלים, עמ' 208, הוצאת ישיבת בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
'השתא הכא - לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא הכא עבדי - לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' (השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה כאן עבדים - לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין) -
חששו חכמינו זיכרונם לברכה שאולי לא תתקבל תפילתנו במלואה ויאמר לנו, כביכול, הקב"ה: ... ואומר להצילכם מידם ומידי גזירותיהם ולתתכם לחן ולחסד ולרחמים בעיניהם, להפוך את כל הארץ ואת כל הגוים 'שפה אחת ודברים אחדים', לאהוב את כל ישראל, ולכבדם ולתת להם זכויות אזרחיות ככל אזרחי המדינה באין הפליה, לתת להם הזכות המלאה לשרת בשרות המדינה בתור פקידים גבוהים, שרים ... ויהיו להם חיים טובים, פרנסה טובה, עושר וכבוד, ו'נסו יגון ואנחה', ויתבטלו כל הגזירות ... אבל נשאר בגולה חס וחלילה בארצות אויבנו ...
ולכן אנחנו צריכים להתפלל לה' יתברך קודם כל: 'לשנה הבאה בארעא דישראל' - לעלות וליראות על אדמת הקודש ללא כל תנאי. ... ואחר כך נבקש גם על שחרור הגוף וחירותו משעבוד. אבל שחרור הגוף בלי לצאת, אלא להישאר בגולה זה לא שווה, וזהו: 'השתא הכא' לבד.
ספר מי ומי, עמ' קסו-קע, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
וכבר הורנו רבותינו הקדושים: תיפח רוחן של מחשבי קיצין שאומרים כיוון שעבר זמן החשבון שוב אינו בא, כי קץ הגאולה אינו תלוי בשום חשבון אך ורק על ידי תשובתנו וכשרון מעשינו הטובים, כמו שאמר אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי: 'היום, אם בקולו תשמעו' - כי בכל יום יוכל להיות הגאולה אם יש תשובה ומעשים טובים, וזהו כוונת הכתוב: 'והיו חייך תלויים לך מנגד' - ובכל שעה יכול להיות שתבוא הגאולה, 'ופחדת' מפני ה' א-לוהיך 'לילה ויומם', ועל ידי זה תזכה לגאולה חיש מהר, 'ולא תאמין בחייך' - הם חיי הגאולה, 'לא תאמין' - למחשבי קיצין שאומרים עבר זמנו או להפך עוד לו רבות בשנים, אלא 'בבוקר תאמר מי יתן ערב' - לראות הגאולה כי אולי תבוא היום בערב, ואם לא באה היום תאמר 'מי יתן בוקר' - שמא תבוא מחר בבוקר, וייתן עיננו שנראה אות לטובה.
מאור עיניים, עמ' נ"ז דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971
'ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה. עיני ה' א-לוהיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה' - ארצנו הקדושה מכוננת כנגד ארץ העליונה, מידת מלכות שמיים. והנה כשהמלכות מקבלת השפעה מהעשר ספירות, אז ארץ ישראל שהיא מכוונת נגדה, מקבלת גם כן כל ההשפעות הטובות, כי ארץ ישראל היא ראשונה לקבלת השפע היורד מלמעלה. וזה: עיני ה' דווקא רוצה לומר: כל העשר ספירות. 'מראשית שנה ועד אחרית שנה' - רוצה לומר: מראשית המדרגה דהיינו - מספירת כתר ועד הספירה העשירית, וזהו אחרית שנה שהיא מקבלת כל ההשפעה היורדת למידת המלכות.
מי מנחות, עמ' תצ"ב, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'איכה ישבה בדד העיר רבתי עם הייתה כאלמנה, רבתי בגויים, שרתי במדינות הייתה למס'. -
נראה לי בס"ד רמז נאה בפסוק זה, והוא כי ראשי תיבות הפסוק עולים בגימטרייה שנאת חנם (עם התיבות והכולל). ועניין הוא כי ידוע שבית המקדש השני נחרב בעוון שנאת חינם. ומה שבא זה ברמז ולא נכתב בפירוש, הוא מפני שמגילת איכה נכתבה על חרבן בית המקדש הראשון, שנחרב בעוונות אחרים. אך המגילה מתאימה גם לחרבן בית שני, לפיכך נרמז בה עוון שנאת חינם.
ומאחר שבית המקדש נחרב בעוון שנאת חנם ממילא בית המקדש השלישי יבנה בזכות אהבת חינם, כאשר ישראל יהיו באחדות אחת, ויתרחקו ממחלוקת. וכן תמצא ראשי תיבות איכה ישבה בדד, עולים בגימטרייה אהבה, ועולים בגימטרייה אחד. לרמוז על מה שכתבנו.
פאר מלכות, עמ' רנ"ז, הוצאת המחבר, רעננה, תשנ"ז (1997)
ובני הגזע העדני אשר בארצנו, חייבים כיום לראות את המציאות במו עיניהם, ולדעת כי העדינות שבהם לבדה, אין בה כדי לגאול את הארץ.
את מקומה צריכה לרשת מידת האומץ והסבלנות שבמזג התימני, אשר בקרבו היתה מוכנה המידה אשר יוכל למדוד בה את הארץ, לקנות בה את אדמתה, לכבשה, לעבדה ולשמרה.
שלוש מידות אלו - אומץ הרוח, הסבלנות וההסתגלות - עזרו להם, סללו לפניהם את הדרך. דווקא משום שסבלו נתדלדלו, נעו ונדו, הם הצליחו ומצליחים כיום בבניין הארץ ושחרורה.
בין עדן לתימן, כרך א', עמודים 10-11. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947)
זכינו ועלינו הרמתה, מקום קבורת אלקנה הנביא וחנה הנביאה, זכותם יגן עלינו, ושמואל הנביא, עליו השלום, והערבי השומר פתח לנו החדר הפנימי, מקום ובנין משובח ומכובד מאוד, ובסוף הבית קברו של שמואל הנביא, עליו השלום, וארון גדול על הקבר, ומכסה ירוק עליו וד' אמות וד' כותרות על ד' זוויות הארון וד' אמות, סמוך לארון מחיצה של ברזל לכל שטח הבית, גובהו ב' אמות.
והערבים מכבדים שם כבוד גדול, ואין מניחים לאדם להיכנס במנעלים, ולא לדבר שם בקול רם, וגם מדליקים שם נרות מחוץ למחיצת הברזל בקרקע הבית כמין ארובה, ובית גדול תחתיו ותולים שם נרות וקנדיל, ואומרים ששם הם הקברות, זכותם יגן עלינו.
קורות זמנים ומסעות, עמ' 64, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, י-ם תשע"ד (2013)
בוא וראה כמה גדולה מעלת תינוקות של בית רבן: גלתה סנהדרין - לא גלתה שכינה עמהם. גלו תינוקות של בית רבן - גלתה שכינה עמהם, שנאמר: 'עולליה הלכו שבי לפני צר', וכתוב אחרי: 'ויצא מבת ציון כל הדרה'. וכך אמרו על פי 'הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים' - ששאל משה רבינו, עליו השלום, מהקב"ה איך יהיו ישראל בגזרות עשיו וישמעאל, השיב לו הקב"ה: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' - בזכות תינוקות של בית רבן, העומדים במשכנות הרועים, דהיינו - המלמדים, אני משרה שכינתי ביניהם ומציל אותם מגזרות עשיו וישמעאל. הרי שמקום מושב השכינה הוא בתוך תינוקות של בית רבן ...
מה שרמזתי על המקרא ואמרתי 'זאת עשו וחיו את הא-להים' - כלומר 'זאת' - שהיא התורה, 'עשו' - ההשתדלות עם המלמדים שלא יתבטלו אפילו רגע, ובזכות התורה של תינוקות של בית רבן, 'וחיו' - שתחיו בגלות זה מגזרות הגויים, ואף גם זאת תזכו, 'את הא-להים' - שהקב"ה ישרה שכינתו ביניכם, ותהיו עם הא-להים בבניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, בעגלה ובזמן קרוב, כן יהי רצון אמן.
שנות ימין, דרוש ד' לשבת הלבשה, דף ס"ח עמ' א'-ב', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855)
'הרחמן הוא יפרנסנו בכבוד', - ושמא תאמר: והרי העולם הזה הוא לעשו, כאמור לזה סמך: 'הרחמן הוא יתן שלום בינינו' - וכיוון שכן אנו הם שמקיימים אותו, ולכן אנו שואלים מאת ה' גם כן שישבור 'עול גלות מעל צווארנו' ו'יוליכנו קוממיות לארצנו', שעל ידי השלום יבוא משיח צדקנו, יבוא ונחזה בו.
חכם לב, דף מו עמ' ב, דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרמ"ז (1887)
'והארץ לא תימכר לצמיתות' - כאן הבטיחנו הקדוש ברוך הוא כי הארץ הקדושה, נחלת אבותינו, לא תימכר ולא תימסר לאומות העולם לצמיתות, וגם אם יחטאו ישראל וילכו לגלות, אפילו כך - תישאר הארץ על שמם, וסופם לחזור אליה ותפיסת אומות העולם בה היא זמנית.
טעמי המקרא, ספר ויקרא, פרשת בהר, פרק כ"ה, פסוק כ"ג, עמ' קצז, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976).
'ה' מלך גאות לבש' - גאות לבש הוא אותיות: גואל שבת, שבזכות שבת תבוא הגאולה. רבינו האר"י, זכרונו לברכה, הובאו דבריו ב'חומת אנך', ואפשר על זה הדרך, מה שאמר במדרש: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, מאחר, שהגלית לנו בין האומות, כדין הוא שלא נשמר את השבת, ועיין עוד. ואם כן, כיוון שיבוא גואל, אין מענה בפיהם לבטל שמירת שבת. וזהו שרמז: גואל שבת. ואפשר 'גאות לבש' אותיות תשוב גאל - לרמוז כשיחזרו ישראל בתשובה, יבוא הגואל במהרה בימינו אמן.
ספר דגל ראובן עם תהילים, פרק צ"ג, דף קכ"ד, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867).
'דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם' - כתב הרב מדרש תלפיות, זכרונו לברכה, הנה ידוע כשחרב בית המקדש, חיסר הקדוש ברוך הוא ו"ה משמו ואלף מכיסאו, שכתוב: 'כי יד על כס יה'. גם חיסר יוד מירושלים והם אותיות: 'והיא', וסימן: 'והיא מר לה' על חסרון אותיות, והיא מר לה לשכינה כביכול. ... ובבוא המשיח, ימחה שמו של עמלק, ויהיה השם והכיסא וירושלים שלמים.
ספר שבט ראובן עם קהלת, דף א', דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ט (1869).
'א-להים יכוננה עד עולם סלה' - בא לרמוז שכל הקושיות והספיקות, שהניחו רבותינו זכרונם לברכה - בתיקו, לעתיד לבוא, עתיד הקדוש ברוך הוא שילמד לנו התורה הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק: 'וכל בניך למודי ה', עד שנדע אותה על אמיתתה, וממילא יוותרו כל הקושיות.
וזהו: 'א-להים יכוננה' - לתורה הנזכרת לעיל, 'עד עולם סלה' - דהיינו: בסוף הגלות, שיבוא שילה, שהוא מלך המשיח - ש'סלה' - באלף-בית דזשרס"ץ היא 'שלה' - בזמן ההוא עתיד הקדוש ברוך הוא שיפרש ויכונן לנו התורה על אמיתתה.
כתם פז, דרוש למתן תורה,עמ' יא, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
'אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו כי הוא ה' א-להינו ואין זולתו ואנחנו ישראל עמו. הפודנו מיד מלכים. הגואלנו מלכנו מכף כל העריצים.' -
יעקב בחיר האבות קיבל על עצמו צער השכינה ואחריות תיקון העולם במלכות שדי. הוא תיקן לנו תפילת ערבית להאיר לנו באור של תקווה ונחמה בחשכת הגלות, אשר זמן תפילת ערבית הוא דווקא בלילה ממש - שעת הדין ותוקפו. כלומר: ואז, ודווקא אז, עלינו לזכור את הקשר האמיץ והחזק אשר נתקשר עמנו אל עולם בברית אבות והוא עתיד לגאלנו גאולת עולם, כאשר אנו מזכירים זאת ב'אמת ואמונה' אחר קריאת שמע של ערבית.
אהבת חיים, פרשת מקץ, עמוד 210, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב'. -
אני עניתי מאוד' – כלומר: אני מאמין באמונה שלמה, מה שאני מדבר, אף כי עניתי מאוד בצרות הגלות, המעבירים את אדם מדעתו ומדעת קונו. עם כל זה אני חזק באמונתי, שמי שגאל את האבות, יגאל את הבנים, באופן ש'כל האדם כוזב' - כלומר: אומות העולם, המכונים בשם אדם, שמלעיגים עלינו בשביל ביטחוננו בך, באמרם א-להים עזבנו. כזב ושקר הם אומרים, אלא האמת היא שאם יתמהמה, אחכה לו כי בוא יבוא, לא יאחר.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' קפ"ח, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
'ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר: אם כן למה זה אנוכי, ותלך לדרוש את ה'.- כשיגיעו ישראל, חס ושלום, למדרגה התחתונה, אזי באותה שעה, הקדוש ברוך הוא גואלם.
וזה שאמר: 'ויתרוצצו הבנים בקרבה' - רוצה לומר: הבנים אלו ישראל המתרוצצים בין האומות, שיהיו נדחקים כמו רבקה אימנו, שהייתה בצער דוחק הבנים, מרוב הגלות, והם בשפל המדרגה. אזי 'ותאמר: אם כן' - זו האומה הישראלית, 'למה זה אנוכי' - בשפל המדרגה, ואין אנחנו נגאלים. ולזה 'ותלך לדרוש את ה' - דהיינו: ותאמר לא יש תקנה, אלא לדרוש את ה' בתשובה ומעשים טובים, ואז יגאלנו ה' במהרה בימינו אמן.
לקט שכחה - חלק ראשון, בראשית דף ז' ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916)
'השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך' - לא נחרב הבית רק בעבור שנאת חינם, ואם כן כשיש שלום בישראל יבנה בית המקדש וישבו ישראל על אדמתם ברוב טובה.
וזהו: 'השם גבולך שלום' - על ידי השלום אזי יבנה בית המקדש וישראל על אדמתם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. וזהו: 'וחלב חיטים ישביעך' - ויהיו ישראל ברוב טובה, ופשוט.
בן מכבד אב, דף י עמ' ב , ירושלים, תרס"ו (1906)
ועכשיו, שבאנו לארץ הקדושה, ארץ אבותינו הקדושים, שאנחנו צריכים להוסיף יותר ויותר על מה שהיינו שם כדי לזכות ולזכות לאחרים, לא באנו רק לאכול ולשתות, באנו להחזיק ולחזק הדת להתפלל עם הציבור ערב בוקר וצהרים ולקבוע שיעורי תורה.
אפילו אם לא קיימנו 'והגית בו יומם ולילה', על כל פנים אם אנחנו מתפללים כל יום וקוראים קריאת שמע עם הציבור נחשב לנו כאילו קיימנו 'והגית בו יומם ולילה', וכל שכן אם אנו קובעים שיעורי תורה כל לילה כידוע אז בוודאי קיימנו 'והגית בו'.
שפת אמת, דרשה. קשים מזונותיו של אדם, עמ' קנה, הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשנ"א (1991)
יונתי אל תיראי מנשרים, אשמורך בחדרי חדרים, לא תנודי עוד ביערים, אקבצך מכל עברים. הגלות שכח ממני ששון, כי גרתי בין דישן ודישון, אב רחמן גרפני נחל קישון, ימים ולילות לא יכולתי לישון. הלנצח תעזוב נפשי לשאול? ידעתי כי אין בלתך לגאול, שמע את תפילתי חיש בקול, ולא תנני למעול בך מעול. אל תדאגי בת עדינה, קרוב יום ועלייך רעננה, יבוא גואלך ואת שאננה, שובי אלי.
זיכרון אשר, שער השירה, עמוד קי"א. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
ארץ ישראל, ידוע מעלתה וקדושתה ומעלת הדר בה עד שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה, חס וחלילה. וצריך כל איש ישראלי להיות לבו ועיניו, שם כל הימים. ... וישתדל בכל כוחו לקבוע דירה בארץ ישראל.
והן בעוון, בזמנינו זה קשה מאוד על הדרים בחוצה לארץ, להעתיק דירתם ולשכון כבוד בארצנו, לפי רוב הכסף הנדרש לזה, מלבד רוב הטרחה והיגיעה המסתעפת מזה.
וכבר אמרו רבותינו: שעל כל מצוה ומצוה, שאדם מחשב בליבו ומצפה מתי תבוא לידו לקיים אותה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים אותה בפועל. כי המחשבה טובה, הקב"ה ברוב רחמיו מצרפה למעשה.
בוודאי שהמצפה באמת, בלב שלם, על איזה מצוה, מתי תבוא לידו לקיימה, נחוץ לו מאוד להיזהר ולהישמר שלא יהיו מעשיו ודבריו מוכיחים הפך מחשבתו. ...
ובכלל זה יהיה זהיר לקיים כל המצוות שעל ידם נזכה לגאולה, כמו מצוות עסק התורה בכל עתות הפנאי ... ומצות הצדקה שמקרבת את הגאולה ... ולהתרחק מאוד מאוד מכל העבירות והמידות הרעות אשר גרמו חורבן עירנו ... כמו עוון לשון הרע ... ועוון שנאת חינם.
יקר הערך, עמ' ראשון, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
עתה, אלף ושמונה מאות ושבעה ושבעים שנה, ואנחנו בגלות קשה ומר הארוך הזה, ועדין לא נושענו. ואף גם זאת, בהיותנו בארץ נוכרייה, הוא, יתברך, שומר את נפשנו מכל נזקים ומקרים רעים, כאשר עינינו רואות במלחמה העולמית הנוראה הזאת עם הגרמנים, שאין להם חמלה וחנינה על ישראל.
כידוע ומפורסם, ששונאים אותנו בטבע, וכבר הגיעו ובאו תוניס וכל אגפיה ולא יכלו לעשות עמנו רעה, כאשר נשמע לנו, מכמה נסים ונפלאות שנעשו לאחינו בתוניס וכל אגפיה. לבד, מערי צרפת ומדינות גרמניה, הרבה יהודים הרגו 'ובביזה לא שלחו את ידם'.
ומי יבוא בסוד ה', צדיק הוא וצדיק דינו, 'אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא' - באופן כי בימים האלה ראינו כי ה' אלוהינו עמנו, כאשר היה עם אבותינו. וסיבת גלותנו היא בעבור עונותינו ועונות אבותינו. יכול יתברך שמו, לעת עתה, הוא שואג כארי ואומר: 'אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני לבין האומות', ולעת עתה הוא מצפה לתשובת בני ישראל.
אשביע לחם, עמוד מג'-מד'. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
'ותקרבנה בנות צלפחד ...למשפחות מנשה בן יוסף' - מדברי רש"י אנו למדים, שתכונה זו של אהבת ארץ ישראל של יוסף הצדיק, השפיעה על בניו וצאצאיו במשך דורות רבים. בעוד שאחרים, המרגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה, הן, בנות צלפחד, חיבבו את הארץ וביקשו נחלה בה. וכבר כתב רש"י על הפסוק: 'ובאלה לא היה איש' - אבל על כל הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן מחבבות את הארץ. ולכן נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן. והרי זכות כפולה לבנות צלפחד: האחת - הן לא חטאו בחטא המרגלים, וחיבבו את הארץ כמו יתר הנשים בעם ישראל. ועוד - הן היו מבנותיו של יוסף, וזכות אהבת ארץ ישראל של זקנן, עמדה להן להגביר אהבה וחיבה.
ספר דברי מרדכי- במדבר, פרשת פנחס, עמוד רי"ט. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
'צדק צדק תרדוף למען תחיה' - 'למען' תחיה - גימטרייה 'קץ' - שיגיע קץ משיחנו במהרה בימנו אמן.
דברי מרדכי פח' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
'אתהלך לפני ה' בארצות החיים' - אמר רב יהודה זה מקום שווקים ...שכך אמר הכתוב: אתהלך לפני ה' - שכל מקום שאני הולך בירושלים הוא נקרא - הליכה לפני ה', שהשכינה שורה שם בכל מקום.
לא מדבר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אלא אפילו במקום ההילוך, שאני הולך - הוא הליכה לפני ה'. ועל זה בא רב יהודה לפרש ...'זה מקום שווקים' - שהוא מקום הילוך וטיול, ועם כל זה נקרא לפני ה'.
ויכוח נעים בתוך מליץ נעים דף ס"ב עמ' א, ירושלים תרפ"ז (1927)
לו עשינו כולנו כזאת, ששמחנו בנס שעשה לנו ה' בשנת תש"ח, שהצילנו מיד מרעים, והיינו מזמרים ומשבחים ומשוררים לקב"ה על זאת, כי אז בוודאי הייתה הגאולה נגמרת, ואפילו שאין בידינו מעשים טובים שבזכותם ננצל ונגאל, היה ה' עושה לנו הגאולה בהלוואה, על סמך המעשים שנעשה אחר כך.
מחסה ועוז, עמ' מג', דפוס הרב הרשקוביץ, ירושלים, תשט"ו (1955)
'שמעו אלי אבירי לב ברחוקים מצדקה'. - שלא רוצים להתקרב אל הקב"ה, בשל כך הם רחוקים מצדקה, כיוון שהם רחוקים מצדקה רחוקים הם משלום, שאין להם שלום.
'לך לך' עמ' 27, דפוס התחיה, ירושלים תשכ"ג (1963)
'קווה אל ה' ושמור דרכו, וירוממך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה' -
'ושמור דרכו' - דייק: דרך החיים, עסק התורה ומצוות ומעשים טובים, לעשות צדקה וגמילות חסדים עם עניים ותלמידי חכמים, ובזה תזכה 'וירוממך לרשת ארץ' - היא ארץ ישראל. ...
הבט בעינך וראה: 'בהיכרת רשעים' - מן הארץ היא ארץ ישראל כמו שאירע להקמצן שלא קלטה אותו ארץ ישראל מפני רוע מעלליו ונקבר בחו"ל, ומשם תיקח ראייה ברורה לשומרי בריתו ומצוותיו הכתובים בתורתנו הקדושה, שלא בא האדם לעולם הזה כי אם להיטיב לזולת. ...
'איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם' בעולם הזה העובר - הוא להיות מקיים מצוות וצדקה וגמילות חסדים, ולרחם על הבריות ולהיטיב עמהם.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, עמ' 64-63, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
בשעת מנחה נוהגים לקום מעל הארץ על גבי ספסלים במקום גבוה, והוא להראות נחמה באבלנו, בו ביום, ועל זה אומרים פסוקי נחמה ומתעטפים בציצית ומניחים תפילין שנקראים פאר, מה שאין כן עושים כך בבוקר משום אבלות. וכן אין נופלים על פניהם כל היום כולו, להראות אותו כיום מועד שמובטחים אנו שייהפך אבלנו לששון ולשמחה כדכתיב: 'לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר'.
סדר היום, עמ' קצ"ד, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב'- להיותם בגלות מר וקשה, צריכים לישועה גדולה, כמו שבנגב להיות הארץ ארץ יבשה, לא יספיק המטר המועט, לרוות את הארץ, רק צריכה לאפיקים, כדי 'שהזורעים בדמעה' לרוב פחדם מהיובש, 'ברינה יקצורו' באפיקים ההם. כן ה' א-לוהינו בגלותנו זה, שאנחנו בצרה גדולה יפליא חסדו עמנו, כי אנחנו צריכים לישועה גדולה, בכח גדול וביד חזקה, 'כימי צאתנו מארץ מצרים'.
כי הישועות הקטנות שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו, יספיקו להצילנו מידם שעומדים עלינו האומות לכלותינו. אמנם כדי שנקצור ברינה מה שזרענו בדמעה, שיצא לנו פרי, צריך לישועה גדולה כנזכר, שתהיה 'כאפיקים בנגב'. שכפי שריבוי הצער בזריעה תהיה ריבוי השמחה בתבואה, כן כפי ריבוי הצער וזמן הגלות יהיה ריבוי שמחת הגאולה.
תפילה למשה, המכון לחקר יהדות שלוניקי, עמ' רע"א, תשמ"ח (1988)
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - כי על ידי עשות ישראל צדקה ומשפט, יימשכו ויתקיימו הדורות עד לעתיד שתתקיים מתנת הארץ לאברהם ולזרעו. מה שאין כן אם, חס ושלום, יהיה הפסק בקיום הדורות על העדר צדקה ומשפט, שלא יתקיים המעותד לעתיד לאברהם. ובראות כי אין זה דרך ה', חלילה, לא יעשו הם צדקה ומשפט וימנע טוב גם מאברהם עצמו, וזהו: 'למען הביא ה' על אברהם, את אשר דיבר עליו'.
תורת משה על בראשית עמ' קמ"ה, הוצאת ווגשל, ירושלים, תש"ן (1990)
וזה כוונת הכתוב: 'בצאת ישראל ממצרים' - הוא בזכות 'בית יעקב' - שהם הנשים, שנקראו 'בית' כמו שכתוב: 'בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים' - וזהו בזכות הצדקה, שהיו עושים בית ישראל באותו הדור. ואם יקשה לבך, שמה זכות היה לנשים בזה?! - והלא מה שקנתה אישה - קנה בעלה, וכל מצווה שהיא עושה בממון - כולו לבעלה ואין לה שום זכות.
לזה רמז הכתוב: 'בית יעקב מעם לועז' - לסברת רבי עקיבא: שאם צמצמה עצמה, וקימצה מעיסתה - כולו הוא שלה, וזכות הוא לה, אשר עושה בהם מצוות צדקה.
וזהו שרמז: 'יעקב מעם לועז' - יעקב נוטריקון: קאמר עקיבא בן יוסף. אשר הוא 'מעם לועז' - שהוא בן גרים, שסבור לו שהעדפה על ידי הדחק היא לעצמה, ולזה מצוות הצדקה, אשר היא עושה בו, מצווה גדולה יחשב לה, ויכולה שתגן על ישראל לצאת ממצרים.
המילואים למשה, עמ' רט"ו ב, ג'רבה תרצ"ב (1932)
'והיתה הקשת בענן וראיתיה, לזכור ברית עולם בין א-להים ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ' - שהנה נודע שעניין הקשת הוא לזכור השבועה שלא להביא מבול לעולם. זאת שנית אמר בזוהר שציווה רבי לבנו: 'לא תצפה לרגלי המשיח עד שתיראה בעולם קשת זו מקושטת בגוונים ברורים ויתבהר העולם' - הוא סימן ישועה בעזרת ה'. ואמר עוד שלכך הזכיר את גאולת ישראל כמה שנאמר בפרק: 'כן נשבעתי מקצוף עליך', וכתוב בכתבי ספר נח עיין שם.
וזו היא כוונת הפסוק: שה' הראה לנח הקשת בגוונים לא ברורים - שהוא לכל הדורות, שהכוונה לזכור שלא להביא מבול. ואחר כך הראה לו הקשת בגוונים ברורים, שהוא סימן לישועה בעזרת ה'. ...
כי זהו: 'אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ' - שהם הצדיקים שהבטחתים, שאביא הגאולה והישועה ובהיות הקשת באופן אחר נהיר ובהיר, והוא אות לישועה.
זבח השלמים, נח, עמ' 7-6, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
'ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם. ויאמר א-לוהים אל משה: אהיה אשר אהיה' - והובא במדרש אמר הקדוש ברוך הוא למשה: כשם שאתה תהיה עמי כך אני אהיה איתך - אם פותחים ידיהם ועושים צדקה, אף אני אפתח את ידי להם. רוצה לומר: באיזה זכות אומר להם שאגאלם, שיאמינו לי? - שהרי יודעים על עצמם שעובדי עבודה זרה הם, חס ושלום, ואינם ראויים להיגאל, חס ושלום.
לזה השיבו: 'אהיה אשר אהיה' - אם פושטים ידיהם ועושים צדקה, רוצה לומר שבזכות הצדקה שעושים, כדאים הם להיגאל, ואפילו שהם כעת עובדי עבודה זרה, חס ושלום. וכמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה'. ואם כן, כיוון שמצינו שעונשה שקול לעבודה זרה, כל שכן ששכרה גדול יותר. ... ואם כן, כדאי זכותה לגאלם. אם פושטים ידיהם לעשות צדקה, אני מוחל להם על העבודה זרה. ואפתח ידי להם.
בן דוד, פרשת שמות עמ' 94-95, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ח (1998)
הנודר לדור בארץ ישראל בזה הזמן, גם כן נקרא נדר מצווה, ואין מתירים לו אלא מדחק. והוא הדין בנודר לעלות לביקור לארץ ישראל תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן - נחשב נדר מצווה, והנודר לילך להשתטח על קברי הצדיקים הרי זה נדר וצריך לו התרה.
ליקוטי חמד, חלק שני, הלכות נדרים ושבועות, הלכה ו, עמ' 232, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ז (1977)
אפשר לפרש במה שקיים לנו בדין, שלא נתחייבו ישראל בביכורים אלא לאחר כיבוש וירושה, כמו שכתוב: 'והיה כי תבוא אל הארץ'. וידוע שהביכורים באים מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל דווקא, כגון גפן ותאנה. וזה שכתוב: 'התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח'. והגיע זמנם ליקרב ביכורים, וכל זמן שלא נכנסתם לארץ אין יכולים להקריב ביכורים. לכן: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - אל הארץ הטובה, ואז תוכלי לקיים מצוות הביכורים.
וגם במה שכתוב: 'אין לך קץ מגולה מזה, שבזמן שארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה סימן קץ הגאולה' - שבזמן ש'התאנה חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח' - שעשתה ארץ ישראל פירותיה, אז קול מבשר ואומר: 'קומי לך רעייתי יפתי ולכי לך' - לארץ טובה לאכול מפריה ולשבוע מטובה.
ישיר משה – פירוש על שיר השירים, עמודים 26-27. הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"ד (2004)
צריך ליתן לב לשוב מעבירות שבידנו כמו 'שנאת חינם' שבאה מחמת קינאה...
ואבותינו יצאו ממצרים בשביל שלא היה ביניהם קטגורים, אלא אהבה ואחדות ביניהם, ואם כן יש ליתן לב לעשות הדברים המועילים לקרב את הגאולה.
ויקהל משה, עמ' ז, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
מגלות בבל יש להוכיח, שהיה לו לה' יתברך, וכי יש לו חפץ, שלא תישאר ארץ מולדתנו חרבה ושוממה, מבלי בניה כל עיקר. מאחר שעינינו הרואות כי לב מלך ביד ה', המשים בלב מלכי החסד שבאומות העולם, שיתנו לנו שארית בארץ, וברצי כסף יהיו מתרצים שידורו בתוכה מבני ישראל, ובשעת החורבן עצמו הפך לבב נבוזראדן שר צבא נבוכדנצאר עבדו, לכדי שיניח בארץ יהודה הדלת העם, ליתן להם כרמים ... הרי לך ברור בזה כי לא היה רצונו יתברך שתישאר הארץ חרבה ושממה מבניה כל ועיקר.
שפת אמת, אלה מסעי, עמ' 30, הוצאת מכון בני יששכר, תשמ"ז (1987)
אם יטענו עלינו זרים לומר: מה לכם להתפאר ולשמוח עוד?! - יען גאולתכם לא היתה נצחית, והנכם היום עוד בגלות! יש לנו תשובה מספיקה ואמיתית להתנצל מטענתם בזה הלשון: הגאולה לא היתה רק לגאולת גופנו החומרי, כי אם לגאולת נפשנו הרוחנית.
יען בגלות מצרים לא היינו עם תורני, וכמעט היינו מתלמדים מדרכי ונימוסי מצרים, כמו שהיה וראינו אשר בערך רד"ו שנה כבשו ממנו הגוף והרוח. ואם באותו הזמן לא היינו נגאלים, שם הישראלי ורוח הלאומי שלנו היה נפסל ונפסד, ונתהוינו במצרים.
לכן עיקר הגאולה ויציאת מצרים היתה לייסד יסוד הלאומיות בקרבנו, ולקיום רוח היהדות שבנו. והיסוד הזה שנדבר עליו היא התורה, שנתנה לנו בסיני, ופדתה את רוחנו, שלא נתערב בעובדי אלילים אשר באיזה ארצות גלותנו עוד הפעם.
והראיה, כי בזה הגלות של אלפים שנה, עם היות כל הרדיפות והשחיטות שעברו עלינו כצאן לטבח יובל, והקרבנות שנעשו בנו עד אין מספר, ונמס גופנו עלי אדמות, בלתי כל דורש - למה כולם להבל טרחו? 'מים רבים' - של האויבים 'לא יכלו לכבות את' אש אהבתנו הנלהב בנוגע לתורתנו. ואמנם להיפך רוחנו, בכוח תורתנו נתחזק ביותר, ונשאר חי ובריא וקים במקומו בעזרה הפנימית.
פרדס הדת, חלק ב'- שבתות ומועדים, סעיף כ"ב- התנצלות מטענת זרים, עמוד מ"ז. הוצאה פרטית בידי צאצאי המחבר. תרצ"ד (1934)
כל הנחמות אשר הוזכרו בכתובים, הוקדמו בסוד רפואה למכות הגלות. כי כבר כל האורות ההם הוכנו על מצבם כן, כאשר יש להם לעשות פעולותיהם בגאולה. וגילויים לנו הוא כי כבר ניתן להם גילוי גדול להאיר לנו, שאילולי כך נגלו למעלה לא הגיע הידיעה מהם אלינו, והוא תיקון גדול להתיש כח הרע הגובר בגלות ולרפא קלקולים רבים עד שנוכל לסבול אותם.
מאמרי רמח"ל, עמ' ק"א, הוצאת פלדהיים, ירושלים, תשס"ז (2007)
מה שנהגו ישראל הקדושים לחלק החיטים לעניים לצורך הפסח, בא הרמז 'זכר ליציאת מצרים' - שמצווה גוררת מצווה, שעל ידי מצוות הצדקה בחילוק החיטים לצורך פסח, המה באים לזכור מיציאת מצרים, שירדו במניין ועלו במניין. ושם רמז למה שכתבו רז"ל: 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - שבניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.
וגם אמרו: 'גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה' ומשום כך נהגו לחלק חיטים לעניים לצורך פסח - לרמוז שעל ידי הצדקה שעושים ישראל בימים האלה ובזה הזמן, הם מקרבין את הגאולה שבניסן נגאלו. והוא מנהג נכון ומנהגם של ישראל תורה היא.
'משה עבד', אות ח', דף צ"א עמ' ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
'חטא חטאה ירושלים' - דהיינו שתי חטאות: שעשו פירוד בין איש לחברו, ובין ישראל לאביהם שבשמיים. ועד שיהיה השנאת חינם ביניהם - לא יגאלו.
וכשיהיה אחדות ושלום ביניהם, אז נצפה לגאולה ולבניין ירושלים. שנאמר: 'שאלו שלום ירושלים' - כשת'שאלו לשלום' - אזי 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - לשון חיבור ואחדות, אזי 'יעלו השבטים שבטי יה'. יגאלנו ה', ויעלנו לארצנו על ידי גואלינו במהרה בימינו אמן סלה
ויבחר משה אות ח', עמ' קכ"ט-ק"ל, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
לעניין בני חוץ לארץ העולים לזייארה, והם תשעה, אם יכולים לצרף עמהם אחד מבני ארץ ישראל להוציא ספר תורה? - עיין להרב צרור החיים אחד מרבני צפת שעמד על זה בסימן י"ג, ובמקום שעמד לא ישב, שעיקר מה שיש להסתפק הוא שכיוון שאינם עשרה בפני עצמם, לא הוו קהל בפני עצמם ובזאת שנו: 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת'. ...
ועין כל רואה, לבבו יבין, שהראיה שכתב היא כראיה מוצק, והדחיה אינה דחיה, שאם תקנו חכמינו זיכרונם לברכה קריאה הוא דווקא בהיותם עשרה, וכמו שתקנו ביום טוב כן תקנו גם כן שעשרה שמתענים, תקנו להם קריאה ודבר הזה חובה מתקנת חכמינו זיכרונם לברכה ואפילו כך הם אמרו שאם אין עשרה - לא. אם כן, גם ביום טוב, שיש שישה גדולים הוא הדין.
ולפי קטנות דעתי ראיה זו שרירא וקיימת ומוסכמת לדעת למה שכתב מרן דודי בספר הלכות קטנות חלק א' סימן ג' ...: אל יתפללו יום טוב אלא בצנעה, וכל שכן שאין להם להוציא ספר תורה וללמוד עניני היום עם שיצרפו עשרה, אחד או שניים מבני העיר, ועל זה שנינו 'אל ישנה אדם', שאין לך פרהסיה גדולה מזו. ואם תראה שנהגו בכך אינו מנהג קבוע על פי חכמינו זיכרונם לברכה אלא דוחק השעה, ועניות בני ארץ ישראל הסיבה להם, אבל אם הם עשרה הרי הם קהל ויכולים לעשות מנהג מקומם ואין בזה משום אל ישנה, שביחיד אמרו שאם הווי קהל אין כאן מחלוקת.
ברכות מים, חלק אורח חיים, הלכות יום טוב, סימן תצ"ו. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).
'ציון מדבר הָיָתָה ירושלים שממה' - אפילו שהייתה ציון חרבה ושממה ומדבר מבלי ישוב, עם כל זה 'ירושלים שממה': שממה בגימטריה שכינה, שהשכינה שם מצויה בירושלים בכותל המערבי.
תורת משה, כרך ב', בגדי ישע, דברי משה, ישעיה, עמ' י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
עלינו לשבח לאדון הכל, אשר זכינו זכיה גדולה, מה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו, ששערי הארץ פתוחים לפנינו, והעלייה אליה בנקל השגנו, בלי שום צער ובלי כסף ובלי כל אמצעיים, ותהילה לאל יתברך ויתעלה שמו, אנו כבר בארץ ישראל מסתופפים בצל השכינה כמו שנאמר: 'יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן'. ואף שיש איזה ייסורים מצד קושי העבודה והפרנסה, יש לנו הכל באהבה, כי הכל כאין נגד הרווח הגדול של ישיבתנו בארץ הקודש, וכמו שנאמר במדרש: 'טוב פת חרבה ושלווה בה' - בארץ ישראל, 'מבית מלא זבחי ריב' בחוץ לארץ. ... ועלינו לדעת כי הצער שנקבל בארץ ישראל הוא לטובתנו, לתקן מה שמאסנו בארץ חמדה, וטוב לנו שנקבל יסורים בארצנו משחוק שנשחק בישיבתנו בחוץ לארץ.
דרש משה א, עמ' כא'- כג', טבריה, תשל"ד (1974)
אחים ארזו חבילותיהם במקום בו נולדו וחיו שנים רבות, והתאקלמו למקום ומנהגיו, עזבו סביבה שנקשרו אליה באלפי נימים, בזיכרונות ילדות ובחוויות משפחתיות. את הכל השאירו מאחוריהם ועלו בלב שוקק תקווה, מתוך כמיהה ותשוקה עצומה לארץ אבותם - ארץ מולדתם.
מה עמוקה תהיה אכזבתם, אם הכל יהיה זר ומתנכר. מכאן ועד לתסיסה חברתית בין שכנים, בין חברים לעבודה, אין הדרך רחוקה. באווירה זו צצות מחשבות של ירידה ועזיבה.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 41. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
חשיבותה של הציפייה אינה רק בהיותה קנה מידה לעצמות האמונה, אלא יש לה חשיבות עוצמתית רבה יותר, מלבד מעלתה הנשגבה ושכרה הרב, היא עצמה מזרזת ומקרבת את הגאולה.
כאשר אנו מבקשים ומצפים לגאולה, בכך אנו מזרזים את בואה, ולעומת זאת כאשר עם ישראל לא מצפה לגאולה, הגאולה מתרחקת. ואחת הסיבות שהמשיח מתעכב, מפני שבני אדם לא מצפים לבואו, ולא מרגישים חסרון, בזה שהוא לא נמצא. ולדוגמה מתי יש חשק לאורח לבוא? - כאשר מחכים ומצפים לו, כך גם המשיח כשמצפים לו הוא מתקרב.
ויחד לבנו ביראתך עמוד 86 הוצאת כסא רחמים בני ברק שנת תשע"ג (2013)
'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו.' -
לא חרבה ירושלים אלא בשביל ביטול מצוות הצדקה'. ועוד אמרו במסכת שבת: 'לא חרבה ירושלים אלא עד שביזו בה תלמידי חכמים'. ...'ואתה ה' לעולם תשב' - תתעכב כל כך עמנו בגלות.
ולישועתך קווינו ה', ש'אתה תקום' לשוב מהגלות, ובאגב 'תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד'. ונתן טעם כי הרי לא חרבה ירושלים וגלו ממנה, אלא בשביל שביזו תלמידי חכמים.
ועכשיו 'רצו עבדיך את אבניה' - הם תלמידי חכמים, על דרך מאמרם זיכרונם לברכה, בפסוק 'אשר אבניה ברזל' - אל תקרא אבניה אלא בוניה, כי עכשיו הם מרצים אותם ומכבדים ואוהבים אותם.
וגם 'את עפרה' - שהם העניים, אשר דבקה לעפר נפשם בשיפולתם, 'יחוננו' בצדקה ובמתנות חינם, וכיוון שנתקן המעוות, הרי בא מועד.
'מדרשו של משה', עמ' ק"צ, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
שאלה: הייתי באסיפת עם אחת בימי בין המיצרים, ורצו לשיר בסוף שירת התקווה כרגיל, ונשאלתי מרב אחד שהיה אתנו האם מותר זה בין המצרים?
תשובה: ... ואם כן בעניין הנידון, נראה בעיני לומר שהשיר של התקווה הוא שיר של נחמה, ואינו שיר של פיוט וזמר, עם שהוא מעורר שמחה בלבב, כל עיקרו לא בא אלא לשם נחמה וזה מוכח מלשון התחלת השיר הזה 'עוד לא אבדה תקוותנו', ואם כן אין איסור להגיד דברי נחמה לדעת מרן זיכרונו לברכה רק ביום טוב עצמו. אבל בימי הין המצרים מותר לומר דברי נחמה שבסוף הקינות וכיוצא, ואם כן השיר הזה של התקווה מותר לאומרו בימי בין המצרים, ואינו שיר מוזיקלי ופיוט של שמחה, אלא הכנסת האמונה בליבות העם שבוא תבוא הגאולה השלמה, לפי רוח התורה בבניין בית המקדש והגואל צדק משיח צדקנו, אמן.
הלכה למשה, עמ' ל"ז, דפוס סלומון, ירושלים, תשי"ח (1958)
עם קום מדינת ישראל, יהדות מפוארת זו עזבה את מרוקו, הביאה איתה את מנהגיה, ואת מסורת אבותיה ואותם מקיימת פה בארץ, בדחילו ורחימו, מתוך מסירות ודביקות.
אחד המנהגים החביבים עליה הוא מנהג 'חגיגת המימונה' - השמחות והחגיגות המקובלות והמפורשות בתורה, אין בהם שום חידוש, ואין שום רבותא לכבדם ולשמוח בהם, כי הם חגי האומה כולה ומועדיה, וכל העם משותף בהם ומחויב לשמור עליהם, אך חג זה של 'יום האמונה' המיוחד ליהדות זו בלבד, ואשר אותו אמצה מדור דור, נתחבב עליה מאוד, והיא שומרת עליו כבבת עינה באשר הוא מעשה ידיה. וכאן בארץ האבות קבלה חגיגה זו משמעות מיוחדת ...ולא עוד שהוא מעורר געגועים לעבר המפואר של יהדות זו.
נטיפי המים- כרך ג', דרשה לפסח, עמוד כ"א. נדפס בדפוס המערב, האחים אליהו ויצחק אביקסיס, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים' - יראי השם מצטערים על עיכוב הגאולה, ומצפים ומקווים למתי תבוא, כמו שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה: 'כי לישועתך קיווינו כל היום' ואומרים שהעיכוב מצדינו. וזו היא מילת 'כי לולא התמהמהנו' בתשובה - אלמלא פתחנו בתשובה מקודם, כבר 'שבנו זה' גאולה שנית של חורבן שנחרב 'פעמיים'. ...
'ויאמר אליהם ישראל אביהם' - הוא אבינו מלכנו, ישראל סבא, ונותן להם עצה טובה לתקן מעשיהם. 'אם כן אפוא, זאת עשו קחו לכם' - מהרו סגלו מצוות ומעשים טובים ... 'ואת אחיכם קחו' - דהיינו: פייסו זה לזה, ותשימו שלום ביניכם, מלשון: 'קח את אהרן', אזי אל שדי יתן לכם רחמים ירחם עליכם, וישלח לכם את אחיכם, שהם גולים בארבע פינות הארץ, ונפוצות יהודה יקבץ. אמן כן יהי רצון.
ספר וישמע משה, דרוש יג עמ' מו-מז. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
'יתן ויתנו אחרים - חסיד' - בעל המידה הזאת נקרא חסיד, יען כי הוא נותן משלו ומשתדל שיתנו גם אחרים. כי הוא מתיל לפני כולם ומתנדב בעין יפה, ואז גורם הוא שיתנו אחרים בעין יפה, כי ממנו ילמדו וכן יעשו. והחליט התנא לקוראו חסיד כי מעשה הצדקה היא הסיבה היותר גדולה לקרב הגאולה. כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין ישראל נגאלים אלא בזכות הצדקה, שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. ולכן נקרא סתם חסיד בשביל שהוא מתחסד עם קונו על ידי הצדקה.
אהבת שלום, עמ' 118, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל' - שלא יבוא משיח עד שיהיו ישראל באחדות. וזה שנאמר: 'זאת אשיב אל ליבי' - וראשי תיבות זא"ת: ז' - שביעי שהוא השבת, א' - אחדות, ת' - תשובה.
כלומר בשביל זא"ת - שיש לי זאת שהוא שבת, אחדות, תשובה, לכן אשיב אל ליבי, שיבוא המשיח.
תורת משה, עמ' עז'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו, ושמו להם ראש אחד, ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל' - ואמנם, כשיגיע זמן הגאולה של 'בעתה', אז אפילו אינם ראויים לא ידמו לעפר אלא לחול, שראוי יותר לזריעה ... וזה יהיה ע"י האחדות והאמונה וכנראה בהמשך ההפטרה: 'כי גדול יום יזרעאל' - שהוא לשון זריעה וקיבוץ גלויות, ולפני זה כתוב: 'ושמו להם ראש אחד' - שיהיו רק מפלגה אחת.
יראת השם, הפטרת מדבר עמ' 158-159, הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
'ושילח את הציפור החיה אל מחוץ למחנה אל פני השדה' - ידוע מה שכתוב בזוהר: כי הציפורים הטהורים מכריזים גזרות טובות. זוהי כוונת הכתוב: 'ושילח' - הקב"ה, 'את הציפור החיה אל מחוץ לעיר' - אל יושבי חו"ל בגלות, לקבץ נדחי ישראל, 'אל פני השדה' - אל בית המקדש הנקרא שדה, לראות בבניינו במהרה בימינו, אמן.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 43, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
'בונה ירושלם ה', נדחי ישראל יכנס' - צריך לומר למה שינה ואמר 'בונה ירושלם' - לשון הווה, ולא יבנה ירושלם, כמו שכתב אחר כך 'נדחי ישראל יכנס'? ...
וזאת אומרו בונה ירושלים ה' שתמיד בכל יום ויום בונה ירושלים ה' על ידי מלאכי השרת עסוקים בבניינו כמו שנאמר וזה הוראה עצומה כי נדחי ישראל יכנס ולא שכחנו ה'.
נאה להודות, תכ"ב, הוצאת משה אזנקוט, בני ברק, תשס"ו (2006)
'ותמות רחל ותיקבר בדרך אפרתה' - שנקברה בפרשת דרכים, כדי שתתפלל על בניה. - אדרבה, מהראוי היה שתיקבר שם לאה, שיש לה שישה בנים, ולא רחל שאין לה אלא שני בנים. ...
עשה הקב"ה כך שלא תיקבר אלא בדרך כדי שתטעון לעתיד 'וכי לא עבדית' - שמסרה הסימנים ללאה ואז ישבע לה הקב"ה: 'מנעי קולך מבכי' וכולי 'ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם' - שהקב"ה חפץ בטובתם של ישראל, אבל אם נקברה לאה אין לה טענה זו.
מעשה ניסים, פרשת וישלח, דף ה' עמ' ב'-דף ו' עמ' א', דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב תמחה את זכר עמלק' - מכאן ראייה שכל המצוות צריך האדם לעשות לשמה, ולו השמידו בני ישראל את עמלק תיכף בבואם אל הארץ כי אז היו עושים את זאת מתוך אף וחימה, ומתוך תאווה לנקמה, ולא לשם מצווה. לכן ציוותה התורה לבני ישראל: 'והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אויבך מסביב' - ואז יעשו את זאת לשם מצווה.
ליקוטי ניסים, פרשת כי-תצא, עמ' רפ"ז, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
'אמר ה' למשה: אסוף את העם ואתנה להם מים' - דהיינו מה שאמר לו ה': חייך, כשם שנתת נפשך עליהם בעולם הזה, כן לעתיד לבוא, אתה תבוא עם אליהו לאסוף את העם מארבע כנפות הארץ.
אבל לא תחשוב שכמו שנתתי עתה התורה על ידך כך תהיה לעתיד, אלא 'ואתנה להם מים' - ואין מים אלא תורה, שעתה על ידי שהם שמעו מפיך, הם למדים ושוכחים, אבל לעתיד לבוא ,שאני בעצמי מלמד אותם, לא ישתכחו אותה ועל ליבם אכתבנה.
ואף גם זו: 'אז ישיר ישראל את השירה' - שאעשה עמהם ניסים ונפלאות, ואגאלם מיד אויב, 'ואז ישיר ישראל' כמו שכתוב: 'ואני אשיר עוזך' כן יהיה בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון.
דרישה מחיים דף ד, עמ' א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
זכורני, לאחר מלחמת תשכ"ז, כשכבשנו את הכותל המערבי מידי הלגיון הירדני, כולם נהרו אליו. כחצי מיליון יהודים הגיעו ביום אחד, כדי לחונן את אבני הכותל המערבי, לאחר שלא זכו לכך שנים רבות, בזמן הכיבוש הירדני. היו כאלה שזו הייתה להם הפעם הראשונה שביקרו בכותל המערבי, ההתרגשות הייתה גדולה, והנהירה הייתה בעיצומה.
הכותל המערבי אינו סתם מקום, שכאשר רוצים להגיע אליו באים נכנסים ויוצאים. הכותל המערבי הוא המקום המקודש ביותר שישנו כיום מיום שנחרב בית המקדש, לא זזה שכינה מכותל מערבי. אי אפשר להתנהג בו מנהג של חול. צריך להתכונן לפני שבאים לשריד בית מקדשנו.
נתיבי אור, עצות ופנינים, עמ' שע"ד, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - הראה לו ארבע מלכויות: אדום, יון, בבל ומדי, והן הן: 'מבי"א גואל לבני בניהם למען שמו'. וזה שנאמר: 'וירא אליו ה' באלוני ממרא' - ראשי תיבות מביא למפרע.
ולפי ששתי מצוות מבטלות את הגלויות והם - צדקה ומשפט שנאמר: 'שימרו משפט ועשו צדקה', וזו כוונת הכתוב: 'מתן בסתר יכפה אף' - ראשי תיבות: 'מביא' - ארבע גלויות הנזכר, כופה אותן המתן צדקה. וגם זה כוונת: 'מלך במשפט יעמיד ארץ' - ראשי תיבות: 'מביא' - המשפט מבטל הגלויות. ...
וזהו שהקב"ה משבח לאברהם בעניין סדום: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - והם מבטלים הגלויות.
'קרבן נתנאל' עמ' מ"א, יצא לאור על ידי חכם אליהו חבובה, חיפה, תשכ"ח (1968)
'וראיתם את הארץ מה היא' - אמרו: 'אין בן דוד בא אלא עד שיכלו כל גסי הרוח', וזהו: 'וראיתם את הארץ' - שנזכה לגאולה שלמה, ונהיה על ארצנו ועל נחלת אבותינו, צריך 'מה' - דהיינו: להיות מתנהגים במידת הענווה ולא בגסות הרוח, וכמו שכתוב: 'ונחנו מה'.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' ס"ב, דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה - כתב הרב ברכה תהילה על התהילים, מזמור נ"ז משם המקובלים, זיכרונם לברכה, ששם הוי"ה בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ תמיד 'רחמים', אבל בארץ ישראל 'רחמים' יותר מחוץ לארץ. אבל שם א-לוהים בארץ ישראל 'רחמים' כמו הוי"ה בחוץ לארץ, ובחוץ לארץ 'דין'. עד כאן.
וזהו שאומר הפסוק: 'רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו בא-לוהים סלה' - שכשישראל בגלות שם א-לוהים תמיד דין, ולכן אין לישראל ישועה, חס וחלילה. על זה סיים דוד המלך עליו השלום אמר: 'לה' הישועה', בגלות השם יתברך ישתמש בשם הוי"ה שהוא רחמים אפילו בחוץ לארץ.
יראתך היא, חידושי תהילים, עמוד ה'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
'היפלא מה' דבר?! למועד אשוב אליך, כעת חיה, ולשרה בן'.
היפלא מה' דבר - ראשי תיבות גימטרייה: מ"ט, וסופי תיבות עם הכולל גימטרייה: ר"ז. ואפשר לומר כי 'דבר' היא השכינה, ורצה לומר: הייתכן שיהיה רז זה, של הגלות המר והנמהר הזה, מופלא ומכוסה ממך, שלא יהיה לו זמן וגבול, שלא יעלה לשער החמישים, שער החירות?! והלא כמה מועדות שזמן הגלות עברו ולא נתקיים מה שנאמר: 'למועד אשוב אליך כעת חיה', ויהיה הבן - הישראל לשררה וחירות החירות?!
ועוד שזמן האחרון שבכולם הגיע ולא יהיה חירות הגאולה והוא זמן האמיתי, הוא זמן 'אעלה בתמ"ר', עם שתי תיבות הוא מניין 'למועד'. כיצד? - אם תמנה 'למועד' במילואו כזה - למד מים ויו עין דלת. עם האותיות גימטריה תרמ"ב - קרא האיגרת, כלומר: קח בניך מהגלות ואמור לצרותינו ולייסורינו ולגלותנו די, וגדול מכולן השכינה שהיא בגלות, מהר והחיש לגאלה גאולה שלימה. ובבקשה ממך א-להינו אל תמוגינו ביד עווננו, חס ושלום, אלא חוס ורחם עלינו, והשוב אלינו 'כעת חיה', לשנה הבאה בעזרתך אותנו ויהיה הבן שלך למלכות ולשררה, אמן כן יהי רצון.
כסף צרוף, פרשת וירא, עמ' יג-יד, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'ואתהלכה ברחבה כי פיקודיך דרשתי' - השמיענו התנא, עליו השלום, שמדבר בגאולות שעברו על שערי ירושלים, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', 'ולא אמר אדם לחברו, צר לי המקום שאלין בירושלים' - שכל זה היה בדרך נס, אבל בגאולה הזאת שאין אחריה גלות אין העניין הלז, בא בדרך נס, אלא ממש מתרחב ארץ ישראל התרחבות גדולה בפועל כל כך.
וזה יובן עם מה שאמרו בילקוט ישעיה רמז: 'מה התאנה זו צרה מלמטה ורחבה מלמעלה? - כך עתידה ירושלים להיות מורחבת ועולה והגלויות באות' יעויין שם באורך. זהו שאמר: 'ואתהלכה ברחבה' - ירצה, לא כגאולות שעברו, שהיו 'עומדים צפופים ומשתחווים רווחים', והתרחבותה לא היתה כי אם דרך נס ופלא אך בגאולה זו נתרחבה ממש בפועל כמדובר.
ספר שיר חדש, אות ואו, עמ' קט. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
בזמן שבית המקדש קיים וישראל יושבים על אדמתם, הנה נכון להראות סימני חירות אף גילת ורנן על אשר היינו עבדים לפרעה ויוציאנו ה', ואנו בני חורין, אך בגלות המר והארוך הזה, אשר כשל כוחנו, לשמחה מה זאת עושה?! - שהיינו עבדים ויוציאנו לחירות, הרי גם עתה עבדים אנו.
וזהו שאמר 'מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה׳ אלוהינו אתכם' - עייפי הגלות, גם אתם גם אבותיכם מכמה מאות שנים, ומה מקום לסימני חירות והלל והודות על אשר יצאנו מתחת יד פרעה.
והשיבו כפי חכמתו - 'כהלכות הפסח', כלומר כל אלו העדות והחוקים והמשפטים הם כהלכות הפסח, ומה הפסח - בטחנו לחזור ולעשותו כי ה׳ אלוהינו מרחם, עוד ישוב ויגאלנו גאולת עולם. ...וזהו טעם לעשות כל זה בגלות, לחזק אמונת הגאולה כי עוד יאיר אפלתנו בגאולה שלמה.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 48
מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו ...והתורה מחזרת על אכסניה שלה, שאין לך תורה כתורת ארץ ישראל. ובירושלמי - אמר הקב"ה: חביבה עלי כת קטנה שעוסקת בתורה בארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ.
שו"ת יביע אומר חלק ו - אורח חיים סימן מא, עמ' קל"ז, ירושלים, תשל"ו (1976)
התחלנו לארגן את העולים מצעדה בקבוצות גדולות לצורך העלייה. בפגישות של הפעילים הוחלט, כי הרב משה עמר ויעקב עמר זצ"ל, ואנוכי ניסע למערב תימן, אל ארץ ההרים הגבוהים, כדי למסור לאחינו שם את בשורת הגאולה, וכדי לדרבן אותם להתארגן לעלייה ...
השבח לאל כל יושבי הקהילות בחבל ארץ זה השתכנעו מדברינו, וקיבלו עליהם לנטוש את תימן ולעלות לארץ ישראל. הם הסבירו לנו כי ירתמו למשימה קדושה זו, לאחר שיתירו את הקשרים הכלכליים שלהם עם השכנים הערבים, ולאחר שימכרו את רכושם.
מן הראוי להדגיש כי ארץ המערב הייתה משופעת בגשמים וידועה בתנובתה החקלאית הטובה. ... כמו כן ישבו שם אחינו לבטח בין דודניהם בני ישמעאל. אף על פי כן הסכימו יהודים יקרים אלו להיפטר מרכושם, ולצאת לדרך לא נודעת, וכל זאת בכדי להגשים את התפילה בת אלפי שנים.
יהודי צעדה וסביבותיה, עמ' 124-125, הועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, הוצאת אהבת תימן, קרית עקרון, תשע"ב (2012)
עמים שונים כשהגיעו בתקופות שונות לידי משבר, לידי הרס וחרבן לאומי נפלו לזרועות הייאוש, ונעלמו מאופק החיים, וזכרם ללא ייסוף עוד, אולם עם ישראל ידע לשמור על עוז רוחו, ואף בימי רעה ומצוקה חורבן ושמד, עלו בליבו ניצי החרות, הפדות, והשחרור, ובימי חושך וצלמוות קווה והאמין, ולפיד הגאולה האיר את חייו, ונסך בו עוז ותעצומות, לקיים חייו העצמאים בלי רתת ופחד.
דעה והשכל, עמ' רס"ד, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
ארץ ישראל, ארץ הקודש, היא אדמת גדולתה של היהדות ותקוות גאולתה. בארץ זו נולדה האומה מימי אביה הראשון, אברהם, אב המון גויים. בארץ זו גידלה מלכיה ונביאיה, חכמיה וגיבוריה. בה צפונה תקוות גאולה וחירותו של עם ישראל. וממנה תצא תורה ואורה לכל העולם כולו.
בכל מקום שגלו ישראל נשאו בנפשם תקוות גאולתם לשוב אל ארץ נחלת אבות. עם ישראל שמר בריתו לארץ נחלתו בכל מקומות פזוריו. ולכן השתוקק והתאווה משה רבן של ישראל ליכנס לארץ קדושה זו, לקיים מצוות התלויות בה, אבל לא לאכול מפריה ולשבוע מטובה דווקא, ומזה אנו למדים מה גדולת מעלת העם השוכן בציון ובארץ חמדה זו.
נחלת עזרא חלק ג' עמודים 183-184, הוצאת מכון הכתב ירושלים תשמ"ח (1988)
'ושבתי' שתי פעמים: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים' - לרמוז על הגאולה שאם יסתלק שנאת חינם מביננו אשר היא הייתה סיבה לחורבן בית קודשנו ותפארתנו, ונהיה כולנו שלום בין איש לרעהו וזהו: 'ושבתי בשלום אל בית אבי', אזי ימהר יחיש לגאלנו גאולה שלימה ויבנה לנו בית המקדש - 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים'.
ויאמר עזרא, חידושי תורה, דף י"ח עמ' ב' – י"ט עמ' א', ירושלים תרע"ד, (1914)
על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות, שעשית לאבותינו ולנו בימים ההם בזמן הזה. אתה האל עוררת את לב אבותינו, לשוב להר נחלתך, לשבת בה, ולקומם את הריסותיה, ולעבוד את אדמתה. ובעמוד עלינו שלטון רשע, ויסגור את שערי ארצנו בפני אחינו, הנמלטים מחרב אויב אכזרי, וישיבם באניות לאיי הים ולחופים נידחים, אתה בעזך, מיגרת את כסאו ותשחרר את הארץ מידו. ובקום עלינו אויבים מבית, ויתנכלו לנו להשמידנו, אתה בגבורתך הפלת עליהם אימתה ופחד, ויעזבו את כל אשר להם, וינוסו בבהלה ובחיפזון אל מחוץ לגבולות ארצנו. ובבוא עלינו שבעה גויים לכבוש את ארצנו ושומנו למס עובד, אתה ברחמיך, עמדת לימין צבא ההגנה לישראל, ומסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, ובזרועך הנטויה עזרת לבחורי ישראל, להרחיב את גבולות מושבותינו, ולהעלות את אחינו ממחנות ההסגר.
על הכל אנחנו מודים לך ה' א-לוהינו בכפיפת ראש. וביום זה, יום חגנו ושמחתנו, אנחנו פורשים את כפינו ומתחננים על אחינו הפזורים ואומרים: אנא, רוענו אבינו, קבצם במהרה לנווה קודשיך, והשכן אותם בו, בשלום ובשלווה, ובהשקט ובבטח. הרחב נא את גבולות ארצנו כאשר הבטחת לאבותינו, לתת לזרעם מנהר פרת ועד נחל מצרים. בנה נא את עיר קודשך ירושלים בירת ישראל, ובה תכונן את בית מקדשך כימי שלמה. וכאשר זיכיתנו לראות את ראשית גאולתנו ופדות נפשנו, כן תחיינו ותחזינה עיננו בגאולת ישראל השלמה וחדש ימינו כקדם. אמן.
פרקי מנהג והלכה, עמוד 192, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תש"כ (1960)
'גדולה שירה זו - שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא' - כי כל התלאות והצרות אשר עברו עלינו מיום גלותנו עד עתה, אין בהם דבר, אשר לא הוגד מראש בשירה הזאת - הקטנה בדיבור והנשגבה בעניין. וכאשר באתנו לשעבר גלות ושיעבוד וטלטול - כמו שהעיד בנו מלכנו מחוקקנו, כן תתחזק בליבנו התקווה לעתיד, שיתנחם ה' עלינו, לעת הכמוס עמדו, להוציא למרחב רגלינו, ולהקים אותנו לעם כשנים קדמוניות.
עדי זהב על התורה, חלק א', ספר דברים, פרשת האזינו, פרק ל"ב, פס' מ"ג, עמ' רצ"ב, הוצאת מכון ירושלים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
בפרק חזון מתרעם 'כספך היה לסיגים... שריך סוררים וחברי גנבים' - שהכסף והמתכות הטובים היו מזויפים ומעורב בהם מהפחותים והרעים ושהיה שם עושק ונלוז גנבה וגזלה. באופן שפגמו במה שהוא כל כך שנאוי לפניו יתברך, דהיינו מה שבין אדם לחברו.
על כן בא התיקון לזה בהפטרת 'קומי אורי', שאמר ה' יתברך - 'תחת הנחושת אביא זהב, ותחת הברזל אביא כסף'. לא יהיה שם תערובת סיגים עם הכסף. כי אדרבה, יהיה להיפך, שתחת המתכת הגרוע יבוא היותר חשוב - תחת הנחושת זהב ותחת הברזל כסף. במקום שהיו שם גנבים בעול וחמס - 'אז לא ישמע עוד חמס בארצך, שוד ושבר בגבוליך'. שלא ימצא בתוכם מי שיחמוס או יטול מה שאינו שלו. אלא הכל יהיה בצדק ובמישור. ומזה תבוא לקרוא הישועה בחומותיך.
בינה לעיתים ב', עת לעשות, דרוש א' לשבת נחמו, דף מ"ב עמ' א', דפוס אונטערהענדלער, וורשה, תרמ"ג (1883)
כל מי שמשתתף בבקשות. בלילי השבתות, בין המזמרים, בין הקהל השומעים. בפרט צעירים וצעירות וילדים. זאת אומרת - שומע, נהנה, ומשמיע - הוא משמח א-לוהים ואנשים. שנאמר 'כבד את ה' מהונך' אל תקרא מהונך אלא מגרונך - אם חננך ה' בקול נעים אל תמנע טוב מבעליו. הוא הקב"ה שנתן לך קול נעים.
שמעתי מעשה מאבא מורי זכרונו לברכה ולחיי העולם הבא - פעם בא שר אחד ישמעאלי תקיף ואלים להרוג את יהודי אחד בשם בבא אלי, שהיה חייב לו הרבה כסף שפשט לו הרגל. במקרה בא השר דרך יום, והגיע לעיר עמדיא בעירק, ביום הכיפורים בשעת מוסף. נכנס לבית הכנסת עם עבדיו. בידם קנה רובה להרוג את היהודי הנזכר. והקהל פחדו ממנו מאוד. ותכף שטחו לו שטיח על האצטבא שבחצר בית הכנסת, וישב עד שיגמרו תפילת מוסף.
והחזן היה מו"ר זקני חכם רבי בנימין אבידני זכרו לחיי העולם הבא, והסומכים שלו היו שני בניו מו"ר דודי חכם רבי רחמים ז"ל, ואבא מורי חכם רבי שמעון זכרו לחיי העולם הבא, והיו אומרים אותה שעה את הפיוט של 'אשרי עין ראתה כל אלה. הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו.'
והשר שמע נעימות קולם. שלושתם היה להם קול נעים ושובר ארזים. אחרי שגמרו גם את הסליחות הכל. הנה קם השר על רגליו ואמר: אני הנה באתי, דרך יום אחד, כדי להרוג את היהודי הזה הנזכר לעיל, אך בגלל קול נעים של התפילה הזאת של חכמים שלכם, אני סלחתי לו, תכף פנה והלך לו. ...
לכן רבותי, תתארו לכם מהו ערך שירים ובקשות פה בארצנו הקדושה. לכן הנני מבקש מכבודכם. תחזקנה ידכם בזה, תחזיקו, תגדילו, תקדישו את קדוש יעקב ...ובגלל זה נזכה לגאולה שלמה אמן.
מעשה הגדולים, שמות, פרשת שמות, סע' א' - ואלה שמות בני ישראל הבאים, עמ' א'-ב. ירושלים, דפוס המערב, תשל"ג.
'בונה ירושלים ה', נדחי ישראל יכנס' - אם ירצה אדם, שה' יתברך בונה ירושלים, אז ישתדל, ש'נדחי ישראל' - דהיינו: הרשעים, שנדחו לצד האחר - יכניס אותם לקדושה על יד התוכחה.
אני חומה, ק"ז עמ' ב', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ... ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-לוהים אנוכי'. פירש רש"י: 'הבה לי בנים' - התפלל עלי. 'ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת א-לוהים אנוכי' -וכי במקומו אני. עד כאן לשונו. הכל מקשים: מדוע חרה אפו בה על שאמרה לו התפלל עלי, באומרו כי התחת א-להים אנוכי אני, והיא רצתה שיתפלל כי שומע אל צדיקים ה'.
ואפשר לפרש על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על אמרם: 'כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה' - שהכוונה היא שארץ ישראל תחת ממשלת הקב"ה, ושאר ארצות תחת השרים ואנשים הדרים בה מתנהגים על פי כוכבים ומזלות. וזאת אומרת: 'דומה כמי שאין לו אלוה' - רק תחת השרים ומזלות, וזאת אומרת כי 'התחת א-לוהים אנכי' - שתתקבל תפילתי, שאילו הייתי בארץ ישראל שהיא תחת ממשלת הקב"ה, הייתי מתפלל עליך, אבל עתה שאני בחו"ל שהיא תחת ממשלת כוכבים ומזלות מה תועיל תפילתי, שהכל תלוי במזל. וזהו שכתב רש"י: 'וכי במקומו אני' - דהיינו בארץ ישראל שאתפלל עליך.
עומר התנופה, עמ'י"ח- י"ט, הוצאת 'ישמח לב- תורת משה', ירושלים, תשנ"ב (1992)
'שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב' - שמחו בה' - בשמחת ירושלים, הנקראת כסא ה', כמו שכתוב: 'שמחו את ירושלים' - בראות אותה בנויה, וכמו שכתוב בהתחלה: בונה ירושלים ה. ו'גילו צדיקים' - בקיבוץ גלויות בה, כמו שכתוב אחר כך: 'וגילו בה כל אוהביה', וכן כתוב אחריו: 'נדחי ישראל יכנס'. 'והרנינו כל ישרי לב' - בתחיית המתים, שאותם צדיקים עתידים להחיותם לעתיד לבוא. ... שבסדר הזה יהיו דברים אלו וכן בסוף אותו מקרא כתוב: 'שישו אותה משוש כל המתאבלים עליה,' כי האבל שהתאבלו על ירושלים, והמתים אשר מתו בחורבנה כשאר כל המתים בתחיית המתים, יתהפך למשוש וזה יהיה ממש כמו יובל שהשדות חוזרות לבעליהם, כי כן הגופות אז חוזרות לנשמותיהם.
חזה ציון, תהלים לב, דף פט עמ' ב, דפוס ה' וולקינדר, למברג, תרע"ד (1914)
קיומה של האומה העברית תלוי אך ורק בשמירת תורתה וכל קנייניה הלאומיים ובשאיפה לחיים שלמים ובריאים וחופשיים בארצה. מי שחפץ בחיים עליו לשוב לארצו, לתורתו ולעמו. כמו כן לשוב אל השבת באמת ובתמים לשמרה ולקדשה, כך שקדושתה תמלא את בתינו.
נתיבי עם - דרשות, לבר-מצווה, עמ' 268, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003)
'לך דומיה תהילה, א-להים בציון, ולך ישולם נדר, שומע תפילה. ... פשעינו אתה תכפרם ... נשבעה בטוב ביתך. במה שכתב הרב 'וילקט יוסף' מערכת ו' אות ג': כשאנו שרויים על אדמתנו אז הקדוש ברוך הוא מאיר לנו, ומשפיע לנו ממידת בינה, וה' שוכן בציון, ואז אין שום מלאך מבדיל בנינו לבין אבינו שבשמים, והוא שומע תפילתנו ואין צריך להתעורר רק במחשבתנו כי הוא היודע מחשבות, והמרחם מבקש את הלב. עד כאן.
וזהו שאמר: 'לך דומיה תהילה, א-להים בציון' - רוצה לומר: כשה' שוכן בציון וישראל שרויים על אדמתם, אז 'לך דומיה' - שאין צריך להתפלל רק במחשבה, וה' שומע תפילה, 'ולך ישולם נדר' - שנדרנו במחשבה, ו'פשעינו אתה תכפרם' – שהמרחם מבקש את הלב, 'ונשבעה בטוב ביתך' - בטוב המושפע לנו ממידת הבינה הנקראת בית.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור ס"ה, עמ' נד, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
'התחת א-לוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן' - פירש רש"י: וכי במקומו אני?! וקשה, התשובה אינה מעין השאלה, שהיא אמרה הבה לי בנים, ופירש רש"י: התפלל עלי כמו שעשה אביך לאמך, והוא השיב לה: וכי במקומו אני?!
לכן, כדי להבין זה הלשון, נקדים זה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה: 'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה' - ומי שאין לו א-לוה למי יתפלל ויענהו? ויעקב היה בחוץ לארץ, בבית לבן, ומקום הקדוש ברוך הוא בארץ ישראל. ובזה אפשר שיובן, שכשאמרה לו 'התפלל עלי', אמר לה, 'וכי במקומו אני?!' - דהיינו בארץ ישראל, שיש א-לוה כביכול, שם אני מתפלל ויענני. אבל בחוץ לארץ, שנדמה כמי שאין לו א-לוה, אף אם אתפלל, אין בטוח שתפילתי נשמעת.
ויעמוד פנחס, פרשת ויצא, עמ' כד, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור רב לכם שבת בהר הזה.' - וזהו מה שרמזה לנו תורתנו הקדושה: ה', שהוא מידת החסד והרחמים, מאהבתו לעם קרובו, 'א-להינו דיבר אלינו בחורב'. כלומר שכינת עוזנו, הנקראת 'א-להינו', הנהיג עמנו, דיבר לשון הנהגה, בגלות בזמן החורבן. וזהו בשורה טובה לישראל, כי קרובה ישועתו לבוא בקול מבשר לאמור: 'רב לכם שבת בהר הזה' - שהוא הגלות המר הזה, שארכו שניו. 'פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי' - שהיא ירושלים תיבנה ותיכונן. כי בוודאי כשיגאל ה' שכינת עוזו מן הגלות, אף אותנו יגאל עימה בעגלא ובזמן קריב אמן.
פועל צדק, ליקוטי חידושי תורה, פרשת דברים, דף ב עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
אמירת השירה בניגון ובשמחה רבה ובעמידה, ומצייר בדעתו כאילו עובר בתוך הים ביבשה וינצל, ופרעה ועבדיו טבעו בלב ים - נמחלים לו עוונותיו.
ותתפלל חנה, מוסר ועניינים השייכים לתפילה, דף כד עמ' א, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
והנה, אין לנו לחוש שיעבוד ביום טוב על הרוב, אלא למי שאין לו מה יאכל. במה יפרנס את עצמו?! - על כן נחוש, שמא יעבוד ביום טוב, כי עניות מעברת אפילו על דעת קונו. ועלינו להסיר המכשלה הזאת על ידי שאנו מפרנסים אותו. כמו שפסקו בהלכות אבלות - אוי להם לשכנים, שהצריכוהו למי שהוא אבל לעסוק במלאכה, ולא פרנסוהו הם. גם אנחנו צריכים לפרנס העני כדי שלא יצטרך לעבוד ביום טוב, וכיוון שאנחנו מתקנים השני דברים הנזכרים לעיל בטוח לנו בעזרת ה' שה' יגאלנו. ...
וזהו כוונת המגיד: 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא' - רוצה לומר: הרי זה לפניך שהוא לחם עוני. ורוצה לומר: שאנו מזהירים הרבה מלאכול חמץ בפסח, כי אם מצה, הרי חזרנו ממה שאכלנו חמץ בפסח, וחוזרים עוד ממה שלא שמרנו יום טוב בדינו, וחיללנוהו ברוב עבודה.
ולא עוד שאין אנו מחללים אותו אלא אפילו אחרים אנחנו משתדלים שלא יצטרכו לעבוד. ועל כן הוא מכריז: 'כל דכפין יתיי ויכול' - ואל יצטרך לחללו למלאות נפשו, כי ירעב.
וממילא כיוון שאנו מתקנים השני עוונות הנזכרים לעיל, מעתה מובטח לנו: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' - שהקדוש ברוך הוא ירחם על עמו ישראל, ויביא משיחנו במהרה בימינו.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף ב' עמוד א'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960)
'ורעה עינך באחיך האביון, ולא תיתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא' -
'והיה בך חטא' גימטרייה 'בן דוד', שאם היית תופס במצווה זו, היית מקרב הגאולה. אף על פי שאין בנו לא תורה ולא מעשים טובים ליגאל בהם, מכל מקום, על ידי מה שאנו עושים צדקה, זה עם זה, גם הקב"ה יעשה עמנו צדקה, ויגאלנו מן הגלות, בתורת צדקה בהתעוררות מלמטה.
זה אם 'לא תיתן לו והיה בך חטא' - על מה שאתה מאחר גאולת ישראל, כי הצדקה מהפכת מידת הדין למידת הרחמים, ואז אין מידת הדין מעכבת הגאולה, כי נהפכה למידת הרחמים.
וכשלא תיתן לו, אז מידת הדין במקומה עומדת לעכב הגאולה, ולזה בא הרמז 'והיה בך חטא' גימטרייה 'בדין' - שאז הגאולה מעכבת בדין.
מזמרת הארץ, עמ' רנ"ג, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
באו זמנים חדשים, ואל שורת הקופות הקדושות, שהיו נמצאות פה ושם בבתים: קופת רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רחל אמנו ועוד, נוספה עוד קופה אחת קדושה לא פחות, והיא קופת קרן קיימת לישראל. וקופה זו על אף היותה צעירה מאד לימים, ביחס לקופות הותיקות הנ"ל, תפסה חיש מהר את מקומה הנכון ביניהן, כשווה בין שוות, שהרי כולן למטרה אחת נוסדו, ובאפיק אחד כספיהן זורמים, למען ישובה של ארץ ישראל וחיזוק ידי יושביה. אין כאן התחרות ואין כאן דחיקת רגל של מישהו, אדרבא, כל אחת שמחה בהצלחתה וקידומה של חברתה, כי הצלחתה של האחת היא הצלחתה של האחרות.
חכמות נשים, עמ' 13, ועד קהלות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ב (1981)
מיום עלותי ארצה, בשנת ה'תשי"ד, והסתדרתי במושבנו זה, גילת, שיבנה ויכונן לעבודתו יתברך, מצאתי שאין מניין, רק בשבת, ואין חברותא עם מי ללמוד, ואין ספרים וישיבות בכל אזור הנגב, ולכן היה בראש דאגתי יום וליל לעבור לאזור תורה ותלמוד תורה, וחברים לשאת ולתת עמם בתורה. ומלבד זה במקומנו אין לנו לא מים ולא חשמל ובלילה לפעמים באים מסתננים וגונבים ועושים שמות, על כן העולים החדשים פוחדים לצאת בלילה ובבוקר השכם לבית הכנסת, ומתפללים בבית והולכים לעבודה. ורק בשבת שאין עבודה מתפללים בבית הכנסת. וכששמעו אנשי המקום כוונתי, עודדוני שזו רק תחילת ההתיישבות באזור ולכן המצב כך, וכשיהיה חשמל ברחובות ובבתים, אז בלי נדר נתפלל יום יום.
תולדות פרץ, חלק שלישי, הקדמת המחבר, עמ' 20, הוצאת משפחת המחבר, גילת, תשמ"א (1981)
'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל', וסמוך לה 'וזאת הברכה' - דרך רמז על העולים לארץ ישראל, בזמנינו שיש הרבה עולים בן פורת יוסף, ואחרי ראותם את המצב בארץ מצטערים ומתחרטים חס וחלילה, וזה שטות גדול, שהארץ היא שלנו, ועוד לא נתיישבה, וצריכים אנו לסבול קצת דוחק עד שתתיישב, ויהיה בה כל שופע, 'לא תחסר כל בה', וכל עוד שלא נתיישבה צריכים אנו להסתפק במה שיש, ונודה לה' יתברך על שהגיענו למקום קדוש וטהור שהוא העיקר.
וזהו הסמיכות: 'הארץ אשר אני נותן לבני ישראל' - כל עוד שלא נתיישבה כמו בזמנינו זה, שאין כל כך זמן, ממה שנתן ה' יתברך בלב המלכים להסכים למסור לנו את הארץ, וסמוך לו: 'וזאת הברכה' - לרמוז שצריכים אנו לומר: 'וזאת הברכה' - אף על כל מחסור שנראה במצבנו בה, וכמו שרגיל האדם הישר והירא ה' לומר תמיד: מספיק ודי במה שיש לי, וזה הכול ברכה מאת ה' יתברך.
ארץ צבי, עמ' תרל"ב- תרל"ג, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
אין שכר מצוות בעולם הזה - היינו בחוץ לארץ, שהיא תחת המזל, ש'בני חיי ומזוני' במזל תלויים. אבל בארץ ישראל, שהיא תחת רשותו יתברך, יש שכר מצוות בעולם הזה. והן עוד נביא מה שאמרו המפרשים: שישראל כשהם בחוץ לארץ הם בחינת עבדים, וכשהם בארץ ישראל הם בחינת בנים...
'אל תהיו כעבדים' - דהיינו כשאתם במדרגת עבדים, דהיינו בחוץ לארץ. אל תהיו משמשים לקבל פרס - לתת לכם שכר בעולם הזה.
ציון במשפט תפדה , חלק ג' , דף ה', גרב'ה , דפוס ישועה חדד, תש"ג (1943)
אף על גב שנולד בארץ ישראל, איבד טובה הרבה, שיצאת נשמתו בחוץ לארץ, ומכל מקום כבר נשרש בו בלידה קדושת ארץ ישראל בנשמתו. כמו שהקדמנו בטעם ירמיה ויחזקאל, בהתנבאותם בחוץ לארץ, לפי שאותה ההכנה שהוכנו לנבואה בארץ, לא פסקה מהם אף בעמדם בחוץ לארץ. וכן גם מי שנולד בקפוטקיא, שנשרש בו זוהמת חלאת חוץ לארץ, אף על גב שמת בארץ ישראל. אף שהועיל קבורת ארץ ישראל ויציאת נשמתו בה, אינו דומה למי שנולד בה, לפי שכבר נשרש בו חלאת זוהמת חוץ לארץ.
תרומת הדשן, כרך ו' - הלבושים, עמ' ס"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תשנ"ו (1996)
שער הצאן עמך וצאן מרעיתך, הר הבית והחל מעון קודשך, אשר זה כמה מאות שנים שעירים ירקדו שמה באו גויים בנחלתך, קומה פתחהו ויבוא גוי צדיק עדת סגולתך. עד מתי ה' תשכון באהלך, אישה זונה וחללה, שפחה כי תירש גבירתה מה שאין כפה יכולה, בעל הבית בחוץ מציץ מן החרכים דורש אין לה. ואם עונינו ענו בנו, למענך עשה ולא למענינו, קומה ה' בעזך ופקדת נווך, ציון היא בית חיינו, ראה ה' והביטה כי לא נשאר בלתי אם גוויתנו. שלח נא ביד תשלח המלאך הגואל, משיח לישראל, ארגוונא ילבש ורביד הזהב על צווארו, בזרועו יקבץ טלאים כרועה עדרו, והבית בהיבנותו נכון יהיה כאשר היתה באמנה, כוהנים בעבודתם ולווים בדוכנם היושבים ראשונה. שמה זבחת זבחי צדק סדר המערכה, בזמירות נריע לו והיתה לה' המלוכה, כעת יאמר שישי ושמחי בת ציון גילה אחר גילה, שבחי ירושלים את ה' כי בנה ה' ה' ציון ושערייך תהילה.
שערי רחמים- שו"ת. מבוא השערים. נדפס בדפוס ר' יצחק גאשצינני ושותפיו המו"ל מכ"ע שערי ציון. ירושלים, תרמ"א (1881)
'כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רע' - שבתי כנסיות ובתי מדרשות נחשבים כארץ ישראל, אם כן יפה אמר שנקרא שכן רע, מאחר שהוא קרוב לארץ ישראל, והיה יכול להיכנס לתוכה בלא שום טורח ובלא הוצאה, ועם כל זה אינו נכנס לפיכך נקרא שכן רע. נמצא שכל המתפלל בבתי כנסיות ובתי מדרשות כאילו מתפלל בארץ ישראל.
דרך ישרה, שער הנהגת הבוקר, עמ' כ' – כ"א, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
ידוע שמעלתה של הצדקה היא גדולה מאוד, עד שאמרו רבותינו ז"ל: שבזכותה נגאלים מן הגלות, כמו שאמר 'ושביה בצדקה'. ואם תאמר במה היא שונה מכל מצוות שבתורה? הוא זה - שמקובל לנו: 'עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה מצוות צדקה' כמו שכתוב 'וצדקתו עומדת לעד'.
ידוע ש'בניסן נגאלו, ובניסן עתידים להיגאל' ולכן בראש חודש אדר, משמיעים ומכריזים על השקלים, דהיינו, כדי לעשות מצוות הצדקה, כדי לקרב הגאולה בזכותה, שהיא מכפרת עוון, כמו שאמר בדניאל: 'וחטאך בצדקה פרוק'. ולכן קוראים 'פרשת שקלים' לרמוז על זה.
ואחריה קוראים 'פרשת זכור', שהיא מחיית עמלק, שבזכות הצדקה ימחה שמו של עמלק, כמו שנמחה המן שהוא מזרעו. ואחריה 'פרשת פרה' ... שעל יד הצדקה שאנו עושים באדר, אזי היא מכפרת עלינו, כמו 'פרה אדומה'. ועל זה נזכה לגאולה במהרה בימינו בהחודש הזה שהוא ניסן. ...
ולכן 'פרשת החודש', לפני ראש חודש ניסן, לומר להם שיכינו את עצמם לגאולה, על ידי תשובה שיעשו. ועוד כדי שלא יתייאשו מן הגאולה, לכן לפני חודש ניסן, קוראים 'פרשת החודש', לומר: כמו שהחודש מתחדש בכל תחילת ראש חודש, גם ישראל עתידם להתחדש כמותה.
מלתא בטעמא, עמ' ס"ד- ס"ה, דפוס המערב , ירושלים, תשל"ג, (1973)
'מגיד' - אותיות דגים ובא לרמוז מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף', וזה באמצעות מצוות פריה ורביה, לפרות ולרבות כדגים.
ויגידו למשה בתוך שמו ראובן, עמ' פ"ו, נתיבות, תשמ"ז (1987)
'ויתעצב אל לבו - התעצב על ירושלים, שהיא באמצע העולם' עד כאן. - שבעל המאמר הוקשה לו מה שכתוב: 'אל לבו' - שידוע שהעצבון הוא בלב, ופשט הכתוב יורה שהקדוש ברוך הוא כביכול נתעצב על שעשה את האדם בארץ, וראוי לומר: ויתעצב בלבו, כאמור.
אבל מה שאמר: 'אל לבו' - הוא פועל יוצא חוץ מעצמותו כביכול. ושמע מינה: שנתעצב בלבו לדבר אחר. לזה פירש התעצב על ירושלים, שהיא לב העולם, שהיא באמצע ישוב העולם. כמו הלב שהוא באמצע הגוף, כך ירושלים - כיוון שהיא באמצע יישוב העולם, נקראת לב העולם.
והעניין הוא שידוע שירושלם היא נקודה האמצעית שבכל העולם, והיא קודש קודשים, והחטא פוגם בה פגם גדול מכל ארץ ישראל, וכל שכן לשאר ארצות חוץ לארץ.
מחנה ראובן, עמ' קפ"ג, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד(2003).
לב ידרשוהו רוחי ונשמתי, כי בי חשק נפשי, לדרוש את תורת ה'. אביעה חידות, אלו דברי אגדות, בהם ובשמותיהם, 'דרושים לכל חפציהם', 'אשר תקראו אותם במועדם', מהני מילי מעלייתא.
ויהי מאז אמרתי אני אל ליבי: ומה אניח ליום זקנה, לו חפץ ה' - והראני אותו, ואת נויהו ואשלם לה' את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון. אודה ה' מאוד בפי, ויביאני אל המקום אשר בחר בו ה', על אדמת הקודש ירושלים של זהב תבנה ותכונן, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו מחזיקנא טיבותא.
ארח מישור, ביאורים וחידושים על התנ"ך, עמוד רל"ט. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם' - בכל דבר שאומרים בשם אומרו, על ידי כן יגדל שמו, ותעשה על ידו איזו תשועה לישראל, וכל שעה ושעה צריכים ישראל לאיזו גאולה.
לב רחב – אבות. פרק ו' משנה ו', עמ' קפ"א. הוצאת המחבר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'צדק צדק תרדוף, למען תחיה וירשת את הארץ.' - עוד אפשר לפרש במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעיקר קיווי ביאת המשיח הוא משום צער השכינה. וזה שאמר: 'צדק צדק' – גימטרייה: למשיח. 'תרדוף' - שאתה רודף ומבקש ביאת המשיח. 'למען תחיה' - שתצא מן הגלות שנקרא מוות. ואינו האמת - כי היקר הוא בשביל השכינה, וזהו: 'וירשת את הארץ' - היא השכינה.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' ס ב', דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
ואם ה' יתברך, עשה לכבוד ישראל ונחרב הבית לקיים שמם בעולם, והשכינה כל הימים עמנו בגלות, למה יושבים פה? עד מתי אנו ישנים? ויש כמה דברים לקרב הגאולה, ראוי לידבר בהם, ולהתפלל לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ויוליך אותנו קוממיות לארצנו, ונעשה שם המצוות שאין נוהגים בחוץ לארץ. ובזמן הזה, שאין בית, ואנחנו חסרים מכל טוב הנפש, ו'טוב פת חרבה ושלווה בה' - בירושלים ובארץ ישראל, 'מבית' - בחוץ לארץ 'מלא זבחי ריב' - שכל טובות העולם הזה הבל המה, אפילו בארץ ישראל, שסוף האדם למות. ומי שהמוות רודף אחריו איך יערב לו שום טובה בעולם? וכל שכן אנו, שבימים האלה יושבים בארץ לא לנו. וברוך ה' אשר בחר בנו. שכל מה שיכבד עול הגלות עלינו, אנחנו אליו עינינו, לראות בעניינו. ולמהר לגאלנו גאולה שלמה למען שמו.
כסא רחמים, תהלים ז, דף ח עמ' ב, הוצאת נסים חדאד, אשקלון, תש"ן (1990)
מעשה בעשיר אחד, קמצן ורע עין, שלא היה רוצה לרחם על עניים. עמד בבית הכנסת ואמר לקהל אתם תשמעו ממני - כל מה שאנחנו מתפללים, שישלח לנו גואל - עבר קציר וכלה קיץ ואנחנו לא נושענו. וזאת העצה למהר הגאולה, למנוע צדקה מעניים, ואז הם צועקים לפני ה׳ מרוב עוניים ומרודם, והקב״ה שומע צעקתם ותפילתם, מפני שתפילת העני, יותר מקובלת ורצויה לפני ה׳, כמו שנאמר בזוהר הקדוש על פסוק 'תפילה לעני כי יעטוף'.
והקהל שמעו אל דברי העשיר הזד, בחשבם כי עצה טובה היא, ולא ידעו שכוונתו לרעה מקמצנות. ונשארו העניים ברעב ובצמא, ונגזר על העיר ההוא, בר מינן, מגפה בעבור עוון זה, וזה שנאמר 'אם ענה תענה אותו', אדרבא, 'וחרה אפי'. ...והקב״ה אומר עתה אקום לנקום מהאיש הרע הזה, אדרבא הוא מונע גאולה, כמו שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'.
עתרת רחמים, פירוש על תהילים, מזמור י"ב, עמ' של"א
יש להעלות על נס את גבורתם ואומץ ליבם של לוחמי ישראל, שמתוך סירובם לחיות ללא מולדת עשו פלאות שקשה לתאר. להם תהא הזכות לתבוע ארץ זו ללא פשרות לשם תחיית עם ישראל.
רק עיוורים יכולים שלא לראות את גילוי ההשגחה הא-לוהית ואת ההכרה, שאף פרעה הכיר בה: 'אצבע א-לוהים היא'.
'אתחלתא היא – יחסם שלגדולי ספרד ואשכנז לציונות ולהקמת המדינה', עמ' קפ-קפב', בעריכת יצחק דדון, ירושלים, תשס"ו.
'כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עוון' - זהו דווקא בתוככי ירושלים. עוד בשאר עיירות שבארץ ישראל - והוא לעתיד לבוא. וזה שאמר 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ההר הטוב הזה והלבנון', ופירש רש"י: 'ההר הטוב הזה' - זו ירושלים, 'והלבנון' - זו בית המקדש. ...
וכיוון שמקום בית המקדש, מקום ליבון עוונות, הוא בירושלים, לכך העם היושב בה בירושלים - נשוא עוון, כי כן הוא ציון. וירושלים מקום בית המלך, כי היא העיר החשובה שבכל ארץ ישראל.
ויקרא יצחק, מסכת כתובות, דף י"א עמ' א', הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תשס"ט (2009)
'האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא - מותר לשתות יין בשבתות ובימים טובים, ואסור לשתות יין כל ימות החול' - אסור לשתות ין מטעם שמא יבנה בית המקדש וצריך לעבוד באותו יום. ...
ואפשר לומר שכוונתו הוא שבניין הבית הוא אחר ביאת המשיח, ואפשר להיות שיבנה ביום בואו, ואפשר שיבנה יום או יומיים אחר ביאתו. אך לעולם בניין הבית אינו אלא לאחר ביאת המשיח. ואם כן, בהכרח כיוון שבשבתות וימים טובים אינו בא המשיח, ודאי סבור שלא יבנה המקדש באותו יום. ולמה לא ישתה?! לא קשה. שמניין לנו זה שבניין הבית אחר ביאת המשיח?! - אדרבה, מפשט הסוגיה משמע שיהיה קודם. ולכך אסור בכל יום, אפילו בשבת. ... אלא שאסר עצמו ביום שבן דוד בא, ולכך בשבת מותר, שלמדנו בשבת לא בא.
דברי שלום, דרוש, עמ' קלג, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
'ורוח א-להים מרחפת על פני המים' - עיין בעל הטורים שכתב בגימטרייה: זו רוחו של משיח. ... ועל פי זה יען תשלום הכתוב: 'על פני המים' הרומז לים כינרת שבטבריה, שמשם עתידים להיגאל. ורבי מאיר בעל הנס, שהיה שם בטבריה, תבנה ותיכונן אמר לנו: זה משיח כהן שלכם. ומה נעים סופי תיבות: 'ורוח א-להים מרחפת' - סופי תיבות: 'חמת' - זו טבריה.
פרשת רא"ה, פרשת בראשית, דף ט עמ' א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
שבעת צוואתה אמרה בזו הלשון: שחצי עזבונה יזכו בו חכמי ועניי ירושלים, תבנה ותכונן, ושם נמצא בעת ההיא במוגאדור, רב אחד ,שליח דרבנן, מעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן במהרה בימנו, והלך השליח דרבנן הנזכר, ישמרהו האל וינצרהו, ואסף איש טהור כמה חתימות מכמה אנשים, שהעידו לי שרוב הנשים, שטעו וקרו לכל ערי אדמת קודש בשם ירושלים, תבנה ותכונן במהרה בימנו, ומכוח זה רצה לומר שגם לעיר הקודש טבריא, תבנה ותכונן, יהי חלק ונחלה גם היא. ...
יש לנו לומר לירושלים המקודשת מחברותיה נתכוונה כמו שכתוב בגמרא: האומר - נכסי לטוביה ופסק השולחן ערוך בסימן רנ"ג יעויין שם: שאם היו שני טוביה, ובהם תלמיד חכם הוא קודם וכולי.
וגם כאן הכי יש לומר כל המוקדש מחברו עדיף הן מצד קדושת הארץ והן מצד קדושת יושביה מכל יושבי באי עולם. ... הן מצד ירושלים המרובה באוכלוסין כידוע פשוט הוא שוודאי לירושלים האמתית שהיא עיר תהילה נתכוונה ופשוט.
שו"ת קרני ראם, סימן קס"ב, הוצ' שמואל אלעלוף, סאלי, תר"ע (1910) הדפסה מחודשת, אבישלום אבידור בן אדיב, י-ם תש"ס (2000).
עכשיו בסופו של דבר, אליכם אישים אקרא, רבני העיר מאנטובה, יגן עליה א-להים, אשר יראת ה' נוססה בקרבם, ונתלבטו בכל מאמצי כוחם, ונתחזקו במדבר זה, שלא לשלוח יד ביום טוב שני של גלויות אפילו כמלוא נימה, ולא הניחו אותם לפרוץ גדר, חס ושלום, שכך היא חובתנו, וכך יפה לנו, ואמרנו להם יישר כוחם, ישאו ברכה מאת ה', אורך ימים ושנות חיים.
וישראל קדושים, הם לא חשודים לבטל דבר מדברי סופרים, אפילו זיז כל שהוא, ומטים אזנם לשמוע לקול מורים. ובטחנו בה' כי דברינו יעשו פירות, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. וה' ישמים ישקיף עלינו השקפה לטובה, ויעזרנו על דבר כבוד שמו, להעמיד ישפטי הדת על תילם, עד יבוא מורה צדק מושיעם של ישראל בשמחה ובשירים.
שער אשר, חלק א', אורח חיים, סימן ח', דף ה' עמ' א', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מחמת שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכל התענוגות של העולם הזה גם כן שכיח בה, על כן יוכל אדם, חס ושלום, למשוך עצמו לגשמיות, ולשכוח לעבוד ה' באמת. ובפרט כשבאו ישראל לארץ מצאו בתים מלאים כל טוב וזיתים וכרמים מלאים פירות, ובוודאי יכולים מיד למשוך אחר הגשמיות.
על כן עצה היעוצה לזה שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל, שידע האדם כל טוב שנותן לו ה' יתברך לא נותן לו בשביל עצמו, רק כדי להיות משפיע מטובו לאחרים, וה' יתברך לא עשה אותו, רק כמו גזבר על כל הטוב, כדי לחלק לעניים, ולא לחשוב בעצמו כלל שהיא שלו, רק שיהיה בו רק חלק כחלק העני, ובזה יוכל האדם לבוא לעבודת ה' באמת.
אמרי איש, חלק ב, ערלה ירושלמי, עמ' סט, חמו"ל, הוד השרון, תשנ"ט (1999)
הנה לפי זה יתחייב, שכל הנמצא בעולם ימצא בארץ ישראל. וזו היתה חכמת שלמה המלך עליו השלום, והיה נוטע בירושלים כל מינים שבעולם. וזהו אצלי פירוש הכתובים: 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו, ששם עלו שבטים.' - ואין לפשוטו שחר. ...
והנה להיות שמכל עיר באים לארץ ישראל, יעלה על הדעת כי כמה לא ייטב בעיניהם אוויר ארץ ישראל, אם לצד טובותיו, אם לצד 'חן מקום בעיני יושביו'. אבל לפי מה שהקדמנו, שירושלים כלולה מכל העולם, הנה יתחייב שאווירה מתייחס לאוויר כל המקומות, אם כן לכל עיר שתתחבר, ירושלים היא בדומה לה. והוא אומרו 'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' והטעם לזה - 'ששם עלו שבטים', ושלא יזוק שום אחד בעלייתו.
מי מנוחות על התורה, פרשת לך לך, עמ' קד, הוצאה ראשונה, ירושלים, תרס"ה (1905) הוצאה שנייה, ירושלים תשס"ט (2009)
ועל ידי התעניות, שתיקנו רבותינו זכרם לברכה, אנחנו זוכרים מה שעבר עלינו, ויודעים שעוונותינו הביאו עלינו הגלות הזאת, ולולי זאת היינו שוכחים מה שעבר עלינו ולא נשוב בתשובה.
אבל על-ידי התענית של כל שנה ושנה, אנחנו זוכרים ויודעים, שתקנתנו היא התשובה, והיא הרפואה לכל מחלותינו, ועל ידה נזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, ונזכה לראות ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק ד', סימן תצ"ו, סעיף א', מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'לא יטול אדם אם על בנים אפילו לטהר את המצורע' - בזמן הזה יש בני אדם שרוצים לעלות לארץ ישראל כדי לקבוע דירתם שם, אך מצד שאבותיהם מעכבים בעדם מלעלות לשם, נמנעים המה מלעלות לארץ הקודש. ...
וזהו כוונת התנא: 'לא יטול אם על הבנים' - כלומר שלא ימנע את הבנים מלעלות ארצה.
כי 'אם' - רומזת לארץ ישראל. 'ואפילו לטהר את המצורע' - הכוונה היא שאפילו אם הבן מפרנס את אביו, וכמו שאמרנו ש'המצורע' רומז לעני, והוא מטהר אותו ע"י שמפרנסו. בכל זאת לא יימנע מלעלות לארץ ישראל.
רוח חיים, עמ' קל"ח, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
'יזל מים מדליו וזרעו במים רבים' - אם כן יובן מה שאמרו: כי 'אין בן דוד בא עד אשר שיכלו כל גסי הרוח מישראל'. וכתב הרב 'כה לחי': ש'מים' רומז למשיח.
וידוע שהענווה נמצאת בדרך כלל אצל הדלים והעניים. וזהו מה שנרמז: 'יזל מים' - שיבוא המשיח שנמשל למים, וזה בזכות 'מדליו' שיהיו ישראל ענווים.
רוח חיים, עמ' מ"ה, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
ידוע לכלל האנשים על אחת כמה וכמה, יקרה היא ומאוד נעלה, לשם טוב ולתהילה, מצוות ה' ברה, לבנות ולנטוע אפילו בית אחד בארץ ישראל, וכל שכן לבנות בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דרוש ארץ ישראל בתוך 'פטר רחם', עמ' ח', ירושלים, תשכ"א (1961)
רחש ליבי דבר טוב, אשרי האיש יקרב יבחר. רב לך מחשך הגלות ובמולדת כבר עלה השחר. רץ לקראת רץ ירוץ, מקרא: עלה, גרונם ניחר. ראה בטוב ירושלים, מהרה כבוש ורש, רכול וסחר. רצה אבניה וחונן עפרה, קום עשה אל תאחר. רבות רעות אדמת זרים. כאתמול תצר גם מחר, רדיפות וטביחות אין קץ, ועלילות אין להם שחר. רוקה פניך בעליל יכסה, וגידופיה ללב כחרב תנחר.
רחש ליבי, ניצנים עמוד ס"ז, באר שבע, תשל"ט (1979)
'ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה תמיד. עיני ה' א-להיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה.' - וליבו שם כל הימים, אף בגלות לא זז מחבבה. מקום השלמות, מקום הקדושה והטהרה, מקום השמיטין והיובלין, מקום הראייה, מקום מוכן למצוותיו יתברך שמו, מקום מוכן לטובה המתחכם בתורתו הקדושה, מקום מוכן להשראת שכינתו יתברך, מקום להשגת רוח הקודש והנבואה, מקום המנוחה והקוממיות, מקום אריכות ימים ושנים, ארץ חיטה שעורה וגפן ותאנה ורימון זית שמן ודבש, ובה נכרת ברית, מקום שבה קניין אחד, מקום המלכות, נבחרת מכל הארצות, מקום השמחה, מקום הכפרה, נאווה קודש עוז ותפארת ותהילה, מה נורא הדום רגליו, מקום הישועה, מקום התחייה והגאולה, מקום הנקמה להמשעבדים בבניו, מקום שמלך מלכי המלכים הקב"ה איווה למושב לו, מקום השלום, ההר הטוב הזה והלבנון, יפה נוף משוש כל הארץ, מקום מכוון כנגד מלכות של מעלה, מכון שבתו בשמי מרומים, מקום מעבר לכל הנשמות, מקום מובדל בקדושה בין הקודש ובין קודש הקודשים, מקום שממנו נברא העולם, מקום שממנו יצא אורה לעולם, מקום ייחודו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
צח ואדום, דף ו' עמ' ב' – ז' עמ' א', דפוס הרב יונה בן יעקב, קושטאנדינא, ת"ק (1740)
שבעה לה נפשנו צרות תכופות על שתי כתפות, וקצף תועפות, פנים זועפות, צנומות שדופות. ... רוכב ערבות, שובה רבבות, וראה: כל העם כי ניחם ה' ציון אור פניך כי רציתם.
יבוא משיח לישראל, בזרועו יקבץ שה פזורה, ואסף איש טהור עמו, וצאן מרעיתו הניחם על אדמתם. ובנה אצלו ציון מקדש ה', כוננו ידיך תאיו ואיליו ואלמיו, הלשכות והעזרות איש על דגלו קרא בשמותם.
והכוהנים הניגשים שם יזבחו זבחי צדק - כוהנים בעבודתם. ולווים בדוכנם יוצאים בשיר, וישראל עושה חיל בשומעו את רינתם. שמחים אלי גיל גילת ורנן - אלו הן הגולים כי פקד ה' את עמו, ולא בזה את תפילתם.
חקרי לב, יורה דעה, חלק ב', הקדמת המחבר. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
'והמלך דוד זקן בא בימים, ויכסוהו בבגדים, ולא ייחם לו' - הרב יוסף חיים מפרש דרך רמז: כי ידוע שדוד המלך, עליו השלום, הוא המשיח שיבוא במהרה בימינו, והנה, ירמוז על ידי הגלות הזה, המר והנמהר, אשר כלו כל הקצים ועדיין לא בא, וזהו: 'והמלך דוד' - הוא משיח צדקנו. 'זקן' - רצה לומר: זה כמה שנים משנולד, וכמה שנים משבא זמנו לבוא, ולא בא ונעשה כמו בבחינת זקן.
ידוע מה שכתבו רבותינו זכרם לברכה: שישה אלפים שנה הווי העולם, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח. והכוונה? - בשני אלפים האחרונים, שהם אלף החמישי ואלף השישי, אפשר שיבוא המשיח, וכל עת וזמן שבשני אלפים אלו הוא זמנו. אלא, שהדבר תלוי בישראל - אם ישראל היו עושים תשובה כראוי, היה אפשר שיבוא תכף, כשהתחיל אלף החמישי.
והנה עתה, בעוונותינו הרבים, נכנס אלף השישי ועבר רב מאלף השישי ולא בא. וזה שאמר: 'בא בימים' - רצה לומר: בשני אלפים - שיומו של הקדוש ברוך הוא: אלף. ...
אזי 'ויכסוהו בבגדים' - והסיבה שכיסוהו להיות גנוז ונטמן בגן עדן, ולא בא ונתגלה לעיני הכל.
ליקוטי רפאל, עמוד ל"ב-ל"ג. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
'אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה' - אפשר לפרש בדרך דרש 'אם יראו' מלשון 'רואה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם', והכוונה אם עם ישראל תהיה להם אהבה בארץ ישראל, ויכירו בטובה, ויעריכו המתנה היקרה, שנתן להם - ארץ חמדה טובה ורחבה, ויכנסו אליה בשמחה ואמונה, אז 'כל מנאצי' - אלו אומות העולם, 'לא יראוה', ולא יהיה להם בה מדרך כף רגל
שיירי הנפש בתוך נפש חיה חלק ב' דף קצ"ד, מכון הרב מצליח, בני ברק, מכון נטע שעשועים נתיבות, תשס"ז (2007)
'ירושלים הבנויה' - אף שהיא כרך, אוירה טוב כ'עיר שחברה' - כאילו עיר חוברה, ויכולים לבנות הבתים בהרחבה ...ואם כן פשוט שאוירה טוב כעיירות ...שלא יהיו דוחקים זה לזה בבתים.
לב מרפא, ע עמ' ב , הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
'כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם' - רצה לומר כשהנחש בשלמות. רע לעולם שהגלות נמשכת. אבל- 'פיזור לרשעים', שיתפזר 'נון' מנחש ויעשה ממנה מ"י - 'הנאה להם והנאה לעולם'. הנאה להם - שלעתיד יומתק הכל ויחזור לקדושה. והנאה לעולם - שיבוא משיח,
ארבעה ספרים נפתחים, עדן מקדם, ערך משיח, עמ' רי"ט-ר"כ, הוצאת מכון ישמח לב - תורת משה, ירושלים, תשמ"ב (1982)
חזרתי על המקרא ואמרתי: 'א-להים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם' - שכבר ידוע מה שאמרו בזוהר סדר בחוקותי על פסוק: 'ונתתי משכני בתוככם' - שכיוון שהשכינה עמנו בגלות, בוודאי שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו בשביל השכינה.
וזהו מה שרמזתי ואמרתי: 'א-להים עמכם' - שהשכינה היא בגלות עמכם, וכיוון שכן בוודאי ש'והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם' - שיעשה בשביל השכינה, ויגאל אותנו וישיב בנים לגבולם, כן יהי רצון, בעגלא ובזמן קריב ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
חיי עולם, מעלת הצדיקים, דף ע"ד עמ' ב', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
למה מזכיר זכות אבות, ועמהם מזכיר זכות הארץ, שהלא האדם יראה לעיניים, שהאבות גדולה מעלתם מצד זכות מעשיהם הטובים, אך בזאת הארץ מה זכות נמצא איתה?
ולזה הביא משל למלך, שהיו לו שלושה בנים, ושפחה אחת משלו מגדלתם. כל זמן שהיה המלך שואל בשלום בניו, כדי להתמלא רחמים על בניו ביותר. מה היה עושה ואומר: שאלו לי בשלום המגדלת, וכוונתו להביא בדעתו ובזיכרונו, מה שעשה כביכול ה' משמים. ואל האישה אמר: שיהיו דדיה במקום נאה, כדי שלא יבוא הולד לידי סכנה חס ושלום. ...
ספר אות לישועה ,דרוש ד' לשבת תשובה, עמ' טוב. איזמיר דפוס כת"ר אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, התרל"ו (1876)
'למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך' - דהיינו: מה שאני מתפלל בשלומה של ירושלים הוא כדי שיהיו הכל רצים אחריה, לשבת בה, כמוני היום, ויהיו לי אחים ורעים. וכי תאמר: למה לי כל זה, דיה לשדה, ליישב בה, אתה ורעיך, 'בני עליה והם מועטים'. לזה אמר: 'למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך' - דהיינו: בשביל בית ה', לשמור אותו, שלא ישלטו בו האויבים, חס ושלום, אנוכי מבקש 'טוב לך' - שיהיו הכול מעלים לירושלים ברוב עם, כאשר עשו בזמן בית שני בהתנדב עם לשבת בירושלים.
המעלות לשלמה, עמ' תי"ט, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין' - זה עכשיו, שאנחנו בגלות אבל יהי רצון שלשנה הבאה, נהיה בארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, לא תחסר כל בה, ונהיה כולנו שבעים דשנים ורעננים.
ולא זו בלבד 'בארץ ישראל' - ועדיין תחת ממשלת האומות חס וחלילה, והם נוטלים חלב וטוב הארץ כמו שהיו בתחילת בית שני כמו שכתוב בנחמיה: 'הנה אנחנו עבדים, והארץ אשר נתת לאבותינו, מרבה תבואתה, ומלכים אשר נתת עלינו בחטאתנו'. ... אלא, בעזרת ה', נהיה שם 'בני חורין' - אין אדון לנו, זולתי יתברך לבדו, יראו עינינו וישמח ליבנו אמן כן יהי רצון.
ערבי פסחים דף ד עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ז, (1917)
במקום מצוה 'שומר מצוה לא ידע דבר רע', ושלוחי מצוה אינן ניזוקין. כפי שאמרו לגבי בדיקת חמץ מרבנן: שכל זמן שהוא עוסק במצווה, לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים, יעויין שם.
וכל שכן במצות ישיבת ארץ ישראל שהיא מצוה מן התורה, וכמו שמנאה הרמב"ן במניין המצות מהכתוב: 'וירשתם אותה וישבתם בה', אפילו בזמן הזה. ו
ואמרנו בכתובות: המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא, והקבור בארץ ישראל כקבור תחת המזבח, ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי חוץ לארץ. וכמה דברים טובים נאמרו בה, עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות.
שו"ת אבני שיש, חלק א', סימן לב, עמ' קס"ד, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע"א (2011).
השוכן בציון שלחונן עפרה ערגתי מעודי, ולנוכח דבירה השומם, פניתי בהתפללי ובסגדי, יכונן מקדשה משאת נפש כל יהודי. ולאורו ילכו גם שכניה הארמי והגלעדי. בשלום ישבו נחלתה ארץ הראובני והגדי. ובארץ הצבי נמר ירבץ עם גדי.
'מגן בעדי'- שו"ת, חידושי תורה, דרשות ושירה. הקדמת המחבר, ע' 5. דפוס בלשן, ברוקלין, ניו יורק. תש"ל (1970)
'וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי' -
'וייקץ יעקב משנתו' - אמרו זיכרונם לברכה: 'ממשנתו' ופירש החיד"א על פי מה שכתבו זיכרונם לברכה: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם' - שבזכות המשניות נגאלים, עד כאן. נמצא ששכר המשנה גדול להציל מן הגלות. ואפשר שזה רמזו זיכרונם לברכה: העוסקים במשנה מידה ומקבלים עליה שכר בעולם הזה. קשה - פשוט שיקבל שכר ומה הוא משמיע לנו? - ועל פי זה יבוא על נכון שרצונו לומר: מקבלים עליה שכר בעולם הזה, שבזכותה תבוא הגאולה, מה שאין כן לשאר מצות ששכרם לעולם הבא.
ויאמר שאול, פרשת ויצא כח, טז. עמ' 142. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
'מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי' - שעל-ידי קיבוץ ישראל בעיר הקודש ירושלים, מתרבה אור השכינה השרויה שם, לפי שכל אחד מישראל, נמצא אתו עמו ניצוץ אחד מאור השכינה, ולפי מדרגת כל אחד ואחד, כן יהיה גודל וריבוי הניצוץ שלו. ומסיבת שכל דבר חושק לחזור להתדבק בשרשו בכח המושך, נמשכים אותם הניצוצות ונדבקים בעצמות אור השכינה השרויה בכותל מערבי.
אמור מעתה: לסיבה זו חביבים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים לפני המקום יותר מזולתם - לפי שבהם השראת שכינה נמצאת תמיד, שכל בו עשרה - שכינה שורה. ולהיותם כפלטין המלך עצמו, אין ספק שתתרבה בהם השראת שכינה ביתר שאת משאר בתי כנסיות ובתי מדרשות, שבכל מקום, ועל ידי כך נגדלת ומתרבה השכינה שבכותל מערבי, כי נמשכים אליה אותם ההארות הנחצבות מאור שפעה בבתי כנסיות ובתי מדרשות הקרובים וסמוכים אליה בירושלים עצמה, ונאחזים ונדבקים והיו לאחדים לאור גדול ועצום, ועל זה אנחנו מתפללים תמיד המחזיר שכינתו לציון.
הדור אתם ראו שבח ויקר קדושת בתי כנסיות ובתי מדרשות, הנבנים פה 'עיר עז לנו' ירושתו, שעל ידם יורד אור שכינתו בשפע רב, ושורה בכותל מערבי, ואז נגדלת ומתרבה, הבחינה השרויה בו תמיד, וזהו התחלת הגאולה. ומי באחינו ירא ה' וחושבי שמו, ישתדל באונו והונו להעמיד קיום בית מדרש אחד בעיר הקדש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, דהיינו שישתדל להמציא חיזוק לתלמידי חכמים שיושבים כאן, לקבוע תלמוד תורה ותפילה, וכמו שנאמר על דברי התנא באבות: והעמידו תלמידים הרבה' – שפירושו: לשון קיום, כנודע במדרש שמואל שם, וכן עיקר השראת השכינה בלימוד התורה הקדושה, ובפרט תורת האמת, שעושה נחת רוח להקדוש ברוך הוא ומייחד הדודים.
בתוך: חכם שלמה שאול קצין, דברי שלמה, לחינוך בית הכנסת ומעלת עסק התורה, דף ט"ו עמ' א', דפוס שם, יפו, תשט"ו (1955)
'דומה דודי לצבי' - דודי - זה הקב"ה, דומה לצבי - שסוגר עין אחת ופותח עין אחת, כמו שכתוב בתרגום. כלומר - שמעלים עין אחת מן הגלות, אך עין השנית פקוחה להשגיח עלינו ולגאול אותנו. ...
לכן הוא 'משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים' - לשמור אותנו כל גלויותינו, עד אין קץ בבוא הימים.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' צ"ט, דפוס כהן עידאן וצבאן, ג'רבה , תש"ח (1948)
'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות' - ולא אמר: אעשה נפלאות, כי יחולנו ותקוותנו, שה' יראנו נפלאות כימי צאתנו ממצרים, כי האף אמנם כי ה' עושה עמנו נפלאות בכל דור ודור, כי אלמלא זאת לא היינו קיימים, אך הם נסתרים ונעלמים, ותקוותנו כי יהיו מוחשיים, עין בעין נראה.
ספר שפתי צדק, כתב יד מספר 38, אוסף משפחת זיתוני, המכון לכתבי יד, הספריה הלאומית, ירושלים
מעיקר הדין ניתן להקל להתגלח ולהסתפר לכבוד יום העצמאות, כדעת הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים זכר צדיק לברכה, אמנם יש מחמירים ולא מתגלחים עד ל"ד בעומר בבוקר. וכל אדם יעשה כמנהגו. נוהגים שלא לומר 'תחנון' ביום זה. כמו כן יש לומר הלל ללא ברכה בתפילת שחרית ביום העצמאות, ואל לנו להכניס ראשינו במחלוקת הפוסקים ולומר הלל בברכה, כי 'ספק ברכות להקל'. וכן הסכימו רבים מרבני הספרדים.
מתוך: סיכומי שיעוריו של הרב שבתאי בן חיים (כת"י), שלו שבתאי.
ארץ ישראל היא מיוחדת לקדוש ברוך הוא, 'ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה תמיד', ומי שאינו מודה בו, חס וחלילה, איכה יוכל להיכנס לשם? ומשום זה נאמר קבל עליך מצווה זו, שדווקא אם תקבל עליך להפריש ראשית עריסותיכם, נשמע מכך שאתה מודה שאני ראשון וקדמון לכל דבר - אתה בא אל הארץ ואם לאו, אל תיכנס. ... ועל פי דרכנו יבוא על נכון, לשון 'הספרי' שאמר, שבזכות שתקבל עליך - אתה בא אל הארץ, שכבר כתבתי משם הרב רוח יעקב, שארץ ישראל היא יתד ופינה לכל הדברים הראשיים, ואם כן, כשתקבל עליך מצווה זו, נמצא מאמין שהוא יתברך ראשון, שאמונה זו נמשכה ממצוות חלה ובשכר אמונה זו, אתה בא אל הארץ, ששם קביעות כל אלו המצוות הראשיים.
נתיבות שלום, עמ' נ"ח, א קזבלנקה, תש"ח (1948)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'. -
וצדיק נקרא מי שמתפלל כוותיקין, כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ריש מסכת ברכות: 'ולכשיתקיים מקרא שכתוב: ועמך כולם צדיקים - יהיו כל ישראל כותיקין, ולא יהיו לעולם ניזוקין'. ...
ויש להסביר דבריו כך: סמיכות 'גאולה לתפילה' היא מעלת הצדיקים, בהתפשטות מעלה זו ב'כל ישראל' - שיזכו להיות כולם צדיקים, דור שכולו זכאי, מיד יזכו לגאולה, מידה כנגד מידה.
ישראל סומכים גאולה לפני תפילה, תהיה תפילת כל ישראל מקובלת לפני השם יתברך ברצון, והוא יסמוך לתפילתנו הגאולה האחרונה, שישראל יהיו נושעים תשועת עולם.
וזה סיום דברי הרמב"ן: 'לא יהיו לעולם ניזוקין'. כלפי יחיד נאמר: 'אינו ניזוק כל היום כולו', אולם בזכות 'כל ישראל' - יהיה שכרם עולמי ונצחי, ולא יבושו עמי לעולם.
קונטרס ההשכמה, עמ' ח, ישיבת "אמת ליעקב", ירושלים, תשמ"ו (1985-6)
לעולם לא אשכח ולא אנשה לנצח, רוב הטובה והחסד הגדול אשר גמלני איש רם המעלה, תורה וגדולה, כליל המדעים, נטע שעשועים, בנם של קדושים, אראלים ותרשישים. זך השכל והדמיון, חריף וחד הרעיון, הראש אב בית דין, מקודש מקודש, כבוד מורנו הרב רבי שלמה טאנג'יר, השם ישמרו ויחיהו, ראש הרבנים בעיר ואם בישראל בירות, יגן עליה א-לוהים, אשר בעלותי ההרה - 'ההר חמד אלוהים' - זו טבריה, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, כמעט נואשתי ממטרתי והייתי כנדון בחזרה.
וכמלאך מושיע ורב עמד לימיני, וישלח את מברקו הטהור ואת הבטחותיו לממשלת ישראל ירום הודה, ותרשני עם כל העולים איתי להיכנס אל ארצנו ונחלת אבותינו. והנני היום עם העולים איתי בעיר הקודש טבריה, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, ברוב הטוב בעזרת ה' וישועתו.
חיים ושלום הקדמת המחבר עמוד ר"מ. הוצ' הרב נסים טרבלסי, מושב תלמים. נדפס בתל אביב, דפוס אורלי. תשמ"ה (1985)
כמה מעלות טובות לאשר דר בארץ ישראל, ומה גם בירושלים אשר היא משוש לכל הארץ.
כי היא אם כל חי ורוח כל בשר איש, והכל רצים אחריה, חמדת כל לב גדולים עם קטנים, התאוו תאווה לשבת, שם ישבו כסאות למשפט.
כי היא האם המגדלת, ושדיים נכונו לה, משד תנחומיה, כי ממנה הוצאות מקור החיים, לכל ההולכים בה, וגם היא האם הרובצת על הבנים להגן עליהם מכל צר, שלא אמר אדם מעולם צר לי המקום שאלין בירושלים.
החיים והשלום חלק א', מתוך דרוש ה', דף י"ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים , תרפ"ו (1926)
שאלתך על מנהג עיר הבירה צנעא שקורין קריאת שמע בטעמיה וכשמגיעים לפרשת 'ויאמר ה' אל משה לאמר' - קורין אותה במהירות. דע: כי לא שמתי לב מאימתי מתחילים לקרותה במהירות, ואם נתבונן היטב לדעת מתי מתחילים למהר בקריאתה, נדע הטעם הרמוז בזה, ובוודאי מנהג זה עתיק יומין ואל נחשוב כי בסתם ממהרים בלי כל סיבה וטעם לזה.
על כן התבונן נא וראה כי המנהג לקרותה בקול אחד ובנעימה אחת הוא רק עד שמגיעים ל'על האדמה אשר נשבע' - ומכאן מתחילים לקרוא במרוצה (התבוננתי ושמעתי בבתי כנסיות שונות מעולי צנעא). ומדוע? אלא בוודאי לכוונה ידועה עושים זאת.
ומה שנראה לעניות דעתי טעמן של אבותינו בזה הוא, לרמוז חיבתן לארץ ישראל והשתוקקותם לעליה שכאילו רוצים לעוף אליה ברגע שמזכירים אותה.
דברי חכמים, חלק אורח חיים, סימן ח, עמ' ג-ד, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
אל הקהל הקדוש, על כל חלקיו ועדותיו, אנוכי מבקש ופונה אליהם, בלב נרגש ומחריד, לרגל המאורע המעציב, שאירע בימים אלה של 'שנאת אחים', ושנגמר בשפיכות דמים - שהוא דבר המזעזע ומחריד הלבבות. ועל כיוצא בזה נחרב בית קדשינו ותפארתנו וגלינו מארצנו לא תקום פעמיים צרה.
וזאת הייתה טענת המן הרשע, באומרו - 'ישנו עם אחד' - שחזר להיות מפוזר ומפורד. וכנגד זה אמרה אסתר המלכה למרדכי - 'לך כנוס את כל היהודים', שיהיו באחדות ובליכוד השבטים לעם אחד. ובזה נתבטלה הגזירה.
אני פונה אל הקהל הקדוש. הסירו כל גורמי הפירוד, סלקו המחיצות המבדילות, וגרשו שנאת חינם מתוככם. נכבד איש את רעהו, נהיה מתונים זה לזה, נשמור ונקפיד על מוסר האדם וחייו.
שמ"ש ומגן חלק ב', עניינים שונים, סימן ה', עמ' שכ"ה, ירושלים, תשמ"ה (1958).
זאת מעלת קדושת ארץ ישראל, וכמה נוראות ונפלאות מגיע לעמו ישראל על ידי ארץ ישראל, וכאשר מצינו כמה נסים ונפלאות עשה עמנו האל יתברך בצאתנו מארץ מצרים, וכולם לא היו כי אם בעבור ארץ ישראל, שאם לא היינו משועבדים מצרים אנו ובנינו ובני בנינו. ... וכתב הרב 'נחלת יעקב' שהוא פשוט שאי אפשר לקיים מתנת הארץ רק אחר יציאתם ממצרים, יעיין שם.
על כן עשה עמנו כל אותם הנסים והנוראות להוציא אותנו משם להביא אותנו אל הארץ הטובה כאשר דיבר בקדשו אל אברהם אבינו, עליו השלום, כי זה נראה לי פשט הכתוב בתהלים קה: 'כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוצא עמו בששון ברינה את בחיריו ויתן להם ארצות גויים'.
שמח לבי, דרוש לתשובה למעלת התשובה וארץ ישראל וירושלים, דף ד עמ' ב, ברוקלין, תשנ"א (1991)
אחינו ושרנו, עטרה לראשינו, הנדיב המפורסם בכל קצווי הארץ בצדקותיו הנשגבים, השר והטפסר, הוא האדון בארון די רוטשילד, יחיה חיי עונג ונועם מתמיד, כן יהי רצון, אמן.
בארץ מרוקו, אשר נדבה רוחו אותו להשקיף על מצבנו ומעמדנו פה החומרי והמוסרי, ודרך סיפורו מנדבת אדוננו הברון שיחיה חיי עד, ופעולותיו הטובות הנשגבות לטובת האומה הישראלית ואושרה, הודיענו לנכון, אשר עיני אדונו הברון פקוחות לישוב ארצנו, ולקרב הרחוקים אחינו בני ישראל, אשר אין להם שכר טוב בעמלם בארצות פזוריהם, ללכת לעבוד את האדמה בארצנו ונחלת אבותינו, ולבוא על שכרם מנדבותיו הנשגבות, נוסף על חופש הדרך והאניות עדי הגיעם אל המנוחה ואל הנחלה.
ובכן נאלצנו לגלות אוזן אדוננו, השר שיחיה, משום אל תמנע טוב מבעליו, שיש בעירנו זאת, אנשים בריאי בשר, ואמיצי לב וכוח, ויש את נפשם לעבוד בחפץ כפיים ובידיים חרוצות, ורק זאת הם מבקשים, חפץ ורצון הברון, ה' ישמרהו ויצילהו, ועתירתו לבקשתם להגיע לתשוקתם הלזו נמרצה, וחפץ ה' בידו יצלח, ובכן תכון תפילתי מול הסיבה הראשונה, להתמיד שלוותו, תרב גדולתו יאריך ימים על משמרתו, כחפצו הרב, וכחפץ דורש שלומו וטובתו, בכל לב ונפש.
דברי שלום ואמת, בתוך תולדות המחבר, מכתב במחברת המכתבים בכתב יד, הוצאת חברת אהבת ירושלים, ירושלים, תש"ס (2000)
'ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם ולזרעם' - כיוון למה שאמר הרמב"ם זכרונו לברכה תחילת הלכות תרומות, וזו לשונו: 'ארץ ישראל, האמורה בכל מקום, הוא שכובשן מלך ישראל, מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו כל המצוות'. וזהו שאמר פה: 'ובאתם וירשתם את הארץ' ואינו אומר 'אשר נשבע ה' לאבותיכם', שאפילו מה שלא ניתנה לאברהם נקרא ארץ ישראל, ובתנאי 'אשר אתם עוברים שמה', כי כל שהרבים הולכים שמה לכבוש זהו נקרא הארץ. ואם כן, הבחירה בידכם.
'למען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע' - פירוש: לא תטעו לדייק ממה שכתבתי לכם 'אשר אתם עוברים שמה' לומר כי דווקא מה שתעברו שמה הרבים ותכבשו - יקרא ארץ ישראל, זה לא תעברו הרבים בו, והלך אחד וכבשה, אפילו שיהיה מן הארץ שניתנה לאבות, שלא יהיה לו מעלת ארץ ישראל.
אהבת עולם, עמוד תורה, דרוש למעלת התורה, דף י עמ' א, דפוס שבתי משורר, דירנפורט, תנ"ג (1693)
והנה נראה לעניות דעתי ליתן טעם למה הגשמים אוספין הגלויות? - והוא על פי מה שאמרו: על ידי השלום, הקב"ה בונה ירושלים, והגשמים הם מביאים שלום לעולם, שעל ידי יהיו הפירות מרובין, וישאו הרים שלום לעם, וזה שנאמר: 'גדולים הגשמים שאוספין הגלויות' - שעל ידי הגשמים יהיה שלום בישראל, ועל ידי כך הקב"ה מנחם ציון ובונה ירושלים תיבונן ותיכונן, אמן כן יהי רצון.
שלמי תודה, עמ' ל"א, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
דעו לכם כי הסכמנו, החסיד (רבי יוסף קארו) ואני עבדו, ועבדיכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל השבועות ולנדוד שינה מעיננו. ... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד, קול גדול בחיתוך אותיות, והיה נעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא, והדיבור ההוא מדבר עמנו והתחיל ואמר: שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים ידידי אהובי ... אשריכם בני, שובו אל לימודיכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל כי לא כל העיתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו. לכן, מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם, ואני אפרנסכם, 'ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום' ... כי הנה יום בא ויסיר האדם 'את אלילי כספו' ומאודו בהנאת העולם 'ואלילי זהבו' - חמדת הממון, ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידכם.
אילת אהבים, מכתב הרב שלמה אלקבץ, עמ' כ"ח-ל"א, הוצאת עופר האיילים, ירושלים, תש"ס (2000)
מובא במגילת איכה וזה לשונו: 'אחד מאתונה בא לירושלים, מצא מדוכא (כלי אבן) שהיה שבור, לקחו והביאו אל לחייט, אמר לו: תפור לי את המדוכה השבורה, הושיט לו מלוא קומצו חול, ואמר לו שזור לי חוטים מהחול ואתפור.' עד כאן. ...
הכוונה שרמז לו על ישראל שהם מדוכים ושבורים ופזורים כמו אותה מדוכה שבורה, מה תקנה יש להם שישובו לארצם, ו'הן עם לבדד ישכון' ויתוקנו משבירתם ומפוזרים? והחייט הוא הבין חידתו ומליצתו גם הוא רמז לו ברמז תשובה, שישראל נמשלו לחול הים ולזה לקח מחול הים ונתן לו, ואמר לו: 'שזור לי חוטים לתפור המדוכה' - רצה לומר: בזמן שיהיו ישראל שזורים באחדות אחד ואין ביניהם לשון הרע, זה הוא תקנתם כמו המדוכה הנשברת יש לה תקנה על ידי תפירה.
'כל ישראל' אף על פי שהם מדוכים ונשברים ומפוזרים, תקנתם על ידי אחדות ושלום ביניהם, יתקנו שבר בת עמי בתשובה גמורה, ואז 'ישראל אשר בך אתפאר', 'ומי כעמך ישראל גוי אחד', והוא באחד.
יריעות שלמה, עמ' צ"ד א, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
'ראה נא בעונינו וריבה ריבנו ומהר לגאלנו גאולה שלמה' - יתן על לב הגאולה, שבכל יום עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו, ויש ישועות בכל יום. ויכוון שאף אם אין אנו ראויים, יעשה חוץ לטבע, דהיינו לפנים משורת הדין, כמו שכתוב בישעיה: 'ה' כגיבור יצא' - אף שאין ראויים ...
ולכן 'גואל' לשון הווה, ולא 'יגאל' שייתן הודאה על גאולת ישראל כל יום, ויתפלל על העתיד. ויכוון על הפדות והגאולה, שבכל עת יפרוש ה' כנפיו עלינו ועל כל ישראל.
בינת שלמה, עמ' 189, הוצאת הרב יהודה אדרי, ירושלים, תשע"ו (2016)
'וענווים יירשו ארץ, והתענגו על רוב שלום' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שלכאורה נתינת הארץ לישראל במתנה הוא לרעת ישראל, וכמו שנאמר: 'ושונא מתנות יחיה'.
ונראה לומר שיש תקנה נגד זה והוא - על ידי שישראל יעשו דברים, המאריכים ימים כגון מידת הענווה, אהבת השלום וכיוצא, ובזה יתבטל החשש של 'ושונא מתנות יחיה'. וזהו רמז הפסוק: 'וענווים יירשו ארץ' - עם ישראל על ידי שיחזיקו במידת הענווה, יזכו לרשת ארץ ישראל במתנה, גם 'והתענגו בה על רוב שלום' - שיהיה ביניהם - כי בזה אין חשש של 'ושונא מתנות' ... איך ישראל הצליחו במתנת הארץ? - על ידי שהחזיקו בשתי המידות של הענווה והשלום, המאריכים ימים.
ספר מדרש שלמה, ע"מ נה - נו, חידושי תהילים, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
אנו מאחלים לה, שתיגאל מרוע ההתפלגות בין הגורמים השונים ושהכל ידעו כי האינטרסים של הערבים והיהודים קשורים אלה באלה, וכי הטוב והברכה יבואו עליהם באמצעות שיתוף הפעולה.
אל-שמס, גיליון 410, 14/9/1942תרגם מערבית פרופ' נחם אילן.
ובזה אפשר להבין כוונת הכתוב הנאמר בגדעון: 'ויש ה' עמנו, ואיה כל נפלאותיו, אשר ספרו לנו אבותינו לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין' - כי ידע גדעון שהקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים באותות ובמופתים, שדבר זה מפורש בתורה, ואפילו תינוקות של בית רבן יודעים. אכן מה שכתוב: 'ואיה כל נפלאותיו' - כוונתו לומר שמכוח ניסי יציאת מצרים, נעשו ונמשכו אחריו כמה ניסים לשעתם וגם לעתיד לבוא, ולכן אנו מוזהרים לאמור: הלא ממצרים העלנו ה' - שאנחנו נזכור אותם הניסים תמיד, שזה הוראה שהוא יתברך עושה עמנו נפלאות בכל צרותינו.
עטרת שלמה דף כ' עמ' ב', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
כשם שהבניין הזה נעשה מחצץ דק, ומעפר, ומצרורות ומחלקי אבנים על ידי הצטרפות כולם יחד, לבנה על לבנה ואבן על אבן, נוצר ונעשה בנין גדול נהדר ויקר, שכל מיני רוחות קשות לא יזיזו אותו ממקומו, כן אנו נוכל להתחזק פה בארצנו, על ידי איחוד כל המעשים וכל הרצון כלפי תפקידנו וחובתנו הקדושה, להעלות כל הכוחות כולם לאצילות ולקדושה, בשמירת הדת התורה והמצוה, בשמירת שבת קודשנו והמסורת הקדושה, או אז, ורק אז, נזכה לשעת אושר ולשעה של שלום.
כרם שלמה, עמוד פ"ה-פ"ו, דפוס האומן, ירושלים, תרצ"ח-תש"ב (1937-1942)
טעם שנהגו הספרדים לומר המזמורים: 'כאיל תערוג' ו'שפטני א-להים' קודם ערבית. ...
משום שכתוב בו 'צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-להים' - והכוונה מתי יזכהו ה' לעלות לרגל כבימים קדמונים ... ובפרט עתה שאנו בגלות 'צמאה נפשנו לא-להים מתי אבוא' - כלומר מתי יבנה בית מקדשנו כדי לבוא 'ואראה פני א-להים' ...
והטעם שאומרים גם מזמור 'שפטני' כיוון שנמצא בו קשר אמיץ עם המזמור שלפניו, באומרו: 'שלח אורך ואמתך' - אורך הוא מלך המשיח שנדמה לאור, כמו שנדמה לאור בפסוק: 'ערכתי נר למשיחי', 'ואמתך' - זה אליהו שהוא נביא אמת ונאמן. 'המה ינחוני יביאוני אל הר קודשך ואל משכנותיך'.
כתר שם טוב, חלק שביעי, מנהגי חג הסוכות, עמ' ו-ז, הוצאת מכון ג"ק, תשנ"ח (1998)
'בצדקה תכונני, רחקי מעושק - ע''י מצוות הצדקה, חשוב כאילו קיימת כל המצוות. ושמא תאמר - איך אתן צדקה ויש לי כל-כך מסים והפסדות?! ולזאת אמר 'רחקי מעושק' - ע''י מצות הצדקה, ה' שומרך מן הפסדים ומסים ...
וכמו שאמרו שאין דבר רע בא מן הצדקה, שכתוב 'והיה מעשה הצדקה שלם'.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד לח, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
כוס האחד שנודה לה' יתברך על בחירה בנו, וזהו קידוש: אתה בחרתנו מכל העמים. הכוס השני, שנודה בו על גאולת מצרים, וזהו חתימת ההגדה 'אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים'.
כוס השלישי, שנודה בו על קיומנו בגלות, בחיים, בדת ובפרנסה, שאין ה' יתברך מניח לאומות שיכלו אותנו או שיבטלו דתנו ותורתנו וגם כן הוא מפרנס, וזהו עניין ברכת המזון. כוס הרביעי, שנודה על גאולת העתיד, וזה עניין חתימת ההלל ברכת השיר: 'יהללוך ה' א-להינו'.
וזהו טעם אסור לשתות יין בין הכוס השלישית לרביעית, לרמוז שתכף ששתינו כוס של גלות נשתה בעזרת ה' כוס של גאולה, וכן זהו גם כן שאין מברכים 'על הגפן ועל פרי הגפן'; רק על כוס הרביעית, רמז שבבית הרביעי, שהוא זמן העתיד, הגפן תיתן פריה.
ספר אבני זיכרון, דברי שמואל, טעם לארבעה כוסות, עמ' קפא, הוצאת מכון אהלי אברהם יעקב, ביתר עלית, תשס"ג (2003)
בהיות הבית קיים, היתה שכינה שורה בישראל, וכעת עלינו להתנהג על פי מידת השלום, בין איש ובין אחיו ובין גרו, כי בזה תהיה השכינה שרויה בינינו, ותמצא נחת רוח בתורתנו. והביא ראיה מהכתוב הבא בזכריה: 'אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו; אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם'. כי הוא מלמדם להועיל על פי השם, במה שיעשו להטיב מעשיהם, ואולי יחנם ה', וישיב את שבותם. וגם כדי שישיגו קצת על ידי המעשים האלה, ממה שהיו משיגים בהיות הבית קיים.
ויאמר שמואל, אבות פרק ב, עמ' 174, הוצאת דובב שפתי ישנים, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'ויקרא שם הבאר עשק' - האריך בעניין הבארות. יש אומרים לרמוז לעתיד כי באר מים חיים ירמוז לבית המקדש הראשון. ועשו מחלוקות ומלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שטנה הוא הבית השני שכתוב בו: 'ובמלכות אחשוורוש כתבו שטנה' אותיות השטן הוא המן. והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיעשה בלי ריב והשם יתברך ירחיב גבולנו.
מנחת שמואל, דף כ"ח עמ' ב', ירושלים תרס"ג (1903)
'כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך' - איך יתכן כי הנה ארץ ישראל מפורסמת היא ברוב טובה וכמו שהעיד הכתוב פעמים רבות שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש', ו'לא תחסר כל בה', ואם כן בהיות ישראל שרויים על אדמתם, 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' חש הכתוב פן יאמר נא ישראל: כי שמא חדל עוני ורש מישראל, ואם בוא יבוא איש לדפוק על דלתי ביתך, לשאול ממך מתן, ולבקש ממך עזרה, ישיאך לבך לאמור כי הוא ערום יערים, לאסוף ולצבור כסף מהון זרים, ותקשיח לבך מעזור לו, ולשלול זה בא הכתוב באומרו: 'כי יהיה בך אביון' - לבקש ממך עזרה בצר לו, גם שיהיה זה 'בארצך', ש'לא יחסר כל בה' – 'לא תאמץ ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון' ותמנע מעזור לו, כי תאמר שזה בא בעורמה כי לא יבצר מהיות לו נחלת שדה וכרם להחיות את נפשו.
ולזה הוצרך עוד להסיר דעה זו מלבך ורק 'פתוח תפתח את ידך לו' - יען כי באמת 'לא יחדל אביון' גם 'מקרב הארץ' - שגם בארץ ישראל, מבורכת ה', לא יחדל ממנה גם עני ורש, כי כן יסד המלך, מלכן של עולם, לצורך הקבוץ והתיקון המדיני, ובלא זה העולם יישום ויחרב כמפורסם לכל, על כן הנני בא לצוותך 'כי פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך שבארצך' - שגם האביון שבארצך, ארץ ישראל, תיתן לו אם יבקש ממך עזרה.
עפעפי שחר, דף שנ"ד, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
בעגלת הקיטור ישבנו בחדר אחד לבדינו, ואין איש נוכרי בינינו, ועד מהרה תקע אחד בחצוצרות, לאות כי העגלה תיסע לדרכה, ותכף העלתה קיטור העשן ותיסע במהירות. הדרך ההולכת מיפו, לפניה ואחריה, כיכר יפה אף נעים, משתרע משני צדי הדרך, והעטוף יבול תבואה וגפנים למכביר, המרהיבים עין העובר. ... הנסיעה ההיא, הייתה לנו לטיול ועונג, גם שירים שרנו, גם יין שתינו, גם טבק עישנו, עד אשר עברנו בין רכסי ההרים וטורי סלעים באורחות עקלקלות. עדי הגענו אל הר אחד, ומרחוק ראינו ירושלים, תבנה ותיכונן, הוא ההר אשר עליו תתנוסס העיר הקדושה, חרדת קודש אחזתני, אף אגלי דמעה נטפו מבבות עיני, בראותי את ירושלים, ובהעלותי על לבבי את דברי ימי העיר העתיקה הזו, אשר ראתה מלכי עמי, כהניה, נביאיה וחוזיה, בגאונם והדרם, ואשר בה צרורים פרקים הרבה בדברי ימי עמי, קרעתי כנף מעילי כנהוג, ואף לבבי נקרע בקרבי, ובקול מר קוננתי: מזמור לאסף.
נחלת יוסף, הוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
'שאפילו זכות אבות אינה עומדת לו בשעה שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ'. - והנה הדבר קשה, שאם כן מה מקום יש לנו בארץ גלותינו בעת סליחתנו לזכור זכות אבותינו: 'הרחמן, זכור לנו רחמיך לפני אברהם', וכיוצא בזה.
והתורה אמרה: 'והבאתי אותם בארץ אויביהם', 'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.' - אם לא שנאמר, שלא אמרו זיכרונם לברכם, שאין זכות אבות עומדת, אלא דווקא ליוצא מעצמו מארץ ישראל לחוץ לארץ, ובשביל העוון, שיצא מעצמו, אינה עומדת לו זכות אבות, אבל מי שנגלה ממנו או שלא נולד בה - זכות אבות מסייעתם.
דברי שמואל, דרוש שישי – שנת תנ"ט, עמ' כה', המכון להוצאת ספרים וכתבי יד שע"י מוסדות "שובי נפשי", ירושלים, תשס"ז (2006-2007)
הייעוד התשיעי, שבגאולה ישובו כל פושעי ישראל, שיצאו מכלל הדת ויתערבו בגויים, אם באונס מפני תרבות, ואם באונסים אחרים, והם יתחרטו באחרית הימים וישובו אל א-להי ישראל, ולפי שהם היו צאן מרעיתו כמו שכתוב: 'כי תעבור במים - אתך אני, ובנהרות - לא ישטפוך, כי תלך במו אש - לא תיכווה ולהבה לא תבער בך', וככתוב: 'ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, נאום ה'.
כל פז על ישעיה, חלק ראשון, עמ' 16 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ו (1996)
בכל ימי חיי, תמיד היתה מחשבתי ומגמתי לעלות לארצנו הקדושה, לשכון כבוד בה, ובפרט מיום שהעיר ה' את רוח בני ישראל, ונפח בקרבם ניצוצי טהרה, וקרב עת אתחלתא דגאולה, ואזרו חיל ועלו ארצה, וה' עזרם, ולה' המלחמה כמו שנאמר: ה' איש מלחמה, ונלחמו עם האויבים ונצחום ונתנה לישראל, ו'לא בכח יגבר איש' - רק בכוחו הגדול וזרועו הנטויה, שלמי שירצה יתננה.
מאותו זמן גמרתי בדעתי לעזור את החו"ל ולעלות אל הקודש, אל ארצנו הקדושה לשכון כבוד בה, וכמו שכתב דוד המלך, עליו השלום, בתהלים: 'הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: טוב לו לאדם שילין במדבר ארץ ישראל ולא ידור בארמון מלכים בחו"ל, זהו שאמר: 'אלין במדבר' - אפילו באהל במדבר. והתחלתי להכין את עצמי ולבקש מן הסוכנות שהם ממונים על העלייה לתת לי רישיון לעלות, ולא הרשוני לעלות, עד שנתחייב בני חמודי ואור עיני, משה, ישמרהו צורנו ויגאלו, הנמצא בארץ ישראל משנת תרח"ץ (1938) שהוא עלה בעודנו בחור, וכשקיבל עליו להיטפל בי וגם לשלם עלי ועל אחותו את כל הוצאות הדרך, נתנו לי רשות לעלות לארצנו הקדושה, ברוך ה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לארץ ישראל, וזכינו לדרוך על עפרה ולישון על אדמתה.
ויען שמואל, הקדמה, עמ' 19-18, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
'תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - כתבו המפרשים על פסוק 'וילחם עם ישראל ברפידים' -על ידי שרפו ידיהם מן התורה בא עליהם עמלק, וידוע שעל ידי עסק התורה נזכה לגאולה וימחה שמו של עמלק אז יהיה שם 'הויה' שלם - מספר כ"ו, לא כן עתה בגלות שיש רק שם 'יה'.
וזה שרמז: 'תורה צוה לנו משה' - סופי תיבות גימטרייה כ"ו, כמניין שם 'הויה' שלם, לרמוז שבלימוד התורה שציווה לנו משה יהיה שם השם שלם מספר כ"ו, וגם זאת 'מורשה קהילת יעקב' - היינו: הארץ שהיא מורשה לנו מאבותינו, שנתנה ה' להם, תהיה ביד ישראל שהם קהילת יעקב, ועל צד הרמז: יעקב - ראשי תיבות: ישובו עדת קדושים בארצם, ונראה ביאת גואל.
'ויאמר שמואל' עמ' י"ז דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
אורך הגלות לא ייאש לבנו מן הגאולה, אדרבא הוא מחזק לבנו - בראותנו היות אומה זו קיימת בעולם. עם כל זה, מן הזמן שהיא גולה וסורה, ובהיותם מחזיקים כל כך בתורה ובמצוות. וזאת היתה תשובתי לנוצרי כנגד טענת אורך הגלות.
והנה למה שאמר עוד מפאת הטענה השנייה, והיא היותנו פזורים בכל פאות העולם, ואין עומדים במקום אחד לעזור אלו עם אלו. אמרתי לו, כי הנה גם זה היה מפאת השגחתו עלינו, להשאיר לנו אחרית ותקווה, שאלו גלינו כולנו למקום אחד ולא נתפזרנו בין האומות, הנה יכלו האומות אותנו, למצוא אותנו מכונסים במקום אחד. אמנם היותנו פזורים בכל פאות העולם, גם שיקומו לכלות, אשר במקום אחד, עדיין ישארו אשר בשאר המקומות, ואם כן טובה וצדקה עשה עמנו השם בעניין זה.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק א', עמוד קכ"ב, הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשמ''ט (1989).
כיום ישנם בארץ ישראל רבנים גדולים שאין דוגמתם בחו"ל, עם ישראל נקראים עם חכם ונבון בכל מקום אבל כשבאים בארץ ישראל אווירא דארץ ישראל מחכים ומוסיפים חכמה על חכמתם, חכמה שנתן השם לישראל הביא לעם ישראל תשועה גדולה וזכינו לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, ונהיינו עם, עם מדינה ריבונית, ואויבי ישראל נכנעו תחת יד ישראל בזאת החכמה שנתן השם לישראל.
אור שמחה, עמ' ה', הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
'עשה עמי אות לטובה' - ידוע שאין הפרש בין תיבת גולה לתיבת גאולה אלא אות א' לבד. והנה עכשיו, בעוונותינו הרבים, אנחנו בגולה וחסר אות 'אלף', ולזה ביקש דוד המלך, עליו השלום, שיעשה עמנו אות לטובה. רוצה לומר: שישים אות 'אלף' בתיבת גולה ויהיה גאולה וזהו לטובה.
שם שמעון, עמ' רל"ג, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תש"ל (1970)
ואחרי חג האסיף נסענו לעיר הקודש חברון, להשתטח על קברי האבות בשדה עפרון. ובעת זמן האביב נסעתי עם אשתי ובני החביב, ארץ הגליל, הכרמל והשרון. אדמת קודש טבריה וצפת ומירון. זכינו להשתטח על קברי כל הצדיקים, בהרים ובעמקים. התפללנו במערת רבי שמעון בר יוחאי בהילולה, בעד כל אחינו שבגולה. חזרנו לארץ הצבי כאריה וכלביא. אמרתי זאת המנוחה וזאת המרגוע, לנפש עייפה וכנועה. נתתי בשלום סוכתי ובציון מעונתי. זאת מנוחתי עדי עד. פה אשב ואסעד. כי אדמת קודש עליתי ולמקום תורה גליתי. ראיתי בני עליה והם מרובים, במשמרת הקודש ניצבים.
מראה מקום חלופי: גיורא פוזיילוב (עורך), הרב שמעון חכם איש ירושלים, עמ' 16, הוצאת מרכז אב"א, ירושלים תש"ע (2010)
ישראל קדושים משכימים לסליחות, מראש חודש אלול ומשברים תאוותם בעוד הלילות קצרים. ומעבירים שינה מעיניהם, לעשות נחת רוח לאבינו שבשמיים. שבאשמורת הבוקר שט בעולם העליון, ועת רצון מלפניו להתוודות ולהתחנן בתשובה שלמה לפניו, ובזה תקובל ברצון לפניו, ויסלח לכל עוונותם. ... ולא יצעק כעומד ברחוב, וידע כי הוא עומד לפניו יתברך, וישב בדרך ארץ, ויקרא בנחת ובתחנונים, כיאות למי שמבקש טובה מאת המלך. ...
ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה', ועוד אמרו: 'שבתשרי עתידן להיגאל' - והכל אחד: שבתשרי זמן תשובה לכל, ועל ידי זה נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן.
שער שמעון, מערכת הסמך, עמ' רס"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
אהבתה לארץ ישראל הייתה להפליא, ולמרות כל הקשיים הרבים שהיו עושים הסוכנות היהודית בתוניס, שכל מי שיש איזו מחלה, אפילו אם לפי עדות הרופא של המשפחה שנתרפאה, או שהוא זקן ואין לו מפרנס, או שיש לו משפחה ברוכת ילדים, לא היו נותנים לו רישיון עלייה, ונגרם מזה סבל רב, היא לא אמרה נואש, ואכן אמונתה עמדה ועלינו ארצה, למרות שזה היה על חשבונם.
בית אבי, עמ' כ"ג, חמו"ל, תשמ"ג (1983)
הגמילות חסדים, שהיו עושים בזמן הבית אי אפשר לעשותו עוד בגלות, אפילו אם לא יהיה טרחת הדעת בעול הגלות. שמובא בפרקי רבי אליעזר: ראה שלמה שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש, בנה שני שערים, אחד לאבלים ולמנודים, ואחד לחתנים. והיו כל ישראל, הולכים בשבתות ויושבים בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעים שהוא חתן, ואומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעים , ואם לא היה שפמו מכוסה היו יודעים שהוא מנודה, ואומרים לו וכו', כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים. עד כאן לשונו.
וזה הגמילות חסדים היה נעשה במעמד כל ישראל, ובפרט כשהיו ברגל, והיתה המצווה נעשית בשבח גדול לבורא עולם בחסדו הגדול כי 'ברוב עם הדרת מלך', ועוד כי תפילת הרבים נשמעת, שהיו כולם ביחד מתפללים עליהם. אמנם כשגלו ישראל, מעט כאן ומעט כאן, אין עוד הידור למצווה זו, ואינו ניכר פארה וחשיבותה, אף אם כל יחיד ויחיד יקיים אותה כהלכתה.
מוסרי תולדות שמשון, עמ' יז, הוצאת מכון מאיר עיני חכמים, קרית ספר, תשע"ה (2015)
ובכל יום ויום מתבררים ניצוצות וחלקים מהם, ועולים מדרגה אחר מדרגה, כפי כוח מעשינו ותפילתנו בעת ההיא ועולים ומתחדשים וכך אנו עושים בכל יום תמיד. ...
נמצא שבששת אלפי שנה, שנמצא העולם, אין יום דומה לחברו ואין בריה דומה לחברתה, וכל אחד מברר הניצוצות השייכים אליו. וזה שאמר: 'ועולים מדרגה לדרגה' - שאחר שנתקנו ששת ימי החול, כל יום חלקו אחר. כך בשבת: עולים מדרגה אחר מדרגה.
עוד בזה תבין איך לא נגמר להתברר כל הניצוצות בפעם אחת וצריך כל כך זמן עד ביאת המשיח, שהרי כאשר יגמרו להתברר כל הניצוצות יבוא משיח צדקנו, אלא שכל יום יש לו ניצוצות השייכים לו, ואינו דומה יום לחברו, ולכן עדין לא נגמר להתברר עד שיבוא מלך המשיח.
שמן ששון על שער המצות יצא לאור על ידי מדרש ששון שנת תשע"ב (2012)
'בצר לך' - כשתהיו בצרה בגלות הארוך הזה, 'ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים' - אין לך עצה אחרת רק: 'ושבת עד ה' א-להיך, ושמעת בקולו כי אל רחום'. וכן אמר שלמה המלך, עליו השלום: 'אם לא תדעי לך היפה בנשים' - שאם לא תדעי שום עצה על מי תפנה, אז 'צאי לך בעקבי הצאן' - ראי מה עשו אבותייך כן תעשו גם אתם. שנאמר: 'ויאנחו בני ישראל ויזעקו ותעל שוועתם'. ...
וידענו שיבוא המלך הקדוש לזה העולם, שמשרה הקדוש ברוך הוא שכינתו בבית הכנסת, שנקרא מקדש מעט. והנה אנחנו כולנו באים בבית הכנסת ואומרים בליבנו: 'נבוא לפני המלך'.
שיח ששון, עמ' 179-181, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)