החכם היומי על לוח השנה:
< תשרי ה'תשע"ח אוקטובר 2017 >
אבגדהוש
יא/1יב/2יג/3יד/4טו/5טז/6יז/7
יח/8יט/9כ/10כא/11כב/12כג/13כד/14
כה/15כו/16כז/17כח/18כט/19ל/20א/21
ב/22ג/23ד/24ה/25ו/26ז/27ח/28
ט/29י/30יא/31    

מפתח ערכים - בין ישראל לעמים

'הווי מתלמידיו של אהרון: אוהב שלום ורודף שלום. אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'- שמהראשונה תמשיך השנייה. אחר שיהיה טבעו אוהב השלום, מזה ימשך שיהיה בטבעו לאהוב את הבריות, ולזה לא אמר הוי אוהב את הבריות, כאילו ששניהם הם מידה אחת, ומהאחת נמשכת חברתה כנזכר למעלה,
ואמר 'הוי אוהב את הבריות' - כלומר במה שהם בריותיו יתברך לבד - צריך לאהוב אותם, יהיו צדיקים או זולתם, ובזה תהיה מקרבן לתורה, אף על פי שהם רחוקים ממנה.
אהבה בתענוגים, עמ' כ"ח, הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
ככל הנוגע לאחינו הנוצרים, נביאי ה' והתורה מצווים אותנו לאהוב אותם ולדרוש בשלומם, וכפי שאנו אכן מתפללים בבתי הכנסת שלנו לשלום הממשלה ולרווחתה. אנו מצווים לאהוב אותם כפי שאנו מצווים את אחינו היהודים, מכיוון שה' מכנה אותם אחינו בתורתו הקדושה: 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא'. ...
דברי ה': 'לא תשנא את אחיך בלבבך', מוסבים גם על הנוצרי, בהיותו אחינו. מפי הנביא ירמיה נצטווינו: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה'. רבי חנינא סגן הכוהנים אמר: 'הווה מתפלל בשלומה של מלכות', ובמיוחד אנחנו מחויבים להתפלל לשלום הממשלה, במדינות שבהן אנו זוכים לחירות וחופש לשמור את דתנו הקדושה, כמו באנגליה.
פרח שושן בית לוי, מודעה וגילוי דעת, הוצאת מקינטוש, לונדון, תרמ"ד (1884)
'לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום' - גדול השלום שניתן, שאין העולם מתנהג אלא על פי השלום, והתורה כולה שלום, שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'.
בשחרית ובערבית - שואלים איש לרעהו לשלום, וכן כשבא אדם מן הדרך, ובערב חותמין את 'קריאת שמע' - בברכת 'השכיבנו אבינו לשלום' ובשבת חותמין - 'הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים אמן', ותפילה חותמין - 'המברך את עמו ישראל בשלום', וגם ברכת כהנים מסיימת - בברכת השלום. וזה שאומר הנביא: 'בריתי היתה איתו החיים והשלום'
זכרונות אברהם, פרשת פנחס עמ' 233, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' - דרך ה' ואמונתו היא דוקטרינה של 'לעשות צדקה ומשפט'.
אין די במשפט וחוקה יבשים. העולם והחברה האנושית יחרבו וימיטו שואה על כל היקום אם חוכמתם ומחקריהם לא ישתלבו בצדקה וחסד, באמת ושוויון, וזכות קיום לכל מי שנוצר בצלם א-לוהים ללא אפליה של גזע, צבע ודת. תיקון העולם במלכות שדי תתאפשר, ויושבי תבל ושוכני ארץ יגיעו למצב נעלה זה, רק באהבת הזולת, שמירה על זכויותיו ועשות צדקה וחסד, 'כי באלה חפצתי נאום ה'.
ספר אשד הנחלים, חלק שלישי, עמ' קי"ב-קי"ג, דפוס רפאל בן חיים הכהן, ירושלים, תשס"ט (2009)
מה שעשוי במקום הפתח 'מחארב קיבלה' כמו שעושים הישמעאלים במקום תפילתם - שמעתי כי בבוא סולטאן מוראד לפה אר"ץ, בלכתו לכבוש בבל מיד פרסיים, אשר לקחוה מידו פעם שנית, שנת חמשת אלפים ושצ"ד לבריאת עולם (1634), ונכנס לבית הכנסת הנזכר, וראה שלא יש שם, שום עבודה זרה ודמיון וצורה. אמר: ראוי להיות במקום הזה 'מחארב', ולא יצא משם עד אשר תקנוהו.
ספר זיכרון לנפש, עמוד 75. הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ה (1984)
'ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ' - יש לרמוז בזה מה שאמר התנא באבות: 'על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום'. וממילא כאשר יהיו ישראל בשלום, יחד הם מקיימים העולם, ויכולים להנות מטוב עולם הזה, אפילו שהיא חלקו של עשיו. וזהו: 'ואכלתם לחמכם לשובע' - בעולם הזה, בזכות 'ונתתי שלום בארץ' - שיש ביניכם מידת השלום.
חסד ורחמים עמ' קע"ד, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תשל"ט (1977)
ראובן שיש לו עסקה ביד שמעון ומת שמעון, ובאו בעלי חוב של שמעון שאינם בני ברית, ונטלו כל מה שנמצא בבית שמעון, ועמדה האלמנה של שמעון למשפט נגד בעלי החוב, ויצא משפטה בדיניהם שכתובתה קודמת לבעלי החוב, ונטלה כל עיזבון בעלה מבעלי החוב, ואז עמד ראובן בעל העסקה נגד האלמנה וקבע בדין תורה ליטול הסחורה שהיא מהעסקה ההיא, והאלמנה הודית שהסחורה היא מהעסקה של שמעון, אלא שטענה כיוון שאם היא לא נטלה, היו בעלי החוב הנוכרים נוטלים אותה. ...
נראה שהדין עם האלמנה וכיוצא בזה.
מצות כהונה, סימן סא, דף מה עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
כתב מרן בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"ה דין י': 'היה גוי נושא כלי פתוח ובו יין וכו', אם הוא מלא - אסור בהנאה, שמא נגע בו וכו''. לעניות דעתי נראה, שכיום, שגוים לא בקיאים בטיב עבודה זרה, לא יהב נפשם ליגע ביין, ואין לחוש שמא נגעו כל מקום שאין לחוש שיגנוב או ישתה ממנו. ולכן כל כגון זה מותר אפילו בשתייה.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן ד, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
מזה כארבע עשרה שנה בחודש זה, גברה יד האויב, וגורשו היהודים מהעיר העתיקה בירושלים לעיר החדשה והנה עברו ד"י שנים, ה' יאמר לצרותינו די, ויגאלנו גאולה שלמה, בזכות דוד גימטריא יד.
'אלה אזכרה, ואשפכה עלי נפשי' - בזמן שהיינו הולכים לכותל המערבי, לקרוא תהילים ולהתפלל, ולשפוך שיח נפשנו לפני ה', והייתה התפילה מתקבלת. ובפרט בחגים, שהיו נוהרים לשם אלפים ורבבות, ולא היה מקום לעמוד.
אמרי אברהם עמוד ס"ז, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ה' עמו' - כי כמה אומות חלפו עברו מבריאת העולם ונשתנית אמונתם. אמנם עם בני ישראל, הגם שעברו עליהן צרות רבות ורעות, לא נשתנית אמונתן, כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו' - לזה עדיין חיים וקיימים באמונתם עד היום הזה.
קנה אברהם, חידושי תורה דף מ"ד עמוד א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
בשתיית הקאה'פי בשבת בחנויות הנוכרים כתב 'פרי האדמה', שבתוככי ירושלים נלאו הראשונים, ולא יכולו - הן מיראת המוכר, הן שהכל חולים אצל הקור 'והוא רחום' ...והרב החיד"א ב'טוב עין' תמה על הרב 'פרי האדמה' הנזכר ...ועל היתר שהזכיר קרא ערער, שאין היתר כי אם בחנויות שאינם הולכים היהודים, והכל נעשה לגויים, אז אפילו אם מכירו - מותר, כיוון שאין חשש שירבה בשבילו.
ויקרא אברהם, אורח חיים, סימן ט"ז, דף ז'-ח', דפוס בן אמוזג וחבריו, תרכ"ה (1865)
'יעקב אבינו לא מת' - ותמיד בכל פינות העולם, קוראים אותנו בשם ישראל. ויש, ראיתי בעיני, באיזה ערי פרס, לאיזה תלמיד חכם או לוי או כהן, שהיה בעל זקן ועוסק בתורה, הגויים היו קוראים אותו 'יעקובי' - זאת אומרת מבניו ומזרעו של יעקב. אם כן, יפה נדרש: 'יעקב אבינו לא מת', ולעולם לא ימות כי אם הוא חי. והאל יתברך יחיינו ויראנו נפלאות בזכות יעקב אבינו, עליו השלום.
ספר יזרעאלי, עמ' פ"ו, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קורחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנחנו הרבים, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה' - באיזה טענה 'קמים עלי'? - ש'רבים, אומרים לנפשי', ומילת 'רבים' דווקא - כלומר טענת רבים, לפי שאומרים לנו שהם הרבים, ואומרים לנו: בואו ונהיה לעם אחד, כיוון שאנחנו הרבים: 'לכו ונעבדה א-להים אחרים', אמנם 'ואתה ה' מגן בעדי' - אתה ה׳ דווקא, 'כבודי ומרים ראשי' - רוצה לומר: שבזה אני ניצול מהם ע"י הקדוש ברוך הוא, המרים ראשי על אויבי, לפי 'שקולי אל ה' אקרא, ויענני מהר קדשו סלה' ... לפי שהוא, יתברך שמו, בהר קדשו סלה, וקבוע הוא למטה וכיוון שכן היא, בטלה טענתם של 'אחרי רבים' כי כל הקבוע כמחצה על מחצה דומה.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, דף ז', דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
מה שנהגו הגויים לשלוח דורון לישראל, חמץ ביום טוב אחרון של פסח, מן המנחה ולמעלה. צריך האיש לצוות לאנשי ביתו, שלא יקחו אותו, אלא שיניחנו הגוי בקרן זווית בבית, ויכוון אותו הישראלי בלבו, שלא יקנה לו חצרו אותו דורון, ואז יהיה מותר באכילה לאחר הפסח, בכדי שיעשו חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח - מותר בהנאה, ואם לאו יהיה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח - אסור בהנאה, שחצרו של אדם קונה לו מדעתו אבל בעל כורחו לא.
בית הבחירה, דף רסט עמוד א' אות א. ליוורנו, תרל"ה (1875).
'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה' - ברגעים מכריעים אלה בתולדות העולם והאנושות, אנו שומעים את השיקול הא-לוהי לפני שהוא בא לעשות משפט ולחרוץ את דינם של גוי ואדם.
וכאן אנו מגיעים להבדל שבין שני אישים אלה, בין נח לבין אברהם. שניהם הועמדו במצב דומה, לשניהם הודיע ה' על גזר דינו. נח אינו ערב לאנושות, אין בו ממידת האחריות לעולם כולו. הוא אחד מאלה הניצולים אשר את נפשם הצילו והעולם יחרב. נח נשאר מכל בני דורו להישאר בחיים.
ואילו אצל אברהם הוא נבחר לייעוד, לתפקיד. הוא הולך כראשון את דרך ההיסטוריה כמבשר את מלכות ה'. ובזכות מה זכה אברהם בכך? 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
אבני חן, פרשת וירא, עמ' כ"ד-כ"ה, ירושלים תשנ"ה (1995)
נשאלתי מברוך עמי מצרים מהחיל, אשר נגע יראת א-להים בליבם, יען כי ליבם נוקפם על דבר הגבינה אשר הולכים היהודים, מדי שנה בשנה לעשותה כדת משה וישראל. וחקרו ודרשו כי אי אפשר להם לעמוד על החלב מחמת שמהמקומות רחוקים, ואהלי קדר מתפשטים על רוחב המדבר, מרוב המקנה והכבודה אשר להם, אלה מפה ואלה מפה, אשר אין עין אדם שולט לראות, כי רב המרחק ביניהם, אלא הגויים מביאים להם מה שחולבים. נמצא כי כמעט הכל נעשה מחלב שחלבו גוי, ואין ישראל רואן, ואף אם יהיה קצת חלב שנחלב כדין, מרבים העם להביא, ומוכרחים במעשיהם לערב הכל יחד, ביורות גדולות להחם הכל יחד, לעשות הקשקבאל, כי הכל נעשה על גבי האש, שאי אפשר, בלאו הכי כנודע. וכבר הקדמונים כן נלאו לתקן, ואם אני לומר 'ונקה' כאשר הוברר לנו. יורינו המורה לצדקה אם יש איזה היתר לסמוך לאכול הגבינה או לא ויבוא שכרו מן השמים. ...
שכיוון שהגוי יודע שהישראל לוקח החלב להקפותו ולעשות גבינה, ירא שמא יכיר ישראל זיופו, ולא יזיק לעצמו, אפשר להתיר לשתות מהחלב גם, שוודאי לא עירבו. אמנם גם בזה לבי מהסס הרבה להתיר, יען כי עדיין יש לחוש כי כפי גודל החליבה שחולב לעשות גבינה - אם יערב בו עשרה ליטרים או יותר מחלב טמא, אין זה נרגש אם יישאר, בניסיוני כפי גודל החליבה דבר מועט כזה שלא יגיע לשמינית. ושומר נפשו ירחק מהם מהחלב והביראת והריקוטה והחלב החמוץ. אבל בגבינה נראה כי יש ויש טעם כעיקר להתיר מטעמים שכתבתי, כל שכן בהצטרפו כולם. ואתם החרדים אל דבר ה' יכולים אתם לאכול הגבינה בלי שום פקפוק, ובפרט של מצרים ובשאר מקומות ששולקים אותה, שפשוט שאין להרהר בה.
זרע אברהם, יורה דעה, שאלה כה, דף צה עמ' א-דף ק עמ' ב, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
'כשניתנה תורה, נתקבצו אומות העולם אצל בלעם ואמרו: שמא מבול בא לעולם? - ה' למבול ישב. אמר להם: ה' עז לעמו יתן. ויאמרו כולם: ה' יברך את עמו בשלום'. -
יובן, על פי דברי ישעיה הנביא, שהבטיח כי לעתיד לבוא: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' - ולכאורה מה כל תוחלתנו לזה לקיום נבואה זו? - הרי כבר היה חזון כזה בתיבת נח, שהיו כל החיות והבהמות יחד בשלום? וכי כל כך טוב היה אז?!
אלא העניין הוא שבתיבת נח אין כל פלא שיהיה שלום ואחדות, שהרי כולם היו בסכנה גדולה, ובשעת סכנה וחירום, גם השונאים משתתפים יחד, אבל חזונו של ישעיה היה שאפילו בשעת שלום ורווחה, יהיו אהבה ואחדות בין השונאים.
והנה כשקבלו ישראל התורה כתוב: 'ויחן שם ישראל' כאיש אחד, וכשראו אומות העולם אחדות כזו אפילו בין הערב רב וישראל, חששו שמא מבול בא לעולם, והמצב מסוכן! השיב להם בלעם: ה' עז לעמו יתן - אחדות כזו היא אמתית, והתורה היא שאיחדה אותם, והוסיפו ה' יברך את עמו בשלום. השלום הזה של ברכה, ולא של שעת חירום.
מלל לאברהם, עמ' קסה, , הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990) .
'אחד היה אברהם, ויירש את הארץ, ואנחנו רבים, לנו ניתנה הארץ למורשה' –
אמר הקב"ה לאברהם, וקראו אב המון גויים - נמצא שכל העולם יקראו על שמו, והוא יקרא אב לכולם, שהרי לפי זה פסק הרמב"ם שהגר, אף שיהיה מאיזה אומה שיהיה, אף על פי כן - יצדק בו לקרות ולומר 'אשר נשבעת לאבותינו'. והרי הנקרא אב המון - לכל מלכי ארץ.
ואף כי 'אחד היה אברהם', וכיוון שהוא ירש את הארץ 'ואנחנו רבים' ונקראים המון, ונמצא כי אברהם הוא אבינו, ואם כן 'לנו ניתנה הארץ למורשה', דהיינו מכוח ירושתו. ...
והשיבם הקב"ה: 'על הדם תאכלו, ועיניכם תשאו אל גילוליכם, ודם תשפוכו - והארץ תירשו?!' - רצה לומר: שאין נקראים על שמו, אלא בהיותכם כמותו - לקיים התורה והמצוות. 'ואת הארץ תירשו' - כנזכר למעלה, כמו שכתב הרמב"ם, שנקרא אב המון גויים - לעולם כולו הנכנסים תחת כנפי השכינה.
שדה הארץ, חלק ב', פרשת קדושים, דף ט"ו עמ' ב', דפוס מרדכי נחמן וליאון קלעי, סלוניקי, תקמ"ד, (1784)
'חביבים ישראל שסיבבם הקדוש ברוך הוא במצוות: תפילין בראשיהם, ותפילין בזרועותיהם, וציצית בבִגדיהם, ומזוזה בפתחיהם' - צריך להבין מדוע תלה חיבתם של ישראל גבי הקדוש ברוך הוא דווקא בהנחת תפילין. והלא כמה מעלות טובות למקום עלינו, שהרבה לנו תורה ומצוות, ומכללם מצוות גדולות: מצוות מילה, מצוות שבת, וכיוצא הן רבים עתה.
כפי האמור יתפרש יפה. והוא, שמה שישראל אוכלים ונהנים בעולם הזה, ואינם מתייראים מטענת האומות, שכבר יעקב ועשו חלקו העולמות ואם כן אין לעמו ישראל חלק בעולם הזה. אכן, ממה שהם עוסקים בתורה בכל שעה ובכל עת הוא להם כמציל מגאותו של ים שהוא שלו. אכן זה מתיישב בשעה שהם עוסקים בתורה. אבל כשאינם פנויים לעסק התורה, חוזרת לה עליהם טענת האומות.
מלל לאברהם, דרוש י"ז למעלת התפילין, עמ' 160, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'יהי ביתך פתוח לרווחה' - להאכיל ולהשקות, להשביע נפש שוקקה, ונפש רעבה למלא טוב, ראוי ושאינו ראוי, וזוהי מידתו של אברהם אבינו, עליו השלום, שהיה זן לכל עובר ושב לנימולים ולערלים, שכתוב: 'ויטע אשל בבאר שבע' - ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה: אכילה שתייה ולינה.
ובה נשתבח אברהם אבינו, עליו השלום, במידת החסד ובמידת הרחמים, לרחם על בריותיו, והבטיחו הקדוש ברוך הוא, שלא תזוז מידה זו מזרעו, ככתוב: 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' כ"ו, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
בכל מדינות המלך, עיר ועיר, עושים הילולא רבה גילה ורנן בהיום הזה, יום הנועד, אשר מלך אדונינו המלך שולטן עבדול חמיד, ירום הודו ותינשא מלכותו, זה כמה שנים. המסתכל היטב יבין את זאת שבגבולנו, עיר עוז לנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, הייתה לנו טובה גדולה כי המושלים הבאים לנו, מקרב מחננו, דומים למלכנו, שאנו מוצאים חן בעיניהם, שמסייעים אותנו להעמיד משפטי הדת על תילה. הגם כי בנימוסם יש להם תניזמאת (ארגון מחדש של הממשל), אפילו כך, אם ראשי העדה ומנהיגי הכולל שואלים לעשות עונש לפושעים ולמורדים, 'אחור לא ישוב ריקם', ומניחים אותם בבית הסוהר, ומענישים אותם, ועל ידי זה 'כל העם ישמעו ויראו' ... ואין ספק שעל הדור הזה, היה הוא שאמר התנא: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות' - דהיינו שלום ורעות לעשות בקשותינו, שאלמלא מוראה זו 'איש את רעהו חיים בלעו', ולא הייתה יכולת להציל עשוק מיד עושקו, ולייסר על חילול שבת וזימה, ושאר עבירות.
ואברהם זקן, חלק א', דף מ"ד עמוד ב', איזמיר תרנ"ט (1899)
'ויהי לעת בוא השמש ציווה יהושע ויורידום מעל העצים' - על כרחם הרגו אותם, היות שהם היו לנו לאויבים, ואם במקרה הייתה לאל ידם והיו מנצחים את היהודים כי אז היו מקעקעים ביצתם חלילה, אבל סוף כל סוף זקוקים ומחויבים לחלוק כבוד לדמותם, ולא לחלל את צלם הא-לוהים, שבו ברא את האדם.
אבי הנחל, עמ' 27, ירושלים, תש"ז (1946)
'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו' - כי כיוון שגבר עלינו חסדו, אפילו התמצית שיונקים יהיה רב וגדול. ... אפשר שלזה נתכוון במזמור: 'א-לוהים יחננו ויברכנו ... יודוך עמים א-לוהים', כיוון שקשה למה כפל פסוק 'יודוך עמים' שתי פעמים? טעם האמור יובן, שבא לומר שכל באי עולם חייבים להודות ולהלל לא צריך לומר: אנחנו, אלא גם הגויים.
ומה שאמר הכתוב, בין בזמן שהיה בית המקדש קיים בין בזה הזמן: 'א-לוהים יחננו ויברכנו', אימתי? בזמן ש'יאר פניו אתנו' - שהוא זמן הבית, שהשפע שלו והארת פניו היתה אתנו. וזהו: 'לדעת בארץ דרכך' - ואז אפילו לאומות העולם טוב להם: 'בכל גוים ישועתך'.
'יודוך עמים' - גם בזמן הזה, 'שישמחו וירננו לאומים ...'לאומים בארץ תנחם סלה' - שהם יושבים בארץ ויונקים כל השפע. 'יודוך עמים א-לוהים' - שבין כך ובין כך הם צריכים להודות ולהלל, אבל לפי האמת בזמן שהיה השפע יורד לנו היה טוב להם יותר. וכמו שכתוב וזהו: 'ארץ נתנה יבולה', אימתי? בזמן ש'יברכנו א-לוהים א-לוהינו' וכמו שכתבנו.
וזה לי פירוש מאמר דוד המלך עליו השלום: 'בשוב ה' את שיבת ציון ... הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו' - פירוש: אז יודו הגויים מריבוי השפע אשר יהיה בימים ההם, שהתמצית שלו עדיף להם מכל השפע אשר יש להם עתה. זה אומרו: 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' - לא זו אף זו גם 'עמנו הגדיל' - שהיה לנו השפע כולו, ועתה אנו יונקים מהתמצית, ועם כל זה הגדיל לעשות עמנו.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת תולדות, דף '' ע"ב. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
'חביב אדם שנברא בצלם' - כל אדם באשר הוא אדם, חביב הוא, ואין הבדל בין גזע לגזע, בין מין למין, בין עם לעם - כולם חביבים. החביבות היא כלפי הקדוש ברוך הוא, שמחבב את האדם, האדם יקירו של מקום, מחמדו של הקדוש ברוך הוא, חביבו ומיטיב עימו.
פניני אבות, עמ' 148, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
הקדוש ברוך הוא לא ימנע טוב להולכים בתמים, ונותן החכמה לחכמים, ולכן מי שרוצה להתקרב לתורתו, מתגלה לו מסתריו, וכמו שנאמר בתנא דבי אליהו, זכור לטוב: 'ודבורה אישה נביאה' - מעיד אני עלי שמים וארץ, בין איש בין אישה, בין עבד בין גוי - הכל לפי מעשיו רוח הקודש שורה עליו.
יששכר וזבולון, למעלת התורה, עמ' טו-טז, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
'רבי חנינא סגן הכוהנים אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות'. - מה שכתב בספר 'אברהם את ידו' (כעת אינו בידי) למורנו הרב אברהם פאלאג'י, זכרונו לברכה, בסוף דרוש ג' לחנוכת בית הכנסת: שמה בא התנא ללמדנו? הלא זה מקרא מפורש: 'ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ואם כן, מה חידש התנא? ... ולפי האמור נפרש נוח ויפה, שמירמיה הייתי אומר: דווקא כשאין שלום בעיר, ובא התנא לחדש גם 'בשלומה של מלכות' - כלומר אפילו שיש לה כבר שלום, יש להתפלל שימשיך ויתמיד השלום שלה.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' קנ"ב, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור. ...ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה. ...
ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר, וכבר בעיר ואם בישראל - אזמיר, יגן עליה א-לוהים, בטלו מנהג זה בהכרזה בבית הכנסת בכל תוקף בשם הרבנים ושבעה טובי העיר.
נווה שלום, עמ' כ"ח, דפוס יעקב בן עטר, נא אמון , תר"צ (1930)
ואם תשיבוני מפסוק 'ובחוקותיהם לא תלכו', אני אומר שאין הכוונה אלא על האמונות הכוזבות והמנהגים המתועבים, שאם לא כן, צאו ופרנסו לי כיצד יאמין איש ישראלי במלאכים והם האמינו, כיצד יאמין בתחיית המתים והיא הייתה פינת יקרת לאמונות המצרים, כיצד נקריב קורבנות והם הקריבו, כיצד נתפלל והם התפללו? הא אין לך לומר אלא שהכוונה על האמונות והמעשים שהתורה הרחיקה, שאם לא כן, לא מצאנו ידינו ורגלינו בשמירתה, ושנאת השקר תבטל אהבתה.
צרי גלעד בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 37-36, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו' - פשט העניין נראה כפי שהובא למעלה: שכולם גויים ולאומים צריכים להודות לה'.
כי טוב ה' לכול, ועוד שאין הפסק לטובתו - 'כי לעולם חסדו'.
הגדה של פסח עם פירוש כוס אליהו, עמ' ל"ג, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ, (1938)
אומות העולם מתברכים בגלל החזקת ידי לומדי תורה - כמו שנתברך לבן, שהחזיק ביד יעקב איש תם כמו שכתוב: 'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', ולבן בעצמו אמר: 'נחשתי ויברכני ה' בגללך'. וכן פוטיפר כתוב: 'ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף' - שהיה לומד תורה במצרים ומתפלל ומברך ברכת המזון. ... וכן שלמה המלך, עליו השלום, המשיל בעלי תורה ומחזיקיה לנר ואור כמו שנאמר: 'כי נר מצוה ותורה אור' - כי בעלי התורה הם אור, והמחזיקים בה הם הנרות, וכמו שאין האור יכול לתת אורו כי אם על ידי הנר המחזיק אותו, גם הבעל תורה לא יכול להיות תלמיד חכם כי עם על ידי המחזיק אותו, וזהו: 'הנרות הללו אנו מדליקין' - להיות לאורות.
ספר בן יכבד אב, מועדים וזמנים, עמ' קע"ד. סודר ונערך ע"י הועד להוצ' כתבי הרב זצ"ל, י-ם, תשמ"ז, (1987).
'ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה' - מכאן דרשו חכמינו זיכרונם לברכה, שישמעאל עשה תשובה, שהקדים ליצחק. הנה להודיעך כוח החסד - לא רמזה התורה תשובת ישמעאל כי אם במעשה החסד, שעשה לקבור את אביו.
מעיל צדקה חלק א', סימן תתס"ד, עמ' רל"ח, הוצ' מכון שערי יושר, ירושלים, תשנ''ב (1992)
'וייתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצריים, בפרעה ובכל-ביתו לעינינו ... ויצוונו ה', לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-לוהינו לטוב לנו כל-הימים, לחיותנו כהיום הזה.' -
ומה שאמר: 'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה' - משום שקשה, היאך אנו עושים זכר בחוקים למפלת מצרים?- ונמצא שאנו שמחים לאידם. והרי אמרו על פסוק: 'ולא קרב זה אל זה' - שלא אמרו מלאכי השרת שירה משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?!
נמצא שאין רצונו יתברך לשמוח במפלת הרשעים, ולזה אמר: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים' - אין הכוונה במפלת מצרים ב'אותות ובמופתים גדולים ורעים', אלא 'ליראה את ה'. כשאנו זוכרים אותות ומופתים שעשה השם יתברך במצרים, אנו יראים, שאם אין אנו עושים רצונו יתברך, שמא יעשה לנו כמו שעשה למצרים. ואמר: 'לטוב לנו', 'לחיותינו' - מה שאנחנו עושים חוקים בשביל הצלתינו מהם.
אליהו זוטא, עמוד רמ"ט, ליקוטי בתר ליקוטי. הוצאת אהבת שלום, תשנ"ז (1997)
שאומות העולם עושים כבוד גדול בבית תפילותם, שאין מדברים שם שום דיבור, מעת שנכנסים עד שיוצאים, ועומדים שם ביראה ובקול דממה דקה. כידוע מאותו מעשה ששאל המלך לחכם: למה ישראל מדברים בבית הכנסת ומזלזלים בקדושתה, ואומות העולם זהירים הרבה בדיבור ואין מרימים קול כלל, והשיב לו החכם: שהכול הוא אחד - רצה לומר: שהיצר מייפה להם השקר - לכן נזהרים, ואם נבוא להעריך מעשיהם בדבר זה נגד מעשה ישראל, אזי יתחייבו ישראל, חס וחלילה.
וזהו כוונת המדרש: 'ה ילחם לכם, ואתם תחרישון' - רוצה לומר: שתחרישון בבית הכנסת ובית המדרש, מלדבר שם שום דיבור של חול, ועל ידי זה ה' נלחם בעדכם, ומציל אתכם מקטרוג השטן.
פה אליהו, חלק א', עמ' 72, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
שאול שאל אחד מיקירי עיר קודשנו, תבנה ותכונן, בעל נפש: אם יוכל להשכיר הבתים, שיש לו פה עיר קודשנו, תבנה ותכונן, לחברת המיסיון שאין להם צורות השתי וערב, רק מאמינים באותו האיש, ורצונו להיות ההיתר בשופי. ...
הרואה עיניו יחזו כמה נתלבטתי למצוא ההיתר בזה בשופי, ולא עלתה בידי, זולת אם יפקיר המשכיר ביתו בפני שלושה (באפי תלתא) לכל ימי השכירות, תעלה לו ארוכה מכוח ספק ספקא בשופי. ...
ואודות היתר לישמעאלים כבר הורה זקן (=הראשון לציון חכם רפאל בן שמואל מיוחס) בספר 'מזבח אדמה', חלק יורה דעה סימן קכ"א, ההיתר בשופי.
שו"ת יש מאין, חלק א', סימן טו"ב, עמודים קט"ו- קל"ו. מכון ברכת אליהו, נתניה, תשס"ג (2003)
הערכים הנצחיים של תורתנו הקדושה ושל אבותינו הקדושים החקוקים חזק בליבנו, הם הם אשר הפיחו רוח חיים בקרבנו, והם הם אשר דיכאו את רוח אויבנו. ערכים נעלים אלו צריכים להמשיך ולשמש נר ואור להמשך דרכינו, הם צריכים להמשיך ולהיות יסוד ובסיס לקיומנו כעם התורה - בארצנו הקדושה. לאורם נלך ובאמצעותם נאיר את החושך האופף אותנו, ונפיץ את האור הזה בקרב עמים וארצות. כמו שאמרו חז"ל: 'עתידה ירושלים להיות פנס לכל הארצות'. ואוסיף ואומר: שעתיד עמנו להיות האור המאיר באותו פנס, כפי שאמר הנביא: 'והלכו עמים לאורך ומלכים לנגה זרחך'.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' קל"ב, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
על אלו הדברים, לא יצאנו מידי פקפוק וגמגום: בוא הגוי בראש בדברים אחדים סתומים, שצריך להם מי שיודע פשר דבר ונבון לחש, לבוא על תכונתו, הוא הוא, להודיע הריגתו על ידי ערמומיות ותחבולה ולא משמיע דרך סיפור בעלמא, שאומרו בדרך הפשוט ... ואני כבר כתבתי את אשר עם לבבי, שכל שהגוי מתכוון להודיע שמת פלוני - לא נקרא משיח לפי תומו.
שני המאורות הגדולים, אדרת אליהו סימן ט', דף ט"ו ע"ב, קושטא, תצ"ט (1739)
'איזהו מכובד המכבד את הבריות' - איזהו שוודאי יהיה מכובד? המכבד כל בריות שבעולם בשביל היותם ברואים ממנו יתברך. ונושא קל וחומר בעצמו ויאמר: הלא ראיתי צורה אחת מצוירת על נייר או סדין, שבהיותה נעשית מיד אומן מפורסם וגדול הערך, מכבדים אותה ושומרים אותה שלא תתלכלך, והשרים והמלכים מבקשים לקנותה, ויוציאו עליה אלפים ורבבות. הבריות, הנעשות מידו יתברך על אחת כמה וכמה, שראוי לכבדם ולא לזלזלם. ובשכר זה נעשה גם הוא בצלם א-לוהים, ויתווסף בו הארתו באופן שכל בני האדם יכבדוהו. וזהו 'כי מכבדי אכבד' - מי שמכבד מעשי ידי - מכבד אותי, וגם אני אכבדנו בתת חוט של חסד משוך עליו, שיהי לחן בעיני כל רואיו ויכבדוהו.
זכרון אבות, עמ' קל"א, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012)
'מתן אדם, ירחיב לו' - כי ירחיב ה' את גבולו, מה טוב שירבה מתנותיו, ולא זו לעניים ותלמידי חכמים, שלצדקה תחשב לו - אלא לכל אדם, יפתח ידו, כפעם בפעם, במתנה הראויה, לפי מה שהוא אדם, וכברכת ה' אשר נתן לו. ובזה, יהיה מרבה שלום ואהבה ואחווה, וקונה שם טוב לעצמו, וגופו מכובד על הבריות, ולמצווה רבה תחשב לו.
ולא זו לישראל - אלא אף לאומות העולם, יפתח ידו, כמאמר שלמה המלך, עליו השלום - 'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו'. ...
ולכן טוב לגבר, אשר חננו ה' ממון, שיהיה ותרן בממונו, ובלבד שלא יפזר יותר מדי, אלא יכלכל דבריו במשפט, באופן ש'תהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.'
פלא יועץ, אות מ', מתן, עמ' ר"ו, ירושלים, הוצאת כרם שלמה, תשכ"ג (1963)
'הרואה חכמי אומות העולם, שחכמים בחוכמות העולם אומר: ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם.' - ואם אינם חכמים אלא בדתם, אינו מברך עליהם. ...
נראה שאם הוא ישראל, וחכם בשאר חכמות העולם, ואינו חכם בתורה, שמברך עליו: שנתן מחכמתו לבשר ודם, וכן נראה מדברי הרב 'חיי אדם'.
גדולות אלישע, הלכות ברכות, סימן רכ"ד, אות ו'-ח', עמ' ב', הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
'כל כינויי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים'. דברי רבינו אינם מובנים שבגמרא לא אמר רבי יוחנן אלא שהוא לשון גויים, וכמותו קיים לנו, ומה לו לרבינו, זיכרונו לברכה, לומר שהוא לשון עילגים ואם נאמר שסבור לו לרבינו שפירוש לשון גויים הוא לשון עילגים, עדיין למה לא פירש שהוא לשון גויים ממש כפשוטו וכמו שכתב בפרק א' מהלכות נדרים, עיין שם.
והנה הטור בסימן רל"ז סתם הדבר ולא פירש אם הוא לשון גוים ממש או לשון עילגים שהוא לשון גויים גם ע"י שאינם יודעים לדבר לשון עברי. ... נראה שהטור, זיכרונו לברכה, סובר בגלוי כמו שפירש רבינו, זיכרונו לברכה, שהרי כתב: וכן בכל מקום ומקום הולכים אחר הלשון שרגילים בו, שאם יש להם כינוי וכו', ומילת 'רגילים' שכתב, ולא כתב אחר הלשון ש'מדברים' בו, גם מה שכתב עוד: שאם יש להם כינוי וכו' משמע שהוא לשון העילגים שכתב רבינו, זיכרונו לברכה, שאינו עיקר לשון הגויים ממש וכך גם משמע ממה שכתב אחר-כך לגבי 'כינויי כינויים וזה לשונו: 'שרחוק הרבה מן הלשון', עיין שם, שמשמע שזה כינויים אינו רחוק הרבה אבל הוא רחוק מכל מקום.
מטה אפרים - הלכות שבועות פרק ב, מתוך שו"ת בר אילן, מהדורת פרידברג ירושלים תשס"ו (2006).
יתרוממו החכמים וירונו הממציאים יצירות נשגבות בעולם הגדול, המביאים ברכה ליצורי תבל, תפארת נצח ותהילת עולם נחלו אנשי המדע, בהמציאם סגולות רמות, שחוללו נפלאות בעולם. המצאה אחת, שאנו מכירים אותה וכולנו נהנים ממנה יום יום, ואנו מודים להממציאים אותה היא תרופת הפניצילין ותרופת הסטרפטומיצין, שהצילו המונים לאלפים ולרבבות מיד המוות.
היהודים בעלי המדע, שהמציאו תרופות אלה, קבלו תודות עמוקות ותשואות חן על חכמתם, שהביאה חיים לעולם. אותו דבר לממציאי האטום והמימן, שהפליאו את כל העמים בהשכלתם המדעית. העם היהודי מתגאה, שזכה להוציא מבניו, אנשי שם כאלה, שיישארו לברכה בקרב עמם.
הנה רק בדברים אחדים שיש בכוחנו להבינם, יכולנו להעריך את ערכם של החכמה והמדע, ההולכים ומתפתחים מיום ליום, ואנו חייבים להרים על נס את שמו הטוב של ד"ר חיים וויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, היהודי הגדול, האיש המדעי, שנחל שלושה כתרים יחד: כתר תורה וכתר מלכות וכתר שם טוב. הוא העניק להעולם מחכמתו הנפלאה וממדעו הרם.
ויאמר בועז – חלק שני, הקדמת המחבר, מדפיס כמסוני בן עלוש קאבלה - בדפוס המחבר, ג'רבה תשי"ג (1953)
טעם למה נברא האדם על ידי איש ואשה, ולא עפר מן האדמה כאדם הראשון - שאם היה נברא עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, ואין לו קורבה עם חברו וכל מי שאלים גובר להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם ובזה העולם הולך ומתמעט.
מה שאין כן בהיות האדם ילוד אישה, מתרבה אהבת אב ואם על בנים, והבנים על אבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו.
צור יעקב, בראשית, דף ט', איזמיר תרכ"ו (1866)
'ויאמר עשו אל אביו: הברכה אחת היא לך, אבי. ברכני גם אני, אבי.' -
מדוע זה רצה לברך רק את עשיו, ולא גם את יעקב? ולו יהא, כי עשו הבכור - וראוי הוא לברכה, על כל פנים, היה ראוי הוא רק - ברכה יותר גדולה, מצד היותו הבכור או מצד כי אהבו, אבל על כל פנים, האם לא היה ראוי גם יעקב לברכה? ....
כי ה' יתברך, גילה לו אז, מה שאמר כבר לאברהם - 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ולא 'כל יצחק'. כלומר, כי רק אחד מבניו יקרא זרעו... ויזכה לכל הברכות שנאמרו לו ולאברהם אבינו.
אמנם עשו, שלא ידע מכל אלה, ולא נתחזק בלבבו כל זה העניין, חשב כי - אפילו כי אביו קרא לו להיותו בכור - לברכו בברכה יותר גדולה, ולגדלו יותר מאחיו, בכל זאת מעולם לא היה אפשר לו לחשוב כי השני לא יקבל שום ברכה. לכן אמר לו 'הברכה אחת היא לך אבי?'
כלומר מה זה? - הלא כל מי שיש לו בנים רבים, הלא לכולם מאציל ברכה ורק כי להבכור או להיותר חשוב, קובע לו ברכה יותר נכבדה, אבל בכל אופן הוא מברך לכל בניו ...ולכן ברכני גם אני אבי.
הושיע ציון, פרשת תולדות, עמ' כ"א-כ"ב, הוצאת דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תש"ז (1947)
רגע אשוב אדבר אל הקורא בספרי, ומדבר בשתי לשונות ערבי ועברי, למען ימלא בו תועלת כל קורא, ואמנם מלבד ש'באלה נפרדו ללשונותם', עוד יפרדו זה מזה לפעמים גם בדבריהם ובשיחתם, כי לא ראי זה כראי זה, באיזה מקומות במוסר ומשלים שלפעמים יובא בזה מה שלא הובא בזה, ויובא בזה מה שלא הובא בזה, יען שאין מן הצורך להעתיק בערבי גם החידושים שלא יובנו להמון העם, ורק המוסר והמשלים, ולכן כדי לקשר העניין בערבי הוצרכתי לבוא בדברים אחרים, ולפעמים יושמע בכוונה שלא יובא בערבי ליוקר הדפוס, ולכן יש לו להקורא לקרוא שניים וימלא חסרון האחד מחבירו.
קרן הצבי, הקדמה, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
אין דבר שמרחיב את הדעת, הלא משוחדת, יותר מלהצטרף לבני אמונה אחרת בטקסיהם הדתיים. אבל חייבת זו להיות דעת בלתי משוחדת, רוח עדינה ורבת חסד. אחרת תהיה התוצאה ההפך משחרור והרחבת הרעיונות. לא ניתן לאף יהודי שבז לנוצרי להיכנס לבית התפילה של האחרון; אם יעשה כך, יהיה זה רק על מנת לצחוק אל דרשות שהוא לא מבין, או אל אמונה שהוא לא יראה בה כל יופי מוסרי. הבוז לדת אחת אינו הוכחה להיות דת אחרת - הדת שלו איתנה יותר. בכל דת נמצא כי אלה המשוכנעים באמיתות השקפותיהם שלהם, מוכנים לאפשר לדעתם חסד וחירות יותר מאשר אלה האוחזים רק בפטפוטים ושברים מן הדת. אני מודה לא־ל, שברחמיו אפשר לי להיות משוכנעת כל כך באמת ובקדושת אמונתי שלי, כך שלתענוג יחשב לי להצטרף אל הנוצרים בדרשותיהם. אם נחפש, נמצא בכל דרשה שיסודותיה בדת משהו שיחדור ללבבנו, דבר מה שיכה את חדריה הפנימיים ביותר של הנפש, אף על פי שהוא פונה למאמינים בישו, ושמושיעם הוא הנושא העיקרי של הדרשה. אפילו אז, דעתו של יהודי דתי וחופשי תתרחב, מכיוון שהוא יודע מדוע ובמה הנוצרי מאמין, וודאי שאם הוא ידע זאת, הוא לא יתנשא ויאשים את הנוצרים בעיוורון מכוון.
Sabbath Thoughts, The Twenty-Second Psalm, pp. 1-2, J. Wertheimer and Co., London, 1853 (מתורגם)
'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו.' - ולשון חמור ושור ידעת מפסוק 'ויהי לי שור וחמור'. ואם תראהו רובץ תחת משאו, כי לפעמים שר של אומה זו נופל תחת שר של אומה אחרת, וחדלת מעזוב לו?! - לא תאמר 'שניהם שונאים, מה לי ולהם', אלא עזוב תעזוב עימו בתפילתך. כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, 'הווי מתפלל בשלומה של מלכות'.
מצודת דוד, מצווה תפ"ט, עמ' תנ"ז-תנ"ח, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
נדרשתי לחוות דעתי הקלושה, בעניין היהודים, שנותנים חיטים ושעורים לגויים - לזרוע בשדות שלהם, ואחר כך מחלקים היהודים והגויים, החיטים והשעורים, כפי התנאים, שביניהם - מה יהיה דינם, בדין תרומות ומעשרות?
הנה ידוע שעיקר דין זה, שאם יש לגוי קניין בארץ ישראל, והמסתעף ממנו, סובל אריכות ועיון רב בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים. ואנוכי הדל באלפי, בהיותי עמוס התלאות, מטרדותיי המשונות, מכל בשר ורוח, לא יתנוני השב רוחי, ולזה אשיב בקצרה, דבר הנוגע למיצוי הדין בקיצור נמרץ...
הנה פסק הרמב"ם ...גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל, ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים - והכל מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם.
מצור דב"ש, הלכות תרומות ומעשרות, סימן כ"א, עמ' ס"ח, דפוס הרב שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תרע"ב (1912)
'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול' - ואם תאמר כיוון שלפי האמת זכו ברכוש, למה הקב"ה לא הכריח את פרעה שיתן הרכוש, ובא בעלילה לשאול הרכוש בשאלה?
ויש לומר שהקב"ה היה עתיד ליתן את התורה לישראל חָרות על הלוחות, דהיינו חֵרות משעבוד מלכויות - שאם לא היו חוטאים בעגל לא היתה עוד אומה ולשון שולטת בהם, ואז היינו אומרים שקושי השעבוד השלים ונשלם המניין מן הדין זכו ברכוש, אבל אם יחטאו בעגל כמו שחטאו זה יגרום שילכו בגליות אחרות לפי שלא נשלם המניין במצרים, ואם לא נשלם - אין הרכוש זכות לישראל.
אשר על כן ציווה שיקחו הרכוש בדרך שאלה, להיות להם לעיניים - שהכל תלוי בידם, שהרכוש אינו בהחלט ברשותם, אלא תלוי ועומד - אם יחטאו.
זכר דוד על התורה, לפרשת בשלח, עמ' ס"ג-ס"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
מה ראה יצחק לברך את עשיו יותר מיעקב, וכי עולה על דעתך, שהיה שונא, חס ושלום, את יעקב ... יצחק היה סובר שיעקב שהיה עוסק בתורה, אין צורך לו לברכה, שהתורה עולה למעלה, ומלמדת זכות עליו, ולא רצה לברכו, אף שלא היה צריך כדי שלא יסמוך על הברכה ויבטל מן התורה, מה שאין כן עשיו, שאין לו תורה לכך צריך הוא ברכה.
ספר תורת המלך, דרוש י"א, דף ו', המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
גלוי וידוע שכל הניגונים שהספרדים בני ארצות ערב מנגנים, כולם של הערבים, וכן כל הניגונים של יהודי אשכנז ואירופה מועתקים מהגויים, הניגונים שהיו אבותינו מנגנים במקדש נשכחו, ואין אתנו יודע איך היו, ואין לנו זכר מהם, ואמנם נראה שמי שיודע את המילים של הניגון בערבית והם שירי עגבים, אסור לו לנגן אותם בקדיש וקדושה, פן יהרהר במלים שבשיר, ותטנף מחשבתו, אבל מי שיודע רק את הניגון בלי לדעת המלים של השיר שעניינם דברי תועבה, אין בזה שמץ של איסור.
חמדה גנוזה, חלק ב, אורח חיים, סימן לח, עמ' קטז-קיז, חמו"ל, ירושלים, תש"ס (2000)
נשאלתי על ענין שמן הנקרא בפי כל "זית אלמחרוקא" (שמן שרוף) והוא כי בימים האלה בעתותיי מלחמה שכל בתי הבד הם תחת יד הממשלה ומתחלק השמן לפי הנפשות, המציאו הגויים המצאה להוציא שמן בבית בלי בית הבד, ולמוכרו בשוק שחור, והוא שכותשים הזיתים במכתשה וממעכים אותם במים, ואחר כך מבשלים הכל בכליהם, ושמן צף למעלה ומביאים למכור. ואם בשל באותו שמן מה דינו של התבשיל והכלי שנתבשל בו. ...
ובפרט בשעת הדחק כבזמנינו שאין שמן זית מצוי מותר לקנות השמן הזה מן הגוי, ואף אם נעשה למכור לבני העיר מותר שרוב בני העיר הם גויים ועל דעת זה עשה, ולא הוי כאומר: בשל לי.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' לח -לט, סימן כ"ב, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
בהיותי בעיר ואם בישראל טראבלוס המערב ...ראיתי כי במוצאי שבת בבית הכנסת, השליח ציבור מברך ההבדלה, מברך ברכות הבשמים והאש, גם כל הקהילה הקדושה כל אחד ואחד מברכים - כל אחד לעצמו, ברכות הנזכרות למעלה, גם בבית נוהגים כן, והיה הדבר אצלי תמוה, שאין כן מנהג ירושלים תיבנה ותיכונן ושאר ארצות הקדושות, גם בעיירות אשר שם הייתי. ...
כיוון שזו מחלוקת של רבינו אפרים והטור, ויש מרבותינו שסוברים שכגון זה הוא ברכה שאינה צריכה, נראה שיותר טוב לברך דווקא הבעל הבית, ויוצאים בני ביתו,
פני דוד, חלק אורח חיים סימן ב', דף ה' עמ' א', הוצאת שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ד (1924)
'אם בניך מקבלים את המילה - הם נכנסים לארץ, ואם לאו - אינם נכנסים' - שכוונת הקב"ה היא כדי שלא יהיו ישראל כפויי טובה בנתינת הארץ.
'אם הם מקבלים את המילה' - וצריך לומר מטעם: כדי להחליש כח התאווה והיצר, וקשה - אם כן, גם כן לאומות העולם היה לו לצוות על זה, שגם הם קבלו על עצמם ז' מצוות, ובתוכם העריות.
וצריך לומר: משום שעמדו, ולא קיימו הז' מצוות, עמד הקב"ה - והתירם להם, ולכך אינם צריכים למילה. ואם כן פירוש הפסוק: 'ראה ויתר גויים' - היינו התיר להם ז' מצוות, אבל ממונם לא הותר. ...
והקב"ה בתורת חסד נתנה לנו, ואם כן צריך להחזיק טובה להקב"ה שהעבירה מז' עממים ונתנה לנו. ומשום זה הקפיד ותלה כניסת ארץ ישראל בהמילה.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד י"ב. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי'. - וכל זמן שישראל עוסקים בתורה אינם מתייראים משום אומה ולשון.
וכמו שדרשו חז"ל בפרשת קדושים על הפסוק: 'בני אם תקח אמרי ומצותי תצפן אתך - משל למלך שאמר לבנו צא לפרקמטיא (מסחר). אמר לו: אבא, מתיירא אני מן הליסטים. מה עשה אביו? - נטל מקל וחקקו, ונתן בו קמיע ונתנו לבנו ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואין אתה מתיירא משום בריה.
אף כך אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל בני, עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה. לכך נאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'.
לב דוד- כרך א', עמוד י"ד. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
גדול השלום שהוא קודם למלחמת הרשות, שנאמר: 'וקראת אליה לשלום', וכל דרכי התורה הם מיוסדים על השלום שנאמר: 'דרכיה דרכי נועם', ואפילו העליונים אינם מתקיימים אלא בשלום שנאמר 'עושה שלום במרומיו'. ... אבל עיקר אהבת השלום צריך שתהיה מלב ונפש ולא תהיה אהבה חיצונית אחד בפה ואחד בלב, שיראה אדם אהוב נאמן, וליבו בל עימו, חורש מחשבות אוון מלא מרמות ותוך. הלא הוא בוחן לבבות. הוא יבין מחשבות אדם ותחבולותיו.
'ויאסוף דוד- עמ' צ"ח הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
עוד נדבר על עניין השיחה בבית הכנסת, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהשטן מקטרג בתוקף על עבירה זו, שאפילו אומות העולם אינם מדברים בבתי תפילתם, וכביכול בשאר עבירות אומר שעל כל פנים, ישראל טובים יותר מאומות העולם, לא כן בעבירה זו, וכמו שפירשו בזה כוונת הכתוב: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - שבכל עבירה ה' יתברך 'לחם לכם' נגד המקטרגים, רק בתנאי ש'אתם תחרישון' בבית הכנסת, ולא תשיחו שיחה בטלה.
והנה שיש להליץ ולהשיב, שיש חילוק גדול בינינו לבין בית תפילתם של אומות העולם, כי תפילתם היא קצרה כמו רגע, ואין ממתינים למניין, אלא יכנס, יכרע ויצא. ועוד, שהם נכנסים רק הזקנים ממרים שתשש כוחם, וגם עושים תפילת כמו ניגון, שקורין שרשרת המסבחה, ולהתענג שותקים. לא כן אנחנו: מתפללים תפילה ארוכה והגונה, וענית אמן יהא שמיה רבה, וקדושה, וממתינים בבית הכנסת על הקהל שיבואו, וגם באים בנערינו ובזקנינו, ולא יבצר שלא יצא מפינו איזה דברים.
דורש טוב לעמו, דרוש א', דף ג' עמ' ב' - דף ד' עמ' א', דפוס בית האוצר העברי, ג'רבה, תשל"ו (1976)
לנצח ברעיוננו ישאר חקוק, המאורע ההיסטורי המיוחד במינו של המהפכה והמרד הגדול, אשר חוללה אומת צרפת להדוף את ממשלת הזדון מארצה, ותכריז על שוויון זכויות לכל אנשיה בלי הבדל גזע ודת. ומזה היתה תוצאה ותופעה גדולה, לאחינו בני בריתנו, החונים בארצה, אשר סבלו במידה נפרזת מלחץ אנשי השחץ ומזרמי להבות של הכנסייה האכזרייה. התוצאה היתה עוד יותר ענפה ומסועפת כאשר הלכו בעקבות צרפת גם שאר העמים הנאורים, והניחו בעתם גם הם ליהודי ארצם, כי מגלגלים זכות על ידי זכאי, ומאז היתה אורה והרווחה כמעט לכל יהודי אירופה. והמלכות האדירה הזאת, האוחזת בחוקיה הישרים, לא חשכה גם ממנו לשד חרותה כי הניחה לנו מכל רדיפות אויבינו ולא נתנה להם לבצע את מזימת לבם הרע. גם כן מודים אנחנו וחדורי הכרה עמוקה ואסירי תודה אנחנו למלכנו מלך מרוקו, איש חסד ונדיב רוח אשר עזר לנו להנחתנו והודות להשפעתו הרבה ולטוב לבו הטהור, זכינו לחופש גדול בהנהלת והדרכת חוקי תורתנו, אשר על פיה אנחנו חיים.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, נאום בשביל ראב"ד, עמ' 52-51, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
אח שקט ושליו הייתי בביתי, בעושר וכבוד נתגדלתי, בבית אבי ובארץ מולדתי, 'שבת אחים גם יחד' ישבתי, עם בני גילי ובני משפחתי, ובישיבת בית אבותי ה'יושבי על מידין' למדתי, ובכל זאת עול גלות בני ישמעאל לא סבלתי. ורוב תלאותיי עמהם בהקדמתי לספר 'דרך האמונה' סיפרתי.
זרע אמת, הקדמת והתנצלות המגיה, דפוס אליעזר מנחם אוטוליגני, ליוורנו, תרי"א (1851)
אתה נוצר האדם, תיתן בידינו כח לנצור אורחות משפט, ותשים בלבנו דרכי אהבתך ויראתך בלבב שלם, המה יוסיפו אומץ אל יחידתנו. אתה אשר עיניך משוטטים ברגע קט בכל הארץ כולה, תזרע, בלב כל יושבי חלד, זרע השלום, לאהוב איש את אחיו, ואיש ברעהו ידבקו כאחים ורעים נאמנים וטובים, כולם כאחד, ויקריבו לפניך יחד כולם, שירי אהבתך והכרת טובתך אשר נתת מהודך עליהם.
בן זקונים, חלק שני, עמוד ע"ה, הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
כל בר דעת ותבונה עליו לשים לב לדבר זה מאוד מאוד - להיות מקחו וממכרו באמונה עם כל אדם, ולא יטעה שום אדם, לא יהודי ולא זולת יהודי, ולא יאמר בלבו: זה גוי ומותר להטעותו ולרמאותו. אלא ישים לנגד עיניו דברי חכמינו זיכרונם לברכה שאמרו: 'גזל הגוי אסור', ואיסורו יותר גדול מאיסור גזל היהודי, כי היהודי סולח ומוותר, מה שאין כן הגוי.
מגדנות לחזקיהו, מוסר השכל, פרשת כי תצא, עמ' קצו, דפוס אשל, תל אביב, תש"ל (1970)
'ואהבת לרעך כמוך' - ודבר זה לאהוב איש את אחיו, ולבוא לעזרתו, לא נצרך בין ישראל לחברו, אלא גם עם שכננו - האינם יהודים, צריך להיות עמהם, באהבה ולרדוף שלומם וטובתם, ודבר זה מלבד שהשכל מחייבו, גם התורה הקדושה, אשר דרכיה דרכי נועם, היא מחייבת אותנו על זה.
הלא המצרים הרעים, בני חם עובדי עבודה זרה, אשר ענונו למרבה, ולא הניחו עבודת פרך אשר לא העבידו את אומתנו כידוע, על כן זה צוותה התורה שתתעלה שלא לשנוא אותם יען מה, יען כי גרים היינו בארצם. על אחת כמה וכמה על האומות שבזמנינו, שלא עובדי עבודה זרה, ויושבים בארצותם כגרים ותושבים באין מכלים. דבר שוודאי חייבים אנו להיות איתם באהבה וחיבה.
ואם חלילה הם בצרה, מחויבים אנו גם כן להשתתף בצרתם ולהצטער עליהם ...באופן שאדרבא לכל האומות זאת חובתנו לאהבם, כאהבת איש לאחיו, ובזה יכירו וידעו, שיש לנו תורה תמימה, המדריכנו בדרך אמת, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו.
דברי יחזקיהו, עמ' קנ"ו-קנ"ז , דפוס השלם לרבי עזרא חיים מדמשק, ארם צובא, תרפ"א (1921)
'תמכור עמך בלא הון' - ולדעתי אפשר לפרש על פי מה שכתוב: 'אני מדבר בצדקה רב להושיע' - שעל ידי מצוות הצדקה מתקרבת הגאולה, וזה: 'תמכור עמך בלא הון' - שזה סיבה שישראל בגלות, מכורים ביד אומות העולם. 'בלא הון' - מסיבת שאינם נותנים צדקה כראוי מהונם, שעל ידי הצדקה מתקרב פדותנו במהרה בימנו אמן.
באר לחי, חידושים על התנ"ך, דף קי"א, עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888)
'ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד' - באומרו לא ישתוק, שיברכנו כאמור, ויאמר לאביו: 'ברכני גם אני אבי', תיבת 'גם אני' יתירה, הורה אף שיעקב צריך ונטל הברכות, לא מפני זה תדחה אותי מכל וכל.
גם אני בנך, ברכני ברכת אחרת, כאשר עשה אביך לישמעאל שהתפלל עליו עד שאמר לו ה' יתברך 'וישמעאל שמעתיך', אף שהיה רשע.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ב', יוסף לקח, פרשת תולדות, עמ' ק"ו, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
ששלח יעקב אצל עשיו מלאכים ממש, לאיזה תכלית עשה זו? - ודי בשלוחים שלו! - שרצה לרמוז לו כמה גדול הוא השלום. והוא שכתבו בירושלמי, שהמלאכים חציים אש וחציים מים, ועושה שלום במרומיו עשה המלאכים כן, להראות שטוב הוא להיות בשלום - וזה רצה לרמוז לו לעשיו, שיהיה עימו בשלום עיין שם.
נמצא שעיקר תאוותו של יעקב היה - לעשות שלום עם עשיו, וכבר ידוע משל שאמרו רבותינו ז"ל, במה אברכך? אם בבנים - יש לך, אם בעושר - יש לך. והנה בזה הוא מובן – שנתקשה במה שנאמר, שאיזו ברכה היה צריך יעקב? והלא בנים היה לו, ועושר גם כן היה לו. מה היה רוצה?- שלום. לזאת אמר ברכת כוהנים , דהיינו 'וישם לך שלום' - שיהיה לו עם עשיו אחיו, שזו הייתה תאוותו.
חיים מירושלים עמ' 265 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
אין לגויי ניכר בזמנינו - דין עובדי עבודה זרה. לכן גם אילו הייתה יד 'ישראל תקיפה', לא היינו חייבים בשום פנים, לנהוג בגויי זמנינו, כדין עובדי עבודה זרה. ולכן כל מכלול היחסים שבין ישראל לנוכרים, הן בארץ והן בחו"ל, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה 'מפני דרכי שלום' בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית - אין הם יותר עובדי עבודה זרה. ולכן - פרנסתם, ביקורי חוליהם, קבורת מתיהם, ניחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להיעשות מתוך חובה מוסרית.
עשה לך רב, חלק ט', שאלה ל, עמ' ע"ג, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום' - כלומר כי הנה השלום הוא הצדיק.
טור ברקת, אורח חיים הלכות מגילה דף ת"מ, אמשטרדם, תי"ד (1654)
'בקראי ענני א-לוהי צדקי' - ראשי תיבות: אצבע ... שאם הקדוש ברוך הוא יענה את ישראל בעת קראם אליו, אז ידעו כל האומות כי 'אצבע אלו-הים היא', כמו שהודו בזה חרטומי מצרים, וכן בימי אליהו שענו כולם ואמרו ה' הוא האלוהים.
נורא תהילות, עמ' י"ז א' ,דפוס דוד עידאן, ג'רבה , תרפ"ה (1925)
רבים מההמון קל בעיניהם איסור גזל עכו"ם - והם טועים, שהוא איסור. וכשידע - יש חילול ה' גם כן.
וכתב רבינו יהודה זכרונו לברכה: שישראל גנב מעכו"ם - ולא ידע, ואחרי מותו, השר שלו הגיד לו, ותבע דין, וגזרו על ישראל גזרה רעה, ועוון גזל חמור מאוד.
כיכר לאדן, מסכת דרך ארץ זוטא, פרק רביעי עמ' קס"ד, הוצ' יהדות התורה, ירושלים, תש"ן (1990)
מחזיקים הם בבריתי, לשמור ז' מצוות בני נח כהלכתן, שנצטווינו בהן בסיני זהו אומרו: 'מחזיקים בבריתי' - מה שכרם? ... 'והביאותים אל הר קודשי, ושמחתים בבית תפילתי' - ששמחה יהיה להם, להיותם נענים בתפילתם, שיתפללו בבית ה'.
באור החיים, דרושים על התורה, דרוש לכבוד השבת, דף צ"ז, עמוד 194, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני'. רש"י: גר מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם. ומדרש אגדה אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא: לזרעך אתן את הארץ הזאת. ...
ומה שכתב רש"י, זיכרונו לברכה, בפרשת לך לך גבי: 'והכנעני והפריזי אז יושב בארץ - ולא זכה בה אברהם עדיין' - ומשמע כל זמן שהכנעני בארץ אינו זוכה בה ליטול אותה מן הדין. שונה שם, שבאותה שעה עדיין לא היה לו זרע, וה' אמר לו: 'לזרעך אתן' וכל זמן שלא היה לו זרע, הכנעני והפריזי היושב בה מתחילה, זוכה בה יותר מאברם, שרוצה לזכות בה עתה מכוח זרעו, אבל עכשיו, שכבר נולד לו זרע וכבר זכה בה, אף על פי שהכנעני והפריזי קיים, יכול ליטול אותה מן הדין. ...
וזה דוחק, שהכתוב השיבם שם לפי שיטתה,
שהיו אומרים שלוט הוא במקום זרעו. ועוד, שמה שלא זכה בה אברהם אבינו, זיכרונו לברכה, משום שעדיין הכנעני מתבקש לו זכות. וכתוב: 'ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'. ואפשר לתרץ שוודאי אברהם זכה בה והיא קנויה לו בחזקה, ואת המקום אשר יבחר בו יקריב אליו. אך אין לו זכות לגרש יושבי הארץ. רק להיות כאחד העם לדור ולקבור ככל אוות נפשו.
חפץ חיים, ספר בראשית, פרשת חיי שרה, דף כג עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
'מפרנסים ומכסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום'. עד כאן. ומה שכתב רבינו 'עם' לכאורה שדווקא עם עניי ישראל, אבל אם היו לבדם - אין מפרנסים, לכאורה מדברי רש"י, שכתב עיין מה שפירש בגמרא: וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום, וכתב רש"י: 'אם מצאום הרוגים עם ישראל' - משמע שאנו צריכים - עם מתי ישראל. גם בפרנסה הדין כן.
אך הר"ן (רבינו ניסים גירוני), זיכרונו לברכה, כתב על דברי רש"י, שלאו דווקא, נקט שהוא הדין כשמצאו מתי גוים לבד - מתעסקים בהם מפני דרכי שלום, והביא ראיה לזה מירושלמי, שלא שנו 'עם' בכל אלו כלל. עיין שם. ואם כן לומדים מכאן ש'עם' שנשנית בברייתא, לאו בדווקא היא, ומפרנסים עניי גויים לבדם מפני דרכי שלום, וכמו שכתב בירושלמי, וכמו שכתב הר"ן.
נוכח השולחן חלק יורה דעה סימן י"א
כתב מהר"ש גאון, זיכרונו לברכה, שבמקומו נוהגים דין חזקה בעניין עושי הגבינה, שאין אדם נכנס בכפר שהחזיק בו חברו לעשות גבינה. ונוהגים חזקה זאת כשאר דיני החזקות שכל הנכנס בגבול חברו עובר על חרם גמור שגזרו הקדמונים, זיכרונם לברכה. וכן נוהגים פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, חזקה זאת בעושי הגבינה בכפרי הגויים. וכן נוהגים דין חזקה בקוני האתרוגים בכפרי הגויים לצורך החג. ונוהגים בחזקות אלו להוריש ולהנחיל למכור ולקנות כח וזכות החזקה. וכמו שנוהגים בעיר ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, בעניין חזקת שירות גביית מכס המלך.
ארץ החיים, עמ' 597, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
אם יהיה לו לאדם מישראל, איזו תביעה וטענה באיזה אופן שיהיה עם איזה אדם מאומות העולם, שבתחילה יבקש ממנו בשלום ובמישור ובפה רך, ולא לבוא עליו בעקיפין ובכעס ובאכזריות, אפילו עם הדין עמו, וילמוד דרך ארץ תוכחות מוסר מהקב"ה, שהוא מלך מלכי המלכים, ועם כל זה לא בא אל פרעה בתחילה באכזריות כי אם בדרך שלום, ששלח למשה רבינו עליו השלום בשליחות ובמיתון.
דרכיו למשה, עמ' ל"א, הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תש"ס (2000)
'למנצח לבני קורח מזמור, כל העמים תקעו כף'. - ירמוז ליום ראש השנה שתוקעים מאה קולות, והוא יום שכל העמים עוברים לפניו כבני מרון, ואלו התקיעות נעשים כדי לשבר הדין, ואלו כל העמים היו יודעים תרועה, היו צריכים כולם לעשות כן אותו היום, הואיל וכולם תלויים בדין.
ולא נצטוו כי אם ישראל, שהם כללות כל העולם וכל הימים כי בזכותם הם מתקיימים, המה התוקעים ומריעים כפי הדין ושמחים באותו יום, ככתוב בעזרה, על כי בטוחים שהקדוש ברוך הוא יכתבם בספר חיים וימחול להם עוונותיהם. וזהו אומרו: 'כל העמים' - שהם ישראל הכוללים ונידונים באותו היום עם כל העמים תקעו כ"ף קולות, שהם מאה.
החיים והשלום בתוך אורי וישעי, עמ' י"ח, בני ברק, תשס"א
'הן כסף, אשר מצאנו בפי אמתחותינו, השיבנו אליך מארץ כנען, ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב' - עיין פירוש רש"י שכתב: 'זה אחד מעשרה קלים וחמורים האמורים בתורה וכולן מנויים בבראשית רבה'. עד כאן לשונו. ויש להקשות ולפרק הקושי מקל וחומר: מה לכסף אשר מצאו בפי אמתחותיהם, שהשיבו משום שאינם צריכים לו, שהם עשירים, אבל הגביע הוא דבר יקר המציאות ואפילו עשיר נפשו מתאווה אליו. אם כן אין זה קל וחומר, ונראה לי לפרש שקל וחומר זה פירושו: 'הן כסף אשר מצאנו' - ובדיננו אבדת אחיך דווקא לא תוכל להתעלם אבל של גוי מותר, ואפילו כך עשינו לפנים משורת הדין 'והשיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב' - שהגנבה אמרה התורה: 'לא תגנוב' סתם אפילו גוי. אם כך נכון לדרוש בקל וחומר.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, פרשת מקץ, עמ' 19, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'מלבוש שצורתו שווה לשל גויים וערלים, מותר לישראל ללובשו אם הולך לדבר מצווה, ואפילו אם יש בדבר ספק נפשות'. - הרב סמא דחיי, חלק יורה דעה סימן ז.
ובזה הליץ טוב הרב עזריאל דאיינא על הרב שלמה מולכו, שהיו מרננים אחריו שהיה הולך בטכסיס גויים, שאין איסור רק כשעושה להידמות להם ולא לתועלת ידועה, אבל כשעושה כדי להתראות לפני המלך והשרים, ולא יהיה נבזה ולא נמאס בעיניהם - יפה עושה.
קופת הרוכלים, חוקות הגויים, עמ' 63, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
רבי ישמעאל אומר: הוי קל לראש, ונוח לתשחורת, והוי מקבל את כל האדם בשמחה. –
ועוד נראה לפרש 'הוי קל לראש' - פאר ראשך - אביך ואמך, שותפים בך עם בוראך, הקל עצמך מאוד מאוד כנגדם וכבדם, והתיירא מהעונש שיבוא לך אם אתה מזלזל בכבודם. ...
'ונוח לתשחורת' - שיושחרו פניך מפני הזקנה ככתוב: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך'. 'והווי מקבל את כל האדם בשמחה' - שלא תתקוטט עם כל בר אדם, ואפילו עם הגוי בשוק - שזה בכלל כיבוד אב ואם, ואפילו לאחר מותם, ככתוב בספר החרדים 'שלא יתקוטט עם שום אדם, שלא יחרפו מולידיו'.
וזאת ליהודה, עמ' נ"ג א, נ"ג ב, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן, פאס, תש"ז (1947)
'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה' - אבל דעי לך שעיקר השמחה אשר תשמח לא תהיה על התועלתיות הנמשכים לך מהגאולה, אלא במה שימשך ממנה לקדש שמו יתברך, דהיינו: 'ונלוו גויים רבים אל ה' ביום ההוא והיו לי לעם' - כי אז יתקיים מקרא שכתוב: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'.
שבות יהודה, עמ' 236, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
הקיבוץ הנבחר והמאושר יעשו את ארצנו הקדושה ארץ החירות, ויקראו דרור בארץ לכל יושביה, מבלי הבדל דת העם. כי כל העמים ילכו איש בשם א-לוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו לעולם ועד.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, שיבת ציון, עמ' 664, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
'יעקב ועשיו חלקו העולמות משהיו במעי אימם' - והעניין צריך פירוש כי מי זיכה להם העולמות עד שיחלקו אותם, אבל העניין שעשיו תחילת יצירתו הייתה - על דעת להיות צדיק. מתעסק בהצלחות עולם הזה ויהיה מחזיק ביד יעקב ללמוד תורה - 'ויעקב איש תם יושב אוהלים', ויהיו כמו יששכר וזבולון - שעשיו יזכה לעולם הבא על ידי יעקב, ויעקב יזכה גם לעולם הזה על ידי עשיו.
שבט יהודה, עמ' קי"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
המוסר הבסיסי הוא אוניברסלי, והוא מכונה 'דרכא דארעא', או 'אורח ארעא' בארמית, כלומר, אותה התנהגות טבעית של האדם הטבעי כדי שניתן יהיה לחיות בחברה האנושית, פשוטו כמשמעו. קודם כול עליי להכיר שאני נבראתי ושאני מקבל את היש שלי מהבורא. ...
במקביל עלי להכיר שהאחר הוא גם כן בריאה של אותו בורא ומוטלת על שנינו משימה משותפת והיא לפתור את משוואת האחווה, תוך כיבוד הדדי בין שני 'אני שווה ערך, בלי ניסיון להפוך את האחר לאובייקט או לכפות עליו יחס של אדון-עבד. ...
ישנו מוסר אצל אומות העולם, בעיקר אצל חסידי אומות העולם שהבינו את חשיבות אימוץ וטיפוח אותם ערכים שהם בבחינת הקדמה לקדושה. יש לאותם חסידי אומות העולם שאיפה כנה לבנות חברה אנושית בה האחר מוגן ויכול לחיות.
סוד מדרש התולדות, א', מלכי צדק, עמ' 199-200, דפוס דודו, קריית ארבע, (או ספריית חווה, בית אל) תשס"ט (2009)
'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - כאשר יש גזירה על ישראל, הקדוש ברוך הוא מוצא לעם ישראל זכויות ודברים מיוחדים שיש בהם, ואז מתבטלים הגזירות ובזה עם ישראל נקראים עם סגולה.
וידע שפעמים, יש מהמון העם אשר כנראה מחוסר ידיעת האיסור, מדברים דברי חולין בבית הכנסת וזה דבר חמור מאוד, ומזה חלילה יכול להיות קטרוג על עם ישראל, שהגויים בעת התפילה שלהם לא מדברים, וזה שאומר: 'ה' ילחם לכם' - כלומר הקדוש ברוך הוא בכל גזירה רעה, רחמנא ליצלן, ובכל דבר, 'ילחם לכם' - להזכיר לכם זכויותיכם ולבטל הגזירה. אבל מה שמוטל עליכם זה: 'ואתם תחרישון' - שתקו בבית הכנסת ולא תדברו דברי חולין.
שבט יהודה, עמ' ס', הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
נמצא לגבי איסור מתנת חינם לעכו"ם ממה שכתוב 'לא תחנם', וממה שכתוב 'או מכור לנכרי' - דווקא במכירה. וכתבו הפוסקים ז"ל שאם היה מכירו - מותר. ולפי זה כל שכן בריבית של נוכרי, שאם היה מכירו, מותר להלוותו ללא ריבית, ואין מצווה, שלא גרע ממתנת חינם.
לחם יהודה השלם מצווה קצ"ח, עמ' מה' דפוס הוצאת שער, ירושלים תשמ"ו, (1986)
אומות העולם חכמתם ועוצמתם מעצמם, לכן כל מה שהדורות היותר מאוחרים הם יותר חכמים ומפותחים, ולכן הצעירים שלהם יותר חכמים ונבונים.
מה שאין כן בעם ישראל, שכל תורתם וחכמתם מהר סיני לכן כל מה שמוקדם יותר, חכם ונבון יותר, וזה אנו רואים בחוש מתורתם של ראשונים כמה הם עמוקים, ובדבריהם הקצרים גנוזים שם כל פלפולי האחרונים, מפני שכל מה שקרובים יותר להר סיני, שממנו קיבלנו את התורה, הם יונקים מהשורש, יותר מכוונים לאמיתה של תורה.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קפ"ט. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
לצורך העניים המרודים היתה קופה מיוחדת, 'קופת מזון'. מידי שבוע בשבוע, בימים חמישי או שישי בבוקר, היו כמה מבני העדה, מהמכובדים שבהם, עוברים מחצר לחצר ומכריזים: מזון. מזון. וידעו דיירי הבתים שקריאה זו מופנית אליהם, לתת צדקה כפי יכולתם לכבוד השבת. מכסף זה היו נותנים לעניים צנועים, לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, וידועים כדלים.
גם כסף 'הארדייה' בערבית - כלומר: האדמה, שהיו גובים, מולא שלום באיבבא פינחסוף, זיכרונו לברכה, ומולא ציון חי מלאיוף הכהן, זיכרונו לברכה, מהישמעאלים, שהיו באים אל השווקים, הגדול והקטן למכור הפירות והירקות, שהיו מביאים בימי השבוע, ובעיקר בימים חמישי ושישי. וגובים מהם 'ארדייה' - כלומר: כסף עבור האדמה, שעליה היו שמים הם יבולם ומוכרים אותם ליהודים. כסף זה היה אף הוא נחלק בין עניי העדה. גם הוועד תמך בצנעה באלה, שמצבם הקשה היה ידוע, בעיקר לאלמנות, ליתומים, לנכים וזקנים. והיה זה סכום חודשי או שבועי, שאליו ציפו אלה מעוטי היכולת.
גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 111-110 , הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'קומה א-להים שופטה הארץ כי אתה תנחל בכל הגויים' - אחר שהשופטים, אין שופטים דין אמת, צריך אתה שתשפוט הארץ, ולהציל עשוק מיד עושקו, ולכן 'קומה א-להים ושפטה הארץ' - כלומר: דין עני ואביון, שבכל העולם. ולא רק אני מצטער על עוול עניי ישראל, כי גם על עשוקי עניי אומות העולם, אשר דייניהם מעוותים דינם, גם אני מתפלל עליהם שתשפוט אותם, כי באמת אתה ה' כל הגויים נחלתך, ואתה בראת אותם, וציווית אותם על הדין, שהיא אחת מ-ז' מצוות שציווית אותם, לכן עליך לנקום נקמת העשוקים כולם ולקיימם ע"י המשפט.
מאיר טוב - תהלים, ע"מ 397, פירוש לפרק פ"ב פס' ח', הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002).
שולחן ערוך: אין לשים מצות מצווה, ולא אופים אותה, על ידי גויים.
ומנהג מצרים לאפות אותה על-ידי גוי, כשאין בנמצא ישראל אומן, ויש להם על מה שיסמוכו. ... והן כהיום להיות שאינו נמצא ישראל שיתעסקו, נהגו שאף בלישה ועריכה וקטיפה, הכל על-ידי גויים, ודווקא ישראל עומד על גבם, להיות שאי אפשר בעניין אחר.
מנהגי מצרים, אורח חיים, סימן מז, עמ' טז, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
ההסכמה שעשו קצת מהקהל לומר לסגור החנות שפתח ... מטעם שנראה להם, שיש היזק לבני רשות הרבים, מפני שהמקום ההוא שבו פתח החנות מעבר לארבע רוחות העולם, ומתקבצים שם בני ברית, ושאינם בני ברית, וכשהחנות קבועה שם למכור ולקנות, מתקבצים שם יותר, ונמשך להם היזק יותר. וגם הנשים העוברות לבית הטבילה, מוכרחים לעבור דרך שם, ועוברות על הגויים הקונים מבעל החנות, וצריכים לחזור ולטבול, ולפעמים תימנע טבילתם מחמת הגויים, שיהיו שם. ...
עמדנו על ההסכמה והטעמים הנאמרים בה ... וראינו שהיא בנויה על קו תהו ואבני בהו, ואין להם שום טעם ברי ... לסגור חנותו, שעשה ברשות הרבים, מקום עוברים ושבים, שאם לא יעשה החנות שם, היכן יעשה אותה?! - ואדרבא הוא מקום מוכשר להחנות, כיוון שהוא רשות הרבים, ומקום עוברים ושבים, ולמנוע ממנו מחייתו כדי לקפח פרנסתו, על מגן ודאי הוא, שאין להם רשות לקפח פרנסת בן אדם כדי להפיק רצונם, שזה לא אמרה אדם מעולם.
וההיזק שנראה להם שנמשך מהחנות לבני רשות הרבים, לא ראינו שום תוספת היזק נמשך אפילו לדבריהם, כיוון שהמקום הוא מעבר לארבע רוחות העולם, ויש בו עוברים ושבים, בני ברית ושאינם בני ברית, אם כך מה יתן ומה יוסיף, עשיית החנות למכור שמן זית וחמאה ודבש במקום ההוא, אחר שהוא כבר מקום מוכן לעוברים ולשבים, והוא שוק גדול. ...
ואין זה כי אם תואנה היא מבקשים, ועלילות דברים כדי להגדיל המדורה ולהדליק האש להרבות קטטות ומריבות עם בעל החנות, אם יש להם איזה ניגוד עמו אם לא, מצאו לו עילה ושתיתה כדי לעשות מחלוקת כמנהגם - כי לא מצינו שבני העיר יכולים לעכב על היחיד, שהוא מהם, שלא לקבוע חנותו ברשות הרבים כדי להתפרנס. ... וגם לא מצינו שמפני בית הטבילה, נמנע החנות מהעיר, מפני שעוברים הנשים על דרך החנות, ומעשים בכל יום בכל המקומות.
תקפו של יוסף, חלק ראשון, סימן כ, עמ' כ"ג, הוצ' אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תקפ"ג (1823).
אם יכול שום ישראל לישבע לגוי לשקר, שאינו יודע בשום עדות כדי להציל את חברו? תשובה: אם תבעו הגוי להעיד רשאי הוא להעיד לקיים משפטי התורה על קו היושר והאמת.
שו"ת דברי יוסף, עמ' פא, סימן קיג, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
'אל תהי בז לכל אדם' - פירוש: אפילו גוי, כמו שכתבו התוספות שאדם הוא ישראל דווקא, והאדם הווי גם גויים, וזהו: 'כל אדם' - בין בלא ה"א דהיינו ישראל בין בה"א דהיינו גוי.
והטעם כמובא בתנחומא: 'תשב באחיך' - שהוא עשיו, 'תדבר' בלשון הרע, לסוף 'בבן אמך' - שהוא בבן אומתך 'תתן דופי', כי על ידי שתרגיל לשונך לדבר על גוי תדבר על ישראל שהוא רשע, כי תדמה שהכל אחד, ואחר כך על בינוניים ואחר כך על צדיקים, וזהו לבסוף 'בבן אמך', כלומר בהדרגה יבוא הדבר בסוף ליתן דופי בבן אמך, וזהו: 'שאין לך אדם שאין לו שעה' - כי לא יישאר אדם בעולם הזה, שאין לו שעה שתדבר עליו לשון הרע.
בתי אבות, עמ' ע"ג, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006)
עובדי עבודה זרה, כי אפילו שהמה מוטעים בדרכם ויקראו א-לוהים ללא א-לוהים. עם כל זה, הלא העילה בזה, היא מפני שחושבים על העבודה זרה, שזוהי הא-לוהים האמיתי, חס ושלום, ואם כן הלא בין כך יתכבד שם א-לוהי האמת, וזהו 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 123. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989.
'קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ' - הנה ידוע מה שמפורש שהגזרה לא תבוא בעולם אלא על הגזל. והמס הוא בכלל גזל, כי מי שייתן פחות מערכו נקרא גזלן. ולזה אמר: 'כל בשר' - שזה הוא כבוד לממשלה.
וזהו: 'כל בשר' - כבוד לממשלת בריטניה שתעשו רצונה, ולמה צריך? - שתזכרו קודם בוא האינגליז, מה עשו בישראל. 'והנני משחיתם את הארץ' - שרצו לאבד לכל איש, לזה אמר: 'כי מלאה הארץ חמס'. ראשי תיבות: חסד מס. שכל זה בא לנו כל הצרות מכוח הגזל של המס, שכל אחד היה אומר: למה אני אתן זה הסך עבור חברי היותר עשיר?!
דבר יוסף, עמ' 310, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'אך סוררים שכנו צחיחה' - רצה לומר: אותם האומות, המשעבדים את ישראל ומענים אותם, ימנע מהם השפע, ויישארו בחוסר כל. 'צחיחה' - כמו צחיח סלע. אבל, נאמר במילת 'אך', לפי שנמצאים באומות העולם חסידים, ולפיכך חילק הכתוב.
עדות ביהוסף, עמ' רע"ז, ירושלים, תשס"ד (2003)
עוד שאל כבודו, אם מותר ללוות מת גוי. ידידי! דבר זה חיובא הוא, משום דרכי שלום אפילו להפחותים שבהם, וכל שכן אם הוא מחסידיהם, שיש להם חלק לעולם הבא.
אוצר המכתבים חלק א', מכתב ר"מ, עמ' ק"ח. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
שאלה: יהודי שנשתתף עם גוי בשותפות חנות בסחורה, ובכלל הסחורות שעתידים לעשות. הגוי מתעסק בבשר טריפה, היינו שעושה שאלג'יג'אש ומוכרם לגויים בזאת החנות. והן הנה מהקרן של השותפות הנזכרת. וכיוון שכן, לשאול הגיע, אם מזאת ההנאה הנכנסת בשותפות הנזכרת, אם יכול היהודי השותף ליהנות ממנה או לא. יורינו מורינו ורבינו, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... ואם כן, כאן, בנדון שלנו, שידע היהודי שהמוכר יש לו בשר טריפה, ועשה עמו שותפות, זה וודאי עשה איסור, והדין הוא למוכרם בכדי דמיהם, ולא להרוויח. והגוי ודאי שלא ציית הדין, ומוכר להרוויח. זה וודאי שאסור ליהודי ליהנות. ברם אם לא ידע, ואחר שעשה השותפות, ידע שיש לגוי בשר טריפה, זה וודאי דומה לצייד, ויכול ליהנות. ברם זהו שדווקא בבשר שנמצא בעת שעשה השותפות. ברם כיוון שגוי זה עוסק בבשר טריפה באופן השאלג'יג'אש, שבכל חודש או שניים או שלושה חודשים, לוקח בשר ועושה שאלג'יג'אש זה וודאי שאינו יכול ליהנות. והיה נראה לעניות דעתי, שאם היהודי אינו יושב בחנות הגוי, כן אם שנתן לו מעות בעסקה והוא שותף עמו, אפילו היה יכול ליהנות.
אשדות הפסגה, חלק א, יורה דעה, סימן ד, דף יז עמ' ב- דף כ עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
כלל העולה, שלא יהיה שונא לשום אדם בעולם, יהיה מאיזה אומה שיהיה, כי אין לנו עסק בענייני הדתות וכמו שכתוב: 'כי כל העמים ילכו איש בשם א-להיו ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו'. ויזהר מאוד מאוד, שלא לגרום שום צער לשום אדם, ואפילו לגנוב דעתו, וכל שכן שלא לגנוב ושלא לגזול במידה במשקל ובמשורה. וכל דבר שאינו רוצה שיעשו לו, אל יעשה הוא לאחרים. וכל מה שירצה שיעשו לו בני אדם, יעשה הוא לאחרים. כי אחר שכל הנבראים מאדם הראשון, שהיה יציר כפיו יתברך, נברא בצלם א-להים, והוא הוליד בצלמו כדמותו, ומטבע זה לא נפסל עד היום ועד סוף כל הדורות, כן יהיה תמיד, חתום בחותמו יתברך. וגם כמו שכתבנו לעיל: כי כל בני האדם הם כגוף אחד, מחובר מאברים רבים, וכל אחד צריך לחברו ... אם כן ראוי לאדם לאהוב את מין האדם בכלל.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 410, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
שאלה על מה שנוהגים הישמעאלים להוציא משקה מדקל של תמרים, על ידי שחותכין ענפי ראש הדקל, ועושין בה שביל, ותולין לה כלי לקבל כל מים היוצא ממנה, והמה מתוקים כדבש ונמכרים בשוק לשתייה במקום מים. ולפעמים עושין אותו חמוץ על ידי שמשימין מעט שאור בכלי הנתון בו מי דקלים האלו. והורגלו הישמעאלים להחמיצו בעוד הכלי תלוי בדקל, על ידי שנותנים שאור חמץ של קמח, ואז כל טיפה היורדת מהדקל עליו מחמיץ.
והנה מקרוב הקול נשמע להיות שאין מתחמץ להם בקל, ובפרט בחורף צריכין להוסיף מאוכל מבושל שלהם ממיני כוסכוס וכיוצא, ויש שנותנים עצם במוחו מבשר טריפה. ... ויש שאינם עושים שום דבר חיצוני ורק מניחים בכלי השאור כנהוג. ולכן כאן באו לשאול מה דינו של מי דקל זה? - אם יש לחוש לזה, כי טעם מי הדקל הוא כמלפנים, וכל המוכר אומר: שלו אין בו שום רעותא.
תשובה: ... מאחר שיש הרבה ישמעאלים שאינם עושים שום דבר מזה מלבד השאור של קמח, והחוש מוכיח שלא יש שום שינוי בטעם, תלינן כל אחד שבא ומוכר הוא מהאנשים האלו, ומותר.
שו"ת חיים ביד, יורה דעה סימן ל"ה, עמוד קס"ח. הוצאת המחבר, דפוס זהר, תל אביב. תשל"ו (1976)
הגם שהמנהג לברך את המלך ירום הודו, היה קודם 'אשרי יושבי ביתך', ומנהג זה נהגו בו פה איזמיר, יגן עליה א-לוהים, זה שלוש מאות שנה, מכל מקום הוא מנהג קדמון, אפילו כך שינה אותו לאומרו בשעת הוצאת ספר תורה. ... כיוון שמנהגם של אומות העולם שקוראים מאמר המלך, וכיוצא בכל עיר ועיר, אשר תחת ממשלתו קמים ועומדים כל העם שמברכים את המלך, ירום הודו, גם אנחנו עם בני ישראל עבדיו עבדי המלך ירום הודו, תינשא מלכותו אמן, צירים לקום כשאומרים ברכה למלך, ירום הודו, וללכת אחר מנהגי אומות העולם, שמנהג גויים למדים ממנו ישראל.
ויוסף את אחיו, מערכת בית, סימן ג', דף ט"ו ע"ב, דפוס חכם מרדכי בארקי, איזמיר, תרנ"ו (1896)
בהיות רצונו הפשוט - חפץ להיטיב לברואיו, ורוצה בקיום העולם, ביישובו ובתיקונו, משום כך מגדיל חסדו עמהם תמיד, בהיותו ממליך מהם מלכים, ונותן להם מכבוד מלכותו ויראתו.
ומחכים מהם חכמים, ונותן בליבם מרוח חכמתו, בעבור ישמרו על שלום העולם וסדריו, וידבירו תחת ידם כל בני מרי מבני האדם במוראם ובחוכמתם. כמו שאמרו: 'אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו'.
ויצבור יוסף בר חלק א', עמ' צ"ח, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)
'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' - שקשה: שאמר כמה רעות שעשו לנו המצריים, למה צווה שלא תתעב אותם? והרי עמוני ומואבי צווה שלא יבואו בקהל על דבר שלא קדמו בלחם ובמים, וכל שכן המצריים שהרעו אותנו כל כך בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה. - אבל הכוונה שעיקר האומה ישראלית היא עניין הנפש, ואינם מקפידים לעניין הגו.
וכפי שכתוב: 'ויהבו גשמיהון' ולכן אף שהמצרים הרעו לגופנו, אמנם כשמלנו עצמנו ונעשינו גרים - לא מחו בידנו. אם כן, 'לא תתעב מצרי' כיוון ש'גר היית בארצו' - וזכית להיות גר בארצו, ולא מיחו בידך שלא תתגיירו. הנה מה שעינו הגוף כיצד מה היה טוב? - כי זכיתם להיותכם גרים בארצו, שהייתם קודם ערלים ועובדי כוכבים ומזלות עד שלא הייתם ראויים להגאל.
ספר יד יוסף, פרשת צו, דרוש שלישי, דף קצו ע"א. הודפס בבית הבחור עמנו-אל בן הישיש יוסף עטיאש זצ"ל, אמשטרדם ת"ס (1700).
הגדיל ה' לעשות עם אלה' - וידוע שאם עשיר מצא מציאה מעטה, חמישים גרוש, אינה חשובה בעיניו ככלום, אבל אם עני ראה כסף הנזכר, הרבה שמח, ועתה בעוונותינו המרובים, אנחנו עניים ואומות העולם הם עשירים, והגאולה העתידה בבוא הימים, לא נצרך לגבינו דבר גדול, אלא אף אם לאומות העולם היה דבר גדול. וזה נאמר: 'אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה', ולא בשביל שהם עניים, אלא אף אם 'הגדיל ה' לעשות עמנו' גם 'היינו שמחים'.
ימה וקדמה, עמ' 60 מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד' - בתחילה, כשאמר: 'שאו שערים ראשיכם', ושאל: 'מי זה מלך הכבוד', ולא אמר 'הוא' כי עדיין חסר 'הוא' - השם והכיסא, והשיב: 'ה' גיבור מלחמה' - כי צריכים אפילו בבית ראשון להילחם, וה' עוזרם בגבורתו בזמן שהם מוכשרים, ורמז על בית שני לא יש, כי לא שרתה בו שכינה.
וחזר ורמז על בית שלישי, שאז ה' שלם והכיסא. ולזה כששאל הוסיף תיבת 'הוא', באומרו: 'מי הוא זה מלך הכבוד', והמשיב רמז לשואל שאתה בישרת בשורה אחת, שיהיה ה' שלם והכיסא שלם, ואני מבשר שתי בשורות טובות, באומרו: 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה', וצרף גם לבשורתו, ונעשו שלוש בשורות, כי 'גיבור' לא זכר, שלא נצטרך עוד למלחמה להראות גבורתו.
כי שלום יהיה, שאפילו בין העמים לא תהיה מלחמה, אלא 'וכתתו חרבותם לאתים'. זה בשורה אחת. ואומרו: 'הוא מלך הכבוד' - שרמז שה' שלם והכיסא שלם, זו השנייה, בתיבת 'הוא'. ובשורה שלישית: 'מלך הכבוד סלה' - שישכון כבודו בארצנו לעולם ועד במהרה בימינו אמן.
תהילה ותפארת, תהלים כ"ד, שאו שערים ראשיכם, עמ' ע"ז-ע"ט, הוצאת אברהם משה, ירושלים, תשל"א (1971)
''ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו' - יש לשאול האיך יצחק אבינו אהב את עשיו הרשע, ולא אהב את יעקב שהיה יושב אוהלים ועוסק בתורה ובעבודת השם יתברך? ...
אלא שהיה רואה שיש בו כללות נשמות גדולות וקדושות שיצאו ממנו, והם הגרים היוצאים מחלציו.
חן טוב, עמ' ל"א, דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
'וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים' - 'וגר לא תלחץ' כל כך למה? מפני ש'ואתם ידעתם את נפש הגר' - כלומר כיון שנפשות הגרים נולדים על ידי זווג נשמות הצדיקים, והם אבות להם, אינו בדין שילחץ האח את אחיו, ועוד 'כי גרים הייתם בארץ מצרים' כפשוטו.
חיי שלום, דף ס''ד, יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993)
מה זאת אומרת כאן: 'הללו את ה' כל גויים', ומה תאמרו: 'כי גבר עלינו חסדו'? ...לפי שעל ידי ניסי מצרים, נודע אלוהותו יתברך, ובזה אנו ואתם שווין ...כי הנס היותר כללי, יגיע הטבה ממנו לרבים.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - דף כ"ב, הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
'צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר.' -
ובין הצידונים ובין המואבים, כוונתם בשם זה: על שם השלג שנקרא בלשונם - שניר, מפני היותו הר גבוה ירד בו השלג תמיד, וכמה שנאמר: 'כטל חרמון', ושמו העיקרי - שיאון כמה שנאמר: 'ועד הר שיאון הוא חרמון', וגם הוא מלשון גובה, כמו 'וינשאם וינטלם' או מלשון 'תשאה שממה' - שמפני גובהו הוא קר הרבה ואין בני אדם יכולים לדור עליו.
וכתבה התורה זה העניין - להורות: שאפילו שינוי - כשינוי השם הזה, שבין לשון אומה זו ללשון אומה זו - יש בו קדושה, ויש לו שורש למעלה, כי מצד היותו שם מקום בארץ הקדושה בין כך ובין כך הוא שם מקודש, ויש בו ניצוץ קדוש וגילוי א-לוהותו יתברך.
משכיל דורש, פרשת דברים, עמ' קע"ג, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
ומה שגוזרים הישמעאלים דווקא על היהודים לטחון ולא שאר האומות, נראה לי כי כיוון שאמנו שרה, עליה השלום, עינתה להגר אם הישמעאלים בטחינה, לפיכך גזרו הם על ישראל מידה כנגד מידה, הקדוש ברוך הוא מודד, וישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שכל מידותיו אמת וצדק, שמדקדק עם חסידיו אפילו כחוט השערה, ועל כן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שלא יצער אדם שום נברא, לפי שצער בעלי חיים מהתורה הוא, וכל שכן עבדו ומשרתו, שלא יצער אותם יותר מדי ויותר מכוחם ויכולתם, לפי שהם נעשו בצלם א-לוהים, וכל המרחם, מרחמים עליו מן השמיים. ...
על כן ישמע חכם ויוסיף דעת ויראת ה', שלא לצער שום נברא מעולם, ומן השמיים ירחמו עליו, הקדוש ברוך הוא ירחם עלינו וירחם על כל איש ואשה קטן או גדול. אמן כן יהי רצון.
מחמדי שמיים א', עמ' קע"ז, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'הלל נרצה' - מישרים ומהללים לחכמי ישראל המופלאים בחכמתם, וכמו שאמר הכתוב: 'ואשרו אתכם כל הגויים כי תהיו אתם ארץ חפץ'. אם כן, כיוון שהם מרוצים לאומות העולם, ומכל שכן לישראל אחיהם.
וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי לשמים ורצוי לבריות, שכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וזה אמרו: 'נרצה' - רצוי ומקובל מאליו. וזה רמז נרצ"ה - ראשי תיבות: נחת רוח צדיק הפיק, שכתוב: 'ויפק רצון מה'.
רקיק אחד וענף שושן, רקיק אאחד- על הגדה של פסח, עמוד 18. ירושלים, תשנ"ז (1997)
'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' - בזכות זה שמקבלין דין שמיים עליהם, שלא למרוד באומות העולם עד עת קץ - בא הקץ. 'מדלג על ההרים' - בזכות אבות, שלא רצו ליקח בזרוע, אף אם להם לבדם נתנה הארץ למורשה.
ומצינו שאברהם ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים יקרים. וכן יעקב ביקש וקנה במאה קשיטה. ולמרוד לא מרדו באומות העולם, על ידי זה מקרבין את הגאולה, שזכות אבות מסייעת בדבר זה, לחלוק כבוד למלכות ולמי שהשעה משחקת לו. וקיימא לן.
ויקרא יעב"ץ - דרשות, דרוש א', עמוד ו'. הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשס"ב (2002)
בחורף אשתקד יצא דבר מלכות, שכל הנותן מים שרופים (=עראק) או יין לגוי, שיתחייב ראשו למלך, וכל ממונו יהיה למלכות, ושגם ראשי העם, בר מינן, יהיו חייבים עמו. והיה בדבר פרסום גדול, שהיה פחד ורעדה לבית דין צדק, וליחידי הקהל, ישמרם צורנו מזה. ונקבצו כל הבית דין בכנופיה גדולה, ונידו והחרימו בחרמות ונידויים, שאין להם שיעור לכל מי שימכרו מים שרופים או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי. וסבבו בשוק בבתים ובחצרות, והכרוז קרא בחיל, בתרועה וקול שופר על כל זה, ושמעו כל העם וקבלו, ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזירתו הקשה שגזר על זה.
שופריה דיעקב, אבן העזר, סימן מה, עמ' פא, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תש"ס (2000)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ועשית הישר והטוב' - זו לפנים משורת הדין, שמע מינה שמלת 'טוב' נאמר על 'לפנים משורת הדין' והנה המקובלים זיכרונם לברכה אמרו: שמלת 'חסד' הוא חסדים גמורים, שאין בהם תערובת 'דין' כלל אבל שם 'רחמים' מעורב ב'דין'.
והנה מצינו הוא יתברך מתנהג עם כל הבריות, אפילו בהמות וחיות בשם זה, כמו שאמרו במציעא דף פ"ז: באמתו של רבי, שהייתה מכבדת את הבית, והיו שם חולדות קטנות, והיתה מכבדת אותם גם כן. אמר לה: 'ורחמיו על כל מעשיו' - ואלו נקראים מעשיו יתברך. וכן מצינו שגם אומות העולם קראם הוא יתברך 'מעשה ידיו' כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במגילה י' ע"ב: גבי מצרים שאמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכים: 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'.
והנה הכתוב אומר: 'טוב ה' לכל' - הנה מלת 'כל' סובלת שני פירושים: או כל העולם שהוא יתברך מתנהג עם כולם במידת 'טוב' שהיא לפנים משורת הדין או אפשר לומר מילת 'כל' - היינו לכל עם בני ישראל, לזה אמר: 'טוב ה' לכל' - שהוא יתברך עושה לפנים משורת הדין. יכול הוי פירושה: 'לכל' - שהוא שם כללי לכל העולם, תלמוד לומר: 'ורחמיו על כל מעשיו' - היינו דווקא 'ורחמיו' - שיש בהם תערובת דין זה דווקא 'על כל מעשיו' - אפילו אומות העולם וכל הנבראים שנקראים מעשיו מתנהג עמהם במידת הרחמים דווקא, דוק מינה רישא ש'טוב ה' לכל' - היינו לכל ישראל דווקא.
ספר רוח יעקב, דרוש ב, עמ' ס- סא, דפוס ראשון ליוורנו תרמ"א( 1881) , נדפס מחדש ירושלים תשס"ז (2007).
הקדוש ברוך שהוא חוקר כליות ולב, יש ביכולתו להבחין בהבחנה הדקה ביותר, ולהפריד בין המעשה הטוב, ולו הקטן ביותר, השקוע בים של מעשה רשעות. כיוון שכל אדם נברא עפר מן האדמה ומנשמה, שהיא חלק א-לוה ממעל, נמצא שבכל מעשה או מחשבה של האדם, יש בה גם חלק נצחי כמו הנשמה.
יעטה מורה ב', עמ' פ, ירושלים, תשס"ה (2005)
'לא טוב היות האדם לבדו' - ראיתי בספר 'מבשר טוב' בלשון ערבי, שהביא בהקדמה מה שהביא פילוסוף אחד: כי שלא ברא ה' יתברך כל האדם מן העפר כמו אדם הראשון, משום שגלוי לפניו יתברך כי יצר לב האדם רע, ורק את נפשו אוהב, שאם יברא ה' את כל האדם לבדו מן העפר, אז זה הורג את זה, וזה עושק את זה, שאינם נכווים בגחלת זולתם, אך עתה כאשר נברא האדם מחבור איש ואישה, מוכרח שכל אחד יש לו קרובים כמו אב ואח ואחות ודודו, שאז כל אחד נכווה בגחלת חברו, ומרחם זה על זה, ותתרבה האחווה בין בני האדם ותתקיים העולם, עד כאן דבריו.
וזה אומרו 'לא טוב היות האדם לבדו' - בהיות האדם לבדו מבלי קרובים, לא ישיג הטוב והרחמים מזולתו, והתקין לזה 'אעשה לו עזר' מבני משפחתו וקרוביו, למי שבא 'כנגדו' וזה על ידי ברוא האדם מחבור איש ואישה ואז תתקיים העולם.
בית יעקב, עמ' ג' ב, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
שגם על תפילה לפני הכותל, השריד הקטן שנשאר לנו לשפוך שיחנו לפני אל, כי הם חפצים להפריע אותנו ממנו, באגרוף ובעריצות ובשיחת ובעדויות כוזבות, ונקווה לה' יתברך שהוא יפקח עיני הממשלה הישרה, ירום הודה, ותציל עשוק מיד עושקו, ובשלומנו ותפילתנו, גם עליה יהיה לה שלום, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות'.
ועיין להקדוש אור החיים פרשת בלק בפסוק: 'לא הביט אוון' בסופו וזה לשונו: וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצוות, ה' נותן טובו לעולם, וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו, מבקשים לאבד העולם ויושביו, עד כאן.
בוא וראה כמה שחרות המוסר והמידות פועלת על אדם שהוא ריק מן המוסר, ולזה, תהילה לה' יתברך, שיש לנו ממשלה אדירה וישרה ומשכלת ותכנית, והיא תכניע את כל הקמים לרעה, ולהיפך תשכין האהבה והשלום.
אוהל יעקב עמ' קמ"ג, דפוס עזריאל, ירושלים, תרצ"א (1931)
'אשרי האיש אשר לא הלך' - רמז בזה שאם אדם הוא פרוש ומתבודד במדברות, במקום שאין בני אדם, אין זה רבותא אם יהיה צדיק. מה שאין כן אם יהיה דר בין רשעים כמו יעקב בבית לבן ועובדיה בבית אחאב ויוסף בבית אדוניו, ולא למד ממעשיהם, זה הוא מעלה גדולה. וזהו שכתוב: 'אשרי האיש אשר' - הוא מאושר. 'אשר לא הלך בעצת רשעים' - שדר עמהם לא למד ממעשיהם.
ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ד, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
'אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם משבעים אומות שיש לך, אין אתה מצווני אלא לישראל בלבד?!' - והקשו המפרשים ז"ל איך משה רבינו, עליו השלום, מלאו ליבו לבקש מאתו יתברך, שיצווה לו על אומה אחרת לקיום מצוות?! ... ונראה לעניות דעתי לתרץ, בעזרת השם, שמשה רבינו, עליו השלום, רוצה לזכות לבני אדם ובכלל רצה לזכות לאומות.
ישמח ישראל, שמות פרשת תצווה עמ' ר"ל, ירושלים תשמ"ט (1989)
במקומות שאין מחמירין בפת של נכרי, ויש אנשים שאין נזהרין בזה. מכל מקום בעשרת ימי תשובה, צריך ליזהר ולאפות בביתו או ליקח מאופה ישראל. ואם אי אפשר לו, אזי יש להכשיר התנור שהנוכרי אופה בו על ידי שישליך לתוכו קיסם בעת ההבערה או ינער האש מעט. ומי שהולך בדרך ואין לו פת של ישראל, ויודע של ימצאנו תוך ד' מילין מותר לאכול פת נוכרי אפילו בימים אלו.
'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 416, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו'. - ובאמת שבא עשיו להורגו, ומה מאוד נתפלא איך ברגע נהפך לאוהב כשבא אצל יעקב, אלא הטעם הוא שיעקב השתמש בתחבולה אחת כדי להפוך לב אחיו להיות אוהב לו, והיינו שמצינו ששלמה המלך עליו השלום אמר בחוכמתו: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם אדם', שאם אחד מרגיש שנאה על רעהו, אות הוא שגם רעהו שונא אותו, ולהיפך מי שמרגיש בלבו אהבה לרעהו, אות הוא שגם רעהו אוהב אותו.
ובזה השתמש יעקב להפוך לב עשיו מאויב לאוהב, והוא שבמשך אותו הזמן עד שבא עשיו היה מחשב יעקב בליבו אהבה על עשיו, באומר עם ליבו שבאמת הוא חטא כנגד אחיו עשיו במה שלקח ממנו הברכה והבכורה, ושהוא מתנחם על זה והיה ליבו מרחש כל דבר טוב על עשיו,
ולכן נתעורר בזה בליבו של עשיו אהבה על יעקב, ורחש ליבו דבר טוב על של יעקב, שאף שנטל ממנו הבכורה, הרי היה בידו שלא למוכרה לו והוא גרם לעצמו, וגם בברכות לא היה יעקב אשם בדבר, משום שבעל כורחו עשה מה שעשה משום שאמו ציוותה אותו על כך, ומכיוון שלב האדם לאדם מרגישים הלבות אהבה מזה לזה, לכם נהפך עשיו לאוהב יעקב.
זרע יעקב, עמ' ט, דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבה, תרצ"ח (1928)
אמנם כי זה ויתור גדול מצדי. הוד מעלתך, היות ולפני מספר שנים נתמניתי לראשון לציון יחיד על פי מאמר מלך של אימפריה גדולה. עתה כשהרבנות מורכבת משני אנשים, הרי בסופו של דבר היא שלילת חצי משרתי שהיתה שייכת לי בעבר בשלמותה. אלא שכיום נשתנו פני הדברים ואנו נמצאים בשעה היסטורית גדולה להראות ממלכתיות יהודית, בעת שעמי העולם החליטו להשיב לנו את הגזלה. עלינו להיות מאוחדים, שהשגנו אותה במאמצים גדולים, ועל מנת שלא ניכשל בה, ונאכזב את אלה מידידינו, שעזרו לנו להעביר את ההחלטה בחבר העמים, וביחוד ממשלתכם, ממשלת בריטניה הגדולה.
דברי הרב יעקב מאיר לנציב העליון הרברט סמואל, בתוך: י' אלעזר, עמ' 86, הוצאת יד לראשונים בארץ ישראל, י-ם, תשנ"ז (1997)
שלחו, משם, מעיר תהילה ניו- יורק, לשאול - במה שרבים מאחינו בית ישראל, קונים בתי תפילות של בני ניכר, ועושים אותם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אם כשר הדבר ונכון לעשותו? ...
ומטעם אחר יש לדון עוד להתיר בנידון שלנו ...שגויים, בזמן הזה, לאו עובדי עבודה זרה הם...
בזמנם, שהכומרים שלטו בעם הנוצרים, להנהיגם כפי רוחם, והיו עושים תמונות שתי וערב, ופוקדים על ההמון להשתחוות להם. אבל בזמננו, זה ודאי, כולם יודעים, שאינם אלא לזכר, כידוע. ואם כן אפילו שמשימין אותם בבתי תפלותם, אינם אלא נוי בעלמא, והבית שבו הם מונחים הוא להם - נוי של נוי, או תשמישי נוי, ולא אסור מן הדין - להנות בצלו וליישב תחתיו.
ספר שו"ת ים הגדול סימן ט', עמ' ט"ז, דפוס ראובן מ' מוסכוויתש, קהיר, 1931.
המנהג הקבוע אצל עם ישראל, מאז ומקדם, לספוד על המתים, לבכות יחד את האבלים, ולהשתתף בצער היחיד והציבור, ולהיות קרוב לכל מר נפש וקשה יום. וזוהי תכונה מעולה, מתכונות המעולות של עם ישראל, המושרשות והנטועות בנפשו פנימה. מאהבתו הלבבית לכל אחיו בני ישראל, אשר בכל עת וזמן, ובכל מושבותיו, נגלתה ונראתה לעיני כל.
ואהבה נפשית זו ירש עמנו מאברהם אבינו, עליו השלום, הצור אשר ממנו כולנו חוצבנו. הלא אף הוא, לכל אשר בצלם א-לוהים נברא, בשם 'אב המון גויים' נקרא - זאת אומרת: כשם שהאב הרחמן נמסר בכל ליבו ליוצא חלציו, ואינו מבדיל בין אחד לשני, כך גם אברהם אבינו חבב את כל העמים. ...
'כל המרחם על הבריות, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו' - אהבתו זו של העם העברי למין האנושי, הייתה הגורם העיקרי לעורר בקרבו רגש של רחמים, חמלה וחנינה, לכל מי שמקרי הזמן הרעים, נגעיו ופגעיו כתרוהו, לכל איש מכאובים וידוע חולי, לכל מר נפש ומר רוח, לכל השרוי בצער ואבלות, ובוכה על מתו, ומידת רחמים זו של עם ישראל, על כל אומלל ומדוכא בייסורים, היא הד קול אהבתו לכל בשר ודם, והיא הירושה הנצחית מאת אברהם אבינו.
זרח יעקב, עמ' 160, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
חיות אומות העולם הוא בעבור ניצוצות הקדושה אשר יש בהם בסוד: 'ואתה מחיה את כולם'.
מעט דבש, עמ' מ, הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
ראה ראיתי את עוני החתומים בשאלה, ולבי יודע מרת נפשם, כי לא יוכלו לשאת עול נשיאות המחרחר הזה, הנזכר בשאלה, כי ידעתיו, היותו נוהג נשיאותו ברמים, וכל פניותיו אינם להטיב כי להרע, ולעשוק נפשות אביונים ועניים מרודים, להפיק זממו ולשפוך חמתו על האישים ועל הבנים, ומדמעת העשוקים האלה תמלא הארץ אותם.
והנה בשמים עדי וסהדי, כי לא הייתי חפץ לחוות דעתי בנדון זה, כי כך דרכי שלי לפרוק מעלי עול הדין, אך ורק זה היום, קוו אוהבי ורעי החתומים בשאלה, אביעה להם רוחי, ובראותי כי לא אוכל להימלט להשיב פניהם ריקם, כי כבודם חופף עלי, על כן אמרתי הנני יורד ברשות, ואבוא באותות שתים, בקצרה אך לא בארוכה. ...
כאשר מצאה ידי והעולה מן המחובר זה חזיתי ואספרה, כי אנשי וטובי העיר, כיוון שנודע להם שנאתו גם קנאתו עם הנמסר והוא עשה את כל הרעה הזאת כאשר בא בשאלה, הרשות נתונה בידם, ועדי דין לנפשו, וגובים ממנו ממיטב נכסיו, כל ההוצאה אשר נעשה בעבור פטירת דמי הלשנתו, וידם על העליונה, בחוק ובמשפט, לענוש אותו כאשר יוכל שאת ויריקו את חניכיו כי נפשות עניים הוא חובל, עד ישוב מחטאו שחטא על הנפש.
שאלות ותשובות רבנו יצחק אלגאזי. ע"מ קסא-קע, הוצאה מכון אור המזרח, ירושלים תשמ"ב (1982)
הנה אנשינו מתגוררים בתוך ארצם של מלכי חסד, והם מסייעים אותנו להיות כל איש שומר דתו ואמונתו לפי רצונו, ואין אונס כדורות הראשונים, אשר אבותינו סיפרו לנו, שלא היו מניחים למול את בנינו, ולשמור שבת מחללו, וכיוצא בזאת, לא זאת כי אדרבא מחבבים יותר מי שהוא יושב על משמרתו בתורתו, וכל מעשיהם אצלנו הם באמת וביושר.
הלא תראה כי מעלת חבורה קדושה, קושטא, יגן אליה א-לוהים, אדונינו המלך, ירום הודו, עשה אסקו'לאס כדי שילמדו חכמת הרפואה כנודע, והן קודם גזר אומר, שיהיה להם מכס מיוחד להזהירם, שיתנהגו על פי תורתנו הקדושה, בשבתות וימים טובים, ובעניין התפילות וכיוצא, וגם גזר אומר יהיה להם שוחט מיוחד לשחוט להם מהעוף למינהו, ומן הבהמה למינה כדי שלא יהיו נכשלים לאכול נבלות וטריפות.
קרית ארבע, שו"ת סימן י"ד, דף קצ"ג ע"ב, ירושלים, תרל"ו (1876)
שאלה נשאלתי אני הצעיר מאישה אחת ענייה, אשר נתנה לגויה שני קבים חיטים בכלי חדש שלה נחושת (קזדרייא) כדי לעשותם גריסים, הנקרא בערבי בורגל, דהיינו לשלוק החיטים עד שמגיעין למאכל בן דרוסאי (=בישול חלקי) ואחר-כך מייבשים אותם, ואין נאכלים אלא על-ידי בישול אחר העיקרי בעת האכילה, שהוא על-ידי ישראל, ולכן אחרי שהשיבה לה הגויה החיטים יבשים, הכה אותה ליבה, ונפשה לשאול הגיעה אם השילוק של הגויה נקרא בישול ואסורים, או מותרים לאוכלם כיוון שאין נאכלים כי אם על ידי בישול העיקרי של האכילה אשר הוא על-ידי ישראל. ...
אמנם יש לדעת אם היהודית יושבת עם הגויה בעת שליקת החיטים או לא. שאם אינה יושבת אצלה, איך לא תחוש לכתחילה לשמא תערב עמהם דבר איסור. ואם היא יושבת אצלה, למה לא תניח היהודית הקדרה על האש הראויה לבשל, ובזה יהיו מותרים אפילו בבישול גמור, כמבואר בסימן קי"ג ס"ז, כי על כן יזכיר את הנשים העבריות לעשות ככה, ויאכלו וישבעו בלי שום פקפוק.
בית הלחמי, סימן ו', עמ' י"א-ט"ז, חמו"ל (אין שם הוצאה לאור), ירושלים, תשל"ה (1975)
מי שצריך בימי העומר לילך להקביל פני אדומי, ובנימוסיהם - אי אפשר להקביל פניו בלי תספורת.
עיין להרב 'זרע אמת' ... שצידד להתיר, מטעם שכן היה מנהגם בעיר מקדם ליתן רשות לזה. ואמרנו שעל דעת זה קבלו עליהם המנהג, ומכל מקום כתב, שיתירו לו הבית דין בפתח וחרטה, שלא ליתן תורת כל אחד ואחד בידו, יעויין שם. מוכר מדבריו שבמקום שלא נהגו - אין להתיר.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, ליקוטי דינים א"ח, דיני העומר, סימן ב', דף כ"ט עמ' ב', הוצ' ישיבת עטרת שלמה, ירושלים, תשל"ח (1978)
'סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותים, סוכה מכל מקום - כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה'. ... יש לדקדק, מאחר שסוכת כותים כשרה, כל שכן סוכת נכרים? ואפשר שבא להשמיענו שאפילו שעשאוה כותים לשם סוכה, אין סומכין עליהם, כיוון שאין להם 'ולפני עור לא תתן מכשול', וצריך לבודקה אם נעשית כהלכתה.
ראיתי בפסקי מסכת סוכה של רבינו ישעיה מטראני הראשון ז״ל: ... שלמדנו - שחיטת נכרי נבילה, ואף על גב שישראל עומד על גביו וראה ששחט יפה ובסכין בדוק׳ הויא נבילה, וטעמו משום שלא שייך בתורת זביחה. וכך גבי סוכה - כיון שלא שייך גוי בתורת סוכה תהיה סוכתו פסולה והניח בקושיא.
ולי אני המך, לפי עניות דעתי מיעטן הכתוב, מ'זבחת ואכלת' - ממי שהוא זובח ובר זביחה אתה אוכל, להוציא נכרי שלא בר זביחה הוא, שהרי אוכל נבילות. אבל עשיית סוכה, כיון שעשייתה לצל היתה, ולזה היא נקראת סוכה, אפילו גוי שייך בגווה, שסוככת עליו מן החורב.
ספר שדה יצחק - חלק ג', עמ' ב' (מסכת סוכה פרק ראשון דף ח' ע"ב), א. דלטורא, וינה, תרי"א (1851)
ישראל מטבעם, שהוא נחלה להם מאבותיהם, המה מוכשרים להכיר ולדעת יסודי ושורשי הלימודים הללו, שהם מציאות וייחוד השם. ולכן נבחרו מאז לעם סגולה לממלכת כוהנים מורים, ומלמדים לעמים מציאות השם ויחודו. ואחת הכוונות לפזרם בגויים היא כדי לפרסם ולהודיע מציאות וייחוד ה' לכל העולם. כאומרם זיכרונם לברכה: 'צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרם לבין האומות'.
וזאת היא ירושה לנו מאברהם אבינו, עליו השלום, שהוא הכיר את ה' מעצמו, והיה גולה ומטולטל לפרסם וללמד לכל, דעת ה' ודעת דרכיו. ...
ולכן תעודת עם ישראל היא לפרסם יחוד ה' ודרכו בעולם. ועשו והצליחו בתעודתם זאת, כי יסודי שתי הדתות, שרוב היישוב מהם, מתורת ישראל נלקחו, וכולם מודים במציאות ה' וייחודו.
מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמוד כ"ו. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה' - לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924)
חס וחלילה לדבר על המשיחיים הנקראים בלשון לעז קריסטיאני, יען כי אינם עובדי עבודה זרה והם מאמינים באחדות א-להים, ואינם חשודים בשפיכות דמים, ולא על הרביעה, ולא על הגזלה, אלא עונשים באכזריות חמה יותר ממנו כל שופכי דמים וכל שוכב עם כל בהמה. ...
והם אין מסיבתם לעבודה זרה אלא את א-להים הם עובדים, ואנו מתרפאים מהם כל היום, ומסתפרים מהם כל שעה, והם ממנו במצוות מעלת החוקר והשרים, ואין לנו חשש איסור ללמד להם דברי תורה כידוע.
אבל כל ספרינו וגם ספריהם מדברים סרה על עובדי אלילים ועל עובדי כוכבים או מזלות או תרפים והם הם הנקראים גיינטיליטא (גויים) - 'אשר לא ידעו את ה': והם חשודים בשפיכות דמים והרביעה והגזלה וסתם מסיבתן לעבודה זרה, ואסור לומר כמה נאים הם לפי שהם רעים בעיני ה', ואסור להתרפאות ולהסתפר מהם, כי אולי ידם תשפוך את דמנו. ואסור למסור להם דברי תורה כי פיהם טמא דבר שוא ואין להכניס דברי תורה במקום הטנופת. ...
ולא אמרו חז"ל דבר זה אלא על הגוים שהיו בזמניהם שהיו עובדי כוכבים ומזלות ולא היו מאמינים ביציאת מצרים ובחדוש העולם. אבל אלו הגוים אשר אנחנו אומה ישראלית גולים בצל שלהם, ומפוזרים ביניהם, מאמינים בחדוש העולם וביציאת מצרים ובכמה עיקרי הדת וכל כוונתם לעושה שמים וארץ.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' א, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
מה זיתים אין בהם הרכבה, אף בניך אין בהם הרכבה, ולא כן שנינו: אין מרכיבין זית באילן וכולי, נחלקו וכולי. - הקשה בספר 'אגדת אליהו' על מה נחלקו? - ש'אין בהם הרכבה' מוסב על הזיתים, שלא יורכב בהם אילן אחר אבל הזיתים בעצמם יורכבו על אילנות אחרים, ולא ידענו מה הוא מקשה ש'בניך כשתילי זיתים' - מוסב על הזכרים שכתוב: בניך ולא בנותיך אם כן ודאי פירושו שלא יורכבו על אחרים, ואם כן מקשה יפה, שמה ששונה: 'אין מרכיבין זית באילן' - משמע שיורכבו על אחרים.
חלב חיטים, ירושלמי פרק ב' דכלאיים, השמטות, דף ס"ט עמ' ב דפוס ציון וזאן, תוניס תרנ"ו (1896)
'חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי. אברך את ה' אשר יעצני' - וכי תאמר: והלא עשו ויעקב חלקו עולמות, והוא לנו, חס ושלום, גזל בידינו. לזה אמר: אברך את ה' - לנוכח, והוא לנו כדין שחולקים תרומה לעבד לפני רבו. וזהו 'עיני תמיד אל ה' - לנוכח, 'כי הוא יוציא מרשת רגלי'.
תהלות ישראל, עמ' ל"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
מפגשים רבים ושונים היו לעם ישראל עם דתות העולם, מהם תוצאותיהם היו קשות ונוראות, ומהם שיצרו הבנה ויחסי ידידות. כולנו שמחים שבימינו, המפגשים מעוררי הצער הולכים ונעלמים. כל זה נובע מן ההכרה, ההולכת וגוברת, למתן חופש מחשבה ואמונה לכל אדם ...
על דרך שאמרו חכמינו: 'תורה מונחת בקרן זווית כל הרוצה לבוא ליטול יטול'. העם ביקש להיות בכך מה שהנביא הועידו - 'ישראל אשר בך אתפאר'. לא כדי ליצור רגש עליונות, אלא כדי לשמש דוגמא. לא היינו להוטים לקבל גרים, אלא אם כן הוכיחו דבקותם באמונת ישראל. וחלילה להעלות על הדעת, אפילו בהרהור קל, שהדבר נובע ממגמות גזעניות. עם ישראל דוחה כל גזענות והבא מכל מקום ומכל גזע לקבל על עצמו באמת ובתמים עול תורה - הריהו מתקבל
לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים יד הרב ניסים תשע"ג עמוד שלט [עיין שם קלה' ,תמ']
'הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות, אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים.' - שעיקר נתינתה להם, שלא מדיני עמך, שבדיני עמך אין אדם מקנה למי שלא נברא בעולם, אמנם אני אעשה נפלאות ואזכה אתכם בארץ, ואף שבשעה שנשבעת לאברהם שירשו בניו את הארץ, עדין לא נבראו בכל הארץ, ובכל הגויים לא היה להם צד זכות בה. ... אילו לא היתה הבטחת אברהם אבינו על הקדוש ברוך הוא, ודאי לא היו זוכים ישראל בארץ. אלא כיוון שהייתה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו זכו בה.
זרע יצחק, ספר זרע יצחק , פרשת וישלח, דף לג, עמ' ב, הוצאת ישיבת החיים והשלום, ירושלים, תשל"ז (1977)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: צריך שייתן שלום אפילו לגוי, ולזה רמז 'עשו' - גימטרייה 'שלום': לרמוז שאפילו לבני עשיו יתן שלום, ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אפילו לעשיו', שנאמר: לבני 'עשיו שנאתי' אם יעשה שלום יאהבהו, ולזה נרמז שלום בשמו.
מוסר חכמים, עמ' 142, מכון הוצאת הכתב, ירושלים תשמ"ז (1987)
אפילו מהאומות, שגם אם הם עובדים עבודה זרה הם עוד נותנים כבוד להשם יתברך, שגם אם הם משתחווים לאבן או לחתיכת עץ, לא אותם הם עובדים, אלא את השם א-לוה ואדון הכל.
וזאת כוונת: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים' - גם אם הם אינם עובדים את השם יתברך, הם תמיד מכבדים אותו, גם אם זה דרך אבן או בול עץ.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש יג', עמודים 89-90. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כפל הלשון ללמד מוסר גדול, שיהיה מוחל לחברו אף על פי שחטא לו, ולא יקפיד על כל דבר, כי יביט בענייניו שבינו לבין הבורא, כמה חטאים חוטא לה' יתברך והוא מוחל לו, ולמה יתכעס על חברו שנגע בכבודו שהוא בשר ודם, ובמה נחשב כבודו נגד כבוד ה' יתברך.
שערי ישועה, חלק א', עמ' 264,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
זאת תורת העולה: שבמקום שנוהגים גם האנשים להעבירו, מותר לחברים להעבירו במספריים, שלא כעין תער, כדי שלא יצטערו מן הזיעה וכיוצא בו. וביאור מקום שנהגו להעביר, כתב הפרישה בסימן הנזכר סעיף ק"ה וזו לשונו: נראה שרצה לומר אנשים גויים, שכיוון שנהוג, ואנו לומדים ממנהג הגויים, גם יש לומר שעל ישראל שאמר שאיזה מקום שהנהיגו כן כולם יחד - אין מוחים בידם. עד כאן לשונו. ופה מצרים, ישנם לכולם פירוש, שהגויים והישראלים נהגו להעבירו, והצנועים מושכים את ידיהם דווקא, ואם כן מותר לחברים להעביר במספריים שלא כעין תער, וכמו שכתב הרב המחבר.
פרח שושן, יורה דעה, כלל ו, סימן ב, עמ' קי, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - שמידת הקדוש ברוך הוא דן את האדם 'באשר הוא שם' כאשר דרשו זיכרונם לברכה, שערערו מלאכי השרת על ישמעאל ואמרו: ריבונו של עולם, מה שעתיד זרעו להמית בניך בצמא, אתה מעלה לו את הבאר? והשיבם הקדוש ברוך הוא, עכשיו מהו? אמרו לו: צדיק. אמר להם: לפי מעשיו של עכשיו אני דנו. ... והנה מן הידוע גם כן מה שהוליד החכם הגדול מורנו הרב רבי רוזאניס זה לשונו בפרק כ': שהנה על הרעה, איננו צופה ומביט על מה שיבוא לעתיד. האמנם, מרובה מידה טובה, ודן את האדם 'על שם סופו' אם עתיד להיטיב. ...
שבמידה טובה, עיני ה' יראו למרחוק, ומברך המברך, אפילו קודם שיברך משורת הדין, שאמר: 'ואברכה מברכיך' - הקדים ברכתו להמברך, וכן כדין כאמור. האומנם כלל לגבי הקללה, ונהפוך הוא, אינו צופה על העתיד, אלא כשיעשה את הדבר, או מענישו, ולא קודם, והיינו: 'ומקללך' - שכבר קילל ועשה את אשר זמם, 'אאור' - אחרי מעשה.
ספר ישועת ישראל, דרוש ב', עמ' ב'. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז (1856).
מעיקר הדין, איני יכול לצייר מה איבה שייך בזה, שיתראו הסוחרים יהודים ביריד לפני הפחות, מגודלי זקן, ובפרט שהוא מנהג השווה לכל נפש, שבזה מרגישים הגויים שאינם עושים כן לפחות מכבודם, אלא משום נימוסים שלהם. ...
שיש לתלות גידול זקנם לסיבה אחרת, ולא לביזוי השרים, וגם אנו עדים, שלא יתוו הפחות והשרים שאינם מגלחים זקנם להבזות בעליהם בעיניהם אלא למנהג ונימוס ... שידעו האמת באופן שאין בזה העדר כבוד להם, ולא יחשבו לעולם שכוונת היהודים לביזיון שלהם.
זרע אמת, חלק א', סימן ס"ט, דף ע"ז, עמ' א', הוצאת אברהם יצחק קאשטילו, ליוורנו, תקמ"ו (1786).
'אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום בעולם ואפילו נוכרי בשוק'. - שכאן מדובר כשהיו רואים אותו מרחוק, היו קמים ומחזיקים הגלימה על בטנם, ואז אם לא היה מחזיר להם שלום יש חילול ה' בין הגויים, לכן כשרואה אותם שקמים ועומדים, בין יהודי ובין נוכרי, היה נותן להם שלום, ובפרט שעומדים לפניו בשוק, לפני כמה בני אדם, לכן היה מקדים להם שלום תכף כשעובר לפניהם.
אמרי נועם, עמ' י"א, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006)
ידעו נאמנה רבני ישראל, כי אין הדבר רחוק בשום אופן - כי באמת, בלתי שום צד חניפות אני אומר, וכמו שכבר כתבתי והדפסתי פעמים רבות: כי חכמי הנוצרים הם אמיתיים, אוהבי החכמה והמדע, דנים את האדם לכף זכות, מכבדים הדתות ואיש יולד בהנה, חוקרים תמיד אחר האמת, ואם נתברר להם הדברים בשרשם, העבודה, עומדים כאריות לברר האמת לעיני השמש והירח.
הרב ישראל משה חזן, נחלה לישראל, דפוס וינה עמ' ס"א , 1851
'ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק, ולא יכלו להגיד לי החידה שלושת ימים'. - כל ימי תמהתי על חידה זו ...עד שפגעתי באיש נוצרי חכם מעיר ג'ונידרה, חריף ובקי במקרא, ושאלתי דעתו בזה. ואמר לי: כי גם לו גם לחבריו, פשוט שמגוויית האריה נעשו הדבורים והדבש, כי מתחילה הותלעה הגווייה והתולעים עצמם נעשו דבורים והולידו הדבש - לא שבאו במקרה.
כף ונקי, עמוד 317, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
הלא תראה באחרונה עד דברי מוחמד רבם של אלמוסלמין, כל הקוראן שהוא עיקר דתם, אשר כולם מאמינים בו, וכמעט מוסרים נפשם כולם עליו, ועובדים ה' יתברך מסוף העולם ועד סופו. ראה אדוני, כמה וכמה מאמינים ביציאת מצרים ובקריעת הים ובנפלאות הגדולות אשר עשה ה', ובפרט במעמד הר סיני ונתינת התורה וכל מצוות התורה, כולם כתובים בו מראשו ועד סופו.
אנוכי מחלה פני כל קורא דברי אלה, שילך ויקרא וייקח משם דברי, יען כולם כאחד, אינם מונעים מלקרוא, ובפרט אם ישאל אותם אחד מבני ישראל הם מראים לו כמה מעלות רבות כתוב שם: יא בני ישראל, יא בני ישראל, יא בני ישראל, כמה וכמה פעמים, עד שאמר: אתם בני ישראל, נשא אותם על כל העולם, באלה רוב המעלות מעלים את ישראל, בחר בהם ה' יתברך, ונתן להם את התורה הקדושה, והתחילו לפאר כל קדושתם. ואם המה, אשר לא ניתנה להם, אשר מן הראוי לשנוא אותנו: ראשונה - על אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, שנית - שצריכים לכפור בתורה ומשפילים אותה, אפילו הם מקדשים אותה ומפארים אותה, וכתבו בקוראן, אשר הוא קדוש להם כעניין התורה, חס וחלילה, כל תרי"ג מצוות הכתובים בתורה, מצוות עשה ולא תעשה, ולא עוד אלא מפארים את ישראל על שזכו וקיבלו אותה, ואשר לא רצה ה' יתברך ליתן אותה כי אם לישראל, ומעידים ומודים בכל הדברים, אשר ניתנה בהר ובקולות וברקים וענן וקול שופר. ... על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים להודות ולפאר על שחיי עולם נטע בתוכנו.
כגן רווה, עמ' 163 , דף ק"ט, מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
מראוי ונכון לנו להכיר את ערך האדם, כי בצלם א-לוהים ברא את האדם, ואין ראוי להיות במחלוקת עם שום נברא, בין ישראלי ואחיו הישראלי, או בין ישראלי ונוצרי, או בין ישראלי וישמעאלי. כי בנוגע אל האנושיות ויישוב העולם אחים אנחנו, אך בנוגע אל הדת והדין הם ילכו להם באשר יחפצו, ואנחנו נלך בשם ה' ובתורתו הקדושה הכתובה והמסורה, ואין לכל הממשלות מבוא במה שנוגע אל הנפשות. כי רק הגופים נידונים לפניהם, ולכן הרשונו לעשות כתורה וכמצווה.
זכות משה , דרוש ז', לאתחלתא דגאולה, הודפס בתוך מטה משה, עמ' סד', תרע"ט (1918)
'רחמנא ליבא בעי' - שעיקר החיות של האדם והבהמה הוא תלוי בלב, וזה שנאמר: 'רחמנא' - רצה לומר: אדם שהוא רחמן, ומרחם על העניים, מוכרח שהוא רוצה את הלב, רצה לומר: מוכרח שהוא רוצה בחיות ליבו ולכן הוא מרחם על העני ומחייהו, כדי שגם הוא, ה' יתברך, יתן לו חיות בליבו ויאריך ימים.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ל"ד ב נהריה, תשמ"ב (1982)
'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - דקדק לומר הבריות, להיות כולל לאומות העולם, שיהיה מראה להם אהבה, ועל ידי זה 'ומקרבן לתורה', כמו שעשה הוא עצמו לאותם גויים שבאו לפניו, ועל ידי ענוותנותו ואהבה שהראה להם נתקרבו לתורה ונתגיירו, לא כמו שמאי שעל ידי קפדנותו ברחו.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף ג עמ' ב, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
'כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה.' –
הנה המאמר הזה אומר דרשני, שקשה סופו לתחילתו. כי באומרו: 'הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה' - לכאורה פירושו דומה, אבל האמת אין לו א-לוה. וכן בסוף.
וכבר דשו בו רבים, אבל לעניות דעתי נראה לפרשו פשוט, והכוונה: 'כל הדר בארץ ישראל' - פירוש אפילו גוי, דומה כמי שיש לו א-לוה, הואיל ודר בארץ ישראל, לפי שהיא מקום השראת שכינה, כמאמר הכתוב: 'עיני ה' א-לוהיך בו וכו' - לפיכך כל הדר בארץ ישראל דומה שהוא מסתופף בצל שדי.
אבל 'הדר בחוץ לארץ', אפילו הוא עובד ה' ביותר, אפילו כן, דומה למראית עין כאילו אין לו א-לוה, לפי שהוא מסתופף בארץ העמים, שהיא נקראת ארץ העמים. ונראה כמו שעובד לא-להים אחרים כמו היושבים בה. למשל איש צרפתי ודר במרוקו דומה שהוא מרוקאי, ואיש מרוקו ודר בצרפת נראה שהוא צרפתי, ונראה שהוא פשוט נכון.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 72-71, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
'ותצחק שרה בקרבה לאמר' - אפשר להמליץ על שרה אימנו על שלא האמינה לדברי המלאכים משום שהיא חשבה שהם ערביים, כמו שפירש רש"י על פסוק: 'ורחצו רגליכם' - כסבור שהם ערביים, שמשתחווים לאבק רגליהם, ולכן שאמרו אליה: 'שוב אשוב אליך כעת חיה' - חשבה בדעתה שזה דרך בני אדם, כשנפטרים מבית חבריהם, מברכים אותם במה שהם חסרים, ובהיות שזה רחוק מן הטבע ולכך צחקה, ועל כן זה התרעם עליה ה' יתברך ואמר: 'למה זה צחקה שרה?' כי אפילו שלפי דעתה הם ערבים עם כל זאת קיים לנו 'לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך'.
מאור עיניים, עמ' ו', דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971)
'אל תבכו למת, ואל תנודו לו, בכו בכו להולך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו' – בכו בכה להולך בגזרת הרופא, לשנות האוויר, ומת שם, ולא שב לארץ מולדתו. ובאומרו תיבת: 'וראה' - שהוא אך למותר יובן בהקדים קו' הראשונים עיין מה שכתוב במדרש, שהקדוש ברוך הוא צבר עפרו של אדם הראשון מכל העולם, שבכל מקום שימות - תקבלנו הארץ. והקשה, הרי רגליו של בן אדם הם ערבים בו, ותמיהה מהחכם אליהו בן חיים, שמיתה גזור מה' אבל קבורה - בכל מקום יוכל להיקבר ועל זה אמרו: 'בכו בכה להולך' חוץ למקומו ומת שם, שאפילו יביאו את גופו אחר המיתה, ויקברוהו במקומו, מכל מקום, שלא שב מחיים 'וראה את ארץ מולדתו'.
אמרי שפר דף ט' ע"א, מכלוף נגאר וחבריו, סוסה, תרפ"ד, (1924)
'הרנינו גויים עמו' - כשרואים כי ה' עומד לימין ישראל, ומנחם אותם על מה שסבלו בגלות, אז יהללו את ה' - רוצה לומר: יכירו וידעו. כמו שכתוב: 'ה' בציון גדול, ורם הוא על כל העמים, וגדול שמו בישראל' כי כיפר להן על מעשיהם הרעים, ואז יקבלו כולם את עול מלכותו עליהם ברצון, והיא מלכות עמו ישראל באדמתו. נמצינו למדים, כי פסוק זה ידבר לעתיד לימי המשיח הנקרא: 'ינון' - שיתגלה בהר הקודש והרמז: 'הרנינו' - אותיות: הר ינון.
מי מנחות, עמ' תקנ"ב, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
צריך לכבד כל אדם בכל מקום שהוא, בין עני ובין עשיר, בין קטן, בין גדול, כי 'בצלם א-לוהים עשה את האדם', ותמיד צריך האדם לזכור את הכתוב הזה.
וכן אמרו חכמי במוסר בדברות קודשם בזה הלשון: 'אל תבזה את חברך, כי הוא בדמות דיוקן יוצרך' - כלומר שהאדם נברא באותו הצלם והדיוקן אשר חקק והתקין א-לוה הבריאה, כפי אשר על בחפצו הטוב ורצונו הפשוט והגמור, ומפני זה צריך לכבד את כל הנבראים, לכבוד הבורא אשר בראם בתבניתו, באותה תבנית אשר חקק וצייר ותיקן ושכלל האל האדיר והנאור.
ערוגות הבושם, עמ' קמ"ב, הוצאת המחבר, רעננה, תשמ"ח (1988)
בקרב הערבים היתה משפחה אחת מכובדת ומיוחסת, משפחה שונאת הרג וביזה ובצע, ולה בית תפילה, שמו 'עידרוס', על שם מיסדו הקבור בתוכו, ואנשי עדתו מאמינים בו כנביא, נודרים לו נדרים, מבקרים את קברו אחת בשנה ועושים לו כעין הילולה.
בית תפילה זה חשוב ומקודש אפילו בין שוכני המדבר, והוא היה גם לנס ליהודים, בו היו מוצאים מקלט ומחסה בשעת התנפלות פתאום של שודדי המדבר, שהיו מסתערים על הכפר להרוג ולבוז בז.
בין עדן לתימן, כרך א', עמוד 4. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947)
ובשנת תרמ"ה (1885) העלילו הישמעאלים עלילת שקרים לאמור כי אתם הרגתם נער אחד מהישמעאלים. והיינו כולנו בסכנה עד אשר ריחם השם על עמו, ונתן בלב השר צבא, והכריז לעיר שכל מי שידבר עוד בדברים אלה אני אדרוש מעמו. וימצאו גוי אחד, שדיבר הדבר הזה, ויגזור שר צבא, וירכיבהו בחמור הפוכה ופניו טוחות בטיט, ויעבירוהו בשווקים, ויקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר ידבר כדברים האלה, ויחדלו הקולות והיתה הרווחה.
קורות זמנים ומסעות, עמ' 21-20, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, י-ם תשע"ד (2013)
'וישלח יעקב מלאכים' - ללמדך מוסר השכל, שכל אדם שיש לו סכסוך או איזה דבר ריב עם איש אלים או איש שונא, שיתאמץ ויסבול מהם כמעט כל צערו, ואל יתגרה בהם, ובהיפך: יהא מקריב אותם בכל דבר ודבר כדי שלא תימשך השנאה, כי השונא עברתו שמורה נצח.
צא ולמד מיעקב אבינו, עליו השלום, שהיה יודע שעשו אחיו שונא אותו, ושלח לו מלאכים ומתנות לקרב אותו, ולשאול לו לשלום כדי לפייסו, למען יהא שלום ביניהם כי גדול השלום.
טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת וישלח, פרק ל"ב, פסוק ד', עמ' צז, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
'לעשות בהם משפט כתוב' - כתב גאון עוזנו, החיד"א, זיכרונו לברכה, משם מהרי"ך, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים ב'הניזקין', שמביאים בחורי ישראל היפים מאוד, ואוסרים ברגלי מיטותיהם ומשמשים. אמר לו אחד לחברו: זו - היכן כתובה? אמר לו: 'גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב'.
וזה שאמר: 'לעשות נקמה בגויים' אך הוא 'לעשות בהם משפט כתוב' - לא לשלם להם כמידתם, שהיו אוסרים וכו', שרמוז במה שכתוב: 'אשר לא כתוב, ואנו, חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל, אלא 'משפט כתוב' דווקא - להוציא את 'אשר לא כתוב', ונותן טעם: 'הדר הוא לכל חסידיו', וכן 'לא יעשה בישראל', שאסור בפני כל חי. עד כאן לשונו. ובזה יובן, משום כך 'מאנה להנחם על בניה כי איננו' - כיוון שהעונש אינו דומה כדומה, לכן לא קיבל תנחומים על בניה.
ספר דגל ראובן עם תהילים, פרק קמ"ט, דף קצ"ד, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ז (1867).
פירש החכם החסיד בעל 'פלא יועץ', זיכרונו לברכה, כוונת אמרתם זיכרונם לברכה: 'תחת ישמעאל ולא תחת אדום' - היינו שישמעאל גוזרים גזירות משונות על ישראל אבל המה רק תחלואי הגוף ואינם נוגעים בדת ישראל כלל, ואדרבא מחזיקים ידי שופטיהם ודייניהם לרדות במי שנוטה מדרך השכל לא כן 'אדום' - ראשי תיבות: 'אין דורש ואין מבקש' להטות אשורי הסרים מני דרך השכל אפילו כמלוא נימה, אדרבא המה נותנים יד לפושעים בהחופש, שנותנים לעשות איש כל הישר בעיניו, ובזה יד שופטיהם ודייניהם של ישראל מטה, ואיש לדרכו פנו וכשל עוזר ונפל עזור. זה תורף דבריו
אבל באמת כל זה על מדינותיהם יאמר, שנותנים יד לפושעים כאמור אבל במדינותינו, אדרבא הממשלה רודה ומרדה כל העובר חוק ונוטה מדרך השכל, והדיין יורה ומורה בדבר איסור והיתר, וכן בין איש לרעהו מטוב רצון שניהם, ויפשר ביניהם כאשר יאות ביניהם, ואין מוחה בידו, ואם הוא פקח יוכל להציל עשוק מיד עושקו בחכמה.
ספר עמר נקא, דרושים וחידושי תורה, דף טו ע"ב. דרוש ז' לשבת תשובה. דפוס עידאן, כהן, צבאן, חדאד, ג'רבה, תש"ט (1949).
'שפוך חמתך אל הגויים, אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו'. - מה שאנחנו אומרים 'שפוך חמתך' - שאנחנו מתפללים על אותן שיתקבצו על ה', ועל משיחו במלחמת גוג ומגוג, שישפוך ה' את קובעת כוס חמתו עליהם.
ולכן אנו אומרים אחר כך: 'לא לנו' - אף שאמרנו: 'כי אכל את יעקב' - אין כוונתנו בשבילנו, 'רק לשמך תן כבוד'. 'על חסדך' - על שכופרים בחסדך שמלאה הארץ. 'על אמיתך' - על שכופרים בתורתך שנקראת אמת.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' קפ"א, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
'אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה כי אם 'מהחודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? - משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם, שכבשתם שבעה ארצות גוים. הם משיבים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, כרצונו נתנה להם וכרצונו נטלה מהם ונתנה לנו.' - ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו, שמה זו תשובה, שמשיבים ישראל לאומות העולם: 'כל הארץ של הקדוש ברוך הוא וכו' וכי הדין כך?! מאחר שנתנה לאומות העולם, היאך יכול לחזור ולוקח אותה מהם וליתנה לישראל? ...
בדין מי שהחזיק בנכסי חברו שלא בפניו, שצריך לעשות מחאה, ואנחנו עושים מחאה שצועקים אל ה' להחזרינו, ואין לך מחאה גדולה מזו. ובזה יעלה יפה שאפילו כך טוענים שאף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם, שייתן להם ארץ ישראל, מכל מקום כיוון שהחזיקו בה, צריכים ישראל לעשות מחאה להם, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא מלך, לא עושה דין בלא דין, והיה להם לישראל למחות בהם מדין המחזיק בנכסי חברו, שצריך לעשות מחאה, ואם כך כיוון שלא עשו להם מחאה, יפה קראום ליסטים. אומרים להם ישראל: כל הארץ של הקדוש ברוך הוא, שוודאי הדין הוא לעשות מחאה, והמחאה אינה צריכה להיות לכם, שהרי אינה שלכם אלא של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו ככר עשינו מחאה כמצרים כמו שכתוב: 'ונצעק אל ה׳ ואם כן הדין הוא להחזירה לנו.
לקט שכחה - חלק ראשון, בראשית דף א' ע"ב, דף ב' ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916)
שכל גוי ונוכרי ועובד עבודה זרה הכתובים בספר התורה הזה, הוא על הגויים שהיו מקדם קדמתה, שלא היו יראים את ה', אך הגויים שבזמננו שאנו מסתופפים בצילם, יראים וחרדים את ה' ואת תורתו הקדושה, והחיוב מוטל עלינו לעתור ולרצות בעד שלומם וטובתם.
כי בשלומם וטובתם יהי שלום על ישראל, וכן הזהירנו חכמינו זיכרונם לברכה במשנת חסידים, 'הוי מתפלל בשלומה של מלכות', האל ברחמיו ייתן בלב המלך והשרים עצה נכונה לישוב כל ערי ישראל, לטובת כל ישראל, תמיד כל הימים, כן יהי רצון.
כח מעשיו הגיד לעמו, מודעה רבה לאורייתא, ירושלים, תרס"ו (1906)
'וה' ברך את אברהם בכל' - עיין שם בילקוט פירוש: שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. ועוד מצינו שאמרו לו בני חת: 'נשיא א-לוהים אתה בתוכנו'. ועוד נאמר שם: 'אל עמק השווה עמק המלך', ושם במדרש: שהושוו כל האומות, והמליכו את אברהם עליהם לנשיא א-לוהים וקצין.
זיכרון אשר, עמוד ס"ד. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
באיסור מכירת כלי זיין לעכו"ם, אפילו אם אין חשש שיזיקו לישראל, אסור למכור להם... כדברי הרמב"ם בפירוש המשניות וזה לשונו: 'שלא לעזור המשחיתין בארץ להשחית'.
היינו, עם ישראל ממונה על שלימות העולם, ודרכי המוסר והתנהגות בני האדם בו, ואסור לאפשר לאומה להילחם עם אומה אחרת ולהשחיתה.
שו"ת מאמר מרדכי, חלק ב' ,סימן ח'- איסור מכירת כלי זיין לאומות, עמוד קמ"ה. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע 2010
ה' יתברך, הפליא חסדיו ורחמיו על עם ישראל, ומאהבתו יתברך, ומחסדו הגדול, אינו דן אותם - רק ביום ראש השנה ולא בלילה, כי אז ישראל יהיו עוסקים בתורה, וכיוצא כדי שיצא משפטם לאורה.
וכנגד זה, אומות העולם דן אותם בלילה, בעת שהם שוכבים, ואינם עושים עבירות, ועל ידי זה מתקיים העולם.
גדולת מרדכי דף י' דפוס י. ע. איתא מחנה יהודה, האשכול 5, ירושלים תשל"א (1971)
'ה' אוהב צדיקים' וכן אומר אני אוהבי אוהב, ומכבדי אכבד. הם אוהבים אותי ואני אוהב אותם - לפי שאין להם בית אב כמו כוהנים או לוים, שיש להם 'בית אהרן', 'בית הלוי', - וכל מבקש להיות צדיק, אפילו גוי, יכול להיות צדיק - שאין הצדיקים באים מבית אב, אלא מעצמם התנדבו, ואהבו את הקב"ה שנאמר: 'רננו צדיקים בה', לכך נאמר: 'ה' אוהב צדיקים'.
נעים זמירות עמ' קפ"א, דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים תשכ"ב (1962)
יסוד התהילה ותפארת האומה הישראלית אינה תלויה בהממשלה והממלכה והניצחון ... כי עיקר הצלחתם ותפארתם היא בהיותם מצוינים וניכרים לעין כל, בתכלית השלמות המיוחדת להם, והיא חכמת התורה, אשר בה הם מעולים ומופלאים מכל העמים, ובה הם מיוחדים להיקרא 'עם חכם ונבון'.
וכן נרמז עניין זה בשלמה המלך שכתוב בו: 'וישב שלמה על הכסא למלוך' וסמוך לו 'ויחכם שלמה מכל האדם' - מכל זה מבואר שעיקר מה שישראל היו מעולים על כל האומות היא מצד החכמה והמדע, אשר היו להם בימי קדם, עד שהיו האומות, נחשבים בעיניהם, לפלא עצום ואומרים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף י"ז עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מי כמונו היום, עדי ראיה כי אחרי אלפיים שנה, עדיין לא למדנו מוסר ודרך ארץ מארצות העמים, שאם ימצא איזה שוטר או חייל, ואפילו מפקד צבא שירים יד על איזה אדם, תיכף ומיד יורידו אותו ממשרתו, ויענישו אותו כפי החוק. וכאן בארץ, הרבה מן הנזכר - הכול מותר, ומלבד שלפי תורתנו הקדושה 'כל המרים יד על חברו, נקרא רשע', אלא לפי חוק המלכויות והדרך ארץ, זה מן הנמנע להרים יד על בן אדם, וזה ביזיון גדול, ונקרא פרא אדם.
מחשבות שלום, עמ' 56-57 , דפוס מוריה, ירושלים, תש"ח (1948)
'וייגש, ויישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה' - ומה שכתב איבן עזרא: נשיקה עם למ"ד וכולי, פירש שאם יאמר 'ויישק' ותיבה שאחריה מתחלת בלמ"ד כמו כאן 'ויישק לו'; 'ויישק יעקב לרחל' - היא ביד וכולי. והוא מדקדוק הלשון בעבור הלמ"ד שהיא כמו הפסק, כאילו אמר: ונשק לו ידיו או צווארו וכולי, אבל בלא למ"ד שאומר: 'וישקהו' - היא בפה שנושקו על פיו, שדומה כאילו מנשק כל הגוף וכן הוא בלשון ערבי שאומרים על נשיקת הלחי וכן על הפה - 'באסו' (נשק אותו) ועל היד אומרים - 'באסלו' (נשק לו) ידו.
גדולת מרדכי, עמ' קס"ג, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.' -
אמרו זיכרונם לברכה: 'הלחם בעמלק' - דווקא, לפי שבאו מלכויות רבות להילחם, וכשראו את כבודם של ישראל לא רצו להילחם, ועמלק אימץ את לבבו הערל, והקשה את רוחו, ונלחם. ולכך דווקא את עמלק הרגו, ולכך 'ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'. עיין בזוהר ותמצא.
וזה נראה לי: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - אפילו שראה רפיון ידיים משאר אומות, שרפו ידיהם אפילו שבאו עמו, שנבהלו ונמוגו, אפילו כך הוא - 'וילחם'. ואם כן ברפידים הוא ריפוי ידיים משאר אומות, ולכך תיבת 'ברפידים' לבסוף, שהיה לו לומר: ויבוא עמלק לרפידים וילחם, אלא לכך קיימו חכמינו זיכרונם לברכה שתיבת 'רפידים' - לדרשה: רפיון ידיים. והנה חכמינו זיכרונם לברכה פירשו: רפיון ידיים מישראל בתורה, ואנו פירשנו בלשון חכמינו זיכרונם לברכה: ברפיון ידיים משאר אומות שבאו עמו, ואפילו כך הוא - 'וילחם'. ולכך אמר לו משה: 'צא הילחם בעמלק' דווקא, ולא בשאר אומות שהם שם, כי חזרו בהם, והם שם כשבויים.
זבח השלמים, בשלח, עמ' 25, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
ראה השגחתו יתברך בכלל ובפרט - שנתן בלב כל בני אדם להתעסק במלאכות משונות זו מזו, כדי שעיר אחד תהיה כלולה מכל מה שצריך אל הכללות, וכן בסחורות, וכן במאכלים. הלא תראה שהאיכרים עובדי האדמה נכנסים בכרך, והאחד מביא דבר אחד והאחר מביא דבר אחר, כולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, שאין כוונתם אלא לתועלת עצמם בלי ספק, והא-לוהים חשבה לתועלת הכללות.
כעניין שנאמר: 'ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ' וסמוך לו: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. 'היוצר יחד לבם' - נאמר כנגד המביאים בכרך כל מיני מאכלים או מיני סחורה, שהקדוש ברוך הוא נתן בליבם של אלו לבוא כולם בשוק אחד לצורך הכללות, ואף על פי שאין כוונתם אלא להנאת עצמם. 'המבין אל כל מעשיהם' - נאמר על בעלי מלאכה, שכולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו לעשות את לחמם על ידי מלאכתם, אבל הבורא יתברך הוא שהבין צורך הכללות, וחלק להם המלאכות, שלא יעשו כולם מלאכה אחת, אלא מלאכות שונות זו מזו, לתכלית הנזכר, ודי לחכימא.
ספר הליקוטים, חלק א, נושאים שונים, עמ' תמ"ב-תמ"ג, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
וישים אל ליבו כי הוא עוסק בשבחו של הקב"ה ואנו אומרים יתגדל ויתקדש וכו', ואיך יתכן לדבר ולשוח על צרכיו או שיחה בטלה חס וחלילה, ובפרט בעת התפילה ובפרט בעת קריאת שמע .
וייקחו מוסר מאומות העולם שאינם מדברים כלל בבית תפילתם.
ויקהל משה, עמ' י"ד, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
אות חי"ת - אות חית היא רמוזה על האחדות שכל זמן שיש אחדות ואהבה בין ישראל, שאוהבים זה לזה, עושים חיבוד וייחוד בעולמות העליונים ויהיה שלום בכל העולם.
כי כן צורת ח' כזה שכתובים הסופרים הם אותיות ו' ז' בגימטרייה - אחד, ואם יהיה שנאה ביניהם אזי יגרמו לכל דבר רע שירד לעולם בעוון שנאת חינם.
ויבחר משה אות ח', עמ' קכ"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' א-לוהיך מורישם מפניך, ולמען נקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב' -
שאלני חבר אחד: והלא גם בלא 'רשעת הגויים', צריך הדבר להתקיים - בעבור 'השבועה', ואם כן מה זה תלוי ב'רשעת הגויים'?
והשיבותי לו: שאם לא רשעת הגויים, לא היו מגורשים האומות ממנה, אלא היו יושבים ישראל והאומות יחדיו. לכן בעבור 'רשעת הגויים' נתגרשו האומות לגמרי, ובעבור השבועה ישבו בה ישראל.
ועוד, בתחילת השבועה כשאמר הקב"ה לאברהם לתת לו את ארץ כנען היו הם רשעים, ולכן אמר לו הקב"ה לתת לו את ארץ כנען, אבל אם היו צדיקים, לא היה נותן לו ארץ כנען אלא ארץ אחרת, או ישבו יחדיו, ואם כן הווי בעבור 'רשעת הגויים'.
תורת משה, כרך א', פני משה, פרשת עקב, עמ' קצ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
המינים פוקרים בתיבת 'נעשה אדם' - שקשה הדבר בעיניהם, שהקדוש ברוך הוא ימלך במלאכי השרת - להורות לאדם מידת הענווה.
ולזה אמר דוד המלך, עליו השלום, 'יאכלו ענווים ושבעו', ירצה כי מי שיש בו הענווה, זוכה לעונג העולם הבא - לאכול ולשתות, כאמור 'היפך המתגאה שנהפך לו לנגע'. וזאת שנית בענווים יחי לבבכם לעד, שעפרם ננער לעתיד לבוא וחיים בחיי עולם.
ובזה בראות האומות - חיבת הענווים לפני הקדוש ברוך הוא, אז יזכרו - 'וישובו אל ה' כל אפסי ארץ וישתחוו לפניך כל משפחות גוים', כי כולם יקראו בשם ה' ולא יוסיפו לטעות ב'נעשה אדם', לומר חס ושלום - שתי רשויות הם, כי בראותם חיבת הענווים לפני הקדוש ברוך הוא, יתברר להם שלא נכתב 'נעשה אדם' אלא ללמד הענווה, כי רבה היא לפניו יתברך.
מדרשו של משה, עמ' י"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
שאלה. אם מותר להשכיר כלי רכיבה הנקרא 'ביסכלית' (אופניים) לגוי לרכב עליו בשבת.
תשובה. לכאורה דבר זה מבואר בדברי מרן בסימן רמ"ו סעיף א', שכתב: 'מותר להשכיר כלים לאינו יהודי בשבת, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה גמורה, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים'. יעויין שם. והוא הדין במקרה שלנו. מכל שכן ודאי שמותר להשכיר ואין בזה שום איסור.
ברכת משה, אורח חיים, עמ' כ"ג, הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
נשאלתי באחד, ששכח אצלו, גוי ערבי, איזה כסף, ויודעו ומכירו - אם מותר שלא להחזיר הכסף לבעליו, ולתת אותו כסף לצדקה?
...בגויים שהם מאמינים בבורא עולם, ובפרט הישמעאלים, שהם אדוקים ביוצר כל, ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים, ודאי חייב להחזיר להם אבדתם. ועם שזה פשוט, אבל כתבתי זה לאנשים אשר כגילי וללמוד לעצמי, ודייק ותמצא קל.
"ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", חושן משפט, סימן פז, עמ' 254-253, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998).
הקדוש ברוך הוא מתקנא על שפיכות דמים, וזו ממצוות הטבעיות, שההורג ייהרג כמו שכתוב: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם א-להים עשה את האדם', וזאת האומה הרשעה, שהיא תמיד מעוררת מלחמות, בוודאי דמים רבים ישפכו בעונות. בשביל כך מתקנא, כביכול, ומעורר ליבות בני אדם להיות ריעים ואוהבים זה לזה, אפילו אינם קרובים. ... חובה על בני האדם, מצד קיום העולם להיות ריעים ואוהבים, שאם יבוא אדם רשע להתגרות ברשע על חברו, יבוא רעו לעוזרו.
כמו שאירע בעניין זאת המלחמה הנוראה, שאלמלא לא נתעוררו, המלכים שלושה, לסייע זה לזה, והשם יתברך הצליח דרכם כדי להתקיים העולם, היתה מאבדת כל העולם.
ראו שנתגרו על מלכות צרפת היא מלכות לא-פראנץ, שהיא ידועה ומפורסמת, מלכות אמיתית רחמנית 'וכל העולם יגידון יעידון' על רוב מעלת מידותיה, והשם יתברך נתן שפע טוב במלכותה, וכל העולם שתחת מלכותה, שוקטת במנוחה, לא שטן ולא פגע רע, וכל המלכים זולתה תמהים על מנוחתה ושלוותה, ותמיד זאת המלכות הרשעה של אלמאן מתגרית בה.
ספר וישמע משה, דרוש ב' עמ' י-יב. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז(1956).
'הווי מתפלל בשלומה של מלכות' - כאשר נלטוש עין בדברי התנא להתעורר על דברי קודשו, נראה כי כוונתו בזה לבל יעלה על דעת האדם כי פחדו ליראתו מפני המלך הוא מיראת העונש, אולם מי שיש לו לב מבין, ישכיל ויבין כי מלבד יראת העונש, הכרחי מאוד להיות כפוף תחת יד המלך לשמוע בקולו ולדבקה בו באהבה עזה, כי המלך הוא ציר ממרום, שלוח פה בארץ, והשם הוא שבחר באדם הזה להיות מלך, ולשומו לשומר האנשים בארצות החיים. ואם ה' אצל מכבודו ויתן לו להיות מרומם על כל בני תמותה, אם כן גדול הוא החוב על כל איש ואיש להוקירו ולאהבו בכל לב ונפש. לשמור פקודתו ולהתפלל בעד שלומו והצלחתו, כי שלומו והצלחתו הוא הצלחת עמו וארצו. ועל ידי הנהגת ממשלת המלכות להעניש המורדים והפושעים, על ידי זה שוכני ארץ יושבים שלווים ושקטים - 'שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו'. ומוזהרים אנו בזה שלא להיות כפויי טובה, חס ושלום, כי מכיוון שהמלכות מגונן עלינו, ובמשפט יעמיד ארץ, מחויבים אנחנו להתפלל בעד שלום המלכות. וכן מצינו באברהם אבינו, עליו השלום, שהתפלל בעד אבימלך. ויעקב אבינו, עליו השלום: 'ויברך יעקב את פרעה', וכן ציווה ירמיה הנביא, עליו השלום, לבני הגולה: 'ודרשו את שלום העיר ... כי בשלומה יהיה לכם שלום'.
אהבת שלום, עמ' 53, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם' - אפשר לפרש שלא בחר הקב"ה בישראל אלא משום שהם ענווים, וידוע שהעניו נמחלין לו כל עוונותיו.
וזה שאמר: 'רק אתכם ידעתי' - רצה לומר: אני לא ידעתי אתכם מכל האומות, אלא על ידי שאתם ממעטים עצמכם, כרמוז בתיבת 'רק' - שהיא למעט, לכן אפקוד עליכם.
תורת משה, עמ' קכ"ב. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
'והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב' - זה רמז שארץ ישראל באחרית הימים תהיה מבורכת בתחום הכלכלי עד כדי כך שכל העולם יתברכו מפרותיה, כמו טל ומטר המחייה את הזרעים, כך פרות ארץ ישראל יתברכו.
יראת השם, הפטרת בלק, עמ' 187 הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
נשאלתי במי שרוצה להקדיש ספר תורה להוליכו לקהילת קודש אליהו ביום ראשון של חג השבועות. והמנהג פה להוליך עם הספר כל כלי ניגון המוזיקה על-ידי גויים, כי בלאו הכי אין ישראל יודעים אם מותר לומר לגוי מערב יום טוב, שיכין כלי הניגון, ויבואו בעלי המלאכה, וילכו לפני הספר תורה בניגון הנזכר, או אנו חוששים שמא יתקן כלי שיר או לא. ...
לנידון שלנו, ודאי מותר. והיתרתי להם בפשיטות כנ"ל, וכל שכן כי כבר נהגו כן פה, כאשר העידו בפני כמה אנשים של צורה, כי כן עשו כמה פעמים בזמן הרבנים שקדמוני.
שמו משה, אורח חיים, סימן ח', דף ל"א עמ' ב' - דף ל"ב עמ' ב', הוצאת בן ציון בנימין, איזמיר, תרל"ד (1874)
וששאלת בישמעאלי שתלה בשמים עליו מיני פרחים כאשכול, אם מברכים עליהם?
תשובה: נראה שיכולים לברך עליהם, שלא אסרו רק בשמים של ערווה או של מסיבתם, שסתם מסיבתם לעבודה זרה, אבל אם תלה עליו בשמים לנוי ולהתבשם, אפילו הוא עובד עבודה זרה מותר.
והישמעאלים אפילו במסיבתם, נראה שמותר, שלא עובדי עבודה זרה הם. וכמו שכתוב ביורה דעה בסימן קכ"ד וכמו שכתב מעלתו. וכן אם בירך הישמעאלי איזה מהברכות, אם אינו מתלוצץ רק כוונתו לשם שמים, נראה שעונים אחריו אמן וכמו שכתב מעלתו.
שו"ת ישיב משה, אורח חיים סימן רי"א. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
'כל המצווה אשר אנכי מצווך היום, תשמרון לעשות למען תחיון, ורביתם, ובאתם, וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם.' - כי ממשלתנו ממשלת בריטניה הגדולה, נתנה חנינה לעם ישראל, לבנות בארץ ישראל בית לאומי.
אכן זהו שקשה - שבחוקים אשר נתנה כמה מן המצוות בטלות. אחד - על ידי חופש הדעות בטלה מצוות תוכחה, באומרם: כל אחד בינו לשמים. שנית - דיני ממונות ודיני עונשים, אשר אין יכולים לדון על פי תורתנו, אלא על פי דיני הממשלה, שנוהגים לדון בהם בארץ בריטניה.
אשר זהו כוונת: 'כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום' - דייקא שלא נוכל לקיים את כל המצוות מצד דינא דמלכותא. על זה נאמר: 'לא בשמים' – באמרם: כל אחד בינו לשמיים, ובטלה מצוות תוכחה. גם לא 'מעבר לים היא' - שהם החוקים ודיני ממונות הבאים ממשלות הים. אלא 'כי קרוב אליך הדבר מאוד' - סור מרע ועשה טוב.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 50, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
כתוב בזוהר הקדוש ובכמה מקומות, שאין התרוממות ועילוי לשום אומה אלא למי ששולטת על ישראל, שאם היא שולטת על ישראל היא שולטת על הכל, כמו מצרים, שכשהיו שולטים על ישראל היו שולטים על הכל, וכשיצאו ישראל אבד זכרם, וכן בבל שהשליטו הקב"ה לנבוכדנצר על כל העולם כדי להביא ישראל תחת ידו, וכן מדי ופרס, וכשיצאו ישראל מרשותם היו ממלכה, וכן ארבע מלכויות.
וזה שאמר: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום' - רצה לומר: העם של בני ישראל, דהיינו העם השולט על בני ישראל, הוא רב ועצום. וכוונתן על עצמם ועל כל העם השולט בישראל. ועניין זה הוא 'ממנו' - רוצה לומר מסיבתו, דהיינו מסיבת ישראל.
מעשה ניסים, פרשת שמות, דף ט' עמ' א-ב, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' - יש לפרש כי חובת היהודי בעולמו להיות אדוק במידותיו של הקב"ה. מה הוא רחום אף הוא רחום, מה הוא חנון אף הוא חנון. ועל דמותו יהיו נקראים מעצמו שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והוא יהיה מורה ומלמד להועיל לכל יושבי חלד, ולפקוח עיני עיוורים ולהאיר לארץ, באמונה צרופה, בתורה ובמידות טובות.
ליקוטי ניסים, פרשת וזאת הברכה, עמ' שע"ה, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן, שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן, ונקרא בכל לשון טוטון, כל ימי החול לרבות הלילות עד שהשינה חוטפתו, והיה לו צער הרבה על זה ביום שבת קודש. ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן, וייהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי, וכן עשה, ונתיישבה דעתו בזה.
נמשך מזה שהיה לו לראובן אהוב, והרגיש בראובן שהיה לו הנאה מריח העשן. והגוי מעצמו אמר לראובן ביום שבת קודש שיפתח ראובן את פיו ויקבל העשן תוך פיו הרבה, כי ימלא את פיהו עשן ויוציאנו ראובן אחר כך לאט לאט, וכן היה עושה בכל יום שבת קודש.
ונמשך עוד מזה, שכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת, טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן, ובא ויושב בצידו ועושה כנזכר לעיל, ואף על פי שלא היה בדעתו של הגוי לשתות עשן, מכל מקום היה שותה בשביל כבוד ראובן אהובו. ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו? ...
ובוודאי שאיסור גדול עשה, שחילל את יום שבת, וצריך לקבל סיגופים, וישוב אל ה' וירחמהו, ובפרט שגם חילל ה' בין הגויים במעשהו הרע, שהיה מקבל העשן תוך פיו, כי אז ימלא פיהם שחוק על תורתנו הקדושה, ועוון חילול ה' גדול הוא.
אדמת קדש, חלק א', אורח חיים סימן ד; דף ד' עמ' א- דף ה' עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
כיהנתי בתור רב לעזה, במשך חמש שנים, אשר היתה באותם הימים עיר מסחר. יהודי עזה סחרו אז במסחר השעורים והלענה, אותה ייבשו קלפו ומלאו ממנה תיבות גדולות, ושלחו להמבורג ולערי אירופא, ממנה עשו כינין, ומן השעורים - בירה. התקנתי מקווה טהרה לנשים, שעד אז טבלו בים בלילות כשבעליהן שומרים אותן מרחוק מפני הגויים שלא יתעללו בהן.
לא היה להם בית עלמין, וגם זה גרם ייסורים גדולים לנפטר וקרוביו, שהיו שולחים את המת בתוך ארון עץ, וקושרים אותו על גבי הגמל, ומלוים אותו לקבורה בחברון; דרך שגרמה צער למתים ולקרובים שליוו את הארון עד חברון, כשקרוביהם מצפים לשובם בשלום מסכנת הדרכים, ובראותי את צערם הנורא הזה נקנה ביוזמתי בית עלמין לקבורת המתים.
בעזה חיברתי ספר 'דע מה שתשיב לאפיקורס' יחד עם המופתי של עזה, שייך עבד אללה אלעלאמי. הוא היה מבקר פעמיים בשבוע בביתי, כיוון שרצה לדעת הביאור הנכון של הפסוקים, שהועתקו מהתנ"ך על ידי השליחים לברית החדשה.
ספר תרי"ג מצוות, רשימה מפרשת חייו, עמוד 5. דפוס אות, חיפה. תשי"ג (1953)
'ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו' - על פי הפשט, יצחק אבינו אהב את עשו כי היה מוציא את לחמו בכוחות עצמו (ויצחק היה נוטה למדת הדין). ואילו יעקב, יושב אהלים, רצה רק לשבת באוהל וללמוד, והיה בעיני עשו כפרזיט - חי על חשבון אחרים.
יצחק אבינו רצה לברך את עשו. ואילו רבקה אוהבת את יעקב, כי רבקה הרגישה והבינה את חשיבות לימוד התורה של יעקב, כי המשך האומה וקיומה יתכן רק על ידי התורה. יעקב אבינו התנגד לבקשת אמו לקחת את הברכות, בטענתו: 'אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע'. מלת מתעתע היא מאד נדירה בתנ"ך, ועבודה זרה נקראת 'מעשה תעתועים'.
יעקב אבינו פחד שאם יבוא לקחת ברכה המיועדת לעשו, שהיא ברכה גשמית, יצטרך לשנות את סדר חייו, ולעזוב את בית המדרש כדי לעמול לפרנסתו. יש חשש שעל ידי כן ירום לבבו וישכח את ה' לומר: 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', ויהיה קרוב לעובד עבודה זרה, ולכן אמר אולי ימושני אבי (שבשמים) והבאתי עלי קללה. אחרי שיעקב עבד בבית לבן למחיתו, כבר אין סיבה לעשו לשנוא אותו, כי גם הוא מתפרנס ממעשה ידיו, ולכן שלח מלאכים לעשו והודיעו: 'ויהי לי שור וחמור' - להראות לו שגם הוא יכול להתפרנס בלי להזדקק לאחרים.
נתן חכמה לשלמה, ספר בראשית, פרשת תולדות, עמ' טז-יז, הוצאת דוד ששון, ירושלים תשמ"ט (1989)
באריכות הגלות יותר מדאי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם, ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת. ולקדש עצמם אף במותר להם, ושלא לשקר לא לישראל ולא לנוכרי, ולא להטעותו בשום עניין. כמו שנאמר: 'שארית ישראל לא יעשו עוולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכתוב: ו'זרעתיה לי בארץ' - אדם זורע כור אחד כדי שימצא כמה כורים, כך זרע הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות כדי שיתווספו עליהם גרים, וכל זמן שמתנהגים עמהם ברמאות, מי ידבק בהם?!
חכמה ודעת, עמ' קנ"ז-קנ"ח, הוצאת 'אהבת שלום', ירושלים תשס"ג (2003)
שולחן עורך - מביא זכירה לרוע לב המצריים, כי לא יאכלו לחם עם ישראל, ונהיה כטמא בעיניהם לבלתי היות על שולחנם, אבל עכשיו אנו בני חורין - ערוך השולחן, ולקח הוא ושכנו, גם עני ואביון, סמוכים על שולחן של בעל הבית, להלל לשבח בצאת ישראל ממצרים.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 18
העיר מה נעשה בזרועות מגולות? - כבר הבאנו דברי הרב בן איש חי ז"ל הנ"ל באות י' - באישה מניקה בשעת היניקה, שנאמר בשם יש אומרים - שבאותו זמן נחשבים כמו כפות ידיים. ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה, ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה. עד כאן.
ומשתלה הדבר בה - במקפדת, שלא בשעת יניקה, מבואר שאם אינה מקפדת, גם בשעה שאינה מניקה, הווה לה כמו כפות הידיים. ודון מזה לגילוי זרועות, בזה הזמן, שכיוון שאינם מקפידות לכסות, הווה להן ככפות הידיים. ועיין עוד שם באות י"ב - במקומות שנשים אין דרכן ללכת באנפילאות, שפשוט לפניו להתיר. ורק אם הולך למקומות שהנשים לובשים אנפילאות, גם אם אשתו, לא דרכה בכך, אסור לקרות כנגדם, כיוון שבמקום ההוא, דרכם לכסות. עיין שם. ומטעם זה כתב בתי"ה שנשי הערביים, שדרכם לגלות זרועותיהם אסור לקרות, עיין שם. - דהיינו מפני שהנשים היהודיות, דרכם לכסות. מבואר מזה, שאם היו גם הנשים היהודיות, דרכם לגלות - מותר לקרות כנגדם.
ישכיל עבדי, חלק רביעי, אורח חיים, סימן ט', דף י' עמ' ב, דף י"א עמ' א', ירושלים, תרצ"א (1931)
ידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם: שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו. ...
ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה - 'על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו'.
שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן ה, עמ' כ"ה, ירושלים, תשל"ח (1978)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: גדול השלום שאפילו בזמן מלחמה צריכים שלום, ואפילו מלאכי השרת צריכים שלום שנאמר: 'עושה שלום במרומיו', וברכת כוהנים חותמת בשלום שנאמר: 'וישם לך שלום', ואף משה רבינו עליו השלום ביקש את השלום שנאמר: 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמור', ומלך המשיח יפתח בשלום, והנביאים נבאו על השלום, ואין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום, ועוד ראיות רבות על השלום.
ולזה נאמר: 'וקראת אליה לשלום' - והכוונה בזה: שידעו אומות העולם את מעלת תורתנו הקדושה, שציוותה לפתוח להם בשלום. 'ואם לא תשלים עמך' - רצה לומר: שלא יכירו אומות העולם מעלת התורה והשלום, אלא שרוצים לעשות עלינו מלחמה, אז - 'וצרת עליה'.
אפיקי מים עמ' שמ"א, הועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
הטעם שאנו אומרים בשבת זה לזה 'שבת שלום', כתבו חכמינו זיכרונם לברכה, משום שהנשמה והגוף הם מתנגדים זה לזה כי הנשמה לא תחפוץ בשום אכילה ושתייה או בשום תענוג מהבלי העולם הזה, רק בדברים רוחניים, תלמוד תורה ומצוות ומעשים טובים. והגוף הוא להפך להוט אחר המאכלות והמשתאות והתענוגים למיניהם בראיה ושמיעה ודברים שמשעשעים את הגוף. ועל כן בכל ימות השנה הם מריבים זה עם זה, שיום שיש בו אכילה ושתייה ותענוג הגוף מתענג, והנשמה מצטערת, וביום שיש שבו תענית ולמוד התורה, הנשמה מתענגת והגוף מצטער, מה שאין כן ביום השבת שאכילתה וכל תענוגיה הם קודש ובזה גם הנשמה יש לה נחת רוח, ושניהם הגוף והנשמה הם בשמחה ובשלום, על כן קראו ליום ההוא 'שבת שלום' לאמור שלום הוא בין הגוף לנשמה.
דעה והשכל, עמ' רל"ה, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
על הבריות בגאווה אל ימשול; ולפני עור לא יתן מכשול. יחלק לעניים מטוב דגנו ותירושו; וישימו הצניף הטהור על ראשו. אמת יקנה ולא ימכור; ואת יצרו הרע יעכור. יכוף את ראשו כאגמון; ומידו לא יחסר הממון. יקריב את תפילתו כתור וגוזל; והשיב את הגזלה אשר גזל. יתן לכל שואל די מחסורו; וישביע את הרעבים מבשר סירו. יתהלך באמונה עם עדתו; ולא ישקר באמרי עדותו. ישוב בתשובה בטרם ינוסו צלליו; וידרוש מחילה על רוע מעלליו. יזהר בשמירת זכור ושמור; ובהשלימו תפילתו על הפתח ישמור. אל יונה את עמיתו; ולא ילבין פניו להמיתו. ישלח לחמו על פני המים; וכל מעשיו יהיו לשם שמים. יכניע גאונו ויהלך שחוח; וגופו לא ידכה וישוח. בן אדם התבונן ופקח את עיניך; ואל תבטח אל מעוניך. שים אבני הצדק במאזניך; ואמרי התוכחה הטה אוזניך. הוצא הגזל מכלובך; וקח אמרי בלבבך. התהלך באמת בתוך רחובך; ולא תרבה חטאתך וחובך.
לב, חקק, חסיד מול חוטאים, ספר התוכחות של עזרא הבבלי, תוכחה שנייה, עמ' ל', הוצ' הקיבוץ המאוחד, ת"א, שנת תשס"ח (2008).
'כי גרים הייתם' - כמו שמפורש לפנינו: 'ואתם ידעתם את נפש הגר - כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ומי שהיה בצרה וצוקה וה' הצילו, ראוי שירחם על כל הבא במצוקה ההיא, וכן הוא בתולדות נפש האדם - שיכמרו רחמיו בראותו את רעהו במכאוב, שהרגיש הוא בעצמו לשעבר.
עדי זהב על התורה, חלק א', ספר שמות, פרשת משפטים, פרק כ"ב, פס' כ', עמ' שי"ג, הוצאת מכון ירושלים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
ויאמר להם א-לוהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. ויאמר א-להים הנה נתתי לכם את כל עשב השדה לאוכלה' - מתוך שבראם בצלמו ורצה בהתעלותם, דרש מהם, שימנעו את עצמם, משלושת הדברים המוציאים את האדם מן העולם - הקנאה, והתאווה והכבוד.
וזה שאמר להם 'פרו ורבו' - לא למען מילוי התאווה הבהמית, אלא למען - 'ומלאו את הארץ', 'ורדו (רידוי היינו כבוד) בדגת הים ובעוף השמים'. ולמנוע קנאה ושנאה ותחרות אמר: 'הנה נתתי לכם את כל עשב השדה לאוכלה' - המוכן לכולכם בלי לקנא ולהתחרות.
בינה לעיתים על התורה, עמ' י"ב, הוצאת סיני, תל אביב, תשכ"ב (1962)
ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ואפילו על הדגים מתחת לים, ועד עוף השמיים גברו רחמיו, לא כל שכן על בן אדם אשר הוא בצלם א-לוהים ודמותו. ...
ובוא וראה אפילו ישמעאלים מכניסים אורחים בסבר פנים יפות כמו שראינו בעירק בסוריה בתורכיה, כשהייתי, אני הכותב, הולך למול את בניהם. היו מכריזים בכל העיר ומודיעים להם שיתאספו לבית שר הגדול שלהם לכבוד המוהל המועלם וחכם היהודים, אז באים בהמוניהם בחדר גדול העשוי לאסיפות, והייתי מטיף להם דברי תוכחות בלשונם, לשון כרמנג'י, ונהנים מאוד מזה, ולפעמים הייתי פוסק להם את דינם על פי התורה.
והנה פעם הלכתי לעיר אחת שמה ספינדרי, ונאספו כולם אצלי, ואז פתאום היה ויכוח ביניהם, שרצו להפיל המנהיג הזקן שלהם ולהקים תחתיו את הבחור, אז שאלוני על זה וסיפרתי להם מעשי רחבעם בן שלמה המלך עד הסוף, אז ענו כולם בפה אחד, ואמרו לי תודה רבה, ועזבו את הזקן על כנו עד יום מותו, וכיבדו מאוד את תורתנו הקדושה תמיד.
מעשה הגדולים, בראשית, וירא, סע' ח' - מעשה סדום ודינם ומנהגם הרע, עמ' רנ"ה. ירושלים, מהדורה שנייה, תשל"ח
'הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו, ואמת ה' לעולם הללויה' - ונראה לפרש באשר טבע הוא באנוש, שאם מישהו מוצא חן בעיני חברו ומשפיע עליו מטובו ומתנהג עמו במידת החסד והרחמים, משום כך פיהו מלא שבח ותהילה על מטיבו, ואנו השומעים כל השבח הזה מפיו אין אנו נותנים אמון בו, שידענו שהשוחד יעוור ועוצם עיניו מראות נכוחה. ברם, בשמענו השבח והתהילה מפי אדם שלא נהנה ממנו אף פעם, אנו מאמינים בכל היוצא מפיו.
לכן אמר המשורר: 'הללו את ה' כל גויים' - שלא עשה עמהם ניסים ונפלאות, ולא אנו, שבכל יום ויום מתרחשים לנו ניסים. וגבר עלינו חסדו, ואם נהללו ונשבחו יאמרו האומות שאין בפינו נכונה.
והנכון הוא ש'ואמת ה' לעולם' - ועל כן בקשתנו שטוחה לגויים ולאומים ידידינו המתפעלים מכל הטובות שעשה עמנו ה' - שיהללוהו וישבחוהו למען ידעו נאמנה גם צוררינו, כי ה' צבאות עמנו.
נתיבי עם - דרשות, לשבת הגדול, עמ' 42, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003)
פתחנו במאמר: 'שתא הכא בעמק הבכא' ורוח משיבה: 'לשנה הבאה בירושלים עיר המלוכה, ששים בבניינה לאכול מפריה ולשבוע מטוב אדמתה'. א-להים דיבר בקודשו, לאמור לאסורים: צאו, ואת לב האימאם היטה כלפי חסד, ונתן רשות לכל עם ישראל הגולים בארצו ללכת אל ארץ חמדתם.
סערת תימן, עמ' פ"ח-פ"ט, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'אשכילה בדרך תמים ... אתהלך בתום לבבי, בקרב ביתי, לא אשית לנגד עיני דבר בליעל.' -
במה שכתוב באבות דרבי נתן פרק ז': בזמן שאדם ענותן ובני ביתו ענוותנים, כשבא עני ועמד על פתח בעל הבית, ואמר להם אביכם: יש כאן, יאמרו לו: הן, בוא והכנס, ושולחן היה ערוך לפניו, נכנס ואכל ושתה. עד כאן.
וידוע שהעניו נקרא תמים. וזה שאמר: 'אשכילה בדרך תמים' - דהיינו בדרך ענוה 'אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי' - שאהיה עניו אני ובני ביתי, ועל ידי זה 'לא אשית לנגד עיני דבר בליעל' - רוצה לומר: לא אעלים עיני מן הצדקה, שהמעלים נקרא בליעל, כמו שכתבו זיכרונם לברכה: שעל ידי שאני ובני ביתי ענווים, כיון שבא העני פותחים לו, ויאכל ולא יעלימו עיניהם ממנו.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור ק"א, עמ' סה - סו, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
שער הנסים נכנסים כל המון כללות העולם, טף, ונשים ואפילו גויים. שהוא שער הנסים פתוח לכל, שכל העולם רואים בפירוש גדולתו יתברך ומכירים כוחו ויכולתו יתברך. וכמו שאמרו החרטומים אל פרעה - 'אצבע א-לוהים היא', וכן שרו הנשים בקריעת הים, ואפילו עוברים אמרו שירה.
אמנם בשער חקירת החכמה, בפעולותיו יתברך, נכנסים חכמים שבאומות, וכמו שאמרו: אם יאמרו לך שיש חכמים באומות העולם עובדי אלילים תאמין.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף ט' עמוד א'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960)
'לא תקלל חרש' - הזהרה שלא יקלל את חברו בלשון סתום, שאינו מבואר ומבורר, שהוא לשון קללה. וכמו שמצוי בחסרי הדעת, שמקללין חבריהם בדברים סתומים, שנראים לכאורה, שאינם לשון קללה, 'ובקרבו ישים ארבו' שהם לשון קללה.
ובפרט אם יהיה זה עם העכו"ם, וכי כשיוודע לעכו"ם, שהוא מקללו, ירע הדבר ויבוא לחרף ולגדף דת ודין של שונאי ישראל, ומזה נמשך חלול ה', חס וחלילה.
וזה שתרגם אונקלוס 'לא תלוט דלא שמע' - ירצה אפילו שלא בפניו, בעניין שאינו שומעו, אסור לקללו, ויוכלל בזה מה שאינו מבורר לו, שהוא לשון קללה אסור גם כן, כי מאחר שאינו מבין, הרי הוא כחרש.
מזמרת הארץ, עמ' קע"ו, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
'ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמור... קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו - יביאה' ...וראוי להבין למה אמר 'אל כל עדת בני ישראל'? ...
שגוי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו, והוא שיאמר לדעת ישראל הפרשתי אותה, ואם לאו טעון גניזה ...אם כן איפוא בפרשת תרומה כתב: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו' - לרבות הגויים, שאם יתנדבו דבר לצורך נדבת המשכן מקבלים ממנו.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת ויקהל, עמוד קמ"ט. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז
'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה, והנה קמה אלומתי וגם ניצבה' - רמז שעל ידי האחדות, שנהיה אגודה אחת, בתוך הגלות הזה האחרון, שהוא גלות עשיו, הנקרא 'איש שדה', אז ירום קרננו ונזכה לגאולה. וזהו: 'והנה קמה אלומתי' - שכל הגלות הזו הוא בעוון שנאת חינם.
יושיע ציון, עמ' טו, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
'מאשר שמנה לחמו' - אין אחדות ושלום רק בזמן שיש שפע בעולם, שאין עין בריה צרה בחברתה, וכמו שאמר רש"י על פירוש: 'יפות מראה ובריאות בשר', נרמז שלום בראשי תיבות: 'מאשר שמנה לחמו והוא'.
יושיע ציון, עמ' י"ט, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
על דבר האומן נוכרי, שהביא מעיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, לצייר ביתו במיני ציורים וכיורים. ופסק עמו בקבלנות בסך מה על כל המלאכה הצריכה בביתו עבור פעולתו. ויען המלאכה מרובה, הוכרח האומן להביא אשתו ובניו, פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, ונתן לו אחד מהבתים שלו, אשר ברחוב ההוא, לדור בה עם אשתו ובני ביתו עד כלות מלאכתו. ועתה לשאול הגיע מה שורת הדין: נותן להוליך הגוי לביתו, איזה לוחות כגון חלונות ודלתי פתחים וארגזים לעבוד עבודתו, שמה בשבתות ויום טוב, כיוון שהגוי מדעת עצמו עובד, ויש אומרים: שאפילו כך אסור.
והוא הדין גם כאן לאיסור בנין וסתירה בשבת, וכן לאיסור מלאכת הבניין על ידי גוי המחובר, שאף אם אינו מחובר לקרקע ממש, אלא לדבר המחובר לקרקע כמחובר נחשב, ואסור.
שערי רחמים- שו"ת. חלק אורח חיים, סימן ט"ו. נדפס בדפוס ר' יצחק גאשצינני ושותפיו המו"ל מכ"ע שערי ציון. ירושלים, תרמ"א (1881)
'לא נתפזרו ישראל לבין האומות אלא לקבץ גרים' - הכוונה הוא שיש נשמות של קדושה בעמקי הקליפות, שנפלו שם מחמת השבירה, וגם בחטאו של אדם הראשון, והנה כל שבעים השרים, כל אחד לקח חלק, מאלו הנשמות והניצוצות. והנה בהיות ישראל בתוכם בגלות, מתגיירים כמה וכמה, ונכנסים תחת כנפי השכינה. וכשיושלם הבירור יבוא המשיח.
דרך ישרה, שער התוכחות, עמ' תי"ט, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
גדול מעלת השלום, שבכל המצוות לא נאמר שצריך לרדוף אחריהם אלא אם יקרה לעשות מצווה יעשה אותה, כמו 'כי יקרא קן ציפור לפניך' 'כי תפגע שור אויבך' 'כי תראה חמור שונאך', אלא בשלום כתוב: 'בקש שלום ורודפהו' ממקום למקום לעשות שלום.
וזהו כוונת התנא באבות: 'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום' - הכוונה לא יספיק מה שאתה אוהב השלום אם יזדמן לידך, אלא תהיה גם רודף שלום אפילו שלא נזדמן לך. ובזה אמרתי לפרש בסיעתא דשמייא מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - ויש לדקדק מה לשון 'מרבים' ומה לשון 'בעולם'? - והיה לו לומר תלמידי חכמים עושים שלום, ולפי האמור מובן היטב לומר, שמלבד שהם עושים שלום, גם מרבים אותו, להיות רודפים אחריו בעולם איפה שצריך לעשות שלום.
יחי ראובן בתוך שמו ראובן, עמ' רמ"ה נתיבות, תשמ"ז (1987)
'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא בראו אלא לכבודו. שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו'. - לפי שבתחילה אמר: 'חמישה קניינים', וישראל אחד מהם, ואם כן תקשה: למה נבראו שבעים אומות העולם? - לזה אמר: 'כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו', שאף אומות העולם יש בהם צורך להללו ולשבחו בגיהנם, וכדברי רבותינו זכרונם לברכה. ואפשר שזהו כוונת רש"י, זכרונו לברכה, מה שפירש לכבודו - לשבחו.
ואפשר גם כן שזהו מה שסיים: ה' ימלוך לעולם ועד. כי לעתיד 'והיתה לה' המלוכה' - ועבדו אותו כולם שכם אחד במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.
בגדי שש, פרק ו, עמ' תשכ, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
צרפת האדירה, ירום הודה, אשר היא המתחלת ממש, לקרוא דרור לעם ישראל, וממנה יצאה אורה לכל המדינות כידוע, ועל כן אנו מחויבים להתפלל בעדה ובעד שלומה כאשר נאמר לנו על ידי הנביא ירמיה: 'ודרשו את שלום העיר אשר אתם באים שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום'. ...
הממשלה, ירום הודה, הרשית לכל אחד ואחד לקיים דתו, בלתי כל מפריע, ובמיוחד מלכות צרפת היא מכבדת את הדת כנודע. הדין הוא המשפט שבין עברי לנוצרי או ישמעאלי, ונותנים לכל אחד זכותו מלא, בלתי שום הפרש, אלא ממש כמו בין נוצרי לחברו. השלום שעל ידי שנתנו לישראל שווי זכויות כאזרחי המדינה בזה נהיה שלום בין איש לרעהו.
ספר כתר כהונה, דרוש ע"ז, עמ' רלט - רמא, דפוס י.ע. איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976).
יש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם, ולעשות בו משפטי נקמות, על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם, שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם, ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו, לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: 'אם אבותם חטאו, ואינם - מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: 'שלכם רעה משלנו, כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם, יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עוון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם - וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. ...
בזמן הזה אין נסתר דבר מהעמים, כי היהודים בעצמם מגלים להם כל מסתרי עבודתנו בכל מכל כל מה שלא היה מקודם. ועוד כי בזמן הזה רצון אדונינו, המלך ירום הודו, שיהיו כל האומות שוות באחווה, כמו שכתב בספר 'יפה ללב' שם, ועל כן לפי הזמן החדש ולפי המקום, החיוב מוטל על המורה לגדור ולתקן, שלא יתבזה כבודו יתברך, וישראל עמו, בין העמים חלילה.
בן ימין, סימן א
'תאבד דוברי כזב, איש דמים ומרמה' - שהוא עשיר, הן לו דמים, והוא מרמה את הבריות, וגונב להם - יתעב ה', שה' שונאו. רעת השקר ידועה לכל, בין לישראל, בין לאומות, בין לגדולים, בין לקטנים, בין עשירים, בין לעניים, בין לאנשים, בין לנשים, בדברים של שמים ובדברים של העולם. ולישראל יש איסור נוסף, והוא חילול השם, חס ושלום, עד שיאמרו אומות העולם עליהם שסתם עברי - שקרן. ומי גרם זאת? - עמי הארץ, שאינם יודעים חומר שבו, ונראה להם כהיתר, ואומרים מה איסור יש אם לא יקיים את דברו. סוף דבר הכל נשמע, שהיה בדעתו לאמת את דבריו וה' לא עזרו, וזה שקר.
כסא רחמים, תהלים ה, דף ו עמ' ב, הוצאת נסים חדאד, אשקלון, תש"ן (1990)
מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב: ודרשו רבותינו ...בת נדיב - בתו של אברהם אבינו. וצריך ביאור מה קשר ושייכות יש עם מה שכתוב קודם 'מה יפו פעמיך בנעלים'? ...
זה שחזר אברהם את כל הרכוש למלך סדום 'מחוט ועד שרוך נעל' - היינו משום שהיה נדיב נדיבות, והוא על נדיבות יקום, מרוב הבטחתו שהיה בוטח בה'. וזהו שאמר 'מה יפו פעמיך בנעלים' - שזכיתם לעלות ברגל לעולי רגלים - היינו משום היותך 'בת נדיב' - זה אברהם, שעל ידי, שהיה נדיב ובטח בה' וחזר למלך סדום 'מחוט ועד שרוך נעל' - בזכותו הוא שזכית לזה.
אב אחד לקודש הקודשים, חלק ב', אנך יפה, עמ' 124, הוצאת א. א. סופר, ירושלים, תשס"ו (2006)
'קום התהלך בארץ לאורכה ולרחבה כי לך אתננה' - שאם לא היה פותח התורה בבראשית, אפילו שקנה אברהם את הארץ, היה עדיין פתחון פה לבעל דבר לחלוק, שמה שהחזיק אברהם לא היה חזקה, שהיה מקנה דבר שאינו ברשותו, והיה כדבר שלא ברשותו ולא קנה, ואם כן לסטים אתם שכבשתם את הארץ. לכך התחיל בבראשית, לומר שהארץ לעולם ברשות הקדוש ברוך הוא, אלא שנתנה להם לפירות, וכשנתנה לאברהם והחזיק בה, בדין החזיק בה, ולא היה דבר שלא ברשותו ולא קנה.
דברי שלום, דרוש, עמ' קג-קד, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
במצרים נהגו להביא משוררי המוזיקה גויים לנגן בשבת המילה - שהיא שמחה של מצווה. וזה על ידי שיצוו להגויים מערב שבת, שיבואו וינגנו בשבת, ובזה - מותר מהדין. ואף על פי שכתב רבנו דוד בן זמרא ...'שבמצרים נהגו לאסור' - היינו אם יאמר לגוי בשבת עצמו לנגן, אבל במצווה לגוי מערב שבת - אין כאן איסור כמו שאמר רבנו דוד בן זמרא עצמו באותה תשובה, ואין למחות בידם. ואולם אם יש חשש שיערימו לשכור הגויים המנגנים ביום השבת עצמו, ראוי לעשות גדר גם בזה.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות שבת, סעיף ט'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
אם הגוי גזל קרקע ישראל, ובא ישראל אחר והצילה, אינו יכול לומר: לעצמי אני מציל, וכמציל מפי ארי, יען שלא נאמר אלא 'אבדת אחיך אשר תאבד ממנו', ולא גזלת אחיך אשר תאבד ממנו, ולא גזלת אחיך אשר תגזל ממנו, שבזה אין לו זכייה, שלא זכתה לו התורה, אלא אבדה אשר תאבד ממנו, ומצויה אצל כל אדם. יצאת זו שאינה מצויה אצל כל אדם אבל לא גזולה, וכמו שאמרנו.
אכן אם הקרקע לא גזלו הגוי בידיים, אלא בא לידו שלא בגזלה כנידון שלנו שלקחו מן הבעלים. עם היות שממילא מפסיד הבעל חוב האחד, שהורע שעבודו, אחר שהגוי לא גזל הקרקע מידו בידיים. אלא ממילא בא הפסד לבעל חוב האחד על ידי דיני הגויים. נמצא דין זה דומה לנהר ולארי, שאין הדבר בא על ידי אדם, והמציל זוכה. וקראנו לה אבדה לפי שלא נגזלה ממנו הקרקע על ידי אדם, אלא ממילא בא אליו הפסד קראנו לו אבדה שנאבד ממנו, שעבודו שהיה על קרקע זה.
מי השלח, דף סט עמ' ב, דפוס מסעוד דהאן, קזבלנקה, תרפ"ט (1929)
שלחו מתם מרנן ורבנן עיר תהילה קושטאנדינא, יגן עליה א-לוהים, על דבר הספרי כ"ד תנ"ך, שנדפסו מחדש בעיר לונדרא על ידי גויים ערלים, שהרי הם פסולים ואסור לקרות בהם וטעונים שריפה על פי הדין, כך לסיבה הכמוסה אצלם הם אמרו שיגנזו אותם ולא יראו החוצה כלל, ואנו בעניותנו השתוממנו על היראה ולא יידענו מה הדין בזה. ...
היעתיקים הראשונים שעשו השינויים בתחילה כדי לפוקרם ולחזק אמונתם, הוא שהייתה כוונתם ומחשבתם לשם עבודה זרה, והרי הם כמו תלמידי אותו האיש שהפכו לרעה דברי א-להים חיים, שפירש רש"י שהם בכלל המינים כמה שאמרנו לעיל, אך בגויים שבזמן הזה, שאינם עובדי עבודה זרה, רק מצוות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהם בידיהם, פשוט ודאי שאינם בכלל המינים, וכל הספרים שנכתבו או נדפסו על ידם ודאי שמותר לקרות בהם, זולת ספר תורה שכתבו גוי, שקיים לנו - ייגנז, שאנו דורשים כתיבה לשמה, ואסור לקרות בו בציבור.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן ט"ו, דף כ"ח עמ' ב', דף כ"ט עמ' ב', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
לעתיד לבוא תושלם כוונתו יתברך בבריאת עולמו, שכתוב 'כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעובדו שכם אחד.' ואז ייטיב ה' לכל העולם מפאת מעשיהם כי כולם ימליכוהו. והוא שאמר - 'אין השם שלם' כי חיסרון אותיות השם, מורה על חסרון הטוב בעולמו. ...
אז יהיה ה' שלם דהיינו - רוב טוב בעולמו. גם כסאו שלם דהיינו -'מלכותו בכל משלה'. וזה נמשך מזה, שע"י שיהיה כסאו שלם, וכל העולם עובדים אותו, אז יהיה שמו שלם, שתהיה רוב טובה לעולם.
רב פנינים, דרוש ב' לשבת זכור, עמ' ק"ז, הוצ' חכם שלום משאש, קזבלנקה, תש"ל (1969).
אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול - נותנים לו.
אפילו אם נהגו ליתן לנוכרי - נותנים, מפני דרכי שלום. אבל לכתחילה אין להרגילם בכך, אבל אם צריכים לנהוג מפני דרכי שלום - מותר.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק ד', סימן תרל"ה, סעיף ט"ז, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'הילל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהבת את הבריות ומקרבן לתורה' - 'אוהב את הבריות' - 'בריות' דווקא לפי שהם בריותיו של הקב"ה כמו שאמרו מפרשי המשנה, ובזה יתורץ הכפלים, שפשוט - שמי ש'אוהב שלום', הוא 'אוהב את הבריות', אלא שלא תאמר דווקא לישראל, אלא לומר שלכל הבריות הוא אוהב מפני שהם בריותיו של הקב"ה ומקרבן. ...
'ומקרבן לתורה' - אף אנו נאמר שעל ידי שהיה אוהב את כל הבריות בכלל, היה סיבה לקרבן לתורה, לכל אומה לקיים דתם לא כאיזה מלאכים שהיו מכריחים לקיים דת המלך כטענת המן, ישחקו עצמותיו: 'ואת דתי המלך אינם עושים' וכהנה רבות. ...
'ואהבת לרעך כמוך' - וידוע שפסוק זה הוא כולל על תורת האדם שבין אדם לחברו, וכיוון שהקב"ה מחבב כל מין האדם בכלל ופרסם חיבתו, איך אפשר לחלק בין עם ולשון לעם אחר, ומטעם זה כל שאני רואה לווית מת, יהיה מי שיהיה, אני מלווהו ולא משום דרכי שלום בלבד כדעת רבינו ה'בית יוסף' זיכרונו לברכה ... אם כן חובה עלינו מן הדין 'וגר ותושב וחי עמך'.
רחמים פשוטים, מתוך דרוש לכבוד הספד אדוננו המלך האדיר, אדוארד השביעי, דפוס כאסתרו הי"ו, תוניס, תר"ע (1910)
'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: אברהם אבינו, היה מגייר אנשים ומכניסן תחת כנפי השכינה. שואלים על זה הרבה, מה נהיה בסופם של אותם גרים? הלא אינם מוזכרים בשום מקום? - ידוע, אחרי פטירתו של אברהם אבינו לא רצו להצטרף לרבם החדש, שהוא יצחק אבינו, משום שאצל אברהם אבינו ראו רק מידת החסד, למשל צדקה, גמילות חסדים והכנסת אורחים. לזאת לא יכלו להסתגל למידת הפחד והגבורות של יצחק אבינו, אמרו: כי אחרי אברהם, אין עוד מורה ורבי בשבילם, לפיכך נסוגו אחור וחזרו לסורם.
ליקוטי רפאל, עמוד ט"ו. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
וכבר נתפרסם מעלת השלום בכל העולם, ואפילו בין אומות העולם, שכשיש שלום אין שטן ואין פגע רע. ומטעם זה נראה שנהגו שתחילת דבר איש אל רעהו, מתפלל עליו ואומר: 'שלום עליך'. וגם בהיפרדם איש מעל אחיו עושה כן, ונכנס בשלום ויוצא בשלום.
חיי עולם, למעלת השלום, דף פ"ז עמ' ב', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
נדרשנו לחוות דעתנו על זו האישה, רכה בשנים, זה שמה שרה בת אברהם עטייא, אשת דוד הכהן בן אליהו המכונה יפראח, אשר הלך חשכים במלחמת ספרד שעברה, ואין נוגה לו לדעת מה היה לו, נעלם ונאבד זכרו בין החיים, זה קרוב לשש שנים.
ואלה הם כתבי הראיות שהמציאה האישה לפנינו לדון עליהם: מכתב מאת הקונסול הספרדי שבעיר קזאבלאנקה, זמנו ח' אוקטובר 1938, לאליהו הכהן בעיר הזאת, וזה תמצית המכתב: באי כח הממשלה הרפובליקנית הספרדית שבעיר קאזא הודיעה אותי, שקיבלה מאת ההנהלה הבין-לאומית של עזרת העם הספרדי מה שאני כותב להלן: מצטערים להגיש לו ההודעה שקבלנו מאת החברים הבין-לאומים וזה תוכן ההודעה: חברנו דוד הכהן נפל ביום 14 מאי 1938, במקום קאסטיליפיל מחמת מקרה שקרה לו בעת השרות, בבקשה שתגיד זה למשפחתו בנחת כראוי, ובבקשה להודיענו שעשית בקשתינו זאת, בכדי שגם אנחנו נשלח הודעה של מיתה, יש לי יגון לשלוח לו תנחומין של מיתת בנך שנפל על חירות העם הספרדי. עד כאן. ...
א. עדות גוי בכתב מסיח לפי תומו מחלוקת היא, ב. כתב ערבי עדיף יותר לרוב רובם, וכן עשו הלכה למעשה, ומה גם בנדון שלנו, שיש עוד עדות היהודי שראה כתוב ברשימת המתים הממשלתית. ...
גם זאת לדעת כי זולתי ההודעות הנזכרות אין לעגונה זו כוח להשיג עוד העדות בייפוי כח יותר, מכמה טעמים, ואל מן הדין לשבת עגונה עוד יותר.
הגם שאול חלק א סימן מ"א
'כל דכפין ייתי ויכול' - ויש מפרשים, שממה שתלה הדבר ברעבים, ולא תלה הדבר בקיום המצווה, יראה שהוא כנגד עניי אומות העולם.
כי לפי שצריך להאכיל עניים, שלא הכינו לחג הקדוש, כי רבה היא הכנתו, וקשי הוצאותיו, לכן הכריזו לעניים שיבואו לאכול על שולחנם. כמו שכתב הרד"א ז"ל בשם הגאונים אמרו חז"ל: 'מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל' - לזה אמר: 'כל דכפין' - כל הרעב, ולא לקיים המצווה, יבוא ויאכל. ...
וכשרבו אחר כך שכנים רבים מעניי אומות העולם, ואי אפשר לעמוד בכך, לכן לא הניחו עוד דלתותיהם פתוחות לרווחה כמקודם, לכן חזרו לפרנס עניי ישראל בביתם.
ערבי פסחים דף ו עמ' א , דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ז, (1917)
כי ילקה השמש, כאשר הירח יושם בינו ובינינו, ויכסה אז קצת מאורו מעינינו, כי אף על פי שהירח קטן מאוד לגבי השמש, הנה יכסנו מצד קרבתו אלינו, כאדם אשר ישים דינר אצל עינו, הנה יכסה מעינו מרחק רב מן השמים, וכפי הזמן, כאשר יעבור על אחד מן הכוכבים, הנה יכסה אורה מעינינו, גם על זה האופן, שנכנס גוף אחד בינתיים, ומקבל את האור הראוי לכוכב ומחשכחהו, כן יקרה לבני ישראל, והוא חושך ליראי ה', והוא במה שלא הניח מידה טובה לישראל, והמידות הטובות והמעלות הראויות לישראל, הנה לחרפתנו הנם בעמי הארצות אשר אנו ביניהם, לא בלבד בגרים אשר על זה אמרו זיכרונם לברכה: 'קשים גרים כספחת' מצד זה, אלא נוסף בזאת פעמים כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'כמקולקלים שבהם עשיתם, כטובים שבהם לא עשיתם', והביאו ראיה ממלך אדום אשר העלה בנו על החומה, וכן מעגלון מלך מואב, אשר קם מעל הכסא כאשר נאמר לו דבר א-לוהים לי אליך, וכן ממה שנאמר: 'כי עברו איי כתיים וראו, וקדר שלחו והתבוננו מאוד, וראו הן היתה כזאת. ההמיר גוי א-להים' - הנה הגויים, אשר אנו בהם, נלמד מהם הלבושים והגאווה, ולא נלמד מהם ההשקט בתפילה. אנו כהם לאכול מגבינתם ומיינם, ולא כהם על המשפט הצדק והיושר. אנו כהם לגלח זקן ולתקנו כהם, ולא כהם לבלתי היות בפיהם קללה ושבועה בשם ה'. אנו כהם ללכת לבתי מרתף ולבתי שחוק ולא כהם לבלתי הנקם ולבלתי שמור איבה בלב. אנו בהם לזנות את בנותיהם ולא כהם לישא וליתן באמונה ובצדק, באופן כי המידות אשר היו ראויות להיות במעלה יתירה בנו, הנה בא גוף אחר בינינו, לכן השמש וקבל אורן עד כי נתקיים מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'כמקולקלים שבהם עשיתם, כטובים שבהם לא עשיתם', אם כן לא יתמהו על אורך ורוחב גלותנו כי ככוכבים היתה הקללה ולכן היא גדולה, אולם אם תאמר אין להם סוף וקץ חס וחלילה , על זה הבטיחנו ה' יתברך 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים' , והוסיף 'לעולם ועד' לומר שלא תרדנה, ולא יכוסו בעבים, ולא יחשכם אור אחר ולא יושם גוף אחר לקבל אורם כי כולם יהנו מאורם כי יקבלו מאת ה' שנאמר ' כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך'.
גבעת שאול דף קכ"ח ע"ב-קכ"ט ע"א, דפוס ישראל אלפין, ורשה, תרס"ב (1902)
הרמב"ם אינו מצריך שיעידו עליהם, שלא קבלו שוחד, אלא שלא יהיו מפורסמים בקבלת שוחד, עד כאן לשונו, יעויין שם. הרי שפשט דברי הרמב"ם ומרן, שהעתיק לשונו וכתבו: שאינם ידועים בקבלת שוחד, היינו שאינם מפורסמים בקבלת שוחד. אבל סתמו של דבר להכשיר, שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד. ... ועתה המדייק בלשון הרמב"ם, יורה שכך פשט לשונו שאינו פוסל אלא ערכאות שמפורסמים בקבלת שוחד, וכל שאינם מפורסמים, מכשירין השטרות העשויים על ידם. ומכאן לכל העולם אנו אומרים שסתם ערכאות לא מקבלים שוחד.
שו"ת אבני שיש, חלק ב', סימן י"ב, עמ' ל"א, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע"א (2011).
אודות בית החרושת, שהנכם ניגשים לפתוח בעיר קטנה שבמזרח הרחוק, אם מותר לפתחו בשבת קודש, ולהעביד פועליו ושכיריו על ידי מנהל שאינו בן ברית? יען, לפי דבריך, שאין שם חשש שם משום מראית עין, כי יהודים אינם שכיחים שם בעיר ההיא הנידחת. גם כן הסברת לי כי בלי מלאכת הפועלים בשבת, יהיה לכם הפסד רב, לפי שתהיו זקוקים להעבידם תחתיו ביום א' בשבוע, וכפי הנהוג שם צריך לשלם להם בעדו כפליים משאר ימי השבוע. ...
אין היתר בשום פנים לשכור מנהל העסק בסך קצוב לשבוע, לחודש ואפילו לשנה, לעבוד ולהעביד פועלים גויים בימים הקדושים. התקנה היחידה היא לשתף המנהל במסחר שם, ולתת לו חלק בריווח, הן רב או מועט. ואז נוכל לתלות מלאכת שבת קודש שהיא רק למענו ולהנאתו.
ובלשון חכמינו זיכרונם לברכה: 'בשלו הוא טורח'. והשותפות עמו צריכה להיות מאושרת כחוק הערכאות, וידועה לבתי הבנק, שאתם תתעסקו עמם שם.
'מגן בעדי', סימן ה', פתיחת בית חרושת בשבת קודשהמשותפים בה ישראל וגוי. ע' 41. דפוס בלשן, ברוקלין, ניו יורק. תש"ל (1970)
'ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה שם וחם ויפת, וחם הוא אבי כנען' - אפשר רמזה התורה זה, כדי שלא נקשה: למה הקדים חם קודם יפת הגדול? - בשלמא 'שם' - מפני מעלתו הקדים אותו, אבל חם למה? לזה אמר: 'וחם הוא אבי כנען' - מורה שהוא רע ויצא ממנו הרע ואין מי שיגן עליו, לכך הוצרכה התורה לכתוב אותו באמצע אחיו קודם ליפת, לרמוז שזכות אחיו תגן עליו.
ויאמר שאול, פרשת נח ט, יח. עמ' 44. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
'אלוהה כל בריות' - שאין שום נברא יוצא מתחת שליטתו, יתברך, אל תחת שליטת שום כוכב ומזל ושרי מעלה - בין ישראל, בין האומות בין כל שאר הנבראים.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' ג, דפוס כהן עידאן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
תנא דבי אליהו: 'יום ליום יביע אומר - זה תורה, נביאים וכתובים' - כי זה ידוע: כל דבר יקר המעלה, וכל דבר המאיר לכל, בתוך הנפש, יכונה: 'יום' - כיום המאיר לכל העולם. וכל תקופה ותקופה מושכת לתקופה שאחריה, דבר הגלוי וידוע ומפורסם לכל, 'יביע אומר' - שמכרזת ואומרת דברי א-להים חיים ומלך עולם. ועל זה אמרו שעומד על התנ"ך הקדוש, הנמסר לכל אומה ולשון, וכולם מחבבים ומעריצים אותו, כיום הזה, הנהנים מאורו כל תושבי תבל. וזה כבוד שמים.
ואנחנו ביחוד, עם הישראלי, מ'לילה ללילה יחווה דעת' - היא התורה שבעל פה, שרק לנו ניתנה, ומשה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. ולזה סיים התנא דבי אליהו: 'ולילה ללילה יחווה דעת - זו תורה שבעל פה: המשניות וההלכות וההגדות, וכל מה שיחדש תלמיד ותיק - כולם נתמסרו למשה רבנו, עליו השלום, בסיני 'בלי נשמע קולם' - שהם נמסרים מפה לאוזן.
'בכל הארץ יצא קוום - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות' - הם השדיים להניק את חלב התורה שבעל פה, והם גבורות ה' וחסדי ה' על עם ישראל בפרט. ואוהב ה' שערי ציון אלו עשרים המצוינים בהלכה, ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה.
ספר שפתי צדק, כתב יד מספר 38, אוסף משפחת זיתוני, המכון לכתבי יד, הספריה הלאומית, ירושלים
'וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה א-לוהים למשה, ולישראל עמו' - היה ספק ליתרו אם משה יקבלו אם לאו, לפי שכבר גרש משה את צפורה בגט. ועוד כיצד ייכנס למחנה ישראל המוקף בענני כבוד? וראיתי בספר 'מעם לועז', שיתרו עשה בחכמה, וכתב מכתב והניחו באבן. אז ירה את האבן בקלע, וכך הוא הגיע למשה. אחר כך התראה עמו, והיה משה שמח בזה שיתרו בא להתגייר. אנו רואים שהקדוש ברוך הוא עשה כבוד גדול ליתרו על שעזב את א-לוהיו ובא להדבק בשכינה, בכך שהוסיף לו את האות ו' לשמו; שמו המקורי היה 'יתר' והפכו הקדוש ברוך הוא ליתרו.
השבח לאל, קורות חייו ופועלו של הרב שבתאי בן חיים, מתורתו של הרב, עמ' 97-98, תשע"ב (2012)
'והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.' - זה שאמר הקב"ה ליצחק אבינו עליו השלום: 'והרביתי את זרעך' - ושמא תאמר והלא יש לחוש לעניין: 'כְּרוּבָּם כן חטאו לי' כנזכר לעיל? - לזה אמר: 'ככוכבי השמים' - שעושים רצונו של מקום, כעניין: 'וּמצדיקֵי הרבים כַּכוכבים לעולם וָעֶד'.
ועוד, 'ונתתי לזרעך את כל הארצות האל' - אם תאמר: והלא יש לחוש לעניין 'כְּרוּבָּם כן חטאו לי' - כל שהרביתי להם ארצות - כן חטאו לי. וכן גם יש לחוש לעניין טענת אומות העולם שיאמרו לישראל: 'ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים' כנזכר לעיל. לזאת אמר: 'והתברכו בזרעך כל גויי הארץ' - אדם אומר לבנו: יהא זרעך כזרעו של יצחק בצדקות וכשרון מעשה.
כלי כסף, חלק א', פרשת תולדות, עמ' צ"ז, הוצאת דפוס המערב, ירושלים, תשל"ג (1973)
ידוע ומפורסם לכל משכיל נבון וחכם, כי כל אשר נמצא כתוב בדברי חז"ל ובספר הנוכחי מילת - עכו"ם, גויים, נכרים, תועים, המה מוסבות על האומות הקדמונים, אשר לא ידעו את ה', ולא האמינו בא-לוהים, ולא הודו במציאותו, ובהשגחתו ובאחדותו יתברך.
אשר לא כן העם והגוי היושב עמנו, אשר שלמים הם אתנו, ומודים במציאותו והשגחתו ואחדותו יתברך, כי הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ויש גמול, שכר ועונש, ולזאת מחויבים לדרוש שלומם וטובתם תמיד כל הימים.
שלום לעם, מודעה רבא, דפוס הרב ישעיה דיין, ארם צובא תרנ"ו (1893)
נשאל נשאלתי מאחי מאיר, השם יחיהו וישמרהו, על טקס חגיגה הנקראת בערבית "צולחה" (כלומר השכנת שלום בין יריבים) שנעשה בראש העין פה בארץ ישראל על ידי יהודים תימנים. וכך הוא המנהג: כי יהיה ריב בין אנשים וניגשו לעשות שלום ביניהם, קובעים יום הפגישה ומקום הפגישה, אחרי זה היריבים מצד באים מדרך מזרחה (למשל) והצד השני באים מולם מדרך אחרת ונפגשים פנים בפנים באמצע הדרך ומחבקים זה את זה ומנשקים זה לזה. ועל המקום שוחטים הבמה המיועדת כבר לזה, והולכים הביתה כולם ביחד בשמחה וגילה ועושים סעודה גדולה ואכלים ושותים ושמחים יחד עם מרעיהם. וטקס חגיגה זו נהוג בין הערבים בעת השכנת שלום בין היריבים, ולכן השאלה עומדת אם זה אסור משום 'ולא תלכו בחקות הגויים' או לא. ...
מה שאין כן כאן במנהג זה שאין בו שום חשש מכל זה. ואם נניח שמנהג זה לקוח מן הערבים, הלא המה כופרים בעבודה זרה ומאמינים בה' כמונו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בתשובותיו סי' שצ"ט. ולכן אין כאן חשש של מנהג המטעה את היהודי לאמונה כוזבת, וגם אין בו הטעם של פריצות היוצא מגדר הצניעות, אדרבא יש בו משום השכנת שלום בין יריבים אשר אין ערוך אליו כמאמר חז"ל: 'שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק לישראל אלא השלום'.
דברי חכמים, חלק יורה דעה, סימן ד, עמ' ע-עא, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
'ואברכה מברכיך ומקללך אאור' - 'מברכיך' אמר לשון רבים, ובמקללים לשון יחיד. ועוד קשה שינוי אחר, שהיה לו לומר ומקללך אקלל. ויראה עם מה שנאמר בגמרא, אפילו נכרים המברכים את ישראל - מתברכים. והוכיחו מזה הכתוב. זהו: במברכים, בין ישראל בין נכרים, אברך בעניין אחד. אבל במקללים יש חילוק, שנקט מקללך, שהוא היחיד, הנוכרי - אחמיר אליו, שהוא קילל את ישראל. ואני לא אקללו בלבד שהיא קולא, אלא אחמיר עליו - 'אאור', כמו שנאמר בגמרא: ארור בו נידוי בו שמתא.
שמע שלמה, פרשת לך לך, דפוס משה דיאש, דף ה עמ' א, אמסטרדם, ת"ע (1700)
נשאלתי מחכם אחד, בראובן שיש לו תנור בתוך העיר, ויש לו פועלים גויים שאופים בכל ימי השבוע וגם ביום שבת, אם טוב הוא עושה, שלפי דעתו, כיוון שהם מושכרים לחודש הם לא שכירי יום אלא הם בקבלנות, ושאל ממני אם אני מסכים בזה או לא. ... אף שהם שכירי חודש או שנה, הדבר פשוט וברור שכשמשכירם להעסק בכל יום, שזה כמתנה עמהם שיתעסקו גם בשבת ואסור לכולי עלמא.
שו"ת מהרש"א אלפנדארי - הסבא קדישא, חלק ראשון, אורח חיים, סימן ז', עמוד ט"ו. מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
הנני בא בשער בת רבים להודיע להקוראים הנכבדים, שכאן נמצא פה בגדאד, איש אחד שיש לו שדיים כאשה ונוטף חלב משדיו. והוצרכתי להודיע זאת לסתום פיות המתלוצצים והמלעיגים על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה במסכת שבת דף נ"ג ע"ב: 'מעשה באחד שמתה אשתו, והניחה בן לינוק, ולא היה לו שכר מניקה ליתן, ונפתחו לו דדין כשני דדי אשה, והניק את בנו'.
גם לא אמנע מלהודיע להקוראים הנכבדים דבר חדש, אשר היה לעולמים פה בגדאד, והוא שיש מנהג אצל הישמעאלים, שכל מי שלא יתקיימו לו זרע, אזי הוא נודר נדר לה', ומקבל על עצמו שכל הבנים אשר יולדו לו מכאן ולהבא, יכניס אותם בברית המילה כשהם קטנים כדרך היהודים בבית הכנסת ע"י מוהל ישראל. והנה בימים האלו נימולו י"ב בנים קטנים, מילדי גדולי הישמעאלים בבית הכנסת, בשמחה ובשירים ובתוף ובכינור, וחילקו כמה מתנות וצדקים להשמשים ולהעניים. והישמעאלים האלה, המה מחייבים את כת הרעפארמער מבני עמנו, אשר חומלים וחסים על בניהם, מלמול אותם כשהם קטנים, וה' יתברך יחזירם למוטב ללכת בדרכי התורה והמצוות לטוב להם ולזרעם אחריהם.
לב חקק, איגרות הרב שלמה בכור חוצין, עמ' 184-183, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"ה (2005)
הרוצה להיכנס אצל השלטון יאמר פסוק זה: 'ויאמר להם ישראל אביהם: אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צורי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים'. כי זה מסר יעקב אבינו, עליו השלום, לבניו למצוא חן ורחמים.
בינת שלמה, עמ' 222 הוצאת הרב יהודה אדרי, ירושלים, תשע"ו (2016)
'עולם חסד יבנה', וכל הנבראים צריכים לעזור זה לזה, הן בגופם הן בממונם, בבחינת משפיעים ונשפעים, אך צריך שיהיה המקבל טובה מחברו, שתהיה תמיד כנגד עיניו, אותה הטובה לאמור: מתי יבוא לידי ואפרע חובתי לגמול לו טובה.
ספר מדרש שלמה, ע"מ נט, חידושי משלי, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
מילתי אשר אני מפנה אל אנשי הדת מכל האסכולות היא שיעשו ככל שביכולתם כדי להפיץ את השלום, ולהסיר את האיבות ואת השנאה, ולטהר את האווירה מן הקנאות הדתית, ושילמדו לקח מן ההיסטוריה ומן החורבן וההרס, שגרמו האנוכיות והקנאות הדתית, שכן הכוח, כל הכוח והברכה הם: האהבה והשלום, כמו שאמר אדוננו דוד במזמור: 'ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום'.
אל-שמס, גיליון 282 , 23/2/1940 תרגם מערבית פרופ' נחם אילן.
צריך האדם ליזהר מהעבירות, הגורמים להקליפות לגזול שפע מהקדושה, כמו עוון הגזל - אפילו של גוי אסור כמו שכתב מר''ן... ועיין להרב 'פלא יועץ' - ערך 'גזל', שכתב שגזל הגוי חמור מגזל ישראל, שכלול עמו גם עוון חלול ה' החמור.
וכתבו המקובלים זיכרונם לברכה - שישראל הגוזל את הגוי, גורם שהשר של הגוי, יגזול שפע מהקדושה, ולהכניסו אל הקליפות. ואפילו למכור לו נבילה - בחזקת שחיטה או ליתן לו מעות מזויפות - ולומר שהן יפות או לערבם עם הטובים - הכל אסור וגזל גמור.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד יא, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
'לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך' - הגוי המתיישב בארץ ישראל נקרא - גר, ומצווה להחיותו ואינו עובד אלילים, אבל הנוכרי אינו אלא הולך ובא לעשות סחורה, כגון לקנות תבואה ולהביאה לשאר ארצות, ואם היה רוצה לקנות בתנאי לשלם, לאחר זמן בחזרתו ... מותר לקחת ממנו נשך, שהרי הוא משׂתכר בסחורתו, וכמו שהוא המשפט אצל כל האומות, שהמלווה לוקח נשך בשכר מעותיו, שהיו בטלות אצל הלווה. 'ולאחיך לא תשיך' - כי לא היו ישראל אנשי מרכולתם רק מחייתם בעבודת אדמתם, ואת היותר מוכרים לנוכרים. והלווה לא היה לווה - אלא מפני עוניו. ...
והנה עכשיו, שהיהודי עוסק בסחורה, נראה שמותר לקחת ממנו נשך, אך לא מן העני. וכן הנוכרי, אם הוא עושה סחורה - מותר להשיך לו, ואם הוא עני - אסור להלוות לו בריבית, כי אינו דומה לנוכרי שדיברה תורה, שהרי הוא יושב בקרבנו, והרי הוא כגר שאנו מצווים להחיותו, ואם חסה התורה על הגר המתיישב בקרבנו, קל וחומר על הגוי שאנו תושבים בקרבו.
פירוש על חמישה חומשי תורה, פרשת כי תצא, עמ' 545-546, ירושלים, תשנ"ג (1993
'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' - ויתכן שבא הכתוב להסיר התלונה שיש על האדון ה', כי יתחמץ לבב אנוש לאמור: איך הייתה כזאת ל'אל אמונה ואין עוול' להוריש גוים גדולים ועצומים, לנודם כציפור ולהושיב אחרים תחתם, הלא זה עוול בחיקו יתברך, חלילה.
לזה יאמר ה': הלא תדעו הלא תבינו, כל יושבי תבל ושוכני ארץ, שהארץ הזאת, אשר אני נותן לכם, נתתיה כבר לאבותם להנחילה לכם, גם בטרם יבוא הכנעני להיאחז בה, ונמצא שהארץ גדולה היא בידי הכנעני, ואם כן, כאשר אוריש את הכנעני מפניכם, הדבר נעשה באמת במשפט וצדקה, כי לכם ושלכם היא מראש, אשר הבטחתי לאבותיכם מימי קדם.
עפעפי שחר, דף ש"י, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
'בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - תכלית המנורה להודיעם, שצריכים להאיר לפניו יתברך. וההארה תהיה בהדריך העולם בעבודתו יתברך, כי כל חפץ ה' הוא לזכות כל בריותיו, וכל העולם בכללו, ובפרט ישראל, עם קרובו, כדי לעלות אותם במעלה ושלימות, צוום במצווה זו. ... והודיע שהמכוון הוא לזכותנו שכן הפסוק אומר: 'קומי אורי' ומהיכן זכית לאורי? - כי בא זכות אורך ... שהרמז בהארות האלו הוא שיהיו ישראל זהירים ללמוד וללמד לעולם דרך ישרה, וכל זה רמזו באומרו: 'והלכו גוים לאורך' - כי נגד האור, אורך שאתה מאירם בדרושיך ותורתך האמיתיות, ילכו גוים 'ומלכים לנוגה זרחך'.
כלי חמדה, ספר במדבר, עמ' 32, מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
גניבה מהגוי או להטעותו - להרמב"ם איסורו מן התורה, ולרש"י מדרבנן, ואפילו הטעות שטעה הגוי מעצמו, או כשמצא אבדתו אסור לעכבן. ... וספר החסידים תתרע"ד, וסיים: 'ובפרט בזמננו זה, שמכירים ה' אחד, גם עושים עמנו גמילות חסדים וכמה עניים חיים מתחת ידם', עד כאן לשונו.
ובכן צריך כל אחד מישראל להיזהר בזה, ולשמור עצמו מגניבת וטעות הגוי, שלא לעכבו תחת ידו, אלא מחויב להחזירו, וברוך יהיה, ובזה מקדש שם שמים.
ויען שמואל, ליקוטים, עמ' רד, דפוס ספרא, ירושלים, תשי"ט (1959)
מידת הרחמנות היא יקרה למאוד, וצריך האדם להיות לו לב רחמן וחנון, ולרחם על כל בני האדם. ולא יאמר, זה אין ראוי לרחם עליו וכיוצא, וגם מי שהוא ריקם לגמרי מן המצוות, אף על פי כן יחון עליו ויקח ראיה מהקדוש ברוך הוא שהוא 'נותן לחם לכל בשר', ואם הוא גומל לבני אדם על פי מעשיהם ודרכיהם, כמעט שלא ישאר מהם למחצה לשליש ולרביע, וברוב רחמיו משפיע ומחדש טובו בכל יום לכל הנבראים. ... ובזה אפשר לפרש כוונת הכתוב: 'כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם' - דהיינו ערום מן המצוות, כמו שפירשו על פסוק: 'ואת ערום ועריה'. 'וכיסיתו' - ולא תאמר שאין ראוי לרחם עליו, כי תלמד זה 'מבשרך' - שאתה בעצמך חייב מאוד לקדוש ברוך הוא, ואינך כדאי לתת אוכלך בעיתו, כי אם מרחמנותו יתברך, וממילא 'אל תתעלם' - גם על העני הריקם מכל, ולא תקפיד על חסרונו.
'ויאמר שמואל' עמ' נ"ח, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
''ישב עולם לפני א-לוהים' - רוצה לומר: הא-לוהים יש שמחה לפני כסא כבודו, כשהעולם בנוי וקיים, יש יישוב לפניו, ולא יהיה חרב.
ואם בני האדם יהיה ביניהם שלום זה עם זה, ומוסיפים אהבה זה עם זה, והעולם מתיירא ומתיישב על השלום, שיש ביניהם, ומוסיף והולך, אזי תפרסם גדולת א-להותו יתברך בעולם..
אור שמחה, עמ' ס"ד, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
אמנם האמת אגיד ולא אכחד, אשר בימי חורפי, מקדמוני תמיד נכספה נפשי לרדוף אחרי ספרים הכתבים אצלנו בשפת פרסי האמיתית העיקרית מהקדמונים להשתעשע בהם כמו ספרי שרח וחייאת אל רוח. ללמוד בהן היה תאוותי, ובהן הגות רוחי, עד שהעתקתי וכתבתי בכתיבת ידי בעיר מולדתי בוכארה, יגן עליה א-לוהים, בשנת התרכ"א ליצירה את ספר שרח על התורה אשר חיבר מוולנא שאהין שיראזי זכר צדיק לברכה בחרוזים את כל התורה בלשון פרסי העיקרית בשנת 1639 לשטרות, שהיא חמשת אלפים פ"ח לבריאת העולם, וכעת הספר הזה אתי עמי .ובעזרת ה' מעותד אני גם להביאו על מכבש הדפוס, אם ירצה ה'. ויותר מהמה ספרי פרסי, אשר עיני ראו ולא זר, גם כי היו ספרים חיצוניים, למדתי בהם פעם ושתיים משום 'עת לעשות לה' ללמוד מתוכם את שפת פרסי, ללמוד ולא לעשות.
מקרא מפורש, חלק ספר בראשית, הקדמת מתרגם התפסיר, דפוס צוקערמאן, ירושלים
אם מותר ללמד תינוקות של בית רבן לימודי חול (צרפתית וערבית) בבית הכנסת. ...
אינה ה' לידי ספר אחד בשם 'נחלה לישראל', שהביא בנידון שלנו, בדרך שאלה ותשובה מסוחר לשני חכמים. וזה דבר הסוחר: חכמים השיבוני והשמיעוני הדברים מפי הגאונים, ובפרט במה, שהתירו ללמוד לשנות הגויים בבית כנסת, מקום השראת שכינה, ומקדש מעט בגלות המר הזה, וזה דבר חידוש. החכמים השיבו, שמצאו תשובה, שלא שזפה עין מזה ת"ק שנה והיא בכתיבה קדמונית בספר 'שערים' וזה לשונו: ומשמו של רב האי גאון, זיכרונו לברכה, נאמר: מותר ללמד תינוקות בבית כנסת אגב לימוד תורה, כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה - אינו נכון. ותינוקות של גויים, ללמדם שם בבית כנסת, כל שיכול לדחותם - דוחים, ואם חוששים לתרעומת - אין דוחים מפני דרכי שלום. עד כאן דבריו. והנשאר לך עוד ספק, בדבר חביבינו הסוחר. הסוחר השיב. מי יבוא אחר המלך, ומי יאסור אשר התיר. ראשון הגאונים במעלה. הותרו לשונות הגויים. ...
מה שהתיר הגאון - הוא בזמנו ובלשון ערבי, הדומה ללשון הקודש, ולא לבד בזמנים המעוקשים ולא נאמנים וכו'. הוראת לדעת, שגם רבינו האי גאון, לא התיר אלא לשון ערבי הדומה ללשון הקודש, ודווקא בזמנו, ולשון ערבי דווקא עם לימוד תורה, מה שאין כן, בעוונותינו הרבים, בזמננו זה, שרוב הלימודים הם צרפתית, ולשון התורה רק חצי שעה לכל היום כולו, וגם זה בדרך עראי. מכל האמור יוצא, שלימוד חול בבית כנסת, בכל שפה שתהיה, ישתקע הדבר ולא יאמר.
זהב שבא, סימן א', עמ' א'-ו', דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
והיה יורד השפע והברכה על ישראל, ומתמציתם של ישראל היו מסתפקים אומות העולם, כי אל זה היה מכוון דוד באומרו: 'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו' - כי בהתגבר החסד על ישראל יסתפקו מתמציתם.
כתם פז, חלק ב', עמ' קס"ט, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
הגאולה של מלחמת ששת הימים והניסים הנפלאות שראינו היא יותר חשובה מן הגאולה הראשונה של הקמת מדינת ישראל, שבגאולה הראשונה עדיין לא ירושלים ולא ארץ ישראל בידנו, ועתה במלחמת ששת הימים כבר זכינו בארץ ישראל השלמה, וחתמו המלכות בהאו"ם שתהיה מדינת ישראל ונקבע להם כיסא עם כסאות המלכויות באו"ם.
שם משמעון, דרושים, עמ' נ, דפוס המערב, ירושלים, תשל"ד (1974)
נהגו במקומות הללו, שבקום מלך האומה על כיסא מלכותו, מדליקים נרות בשווקים וברחובות ובמקומות האפלים, וגם קהל עדת היהודים, הדרים תחת ממשלתו בכל מקום, שהם משום שלום המלכות, נגררים אחר הרוב, ובאורים מכבדים בתיהם וחצרם. לכן לשאול הגיעו, אם יכולים להשתמש מאבוקות של שיש, התלויות בבית הכנסת, להאיר להם לפני ה', כדי להניחם על פתחי החצר סביב דגל המלך בלילות, שמרבים המדורה והדליקה מצויה.
בדבר הזה נחלקו המורים לשתי דעות. הן קדם סמכו המתירים עצמם על זו שכתב מורנו הרב משה איסרליש ב'הגהת שולחן ערוך', אורח חיים סימן קנ"ד, שנהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה ...
אם כן, ממקום שבאו המקלים משם ראיה לסתור דבריהם ולהחמיר, שדווקא במקום שאי אפשר להיזהר, אמרנו כך, אבל כל שאפשר לא. ומכל שכן, שאין להקל לכתחילה להשתמש בנרות בית הכנסת בתשמיש, כי זה שנדון שלפנינו, שבוודאי הגמור, גרוע מתשמיש הדיוט בעולם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר להורות לכתחילה כדברי רבי משה איסרליש.
שמש צדקה, אורח חיים, סימן ה, דף יד עמ' ב, חמו"ל, ירושלים, תשמ"ט (1989)