החכם היומי על לוח השנה:
< סיון ה'תשע"ז יוני 2017 >
אבגדהוש
    ז/1ח/2ט/3
י/4יא/5יב/6יג/7יד/8טו/9טז/10
יז/11יח/12יט/13כ/14כא/15כב/16כג/17
כד/18כה/19כו/20כז/21כח/22כט/23ל/24
א/25ב/26ג/27ד/28ה/29ו/30 

מפתח ערכים - לימוד התורה

'אדם לעמל יולד' - איני יודע אם ל'עמל פה' נברא, אם ל'עמל מלאכה' נברא? - כשהוא אומר: 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר ל'עמל פה' נברא. ועדיין איני יודע אם ל'עמל תורה' ואם ל'עמל שיחה'? - כשהוא אומר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - הוי אומר ל'עמל תורה' נברא.
מכאן יש ללמוד שאדם נברא ל'עמל פה' - היא התורה. ולא רק לעצמו ללמוד, אלא ללמד גם לאחרים תורה: לעמ"ל - ללמוד על מנת ללמד.
תולדות אברהם, עמ' רכ"ג, הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
ובה תחזה, שכל מושכלות שהאדם משכיל ומעיין ימצא הכל רומז בתורה, שהתורה היא כמו המראה המאירה זכה וברה, שכל הצורות שיעמדו כנגדה יראה בה כל אחד כפי צורתו, כן התורה כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו, ויראה בה הצורה ההיא.
כי יש בתורה שישים ריבוא פירושים, כי כל אחד משישים ריבוא נשמות קבל פירוש אחד בתורה, כפי הפשט וכפי הרמז וכפי הדרש וכפי הסוד, וכל נשמה ונשמה תפרש בתורה הפירוש שקבלה, ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה ועם היות צורות מתחלפות.
אהבה בתענוגים, אבות פרק ה', הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'אגורה באהלך עולמים' - אמר רבי יהודה אמר רב: וכי אפשר לו לאדם לגור לשתי עולמים? אלא אמר דוד המלך לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.'
התוספתא (יבמות צו) אומרים: 'כשנשמתו בישיבה של מעלה, שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא בשעה אחת דר בשתי עולמות.' - נראה ללמוד מכאן: שאפשר שאדם יכול להנות בעולם הזה מעין עולם הבא כאשר יתענג בעיונה של תורה, ובפרט שאחרים יעיינו בדבריו, ויעירו הערותיהם והארותיהם - אין לך הנאה רוחנית גדולה מזו וזהו שאמר דוד: 'אגורה באהלך עולמים'.
בתוך עמי, הקדמה לחלק א' . הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
תורת ארץ ישראל היא תורה כללית, יש לכל ישראל חלק בה. כי התורה נקראת 'משפט א-להי הארץ' וכל ישראל יש להם חלק בא-להי ישראל ובתורתו ובחבל נחלתו. ולכן כל ישראל חייבים לחזק את התורה בארץ ישראל, מקום כבודה, להגדילה ולהאדירה כי היא חיינו ואורך ימינו, ולולא תורת ארץ ישראל לא הייתה לנו תקומה בחוץ לארץ.
מבשר טוב, דף ט"ז עמ' ב', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - אמרתי לקוצר דעתי שכוונת הכתוב ללמד דעת ומוסר השכל על דבר הרע הרואים בזממנו זה. הן בעוונותינו, שכמה בני אדם, ההולכים בתורת ה' ללמוד וללמד, ושוקדים על לימודם באמת וישר, ולפעמים כותבים מה שחננם ה' לקוצר דעתם באמת ואמונה. ואחריהם, הלומדים דבריהם, מלבד אשר מבזים את דבריהם ומחשיבים אותם לעמי הארץ, מלעיגים עליהם לפני ההמון, שאינם מבחינים בין טוב לרע, ונמשך מזה כמה חילול השם וחילול התורה בפה ההמון, שאומרים מכיוון שאנחנו רואים תלמידי חכמים, אשר מפיהם אנו חיים מבזים זה את זה, גם אנחנו לא נאמין עוד לשום אחד מהם, כיוון שאין אנחנו יכולים להבחין בין טוב לרע לאמת האמת עם מי. ואוי לעיסה שבעלה מעיד עליה, רחמנא ליצלן. ויותר טוב שלא נאמין עוד לשום אחד מהם. ונמשך מזה כמה הפקרות בעולם, רחמנא ליצלן מזו הדעה.
אזי הקדוש ברוך הוא כדי להודיע משפטו הישר בעולמו, כביכול נותן לב לאותם המלעיגים על דברי אותו המחבר החדש, להיות רודפים אחריו ללמוד את דבריו אות באות, ובודקים עד מקום שידם מגעת, עד אשר יבררו אותם כפי דעתם כמטהר וכמצרף כסף, והנשאר בדברי אותו המחבר נקי ובר, יצא עליו קול שדבריו הם אמת וצדק, ואחרי דבריו לא יטו ימין ושמאל.
וזהו כוונת הכתוב: אם תרצה לידע שהדברים הם אמת וצדק, אם תראה שאחריהם רודפים, את אותם דברים שכתב, ונשאו ונתנו בם יומם ולילה, מזה תכיר ותדע שדבריו צדק צדק. אבל צריך אותו המצרף ומנקה את דבריו להיות כוונתו לשמים, שעל ידי זה יהיה לימודו סם חיים, וכמו שסיים 'למען תחיה וירשת את הארץ', שהוא העולם הבא, שאין לפניו לא קנאה ולא קנטור.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת שופטים, דף קמ"ז עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - שבאיזה אופן יהיו 'בניך לימודי ה' - דהיינו: למודי תורה ויראת שמיים, הוא על ידי 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: שתהיו יחד בשלום רב ואחווה ורעות ביניהם, שעל ידי זה הם מוכיחים זה את זה, ודברי המוכיחים נשמעים, ואז כולם ילכו בדרכי ה'.
וגם בזה יובן מאמרם: 'הילל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון - אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - שעל ידי שהוא אוהב ורודף שלום, ואוהב את הבריות הוא מוכיחם, והם מקבלים דבריו והולכים בדרכי התורה ויראת ה', וזהו שסיים: 'ומקרבן לתורה'.
'והוכיח אברהם' בתוך שמו אברהם חלק א', עמ' מ"ב- מ"ג, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים , תשל"ו (1976)
כל אדם שישים תכלית החכמה, דבר אחר זולתי החוכמה, ויאמר לאיזה דבר נלמד, אלא כדי שנשיג בו זה הכבוד, וזה הוללות על האמת, ועל לימוד כזה אומרים חכמים: 'שלא לשמה', כלומר שיעשה המצוות וילמוד וישתדל בתורה לא לאותו הדבר בעצמו אלא בשביל דבר אחר. והזהירו החכמים על זה, ואמרו: 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם', והם רומזים למה שביארתי לך, שאין לשום תכלית החוכמה: לא לקבל כבוד מבני אדם, ולא להרוויח ממון. ולא יתעסק בתורת השם יתברך להתפרנס בה, ולא תהיה אצלו תכלית לימוד החוכמה אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהוא אמת והתורה אמת ותכלית ידיעתם לעשותם.
פרח שושן בית לוי, דרוש למעלת גודל השלום, עמ' 61-60, הוצאת מקינטוש, לונדון, תרמ"ד (1884)
חייב אדם להעריך את עצמו על היותו בן תורה, וכשמחתו של רב יוסף בחג השבועות שהיה שמח שמחה יתירה ואומר: אלמלא יום זה שגרם לי להיות חכם, כמה יוסף יש בשוק?!
הערכה זו אמנם, אינה מצדיקה זלזול באחרים וביטולם, אדרבא היא מחייבת את בן התורה למלא את ייעודו הכללי - ולהשפיע עליהם. היא מטילה עליו אחריות כבדה. היא מחייבתו לקרב את הבריות לתורה בדרכי נועם. אין בהערכה זו שום רשות לרדיפת כבוד, ממון, או כל תועלת אחרת, יש בה רק דבר אחד - שמחה על הזכות שבחובה; הכרה כי באמצעותו יכולה התורה להילמד בישראל.
זכרונות אברהם, דרשה לחג השבועות עמ' ,365 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
טעות מפורסם לאדם שעוסק בתורה התמימה, וכשתבוא לידו מצווה - מעלים עין ממנה. והיה העלמה, כי יאמר בדעתו - עסק התורה יעלה לי לרצון, וימין ה' רוממה.
כי ודאי איש כזה משקר, חס ושלום, לפני ה', ועושה אוון ומרמה, כי הוא לומד ואינו מקיים, ולא ניתנה תורה - אלא למצוותיה, להיות עבודתו תמה.
ספר זיכרון לנפש, עמוד 75. הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ה (1984)
ישתבח היוצר ויתפאר הבורא האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו. והנחילנו אש דת שהיא תורתו. כל אחד מה שקבלה נשמתו. וזה רק ישראל עמו ונחלתו. האיש אשר אוהב ה' ותורתו. כלי המכתב תמיד יהיה לעומתו. לכתוב בעט סופר חלקי נשמתו. ואם ככה יהי עושה, נחשב לו כאילו הקריב כל קרבנותיו. ומתכפרים לו על כל עוונותיו. זאת ועוד תדובבנה בקבר שפתותיו. ואם יעשה בזדון לבלתי כתוב בספר חידושי תורתו. ידע כי בר מינן מרה תהיה אחריתו. והעיקר שהכל יהיה לשמו יתברך כוונתו. לכן קמתי אני הצעיר וכתבתי מה שעלה במצודתי הקלושה. ...
התחלתי לכתוב חידושי תורתי, ובטחוני בהשם יתברך היושב בציון. שיעזרני לכתוב חלק נשמתי בסדר וברעיון. אתפלל לפני שוכן שמימה, שיסייעני ללמוד וללמד בתורת ה' תמימה, הוא נחני בדרך אמת בכל דבר, ולהסיר התבן מתוך הבר, ויעזרני לכוון אל האמת בכל מילה, ואל תצא תחת ידי תקלה. ואז ישירו שפתי תהילה. לאל נורא עלילה ברוך שומע תפילה.
חסד ורחמים, מתוך הקדמת המחבר, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תשל"ט (1977)
'והמים גברו מאוד מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים' - נראה לי רמז למה שאמרו: 'משה קיבל תורה מסיני' - שזכה לתורה מפני שזכה למידת הענווה, כמו סיני, שניתנה עליו התורה יותר מכל ההרים מפני שהיה שפל. ושנינו: 'מאוד מאוד הווי שפל רוח'. וזהו 'והמים' - ואין מים אלא תורה. 'גברו' - שזכה האדם ומתגבר בתורה, משום שהיה 'מאוד מאוד' – בשפלות עד שהגיע לארץ, ועל ידי זה 'ויכוסו כל ההרים הגבוהים' - שמתגבר האדם על הגבוהים, שהם הגאוותנים, וזהו: 'שבשפלנו זכר לנו ... ויפרוק לנו מצרינו'.
כף הכהן, פרשת נח, דף ב עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
היו נוהגים שאחד עומד ומשמר הספר, שאין כבוד להיות התורה יחידה, והוא היה החזן, ונראה שהוא היה הקורא ומשמיע לעם, ומעמידים עוד שנים עמו: אחד לימינו ואחד לשמאלו. ונראה שהעולה לקרוא בתורה יעמוד לימינו, ועוד אחד יעמוד לשמאלו, כדי לעשות רמז לשלושה אבות. ואף על פי שאין זכר, להצריך שלושה בספרים ראשונים, מכל מקום ראוי לעשות כדברי מסכת סופרים, שהיו אחרונים, ובקיאים הרבה במנהג שתפשו בו ישראל אחר חתימת התלמוד.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן נא, עמ' כב, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'נשוא את ראש בני גרשון גם הם' - מדוע לא נמסר משא הארון לגרשון הבכור, לכבדו ביתר שאת ועוז התורה, אשר לה משפט הבכורה? - ובאה התורה לרמוז לנו: שאצל התורה הכל שווין, להורות לנו שכתר תורה הפקר לכל, ועל כן לא ניתן הארון אל הבכור, שלא יהיה תפארתו לומר: אני ראוי לכתר תורה יותר מזולתי, אלא הכל שווין בה.
אמרי אברהם, עמוד ע"ד, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
עדיין אין התורה חביבה על חלק ניכר של דורנו. על כך תלמיד חכם לשאול את עצמו: אולי חיסרון זה איננו אות רק לחיסרון הדור אלא לחיסרון בתלמידיו - חכמיו, שלא השכילו לפתוח לרווחה שערי התורה לכולם. ... אולי תלמידים חכמים אלה ראו ההשחתה שבדור, ובמקום להתמודד אתה, מצוידים בגבורת אמיתותה של התורה, השאירו אותה מחוץ לתחומם.
הלכו, ירדו, התבצרו בארבע אמות מקלטם הבטוח. השאירו השחתת הדור בחוץ, ובכל פעם שהרימו את הקול נגדה, לא היה זה בקול מסביר אלא משביר. לא היה זה בסבר פנים יפות, אלא בסבר פנים זועפות. זה לא היה בקול משכנע, קול משמיים, קול דממה דקה הנקלט בעומק הלב.
נאום לרגל מסיבת גבורותיו במכון ואן- ליר בירושלים. י"ב אלול תש"ס, עמוד 4. בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של
'רחש ליבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר' - מי שהוא מהרהר בתורה 'דבר טוב' - מלשון דיבור הקול, בזה נשאר אצלו הטוב ואין טוב אלא תורה, זה דרך אחת.
והדרך השנייה הוא 'אומר אני מעשי למלך' - שיוציא מפיו, וידוע שהמדבר לפני המלך הוא נזהר להוציא האותיות כהווייתן. והסוג השלישי 'לשוני עט סופר מהיר' - רמז בזה שיכתוב בספר.
קנה אברהם, חידושי נ"ך דף נ"ה עמ' א'-ב', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
נקדים מה שמובא ב'ספרי': 'אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, רצינו לעסוק בתורה יומם ולילה, אלא שאין לנו פנאי. אמר להם הקדוש ברוך הוא: קיימו מצוות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו עסקתם בתורה יומם ולילה. רבי יוחנן אומר: מקרא מלא הוא שכתוב: 'והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'. עד כאן לשונו. –
הרי מבואר יוצא שמצוות תפילין נחשבת במקום עסק התורה שהיא תבלין ליצר הרע. וכמו שכתבו רבנינו זיכרונם לברכה: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה - תבלין'
עוד נקדים מה שכתב הרב של"ה זיכרונו לברכה וזה לשונו: 'בתפילין של ראש אדם משועבד להשם יתברך, בורא הנשמה שבו, ובתפילין של יד, אדם משועבד גופו ונסחף והולך לו היצר הרע'. עד כאן.
ובזה פירש הרב ברית יעקב כוונת מקראי קודש וזה לשונו: 'ושיננתם לבניך ודיברת בם, בשיבתך בביתך, ובלכתך בדרך'. וכתר תורתו: איך תמצא אותה שיעסוק התורה יומם ולילה ולא ישבות? - ולזה אמר: 'וקשרתם לאות על ידך' - רוצה לומר: שאם אתה מניח תפילין נחשב לך כאילו עסקת בתורה יומם ולילה שהיא תבלין ליצר הרע.
דרוש על התפילין בתוך 'אהבת עולם' לרב דוד יוסף פרחי, דף ק"ד, עמ' א, דפוס הרי"ן לוי, ירושלים, תר"ס (1900).
'כל עיר שאין בה עשרה בטלנים נקראת כפר' (מגילה דף ג' ע"ב), ופירש רש"י - עשרה בטלנים, שבטלים ממלאכתם, שיהיו מצויים בבית הכנסת שחרית וערבית ... ועל זה סמכו בפה העירה יגן עליה א-לוהים שיש מקום קבוע לכת של זקנים, וכל מי שיזקין או סגי נהור, ואינו יכול לעשות מלאכה, הולכים לשם ולומדים בכל יום דברי הגדה ודבר רז"ל כגון מדרש רבה, ורבינו בחיי ודברי מוסר וכיוצא, ויש להם חכם ממונה על זה, ואחר חצות היום, כשתי שעות, לומדים תהילים בשפה ברורה, ומתפללים מנחה, והולכים להם, ונותנים להם פרס מהציבור, וכן ראיתי בכמה עיירות מישראל.
ויקרא אברהם, יוסף לאמור- קונטרס מקום שנהגו, דף קכא ע"ב, דפוס בן אמוזג וחבריו, תרכ"ה (1865)
יש ארבעה מיני עשירות: א. צדיק שהוא עשיר במצוות ובמעשים טובים שלא עבר עבירה מימיו נקרא עשיר במצוות. ב. חכם שהוא מלא וגדוש בתורה בחידושים בדרושים לדרוש ברבים ולהוכיח. ג. עשיר בעשירות ממון דעלמא. ד. עשיר שאבריו שלימים וחזקים ובריאים ויכול לעבוד להתפרנס ולנסוע ממקום למקום, כמו שכתבו חז"ל איזהו עשי"ר? - כל שיש לו עיניים שיניים ידיים רגלים.
וכנגדם יש ארבע מיני עניות: א. רשע בעל עבירות שלא עשה מצוות. ב. טיפש ועם הארץ שלא למד תורה. ג. עני בעלמא שאין לו כלום. ד. סגי נהור או אילם או גידם או חיגר וכיוצא.
על כן, גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים כדי לזכות זה בזה. כיצד? - צדיק מזכה לחייב, ומוכיחו, ומדריכו בדרך נכונה, ומחזירו למוטב כנזכר בזוהר הקדוש - נמצא זוכים זה בזה. התלמיד חכם מלמד תורה לעם הארץ או דורש ברבים, ומקהיל קהילות ודורש להם בדיני תורה, ושומעים ולומדים ממנו - נמצא זוכים זה בזה. עשיר נותן מממונו לצדקה, והעני מתפרנס מהצדקה, שנותן לו - נמצא זוכים זה בזה. ומי שהוא שלם באיבריו - אם רואה סגי נהור, ואוחז בידו, ומעבירו על הפתחים, וממקום סכנה, או חיגר ומרחם עליו, ואוחז בידו, אזי גם זוכים זה בזה כמו בעניין יששכר וזבולון.
ספר יזרעאלי, עמ' פ"ז, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו, כי על כן עברתם על עבדכם. ויאמרו כן תעשה, כאשר דברת' - שיזכה האדם ויקיים 'ואקחה פת לחם' - זה התורה ... 'וסעדו לבבכם ואחר תעבורו' - שאפילו אחרי עוברו מהעולם הזה, יועיל לו דברי תורה, שאומר ה' משמו ושפתותיו דובבות בקבר. ...
ועוד 'כי על כן עברתם על עבדיכם' - רוצה לומר: שעיקר שעבר ובא לעולם הוא כדי לסגל מצוות ומעשים טובים ולא לעמל של העולם. ואמר: 'כן תעשה כאשר דברת' - רוצה לומר: שיקיים מה שלומד ומדבר בדברי תורה, וברוך אומר ועושה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, ועוד שיהיו המעשים והלימוד שווים ולא תהיה חכמתו מרובה ממעשיו.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת וירא, דף י"א, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
והנה אני אגיד לעולם שבח לאל יתברך, בכל מקום אשר דרכה כף רגלי בערי אירופא, שמתי פני ולבי לסבב בביבליוטיקה דהיינו אוצרי הספרים, וחסד אל גבר עלי, שמצאתי חן בעיני הספרן, והייתי מציין כל הספרים כתיבת יד וסידרתים על סדר א"ב ועשיתי קונטריס, וקראתי בשם 'נהר דעה'. ...
ונאמן עלי הדיין, בכל הביבליוטיקא'ס שישבתי בהם, הייתי רוב ימים בתענית, בעבור הוצאת הפונדק, וחשקי גבר, נכספה גם כלתה נפשי, לחזות ספרי ראשונים כמלאכים כתבי-יד.
לדרש א-להים, דף נד עמוד א'- ב'. מתוך דב הכהן "שליח לעצמו – קווים לדמותו של ר' אברהם חמוי" פעמים141 (תשע"ה) עמ' 56.
במרכזה של פרשת יתרו, עומדת פרשת מתן תורה - הפרשה הנשגבה ביותר בתורה. לפני מתן תורה, הקדימה התורה, והזכירה פרשה שלמה בסדרי חוק ומשפט, שהציע יתרו למשה: 'אתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי א-לוהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים, ושרי עשרות, ושפטו את העם בכל עת'. 'והקל מעליך ונשאו איתך' ואחרי זה נאמר: 'וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר'.
נשאלת השאלה: למה הקדימה התורה פרשה זו לפרשת מתן תורה? התשובה היא, כי בכך רוצה התורה לרמוז שדרך ארץ קדמה לתורה. רצה הקב"ה לתת תורה ומצוות, לא לעם פרוע שאין לו משטר וסדר, אלא לקיבוץ מדיני מאורגן וממושמע, המסוגל לקלוט חוקים ומשפטים בצורה מסודרת.
אבני חן, פרשת יתרו, עמ' ס', ירושלים תשנ"ה (1995)
תורה אחת היא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כשם שישנה קדושה בהקרבת קרבנות, כך יש קדושה באהבת הרע כשם שיש לדאוג לעני, כך צריך להקפיד על שמירת השבת.
אבני חן, פרשת קדושים, עמ' צ"ה, ירושלים תשנ"ה (1995)
'תורת אמת היתה בפיהו...בשלום ובמישור הלך אתי' - שהקדוש ברוך הוא השליך התורה שנקרא אמת ארצה, אך השלום נשאר אתו במרום. ואם האדם עוסק בתורת אמת יזכה גם כן למידת השלום. ...
וזה שאמר: 'תורת אמת היתה בפיהו' - דהיינו שהיה לו האמת, שהיא התורה ... ולא זו בלבד, שאפשר להיות כן בכל אדם, כיוון שכבר השליכו ארצה, אלא אף גם זאת, 'בשלום ובמישור הלך אתי' - בלומד, עם היות השלום אתי במרום, שנשתייר למעלה, הנה הוא זכה להיות אוהב שלום ורודף שלום.
אברהם במחזה, דרוש א לשבת כלה, דף סא עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
הפסוק אמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר', ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכפה עליהם ההר כגיגית'. - לכאורה קשה: הרי כבר נתרצו באחדות ושמחה ואמרו: 'נעשה ונשמע'? - והמליצה בזה שבכוונה עשה ה' ככה, שתהיה קבלת התורה באונס, ובאנוסה כתוב: 'לא יוכל לשלחה כל ימיו' אפילו היא בעלת מום, וכן גם הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו לעולם, אפילו אנו בעלי מומים ולא הגונים.
מלל לאברהם, עמ' קמא, הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש"ן (1990) .
טעם למה מכנים תלמיד חכם בשם 'תלמיד'. מצאתי בספר מדרש שמואל על מסכת אבות פרק ד' בבא א'. וזו לשונו: טעם שמכנים את החכמים בשם תלמידי חכמים להודיענו העניין הנפלא הזה. כי מעולם לא יצדק שיקרא שם חכם לבד מבלי שיצטרף אליו שם תלמיד. כי אם אינו חושב שהוא תלמיד אינו חכם, כי אי אפשר להיפרד שם חכם משם תלמיד. ...
והראיה מדוד המלך, עליו השלום, שאמר: 'מכל מלמדי השכלתי', לפי שהוא לא היה מסתכל במלמדים אותו, אלא בדבריהם היוצאים מפיהם שהם דברי תורה. ואם כן אין להתבזות בזה, מאחר שהתורה היא המלמדת אותו. וזה אמת, כי לכן נקראו חכמי ישראל, תלמידי חכמים ולא חכמים סתם. לפי שאין להם רשות לומר דבר מליבם, רק בהסכמת הקבלה.
חיי אברהם, השמטות, דפוס משה ישועה, דף ס"א עמ' א', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - שיש לדקדק כמאמר שאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - ודאי שלא יעזבוה! ואיך יחויב שמפני שהיא 'לקח טוב' - שיעזבוהו? ובא להזהיר. ...
שדרך העולם, מי שלוקח חפץ או אבן טובה או מרגלית מניחו בבית גנזיו, חדר תוך חדר, ואינו לוקחה בידו כי אם לפעמים, מימים ימימה. וזה שאמר הכתוב 'כי לקח טוב נתתי לכם', ושמא תאמרו, אם כן, כיוון שהיא 'לקח טוב', נשמרנה בבית גנזינו, ומימים לימים, דווקא נלמוד בה, לפי שהיא 'לקח טוב'.
ואם כן, תורה תהא מונחת בקרן זווית. לזה אמר 'תורתי אל תעזובו', רוצה לומר: אף על פי שאמרתי לכם שהיא 'לקח טוב' - 'תורתי אל תעזובו', כי מצוותה - להגות בה יומם ולילה.
שדה הארץ, חלק ב', פרשת וזאת הברכה, דף קל"ח עמ' א' , דפוס מרדכי נחמן וליאון קלעי, סלוניקי, תקמ"ד, (1784)
'כיוון שעמדו ישראל על הר סיני' - רוצה לומר: שמתחילה הם היו תחת ההר, שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, עד שקיבלו עליהם לקבל את התורה. אכן כיוון שיצאו מתחת ההר ועמדו על ההר כדי לקבל את התורה מרצונם, אז ויאמר ה': 'תנו לכם ערבים' - רוצה לומר: תנו לכם ערבים שאתם מקבלים את התורה ברצונם הטוב והגמור, ולא תטענו שאנוסים אתם בכפיית ההר. ...
אז אמרו ישראל: 'בנינו ערבים לנו' - רוצה לומר: שמצד בנינו יוצאה הערבות, שלא נוכל לטעון טענת אונס. דהיינו: אפילו אם אחרים אונסים את בנינו על פינו, ואומרים להם תסתרו דברי אביכם, מחויבים הם בדבר ההוא, משום מצווה לשמוע דברי אביו הבשר ודם, ואין יכול לומר אנוס הייתי. אנו מכל שכן וקל וחומר כי אתה אבינו, היושב בשמים, בוודאי הגמור אין לנו טענת אונס. אז אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'הרי הם ערבים טובים'. רוצה לומר שטענתכם שמצד בניכם היא כמו ערבות טובה, זהו שכתוב: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', ומילת 'מפי' במקרא זה היא כמו 'על פי', דהיינו על פי טענת שמצד העוללים והיונקים יסדת עוז דהיינו התורה.
מלל לאברהם, דרוש י"ח למתן תורה, עמ' 179, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
אמרה תורה: ריבונו של עולם, כתיב 'בשמאלה עושר וכבוד', ובני תורה עניים! השיב לה הקב״ה- 'להנחיל אוהבי יש', שהם יהיו עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים ויהיו טרודים בעושרם, וישכחו התורה.
וגם אמרו במדרש - אמרה תורה לפני הקב״ה: תנני בחלקו של עני, לפי שהעשירים, אם עוסקים בתורה, ותזוח דעתם עליהם, וחכמתם מסתלקת בשביל גאוותם - הרי הם בוטחים בעושרם. אבל העניים אם עוסקים בתורה אין דעתם זחה עליהם, שעל מי יש להם לסמוך? ... הרי שעל הרוב אין התורה מצויה בעשירים, וגם התורה עצמה אינה חפצה בהם.
ספר יושב אוהלים, חלק ב'- על פרשיות במדבר ודברים, פרשת וישב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט, ע"מ ש"ל
'עשה לך רב' - ללמוד ממנו דברי תורה כדי שתאמר שמועה מפיו, ממבחר החכמים יהי רבך, ואל תבטח בספרים לומר: אקנה לי ספרים ואלמד בהם, ואל אצטרך להביא רב לאכול בביתי ולהזיל ממוני בשבילו, לזה אמר: 'עשה לך רב' - ואף אם תפזר ממון הרבה, שאינו דומה לומד מפי כתב ללמוד מפי רב, לזה אמר הפייטן זיכרונו לברכה: בחר פי סופרים לא פי ספרים, קנה לך רב ואל תבטח בספרא, פי חכם מאת פנים יקרים, והספר לבד אחד בשורה. לכך אמר התנא: 'עשה לך רב' - עשיה, לשון: 'ואת הנפש שאר עשו בחרן'.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' כ"ט, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
ומה מאוד יש להצטער, שיש בני אדם שומרי תורה ומצוות, הנזהרים בדברים שבין אדם למקום, ואילו בדברים שבין אדם לחברו, הותרה להם הרצועה לעשות כאוות נפשם.
ומעשה באדם אחד שהפקיד מעותיו אצל אדם נאמן אחד, שישב בבית המדרש מעוטר בטלית ומוכתר בתפילין, ולאחר זמן כפר אותו אדם בהפקדה, ואמר: איני מכירך. ואמר המפקיד: לא לך האמנתי והפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך.
ושמעתי מחתני הרב הגאון רבי עובדיה יוסף, שפירש בדרך רמז מה שאמרו בגמרא, שזמן הנחת תפילין בשחרית, משעה שיראה את חברו בריחוק ד' אמות ויכירנו, וכן נפסק בשולחן ערוך. שרוצה לומר: שאף על פי שהתפילין היא מצווה שבין אדם למקום, אל יעשם עטרה להתגדל בהם, וקרדום לחפור בם, להונות בהם את הבריות, אלא משיראה את חברו, שהפקיד מעות או חפץ בידו, ועודנו רחוק ממנו ארבע אמות, מיד 'יכירנו' - להשיב את הפיקדון אשר הופקד אתו כי אחרת הוא מחלל את ה', חס ושלום, ככתוב: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.
ויאמר אברהם, כרך א', פרשת נח, עמ' ע', ירושלים, תש"ס (2000)
'ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה' - אם התלמיד חכם עושה 'קולא' בפני בעל הבית, גורם שתי רעות: אחת - שילמדו ממנו להקל באיסורים, והשנייה - שיקלו בכבודו של התלמיד חכם, ולא יחשיבהו בעל הבית. כי אף מי שהוא עובר על התורה, בראותו לתלמיד חכם, שהוא פרוש ומחמיר באיסורים, יגדל כבודו בפניו ויכבדהו, אף שהוא אינו עושה רצון אביו שבשמיים - יקר בעיניו מאוד. ולהפך, אף אם הוא ירא שמיים, הנה יקל בעיניו כבוד התלמיד חכם ההוא, שעושה 'קולא' באיזה עניינים לפי מה שלמד, ולקח סברת המקל, 'ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו' שמשווים לכולם בערך אחד שאומרים: 'לא אמון בם', ובוטל כבוד התורה.
אברהם אנכי, חלק ב', דף נ"ב עמוד ב', דפוס חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרמ"ט (1889)
'אשרי האיש אשר לא הלך ... כי אם בתורת ה' חפצו ... לא כן הרשעים' - שמה חידש לנו בזה? ועוד מאמר: 'לא כן הרשעים' שמהיכן תבוא לטעות בזה עד שהצטרך לומר: 'לא כן'? ...
ולפי ההקדמה הנזכרת, הכוונה לומר: 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', ומי גרם לו זה? 'ובדרך חטאים לא עמד כי אם בתורת ה' חפצו' - שאם לפעמים הוצרך לעמוד או לילך בדרך חטאים, הוא מהרהר בדברי תורה, ומתוך כך ניצול מלכת בעצתם. 'לא כן הרשעים' - אינם עוסקים ומהרהרים בדברי תורה, על כן תמיד נכשלים.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת בראשית, דף א' ע"א. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
מצוות הכותב ספר תורה כשר כאשר ראינו בעיננו לבני ידידי חיים, ה' ישמרהו ויחיהו, שכתב זה ספר התורה לשמו נאה ומשובח וקיים המאמר שכתבנו בפתח השער: 'זה אלי ואנווהו - התנאה לפניו במצוות', ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו, בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בבגדי משי נאים, וכאן הוסיף גם כן ועשה את שני הרימונים והעטרה אשר תלויה עליו מכסף מזוקק, ובוודאי הגמור כי יגדל שכרו עד מאוד ויקוים בו מקרא שכתוב: 'הון ועושר בביתו וצדקתו עומד לעד'. ...
ונמצאנו למדים מדברי רבינו אשר בן יחיאל, זיכרונו לברכה, שדווקא בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בה, עיקר המצווה הוא לכתוב ספר תורה אבל עכשיו שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, לא די בכתיבת ספר תורה לבד אלא צריך לכתוב גם כן משנה וגמרא ופירושים כאמור.
ויקח אברהם, חידושי תורה, דרוש י"א להלבשה, דף כ"ז עמ' ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
'כל שחוכמתו מרובה ממעשיו' - אדם למד הרבה, יודע הרבה, אך אינו מקיים. ידיעותיו אינן לשם יישום וקביעה, אלא להרחיב דעתו - סכנה בדבר, כי התכלית היא חיים על פי מעשים, והם צריכים להיות קבועים, תדירים ומושרשים בחיים, הם שורשי החיים. המחשבות והחכמה, פנים רבות להן, פסיחה רבה על כיוונים שונים. אם, חס וחלילה, המעשים מועטים והמחשבות רבות ומסועפות, הרי רוח רגילה תעקור את העץ כולו, באשר קיומו של העץ תלוי בשורשים החזקים והרבים.
פניני אבות, עמ' 154, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
'התקן עצמך ללימוד תורה שאינה ירושה לך' - מלשון תיקון והכנה מראש, אין לגשת אל לימוד התורה ישירות: אבי חכם, אמי חכמה, גם אני חכם ואלמד תורה. אתבונן, אחקור, אסיק מסקנות ובסופו של דבר אדע. תיקון המידות - הוא שלב קודם ללימוד תורה, שלב הערכים והמוסר, הוא תנאי לתורה.
פניני אבות, עמ' 116, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
וזה שאמרו בפרק קמא של חגיגה: 'הן הן גופי תורה' - לרמוז שכל אלו הם גופי תורה, אך חכמת הקבלה היא נשמת התורה, ואין לגוף בלי נשמה ואין לנשמה בלי גוף, שאילו היה, אפשר לא היו נבראים גופות לנשמות. ונמצא שכל מי שעוסק בזה בלתי זה, אינם מקיימים בעצמם תורת חכם מקור חיים, שאין חיים זולתי בהיות גוף ונפש ביחד, וזהו ברור לאשר נגע א-להים בקרבם.
יששכר וזבולון, למעלת התורה, עמ' טו, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
לפרקים, קבע עתים ללמוד הגדות רבותינו זיכרונם לברכה המקובצות ב'עין יעקב'. ולא תלמוד באותו הקצר, קטן הכמות, אשר אין בו שום פירוש, אך תלמוד באותם הגדולים, המאירים את העיניים בפירושיהם. ובכלל, קבע עתים ללמוד מעט דרש המתוקים מדבש ונופת צפים, המושכים לבו של אדם כאילו מטייל ממש בפרדס. והמניעה מזה הנה הוא חסרון גדול אל אשר בשם חכם יכונה.
תן חלק גם לתנ"ך עם פירוש רש"י, זכרונו לברכה, כי הוא עיקר הכל, תל שהכל פונה אליו. ובזה גם עם לימוד ההגדות תתלמד מלאכת המליצה, לדבר צחות בארש נינוחות. ומאד צר לי בראותי מכתבך שאתה מדבר בלעגי שפה ולשון מעורבב, ולפעמים מצורף עם רוע הכתיבה, וזה חסרון נגלה בחיק האיש השלם. אבל ההתמדה בלימוד התנ"ך והגדות רבותינו זיכרונם לברכה בטיב ההתבוננות והבטה יגיעוך אל זה השלימות. פקח עיניך להישיר הכתיבה ולנאותה. הלא ידעת כמה נצטערתי עליך על דבר זה. כי באמת הוא שלימות גדול אל האדם. עם צירוף המליצה הנזכרת לעיל, יתקרב האדם אל הרחוקים על-ידי איגרת, כי ליופי הכתב והלשון יאהבוהו וישבחוהו. ולמה זה בני על-ידי העצלות תהיה חסר טובה גדולה אשר אין ערוך אליה?!
אזן אהרן, מוסר אב, דף ג' עמ' א'-ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998)
'היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה' - ונראה לי לומר הטעם לזה משום שבני העשירים, אפילו שילמדו תורה ויזכו לכתרה של תורה, לא תצא מהם תועלת לרבים, לשמש בקודש ולהרביץ תורה או שיהיו מורי הוראות וכיוצא, מכיוון שהם עשירים ולא ירצו לקבל עליהם עול כזה.
לא כן בני העניים, כשיהיו חכמים גדולים בתורה, וודאי שמרצונם הטוב יקבלו עליהם עול הרבנות, כי מזה תהיה להם פרנסה. ולזה אמר 'שמהם תצא תורה' - דהיינו לאחרים. על דרך שאומר הכתוב: 'כי מציון תצא תורה'. ולכן משה רבנו עליו השלום קיבל התורה על הר סיני, השפל בהרים, וחשבונו חשבון 'עני', להורות לאחרים כי רק מהעניים, שהם שפלים, נזכה לקבל תורה, שמהם תצא תורה לרבים.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' י"ב, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
הנה אמת 'שכשם שאסור להתיר את האיסור, כך אסור לאסור את המותר', ושווים הם במשקלם וערכם, בלי שום הבדל והפרש כלל. ולא עוד, אלא שהמתחסד לעשות דבר, שפטור ממנו נקרא הדיוט. ובכן, חלילה לחכמי ישראל הקדושים והטהורים לאסור לעצמם, צאן מרעיתם, דבר שהוא מותר מן הדין, או להכביד ולהכריח את קהל עדת ישראל בחומרות יתרות.
אבל דע אדוני, כי יש דברים רבים מסתעפים מתורתנו הקדושה, אשר הם תלויים בשינוי המקומות, ובהבדל האנשים, והדבר ההוא מסור ביד מורה העדה ומרביץ התורה, להקל בעת הצורך הגדול, ולהחזיר הדבר לחומרו ותיקונו, בהתבטל המסובב והמכריח.
זיכרון ירושלים, עמ' 106 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
מעולם לא הקלו רבותינו הקדמונים בכבוד החוכמה האנושית, ולא זו, אלא שכיבדוה ונשאוה, ועל לוח ליבם כתבוה. הלא אמרו - 'כל האומר דבר חכמה, אפילו מאומות העולם, נקרא חכם', ואמרו - 'והאבדתי חכמים מאדום' מכלל שיש.
ובראש כולם הפעם ילווה, ומִדְבָּרוֹ נאוה, הוא הקדוש הרב יהודה הלוי, בספרו האדיר והנאור הוא 'הכוזרי'. שם ידבר עמנו בשפה ברורה ובנעימה קדושה, ושמה יחזה לנו נכוחות כי חכמי התלמוד היו בקיאים בכל חוכמה, וביארו כמה פינות התורה העיונית והמעשית על פי החוכמות...
ואם כך היו עושים חכמי התלמוד בזמניהם, והרב יהודה הלוי בדורו, מה נענה אנו, יתומים של יתומים, מקול מחצצים, והניגשים אצים, אשר היו בעינינו לקוצים, כי כפליים לתושיה גדלה תאניה, וגדל גם כן הצורך להשתמש בחוכמות ולמאוס באיוולת, לדחות הנזק ולקרב התועלת.
צרי גלעד בתוך 'מסורת בעידן המודרני', הרב יצחק שוראקי (עורך), עמ' 27-26, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
כל אחד אינו יכול לחדש רק מה שקיבלה נפשו כפי בחינתו, ולכן יכול הקטן לחדש מה שלא היה יכול לחדש גדול ממנו, שזה מה שקיבלה נשמתו כפי בחינתו, כי הוא חלקו.
ברכת אליהו, עמ' כ"ב, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
אל יעלה על דעתך, כאשר עלה בדעת הרבה, שנאבדו בידם באומרם - כיוון שמכיר אני בעצמי, שאין בדעתי להבין ולהשכיל, איני עוסק בתורה! - טועה הוא בדבר, שהרי הוא מחויב לעשות מה שנצטווה לעשות, ואם יבין - יבין, שהרי 'והגית בו יומם ולילה' כתוב, ולא כתוב 'ותבין בו'. ...
ומה גם שאמרו - האדם שאינו לומד, מפני שאינו מבין, הוא פיתוי היצר. יתמיד בלימודו, וסוף הבינה לבוא, שברא הקדוש ברוך הוא חשקו בתורתו ודבקותו בה, פותח לו מעיני החכמה.
שבט מוסר חלק א, פרק א סימן י"ב, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980)
אל תביט ותשגיח לדברי המתנגדים על מה שחשקת לעסק בתורה, בגמרא או בפשט או בדרש, באומרם לך: למה אתה מוציא כל ימיך בפרט זה של תורה ולא בפרט זה?
משום שעל מה שחשקת ללמוד, על דבר זה באת לעולם.
שבט מוסר חלק א, פרק א סימן י"ג, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980)
'נכנס יין יצא סוד' - תלמידי חכמים, אף על פי שירבו בשתיית היין, עם כל זה, מאחר שיש להם בחינת הרוח, אדרבה, לא יאמרו - כי אם סודות ורזי התורה, מחמת חכמה יתירה, שנמצאת בהם על ידי שתייתן, ולא יוציאו מפיהם דבר שאינו הגון, אלא יוסיפו אומץ לדבר בדברי התורה וסודותיה כאמור.
אליהו זוטא, עמוד פ"ו. הוצאת אהבת שלום, תשנ"ז (1997)
'הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד.' - רצה לומר: אתה בן אדם, תדע לך 'מה טוב' - היא התורה, שכתוב: 'כי לקח טוב'. 'ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט' - הכוונה: שלימוד התורה יהיה כדי לידע ולהבין ולעשות משפט, כי לא המדרש הוא העיקר, הרי תורה ודין ואהבת חסד זו צדקה וגמילות חסדים, שעל ידי האהבה יהיה עושה צדקה להחיות נפשות עניים.
פה אליהו, חלק ב', עמ' 2 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
שאלה בעניין ההפטרה. מה שקורין בנביאים בשבתות ומועדים, אחר קריאת התורה וקורין אותה הפטרה, מה טעם קורין אותה בשם הפטרה ולא בשם נביאים? - יודיענו ושכרו מהשמיים. ...
טעם השלישי מעין השני, והוא לרבינו תם, זיכרונו לברכה, שאנו אומרים בפרק אלו נאמרים: 'כיוון שנפתח ספר תורה, אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'ובפתחו עמדו כל העם'. ולאחר קריאת התורה הותר להם לפתוח ולדבר, והוא מלשון יפטירו בשפה. ...
ואף על גב שכתב מרן בית יוסף, זיכרונו לברכה, בסימן קמ"ז בשם רבינו ירוחם, זיכרונו לברכה, שכתב בנתיב כ' שאוסר לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים כמו בספר תורה, שאין המצווה תלויה בקורא לבד אלא בכל המצויים שם. ...
על כן נראה, בדברי העולם הוא שאסור, אבל בדבר הלכה מותר. מה שאין כן בספר תורה, שאפילו בדבר תורה אסור, וזה פשוט.
ידי אליהו, חלק א', שאלה כ"ה, דף כ"ה עמ' א'-ב', ספריה תורנית שמש דוד, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמור' - אפשר בדרך רמז בכוונת הכתוב: 'זאת חוקת התורה' - רוצה לומר: שתהיה חקוקה בלב שלא ישכחנה ולא יסורו מליבו.
'אשר ציווה ה' לאמור' - שילמוד בקול רם ויוציא דברי תורה בשפתיו, על דרך מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך'.
אורחות-חיים, עמ' קכ"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
'מגיד רחצה' - לרמוז שהתיקון החוטא הוא ע"י התורה ש'זאת התורה לעולה לחטאת' מכפרת על כל העוונות שעברו ומרחקת ממנו יצר הרע וסטרא אחרא, ש'בראתי יצהר הרע בראתי לו תורה ותבלין. וזהו: 'מגיד' - שהיא התורה הוא 'רחצה' – על-ידי התורה יהיה מרוחץ מעוונותיו.
גאולת ה', דף ט"ז ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
איה כל אותם הישיבות וכל אותם בתי התלמידי חכמים קודש קודשים, שהיו לעדת הספרדים?
'ואל תאמר הימים הראשונים היו טובים מעתה' לא כן האמת, גם עתה יש לנו כסף ותועפות, ויש לנו די זהב, רק חסר לנו הרגש, חסר לנו הרצון, אם נרצה לילך בדרך הראשונים לייסד בתי תלמוד תורה ויראה, יש לנו האפשרות והיכולת, ואפילו אם לא היה לנו כספי כוללות ושאר הקדשות הנמצאים תחת יד העדה, היינו יכולים לשים מס חמישה גרוש לכל גולגולת לקרן התורה, ובזה היינו יכולים לגדל כמה נטיעות טובות, לא היה לנו זולת 'בן פורת יוסף' עוד 'בן פורת עלי עין' של תורה, אזי הי לנו כמה בנות צועדות לפנינו 'עלי שור'.
זכרו איך הייתה עדת הספרדים לתפארת, ברבניה ובגאוניה, וממנה תורה יוצאה לכל עם ישראל.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', עמ' תל"ד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
יזהר כל אדם לחדש בכל שבת, איזה דברי תורה - כי מצאתי בכתבי האר״י, זכרו לברכה, שדרש סמיכות 'איש אמו ואביו תיראו - ואת שבתותי תשמורו', וכתוב 'כבד את אביך ואת אמך' וסמוך לו - 'זכור את יום השבת לקדשו'.
הטעם כי העוסק בתורה ביום השבת, ומחדש איזה חידוש בה - הם מעטרים לאביו ולאמו, באותו עולם. וזה ...'זכור את יום השבת' - הזכירהו, כדי שיכבדו את אביך ואת אמך. ואם אי אפשר לו ללמוד בעצמו, ישמע איזה חידוש מחכם, כדי שתעלה נשמתו היתירה בחידוש התורה.
ספר שיח יצחק, עמוד מ"ט. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)
'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות'. - ואפשר שאל זה התכוון התנא: 'עשה לך רב' - היינו שיעשה עצמו רב, על ידי שישתדל להיות יגע בתורה יומם ולילה, עד שיגיע למעלת רב ומחדש חידושים.
ועצה טובה בא להשמיע לנו: שתזכה למידה זו על ידי 'וקנה לך חבר' - שתקנה קן קולמוס, שיהיה לך חבר, שתמיד כותב ומעלה במחברת, וקובץ על ידי ירבה. ואמר: 'הוי דן את כל האדם לכף זכות' - היינו אם באת לידי מידה זו, וזכית בתורה מחדש חידושים וחובר חבר - 'אל תהי בז לכל אדם', שלא זכו לכך ותשתרר עליהם, אלא 'הוי דן את כל האדם לכף זכות'.
קרבן אשה, עמ' רפ"ו, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדרש: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר: 'ויקחו לי תרומה'. וקשה, מה עניין זה לזה?
ונראה שמובא במדרש: 'בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע', באותה שעה לא היה בהן זב ומצורע ולא חיגרים ולא סומים ולא אילמים ולא חרשים ולא שוטים'. ושנינו: 'חמישה לא יתרומו: חרש ושוטה'.
כעת, נוח: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע מיד אמר להם הקדוש ברוך הוא: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'. ובלי זה לא אפשר להם ליקח תרומה 'מאת כל איש', שהרי יש ביניהם חרשים ואילמים שאינם יכולים לתרום אבל עכשיו שנתרפאו מיד: 'ויקחו לי תרומה מאת כל איש'.
חסד ואמת, פרק שלושים וששה, רפואת בעלי מומין בזמן מתן תורה, עמ' תכה-תכו, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007)
'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' - עיקר קניין היראה, אף שהוא במקום שבני עליה מועטים, כמו דוד הנביא, צריך להשכיל לילך תמיד אצל יראי ה', וכל שכן שמזה ילמד האדם תמיד לדבק ביראי ה', כי בזה הוא הדרך לקנות מצווה זו, לירא מה' תמיד. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שצריך לדבוק בתלמיד חכם, כדי שעל יד זה יתקע יראתו בליבו ועל פניו, לבלתי יחטוא'.
ומזה ילמוד האדם ברוצה להחזיק במעוז מצווה זו, ללמוד תמיד ספרי המוסר, ובפרט בתחילת 'ספר הרוקח', וספר 'ראשית חוכמה' וספר 'חמדת הימים', שכולם הם מושכים לב החוטא לשוב בתשובה שלימה, ולהיות יראת ה' על פניו לבלתי יחטא. והוא ברור שמתוך מה שאנו רואים, שבדיבוק בתלמידי חכמים ויראי ה', לומד האדם ליראה את ה' הנכבד, כל שכן שיתחזק בלומדו בספרי המוסר, שהם מדריכים האדם ליראתו יתברך שמו והדרו.
עמודי הארזים חלק א', עמ' א', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983)
טעם למה שנוהגים פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן במהרה בימינו, כשרוצים להתחיל איזה גמרא על הסדר אינם מתחילים מההתחלה ...
אלא הכוונה הוא כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכשאדם רוצה ללמוד איזה ספר ולגומרו, שלא יתחיל מתחילת הספר, מפני שהשטן מתקנא ומקטרג ומביא לו עיכובים שלא לגומרו, אלא יתחיל מפרק ב' או מדף ב', ואחר גומרו חוזר לראש. אבל אלו החכמים שהיה כוחם רב, לא היו מתייראים מקטרוג השטן ועיכוביו, היו מתחילים מראש הספר ולא היו חוששים.
דמשק אליעזר דף י"ז עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
כל המעלות העצומות ...ללימוד התורה הוא - בכל סוג של לימוד, אפילו ברמה נמוכה מאוד, אלא שבלימוד גבוה - יש את זה יותר. וכן הוא - בכל אדם, אפילו הוא רשע גמור, אלא שאם הוא צדיק - יש את זה יותר.
אבל הצרה הגדולה היא, שהרבה בחורים, בשעה שנודע להם דבר זה, אומרים: הכל נכון, אבל אנחנו במצב רוחני כזה שפל, שעלינו הדברים האלו לא נכונים, בין מצד שהלימוד שלנו הוא ברמה כל כך נמוכה ובין מצד שהקשר בינינו לבין השם יתברך כל כך חלש.
אבל דבר זה טעות גדולה מאוד מפני שצריך לידע שכל יהודי ללא יוצא מן הכלל הוא חביב מאוד אצל הקב"ה, והקב"ה מצפה ממנו בכל רגע ממש שיעבוד את עבודת ה' יתברך - כפי כוחו וכפי יכולתו, ובשעה זו שהוא עוסק בתורה - הוא ותורתו חביבים בעיני הקב"ה, בדרגה של חיבה, שאי אפשר לתאר, והקב"ה משפיע עליו שפע רוחני עליון מאוד.
ובכל לימוד ללא יוצא מן הכלל יש את כל הדברים הגדולים הנ"ל.
ספרי רבי אליעזר ידיד הלוי, דברי חיזוק ללימוד הגמרא, עמ' ח'- ט', הוצאת ישיבת קדושת יום טוב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שפשוט הוא שהרי אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר של שום בריה, ומשלם לו שכרו לפי מה שהוא אדם. ועוד אומרו: 'אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה' - שמילת 'הרבה' משמע דבר היוצא חוץ מן הטבע. ברם על פי האמור ניחא שכבר ידוע שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם חיים בעולם הזה לעשות רצונו ולעבדו עד מקום שידו מגעת, להרבות שכרו, וקבע לו זמן להשלים חוקו, וכמאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם כן, אם חס וחלילה יפקד מושבו בחצי ימיו, ובוודאי לא השלים חוקו, היה עולה על דעתך לומר שלא ייטול שכרו מושלם כאילו פעל ועשה כל המצוות, אלא נוטל כדי חייו, כשיעור פעולה שעשה בעולם הזה. מפני שימי שכיר ימיו. לזה אמרו: 'לא עליך המלאכה לגמור' - דהיינו מלאכת התורה והמצוות, אינה מוטל עלייך לגמור, אלא אפילו חי שלושים שנים, נוטל שכרו מושלם כאילו חי שבעים שנה.
מטה אפרים- חידושים על הרמב"ם, שו"ת ודרשות. דרוש ג' דף מ"ב, דפוס השותפים מרדכי ודוד, סאלוניקי, תקנ"א (1791).
ראובן התנדב סך מעות להקדש תלמוד תורה באופן זה, דהיינו שמהפירות יספיקו לעשרה תלמידי חכמים שילמדו בישיבה בקבע, ועוד בנה ראובן הלז בית אחד לקבוע הישיבה באותו הבית, וזיכה הממון הנזכר על ידי אחר שיזכה לשם העשרה תלמידי חכמים, ואחר כך נטל הוא הממון להתעסק בו ולהוציא ממנו פירות להספיקן לתלמידי חכמים, וכשבקש העשרה תלמידי חכמים לקובעם בישיבתו, לא מצא בכפר עשרה תלמידי חכמים, שילמדו בקבע, ועתה רוצה לחזור בו מהעשרה תלמידי החכמים ורוצה שמהפירות יסתפק מלמד אחד, שילמד תינוקות של בית רבן, יורנו מורינו אם יכול לחזור בו ראובן הלז, ואין בו עוון אשר חטא ויהי שכרו כפול מן השמים. ...
שמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריווח לתלמיד חכם אחד שילמד לתלמידים הרי הוא קיים, בפרט שיש יותר מעלה בזה שילמד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים, ממה שילמדו עשרה תלמידי חכמים, שעה אחת, או חצי היום.
מחנה אפרים, הלכות צדקה סימן י' עמ' צט-קא, הוצאה חדשה–אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
'במחשכים הושיבני כמתי עולם' אמר רבי ירמיה: זה תלמודה של בבל.' -
הכוונה הדבר שהאיר לישראל כשהם 'במחשכים' - היינו בגלות, והציל אותו משיני אריות, אלו האומות, שלא להשחית דרכם, ושלא להתבולל ביניהם, ושלא לאבד אותם חס ושלום, הוא 'תלמודה של בבל' - תורה שבעל-פה שנכתבה ונתחברה מחכמי בבל. כי באמצעות התורה יהיו ישראל לעם אחד אפילו שהם מפוזרים בארבע רוחות העולם.
ספר דרישת רחמים, דרשה ב', עמ' יד', הוצ' המחבר, תשמ"ה (1985)
'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו' - דייקו חכמינו בלשונם ואמרו: 'תלמודו' להדגיש שהאושר הגדול הוא לאדם שיביא את 'חיבורו' בידו. זאת אומרת: שזכה וחיבר ספרים והוציא אותם לאור בעודו בחיים ומביאם בידו לעולם הבא. ואולי על זה מכרזת בת קול בכל יום ואומרת: 'אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' -התכוונה בזה על העלבון לחיבורי התורה הכתובים וגנוזים בלי הדפסה, שזה עלבון נוראה לתורה, ואוי להם לבריות שמעלימים עין מזה, ולא מתאמצים להוציא אותם לאור העולם.
ויאמר בועז – חלק שני, הקדמת המחבר, מדפיס כמסוני בן עלוש קאבלה - בדפוס המחבר, ג'רבה תשי"ג (1953)
'כל השוכח דבר אחד ממשנתו' - עוד סיבה אחרת שגורם שכחת התורה: כשלומד התורה בעיצבון ובדאגה, וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שבימי אבלו של משה רבנו, עליו השלום, נשתכחו שלוש מאות הלכות, משום שהיו בדאגה ובצער גדול.
וזהו מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: שתורתו של דואג מהשפה לחוץ - שכשלומד בדאגה שוכח מה שלומד. ומרובה מידה טובה, שכשלומד בשמחה ובטוב לבב - וודאי אינו שוכח.
ומעתה זה כוונת הפסוק: 'ושמחת בכל הטוב' - אין טוב אלא תורה, שצריך ללמוד התורה בשמחה. ודייק לומר: 'בכל הטוב' - שהשמחה יהיה בכל התורה.
צור יעקב, פרשת כי תבוא, דף קצ"ח, עמ' ב', איזמיר תרכ"ו (1866)
'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - אם הצדיק פועל התורה ומרביץ תורה בישראל - להבין ולהורות כי אינו לבד שמירת המצווה בעשאה ומבקש אחרת - רק ללמד תורה שלא תשכח מישראל כי אשי תלמידיו ותלמידי תלמידיו - כולם זכותם ותורתם נמשכים ממנו.
כי זה שאמרו: 'קשה סילוקן של צדיקים כשבירת הלוחות' - יען ע"י שבירת הלוחות נשתכחה תורה מישראל כן ע"י פטירת הצדיק. זה שאמר איוב: 'אם חרוצים ימיו, מספר חדשיו אתך, חקיו עשית ולא יעבור. שעה מעליו ויחדל עד ירצה כשכיר יומו.' - רוצה לומר: אפילו שקצרים ימיו, מכל מקום - מספר חדשים - רוצה לומר: חידושיו בתורה אשר קיימה מעוני והרביץ תורה.
זה שאמר: 'חוקיו עשית' - היינו: חוק התורה, שמי שיודע חייב ללמד ולא יעבור כי שכר לזה - אין הפסק, שדור דורים זכותם עומדת לעד.
פרי האדמה, חלק ד', פני האדמה, דף ע"ו עמ' א'-ב', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763)
ולדאבון לב, ישנם שלומדים תורה כראוי, אולם בדרך ארץ אינם נזהרים. ומלבד חסרון הדרך ארץ גופא, לפעמים נגרם מכך חילול שם שמים.
אפשר לראות זאת לעתים אף בדברים קטנים, איך יכול אדם לצעוד במקום שזה עתה עמלים בניקיונו וכיוצא בזה? ואף בתוך ביתו. אם יתפוס חלילה כמנהג הזה, יגרום לחילול ה' בתוך ביתו. וזאת מלבד אשר לדעתי אדם כזה חשוד הוא על ממונות. תכלית העניין הוא מאמרם ז"ל באבות: 'יפה תורה עם דרך ארץ', וצריך להיזהר בזה.
אור לציון- חכמה ומוסר, שער בין אדם לחברו, מאמר ב'- כבוד הזולת, דרך ארץ קדמה לתורה, עמוד ק"ע. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה
הגדלות בתורה לא מתבטאת בזה שהוא מלהיב את הציבור, אפילו שאנשים מתפעלים מזה, אין זו עיקר התכלית, אלא הגדלות של הרבנים היא 'אשר מחזה שדי יחזה' - ההסתכלות על צלם האדם.
"אור לציון – זכרון הדסה", שער התורה, מאמר י'- רבנות ודיינות, עמודים ע"ט- פ'. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה
אכן מר לי מר, כי לא לחכמים לחם, ונפשם יבשה אין כל בביתם, אין לחם אין שמלה, ואין כסות בקרה, ואין לאל ידם להחיות את נפשם ונפש בני ביתם, ובפרט לשוכנים כבוד בארצנו ארץ הקדושה אבן הראשה, הלא המה עוברי בעמק הבכא, מבכי נהרות ובסערת ים וגליו ידרכו באניות ובציות, בים וביבשה, ונתנו את נפשם תחת מחייתם, ובנפשם יביאו לחמם, למצוא טרף לביתם.
עשיר ורש, הקדמה, דף ג עמ' ב-דף ד עמ' א, דפוס פ' עניו, ירושלים, תרצ"ד (1939)
מעתה אשימה עיני לפרש כוונת מאמרינו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' בהקדים מה שמובא בש"ס: 'אם תלמוד גדול או מעשה גדול. נמנו וגמרו שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה'. וצריך האדם להשתדל להביא לידי מעשה, וזה אומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' ולא אמר: 'אשרי מי שלומד בתורה'.
והכוונה: אשרי למי שעמלו שיגע בתורה, להוציא לימוד התורה על בוריו ולהבינו, ועל ידי כך הוא מעיין להוציא האמת לאמיתו, וזהו עמלו ויגיעו. ועל זה שייך 'אשרי מי שעמלו' מלשון עמל וטורח, ועל ידי כך עושה נחת רוח ליוצרו להשם יתברך על ידי שעוסק בה כדי לבוא לידי מעשה.
פרדס התורה, דרושים להספד, עמ' תצ"ב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
ואצלו הצלחתי יפה מאוד כי הוא היה לו כשרון גדול בפלפול ובמשאו ומתנו עם התלמיד, עד כי מרוב שאלותיו והסבכת העניין, היה יכול התלמיד, להקשות כמה פעמים מעצמו את קושיית התוספות או המהרש"א אשר זה היה נותן שמחה בלב התלמיד, ויחד עם זה חשק נפלא לתלמיד בלימודו. ...
היה מרבה לטייל עם תלמידיו ולהוציאם מתוך ד' אמותיהם, וללכת לנאות שדה לשאוף רוח צח, ואז גם היה מעניק לנו פשטים טובים, דברי חדודים, משלים נעימים, שיחות וסיפורים מדברי רבנינו.
הוא, זכרונו לברכה, כמעט מעולם לא למד עם תלמידיו מסכת שלמה, כי אם פרקים רבים וסוגיות רבות בודדות, מסכתות שונות, אבל כבר זה בעצמו היה לתועלת גדולה לתלמיד, כי כל עת אשר יתמיד התלמיד ללמד במשך זמן רב במסכתא אחת, אחרי עבור חודש או שני חודשים, ילך מאתו החשק ללימודו, ולא יתן לב לשיעורים כראוי.
הזיכרונות והתולדות, עמ' 16-17, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"ח (1937).
'מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך' - נפרש במה שאמרו זיכרונם לברכה, שאשר יושב על פתחה של גיהנם ומציל למי שלומד משנה, וכמו שאמרו החכם 'מורה באצבע': כי לימוד המשנה בקול רם ובשפה ברורה אין ערוך אליו. וזהו: 'מאשר' – אותיות: אש מר, שהוא אש קשה ומר של גיהנם. 'שמנה' - אותיות: משנה. 'לחמו' - אותיות: חומל. לוחם. מוחל. הכוונה שאשר, על ידי המשנה, חומל ולוחם עם המקטרגים, עד שה' יתברך מוחל ומציל לאותו הלומד במשנה מאש מר של גיהנם.
אמרות טהורות, ויחי, דף כו, עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.' - לפי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שיש לו לאדם להשתתף במצווה של רבים, אם בתפילה - להתפלל בציבור, כי 'הן אל כביר לא ימאס' - ואפילו נמצא בהם חוטאים, חס ושלום. לא כן היחיד, שמחפשים אחריו ואחרי מעשיו.
וכמו משה רבנו, 'פנה אל תפילת הערער' - דהיינו: היחיד, לבדוק אחריה, ''ולא בזה את תפילתם' - של רבים. וכן בלימוד תורה של רבים - יש בו מעלה יתרה, וכבר כתב הפלא יועץ, זכרו לברכה: 'טוב ללמוד עם רבים, לימוד שיהיה גם שירות ותשבחות' - זאת אומרת: תהילים, 'מללמוד יחיד נגעים ואהלות', וכן בכל מצוות שמתעלים יותר, כשנעשים 'ברוב עם הדרת מלך'.
יד בנימין, עמוד כ"ו. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
אשים דברתי אל חכמי זמני, איש איש למקומותם במושבותם, מרנן ורבנן אשר מהם שתיתי מיין ענב דליותם, ואכלתי מלחם תבואתם, ואורו עיני מאור תורתם, בטח שהחבור הזה להם הוא משתילי נטיעותם, כי הם חרשו וזרעו וגדלו מתבואתם, ובחריצותם, ואין מידי מאומה, ורק קצרתי דשתי וזריתי, ממה שגדלו הם, וחלף עבודתי, זאת נתנו הכל לידי מנדבותיהם, לא קרא שמי עליהם, ואשלמה תודות להם.
קרן הצבי, הקדמה, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה' - כשאנחנו עוסקים בצדקה, בזכות זה תחזור הגאולה, שהיא רק מתורת צדקה, להיות בתורת משפט. שהרי מדה כנגד מדה לא בטלה. וכשאנחנו עוסקים בצדקה צריך שהקדוש ברוך הוא גם כן יעשה עמנו צדקה ויגאלנו מהגלות. אם כן, חזרה הצדקה להיות משפט. וזהו: 'ציון במשפט תפדה' - אימתי יהיה זה, שתפדה במשפט ולא בתורת צדקה? - כשיהיו 'ושביה בצדקה' - ששביה עוסקים בצדקה וגמילות חסדים.
ברוך אברהם, עמ' רמ"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' - באמירה בעלמא, אמירה רכה 'אמרתי' להיות חכם ולא על ידי יגיעת בשר אזי 'והיא' החכמה 'רחוקה ממני', כי 'מצאת ולא יגעת אל תאמין'.
ברוך אברהם, עמ' רפ"ח, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
אשא משלי ואומר: 'עיר גדולה היתה לא-להים', והיו בה עשירים גדולים ובנו בתים ונטעו כרמים וגינות ופרדסים, והיו בהם כל עץ מאכל, 'תאווה לעיניים ונחמד להשכיל', וברכות מים ופרחים ושושנים, וכל המטייל בתוכם ימצא תענוג ועידונים. אבל זו הצרה, שיש שומרים על הפתח, והם אינם מניחים ליכנס שם העניים והאומללים, אלא אנשים יקרים לבושי מכלול.
ויקום אחד מן העניים ויקנא לאחיו ... וילך ויקבוץ פרוטות מפתחי נדיבים, ויקנה מראה אחת, וישם אותה נגד הגן, ובאים האומללים ומסתכלים במראה, ורואים מה שבתוך הגן ... והיו מוצאים קורת רוח.
והנמשל מובן מאליו: שרבני דורנו ה' עליהם יחיו, חיברו חיבורים גדולים ועצומים, מי בדרושים ומי בפלפולים ומי בליקוטי דינים, והיה כל העובר בהם ימצא תענוג 'ואכל וחי לעולם'. אבל זו הצרה, שלא יוכלו ללמוד בהם ... אלא החכמים והתלמידים, אבל ההמון לא ידעו מאומה. ...
ועיין מה שאמר הרב 'פלא יועץ', זכרונו לברכה, באות למ"ד תיבת לעז: הרוצה לזכות את ישראל ימלא ידו לכתוב סדרי תפילות וקיצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים אשר מונחים בקרן זוית ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל. ... ויש אנשים ונשים, שנפשם חשקה לדרוש א-לוהים ולעסוק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין.
ספר מנחה בלולה, עמ' 2-3, חמו"ל, קזבלנקה, תש"ה (1945-1946)
'על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. - לא יאמר אדם: די לי או לימוד תורה לחוד, או אקיים מצוותיה שהם בין אדם למקום לחוד, או אקיים מצוות שבין אדם לחברו לחוד. לא זו הדרך, אלא בשלושה כאחד צריכים ... לומר לך ו' מוסיף, שלא די באחת ולא די בשתיהם רק בשלושתן. כי זה בלא זה, אין קיום לשום אחת מהם.
וכאומרם זיכרונם לברכה: 'כל האוחז ספר תורה ערום נקבר ערום' - ופירשו זיכרונם לברכה: שכוונתם לומר: שהאומר אין לו אלא תורה, כלומר שלא יתעסק אלא בלימוד לבד, ולא במלבושיו שהם מצוות הכתובים בו, הרי זה 'נקבר' - כלומר הולך לקבר בלי שום דבר, אפילו שכר הלימוד לא הוליך בידו.
ברוך טעם, כרך א, פרשת ויקהל, עמ' קח, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - וזה פירוש הפסוק: 'מה אהבתי תורתך' - שלא אשכחם, ומה היא התרופה? 'כל היום היא שיחתי' - שאני לומד בקול רם. מתוך שיש לי אהבה עתה אני מבקש תרופה. וגם אותה הראייה מביאתו לזכור הדברים ולא לשכחם על דרך אותיות מחכימות.
וכן אם אדם נושא ונותן בהם עם חברו אותו המשא ומתן מביאו לידי זכירה. והיכן רמיזא בקול רם? ואולי כוונתו לומר שלומד בשמחה שעל ידי זה אינו שוכח כמו שכתוב: 'בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך' - והיינו שאגב המשא ומתן מוכרח ללמוד בקול רם.
ומצאנו בכתבי האר"י ז"ל שהיה לומד בקול רם והיה אומר שזהו לשבר הקליפות ויוכל להבין ההלכה על בוריה, שמזה הטעם הוא אינו שוכח מה שלומד.
ברוך מבנים, חידושי תהילים, דך צ"ב עמ' א'-ב', ירושלים, תר"ס (1900)
'הרבה למדתי מרבותיי, ומחבריי יותר מרבותיי, ומתלמידיי יותר מכולם' - והטעם אפשר לעניות דעתי משום שכיוון שלומד עם רבו צריך שישמע הכל מפיו, ואין לו מקום שיוציא גם התלמיד העניין מן השפה ולחוץ, שמחמת כך - לא יתקיים תלמודו בידו חס ושלום.
ברם, כשלומד עם חברו ניחא - שיוציא הדברים מן השפה ולחוץ, ויתקיים תלמודו בידו מחמת זה אבל לא יוכל כל כך לחדש דבר בתורה.
אבל כשלומד עם תלמידיו מלבד מה שמתקיים תלמודו בידו יפה, זאת ועוד שאגב שישתדל לחדד את התלמידים ירוויח בעצמו שיחדש הרבה חידושים בתורה.
ברוך מבנים, חידושי משלי, דף צ"ח עמ' א', ירושלים, תר"ס (1900)
לימוד החוקים לבדם, במנותק מדברי הנביאים, לא יספקו את כיסופינו לדת רוחנית. החוקים מלאים בפסקאות וצווים רבים שטבעם רוחני לגמרי, אך בשל חוכמתנו, הרחוקה משלמות, אנו עלולים להתעלם מהם, כדי להגיע לחוקים ולצווים, שנראים לנו חשובים יותר, ודורשים מאתנו ציות נראה ומוחשי. הספרים היסטוריים והנבואיים מעניקים לנו את רוח החוק, מייעצים לנו מהם הרגש והמזג הנכונים, שיהפכו את קיום המצוות לטוב בעיני א־להים, שגודלו וטובו מלא עולם. או אז לא נחשיב את התנ"ך רק למילה נרדפת לחומש, כפי שאנו עושים בדרך כלל, למרבה הצער. אותו א־ל גדול ונורא ומלא רחמים שהאציל מרוחו על משה כדי שיכתוב את חמשת חומשי התורה, השרה מרוחו על אנשים קדושים אחרים על מנת שיכתבו את השאר, וכתוצאה מכך כל ספרי התנ"ך קדושים ומחייבים באותה המידה.
The Jewish Faith, Letter VI, p. 66, Philadelphia, 1873 (מתורגם)
ובראותי עד אן ירדה אלג'יר, עיני ירדו דמעות, ובכיתי ואמרתי אהה אלג'יר, עיר ואם בישראל, עיר רבתי עם, איך נדמית עיר עליזה, אשר שמך האיר באור תורתך העולם. איה חכמייך וגאונייך המפורסמים, איה רבנייך הגדולים, תרשישים ואראלים, איה אריותיך ראשונים כמלאכים, ואחרוני אחרונים. אנה הלכו ועזבו לאחרים חילם, תורה מונחת בקרן זווית ואין דורש לה, תורה אזלה ומדלדלה, אוי לנו מעלבונה של תורה. כי נתמעטו הלבבות והתבוללויות קשות ורבות, ונחסר הדור, ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם, נערים ונערות נמשכים אחר עצתם ומחשבות ליבם.
שו"ת דרכי דוד, חלק אה"ע סימן ג', עמוד רכ. דפוס א.ב, מאה שערים, ירושלים, תש"מ (1980).
'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם' - ומצווה זו כוללת שני דברים: ללמוד וללמד. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'תלמוד תורה כנגד כולם', וכוללת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ואין לה שיעור, והכל לפי מה שהוא אדם, שיד שכלו מגעת, ואין אדם רשאי להיבטל ממנה. ולכן כל אדם צריך לקבוע עת לתורה כפי ידיעתו או כפי אומנתו.
ואם חננו ה' דעת ובינה, צריך שיתבונן בה ובטעמיה, ולא יאמר כבר שניתי פרק זה או דרוש זה - די לי, אלא צריך להוסיף ולהשיג כפי השגתו ולפי שכלו. ויעלה מלימוד ללימוד וממדרגה למדרגה, עד אשר נוגע למקום שיד שכלו מגעת. ובמופלא ממנו בל ידרוש, והמכוסה ממנו בל יבקש, עד שיהיה לו מורה צדק או שיורוהו מן השמים.
מצודת דוד, מצווה כ"ב, עמ' ס"ה, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
מהראוי שלא נאבד אפילו רגע אחד לבטלה, בלי עסק תורה, כי עיקר ביאת האדם לזה הוא, וכנזכר. אלא לפי שאי אפשר לו לחיות, בלא מחיה ומזון, כי 'אם אין קמח אין תורה', על כן ניתן לו רשות - לעסוק במלאכתו, שיוכל להחיות את נפשו ונפשות אנשי ביתו.
ובעת הפנאי יעסוק בתורה. ובפרט בשבתות וימים טובים, שהאדם יושב ובטל ממלאכה, צריך לעסוק בתורה ומצוות, ואין פוטר אותו.
חסדי דוד י"ז עמ' ב', דפוס כמייס עזיזי הכהן, ג'רבה, ת"ש (1940)
האמנם כדעתכם ידעתי גם אני, וכמו שכן הודיענו אבותינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון', וכן אמרו: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', ואולם שאלתי ובקשתי לקבוע עיתים לתורה ביום ובלילה, שעה או שעה וחצי ביום, וכן בלילה ללמוד ארבע אמות הלכה בוועד תלמידי חכמים. ...
והלימוד הזה יהיה בעיון אמיתי פשוט להבין כוונת בעל המאמר ורעיונו, והיה מדי לילה בלילה אחרי שובכם לבתיכם תקבעו עתים ביחוד להעמיק העיון, לפלפל לחדש, ולשאת ולתת בש"ס ובפוסקים. ...
וכן בשבתות ובימים טובים, שאז אין עול הפרנסה והמלאכה דוחקים את האדם, והלב פנוי מכל מלאכת מחשבת, הנה אז יכולים להעמיק עיונכם ולברר כל דבר הקשה, ואשר אפשר לו מה טוב ומה נעים, אם יקדיש יום אחד לשבוע ללמוד תורה, ובו ימצא שעת הכושר לברר את אשר הוקשה לו בשאר הימים, וכן לברר את המסופק. ...
ובזה גם כי יהיה לבבכם עסוק וטרוד רוב היום בקניין מלאכה או מסחר, אף על פי כן בעת הלימוד תהיה מחשבתכם פנויה ומיושבת ללמדו בלי כל מפריע.
שלום דוד, מתוך המבוא, הוצאת כאסתרו וחבירו, תוניס, תרס"ט, (1909)
'פשפש ולא מצא, יתלה בביטול תורה.' - המפרשים האריכו בדקדוק הפשוט, שכיוון שיש בידו עוון ביטול תורה, אייך אומר: 'פשפש ולא מצא'. ולולי דבריהם הקדושים הייתי אומר תשובה פשוטה: כי עוון ביטול תורה, אפילו על זמן קטן, נענש. ולכן כאשר פשפש ולא מצא במה לתלות, יתלה שיש בידו עוון ביטול תורה, שאינו נרגש שביטל זמן קטן, וזה דבר אינו ניכר בבירור. ואם עשה כל מאמץ לפשפש ולא מצא, יכול לתלות ביסורין של אהבה. 'אלו ואלו יסורין של אהבה'. - רצה לומר: אלו שיש בהם ביטול תורה ותפילה, ואלו שאין בהם ביטול תורה כלל - כולם אהבה.
יד דוד, חידושי מסכת ברכות, עמוד יג'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
'ואמר רבי חייא בר אמי משמו של עולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. שלגבי ירא שמים כתוב: אשרי איש ירא את ה׳, ואילו לגבי נהנה מיגיעו כתוב: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.' -
אם אנחנו רואים לשני תלמידי חכמים בא לפניהם ספק אחד של איסור והיתר, וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחד, ולא רצה לבוא בפיו בשר פיגול, שעלתה עליו מחשבת פיגול. והאחד אכל ושתה ושמח במה שאכל, אבל טרח בעמלו עמלה של תורה בלימודו, עד שהוציא לאורה הדין לאמיתו, ואכל ושבע ודשן. והיה עולה על דעתנו לומר שזה שסילק עצמו מן הספק, ולא אכל וכפה את יצרו, הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל.
לכן בא רבי חייא לומר שאינו כן, אלא גדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו, יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל. שאלו זה שיגע ואכל, עשה שני דברים טובים: האחד שעשה טובת הנאה לגופו, ולא חטא על הנפש, נפש המתאוות, ובא ענה את עצמו, שאכל ונהנה גופו וחומרו; ועוד טרח בתורת ה׳, ונתן חלק לנפשו, נפש ה׳, בלימוד ועסק התורה.
ולכך קראו בו: 'אשריך בעולם הזה' - מאשר לא חטא על הנפש הבהמית, שנתאווה תאווה, ואכל ושבע ודשן. 'וטוב לך לעולם הבא' - במה שנתת חלק לה׳ בתורה ויגיעת הלימוד. אבל זה שהוא מסוג הראשון במה שאסר עליו הדבר ההוא, אין צריך טרחה ויגיעה בזה, במה שהחמיר על עצמו, ולא רצה ליהנות ולאכול הדבר ההוא, וכמי שאמרו מהטעם שאמרו בש"ס: כוח של ההיתר - עדיף.
קרן לדוד, חידושי ברכות, דף ב' ע"ב, מקנס, דפוס אצאייאג, תש"ו (1946)
'תניא: ואהבת את ה' א-לוהיך - שיהיה שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם קורא ושונה משמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות, ומקחו ומתנו בשוק נאה, ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות עליו? - אשרי פלוני שלמד תורה'. ...
וזה שאמר: 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו' - שמשאו ומתנו נאה ודיבורו בנחת עם הבריות, שאז רוח הבריות נוחה הימנו, גם רוח המקום נוחה הימנו ... וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו - שאין דיבורו בנחת עם הבריות וכו', אף על פי שקורא ושונה אין רוח המקום נוחה הימנו.
זכר דוד על התורה, להספד, עמ' ר"נ, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון.' - אפשר לפרש על פי מה שכתב התנא באבות: 'וקנה לך חבר' - שאל ילמד התורה לבדו אלא עם החברים, שאם טעה באיזה דבר אז יעוררוהו, ועל ידי זה ישיג מבוקשו מה שאין כן כשלומד לעצמו.
וזהו: 'אשרי העם יודעי תרועה' - מלשון אהבה ורעות, שיעשה חברים עמו, ומלת 'ה' - רוצה לומר: בלימוד תורת ה', ואז 'באור פניך יהלכון' - שיהיה הולך ואור וישיג מבוקשו בעזרת ה'.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' ת"א, ירושלים, תשנ"ז (1997)
כי התורה נמשלה למים כמו שכתוב: 'כל צמא לכו למים', ומצאנו עוז על גבי מים כמו שנאמר: 'ובמים עזים נתיבה', 'וכאבן במים עזים' ואפילו לרמוז גם כן טעם שנמשלה תורה למים לומר לך מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך כך תורה אינה מתקיימת אלא במי שיש לו מידת הענווה. ולזה ניתנה תורה בסיני, שהוא נמוך ועל ידי משה רבינו, עליו השלום, שהוא עניו.
גם לומר עוד כמו שהמים הם נגרים במהירות וקלות כך דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפיך שלא תגמגם בהם וכך אמרו זיכרונם לברכה: 'ושיננתם לבניך' - שיהיו מחודדים.
ואפילו שרמז לשני הטעמים במילת עוז נוטריקון: ענוה זריזות - לרמוז שצריך האדם להיות עניו וזריז בדברי תורה. וגם הזריזות מידה טובה שיהיה האדם זריז בלימודו שאם יתעצל ימנע מלימודו ונמצא שהזירוז רמז לשני דברים: האחד - שיהיו דברי תורה מזורזים בפיך; השני - שתהיה זריז בלימודך.
ספר תורת המלך, דרוש א, דף א', המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
'והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - אנשי כנסת הגדולה סתמו דבריהם ולא פירשו אם להעמיד תלמידים הגונים בלבד או לא לבדוק בתלמידים. בדורות אחריהם נחלקו חכמי ישראל בדבר ...
בימינו יש מקימים ישיבות ומלמדים בהם כל תלמיד מכל הבא ליד, ויש בתי ספר דתיים שהמנהלים ורבני בתי הספר פוסלים תלמידים כראות עיניהם, בטענה שעלול התלמיד לקלקל תלמידים אחרים, ואינם שמים על לב שעוסקים בדיני נפשות, כי תלמיד שנפסל על ידם, ועבר ללמוד בבית-ספר חילוני יקבל חינוך כפרני ויהיה מחלל שבת ועובר על עברות שבתורה, טענה כזו דורשת שיקול דעת ויש צורך להתייעץ עם רבני העיר בכל מקרה, כי בדורות שעברו החינוך היה מסור ביד חכמי התורה, והם ידעו לחנך בנים יודעי תורה ומוסר.
משכיל לדוד, מסכת אבות, פרק א, עמ' ב-ג, דפוס מוטיב, ירושלים, תש"ע (2010)
חייב הבן אדם ללמוד תורה, אבל כשילמד תורה צריך ללמוד מלאכה, מה פירוש מלאכה? - אלו המידות והתנהגות המשובחות והנהגתם, ועל זה נאמר: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ'. ...
כי כשהחכם בעל מידות טובות, מדבר דבריו במשקל, ובנחתנות וביישוב הדעת, ומוכיח לציבור בנחת ובדרך חיבה ולא דרך קינטור וכעס, אלא בנעימות ואהבה, אז דבריו נשמעים וערבים לשומעיהם.
אבל להפך, אם מוכיח בקנטור ובכעס הדברים יקוצו לשומעיהם, ומחפשים תואנות ממומי המוכיח, ואומרים לו: 'טול קורה מבין עינייך'.
יד יוסף, עמוד 320. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תשמ"ד (1984)
'לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה' - מורה על המרגיל את עצמו הרבה פעמים עד התחקות הדבר הנלמד בלב לומדו. ומה שכתוב: 'העוסק בתורה שלא לשמה, נוח לו שלא נברא' - היינו: שלא נתחקה הדבר בליבו הרבה פעמים, אלא זמן מה, ולכן 'נוח לו שלא נברא'.
ויש להקשות מה שכתוב מילת 'לעולם' - אם הוא כל ימי חייו, אם כן מתי יבוא לשמה? שאמר 'מתוך שלא לשמה בא לשמה.' - אלא 'לעולם' - רוצה לומר: 'זמן מה' - רוצה לומר: הזמן שאנחנו בו עכשיו, וכן כל 'לעולם' הוא זמן קצוב כמו 'לעולם בהם תעבודו' - שהוא היובל.
מחנה ד"ן, דף נ"ח, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
'וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדלה על פי הבאר.' - מר אבי, עטרת ראשי, זכר צדיק לברכה, בספרו 'תורה וחיים' מציין: 'באר בשדה' - באר מים חיים תורתנו הקדושה.
'והנה שם שלושה עדרי צאן' - עם ישראל בכללותו כוהנים לויים וישראלים, 'רובצים עליה', והפסוק מעיד כי 'מן הבאר ההיא ישקו כל העדרים', 'והווי כל צמא לכו למים'.
ובעוונותינו הרבים 'והאבן גדולה על-פי הבאר' - היצר הרע הנקרא אבן, וכמו שכתוב: 'והסירותי את לב האבן מבשרכם', ומונע את הרבים מלשתות, וכשאין תורה, המחלוקת מתעוררת וכל אחד מתנשא לאמור: אני אמלוך והשנאת חנם הולכת ומתרחבת.
התקנה לזה ונאספו שמה כל העדרים אחדות אהבה ושלום, וגללו את האבן מעל פי הבאר.
קהילת צפרו מארוקו, כרך ד', עמ' 16, הוצ' בית – עובד, מכון לחקר יהדות מרוקו, י-ם, תשמ"ה (1985).
ועיקר העסק של התורה הוא לשמור ולעשות, ללמוד וללמד, ולזכות את הרבים. ולא יהיה כחסיד שוטה יושב ולומד דווקא, ולבל יקיים שום מצווה באומרו: 'הרי שקול תלמוד תורה כנגד כולם, אם כן מה לי לעשות מצוות אחרות?!'. כי כבר אמרו: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. ובפרט אם הוא עסק ציבורי, כי אז יגדל החיוב לבטל בעבורו גם התפילה וכיוצא, כי לא המדרש עיקר אלא המעשה.
משכיל לדוד חלק א', דרוש ו' לשבת הגדול, דף נ"א עמ' א'-ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
הסכת ושמע קורא ידיד. דע כי יתרון גדול למאמר הנשמע מפי המדבר, ממאמר הנקרא במכתב. ... להיות כי המדבר ההוא יישא מדברותיו, בשנותו את קולו וטעמו בהרמה ובהשפל, מטעים הדברים בהפיכת פניו וראות עיניו, לפי הצורך ולפי העת והזמן, והאנשים הנצבים שומעים, ומתאמץ להכניס דבריו בקרב גוום ולהנעים העניין, אז יעשה רושם אדיר וחזק לשומעיו, קול ענות גבורה.
וכאשר כתב הרב בינה לעתים ...כי הכתוב בספר עם כל קדושתו סוף סוף אין שם אלא עֲצָמות דברים הנכתבים, ולאשר אין בגווילים שום חיוּת, אינם עושים שום רושם או התחקות מורגש, שיהיה נוסף ומשתתף עם תוכן העניין להעיר לב הקורא.
אבל השומע ממלמדים והמוכיחים, לאשר הם חיים ומתנועעים, הנה מלבד תוכן הדברים עצמם ניתוסף כוח בדיבור ומורגש הן מקול ההברה הן מתנועות ועניינים אחרים עד שיתחקו מאוד בלב השומע ויתפעל מהם ויביאו לידי מעשה. ... כי תוכחה זו היוצאה מפי החיים, היא נכנסת ומתיישבת בקרב ותוֺכיוּת החכמים, שעושה בהם רושם חזק, לא תסור מקרב ליבם כל כך בנקל.
בני מאיר, הקדמת הספר, ירושלים, תרע"ד (1914)
נראה לי לפרש כוונת התנא, שרוצה לומר: ארבע מידות ברגילים לילך לבית המדרש.
'הולך ואינו עושה' - רוצה לומר: יום אחד אירע לזה החכם, דבר מצווה לידו, ואינו רוצה להתעסק בה כדי שלא יבטל לימודו, וזהו הולך ואינו עושה. ואם היא מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים, יפה עשה - שלא ליבטל בשבילה מתלמוד תורה, שתלמוד תורה כנגד כולם, ומקבל שכר על זה, וזהו: 'שכר הליכה בידו'. ופעמים תבוא ליד חכם מצווה שאי אפשר ליעשות על ידי אחרים, ואז הדין הוא לבטל תלמוד תורה, וכנגד זה אמר: 'עושה ואינו הולך - שכר מעשה בידו', כמבואר בפוסקים. ואם השתדל החכם לקיים שתיהן לעשות המצווה מהר, ולילך מיד לבית המדרש אז נקרא חסיד.
'לא הולך ולא עושה - רשע', זה יובן על דרך מאמרם, זיכרונם לברכה: מי שרגיל לבוא לבית הכנסת או לבית המדרש ולא בא יום אחד, הקדוש ברוך הוא שואל עליו וכולי. אם לדבר מצווה הלך - נוגה לו ואם לדבר רשות הלך - אין נוגה לו. וכנגד זה אמר: זה שרגיל לילך לבית המדרש, ועכשיו לא הולך וגם לא עושה, רוצה לומר שמניעתו מלבוא לא היתה מצד היותו עסוק בעשיית מצווה, לזה יקרא רשע.
שושנים לדוד, מסכת אבות, פרק ה, משנה י"ד, עמ' 108, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ח (1988)
'דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה' - רוצה לומר: שאשה זו אשת חיל, החמירה על נפשה בלבישת ציצית בטענת היקש גדילים ללבישת שעטנז. ...
שדרשה סמיכות צמר ופשתים דהיינו - לבישת שעטנז, ומזה יצא לה - שחייבת בציצית, כקושיית התוספות, וזהו: 'צמר ופשתים ותעש'. רוצה לומר: אותו דבר שמותר לעשות מצמר ופשתים, דהיינו - ציצית כמו שכתבו זיכרונם לברכה, 'ותעש' - עשאתו ולבשה ציצית. וזה 'בחפץ כפיה' - דהיינו שחפצה ורצונה, מה שלא חייבוה חכמינו זיכרונם לברכה, אלא מדעתה ורצונה.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד ר"י. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
'מצוה להקים דברי המת' - בהיותי בעירי א-רבט יגן עליה אלוהים, הייתי מנהיג החברה הקדושה של חסד ואמת הרוחצים, השם יחיהם וישמרם. ואירע שהיה איש איש חשוב זקן ירא שמיים, זה שמו יעקב אדרעי, נשמתו עדן ... וציווה לי שלאחר מותו יקברו עמו ספר תהלים, הרגיל ללמוד בו תמיד. ואני בעוניי קיימתי צואתו, וצוויתי לאומן, ועשה לספר תהלים הנזכר מכסה בדיל סגור מכל צדדיו. ואחר הלבישה של תכריכין הנחתי הספר תהלים הנזכר, כסוי במכסה הבדיל כנזכר על לבו.
ונשארתי מסופק אם אין איסור בדבר. ... שאם הספרים עדיין ראויים ללמוד בהם, אסור לקוברם עם המת. ... עם כל זה, אפילו במקרה שלפנינו, שהוסגר הספר במסגרת חזקה, אפשר שאין איסור בדבר, שאין כאן בזיון כלל.
ונוסף עוד מצוה - לקיים דברי המת, לעשות לו נחת רוח כי תמיד היתה נפשו דבוקה ואדוקה בלימוד תהלים, והספר הזה לא היה מסירו מידו כל היום וכל הלילה, לכן ציווה להוליכו עמו.
שושנים לדוד - חלק ב', עמוד ע"ו (סימן י'), יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
אר"ץ מפוארה, שמאותו זמן ועד עכשיו לא פסק ממנה קול תורה לשמה, בעיון עמוק וישר בים התלמוד, בפלפול עצום וסברה ישרה שאלות מרובות מקרית חוצות ומארבע ארצות, ומכל פינות, מחכמי הדורות שהיו מריצים אגרותיהם לחכמיה בשאלותיהם, והם היו משיבים להם תשובות לשאלותיהם, תשובות בשפה ברורה, ובענווה יתרה, הלכה למעשה לאמיתותה של תורה, דין אמת לאמיתו כדין וכהלכה להאיר על האר"ץ. ...
אר"ץ אשר רבניה ברזי"אל הם עוסקים, בפשטי וסתרי תורה, ולהם נגלו שערי אורה, רבנים, דיינים, פסקנים, פשטנים, מקובלים, דרשנים, מוכיחים, ישרנים, מגידי מישרים, פייטנים, משוררים משמחי א-לוהים ואנשים, יראים שלמים ובקיאים במקצועות וחדרי תורה, אהובים לעליונים ולתחתונים, דבריהם דברי א-לוהים חיים איתנים מוסדי אר"ץ.
לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, חאלב. הקדמת המעתיק. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם' - בזמן פטירת העשיר ר' שלמה טנזי זכרונו לברכה, השאיר צוואה שר' אברהם בוחבוט ואני נלמד כל השנה בביתו. וכשהגענו למשנה הנ"ל אמר לי רבי אברהם באור לזה: שידוע שכל אחד לפי מה שקיבלה נשמתו יש לו חלק בתורה. אם כן כל אחד יש לו חלק אחר, והחכם לומד מכל אדם את מה שקיבלה נשמתו.
לב דוד- כרך א', עמוד צ"א. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
'ויאמר א-לוהים: יהי אור, ויהי אור' - למה לא אמר: 'ויהי כן' כשאר מאמרים? - אבל הכוונה כי בהיות אור בעולם, יכול אדם לקרוא בתורה, אבל בחושך לא יתכן לקרוא בתורה, וזה אומרו: 'ויאמר א-לוהים יהי אור' - וממילא יהי אור התורה בעולם, שנאמר: 'כי נר מצווה ותורה אור', לכך אמר 'ויהי אור' - נמצא האור בעולם נברא כדי לקרוא בתורה, שהוא קיום העולם.
'ויאסוף דוד', עמ' א' הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
'תורה ציווה לנו משה' - וכי תאמר מי יכול לעמוד בכולם? - ולזה אמר: 'מורשה קהילת יעקב' - כלומר שיתקיימו בין כולם. וזה כשיש אחדות בישראל, וזה שנאמר: 'ויהי בישורון מלך' - כשהשכינה שורה בישראל, וזה שיש אחדות, כמו שנאמר: 'והוא באחד', וזה שנאמר: 'בהתאסף ראשי עם יחד'.
'ויאסוף דוד- עמ' מ"ט ב, הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
'אשרי מי שגדל בתורה, ועמלו בתורה, ועושה נחת רוח ליוצרו'. - ודקדק אומרו 'ליוצרו' ולא לבוראו או לא-להיו - שחכמת אדם תאיר פניו, ובוודאי שזכיית הדרת פנים על ידי התורה אינו בא בלימוד עראי אלא על ידי עסק וחשק בתורה בתדירות על דרך 'ונותנת לו מלכות וממשלה'. וידוע מה שכתוב בשולחן ערוך: שהרואה ברייה נאה מברך: 'ברוך שככה לו בעולמו'.
וזהו שכתוב: 'אשרי מי שגדל בתורה' - שנעשה גדול ומכובד ע"י שעמלו בתורה. רוצה לומר: ע"י עסקו בתורה בחשק נמרץ ובשקידה, וממילא על ידי זה זוכה למאורות פנים, ונעשה ברייה נאה ועל ידי זה רואיו יברכו ויודו לה': 'ברוך שככה לו בעולמו' - וזהו הנחת רוח לפניו יתברך שמברכים אותו: ברוך היוצר שככה לו בעולמו, ולכך נקט 'ליוצרו'
יד הנהר, דרוש ו' להספד, דף מ"ט ע"ב – דף נ' ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
הלומד עם חברים ותלמידים זוכה בכמה דברים: זוכה שמבין הדברים על בוריים, ומתוך כך יבוא לחדש חידושי תורה, וזוכה ללמד לאחרים איזה דברים, שהוא הבין אותם ומבין לאחרים, וכל שכן אם לומד עם תלמידים. נמצא שלזה יש לו ריווח מצד אחד שמבין הדברים על בוריים ומחדש חידושי תורה ומלמד לאחרים, ויש לו הפסד שלפעמים מדברים באמצע הלימוד, חס ושלום, או ידברו איזה דברים בטלים בהיסח הדעת, כיוון שיושב עם אחרים אינו יכול להינצל מאלו, ולפעמים יבוא לו קצת גאווה על חברו שהוא מבין וחברו אינו מבין כל כך, ולפעמים יתכעס עליו שאינו מקבל דבריו, ולפעמים יעשה לו קצת בזיון. אבל מי שלומד לבדו הוא ניצול מכל זה, אבל גם כן אינו יכול להרוויח כמו זה.
ואיזה משניהם הוא משובח יותר? - זה דומה לכלי שגדל בו חבצלת, שהחבצלת הוא עשב שיש בו ריח טוב בכולו אפילו בעץ שלו אבל אינו עושה פרח ודומה ממש לזה שלומד ביום ובלילה ואין בו רע כלל, אבל אינו עושה פרי שאינו מחדש בתורה ואינו לומד לאחרים. והאחר דומה לשושנה, שאף על פי שהיא מלאה קוצים, עושה פרח שהיא השושנה, שיש לה אותו הריח טוב, ועושים ממנה מיני מתיקה, ועולה על שולחן מלכים. וזה כוונת שלמה המלך: 'אני חבצלת השרון שושנת העמקים' - שהיא אותו שלומד בתורה יחידי, שדומה לחבצלת ולשושנה הגדלה בקרקע שאין לה ריח. אבל האחר דומה כ'שושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות' - שהוא אותו שלומד עם חברים ותלמידים.
דרכי חיים, עמ' פ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
איך אפשר לאיש לקיים כל תרי"ג מצוות, והרי יש כמה מצוות שאי אפשר לקיימם, והתורה מתקיימת בשלמותה, כי היא שיעור קומה, לא בפרטיה?
ותירצו: שעל ידי לימוד התורה באותה מצווה, נחשב לו כאילו קיימה, על דבר 'זאת תורת החטאת'. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת'.
וזה שאמר שלמה המלך עליו השלום, שבא להזהיר בשם ה': 'בני אם תיקח אמרי' - היינו: לימוד התורה, אמרת ה' צרופה באותה מצווה, בזה מצוותי תשמר אתך, כי בלימוד דיני כל מצווה ומצווה, נחשב לך כאילו קיימת כולם.
מטה זבולון- על משלי, עמוד ג'. הוצאה פרטית, ירושלים. תשע"ב (2012)
'ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים' - הרי כבר אמרו באבות: 'כל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה', ואיך אפשר להגות בתורה יומם ולילה?
ואפשר לפרש על פי מה שאמרתי בעניותי בספרי הקטן 'ענף עץ אבות' בפרקי אבות, שהחושב בדברי תורה אפילו בשעת עשיית מלאכתו, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום. והנה אמרו במסכת עבודה זרה דף י"ט: כל העוסק בתורה, הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו ונכסיו מוצלחים, וזה שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה', ושמא תאמר: איך אפשר להיות זה? - הלא צריך לעסוק גם במלאכה לפרנסתו, לזה אמר: 'והיה כעץ שתול על פלגי מים' - שגם בשעת מלאכתו מחשב בעסק התורה, שהוא דומה לעץ שתול על פלגי מי התורה, שתמיד המים תחתיו, 'אשר פריו' - הם מזונותיו, 'יתן בעתו' - עת עראי. וכמאמרם: 'עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי'. ושמא תאמר: איך אפשר למצוא פרנסתו במלאכה עראי ובזמן מועט? לזה אמר: 'וכל אשר יעשה יצליח' - שברכת ה' היא תעשיר.
כפות תמרים, מזמור א', עמ' ה'-ו', חמו"ל, באר שבע, תשכ"ב (1962)
התורה משתלשלת בארבעה עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, וכל עולם מלביש את העולם שלמעלה ממנו. וכן הוא בתורה כי הפשט מלביש אל הדרש, והם בשניהם מלבישים אל הרמז, ובשלושתם הם מלבישים אל הסוד. וכל החלקים הללו מחוייב האדם ללמוד אותם. ואם חסר אחד מהם חוזר עליו בגלגול. וכן תמצא בארבעה חפצים אלו בעולם. יש מי שחביב עליו הפשט, בוודאי תיקן השלושה האחרים בראשונה, ולא חזר בגלגול כי אם על הפשט. וכן תמצא במי שאינו יודע לא הפשט ולא הדרש והוא רץ אחר הרמז בוודאי הוא חסר לו וכן כולם.
לקח טוב, עמ' 69-70, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
שמחתני ידידי, שהגדת לי כי הסיור והמכתב מעשה ידי ישרו בעיניכם. אמנם מצאת שגיאות שנפלו מחסרון תשומת לב, מדוע נשמטת מלהבליט אותם אלי? הלוא אמרתי לך, שמעולם לא חלשה דעתי מזה, ואדרבא שמחה היא לי לסקל מכתבי מכל טעויות, ולהרים מכשול מתוך דברי, ומדוע תמנע מלהגיד לי פשר הדבר? ... ועתה ידידי אל תרפה ידיך מזה, וכל אשר תמצא בכוחך, עשה להעיר כפעם בפעם, והוא הדבר הכי נעים וביותר בעניין הדקדוק, וגם בלבי לשלוח לכם שאלות בדקדוק התנ"ך כפעם בפעם מהדברים הקשים בעיני. ...
חפץ אני לדעת מדוע מר בוסקילה לא כתב לי עד הנה, כי נכסוף נכספתי לקבל ממנו מכתבים והערות, חרוזים או נאומים מאשר הוא כותב, ובזה ינעם לי להרוויח בהתפתחות ידיעותיי בשפה, אשר היא משרתנו כולנו, גם חברינו בוחבוט וחסין, חפץ אני להריץ מכתבים עמהם.
רצוני להגיד לך ידידי, כי זה שבועיים אשר עשיתי במועדון תלמידי 'כל ישראל חברים' נאום בצרפתית ארוך על עניין היהדות ותקופתה, ויאספו אלי ילדים וילדות מכל גיל, ויתמהו מאוד ליופי הנושא אשר הרו עשתונותיי. ומשראיתי מעשה ידי להתפאר נתתי בלבי לעשות ממנו קצור בשפתנו הקדושה, ואשים אותה לפניכם אולי יישר בעיניכם. ועתה ידידי הואל נא להבליט לי הטעויות והמלים אשר הם זרים לדקדוק ולשפה ואל תדמה בנפשך שאתה מקניטני בזה כי הוא רצוני וחפצי.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, עמ' 44-43, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
המשנה היא כמו פירוש לתורה שבכתב ונקראת תורה שבעל פה, הקשה כגידים, אשר נתנה למשה בסיני. וחובה עלינו להאמין בה, כי היא דבר הכרחי לכל המבין הכרחיותה והיא יסוד התורה. ויש בזאת התורה הלכה מקוימת, והלכה דחויה. הלכה מקוימת, היא אשר נתקבלה ממשה רבינו ומשה מפי הגבורה אמרה. והלכה דחויה, היא אשר לא נעתקה בגמר מקוים בין דברי יחיד בין דברי רבים. ונמסרה דור מפני דור על פה, עד רבינו הקדוש והוא סדרה היטב וכתבה בדרך נכונה וחלקה במסכתות ולא הניחה בזולת כתיבה, כי ראה הדורות מתמעטים בתורה. ואם לא היה כותבה, חס ושלום, היתה נשכחת כמת מלב, ואולם לא כתב, רק הדברים המוסכמים והמקובלים.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד יא', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
ואם, יטען טוען: למה הזכיר דברי יחיד בין דברי רבים (ויחיד ורבים הלכה כרבים)? -
תשיבהו: שכל אחד מהחכמים כתבו דברי יחיד, שאם יאמר האומר: על מה אתם אומרים בזה הדין כך, ואני קבלתי כך. משיבים לו: אמת, כך קבלת והם דברי יחיד ואין הלכה כמותו.
ואם, יטען עוד טיעון: אם זוהי התורה המקובלת, למה יש מחלוקת בה?
תשיבהו: שני טעמים נראים כאחד. ראשונה - שלא נפלה מחלוקת בין חכמינו, זכרם לברכה, בדבר מקוים, כגון, הנחת תפילין על הזרוע ועל המוח, אלא, בדברים שיש בם ספק בשבת התלמידים שלא שמשו כל צרכם. השנייה - כי משגלו לבבל, הלכו ממקום למקום והחכמים או מתו או נתפזרו הנה והנה ולאחר שבעים שנה, בא עזרא הסופר (שהחזיר עטרה ליושנה) וטרח בכל נפשו ללמוד וללמד ובבניין בית שני, בבית הורדוס, הרגו בהם ולא נשאר מהם במילתו ורבנו שהוזכר סתם, הוא הנקרא בשם רבי יהודה הנשיא. וסדר משנתינו והאיר ענינו בתורה.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד יב, הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
'על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך - תעשה. לא תסור מן הדבר, אשר יגידו לך ימין ושמאל'. - ולמה ציוותה אותנו התורה מצווה זו, ולא נתנה לכל אדם לעשות ככל הישר בעיניו? - משום שאין כל הדעות שוות. ואם כל אחד יעשה ככל העולה על רוחו, וככל הנראה לו טוב וישר, תרבה המחלוקת בישראל ועלולה התורה, חס ושלום, להתחלק לכמה תורות. ומשום כך ה' יתברך, שהוא היודע עתידות, ציוונו מצווה זו לשמוע לקול החכמים והרבנים שבכל דור ודור. ...
אף שאומרים לנו איזה דין ונראה לנו שהוא מוטעה, חייבים אנו לשמוע בקולם. ורצוי לנו לטעות בדבר אחד, ויהיה כל העם הולך אחריהם בשאר הדברים, ממה שלא נשמע להם, ואיש הישר בעיניו יעשה, ויטעה העם בכמה וכמה דברים, ותרבה המחלוקת ועלולה, חס ושלום, התורה להתבטל מישראל.
מגדנות לחזקיהו, מוסר השכל, פרשת שופטים, עמ' קצד-קצה, דפוס אשל, תל אביב, תש"ל (1970)
נכון שאי אפשר ללמד את הבן כל התורה, שהרי האדם צריך לעמול על מזונותיו, לפחות שילמדו פרשה עם פרוש רש"י שהוא הביאור הראשון של התורה באר היטב, באופן שאם יפתח אחד מכתבי הקודש ידע ויבין מה שהוא קורא ויבין את תוכנו. שידע ללמוד משנה, כי היא תיקון גדול לנפש. אמרו חכמינו, כי הסימן לכך שאותיות משנה הן אותיות נשמה.
כן הכרחי הדבר שידע ללמוד שולחן ערוך, שידע הדינים שהוא חייב בהם, שלא יעשה היפך מן המצוות. שישתדל ללמוד מעט 'עין יעקב' ומדרש, כי בלימוד זה יכיר את העולם, ויקבל חיזוק גדול ביהדותו. אלה שאינם חזקים ביהדות, זאת משם שאין הם לומדים מדרש, ואינם מכירים בגדולת הקב"ה, ואינם יודעים במה הם חיים.
מדרש חזקיה, חלק א' פרשת לך לך עמ' 84 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'והגית בו יומם ולילה אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל'- אלא שרבותינו פירשו וביארו לנו מהתורה, שמי שהוא מתעסק בפרנסתו, ודחוקה לו השעה - וקובע עיתים לתורה, או מי שאין לו זמן גם לזה - ומתפלל שחרית מנחה וערבית וקריאת שמע כראוי, גם זה הווה לו - כעוסק בתורה. ...
והפורק עצמו מעולה של תורה - נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, והמחזיק בלמודים ומחזיק ביד לומדי התורה, אזי ינצל מכל זה ויזכה להיות מיראי ה' וחושבי שמו ויצליח בכל דרכיו.
דברי חזקיה כרך ב', דף ח, ירושלים תשי"ב (1952)
הנה בעוונותינו הרבים באלו השנים שעברו, עברו על ראשי צרות רבות, לא תקום פעמיים צרה. אבל מתנחם הייתי כשהייתי הולך לישיבתו של רבי (חכם שלום תיתו), ועוסק בתורה בפני מורנו הרב 'גדול השלום', זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, שמלבד עסק התורה היה מדבר על ליבי דברים המתיישבים על הלב, ועל ידי זה הייתי שוכח כל מה שאירע לי בצער גידול בנים.
באר לחי, דרושים, דף נ' עמוד ב', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888)
הרמב"ם, זיכרונו לברכה, הרבה לגנות עניין התלמידי חכמים המשימים על ליבם לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה, ומתפרנסים מאחרים כי המה, חס ושלום, מחללים את ה' ומבזים את התורה וגורמם רעה לעצמם ונוטלים את חייהם מן העולם הבא, לפי שאסור להינות מדברי תורה בעולם הזה. ...
האחת: משום 'יגדיל תורה ויאדיר' - שאם לא הייתה פרנסת תלמיד חכם מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי וכמצטרך, והייתה התורה משתכחת, ובהיותה מצויה - 'יגדיל תורה ויאדיר' ...
השנייה: כדי שיהיה התלמיד חכם עשיר גמור, ויהיו דבריו נשמעים לבריות על דרך מה שכתוב על דרך מה שכתוב: 'תפארת חכמים עשרם'. ...
והשלישית: שלא אסרו אלא לתלמיד חכם שפעמים מתבטל מלימודו על עסקי העולם ועושה מלאכה. אבל מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים ואי אפשר לו להתבטל לשום דבר שבעולם כי אם לדבר מצווה, ואדרבה עוון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים.
ויחל משה, ספר שמות, פרשת משפטים, דף י"ט עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם' עם מה שכתב הרמב"ם: 'כיצד מלמדים? הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה, כדי שיהיו כולם רואים ושומעים דברי הרב' -
זהו אומרו: 'ולמדתם אותם את בניכם' - אלו תלמידיכם, וכמו זה: 'לדבר בם' - שיוכל לדבר עם כולם כשיוקפו לפניו כעטרה, שאם ישבו בערבוביה, אלו שומעים דבריו ואלו לא ישמעו. וביקשנו: 'לדבר בם' - עם כולם, בשווה, כשיוקפו לפניו כעטרה אז מדבר עם כולן בשווה.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ג', יוסף לקח, פרשת ואתחנן, עמ' ל"ג, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
מצווה וחובה עליו לילך בעקבות הקדמונים, ומה שייסדו הם - עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, שכבר הובקעה הלכה לדורות, ואין רשות לשום חכם לשנות מדבריהם כלל, ולא תהא תורה חס וחלילה כשתי תורות, כי אם תורה אחת משפע אחד יהיה מדור לדור, האבות והבנים יחדיו.
ולכן ראינו להעלות על ספר רוב המנהגים, על פי הסכמות הראשונים נוחי נפש, הן מה שראינו כתוב ומפורש, יוצא מפוזר ומפורד בספרי הראשונים והאחרונים, והן מה שקיבלנו מפיהם ומפי כתבם, והן ממה שראינו בעיננו - מעשה רב, ממי שהיה בקיא בהם ובשמותיהם כנודע לכל.
ספר התקנות נ דפוס יואל משה סאלאמן, ירושלים תרמ"ג (1883)
'אורך ימים בימינה משמאלה עושר וכבוד' - הכוונה היא כאשר יהיה האדם עוסק בתורה רוב היום, ואיזה שעות ביום, עוסק במחיית הנפש לצרכיו, יכול לזכות בעולם הבא ובעולם הזה.
והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה דבר זה כתוב בתורה, כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים, וזהו אומר 'אורך ימים בימינה'. וקשה, מה הוא ימין התורה ומה הוא שמאלה? ...
אכן ידוע הוא כי הימין הוא תוקף האדם - באשר יעשה כל כוחו ורוב ימיו בתורה, היא שומרתו ומגדלתו לעולם שכולו ארוך. ובשמאלה, פירוש, גם אותו המעט שהוא זמן האדם שהוא מוצא בו טרפו ומזונו - ימצא בו עושר וכבוד, כי יצליחו נכסיו. ואומר בשמאלה - להיות כי הימין צריך לשמאל. שאם לא יהיה לו מזון, הרי אין לו הכנה לתורה! באופן יקראו שלה בשניהם, בין הימין בין השמאל.
ראשון לציון, משלי, סימן ג', אורך ימים בימינה, עמ' 64-65, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954)
כי אראה כי אזלת יד המתקדשים והמטהרים, והמה חכמים להבין ולהורות, ורבים מעמי הארץ שלא ידעו בצורת שמועת ההלכה, מתכסים בטלית של תלמידי חכמים, להתנאות בטלית שאינה שלהם באלוני מורה - אלו תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורים. דאגה בליבי אשיחנה לאחרים.
בעי חיי, יורה דעה, סימן קמ"ז, דף צ"ד עמ' ב', סלוניקי, תקנ"א (1791)
וטועה מאוד כל החושב שההלכה היא קפואה ואין לסטות ממנה ימין ושמאל, אלא אדרבא אין גמישות כגמישותה של ההלכה, שכן יכול מורה הוראה בישראל, לפסוק באותה שאלה ובאותה שעה, לשני שואלים, ולהטריף לאחד ולהכשיר ולאחר. ורק בזכות גמישותה של ההלכה, יכול היה עם ישראל בכוח חידושים רבים ומועילים, שחידשו חכמי ישראל לדורותיהם, ללכת בדרך התורה והמצווה אלפי שנים.
ואם יעמוד להם לחכמי דורנו אומץ לחדש חידושי הלכה לאמיתה של תורה, בנאמנות מוחלטת לגופי ההלכה הכתובה והמסורה, תוסיף ההלכה להיות דרכו של עם ישראל עד סוף כל הדורות
עשה לך רב, חלק ז', שאלה נד', עמ' רל"ח, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות' - וידוע שדברי תורה מתכנה בשם אכילה ושתיה, וכמו שאמר: 'לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי'. ואפשר לומר עוד: שהתלמידים מתכנים בשם גמלים - על שם שמחוייבים הם לגמול חסד זה עם זה בעניין התורה, וכל אחד מחוייב ללמד לחברו מה שלמד הוא.
וכמו שאמרו זיכרונם לברכה: י"ב אלף תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת, מפני שהיתה עינם צרה, ואינם רוצים לגמול חסד זה עם זה, וללמד זה לזה.
שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' כ"ג, דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'ליהודים היתה אורה ושמחה' - בשעה שקטרג המקטרג ונגזר כליה לשונאי ישראל עמדה התורה והליצה טוב מאוד על ישראל וזה שכתוב: 'ליהודים היתה אורה' - שהתורה הגינה על ישראל להצילם מגזירה זו, וכי תימא רבים מישראל שעוסקים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה?
לזה אמר: 'ושמחה' - זה ימים טובים שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואם כך יש זכות תורה לכל ישראל, שבשבת ויום טוב עוסקים בתורה.
מקור חיים, עמ' 33, הוצ' הספריה הספרדית בני יששכר, ירושלים, תשס"ד (2004).
המידות הטובות והרעות ,הן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית, אשר בה תלויים תרי"ג מצוות התורה. ולפיכך אין המידות מכלל התרי"ג מצוות, ואמנם הן הכנות עיקריות אל תרי"ג מצוות בקיומם או בביטולם ... והבן זה מאוד, כי להיותם עיקרים ויסודות, לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות התלויות בנפש השכלית. ונמצא כי צריך להיזהר ממידות הרעות, יותר מן קיום המצוות 'עשה ולא תעשה', כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל יקיים כל המצוות.
שערי קדושה, חלק א' שער ב', עמ' ט'-י', הוצאת אשכול, ירושלים, תשמ"ה (1985)
הרב ז"ל היה סבלן גדול אם בעת לימודו לתלמידים - גמרא ואינם מבינים, והיה הרב ז"ל חוזר ושונה, כמה וכמה פעמים, עד כי יבינו כראוי. אם בעוברם על רצונו והזהרתו, אשר היה מנהל אותם לאט לאט, כל תלמיד ותלמיד כפי ידיעתו ורוחו, בלתי שום כעס והקפדה.
אם עם בני ביתו, בכלל ובפרט - אחד האיש ואחד האישה. אם עם רעיו ומיודעיו - אחד חכם ואחד תם. אם עם שאר הקהל הקדוש, באופן שהיה מעמיס על עצמו, וסובל וכן חוזר וסובל, עד כי כמעט זכה למידת הנשתוון - והכל שווה אצלו, אם יתנגדו לו חס ושלום או יעשו את חפצו ורצונו.
חסד ואמת, דרוש ל"ב, ף קכ"ג, דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרע"ו (1916)
כי זה קרוב לח"י שנים, אשר נתיישבתי פה העירה, קראסוב באזור, יגן עליה א-להים, אשר נתקבלתי, בעזרת ה' יתברך, להיות להם למורה צדק. והנה כבואי הנה ראיתי כי נשתכחה תורה שבעל פה מפיהם, ואף תורה שבכתב כמעט עתידה להשתכח, וקנאתי על תורתנו הקדושה שלא תשתכח מפי קהל ועדה - עדת הקרימצאקים, והשתדלתי בכל כוחי, בעזרת ה' יתברך, ללמד לבני יאודה תורה שבעל פה, ולמדתי ש"ס עם כמה נערי בני ישראל, מבני העניים שבעיר, ה' ישמרם ויחיו.
קבעתי עתים עמהם ללמוד ביום ובלילה, אני בעצמי, כי אי אפשר ע"י אחרים, כי מהקרימצאקים אין גם אחד מהם שיודע ללמוד ש"ס ואף כי ללמד, ומלמדים אשכנזים מוזר להם שפתם, כי מדברים בלשון טטארית, המלמד לא יוכל לדבר בלשונם, והתלמידים לא יכירו לשון רבם, על כן נחוץ היה עלי לעשות בעצמי, אף כי הוצרכתי להפריע זמן רב לימודי ומלאכתי במשא ומתן של תורה, כי אמרתי לא המדרש עיקר, ותלמוד תורה של רבים עדיף, וברוך ה' כי לא יגעתי לריק, והן רבים עתה היודעים ללמוד דברים אחדים של הלכה, וקצתם יבינו אף בפוסקים.
אגרות שדי חמד, קראסו-בזאר, אגרת כ, עמ' נ"ג, הוצאת מכון שם עולם, בני-ברק, תשס"ו (2006)
רחש ליבי לפרש כוונת הנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, זכותם יגן עלינו אמן, לומר אחר תפילת י"ח: 'ונפשי לעפר לכל תהיה, פתח ליבי בתורתך' - על ידי שאני אוחז במידת הענווה ואני משים עצמי כעפר, שהכל דורסים אותה ואינה מקפדת, אם כן פתח ליבי בתורתך - שרוח א-להים תלמדני תורתך, כמו שכן הוא באדם הזוכה למידת הענווה שרוח א-להים תלמדהו תורה, ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם.
כה תברכו, חלק א', עמ' 16, הוצאת מכון מורשה להנחיל ואמרי דוד, ירושלים תשנ"ב (1992)
'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' - 'יפה' שהוא הלשון שטוב שתלמד תורה עם דרך ארץ שהוא המלאכה, והיינו שעוסק בתורה וגם עוסק במלאכה לזון בניו ובני ביתו, ולא יש לו דאגת הלב על מזונותיו שהיא הצד הרע שיש בעניות. ...
והמלאכה אשר עימו היא מועילה ללמוד בשמחה, שלא יש לו דאגת הלב על מזונותיו, שהדאגה מביאה לו לידי עצבות, והיא גרמה לבוא לידי חטא, וכשלומד בשמחה יש לו השראת שכינה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. ... ו'כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' וכיוון שדאגת הלב על מזונותיו היא גורמת שכחת התורה יבוא לעבור על דברי תורה מחוסר ידיעה.
מעשה אבות, עמ' ל"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, חש"ד
ספר תורה אינו מנוקד, כדי שיוכל האדם לדרוש, מה שירצה - כי האותיות, כשאינם מנוקדות, סובלות כמה כוונות, ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטווינו - שלא לנקוד ספר תורה.
כי משמעות כל מילה - לפי הניקוד, ואין משמעותה עם הנקוד - כי אם עניין אחד, ובלי נקוד - יוכל האדם להבין כמה עניינים נפלאים רבים ונכבדים. והבן זה כי תצטרך זה בהרבה מקומות.
לדוד אמת, תורת השלמים, הלכות ספר תורה סימן י"ג, עמ' מ"ח, משה אהרון קעגיל, ליוורנו, תקמ"ו (1786)
על התלמידים המתחילים ללמוד גמרא ועדיין לא למדו מקרא כראוי, האם סדר הלימוד טוב, או לא. תשובה - לא טוב הסדר הזה שעושים, שהרי בסוף אבות שנינו: 'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה' - באו להודיענו איך הוא סדר הלימוד, בכדי שבסדר זה יוצלח התלמיד בלימודו, הן בתורה שבכתב הן בתורה שבעל פה. לפי שלא נתנה התורה שבעל פה אלא לפרש סתומותיה, וכולן צריכים זה לזה, וכמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה על זה הכתוב: 'התורה והמצווה' - התורה זו תורה שבכתב, והמצווה זו תורה שבעל פה, עד כאן לשונם. ולפיכך המשכיל הלומד כסדר, שהורו בו חכמינו זיכרונם לברכה, דומה למי שבונה על יסוד, ובזה הוא זוכה לכתר תורה, הכולל כל הכתרים כולם.
החיים והשלום, עמ' ע"א, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
כי להיות שבמעמד הר סיני הקדוש והנורא ההוא, כל הנפשות הטהורות עמדו שם, באומרו: 'ואת אשר איננו פה עמנו היום', וגם ישעיה העיד: 'מעת היותה שם אני', וכולם נהנו מזיו השכינה, ומאורי אור התורה האירו על פניהם, איש אשר בברכתו בירך אתו, ונמצא שניצוץ שהגיע לזה, לא הגיע לזה, וזה שאמרו: אין סגנון אחד עולה לשני נביאים, ולכן אמרו זיכרונם לברכה: תלמיד חכם שמת, אין לנו תמורתו, שאותו ניצוץ שזכה בחלקו חלף הלך לו בישיבה של מעלה, אמנם יופיע ה' ויזריח תחתיו, ניצוץ אחר דוגמתו, להאיר על הארץ, וזה שאמרו: עד שלא ישקיע שמשו של צדיק זה, יזריח הי שמשו של צדיק אחר. ודוק אומרם זיכרונם לברכה: 'שמשו' - לכל אחד להורות מה שאמרנו: שכל צדיק וצדיק, יש לו אור ושמש בפני עצמו.
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת חיי שרה, דף י"א, עמוד 21-22, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
שאלוני רעיוני על תלמיד חכם זקן, והוא בן שבעים שנה, שמתה אשתו, ולו ממנה בנים זכרים דווקא, והם הולידו בנים ובנות, ה' עליהם יחיו, והתלמיד חכם הנזכר רוצה לקחת לו אשה, כאשר הזהירנו רבותינו זיכרונם לברכה - שאסור לאדם לעמוד בלא אשה, אם מותר לישא אשה, שאינה בת בנים, ודיו שמצלת אותו מן החטא, או נאמר שאסור - כיוון שלא היה לו מאשתו הראשונה זכר ונקבה, הגם שבניו הולידו זכרים ונקבות.
זה וודאי פשוט לי, שלכתחילה מצווה מוטלת עליו לקיים מאמרם זיכרונם לברכה, שדרשו על פסוק: 'ולערב אל תנח ידיך' - שיוליד בנים בזקנותו, אך שבא לשאול אותי מה שאמר עכשיו שגדלו הילדים, ולא נוח לסבול צער של תינוקות - האם עושה איסור בקחתו את אשה זקנה שאינה ראויה לבנים? ...
נראה לעניות דעתי שאם התלמיד חכם דחוקה לו השעה, והוא טרוד במזונותיו אם ישא אשה בת בנים ואינו יכול לעסוק בתורה, יש לומר שמותר לישא אשה שאינה בת בנים, כדי לעסוק בתורה. וצריך להתיישב בדבר זה. הכלל העולה לעניין הדין, שלדעת כל העולם, שחייב התלמיד חכם זה הזקן לישא אשה בת בנים, כדי לקיים מצוות פרו ורבו כמבואר למעלה, כנראה לעניות דעתי הפעוט.
נוכח השולחן חלק אבן העזר סימן י'
'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - שלא יהיה יושב ולומד כל היום ולא מתעסק ביישובו של עולם, ומשליך עצמו ומשפחתו על הבריות, כי אמנם לימוד התורה הוא 'תפארת לעושיה' - שיושב ועוסק בתורה כל היום אבל אינו 'ותפארת לו מן האדם' - כי הוא מכביד עצמו על אחרים ויהיו מדברים עליו. ואם יעשה בהיפך להיות כל היום עוסק בעבודתו ופרנסתו ואינו לומד תורה אמנם זה 'ותפארת לו מן האדם' - שהוא מתעסק במלאכתו ומתפרנס בכבוד אבל אינה 'תפארת לעושיה' - כי בזה יהיה חסר הרבה מהתורה ומצוות, ולכן יש לו לאדם לעסוק בתורה ובמלאכה ושניהם מתקיימים בידו, ויהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.
חזקת אבות, עמ' פ"ד, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
מה טעם נמשלה התורה ליין? - והוא משם שאין שמחה אלא ביין, לכך כשעוסק ביינה של תורה, יהא בשמחה (ולכך נמשלה ליין, להורות שלימודה יהא בשמחה) שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה של מצווה.
תורת חכם, עמ' שי"א, יהוד, תשס"ו ,(2006)
משם האר"י, זיכרונו לברכה, כתבו שאין לקרוא מקרא בלילה. וכתב הגאון חיד"א, שהנוהגים כהאר"י, זיכרונו לברכה, אין קורין מקרא בלילה אפילו אחר חצות. אך נתפשט המנהג בארץ ישראל לקרוא בבתי כנסיות תהילים באשמורת סמוך יום. ואולי אין תהילים בכלל אזהרת האר"י, זיכרונו לברכה.
ארץ החיים, עמ' 96, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
עוד נמצא תועלת גדול בלימוד התורה, שאין כמוהו, והוא כי ידוע מה שכתבו חכמי המוסר ובפרט ב'ספר העיקרים', כי האדם הבא לעשות תשובה צריך להתענות, עוון ועוון, ימים מספר, והיא הנקראת 'תשובת המשקל' – דהיינו: לכל עבירה ועבירה, ימים רבים תעניות וסיגופים, אשר כל שנותיו של אדם לא יספיקו די השיב לכל עוונותיו.
אבל כתבו חכמי המקובלים זיכרונם לברכה, וגילו לנו דבר נפלא: שכל השיעורים והתעניות הללו, לא נאמרו, אלא למי שהוא עם הארץ, ואינו יודע ללמוד תורה כלל, אבל מי שהוא יודע ללמוד, והוא קובע עיתים לתורה, עת ביום ועת בלילה, אז אין צריך לכל התעניות וסגופים הנאמרים, רק עזיבת החטא והחרטה על מה שעשה.
מצה חיים, דף כ"ה, עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
עיקר לימוד התורה הוא לקיום המעשה, ובפרט לעשות צדקה וחסד. ... שהטעם הוא, כי כיוון שעיקר שזכינו לקבל התורה הוא בזכות הצדקה והחסד, שעשה אברהם אבינו, ואנחנו הבאים מזרעו אחזנו במידת הצדקה, לכן נקראת התורה בשם צדקה, להורות כי זכיית התורה הוא בעבור הצדקה.
ואדרבא נראה מזה כי הצדקה והחסד הוא גדול מן התורה, שהרי אנו קוראין לתורה בשם צדקה, להגדיל מעלתה, וכדרך רבותינו זיכרונם לברכה, שאמרו בפירוש: 'ותורת חסד על לשונה' - תורה וחסד לא נאמר, אלא תורת חסד. מי נתלה במי? - קטן נתלה בגדול. ושמקובל לנו, שמבטלים תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה שהם גמילות חסדים.
צדקה חיים, עמ' רמ"ט, הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תש"ס (2000)
'אנוכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - ויהיה הרמז שכשנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר: אנוכי ה' - נחלק הדיבור לי"ב חלקים למספר שבטי ישראל, וה' נתן קולו לפני חילו כפי כוח השבט, - יש שבט שהוא יכול לקבל כוח גדול לפי קדושתו וחסידותו, ויש שלא היה לו כל כך קדושה לקבל כוח חזק כמראה הבזק, והיה ה' מדבר עמו כפי הכוח שהיה יכול לקבל. מעין מה שאמרו חז"ל בפירוש: 'קול ה' בכוח' - אלו אמר קול ה' בכוחו, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכוח' - בכוח של כל אחד ואחד מישראל, הקטנים לפי כוחם, והבחורים לפי כוחם, והזקנים לפי כוחם.
דברי חיים- בתוך ענף עץ אבות, עמ' נ, דפוס האמנים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
ואף אם תמצא בו לפעמים דבר שנמצא בספר אחר, אל תדינני לכף חובה ותאמר: ראה זה שלח ידו במלאכת רעהו בזדון, אלא צריך שתדינני לכף זכות, ותאמר: שזה בא משתי סיבות - או מטעם השכחה כי יש לפעמים, מה שקריתי באיזה ספר או שמעתי, ויהי כי ארכו הימים, נדמה לי שעלה על רעיוני דבר חדש, והעליתיו על ספר, והאמת אינו כן.
או יש דבר שהוא באמת משלי, מה שחנני א-להים, אבל נמצא כזה או קרוב לו באיזה ספר, ואנוכי לא ראיתיו עד הנה, וחלילה לי שהוא בזדון, ואל תתמה על החפץ, כי יש דבר או סברה לפעמים שעולה על דעת שני בני אדם, ולא ידע זה מזה, ולא קרב זה אל זה, שכל אחד מה שקיבלה נשמתו מהר סיני, לכן בצדק תשפוט עמיתך, ואל יזוזו מעיניך דברי התנא: הוי דן את כל אדם לכף זכות, והגם שאמרו: יהי חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, הקדמת המחבר, חלק חכם ידידה טולידאנו, עמ' 4, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'באין אלפים - אבוס בר, ורב תבואות - בכח שור' - והיינו שאמרו רבנן: כל תלמיד שעומד על דעתו, ואינו מבקש אחר חכמים ללמוד תורה מהם - 'אבוס בר' עומד, שאינו יודע ,אפילו שלמד מפי רבו.
'ורב תבואות - בכח שור' הוא שמחזר אחר חכמים גדולים ללמוד תורה מהם, והיינו: 'כלחוך השור' שאין השור עומד ואוכל במקום אחד, אלא אוכל מה שמצא בזה והולך למקום אחר.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, ספר משלי, עמ' 31, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
וכתוב: 'דרשו מעל ספר ה' וקראו', ויותר מזה נראה לי לעניות דעתי הרכה והקלושה, שאפילו אם הוא זכה לרוח הקודש, ורוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ולפי הרוח הקודש התובע רמאי וטענתו שקר, שכך הודיעה רוח הקודש לאותו חכם, ואמרה לו: דע לך שהיום הזה יבואו אליך ראובן ושמעון לדין ויטענו כך וכך, והאמת הוא שראובן רמאי ושמעון זכאי, ואחרי כן פתח את הספרים וקרא ושנה וחקק וחצב ולפי העולה מסגנון ההלכה עלתה הסכמת החכמים שהנתבע חייב, עם כל זה חייב החכם שהגיע להוראה, שלא יורה כי אם מכפי מה שהשיגה דעתו, אחר עומק עיונו מתוך הספרים דווקא, שכך הוא החיוב המוטל עליו. ...
ואם היודע ועד, יתעלה-שמו, הוא היודע, שהנתבע הנזכר הוא פטור אך מפני רמאות ותחבולות התובע, שהוא חכם להרע, מתהפך לכמה גוונים זכה בדינו, תלמוד לומר: לא קצרה יד מהושיט ארך אפים הוא, ויבוא היום שהנתבע יפרע מן התובע על-ידי גלגולים וסיבובים וכיוצא, וימים ידברו.
דבר אמת, אורח חיים, סימן ט"ו, דף י"ט, עמ' א'-ב', הוצאת הספרייה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תש"ן (1990)
'יוקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם, והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם' -
מה שרמזתי בכתובים: 'יוקח נא מעט מים' - ואין מים אלא תורה שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים'. רצה לומר: כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, אפילו עני המחזר על הפתחים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה בין ביום בין בלילה. ...
ואמר 'והשענו תחת העץ' - רצה לומר: והאנשים שאי אפשר להם ללמוד, מפני שאינם יודעים כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש להם - ישענו תחת העץ. רצה לומר: יספיקו לאחרים הלומדים ועל ידי כן הם מקיימים - 'עץ חיים היא למחזיקים בה', ותחשב להם כאילו למדו בעצמם.
מנחת יהודה, דף י"א עמ' א, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
'והחכמה מאין תמצא ואי זה מקום בינה' - צריך האדם להיות זהיר ונזהר בעסק התורה בכל כוחו ולא יתבייש משום אדם קטון וגדול יחדיו ילמד מהם, ולא יקפיד ויחשוב עצמו כמי ש'אינו', וכמאמר דוד המלך עליו השלום: 'מכל מלמדי השכלתי' וכל מה שילמוד האדם יאמר: עדיין לא השגתי כלום ולא קניתי שלימות בעסק התורה, שבעשותו כדברים אלו מובטח אני בו שיזכה לרום המעלות בעסק התורה, והלך ומוסיף כאור היום הולך ואור. ...
'מאין' - אדם שחושב עצמו כמי שאינו בזה, ודאי תמצא ותורתו מתקיימת בעדו, כי מאחר שחושב עצמו 'אין' ולהבל דמה, לא יתבייש ללמוד מכל אדם ודאי שהחוכמה תימצא בו.
'ואי זה מקום בינה' נכונה שצריך גם כן האדם להתבונן בדברי חבירו או רבו, ואם לא הבין בפעם א' וב' יחזור ויאמר: עדיין לא הבנתי, כי אין תכלית עסק התורה הוא קולות וברקים והאדם חושך בעדו ולא ידע ... וכמאמר התנא באבות: 'ועל שלא שמע יאמר לא שמעתי' - ושמע הוא לשון הבנה.
שבות יהודה, עמ' 326, דפוס דף חן חברה,ירושלים, תש"מ (1980)
המדרש אומר - ראוי היה יעקב שתינתן תורה על ידו, שנאמר, 'תיתן אמת ליעקב', אלא שלא היו אוכלוסין, לאמור - שלא היו שישים ריבוא, ולא יכלו לקבל את התורה, עד שלא נעשו שישים ריבוא...
ונתן לנו את התורה, רמ"ח מצוות עשה - כנגד אברי גופו של האדם, ושס"ה מצוות לא תעשה - כנגד גידיו. ללמדך, שעל ידי התורה, אנו ישראל, נחשבים כגוף אחד, וכן בתורה יש שישים ריבוא אותיות. וכל נפש מישראל, יש לה אחיזה באות אחת של התורה, וישרא"ל ראשי תיבות - יש שישים ריבוא אותיות לתורה. ועד שלא נעשו שישים ריבוא, לא יכלו לקבל את התורה - כי הגוף לא היה כתיקונו ככתוב במדרש - באותו יום שקיבלנו את התורה היו ישראל שישים ריבוא חסר אחד. ירד הקב"ה להר סיני ונמנה עמהם, והשלים את החשבון של שש מאות אלפים.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך ראשון, דרכי נועם, עמ' 6, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
הן אנחנו חברת 'כל ישראל חברים' מייסדים פה בית ספר, אשר בה יבואו כמו 150 או למרבה 200 תלמידים. בה ילמדו לשון הקודש, לשון ספרדי (הנהוג בינינו), לשון טורקי השולטת בארצנו, לשון צרפתי, איטלקי ואלימאן. מורה ללשון איטלקי, טורקי, צרפתי, ספרדי כבר יש לנו. אבל עדיין אנו צריכים מורה ללשון הקודש וכתיבה כהלכתו. הן אמנם המורה בספרדי הוא יורה להם גם כן את הנערים סדר השבוע והתפילות עם התחלת הלימוד בלשון הקודש. אבל נפשי תערוג גם למורה גדול ממנו אשר ילמד להם הלשון עברי בטעמיה ובדקדוקיה, באופן אשר הנערים יהיו בקיאים בכל חלקי התנ"ך ודברי הימים לישראל, כראוי והגון לכל אשר בשם זרע ישראל יכונה.
מכתבי דודים מיין, מכתב פג, עמוד 144, סלוניקי, תרנ"ג (1893).
'עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר' - שאם היה הכתוב אומר 'ותומכיה מאושרים' או 'ותומכה מאושר', הייתי יכול לפרש המקרא - גם אם כל אחד עסק לבדו בתורה.
אבל עכשיו שכתוב 'ותומכיה' בלשון רבים - אשר פירושו על שניים, שהיו טורחים לתרץ קושיות שיש באיזה עניין בתורה, ותומכים את העניין של התורה ההוא - בשניהם, אז ראוי לכל אחד לקבל שכר, ואשריו, ויקרא - 'מאושר'. אבל אם למד יחיד, אפילו שהיה מצוי לו חבר - אדרבא נענש. ובאמת אם לא נמצא לו חבר, ומוכרח לעסוק בתורה לבדו, גם זה - אשריו.
שבט יהודה, עמ' קנ"ג, ירושלים, תשנ"ד (1994)
כי בעוד כפתי רעננה, בימי חרפי מקדמוני, בי דיבר רוח ה', בשתי שומי כל ימי, ושני לבי ומעייני, לאחוז ולתפוס בשתי ידיים, במלאכתי מלאכת שמיים, בלימוד התלמידים, נאהבים ונחמדים, כפרים עם נרדים ופרחים ושושנים, אל פני חונים. ואשית לי עדרי עדרים, נאוו לחייהם בתורים.
מהם בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, ומהם בעלי תלמוד, היה להם למנה, ולהג הרבה יגיעה בפוסקים מים עמוקים, והדברים עתיקים, מימים על שנה עמהם, עד נוגה אור עליהם. ועזר משדי היה לי, וכל נטיעתי אשר נטעתי לי, עשו פירות ותשלחנה פארות, וערגות מטעי אהובי ורעי, יצא פרח ויציץ ציץ.
ואפן ואראה והנה טוב בעיני א-לוהים ואדם, לחנכם ולהדריכם ולעוררם, למען תהיה תורת ה' בפיהם, ותפקחנה עיני דעתיהם, והיה מדי שבת בשבתו, בעת רצון שעת המנחה, כאשר יאספו כל סדר בגילה ושמחה, זאת אעשה למו להקים במקומי אחד מהם, איש יומו לדרוש עניין סדר היום להם, להישיר כחם להתחזק ולשון עילגים תמהים צחות, והיה בעיניהם למשאות וארוחות
מנחת יהודה, תולדות המחבר, עמוד 32. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
בית ספר תלמוד תורה, המתפרנס מהקדש סך עצום, שהקדישו אנשי חסד בעבור ללמד תורה לתלמידים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה דווקא, ומסרוהו לידי איש אחד פקיד נאמן להיות משגיח עליו ולהנהיגו כרצונו, והפירות יהיו דווקא לתלמוד תורה כנ"ל. וכן עשה והצליח שנים רבות. ...
והן עתה שנתחדש לימוד הלשונות בכל בתי ספר שבעיר ההיא, ומלמדים שפות ולשון נכרית צרפתית וכיוצא בזה, אין עוד חפץ לתלמידים לבוא ללמוד תלמוד תורה בבית הספר הנ"ל, מטעם הפסד לימוד לשונות הזרים, ולכן שאלו הפקידים הנ"ל האם מותר ללמד לשונות הזרים בבית הספר שלהם ולשנות מדעת המקדישים או לא. ...
אגלה דעתי בזה שהרי מעיקר הדבר לעניין לימוד לשונות הזרים, בעינינו ראינו ובאוזנינו שמענו, שכך וכך תלמידים שלמדו לשונות, ובעוונותינו הרבים נעקרה היהדות ויראת שמים מלבם, ואשר יש לו עוד שורש היהדות ויראת ה' בליבו, בעוונותינו הרבים, תורתו ותפילתו מהשפה ולחוץ. כי כל באיה לא ישובון מלב ונפש, ולכן הצנועים אל דבר ה' מושכים את ידיהם ובניהם מללמוד הלשונות, והגם שבזמן הזה, המלאכות והעסקים הכריחו ללמוד הלשונות, מכל מקום לפחות צריך שיהיו שאר השפות טפלים ללימוד תורתנו הקדושה.
וזאת ליהודה, עמ' ס"ה-ס"ז, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)
'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - כתב הרב 'פני דוד', זכר צדיק לברכה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שכל אחד מחויב להוציא לאור חלקו בתורה, אשר קבל בהר סיני. ובעוון העגל נטמעו חלקי התורה בקליפה, וצריך לטרוח להוציא לאור כל אשר קבל כפי שורש נשמתו. ...
על הכתוב: 'לקחי '- חלקי, שמה שעלה בחלקו מהר סיני, שקבל לשורש נשמתו. והנה על ידי התורה יגרום שירד שפע וברכות לעולם. ... ואמר: 'יערוף' - יטיף, כי לא בא לחדש, ולהשפיע לו מעיינות חכמה, מה שקבלה נשמתו בסיני, בבת אחת ובזמן אחד, אלא לכל זמן ועת לכל חפץ, לפי הזמן והעת, יטיף פעם אחר פעם ברוב הימים.
נחל יאודה , חלק ג', ע"מ שס"ב, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
אם פני משה אינם דומים לפני אברהם, אין הוא יכול לקבל את התורה. ...
מי שעוסק בתורה ואין לו את קלסתר הפנים של אברהם אבינו - גילוי הפנים של גמילות חסדים, הפנים של מידת החסד, 'תורת חסד על לשונו' - אינו יכול לקבל את התורה. המלאכים, האמת המוחלטת של הקדושה, אינם מוכנים לתת לו את התורה, מפני שתורה בלי דרך ארץ היא מסוכנת. משה בלי אברהם זה, כביכול, בלתי אפשרי.
אם מנתקים את תורת משה ממידותיו של אברהם, אז המלאכים מסרבים לתת לו את התורה. עניין זה חשוב מאד מכיוון שלדאבוננו, רבים מתלמידיו של משה, שלומדים תורה כתורה, כהלכה, שכחו שמשה היה בנו של אברהם. שכחו את הקשר בין מידותיו של אברהם אבינו לתורת משה.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 327, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'שמן זית זך כתית למאור' - דרשו חכמינו: 'למאור ולא למנחות'. וכוונת הדברים: תיבת 'מאור' – מרמזת לתורה, כמו שכתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור'. ובאה התורה לצוותינו 'כתית למאור' - כלומר אדם צריך לכתת עצמו בשביל התורה, ולהתייגע בכל כוחו למען הלימוד בעמל ויגיעה ובעיון רב, אבל כל זה 'למאור' - שזה לימוד התורה. אבל 'לא למנחות' - הכוונה למאכליו וצרכיו של האדם, שבזה לא צריך 'שמן זך' -מן המובחר אלא די לו בדבר מועט לשובע נפשו.
שבט יהודה, עמ' קע"ט, הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
והנה מה שכתב מורי ורבי ...שבימים אלו, אין עיקר הרבנות תלוי, במי שלימדו פלפול וחילוקים, אלא במי שלימדו פסק הלכה והעיון, עיין שם. ...
ויש לומר שזה שמקובל בידינו בעלמא - ש'סיני עדיף מעוקר הרים', הינו לגבי ההוראה לרבים, לשפוט בין איש ובין רעהו - שכל העולם צריכים לבעל החיטים, אבל לגבי לימוד לבני הישיבה, בהבנת הסוגיות - פלפול עדיף, שצריכים הם אליו, להבין השמועות ולהוציא דבר מתוך דבר. ...
שאילו היה הפלפול שלנו, שנקרא המפלפל בו 'עוקר הרים' - היה נקרא רבו המובהק, אבל פלפול הימים האלו, שעושים חילוקים של האשכנזים - גריעה גרועה, וכבר פיחת מעלתם...
לפי זה במשנה שלנו 'העמידו תלמידים הרבה' - בדבר המעמיד, שהוא העיקר. ואיזה זה הוא דבר, שיש בו צורך הרבה - וממילא אתה תחזה: אם הוא להעמדת הישיבה - פלפול עדיף, ואם הוא להורות את בני ישראל - בקיאות עדיף, שכל אחד מאלו, מה שצריך לקיומו - הוא נקרא 'הרבה'.
וזאת ליהודה על מסכת אבות, דף ה' דפוס שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ז (1997)
'אורך ימים בימינה, ובשמאלה עושר וכבוד' - ואם כן יש לתמוה על חכמי דורנו שעוסקים בתורה והם אינם חיים יותר משאר בני האדם הפשוטים. וגם אין להם עושר וכבוד. ולא עוד אלא שזה בהפך, כי הם עניים ואביונים, וקומץ ההספק אינו מספיק אפילו לשליש ולרביע, ובעודה בכפו יבלענה...
'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון' - שיש להבין, שמה צורך למלאכה? שהרי אמרת: 'בשמאלה עושר וכבוד' - והוא מתפרנס בנחת ולא בצער. והתירוץ לזה הוא פשוט, והוא כי מה שאמרו רז"ל: 'בשמאלה עושר וכבוד', זהו שעוסק במלאכה עם עסק בתורה, ואז יברכהו ה' בעושר וכבוד. כמו שאמרו רז"ל על פסוק 'וברכך ה' אלוהיך' - יכול ישב בטל?! תלמוד לומר: 'בכל מעשה ידיך אשר תעשה' - ולכן כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולפי שבעוונותינו הרבים, רוב התלמידי חכמים שבזמנינו אינם עוסקים במלאכה, רק לוקחים הספקה מקופת הקהל, לכן אין מוצאת הברכה מקום לחול בדבר המנוי.
מנחת יהודה, עמוד 208, משלי סימן ג', ק"א. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד - אלו מלמדי תינוקות' - אפשר להסביר עוד כי המלמדי תינוקות נראים בעיני הבריות כקטנים כי המשרה שלהם לא כל כך גבוהה, אבל לאמיתו של דבר הם מעולים מאוד מאוד, כמו שאמר רבינו הקדוש על רבי חייא 'גדולים מעשי חייא' על שהיה מלמד תורה לילדי ישראל, וזוהי הזכות הגדולה שיכולה להיות, כמו שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים, אבל לאמיתו של דבר, כל כוכב הוא עולם מלא, וידוע שישנם כוכבים גדולים שגודלם פי כמה מכדור הארץ
קול יהודה, שער האגדה, עמוד רע"ד. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
'הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד ... ואין כבוד אלא תורה.' - מה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שבתחילה דרשו: 'אין כבוד אלא תורה' שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו' - רצה לומר: שסתם חכמים ינחלו הם כבוד שהכול מכבדים אותם, ולפי שאפשר שמחמת הכבוד יגיס ליבו ויתגאה וישתכח תלמודו, לזה אמר שצריך עוד תנאי אחד: 'ותמימים ינחלו טוב' - שיהיו ענוותנים ושפלי רוח 'וינחלו טוב'.
ואם כן כיוון שאמר: 'ותמימים' היינו מי שהוא עניו, אם כן בהכרח לפרש: 'ואין טוב אלא תורה' - והיינו שכיוון שהוא עניו תתקיים התורה בידו שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' שגורמת עושר וכבוד ללומדיה, לכן 'תורתי אל תעזובו' - שלא תגרום לך מהשני דברים אלו: שתתגאה ותשכח ותעזוב תורתי, אלא תהיה תמים ושפל רוח ותתקיים התורה בידך.
''וזאת ליהודה', עמ' קכ"ב , חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
חובה על האדם ללמוד תורה מתוך רצון ושמחה, שהוא הוגה בתורת ה'. ובשכר השמחה בעת הלימוד זוכה למעלות הרבה, ויפתחו לו מעיינות החכמה. וחובה על האדם לבקש מה', שיפתח ליבו בתורה, ויגבר יצרו הטוב על הרע. ואני העבד מצאתי רמז באותיות 'בראשית' - שצריך ללמוד תורה מתוך אהבה: באהבה רבה שתלמד תורת י' א-להיך. מזה אנו מבינים שרצון ה' הוא שאנו נלמד תורה מתוך רצון רב ואהבה, ובזה נזכה למעלות רבות, כמו בשעה שאמרו ישראל: 'נעשה ונשמע' כל אחד, קשרו לו המלאכים שני כתרים לכל אחד - כמובן מזה שבאומרם 'נעשה ונשמע' קיבלו את זה באהבה רבה.
אוהל יהושע, עמ' ל"ט, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
'כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני' - הוא יתברך קיבץ כל הנשמות העתידות לבוא בכל דור ודור בהר סיני, ואת כולם השמיע בהוד קולו כל פרטי תורה שבעל פה, וכל החידושים העתידיים להתחדש בכל דור ודור, וכל הסייגים הצריכים וראויים בכל דור.
ואז כל נפש ונפש קיבלה ונשתקע בה, כל המתייחס אליה מכל הפרטים, ובכללות כולם נמצא הכול. ובכן בבוא כל נפש אל העולם הזה, מתחדש מה שקיבלה - כי הוא חלקה בתורה.
וגם שיראה שעל ידי יגיעתה הוא מבין - לא כן הוא, אלא שאותו דבר, היה אבוד ממנו, ועל ידי היגיעה ימצא אותו, אבל לעולם הוא - מה שקבל מסיני.
יום טוב דרבנן, דף ע"ה עמוד א'. ירושלים, תר"ג (1843)
'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני' - שגיון הוא מזמור מרגש, שאומרים אותו בעת שעולים למלחמה, ונקרא שגיון, מלשון הפסוק: 'ארור משגה עור בדרך' - שהוא מתעה אותו. וכן השיר שאומרים אותו צבא המלחמה באופן מרגש, הוא משכח הצבא ממה שסביביו, שוכח אשתו ובניו ואביו ואמו, ומכניס בלבו רק הלאומיות, והמלחמה בשביל המולדת. וכן כתוב: 'באהבתה תשגה תמיד' - כלומר, לימוד התורה באהבה מרובה, עד שתשכח כל סביביך.
מאיר טוב – תהלים, ע"מ 19, פרק ז' פס' א', הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002)
'ויכלו המים מן החמת ותשלך את הילד תחת אחד השיחים. ותלך ותשב לה מנגד, הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך'. -
הנה ידוע מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: ששאלו לחכמה ולנבואה ולתורה על חורבן המקדש, ולא פירשוהו, עד שבא הקדוש ברוך הוא ואמר: 'על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי' - ולמה אמר 'את תורתי'? - היה לו לומר: על עזבם את התורה.
אלא ודאי היו לומדים, אלא הלימוד היה שלא לשמו. וזהו שאמר: 'על עזבם את תורתי' - התורה שלי שהיא תורת אמת, והם למדו את לשונם לשון שקר, ו'חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת' - שהוא גימטריא 'אהיה אשר אהיה' - אם תחשוב 'אהיה' פעמים 'אהיה' - עולה אמת.
וזהו שאמר: 'ויכלו המים' - שהיא התורה, שכתוב: 'הוי כל צמא לכו למים', כשכלו 'מן החמת' - שהם חותם, ולא היו לומדים לשמה, אז 'ותשלך את הילד תחת אחד השיחים' - שגלו ישראל בין האומות, ועלתה שכינה עשר מעלות. וזהו: 'ותלך' השכינה, 'ותשב לה מרחוק כי אמרה אל אראה' בצרות ישראל, 'ותישא את קולה ותבך' - 'רחל מבכה על בניה'.
אבקת רוכל, פרשת וירא, עמ' כ'-כ"א, הוצאת עוד יוסף חי, בני ברק, תשע"ב (2002)
תלמידי חכמים שיש להם חשק בתורה, ונוהגים כשורה, ואינם מתבטלים אלא לצורך מזונותיהם, אף על פי שהיו עשירים גדולים, פטורים הם מכל מיני מסים כמו שכתב הרמב"ם בפירוש למסכת אבות, ושכן הורה רבי יהוסף הלוי, וכן כתב הר"ן בשם הרמ"ה וסיים: שלא מפני עניותם נפטרו, אלא מפני תורתם, ואם כך כל הנוגע בהם כנוגע בבת עינו.
תקפו של יוסף, חלק א, סימן ו, דף נ"א, הוצ' הספריה הספרדית בני יששכר ירושלים, תשס"ד (2004).
'טובים השניים מן האחד' - וכתב הרב נזר הקודש בפירושו: שהעניין על פי הנודע שבכל מקום תכלית הזיווג לקבל הארה זה על זה, וכמו שנאמר במדרש קהלת: 'טובים השנים' - שהם יגעים בתורה, 'מן האחד' - שעוסק זה לעצמו וזה לעצמו, 'כי אם יפול האחד, יקים השני את חברו' - כלומר שמקבלים שפע הארה זה מזה באור התורה. וכתבו חכמי האמת שכן הוא גם כן במידות העליונות, שבהתחברם יחד, יתנוצצו האורות זה בזה, ויקבלו הארה זה מזה.
ויאמר יוסף, דרוש א' לשבת הגדול, דף ב' עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
'ומשרתו, יהושע בן נון נער לא ימיש מן האוהל' - אפשר לפרש, על פי מה שכתב הרב 'חסדי אבות' ז"ל, שיהושע לא היה לו מעצמו - הבנה, לולא השתדלותו של משה, שיגע להבינו. עיין שם.
וזהו שאמר - 'יהושע בן נון נער', דהיינו - מנוער מן ההבנה. ובמה זכה לחכמת התורה, על-ידי ש'לא ימיש מן האוהל', בהשתדלותו של משה רבנו, עליו השלום.
ברכת יוסף חלק ב' חידושי תורה, פרשת כי תישא, עמ' קס"ט, מושב ברכיה, תשס"ח (2008)
מי שבקשו ממנו לכתוב כתובה כמנהג, וקדם וגילה דעתו, שאין רצונו באותו חיוב - האם מועיל או לא? ... במקום שבקשו ממנו לעשות כמנהג - הא ודאי שלא שווה הגילוי דעת ולא כלום.
כיוון שעל דעת המנהג נשאת לו, וכדין ביקשה ממנו, ואילולא היה רוצה לעשות כמנהג - לא נשאת לו, כיוון שהוא רוצה לעשות לה שלא כמנהג חברותיה, ויש לה פגם משפחה בזה. וכיוון שעל דעת המנהג נשאת לו - בטל הגילוי דעת.
שו"ת דברי יוסף, עמ' קמו – קמז, סימן רכו, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים' - שמי שנהנה משל אחרים, יש בו שניים לרעה: שצריך ליתן חלק למחזיק כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה; ועוד שנראה כעושה דברי תורה קרדום, וכדעת הרמב"ם זיכרונו לברכה. ויש בו אחד לטובה: שלא טרוד במזונותיו, ועוסק בתורה כל היום.
והנהנה מיגיעו - יש בו שניים לטובה: שכל חלקו וכל עמלו יהיו לו לבדו ואין לזרים אתו; ועוד, שאינו עושה דברי תורה קרדום. ויש בו דבר אחד לרעה: שעל ידי שטרוד להביא טרף לביתו על כן מתבטל מלימודו. ובזה יתבאר כוונת המאמר: שזה 'הירא שמים' - ירא לנפשו ליהנות מיגיע כפיו שמא יתבטל מלימודו ונהנה משל אחרים, ... גם משום שצריך לחלוק עם המחזיק, לא אכפת לו, שיותר חמור לגביו החשש שמא יתבטל מלימודו, ולזה הווה עולה הדעת לומר שזה גדול מהנהנה מיגיעו, ולכן בא בעל המאמר להורות שהאמת הוא שהנהנה מיגיעו יותר גדול, משום שיש בו שניים לטובה.
גדול השלום שניתן לאוהבי תורה שנאמר: 'שלום רב לאוהבי תורתך'. גדול השלום שניתן ללומדי תורה, שנאמר: 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך'.
ולכאורה, קוראים היינו 'אוהבי תורה' כ'לומדי תורה'. ונראה לפרש: ש'אוהבי תורה' - הם המחזיקים ביד תלמידי חכמים, ו'לומדי התורה' - הם תלמידי חכמים עצמם. ורצה לומר: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שהמחזיקים ביד תלמידי חכמים.
בן פורת יוסף, עמוד סה'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
גם היום אנו רואים שכמעט נשכח התנ"ך מן בני עמנו, ובפרט לימוד הנביאים. ולא אתנו יודעי עד מה ועד מתי יהיה זה לנו למוקד. וגם בבתי ספרי נערי בני ישראל אינם בנמצא. ודבר ה' יקר מפני היוקר. לכן שלא תשכח מפינו ומפי זרע ישראל חיברתי (כמלקט בים העמרים) זה הספר (קיצור התנ"ך), להקל על הלוקחים ולקח טוב לא יעזוב. וגם בזמן הזה הקיצור משובח ואהוב ונחמד לכל, וכמו שאומרים במליצה: 'ויאמר ה' לקוצרים - ה' עמכם'. יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו, ולעבדו בלבב שלם, אמן.
הקדמת המחבר לספר בנין שלמה- סיפורי התנ"ך בדרך קצרה בלשון הקודש. דפוס עידאן ושותפו חדאד, ג'רבה תרפ"ז (1927)
וידוע כי יעקב ועשו שני אחים תאומים. והתורה אמרה: 'עשיו איש שדה ויעקב איש תם' - וקשה. למה דיברה התורה על תמימותו? הלא תדבר דבר והיפוכו: עשו איש שדה ויעקב יושב אוהלים. ואפשר לתרץ, כי בני אדם בורחים מלימוד תינוקות, כי הוא קשה מאוד. וכאומרם: מלמד תינוקות ראשי תיבות מ"ת, ולכן התורה הפכה ואמרה: יעקב אבינו וכיוצא בו - 'תם' ולא 'מת'.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דף ח' עמוד א'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
וישתדל שיהיה לימודו עם חברים הלומדים לשם שמיים, לבד מחכמת הקבלה שהיא צריכה התבודדות, רמז לדבר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
וישתדל שיהיה לימוד עם חברים בבית כנסת: 'כי מציון תצא תורה' - משערים המצויינים בהלכה. ויצליחו בלימודם, ומתבררות להם השמועות לפי ההלכה.
וראיה לדברנו אלו מפסוק: 'אשר יחדיו נמתיק סוד, בבית א-לוהים נהלך ברגש' - רומז שלימוד הרבים יחדיו, מכניע הקליפות וממתיק הגבורות, ופרט בבית הכנסת - סגולתו לבאר להם סודות התורה.
עדות ביהוסף, דף ע', עמוד ב', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
'שניים שיושבים ואין ביניהם תורה הרי זה מושב לצים' - רצה לומר: שאין מחדדים זה לזה בהלכה, וזהו: 'ואין ביניהם דברי תורה' - כלומר שיש לכל אחד בפני עצמו דברי תורה, אבל בין שניהם אין דברי תורה, 'הרי זה מושב לצים' - לפי שזהו מחמת גאווה, שכל אחד מתגאה על חברו ואומר הוא צריך לי ואני איני צריך לו, וכל גאה יקרא לץ, כמו שכתוב: 'זד יהיר, לץ שמו'. אבל כשיש ביניהם דברי תורה, אז בהכרח יש בהם ענווה, ולכן שכינה שרויה ביניהם כמו שכתוב: 'אני את דכא'.
בתי אבות, עמ' מ"ג-מ"ד, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006).
'חֲנוך לנער על פי דרכו' - בא הכתוב ללמד, כי לאו בלימוד התורה בלבד תחנך את הנער, אלא גם עוד 'חנוך לנער על פי דרכו', רוצה לומר, בדרך ארץ ובידיעת ענייני עולם הזה.
דרך משל - ידיעת גיאוגרפיה. האדם יחשוב ידיעה זו היא דברים בטלים, ואינה בכלל תורה. אך באמת לא כן, אלא ידיעה זו היא מוכרחת לאדם, ואם יחסר מידיעה זו - הרי זה נחשב חסר בטיפש, כי ידיעות כאלה הוא מחויב בהם, גם מדברי רבותינו זיכרונם לברכה.
צא ולמד ממה שאמרה הגמרא בחגיגה: 'תניא, רבי יוסי אומר: אוי להם לבריות - שרואות ואינן יודעים מה הם רואות, עומדות ואינן יודעים על מה הם עומדות'.
אות חיים, חנוך לנער, עמ' 222, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים. תשנ"ח (1998)
'לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא' - נראה לדעתי, 'לא תישא' - רוצה לומר, לא תיקח ציצית ותברך עליה, לשם יוהרה וגאווה חס ושלום, אלא לשם שמיים.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 133. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989.
וייתן כל מאמציו ללמדם תורה, ויראה ודרך ארץ, כתיבה וחשבון, ויתנהג עמם תמיד בנחת ובענווה, ולא חשבם לו לתלמידיו כי אם לחבריו ממש, ויטרח מאוד עמהם, ויסביר להם את כל לימודם ויחזור עמהם העניין כמה פעמים, ויחזק ליבם ויאמץ רוחם לבלתי התבייש אם לא יבינו הדבר אל נכון, כי הוא יחזור אותו עוד פעם, עד שיבינו אותו על בוריו. ולא הקפיד ולא נתכעס על זה כלל, כי עמדו לנגד עיניו דברי רז"ל: 'ולא הקפדן מלמד'.
ותמיד היה מזרזם בחשק התורה, בדברי מוסר הערבים ונעימים להם, וישם עצמו דוגמא לפניהם, ויאמר להם: דעו חברי ותלמידי כי אני באתי ילד קטן עם אבי מעירי, ובזמן מועט אחרי בואי מת גם אבי, ונשארתי יתום נעזב, ואין מי שידאג לי. ורק בחמלת ה' עליי וחשקי הגדול והנמרץ בתורתו הקדושה, אשר הגיתי בה יומם ולילה - הוא שעמד לי. וגם זכיתי לישא אישה מבנות הרבנים, ואני נחשב מתלמידי חכמים המצוינים. וממני תלמדו וכן תעשו גם אתם ותצליחו בעזרת ה'.
תולדות אליהו עמוד 18. דפוס המערב, ירושלים, תרצ"ג (1933)
'תן חלק לשבעה' - הוא יום השביעי, שבת קודש, שיעסוק בתורה. ואם אינו יודע ללמוד לפחות יבוא לשמוע דרוש, ובפרט בארבע שבתות שהם 'שבת תשובה' ו'שבת זכור' ו'שבת כלה' ו'שבת הגדול'. ועל ידי שבאים לשמוע הדרוש ישמעו איזה דין או חידוש תורה וזוכה לשנים רבות.
דבר יוסף, עמ' 178, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
וכל זה אני כותב על פי השמועה, באומרים לי שזה לשון צרפתית, אי אפשר להיות 'ונקה' כל הנוגע בו, שלא להיות דעתו משובש בהתפלספות ואבק של מינות. ואם אין האמת כן, ואפשר שילמדו שפה זו ולשון זה, כשאר לשונות העמים, ועל פי התנאים המבוארים בספר 'תעלומות לב', וגם איזהו חכם הרואה את הנולד, שיתקיים זה, אז ודאי אין לשנות כלל, והיה דווקא לתינוקות של בית רבן הבל, שאין בו חטא בוודאי שגם הצדיק הנודר לא יקפיד בזה, אף אם היה יהיה, שאף במקרה כזה יש קצת הקפדה, על כל פנים, אם היה יודע שאר"ץ תהיה תחת ממשלת צרפת, ומוכרחים ללמוד כתב ולשון הממשלה, ואם לא ילמדו אותם תינוקות של בית רבן, בצירוף צרפתית, יבטלו לגמרי, ויצטרך לעקור הקדשו למקום אחר, שאין בו לשון צרפתית, ובלתי השגחה, וודאי במקרה כזה לא מקפיד, ונח לו בכך שיהיה תינוקות של בית רבן בעירו עם שלומדים קצת צרפתית. כיוון שאין יוצא, חס ושלום, נזק בזה ביראת שמים. ועד כאן תהיה שביתת קלמוסי כי נלאיתי.
שארית יוסף חלק ג', דף ק"ח, יוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ז (1977)
'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - וזאת ביקש משה רבנו, עליו השלום, אם חס ושלום ישראל יהיו חייבים באיזה זמן על רוע מעשיהם, אז יתרצה הקדוש ברוך הוא בפטירת צדיק אחד לכפר על הדור, ולא ייכלו בני ישראל מהעולם.
וזהו: 'יפקוד ה' א-לוהי הרוחות' – מלשון: 'ויפקד מקום דוד' - הכוונה אם, חס ושלום, ישראל יהיו חייבים, אז יסלק השם יתברך 'א-להי הרוחות לכל בשר - איש על העדה' - לכפר על העדה.
אמנם לא יהיו ישראל חסרים, מהיות להם צדיק בדור, רק תכף הצדיק אשר יצא מן העולם, תכף ומייד יבוא צדיק אחר במקומו על דרך: 'וזרח השמש, ובא השמש'. וזהו: 'אשר יצא לפניהם' - תכף ומייד, 'ואשר יבוא לפניהם' - למלא מקום הצדיק הראשון.
והצדיק הזה, שיבוא למלא מקום הצדיק הראשון, יהיה טוב לשמיים וטוב לבריות, להיות מדריך בני דורו כדרך הישר והטוב, להוציאם מתחת היצר הרע, ולהביאם תחת רשות היצר הטוב. וזהו: 'אשר יוציאם' - מן הטומאה, 'ואשר יביאם' - אל הקדושה. ועל ידי זה: 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - מאחר שכל העדה קדושים, ולא יצטרכו לפטירת הצדיק להיות כפרה על הדור, רק כל העם הזה חיה יחיה לאורך ימים ושנות חיים אמן כן יהי רצון.
ברכת יד"י, עמ' 146-147, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999)
'וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו, בגשתם, את קודש הקודשים: ... ושמו אותם איש איש על עבודתו.' -
עוד אפשר לפרש, על פי מה שקיים לנו כי תורה נקראת: 'זאת', כמו שאמר הכתוב: 'וזאת התורה'. וגם קיים לנו על ידי שקיימו ישראל את התורה יהיו מאריכים ימים, שנאמר: 'עץ חיים היא'. וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש. וגם מרן ב'יורה דעה' פסק: שכל איש מישראל צריך שיקבע לו עיתים לתורה, אפילו בעל מלאכה.
ואפשר זה כוונת הכתוב: 'וזאת' - שהיא התורה, 'עשו להם' - רוצה לומר: ילמדו ויעשו מצוותיה, ועל ידי זה: 'וחיו ולא ימותו', וגם יזכה לראות בבניין בית המקדש.
ושמא תאמר: הן כך הוא - זה, דווקא אם יש לו פרנסתו אז יעסוק בדברי תורה, אבל כשהוא טרוד בפרנסתו - לא. על זה אמר הכתוב: 'ושמו אותם איש איש על עבודתו' - שאפילו שהוא עושה מלאכה, אפילו כך חייב בדברי תורה.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד י"ג. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו' - ויש לפרש הכתוב בהקדים מה שאמרו בתלמוד - 'כל המתגאה - אם תלמיד חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו'. ועוד נקדים מה שידוע כי התורה נקראת לחם, על דרך – 'לכו לחמו בלחמי'. והיא גם כן ידוע הוא שהמים אינם הולכים, רק למקום שפלות. ומעתה אפשר, לעניות דעתי, שזהו כוונת הכתוב: 'שלח לחמך' - שהיא התורה, 'על פני המים'- דהיינו לתלמיד חכם שהוא עניו ושפל כמים, ולמה? יען 'כי ברוב הימים תמצאנו', וזה דווקא אם הוא עניו, לא כן, בר מינן, כשהוא מתגאה חכמתו מסתלקת.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד כ"ב. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
יש לרמוז במילת שלו"ם ראשי תיבות: שלומד ומלמד - ורמז שעיקר התורה ללמוד וללמד לאחרים, ומי יעשה כן נקרא לו 'שלום' - שעושה שלום בינו לבין קונו, ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי הוא לומד לעצמו ומלמד אחרים.
ודרך אגב אמרתי לרמוז במילת מלמ"ד ראשי תיבות למפרע: דע מה למעלה ממך - רוצה לומר: שהמלמד תורה לישראל השכינה שורה עליו, וכשידע הדבר הזה, אזי יעשה מלאכת שמיים באמונה.
... או יאמר באופן אחר שרמז מה שכתבו בש"ס: 'מה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותיי ומתלמידי יותר מכולם' - נמצא שהלמוד שמתלמד מן התלמידים הוא דבר גדול יותר מכולם.
וזהו הרמז מלמ"ד למפרע: דע מה למעלה ממך - לרמוז שעל ידי שאתה מלמד התורה לאחרים, תזכה לידע דברים עליונים, אשר לא ידעת כבר. וזהו דיוק: 'מה למעלה ממך' - ועל כן נרמזה למפרע לומר: שמה שלא ידעת כבר, הן עתה תדעהו.
זך ונקי, עמ' קי"ד, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
הלומד מחברו פרק אחד, או הלכה אחת, או פסוק אחד, או דיבור אחד, או אפילו אות אחת - צריך לנהוג בו כבוד.' - ונראה שכאן לא מדבר ברבי עם תלמיד, אלא מדבר בחברים, וישבו שניהם יחד, יום אחד ללמוד שום דבר תורה, ובתוך הדברים לימד לו שום פרק או פסוק, אבל אינו ניכר שזה מלמד לזה, אלא שניהם קורין זה בספרו וזה בספרו, וקורין בפרק אחד, ומתוך הלימוד לימד זה הפסוק, שלא היה ברור אצלו, וחברו לא קרא פרק זה ללמד לחברו, אלא קראו לפי סדר היום שקורין שניהם יחד סדר היום, אין זה היכר אם לימדו או לא. לזה נקט: 'הלומד מחברו', כלומר, אף על פי שחברו לא כיוון ללמדו אלא כקורא בתורה היה קורא עמו, מכל מקום כבר הגיע תועלת לזה, שלימד דבר שלא היה יודעו כן מתחילה, והיה מוטעה באותו עניין של אותו פסוק או דיבור.
ומה שאמר 'אות אחת' - היינו אם היה לו טעות בפרק זה שקורין שהיה זה קורא אותו כמה פעמים בביתו, החי"ת במקום ה"א, או להפך, או בי"ת במקום כ"ף וכיוצא, ועתה על ידי זה נתברר לו, ופקח עיניו, וראה שקרא זה אותה האות כראוי, אם כן לא למד ממנו אלא אות אחת. אפילו כך חייב לנהוג בו כבוד, כלומר הנהגת כבוד בלבד, ולא חיוב כבוד ממש ומורא.
יוסף עליו, פרק ששי, דף מד עמ' ב- דף מה עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת מבניהם תלמידי חכמים, מפני שאין מברכין בתורה תחילה' - ראיתי באיזה מפרש שפירש כי רוב התלמידי חכמים הם עניים, וכשמברכים את בניהם, הם מקדימים לברכם - בעושר, שלא יהיו עניים כמותם, ולבסוף הם מברכים אותם בתורה, שמזה נראה שהתורה אינה חשובה אצלם, ולכן אין זוכים בניהם לתורה, ונכון לדעתי.
אוצר המכתבים א', מכתב שנ"ג, עמ' קפ"ד. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
שאלה: בהיות שהרשומים, אשר בעיר שאלוניקי, יגן עליה א-להים, יש להם ספר תורה בביתם, שמתפללים שם שבתות וימים טובים, ובחג הסוכות מתפללים תוך הסוכה, ומביאים הספר תורה מן הבית, שיושב שם הספר תורה לסוכה כדי לקרות בשעת הקריאה, ומביאים שם תיבה דווקא כדי לשים שם הספר תורה בשעת הקריאה, ואחר שקוראים מחזירים הספר תורה למקומו. ולשאול הגיעו אם יש בזה גנאי לספר תורה שלוקחים אותו ממקומו ואחר כך חוזרים אותו שם או לא, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... שכיוון שהווי סמוך כל כך ... שלכל היותר סמוכה לבית שיושב שם הספר תורה, יש הפסק כמו עשרים אמה, מכל מקום נראה לעניות דעתי, שכפי דברי ה' 'עדות ביהוסף': אם יבואו כל אנשי הסוכה היושבים שם להתפלל, וייטלו הספר תורה, וילכו אחרי התורה עד לסוכה אז יקוים המנהג הזה, שכך אין התורה הולכת אחריהם, וכולי האי ואולי, לעניות דעתי הפעוטה.
מראה אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ז, דף יא עמ' א- דף יג ב עמ' ב, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מובא בגמרא: תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה עובר על לא תרצח, וכן להפך אם לא הגיע להוראה ומורה עובר גם כן על לא תרצח. ולכך 'לא תרצח' פעמים ניקודה בפתח ופעמים ניקודה בקמץ. - ובא לרמוז בין מי שהגיע להוראה - וקמץ פיו ואינו מורה, ובין שלא הגיע להוראה ומורה - דהיינו פתח פיו, כולם בבל תרצח, ולכך נקודה בקמץ ופתח.
מי גרם להם כל זה עד שעברו על לא תרצח? - היא מידת הגאווה, בעוונותינו הרבים, שהיא מידה רעה לכל העבירות כולם. שמהראוי: יש הגיע להוראה - צריך ללמוד לאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו אינו מורה, וגם כן מי שלא הגיע להוראה - צריך הוא ללמוד מאחרים, אבל מרוב הגאווה שבו, אינו רוצה ללמוד, ולכן בשביל הגאווה שבהם עוברים על לא תרצח.
ותרופה למכתם, אם יחזירו הגאווה לענווה, ומשתהיה בהם ענווה אז מי שהגיע להוראה - מורה דהיינו לומד לאחרים, ומי שלא הגיע להוראה - גם כן אינו מורה היינו צריך ללמוד מאחרים.
יוסף חן, פרשת בראשית, עמ' 78, הוצאת נכדי המחבר, חש"ד
שלא להוסיף על המצוות - כמו שהתוספת או המגרעת באבריו של אדם ובגידיו הם מום, כי רק מה שברא ה' באדם ביצירה הוא היופי השלם ... כן תורת ה' - כמו שניתנה, ופירושה - כמו שקבלו רבותינו זכרונם לברכה, הוא שלמותה ויופייה, ומי חכם יותר מקדוש ברוך הוא?! שאילו היה צריך להוספה או להגרעה, לא קצרה ידו, חס ושלום, מלעשות. וכתוב: 'אז ראה ויספרה הכינה גם חקרה'. ויאמר לאדם: צא ולמד, על שהוסיפו אדם וחוה: 'ולא תגעו בו', גרמו מיתה להם ולכל הדורות הבאים אחריהם.
מעשה בראשית, חלק ג', עמ' 135-136, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
הן בעוון מרוב העוני אשר ירד בעולם, ועמך בית ישראל צריכין פרנסה, ש'אם אין קמח אין תורה', דין גרמא - כי יש ביטול תורה. כי לא נמצא בנו מחזיקים ביד תלמידי חכמים, שיהיה להם פרנסה בכדי שיתמידו בעסק התורה, ובוא וראה להרב 'יערות דבש', כמה וכמה היה מוכיח את העם שבעירו בכדי שיחזיקו ביד התלמידי חכמים. וכמעט בכל דרוש ודרוש היה מוכיח על זה.
הגם כי בעירו היו דרים אחינו האשכנזים, כי בפי אחינו האשכנזים יש להם נדיבות הלב, ונותנים בשתי ידיים, ומחזיקים תמיד ביד התלמידי חכמים, ואפילו כך היה מוכיח להם.
כל שכן אנחנו בשלנו, שאחינו הספרדים, כי לא נמצא בנו אפילו אחד מהם, אשר יחזיק ביד לומדיה, כי צריכין תוכחה מרובה. והלוואי יהיה להם לב מבין ואוזן לשמוע כי עיקר הצדקה הוא עם עמלי תורה, כמו שכתבו רז"ל: 'אם בקשת לעשות צדקה - עשה אותה עם עמלי תורה'.
וישב יוסף- דרוש ח' לשבת תשובה, דף מ' עמוד ב'. נדפס בירושלים, תרס"ה (1905)
'והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום' - נראה לעניות דעתי הנה הרב המוכיח למלמד צאן מרעיתו, צריך להתכונן במשך כל השבוע, וכל יום ילקט מדברי חז"ל הלכות ומוסר, כך שביום השבת יהיה מוכן לדרוש, ויכלכל דבריו במשפט, ויהיה תועלת לציבור.
וגם הוא יהיה שמח על שלא נכשל בתפקידו. וזהו פירוש הכתוב 'והיה' - אין והיה אלא שמחה. איך יהיה הרב בשמחה? כאשר 'והכינו את אשר יביאו', 'והיה משנה' - כלומר ישנן, את אשר ליקט ואסף, וזהו 'אשר ילקטו יום יום'. ודייק ומצא קל.
תהילתו בפי, עמודים י"ח- י"ט. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
בזכרי והעלותי על לבבי את לימודי התורה, איך שהיו מתקיימים ברוב עם ובחבורה. על אף שהיינו בגלות תימן חונים במרה ואפלה, עם כל זאת גם ביום וגם בלילה. לא פסקה תורה מפינו, בנערינו ובזקנינו במעמד רבותינו. בזמנים קבועים, כמסמרות נטועים.
וכך למדנו ושנינו לפניהם, כשאנו נוכחים מול זוהר פניהם, כאשר זיקוקין דינור יוצאים אלינו מפיהם, ותופע נהרה עליהם. מהגיגם ובהגיונם תורה ברננה, עם דיוק ודקדוק בכל לימוד אמת ובאמונה.
עת לפתוח הלימודים בזוהר המקודש, ועיתים ללמוד בהלכות ולדלות גם מן החדש. דהיינו חידושי תורה, מתוך פלפול וברירה. בטוב טעם ובדעת, בקשב רב ובמשמעת. ומה נעמה תורה ברב עם הדרת מלך, ויהללוה בשערים בכל עיר ובכל פלך.
עץ יוסף, עמ' 23, הוצאה לאור, שלהבתיה, ומכון למחקרים תורניים, בנימינה, תש"ס א (2001)
חובה אצלנו ללמד את הנער מלאכה שיתפרנס ממנה, וכך אמרו חז"ל בחובת האב לבנו - 'ללמד אומנות מנין? אמר חזקיה שאמר קרא - ראה חיים עם אישה אשר אהבת. אם אישה ממש היא - כשם שחייב להשיאו, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות'. רואים אנו כמה העריכו חז"ל לימוד מלאכה לנער, ועד כדי ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה, וכן שקול כנשיאת אישה. כשם שזה ישובו של עולם - להולדת המין האנושי, כך המלאכה לקיום מציאות המין האנושי.
כתבים חלק א', שער שני: מחשבה - על חינוך נערי רחוב, ערך יוסף טובי, עמ' 110, ירושלים תשמ''ט (1989)
באשר לקריאת ספר תורה, אפילו לדעת מרן השולחן ערוך שהעולה מברך והחזן קורא, בכל זאת הוא מצריך למברך שיקרא בלחש כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה. לפיכך אם הוזמן תימני לעלות לתורה בין ספרדים או אשכנזים, אם יתנו לו לקרוא הוא בעצמו במבטא תימני מוטב, ואם לאו צריך לקרוא בלחש מילה במילה עם החזן כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקל"ה, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'מפני מה נקבעה הלכה כבית הלל? - מפני שיש בהם מידת הענווה' - ועל זה יש להקשות על מאמרם זיכרונם לברכה: אם בית הלל יש להם מידת ענווה, על זה קובעים הלכה כמותם, אם אינה כמותם?! אלא ליישב זאת נקדים כלל גדול אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על מי שהוא עניו: כשהוא לומד איזה דין מכווין לשמועה על פי ההלכה, ולזה קובעים הלכה כמותו.
ולפי האמור יתיישבו לנו הפסוקים אשר ברך משה לשבט לוי: 'וללוי אמר תומך ואוריך לאיש חסידך וכו', 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכו' - לכאורה, יש להקשות איך משה לא בירך זאת הברכה כי אם לשבט לוי?! והלא כל השבטים שבטי יה, וכולם קיבלו התורה מסיני, וכולם למדו מפי משה, ואיך משה לא זיכה קריאת התורה וגם את ההוראה כי אם לשבט לוי?!
אלא על פי מדרשנו יתיישב - דהיינו: שבט לוי, יש להם מידת הענווה. וכאשר נתחלקה ארץ ישראל לכל השבטים הם לא לקחו נחלה, כמו שאומר הכתוב: 'ה' הוא נחלתו', ובזאת המתנה שמחו מאוד. ועל זה נאמר עליהם שם 'חסידך', כמו שאומר הכתוב: 'לאיש חסידך'. ובזה מכוונים השמועה על פי ההלכה, כאשר נאמר גם על בית הלל, שהיה להם מידת הענווה וכאשר ילמדו עם התלמידים, נותנים דעתם עמהם עד שיבינו. ולא יכעסו כלל, כי כך היא מידתם.
יוסף חן, דרוש ג' למעלת הצדיק, עמ' ל', דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
'זה ספר תולדות אדם' - פירשו המפרשים: כשאדם מחדש וכותב ועושה ספר מתורתו שלו ממה שחידש בתורה, אותו ספר נחשב לו כבן. ... וזהו: 'ויברך אותם א-להים' - כי ישא ברכה מאת ה', המקיים פרייה ורבייה במעשיו הטובים, לזכות אחרים.
ובזה יש לרמוז כי הנה מצווה ראשונה מתרי"ג היא מצוות פריה ורביה, והאחרונה היא מצוות כתיבת ספר תורה, לומר לך ששני הקצוות שווים הם לטובה, וזה שקול כזה, כי האדם הזוכה לחבר ספר בתורה, הרי זה נחשב לו כבן ומקיים פריה ורביה.
יוסף אברהם, ט"ז-י"ח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
דעו כי תחילת דינו של האדם, האם קבעת עתים לתורה. 'אשרי אדם מפחד תמיד', ושם לבו לדבר אמת ועוסק בלימוד התורה, ומשאו ומתנו באמונה, ודרכו דרך ישרה, נוח לבריות ונעים הליכות.
עוד משל המשילו חכמינו זיכרונם לברכה: לבן מלכים שנוסע לארץ רחוקה להתעסק בסחורה, ועובר במדבר שומם ומפחיד, מחיות רעות ומליסטים ומכל מיני פגעים. זקוק לשמירה ובטחון בדרכים מסוכנות והתרופה לזה בידי אביו.
ספר אמרי יושר, עמ' קכג, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' - אם האדם מחדש חידושים נקראת התורה על שמו כמו שנאמר: 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' אבל אם אין מחדש חידושים נקראת תורת ה', כמו שנאמר: 'כי אם בתורת ה' חפצו', וכשהאדם מחדש חידושים כפי הטבע הוא עוסק בתורה יומם ולילה, שהוא שמח בלימודו, אבל אם אינו מחדש חידושים אפשר שיתרשל מלעסוק בתורה.
וזה שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' - אם אתם מחדשים חידושים שנקראים על שמכם, ואין צריך להזהיר אתכם עליה, אבל אני מזהיר: 'תורתי אל תעזובו' - אפילו בסוג שהיא 'תורתי' - שבטבע מתרשלים ממנה, שאינם מחדשים חידושים 'אל תעזובו'.
ימה וקדמה, עמ' 123, מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'מה טעם פתח בבראשית' - בא חכם יהודה ללמד דעת אותנו, ולהעיר התלמיד חכם הבא ללמד ולדרוש אל העם שילמוד ממידת קונו, שהיה צריך להתחיל התורה: 'מהחודש הזה' - שהיא תחילת המצוות שנצטוו ישראל המקבלים את התורה והיא כמעט תחילת התורה. ...
וכדי להמשיך את לב האדם כשיתחיל ללמוד התורה, לא כן עשה להתחיל התורה במצוות החודש, אלא פתח בסיפורי כוח מעשיו, דומה לתלמיד חכם הבא לדרוש לעם שצריך לפתוח בסיפורי אגדה.
וזה שנאמר: 'מה טעם פתח בבראשית' - רצה לומר: והלא יכול לספר מעשיו וגבורותיו ונפלאותיו שעשעה עמנו ועם אבותינו אחרי המצוות, ותירץ משום: 'כוח מעשיו הגיד לעמו' - רצה לומר: כדי שממידותיו וממעשיו ילמוד האדם כשיבוא לדרוש לעם וללמדם חוקי הא-לוהים ותורותיו.
שכמו שהוא פתח והתחיל התורה בסיפורי אגדה, שהם סיפורי בריאת העולם, שעל ידי זה נמשך לב האדם אחר לימוד עסק התורה, ויתלהב ליבו לאהבת השם יתברך, במה שרואה גבורת השם יתברך וחסדיו ונפלאותיו אשר עשה עם האבות ובניהם, שהוציאם ממצרים, וכיוצא שאלו הסיפורים שאני קורא אותם סיפורי אגדה, כמאמר הפסוק 'הגיד לעמו', הגיד דווקא.
חן טוב, עמ' ב-ג , דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
כל ישראל יש להם חלק בתורה, וכל אחד קיבלה נשמתו בסיני מה ששייך נשמתו לחדש בתורה.
חן טוב, מתוך ההקדמה, דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
מה נעמו דברי המשורר באומרו: 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - רוצה לומר: אם יהיה שלום הרב עם התלמידים ומסביר להם פנים כראוי - פנים שוחקות. אחד.
ועוד שאמר: 'לאוהבי תורתך' - בא לרמוז פירוש אחר, של רש"י, זיכרונו לברכה, דהיינו: שהתלמידים גם כן אוהבים תורתך, ועוסקים בה מאהבה, אז על ידי זה 'אין למו מכשול', חס ושלום, להיות שוגגים בדבר הוראה. ושמעתי מאחד חכם שפירש בזה על פי: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך' - רצה לומר: וכל בניך לימודי ה' - שהם מחכימים כראוי, ע"י 'ורב שלום בניך' - רוצה לומר: הרב שלום עם בניך, דהיינו: שמסביר להם פנים. עד כאן דבריו.
'וזה מעשה המנורה: מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה' -והנה העניין ידמה למראות הצובאות, שאם האדם יתקרב אל המראה לראות בו צורתו, אם הוא שוחק - הצורה שבתוך המראה צוחקת, ואם הוא עוקם - הצורה גם כן עוקמת.
ועל זה רמזה תורתנו הקדושה: 'וזה מעשה המנורה' - זאת התורה. הוא שכתוב: 'ותורה אור'. אם היא 'מקשה' - דהיינו: שלימודו קשה עליו, הווי יודע אם משום שאינו נותן לה כראוי, או משום רבו שאינו מסביר לו פנים. ועל זה סיים כ'מראה' - דהיינו: העניין הזה ידעה כמראה שהאדם רואה בהם פניו, שאם הוא שוחק הם שוחקות, ואם הוא עוקם הם עוקמות. כן העניין בזה.
דורש בעדי, פרשת בהעלותך, דף נג עמ' ב, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
חיוב גדול חייבה האדם תורתנו הקדושה ללמד את בניו תורה ומצוות. ורבי נהוראי יוכיח שאמר: מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, וספרי המוסר מלאים מזה, דברים שורפים חומרים מעיו של אדם, אוי למי שאינו חש לדבריהם.
ואנחנו בעונותינו, בעוון חוללנו, והולך חסר, לא די שאין לנו מקום קבוע לעסוק בתורה, אלא אנחנו מבטלים העת הקבוע בבתי כנסיות אחר התפילה, ללכת לעסוק בשיחה בטלה. ולא ישאר בבית הכנסת אלא מעט מזער. אוי לנו כי טח מראות עינינו, ולא זכרנו למה נוצרנו, ועבירה גוררת עבירה.
הבנים הקטנים והבחורים, בעת התפילה עוסקים בדברים בטלים בפתחי בתי כנסיות, ומערבבים הצבור התפילה, בפרט במילוי הלבנה. ותבקע הארץ לקולם, אוי לבחרותם שמכלים אותה בשחוק, ולא זכרו אחריתם, ואוי לאביהם שאינו חש לעונש מר ממוות, אוי לדור שכך עלתה בימיו.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, עמ' נ"ו, הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה 'אין למכור ספר תורה, אלא כדי לישא אישה או ללמוד תורה' - שהוא הדין שמותר למכור הספר תורה כדי לקנות ספרים ללמוד בהן כגון משנה וגמרא ופוסקים, והוא הדין לקנות חומשם ונביאים ללמוד בהם - שבכלל 'כדי ללמוד תורה', שהתירו למכור - הוא זה.
שהרי אם אין לו ספרים ללמוד בהן, אינו יכול ללמוד מהספר תורה כלום, ואפילו אם יכול לשאול מאחרים, מכל מקום, לא כל שעה מושאלים אצלו, ויישאר בטל מהלימוד ודוק.
שו"ת פעולת צדיק חלק ג סימן מח סעיף א' הודו, תקל"ט ( 1789), מהדורה חדשה - מכון פעולת צדיק, בני ברק תשס"ג (2003) .
אם יביאו לך שני מכתבים מעסקי מסחר שהם סותרים זה את זה, אתה נותן לב בהם להבין כדי שלא תפסיד ואינך מקבלם באמונת אומן! ובתורה שהיא חיי הנפש תקבל את הסותר אמונתך באמונת אומן אם טוב ואם רע בלי הבנה?
הלא עיקר עסק התורה לדעת ולהבין מצוותיה וחוקותיה! ודוד המלך עליו השלום אמר מתחנן לפני הקב"ה: 'הביננו ואלמדה מצוותיך'. ואמר עוד: 'טוב טעם ודעת למדני כי במצוותיך האמנתי'.
וקל וחומר הוא: ומה בשאר מצוות של תורה צריך לב להבין שלא יטעה להתיר את האסור. ... במצוות ידיעת ה' יתברך, ויחוסו על פי האמת והצדק שציוונו ה' יתברך בתורה כמו שנאמר: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים'. ... על אחת כמה וכמה, שאנחנו צריכים לידע את מי נעבוד.
ספר מלחמות השם, עמ' כ"ד, הוצאת פ' עניו, ירושלים, תרצ"א (1931)
'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - יש להקשות למה בחוקים - אמר: 'אם' ולשון הליכה, ובמצוות - אמר: 'ואת' ולשון שמירה, והמשפטים - לא הזכיר כלל, ואמר: ועשיתם אותם. ...
הנה ידוע שהתורה היא נקראת מזון לנפש. ... ואמר בעסק התורה: 'אם' - לשון רשות, לפי שהמזון אפשר לאדם להסתפק במועט בשעת הדוחק - כך בתורה אפילו לא קרא, אלא קריאת שמע שחרית וערבית - דיו. ולשון הליכה: שצריך פעמיים שלוש בכל יום - הולך ושב אל המזון.
משכיל דורש, פרשת בחוקותי, עמ' קמ"ח-קנ"א, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - במדרש: ייתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה, ומרחמים זה את זה ...
ונקדים מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה' - שעל ידי הצדקה שעושה העשיר עם העני בזה מתייחד שם הוי"ה ברוך הוא.
הכיצד? - הפרוטה רומזת לאות יו"ד, חמש אצבעות הנותן רומזת לאות ה' ראשונה, ו' - זרוע, ה' אחרונה - חמש אצבעות המקבל. הרי לך שם הוי"ה.
וידוע שסגולת הצדקה לפתוח הלב לתלמוד תורה מידה כנגד מידה, שכמו שהוא פוקח עינו של העני והחייהו, כן הקב"ה פותח ליבו לתלמוד תורה אם הוא בר הכי. ...
וזה שאמר: 'יאר ה' פניו אליך ויחנך' - ייתן ה' בכם דעת שתרחמו זה על זה בצדקה, ועל ידי זה יחנה ה' אצלך, כי על ידי הצדקה מתייחד שם הוי"ה, ומזה נמשך כי יפתח לבך בתלמוד תורה.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל, חלק א', עמודים ר"ט- ר"י. דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ח (1978)
'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך' - שהשכינה בתוך תינוקות של בית רבן, ואלמלא שהקדוש ברוך הוא שורה שם, ושוכן בתוכם ועוזרם בלימוד התורה, לא היו יכולים ללמוד תורה, כי התורה היא אשת ומתשת כוחם, וכיוון שהשכינה עימם אז נדבקת ונדלקת התורה בליבם כמו האש בפתילה. ...
ועל כן אמר קרא: 'וכל בניך לימודי ה' - כי מתוך שבניך לימודי ה', ושורה עליהם ומלמדם תורה אז 'ורב שלום בניך' - שלא יארע בהם שום נזק, אלא יתרבה השלום והשפע עליהם, ובזכותם יתרבה השלום גם בכל העולם.
מחמדי שמיים ב', עמ' שצ"ה, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
מה השושנה שפלת הקומה ומוציאה פרחים טובים? - כך אין התורה נמצאת אלא במי שהוא נמוך. ולא נפסקה הלכה כבית הלל אלא מצד שהם נמוכים. וגם כן לא נשתבח אדון הנביאים אלא בענווה.
וגם כן - מה שהשושנה מוציאה הפרחים מינים ממינים שונים? - כך התורה בכל דור ודור מתחדשים בה כמה רזין עלאין, וכל אחד מחכמי ישראל מניח לחברו במה להתגדל, וכל אחד מחדש מה שקבלה נשמתו, והכל הולך אל מקום אחד ו'כפטיש יפוצץ סלע'.
פרח שושנה על בראשית, הקדמת המחבר, עמוד 14. הוצאת מכון משה, תשנ"ג (1993)
'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף.' - כוונתו בזה: שמתחילה, כללות כל ישראל לא ראו ולא קבלו, רק פשטי התורה ומצוותיה אבל סודותיה וחדריה, לא ידעו בהם כל ישראל בתחילה.
וזהו שאמר: 'תורי זהב נעשה לך' – דהיינו: שהבטיחם הקדוש ברוך הוא, כשידעו ויבינו פשטי התורה ויקיימו מצוותיה על אמיתתם, עתיד לגלות ולהראות להם סודותיה הנחמדים מזהב, והרי אמר לו: 'תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף' - שיש בידך כבר. שקודם ידיעת בסודות התורה ומצפונותיה התורה חשובה בעיניהם רק כנקודות הכסף אבל אחר היכנסם בחדריה, נקודות הכסף יהיו בעיניהם כתורי זהב, וכל זה הבטיחם והם לא יכלו לעמוד באמונתם.
ספר דורש טוב, דרוש א' למתן תורה, עמ' נט-ס, יוצא לאור ע"י ישיבת משכיל דוד וישיבת אביר יעקב, אשדוד, נהריה, תשנ"ג (1993).
'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך' – דהיינו: על ידי ריבוי ועסק התורה, חידשת חידושי תורה, אל תחזיק הטובה התורה שחדשת לעצמך, אלא 'יפוצו מעיינותיך חוצה' לזכות בה את הרבים.
וישא יעקב, עמ' י', ירושלים, תשט"ז (1956)
'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - מקשה הגמרא: כלום יש תורה של חסד ויש תורה שאינה של חסד? ועונה: אין. דהיינו אם למד תורה ולא למדה לאחרים, נהיית תורה שאינה של חסד. ולא נקרית תורה של חסד אלא כשמלמדה לאחרים.
וישא יעקב, עמ' ע"ח- ע"ט, ירושלים, תשט"ז (1956)
יש לחקור שאם דיין שלקח שוחד והתרו בו, למה לא ילקה?! ולא מצינו מלקות בזה, ולא מנה אותו הרמב"ם ז"ל, וכן דיין שהטה את הדין והתרו בו. ולזה יש לומר - שאין בו מעשה. וגם בדיין שלקח שוחד, בשעה שלקח, עדיין הוא התראת ספק, שמא לא ידון. ובשעת גמר הדין, הווי אין בו מעשה, כיוון שסוף סוף הווי התראת ספק, בשעת קבלת השוחד אין בו מלקות.
אבל בדיין המטה הדין, אם נשא ונתן ביד והתרו בו, למה לא ילקה?! ואף על גב שאין במעשיו כלום, שחוזר הדין אפילו כך לרבה לוקה, שעבר על דברי רחמנא.
מוצל מאש, סימן ב
אם הם מוחזקים לתלמידי חכמים, ויודעים לישא וליתן בגמרא ובפוסקים, אף על פי שאינם תלמידי חכמים רשומים כמו של שאר כרכים גדולים המפורסמים, ודעתם תמיד על תלמודם שעוסקים בתורה עד חצות, ומחצות ואילך מתעסקים במשא ומתן, למצוא טרף לביתם, אפילו יותר מכדי חייהם רק שאינם מתעסקים הרבה כשאר הסוחרים כדי להתעשר, וביום השוק דווקא שהוא זמן מחייתם לכל השבוע הוא שבטלים, שזהו בכלל 'כדי חייו' מעין מה שאמר רבא לתלמידיו: 'בבקשה מכם, בימי ניסן ובימי תשרי, אל תראו לפני, כך שלא תוטרדו במזונותיכם כל השנה'. ולעתות הפנאי שאין להם עסק, חוזרים על תלמודם, ואינם יושבים בישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ להוציא הזמן לבטלה, הרי אלו תלמידי חכמים ופטורים מכל מיני מיסים וארנוניות אפילו הקצובים על כל איש ואיש וחייבים הציבור לפרוע בעדם, ואם לא ירצו לפרוע בעדם, יכולים לנדותם ונידויים נידוי עד שיפרעו.
ומה שאומרים הציבור לקבוע להם פרס יפה, משיבים התלמידי חכמים שאין רצונם ליהנות כי אם מיגיעת כפיהם, ומשנה שלימה שנינו: 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'. ...
ולכן אין לציבור כי אם לשמוע דברי חכמים שישימו עיניהם על התלמידי חכמים שביניהם להחזיק את ידם ולפוטרם מכל מיני מיסים, למען יחזיקו בתורת ה', רק שישגיחו עליהם להיותם תורתם קבע ומלאכתם עראי, לעסוק כמנהגם מקצת היום בתורה ומקצתו במלאכה ובמשא ומתן, ובכל עת שיפנו מעסקיהם יהיו חוזרים ללימודם כנזכר. ועליהם יאמר עץ חיים היא למחזיקים בה.
שופריה דיעקב, חושן משפט, סימן קטז, עמ' רלא, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תש"ס (2000)
'מפני מה בני עניים ?והקדוש ברוך הוא משיבה: 'להנחיל אוהבי יש'. למה הם עניים בעולם הזה? כדי שלא יעסקו בדברים אחרים וישכחו התורה, כמו שכתוב: 'כי העושק יהולל חכם'. -
כיוון שראתה תלמידי חכמים רובם ככולם עניים, היטב חרה לה כיוון שהם קיום העולם, שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי'. אם כן מפני מה הם עניים? וכי בשביל שאני זכר הפסדתי, לזה השיב הוא יתברך: 'להנחיל אוהבי יש' - רוצה לומר: לפי שעסקי וענייני עולם הזה, נקראים אפס ואין, אבל התורה והמצוות נקראים 'יש' - שהוא דבר שיש בו ממש. ...
ושאלה עוד: 'ומפני מה הם עניים בעולם הזה' - רוצה לומר: ולמה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה? בשלמא קודם לכן כדי שילמדו היו עניים אבל אחר שלמדו והיו חכמים גדולים. ... למה הם עניים כל ימי היותם בעולם הזה, אפילו אחר שלמדו, והשיב לה: שחושש חשש אחרת, שמא ישכחו מה שלמדו כבר, ומה הועילו חכמים בתקנתם.
ספר רוח יעקב, דרוש ב, עמ' סא, דפוס ראשון ליוורנו תרמ"א( 1881) , נדפס מחדש ירושלים תשס"ז (2007).
בימינו, כבר המציאו הפוסקים הראשונים והאחרונים, הלכות פסוקות, ואפילו אם יחיה האדם מאתיים שנים, יהיה לו די והותר, ללמוד כל חייו ההלכות הפסוקות, וירצה לומר: הנה אוכל לקיים בזה המצוות עשה של לימוד התורה, ולמה לי להתעמל להמציא דינים והלכות מעניינים דקים שבתורה שבכתב. ...
לזה באה התורה ואומרת: 'אם בחוקתי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה, שכוונת ה' יתברך דווקא להתעמל בתורה, ואחר היגיעה בה, ימצא עניינים נפלאים בכל פעם, הן בפשטי ההלכות הן ברמזים דרושים וסודות, כל אחד לפי שורש נשמתו וחלקו, ונקרא בשביל זה כללות התורה. ...
וזה שאומר: 'אם בחוקתי תלכו' - שתעשו הליכות מחקיקות ורמזים שבתורה, כי בזה חפץ ה' יתברך, שתהיו עמלין בתורה, בעמל וביגיעה, להוליד כל פעם דברים חדשים, כי הגם שהאדם לומד הלכות פסוקות בכל זמן, ואינו עושה פרי להוליד, עדיין לא הגיע לתכלית המקווה.
יעטה מורה ב', עמ' שע"ה, ירושלים, תשס"ה (2005)
כשיושב החכם ודורש - הקב"ה מכפר כל הקהילה הקדושה השומעים, קודם שישמעו הדרש. כמו השומע מילה - שמכפר למוהל ולסנדק ולכל השומעים, כן הדרש מכפר, ובפרט ביום שבת כלה.
כמה צריך אדם לרדוף בכל עוז ואהבה לשמוע, ובפרט אם הוא מן הקרואים לדרש. שיקרה היא מפנינים, שכמה אדם טורח בתעניות וסיגופים, יש עברות שצריך שמונים וארבע תעניות, ויש חמישים ותשע, ויש מאתיים שלושים ושלוש, ויש שבע מאות, כמבואר בדברי האר"י זצ"ל.
וזה האיש הרודף לשמוע הדרש, מתכפרים עוונותיו מבלי שום תענית, ואפילו הלומדים והתלמידים חכמים צריכים לבוא ולשמוע הדרש, שמרוויחים רווח גדול שנמחלים עוונותיהם. ואל יאמר: 'אני תלמיד חכם ויודע כל הדרש' - כי אין מדרש בלא חידוש.
דרך אמונה, עמ' ל"ד, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
אמרו: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - אשריהם ואשרי חלקם. ומזה כל נבון יעשה בדעת וימסור את נפשו וגופו לקיים מצוה זו ולא יחוס על ממונו וישכור מלמד מכיסו וממונו כדי ללמד בני העניים שאין לאביהם משלו, ובני היתומים שאין להם אב שישאל עליהם.
דבר טוב, דף קנ"ז עמ' א, ירושלים, תרע"ד, (1914)
כתב מהר"י עייש זיכרונו לברכה: כשם שאי אפשר לאכילה בלא שתייה כך אי אפשר לבקיאות בלי פלפול. והבקיאות דומה ללחם, והפלפול הוא דומה ליין. ... וזה שנאמר: 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' - בקיאות ולאחר מכן פלפול, ביען 'כי כבר רצה האלו-הים במעשיך' - ושניהם נצרכים, שבלי פלפול אי אפשר לעמוד על דברי תורה בהבנה קיימת. בזה יש רמז במה שאמר הכתוב: 'ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין' - ורצה לומר: מי שהוציא בתורתו הבקיאות והפלפול לזה יקרא 'מלך שלם', שראוי הוא ליישב על כסא מלכות בית דיני הצדק, ולהורות הוראות בישראל.
בית יעקב, עמ' קס"ד ב', דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' – המקובלים, זיכרונם לברכה, כתבו שאם חכם מחדש חידושים הרבה, בידוע שנשמתו גדולה ונכלל בה הרבה שרשים. ולזה אמר: 'אם למדת תורה הרבה' - שה' יתברך השפיע לך חכמה, והרחיב את גבולך לחבר ספרים, בים חכמת התלמוד וגמרא ופוסקים ובפרדס, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - לומר כי בכח לימודי ושקידתי עשיתי לי את כל החיל הזה, 'כי לכך נוצרת' - לא בכוחך ועוצם ידך, אלא מצד בחינת נשמתך שהיא גדולה, ולכך חלקיה מרובים, ולזה הצלחת והגדלת למעלה למעלה על חכמי דורך. ורמז במילת: 'לכך' - שהיא גימטריה: שבעים - לרמוז שיש שבעים פנים בתורה.
זכות אבות, עמ' קט"ז, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשמ"ז (1987)
מה יעשה ישראל, במי שהקדיש בתים ידועים לפירותיהם, וזקף קרן קצוב והמורם מהם לעשרה לומדי תורה, שיהיו גורסים בין העמודים, במקום אשר הכין לו, ומינה גבאים על כל נכסיו, והשליש באה מהכלל, לקרבה אל המלאכה, מוציאים מזה ונותנים לזה, וידיעה מוכרחת כי אין הקומץ משביע, שפירות הארץ, אין משאם מספיק לחשבון הלומדים אפילו חמישה מביניהם, והדין שגורם, שמחזרים לפתחי הסגרים וישיבות אחרים, דואגים לטרף ולבקש מהם אוכלם, ויהי טרף בביתם, בין כך וכך, נשתכחה תורה ואזלה ונדלדלה, כי הלומדים ישוטטו לכווין השעות, ואין כל השעות שוות בלימודם, פותחים בכד ומסיימים בחבית, שהתופס הישיבה לומד במקום שלבו חפץ, והנכנסים שונה להם פרקם, ולא יודעים מה שאמר מר, ועד שמתחילים פוסקים, מפני היראה כי הגיעה השעה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, וכמעט שאינם באים אפילו לשמוע, אלא לדרוש ולקבל שכר. ... וכאשר הגבאים, שנתמנו מפי המקדיש, המה ראו כן תמהו, רצו לתקן המעוות, הם אמרו למנות למיעוט, וישארו בהם שלושה, אחר הדקם, שיהיו קבועים בדוכנם, מבוקר עד ערב, לבד עת האוכל, ותורתם מתקיימת ומלאכתם נעשית, ולשאול הגיעו האם באו רבנן ופיחתו מינויים, ולא עשו מדעת בעלים. ...
איך שיהיה, מתורת הרב למדנו בנידון שלנו, שיכולים הגזברים הללו למעט מהישיבות כדי להספיק ללומדים בהסגרות, שהם הם הקבועים, ובא אהל קבע ומבטל אהל ארעי. ... זאת ועוד אני אומר, לצאת ידי כל המתמיהים, וחובבים להחמיר, שמי שכבר זכה ונכנס - זכה. ומעלים ולא מורידים. מכל מקום אם חל מציאות העדר אחד מהם לסיבה שתהיה, אם לבקש פרנסתו ממקום אחר או נתבקש למעלה, יש ביד הממונה הלז, להוסיף הספקתו למי שהוא קבוע ללמוד וללמד, ולהצמיח פירות בלימודו, ולהבין דבר מתוך דבר, ולישא וליתן במלחמתה של תורה כאשר יוכל שאת, ומרבה ישיבה מרבה חוכמה, ואין לו לבקש על גזרי עצים למלא חסרון החשבון.
זרע יעקב, סימן ו', דף י' ע"ב - דף י"ד ע"ב, דפוס קאשטילו סעדון, ליוורנו, תקמ"ד (1784)
ע"י לימוד התורה בדרוש אגדה, יש כוח למחול כל עוונות ישראל, ואם מוסיף ואומר קדיש על האגדה, אפילו נחתם עליו גזר דין לרעה, הקב"ה מוחל לו ומכפר עוונותיו. וזה שאמר כל בנייך לימודי ה', רוצה לומר - אם כל בנייך יהיו לומדים דברי אגדה ואומרים עליה קדיש, שהוא שבח לה', אז 'רב שלום בנייך' - שיהיה להם שלום הרבה, שאפילו נחתם עליהם גזר דין לרעה מתבטל.
חיים עד העולם, סיום למסכת ברכות, עמ' ו-ז, דפוס מוריה, ירושלים, תרפ"א (1921)
הזהירו רבנינו זיכרונם לברכה: ללמוד בימים אלו ספרי מוסר יותר מרגילותו כדי שעל ידי זה, יזכור ויכיר חסרונותיו ועיוותיו. וכל אחד ישער בעצמו מאיזה ספר הוא מתפעל יותר וילמוד בו. וכמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: ממקום שלבו חפץ.
ואם הוא בעל משא ומתן וטפו תלויים בו, אף על פי כן ימעט בימים אלו בעסקיו, ועשה אותם ארעי, ותורתו וחשבונו עם קונהו - קבע. ... ואם הוא חכם ילמוד גם כן נסתר ב'סתר אהלו' והצנע לכת.
'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 417, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'ועשו סייג לתורה' - בהקדים מה שכתוב בשמות רבה פרשה ל' וזה לשונו: 'איש תרומות יהרסנה' זה חכם שהוא יודע הלכות ומדרשות והגדות ויתום ואלמנה הולכין אצלו שיעלה דין ביניהן, והוא אומר להם עסוק אני במשנתי, איני פנוי אל האלוהים, מעלה אני עליך כאילו החרבת את העולם ועיין שם.
אזהרה לדיינים שכשתהיו עסוקים בתורה לא תישארו עסוקים ותאמרו אין אנו פנויים, אלא עשו סייג לתורה, שכמו שהסייג מפסיק, גם כן תעשו סיג ותפסקו מן התורה כדי לדון דין יתום ואלמנה.
ויעמידה ליעקב ע"ג עמ' ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
'צריכים התלמידי חכמים ללמוד בחברה יחד ולא ביחידות' - ועל פי זה אפשר לרמוז מה שכתוב בתורה: 'אשדת' בתיבה אחת וקרי שתי תיבות אש-דת. ... תיבה אחת להורות ששני תלמידי חכמים צריכים ללמוד בחבורה יחד, ומשום כך חיבר אלו שתי התיבות יחד להורות לנו הטעם שניתנה התורה מתוך האש, שצריך להיות כמו האש שאינו דולק יחידי. ...
זהו שאמר: 'אחת דיבר אלוהים' - דהיינו: תיבה אחת דבר א-לוהים: 'אשדת', ואולם 'שתיים זו שמעתי', שקוראין לה בשתיים - דהיינו: שתי תיבות. ...
'כי עוז לא- לוהים' – דהיינו: על ידי התלמידי החכמים החריפים, יוודע חוכמתו יתברך במה שסידר התורה, אשר כולה סודות נפלאים, והם המגלים לנו חוכמתו יתברך ויתעלה. ...
אם כן יש לומר שזהו הטעם שצריך ה' יתברך שילמדו יחד, משום שעל ידי זה מתחדדים ויכולים לגלות לנו חוכמתו יתברך, הרמוזה בתורה, ומשום כך הביא טעם הכתוב למה צריך ללמוד בחבורה: וכנזכר למעלה משום 'עוז לא-לוהים' - שהתורה היא עמוקה מאוד מאוד ... וצריכה דעת שלימה.
מעיל יעקב בתוך 'בכור יעקב', עמ' י"ד- ט"ו, ירושלים, תש"ס (2000)
'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה: שהתורה אינה מתקיימת אלא במי שהוא עניו, וזה שנאמר: 'אשת חיל' - שהיא התורה כמו שאמרו חז"ל, 'מי' - שהוא חושב עצמו למי ולאין, על דרך: 'מי אנוכי כי אלך אל פרעה'. 'ימצא' - התורה שמתקיימת בו.
'ורחוק מפנינים מכרה' - רצה לומר: מי שמחשיב עצנו כפנינים, שמבקש כבוד רחוק ממנו, 'מכרה' - שאינה מתקיימת בו, וזה שנאמר: 'רק הישמר לך' - רצה לומר שתשמר: לעשות ענווה כרמוז במילת 'רק' שהיא מיעוט כמו שאמרו חז"ל. ועל ידי זה: 'ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים' ... שעל ידי הענווה תשמור נפשך, שלא תשכח את הדברים של תורה.
זרע יעקב, עמוד כ"ב ב', דפוס מקיקץ דוד סעדון, ג'רבה, תרצ"ח (1928)
פשט המנהג בכל המקומות, שאחרי שגומרים הסעודה ביום שבת בבוקר, מתכנסים כולם בבית הכנסת, וחכם לומד בפניהם עד שעת המנחה, וזה מנהג יפה מאוד, שבכך מקיימים מצוות עונג שבת כראוי, שכל עונג השבת, שצוונו הקדוש ברוך הוא, אינו לענג הגוף במאכלות גשמיים, אלא במזונות רוחניים - התורה והמצוות. ולכן ישתדל אדם הרבה בעניין הלימוד בשבת ...
וכל זה ששמעתם אומרים: 'שינה בשבת תענוג' - שכן ראשי תיבות של שב"ת, הרי הדברים אמורים לגבי אנשים, שלומדים כל ימות השבוע וצריכים לנוח מעט בשבת. אבל אלו שאינם לומדים כל ימות השבוע והם טרודים בעסקם, בשבילם בקושי מספקת השבת להשלים חובת לימודם בכל ימות השבוע.
מעם לועז, שמות, חלק ה', עמ' תתת"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ט (1969)
הרב ומורה צדק אם הוא באמת מורה נאמן ... עליו להסתכל בכל אברי גוף העם, שגם האישה היהודית חלק מהם, שלא לדחותה ולהעמידה בחוץ מלימודים דתיות, שעל ידי זה נמחק הרגש הדתי, החי והחזק הקבוע בלב האישה היהודית. עמידתה בחוץ תשפיע לרעה על החינוך. האם היהודית לא יכולה, מחוסר ידיעה והמתת הרגש הדתי שבה, לפתח בלב הילדים את האמונה החיה, הדת הרגשית, שאינה יודעת גבול והבדל. מרשה לקבל את האישה היהודית ללימודים דתיים. שוויון גמור יש לאישה היהודית בחיים הדתיים. ... התורה נתנה רשות לאשה היהודית לעלות למדרגת רבנית מורה הוראות, אם ראויה היא לכך, אין מעצור על דרכה זו. ואמנם היו נשים כאלו שעלו למדרגה כזו ויותר מזו. גם בדורות הראשונים, גם בדורות האחרונים. גם במצרים 'בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים'. משה רבינו, עליו השלום, שלימד גם לנשים, הקים נשים צדקניות, הנשים ידעו לחנך את בניהן, דור עברי, שבעמו יתפאר ולתחייתו יעבוד. ומה עשו? - הן ילדו את בניהן בשדה, חינכו אותם ברוח חירות. ...
אך הרבנים בארצות אלה, שאינם למדנים, שלא הגיעו להוראה, דחפו את האישה היהודית מלקחת חלק ביהדות, ואסרו עליה הלימודים הדתיות: 'כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות' - דעה יחידאה היא. וזה גרם לחורבן בתי היהדות ועולם החינוך במחננו, הוא עולם של הפקר.
זרח יעקב, עמ' 46, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים' - דהיינו מרביץ תורה ברבים. ולזה תמה בעל המסורה, 'למה ישבת בין המשפתים?' - הרי אתה יששכר, ואפילו בהיותך יחיד אתה יכול לעסוק בתורה ולהסיק מתוך השמועה את הלכה, ולמה לך לעסוק בתורה ברבים בקולי קולות?
ואמר: 'לשמוע שריקות עדרים' - פירוש להדריך בני הישיבה על האמת, ולשמוע מהם מה הם אומרים, ולהכריע כמי ההלכה, או לכאן או לכאן.
מעט דבש, עמ' מ"ו, הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלו, ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' א-לוהיך לך את הברית ואת החסד, אשר נשבע לאבותיך'. -
ולמה הפסיק בתיבת 'המשפטים' באמצע ואחר כך אמר: 'ושמרתם ועשיתם אותם'? - אבל אפשר שיובן בהקדים מה שאמר התנא בפרקי אבות: 'ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה' - ומזה נלמוד קל וחומר, שאפילו אם היה לומד בתורה, אלא שלא מקיים מה שלומד, עם כל זה - לא עשה כלום.
ויקרא יעקב, עמ' צ"ו ב' הוצאת אליהו בן אמזלג וחברו, ליוורנו, תרל"ט (1879)
'כי אדם לעמל יולד, ובני רשף יגיבהו עוף' - מה שאמרו רבותינו, זיכרונם לברכה: כשהתינוק במעי אמו מלמדין אותו כל התורה, וכשיוצא ממעי אמו, בא מלאך וסוטרו, על פי, ותוכח עד כאן.
אלא, שעל ידי, כשיטרח בתורה, יכול לבוא לידי זכירה, ואם לא היה מלאך סוטרו, לא היה יכול.
שצריך לו טירחה יתירה כדי ללמוד ולחדש חידושי תורה, הכל לפי מה שהוא אדם, וזה מה שאמר: אדם לעמל של תורה יולד.
ירך יעקב, קונטרס הדרושים, דף עה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
נודע, מי שמקיים את התורה מעוני הוא שבח גדול, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, המקיימה מעוני סופו לקיימה מעושר. המקיימה מעושר, כי חנני אלוהים וכי יש לו כל, אין בו שבח גדול. זאת אומרת, טובה חכמה עם נחלה. דהיינו, נחלת הארץ שמקיימה מעושר ויותר השבח לרואי השמש העני, שמצפה לזריחת השמש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמש בשביל צדקה לעניים עד כאן. דה"ט שבשביל אין להם מלאכה כדי להתחמם וזהו השבח שחיסר כל ומקיימה מעוני.
ירך יעקב, דף א' עמוד א'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
ראיתי שהגאון המפורסם מורנו הרב שמואל די מודינה, זכרונו לברכה, נשאל בעניין קרוב קצת לנידון שלנו, וכתב וזו לשונו: 'ביראה ופחד נכנסתי בזה העניין', ואני בעוניי מה אענה אחריו?! ויראה ורעד יבוא בי, ביודעי את מיעוט ערכי, פחות שבערכים. אמנם היות ואיני בן חורין להיפטר מלענות על זה, כי השאלה עמדה לפנינו בבית דין, ואין פוטר אותי, ועלי לחוות דעה, ולהשיב בהסכמת חברי ורבותי, והעניין הוא מקום עיגון גדול. לכן דחקתי ונכנסתי ושמתי מבטחי בה' יתברך, שיאיר עיני בתורתו וינחנו בדרך אמת, ואני אינני מחדש שום דבר חדש, רק אני יוצא לחפש באמתחות הספרים לברר מפיהם ומפי כתבם כתבי הקודש, ואלקטה באומרים את אשר יורוני מן השמים, ועל פי הסכמת מרנן ורבנן גדולי הדור, אם יסכימו עמי.
חדוות יעקב, אבן העזר, סימן א, ירושלים, תש"ס (2000)
'כל אורחות ה' חסד ואמת' - 'ארחות' עם הכולל גימטריה - התורה. וזהו חסד ואמת. כי התורה נקראת תורת חסד, שתחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
ואמת שהתורה תורת אמת, לרמוז שעל ידי שמדבר אמת, יכול לקיים כל התורה, שנקראת אמת. כמו שנאמר באותו מעשה, שרצה לחזור בתשובה ולקיים התורה, קיבל עליו מידת אמת.
מעטה תהילה, דף כ"ו, עמ' ב, דפוס אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו, תרי"ח (1858)
'אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן' - שרבי יוחנן היה מפסיק לתפילה, שלא להחזיק עצמו שתורתו אומנותו וזה שכתוב: 'אליך ה' אקרא' - בתורת ה' תמיד, ואפילו כך: 'אל ה' אתחנן' - שאני מפסיק בתפילה תמיד. וזאת הייתה כוונת רבי מאיר באומרו: 'אשרי מי שעמלו בתורה' וגם 'עושה נחת רוח ליוצרו' - להתפלל אל ה'. ולזה אפשר כיוונו אנשי כנסת הגדולה לומר ב'א-להי נצור': 'פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' - מאליה להפסיק מעסק תורתי לקיים מצוות עשה: 'ועבדתם את ה' אלוהיכם' וזהו שכתוב: 'והאר עיננו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך'.
פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם, דף ל"ג, עמ' ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
הנני מתכבד להודיעו דעתי המעט בנוגע לבעיית הסנהדרין ...
לא באתי כאן באריכות דברים, בפרט מחמת טרדות הצבור והיחיד אשר הסתרגו על צווארי. בכל אופן הנני מסכים, הולך לאשר ולקיים, שכל דבריו חיים וקיימים להלכה ולמעשה, ומה גם אחר שזכינו בחסדי ה' ברוך הוא לתחיית עם ישראל ועצמאותו בארצו המעטירה, החובה מוטלת על כל הרבנים בארץ ישראל ובחוץ לארץ להשתתף בשמחה של מצווה רבתי זו, רבת הכמות והאיכות, מצות עשה שהזמן גרמא, אשר כל איש ישראל ירווה צימאונו בזה, ויגיל וישמח בשמחה בקציר.
ואילולא יראתי גם זחלתי להכניס ראשי בין ההרים הגבוהים, מורי ורבותי, שיזכו לאורך ימים טובים אמן, הייתי מציע ככה: הנה יש לנו בית דין שלושה גאונים סמוכים - מרן הגאון הרצוג שליט"א, ומרן הגאון עוזיאל שליט"א, ומרן הגאון שר הדתות שליט"א. במיטב שלושה כאחד מותרים, אשר עיני כל ישראל עליהם, וסרים למשמעתם ודאי הם נקראים סמוכים, ויכולים לסמוך אחרים כאוות נפשם הקדושה והטהורה. ובזה יצאנו כל הדעות.
והנני מסיים בברכת התורה לכבוד מרן שר הדתות שליט"א, אשר הוא הוא המחולל והיוזם והעומד בראש הרעיון הנפלא הזה. יהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח להחזיר עטרה ליושנה, ולהקים הדת על תלה בימיו תיוושע יהודה, ומלך ביופיו תחזינה עיניו, וכהן גדול עומד ומשמש. אמן כן יהי רצון.
מתוך מכתבו של הרב יצחק אביחצירא לשר הדתות, הרב יהודה לייב מיימון בעניין הקמת הסנהדרין - בכתב יד.
דורשי רשומות אמרו: 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות שמו"ת, וסופי תיבות מית"ה, להורות כי הקורא הפרשה שמו"ת - שניים מקרא ואחד תרגום, יזכה לעטרת שיבה ומאריכים לו ימיו ושנותיו, כמו שסיים והדרת פני זקן. ...
ורבי ומורי זכרונו לברכה היה אומר: שבמצווה הזאת לתקן הימים החסרים אשר נדחו בעוון בצעו.
ואמרו המקובלים: כי על ידי קריאת שמו"ת יזכה להכנת תוספת נשמה יתירה ונקרא 'אדם' שהוא שם משובח מכל הכינויים: 'איש', 'אנוש' כמבואר בזוהר: 'כי זה כל האדם' וסימנו: 'ויקרא האדם שמו"ת וימשיך עליו רוח טהרה מלמעלה'.
ועל כן יזהרו מלהפסיק בדיבור בעת קריאתה ואפילו בדברי תורה. ואני שמעתי שבכוח סגולת קריאתה נברא מלאך אחד והמפסיק בינתיים מערב במלאך ההוא חס ושלום הקליפות וכו' עד כאן.
ליצחק ריח, חלק ב, דף ה' עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
הואיל וזיכנו ה' ברוך הוא לאסוף 'בבית השם' הזה כל דבר שיש בו תועלת לרבים, אמרנו לצרף בו לוח לימודים לכללות השבוע, מידי שבת בשבתו ומידי חודש בחודשו. ... על כן לזכות כל איש ישראל ומכללם לאיש פשוט כמוני ולכל בעל עסק ומסחר וגם לרבות צדיקים ותלמידי חכמים, אמרתי להציגם לפניך בלוח אחד כל חלוקת התנ"ך למשך כל שבוע ושבוע וסדר פרקי משנה ודפי הש"ס והזוהר וזהר חדש ותיקונים בכדי שתוכל לגומרם בכל שנה ושנה בעזרת ה' יתברך.
וגם אם יש איזה מהם או כולם שאינך מבינם על בורים ועל מתכונתם בכל זאת אל תמנע עצמך מללמוד אותם, ותשתדל להבין עד מקום שידך מגעת וכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: יגרוס איש ואחר יסבר, ואם לא זכית פה בעולם הזה להבינם, בעולם האמת יסבירו לך הכל. אבל אם לא למדתם בעולם הזה אז לא יהיה לך פתחון פה בהם בעולם הבא, ומכל שכן שלא יודיעום לך.
קונטרס היחיאלי, בית השם, דף ע"ד ע"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
יששכר היה עוסק בתורה, שכתוב: 'יששכר חמור גרם', וזבולון היה עוסק במסחר, שכתוב: 'זבולון לחוף ימים ישכון', והסכימו ביניהם שזבולון מחזיק ביד יששכר בגשמי, ויששכר נותן לו חלק בשכר לימוד התורה הרוחני. ... ובזמננו נוכל לומר תהילות לא-ל יתברך, שגם בחוץ לארץ, יש כמה מדינות, הנמצאים בהם מחזיקים בידי אחיהם הן בתורה והן בגמילות חסדים.
כמו במדינת אמריקה למשל, אנו רואים שכומיתי 'ג'וינט אמריקה' מפזרת ממון רב, לבוא לעזרת אחינו בני ישראל, בחינוך ותרבות תורניים, הן בהדפסת ספרים, הן בפתיחת בתי ספר, המספקת כל צרכם הן בהקמת מוסדות של גמ"ח מכל מין. בוודאי שהמחזקים האלה זכותם גדול עד מאוד, וכמו שנתבאר שהם נותנים בעין יפה, וה' יתברך ישלם להם בעין יפה.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש א', דף ו' עמ' א'-דף ז' עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - לומדי תורה יתחלקו לשני סוגים: הסוג האחד - עוסקים בפשטי התורה, להבינם באר היטב - ואלו נקראים חמורים. והסוג השני - לומדים בפלפול ההלכה, ושקלו וטרו בקושיות ותירוצים, לברר וללבן ההלכה - ואלו נקראים שוורים, שמנגחים זה לזה. וכן הם מנגחים זה לזה בהלכה, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה בפרק ט' של ברכות דף נ"ו עמ' ב': 'נגחו שור בחלום - יהיו לו בנים שמנגחים בתורה'.
וזה אומרם זיכרונם לברכה בפרק ראשון של מסכת עבודה זרה דף ה' עמ' ב' והוא מתנא דבי אליהו רבה פרק ב': 'לעולם יהא אדם כשור לעול, וכחמור למשאוי' - דהיינו: שצריך להתעסק בשניהם כשור לנגח בפלפולו כדי שיצא העניין מלובן ומבורר, וכחמור ללמוד פשטי התורה ולחזור עליהם תמיד.
לחם לפי הטף, מערכת תא"ו, עמ' שפ"א, הוצאת מצליח דרכי, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'נופת תיטופנה שפתותיך כלה, דבש וחלב תחת לשונך' - רבי יוסי אומר: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש זה שבא מצוף – נוח שלא אמרן. רבנן אומרם: כל מי שאומר דברי תורה ברבים ואינם ערבין על שומעיהן כדבש וחלב המעורבים זה בזה - נוח לו שלא אמרן.' -
רבי יוסי אומר: שיותר טוב לומר דברי אגדה, לפי שהם קלים ונוחים לשומעיהם כדבש הזה שהוא קל באכילה וערב, ומשום כך יהיו ערבים על ליבם.
אבל רבנן סבורים: ... עניין אחד שיש בו אגדה והלכה - שדרש עניין אגדה, ופירש טעמו כפי הדין, כמו שאומרים פסוק אחד, או מאמר אחד באגדה, ודורשים אותו על פי הדין, שבזה יהיו דברי תורה ערבים על לב שומעיהם; שהם שווים לכל מי שירצה אגדה או הלכה.
בירך יצחק, פרשת וילך, עמ' 252-251, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל'. - כך למדנו: לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה, שכתוב 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה', ורש"י פירש: 'ישרים לשמחה - שישרים עדיפין מצדיקים' עד כאן לשונו. ....
והרשב"א ז"ל כתב: שהישרים היא מדרגה למטה מצדיקים, ועיין שם. ומהרש"א ז"ל כתב: 'וכן נראה מנוסח 'נשמת', שסדרן ישרים, צדיקים, חסידים, קדושים' עד כאן לשונו.
ולזה לפי עניות דעתי יש להשיב ממה שכתוב באבודרהם ז״ל: שמי שתיקן זה הנוסח היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ולכן הוצרך לסדר תחילה ישרים ואחר כן צדיקים. ומצינו ראיה לדברי רש״י מפסוק מלא בתורה: 'צדיק וישר הוא', מכיוון שנכתב ישר אחר צדיק משמע - שישר עדיף מצדיק.
ספר שדה יצחק - חלק א, עמ' פ"ד (מסכת תענית פרק ראשון דף ט"ו גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
'אדריאנוס, שוחק עצמות, ימחה שמו, שאל את רבי יהושע בן חנינה: אמור לי, מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה'. -
שאל הקיסר הזה לרבי יהושע, שהוא היה הגדול שבחכמי ישראל: 'מהיכן אדם מציץ לעתיד לבוא?' - רצונו לומר: ישראל, הקרויים 'אדם', מאין ימצאו חיים? ואיך המה מאמינים בגאולה העתידה? ...
והנה רבי יהושע, היודע סוד הקיום של ישראל השיבו בקצרה ואמר לו: 'מלוז של שדרה' - רוצה לומר: שעוד יש בישראל ניצוץ אחד קטן, שאינו כלה לעולם, ואי אפשר לשום מלך ואנוש להכחידו מהם. והניצוץ הזה יש בו כוח טמיר, עזוז ואדיר לקיים ישראל לבל יאבדו בגלותם ועוניים ומרודם.
ועוד גנוז בתוכו כוח גדול ונורא, להיות בעתיד לשלהבת נפלאה, לאור גדול המאיר לישראל ולעולם כולו. והניצוץ הזה הוא תורת ישראל, שהיא האבר היסודי, הלוז של שדרה של הגוף, של האומה.
והניצוץ הזה, הלוז הזה של התורה אינו כלה לעולם, וגם אם יאספו כל עמי תבל ללחום כנגדו, בם יפולו ויכלו, ועליו לא יוכלו.
מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמודים י"ג- ט"ו. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה'- לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924)
כאשר הייתי צעיר, ואני יושב ולומד עם כל התלמידים בבית הספר, גמרתי בדעתי שכל דבר שהיה נראה לי בו שום חידוש או פלפול, אני כותבו על הנייר כדי שיהיה לי לחוק וזיכרון. וכשהייתי לומד אצל רבי ומורי החכם רבי צמח כהן, איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח תנצב"ה, כשהיה אומר לי איזה דבר חידוש, והיה מצווה לי ואומר: שתכתוב אותו על הלוח כדי שיהיה זכור ושמור על לוח לבך, ואמרתי לו שכך הוא מנהג שלי מזמן קטנותי, ואני כותב דבר חידוש שאני מבין מעצמי או שאני שומע מאחרים.
והיה מזהירני על עניין זה ואומר לי שתהיה נוהג מנהג זה בהווה, שזה העניין טוב הוא לאדם, ובכל שעה ושעה היה מזהירני על עניין זה, וכשהנהגתי עצמי במנהג הזה, נמצאו אצלי קונטרסים הרבה.
קרני רא"ם מתוך ההקדמה דף כ"ז, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו' - אפשר לפרש במה שכתב הרב 'דברים אחדים' (מרן החיד"א), זיכרונו לברכה, דף קנ"ג: שצריך כל אחד לטרוח בלימודו לחדש חידושים בפרדס מה שקיבלה נשמתו בסיני, ועל ידי שאדם טורח בכל יכולתו אז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו. וזה שנאמר: 'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - לחדש כפי מה שקיבלה נשמתו, לזה אמר: 'בכל לב ידרשוהו' - דהיינו שיהיה טורח בכל חלקי פרד"ס בכל ליבו, ואז אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא.
קרית ארבע, בני שילשים עמ' ס"א, בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
'ויחן שם ישראל נגד ההר - רש"י: כאיש אחד בלב אחד' - החניה נגד ההר היא שאיחדה אותם כי שם עומדים לקבל התורה. ולכן השפיעה עליהם לישר העקמימות שבהם, והסירה כל המחיצות המבדילות בין כל יהודי לחברו, אם זה מקנאה או גאווה או כבוד. מפני שהתורה לא מרשה לשום מידה מאלו להיות בלבם, ולכן היו כולם באהבה ובידידות.
ולא רק עד שחנו נגד ההר, אלא כבר מנסיעתם מרפידים להר סיני כבר נתפשטו כל העקמומיות ונתיישבו בליבותיהם, וזה הכשיר אותם לקבלת התורה, כי בלי איחוד הלבבות אי אפשר לקבל התורה משום שפירוד בא ממידות רעות, ואיתם אי אפשר ללמוד תורה. ונמצא שהאיחוד הגיע להם על ידי הרצון לקבלת התורה, וקבלת התורה הגיעה להם על ידי האיחוד, שזהו התנאי לקבלת התורה.
ליצחק ריח, פרשת יתרו, עמ' פב. המביא לבית הדפוס אליהו חזן, ירושלים תשנ"ג (1993).
התורה בחיצוניותה זה נראה דבר קשה מאד להסתגל לפקודותיה הרבים והמעונפים אך לפי הנסתר, אחר שהאדם יפקח את עיניו ויחדור לתוך תוכה ישכיל לדעת כי כל 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'. וכמו שכתוב: 'טעמו וראו כי טוב ה' - שבניגוד לחומריות, האדם המתאווה לדברים גופניים לפני שישיג אותם, ומיד כשטועם אותם, הוא כבר בוחל בהם. מה שאין כן בדרכי התורה, כל עוד שלא טעם את טעמם, אין לו לאדם שום תשוקה בהם כלל, ורק אחר שיטעם אז יראה כי טוב ה'.
ליצחק ריח, דרוש לחג שבועות, עמ' קנב. המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993).
'אדם שמכניסים אותו לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה' ...
פירוש: 'קבעת עתים לתורה' - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, ש'אם אין דרך ארץ אין תורה' - הוצרך לקבוע עתים לתורה, דבר קצוב, שלא ימשך כל היום כולו לדרך ארץ.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' מ"ז, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
נראה לי לפרש על פי מה שכתב באדרא רבא קדישא על הפסוק: 'לא ידעתי דבר' - שהדיבור הוא בהכרזה, ואם כן זהו: 'ודברת בם, ולא בתפילה', שהתפילה צריך בלחש, אבל התורה צריכה הרמת קול שכתוב: 'כי חיים הם למוצאיהם' - ודרשו: אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאהם בפה.
ודברי התוספתא דחוקים, ש'ודברת בם' לא מוסבים על קריאת שמע לחוד, אלא גם דברי תורה.
ועל פסוק זה פירשתי מפסוק: 'אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה'. על פי מה שכתבו המפרשים מאמירת רבנינו זיכרונם ברכה: כל המגביה קולו בתפילה הרי זה מקטני אמנה, ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: 'גדולה צעקה' ותירצו שיש חילוק בין 'עת צרה' ל'עת רווחה' - שבצרה צריך צעקה וזהו: 'ויצעקו אל ה' בצר להם', וזהו: 'ואני תפילתי לך ה' עת רצון' - רוצה לומר: לך לבדך. ...
ומשה רבינו, עליו השלום, לא חשבה זו צרה, וזהו: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' והקדוש ברוך הוא אמר לו, שלא חשבתה זו צרה, אפילו 'תוסף דבר' - בצעקה, איני שומע לך.
אם כן יש לפרש: 'ודברת בם, ולא בתפילה' - שאם תורתו אומנותו, פטור מן התפילה, כמו ששנינו במסכת שבת, שמפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפילה.
חלב חיטים, מסכת יומא דף י"ט ע"ב, דף ח' עמ' א'-ב', דפוס ציון וזאן, תוניס תרנ"ו (1896)
'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס, ויהי מורא שמיים עליכם.' - הכוונה היא ממה שאמרו בזוהר בפרשת בראשית: מי שעוסק בתורה לשמה, עושה שמים חדשים, אבל מי שעוסק בה שלא לשמה, עושה רקיע שוא, ואין להם קיום כלל. וזהו: 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס' – דהיינו: שלא לשמה, 'ויהי מורא שמים עליכם' - על אותם שמים שאתם עושים, תהיו יראים שלא יחזור לתוהו ובוהו, שזה רקיע שוא הוא.
ספר בני יצחק, פרקי אבות, דף נט ע"ב – דף ס ע"א. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
'דרכיה דרכי נעם' - אפשר לרמוז הפסוק על מה שאמר הרב 'אם הילד' (רבי אברהם בן רבי לוי קונקי) על פסוק 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'.
ודקדק הרב: היה לו לומר - לשון יחיד, ולמה אמר 'דרכיה' לשון רבים? ... הנמלה אוכלת בשנה חיטה אחת וחצי, וכל יום ויום בימי הקיץ אוספת חיטים ואינה נמנעת והולכת וכך כל יום ויום. ואתה בן אדם, על ידי השתדלות תוכל ללמוד. וזהו 'לך אל נמלה עצל ראה דרכיה' - לשון רבים, ועל ידי זה 'וחכם' - תלמוד התורה. עד כאן דבריו. וזהו 'דרכיה' - של תורה; 'דרכי נעם' - ראשי תיבות נמלה עם מזונה
צלח רכב, משלי, ג, עמ' תע"ג-תע"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ע (2010)
וכשהולך לבית המדרש, ישתדל לקנות מנכסיו ספר אחד מספרי מוסר או דברי הגדה כל אחד לפי ערכו, ובזה מקיים מצוות עשה של 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' כמו שכתבו הפוסקים, זיכרונם לברכה, שבזמן הזה יותר טוב לקנות חומשים וגמרות ואגדות וספרי מוסר מלקנות ספר תורה.
ונראה לי שבזמן הזה כל אדם יכול לקיים מצווה זו. אם הוא תלמיד חכם בוודאי שמקיים מצווה זו במה שקונה גמרות או פסוקים או מפרשים. ואם אינו תלמיד חכם מצווה שיקנה איזה ספרי מוסר וייתנם לחכם הדורש ולומד ברבים, שיקרא בו הוא או תלמידיו. או יקנה איזה חומש או ארבעה ועשרים, ויתננו לאיזה יתום שיקרא בו. או יקנה איזה גמרות או פוסק או מפרש וייתנם לאיזה תלמיד חכם. וזהו היותר טוב מלקנות ספר תורה. ואם אין ידו משגת לפחות יתקן איזה ספר שהוא קרוע.
וכן אם כבר קנה ספר הגדה או ספרי מוסר ורוצה לקנות ספר תורה יותר טוב שיתקן ויעשה הגהה בספרי תורה הישנים המונחים בארון, שלא יקראו בספר תורה מוטעה מלקנות ספר תורה חדש.
אורחות יושר, עמ' רמ"ד, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
'מזקנים אתבונן כי פקודיך נצרתי' - ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל שזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מתטרפת עליהם, לא כן זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם שנאמר: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שצריך אדם להשתדל בתורה, כדי שכשיהיה זקן תהיה דעתו מיושבת עליו.
והוא שאמר דוד המלך עליו השלום: 'מזקנים אתבונן' - דהיינו: עד שיהיו זקנים, ויהיה ניכר בהם שהם תלמידי חכמים, שתהיה דעתם מיושבת עליהם.
וכן אמר הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך', ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עד מאה פעמים' - ובוודאי לנערים, אינו צריך להוכיח מפני שהם עדיין נערים, ולזקני עמי הארצות, דעתם מתטרפת עליהם, ואינו יכול להוכיח אותם עד מאה פעמים, אלא וודאי 'את עמיתך' - זה תלמיד חכם, שכל זמן שהוא מזקין דעתו מיושבת עליו, ויכול להוכיחו עד מאה פעמים.
וכן אמר התנא: מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם הרשע? - וקשה. היה צריך לומר: מה בין אברהם אבינו לבלעם הרשע? - אלא וודאי היה ידוע להם שאברהם מן החכמים, שדעתם מיושבת עליהם, ובלעם מזקני עם הארץ, שדעתן מתטרפת עליהם, ובא התנא לשאול על תלמידיהם, שעדין לא ניכר בהם רושם הזקנה, ויבוא על נכון.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 34, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'רב הונא בשם רב אחא: מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגע בתורה שהוא מתמלא עליו רחמים? תלמוד לומר: 'בני אם חכם לבך - ישמח לבי גם אני'.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין לי אלא לב אביו בשר ודם. מנין שאפילו הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו רחמים בשעה שיגע בתורה? תלמוד לומר: 'ישמח לבי גם אני'.
כבר ידוע שאינו דומה הלומד תורה וגם עוסק בגמילות חסדים ללומד תורה בלבד, כמפורש במקומות הרבה לרבותינו זכרונם לברכה, והיא גוף מה שאמר רב הונא: 'מניין אתה אומר שמי שיש לו בן יגע בתורה' - פרוש: בתורה לחוד ואין עמה גמילות חסדים, מניין לנו 'שהוא מתמלא עליו רחמים'? - כיוון שאינו משובח כל כך. לזה הביא הפסוק: 'בני אם חכם לבך' - שמשמע שאף שלא נתת חשקך כי אם בתורה, שהיא עסק התורה לבד, ולא בגמילות חסדים, 'ישמח לבי'.
ובא רבי שמעון ואמר: 'אין לי אלא לב אביו בשר ודם', אבל אביו שבשמים עולה על דעתך שאינו שמח בזה, משום שאמר בפרק קמא בעבודה זרה דף י"ז: 'שהעוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו א-לוה' - פירוש: להגן עליו. ומזה הטעם אמר רבי חנינא בן תרדיון כשנתפס למינות, שאינו ניצול משום שלא עסק בגמילות חסדים. ורבי אלעזר בן פרטא, שעסק בשתיהן, ניצול, כמו שיעויין שם.
זכות אבות, פרק ו, עמ' קסו, ליוורנו תקפ"א (1821)
כל אחד מישראל קיבל חלקו מסיני, והרי הוא - בתוך התורה הקדושה, אשר היא 'ארוכה מארץ ורחבה מיני ים', ולא יוכל לידע האדם, זה חלקו - היכן הוא נתון, ו'איה מקום כבודו'? - אם בפשט, אם ברמז, אם בדרש, אם בסוד.
והבן כסיל אומר: למה לי לטרוח? - מאחר שזה חלקי, ואין אדם יורד לתוך אומנותו של חברו, ובוודאי כי בלי טורח ובלי יגיעה, מגלים לי רזי תורה, וכבודי במקומי מונח, עד שיבוא מאליו ומעצמו.
והוא לא ידע, כי אף על פי שהיא חלקו שקיבלה מסיני, מכל מקום, איננו בא אליו, כי אם אחר יגיעה רבה, כמו שהבאנו לעיל, מצאתי ולא יגעתי- אל תאמין. ואם כן, אדם אחר המחפש בתורה, חיפוש אחר חיפוש, יבוא ויטול חלקו הראוי לו.
מתוק לנפש, ע"מ רי"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים , תש"ס (2000)
ואל יאמר אדם: אין לי עוד מעתה לעסוק במשא ומתן, ולא בשום מלאכה, כי אם אשים כל מעשיי, דיבורי ומחשבתי בתורה, למען אוציא את כל חלקי נשמתי על דבר קדושה.
לא כן הוא, כי אי אפשר זה בלא זה. אם אין קמח אין תורה, וכלל הוא ביד האדם, בכל דרכיך דעהו, וזה גם כן נחשב לצורך קדושה, ולא תרפה ממלאכתו המוטלת עליו לפרנס את עצמו ובני ביתו.
כמו שנאמר בגמרא: 'שלושה צריכים חיזוק - תורה, תפילה ודרך ארץ' - שגם העסק צריך האדם לשים עין שכלו והשגחתו עליו ולא ילך בעצלתיים, יכתוב כל דבר קטון וגדול בפנקס, לא ירבה בסחורה ממין אחד, לא ירבה למכור בהקפה ולא יעסוק בכל הקרן, ימהר למכור וימתין מלקנות.
ספר דבר בעתו - דרוש ג' להספד על הרב יעקב צאלח מנצור ז"ל, עמ' 244, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
'ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה'. זכור בפה ואל תשכח בלב לרמוז, שמה שזוכר בפה, יום לשנה, למה שעשה עמלק לישראל צריך שיכוון בלב - שהעיקר להחזיק בתורת ה' יומם ולילה תמיד, ולא תשכח מליבו דבר זה בכל עת ובכל רגע, שאם, חם ושלום, יתרפו מן התורה מיד ויבוא עמלק. וזה רמזתי: 'בנשאו את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד' - כלומר משפט שציוותה התורה את בני ישראל לא תשכח בלב לפני ה' תמיד עוסק בתורה.
דרכי הי"ם, דרוש ז' לשבת זכור דף קל"ד עמ' א', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
'כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם' - שאין תוכו כברו דומה למה שאמרו שצריך שיהא נמשל לכלי זכוכית, שמראה מה יש בתוכו כאילו הוא ברו, רוצה לומר כמו שמראה כברו כך התלמיד חכם צריך שילמד תורתו לאחרים ולא יצפין אותה בלבו לזה יקרא תלמיד חכם.
ליקוטים מפרדס, חלק ב', עמ' תט"ז, שיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'ישראל' - ר"ת: יש שישים ריבוא אופנים לתורה, וכל אחד מהם יש לו אחיזה בפן אחד שיש לתורה.
ליקוטי פרדס, חלק ב', עמ' תט"ו, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
אנו לומדים שבשאר החכמות, האחרונים עולים בחכמתם על הראשונים בהרבה, ואילו בחכמת התורה ההפך, מה שיש לנו מדברי ראשונים, אין אנו יכולים להוסיף עליהם כמו שאר החכמות, כי התורה רוחנית וצריך לה סייעתא דשמייא, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'.
לכן הראשונים שהיו הורגים את עצמם על התורה, היתה איתם סייעתא דשמיא, ועל כן יכלו לחדש בתורה. אבל אנו, ובמיוחד היום שנדיר לראות אדם שבידו ספר של תורה, ובמקום עיתון כזה ואחר, ואין אומר דברי תורה, ואין לומד אותה, והיא כמעט ונשכחה, לולא הבטחתו יתברך כי לא תשכח, ואם היא לא נשכחה - זו הוכחה נצחה שהתורה מהשמיים.
ליקוטי אהרון - דרשות, דרוש א', עמוד 34. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
כל יום ללמוד מעט בספרי מוסר - חוק ולא יעבור, וכל המרבה בלימוד המוסר הרי זה משובח.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 156,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
ראיתי לקצת המתחכמים בלא חכמה, מצפצפים ומהגים על דבריהם לאמור שהם יוצאים מגדר הפשט. אשר לדעתם לא המדרש הוא העיקר אלא הפשט הפשוט. וביותר הם מזניחים האגדות הזרות הרחוקות יותר מפשט המקראות ואותם השליכו אחרי גוום. וכמו זר נחשבו בעיניהם. ...
כי הם בסכלותם יגבילו דברי התורה רק לכוונה אחת, הגלויה והערומה, מבלי לבוש החכמה הנעלמה, הלוטה והמסתתרת במלות הקצרים בכמותם, ורחבים מני ים באיכותם. ועל ישעם וחפצם להסתפק רק בפשט הנגלה והנראה לעין בהשקפה ראשונה. ולא כן היתה קבלת חז"ל מקבלי התורה. אשר בכל עסקיהם ותהלוכותיהם עשו המדרש עיקר, ולא הלכו בנתיבי הפשט זולת לעתים רחוקים יען כי בדרך זו שבחרו להם, נגה אור התורה ביפעת הוד והדרת קודש.
תורה וחיים, אמונת חכמים, עמ' 54-53, דפוס דף-חן, ירושלים, תשל"ב (1972)
'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב' - שהכוונה היא 'מי האיש חפץ' באריכות 'ימים' - שלא ילך בחצי ימיו, וגם 'לראות טוב' - שאין טוב אלא תורה, שלא ישכח תלמודו. לזה אמר: 'נצור לשונך מרע' - רוצה לומר: מלשון הרע. ...
'יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא' - שהתורה היא תרופה ללשון, אני אמרתי שזוהי כוונת שלמה בחכמתו בסימן י"ב: 'יש בוטה כמדקרות חרב' - דהיינו לשון הרע, ותרופתו היא 'לשון חכמים' - זו תורה. חכמת אדם היא ארוכה ומרפא. וכמו שאמר עוד בסימן ל"א: 'פיה פתחה בחכמה' - שהוא מדבר על התורה, והיינו: כשאדם פותח פיו בתורה ובחכמה אז תלמדנו, ועוד 'תורת חסד על לשונה' - שלא ידבר לשון הרע, שכיוון שהולך צדקות ומגיד מישרים.
ספר ישועת ישראל, דרוש ו', דף יא' ע"ב. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז (1856).
יטעו הקטנים וישגו הנערים בחושבם שאביהם ומוריהם עושים להם רעה גדולה, לכופם תחת משא העמל ויגיעה ולימוד התורה, בהיותם אוהבים הבטלנות כתינוק הבורח מן הספר וכפרא למוד מדבר, כמו שכתוב: 'ועיר פרא אדם יולד'. אבל בסוף מוסיפים אהבה במלמדם להועיל, ומדריכם בדרך ילכו.
שפת אמת, סימן ס"ב, דרוש ראשון לפרשת קדושים, דף ע"א עמ' ב', דפוס משה ישועה, ליוורנו, תקנ"ז (1797)
'שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעיינותיך חוצה, ברחובות פלגי מים, יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך, יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך' - שידוע שחייב אדם ללמוד בתורה בכל הדברים, דהיינו: פשט רמז דרוש והלכות סוד, ועל זה מזהיר שלמה המלך, עליו השלום, לקח שילמד על זה הדרך שבתחילה ילמוד פשטי התורה דהיינו: 'שתה מים מבורך' - ואין מים אלא תורה, ובור יאמר על מים מכונסים ועומדים במקום אחד - וכעין זה פשטי התורה שהם עומדים בפני הכול, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול, וזהו שבתחילה ילמוד פשטי התורה שהם מכונסים ועומדים.
ואחר כך 'ונוזלים מתוך בארך' - שבאר יאמר על מים הנובעים, דהיינו: שילמוד הלכות כגון דיני ממונות ואיסור והיתר ודרוש ורמז, שכל אלו הם נובעים מן התורה, 'ואז יפוצו מעיינותיך החוצה' – דהיינו: יבין דבר מתוך דבר, וידמה דבר לדבר, וילמד אותם לאחרים דהיינו: שיפוצו אלו הדברים, שהם ממה שיוצא מן המעיין שלו חוצה.
'ברחובות פלגי מים' - שהם הדרושים והרמזים שהם רחבים מני ים ששבעים פנים לתורה, כמו הים שמתפשט לכמה נחלים וכמה פלגי מים וכולם יהיו ברחובות לאחרים, ואחר למד כל זה דהיינו מקרא ומשנה והלכות, עד שיהי בסוג מבין דבר מתוך דבר ומדמה דבר לדבר, אז 'יהיו לך לבדך ואין לזרים איתך' - דהיינו שילמוד בחוכמת האמת שהיא ביחיד, וכמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שאין דורשים במעשה מרכבה אלא ביחיד, וחכם ומבין מדעתו'. ואומרו 'ואין לזרים איתך' - דהיינו שגם שלמד בחוכמת האמת לא יתעסק בה לאחרים, דהיינו בקבלה מעשית שהיא לזרים, ואם עושה כן אזי 'יהי מקורך ברוך' - דהיינו השכל שהוא מקורו של האדם יהי ברוך ולא יטרף דעתו.
חזון ישעיה, עמ' ק"נ, קמ"ט, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם -
כי לא מכל רב, אדם זוכה ללמוד, אלא מחכם שהוא משורש נשמתו, והחכם הוא מקבל כל חלקי התורה של תלמידיו, ומשפיע לכל אחד חלקו. נמצא שפסוקים אלו, הם המדברים בדברים הנצרכים למלמד תורה לרבים, ואל ימנע מהם דבר מחשש שתמעט חכמתו על ידי זה, חס ושלום, שכבר כתבנו שאדרבא בזה מתחכם יותר כי הוא מקבל שפע כל תלמידיו וחכמתם, וחלקם אשר קיבלו מסיני, ונעשה צינור לקבל ההשפעה ולהשפיעה על ידו.
לרמוז לזה אמר: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות יאירו שבעת הנרות' - והיינו מטעם כי נר האמצעי הוא צינור המקבל ההשפעה ממנורה של מעלה ומשפיע לששת הקנים. ובכן, בדין ממנו היה מתחיל ובה היה מסיים. להורות, כי שקול משה כנגד כל ישראל כי כל נשמותיהם כלולים בו והם זוכים ללמוד תורה מפיו כיוון שהוא שורש נשמתם כנודע.
פני יוסף, פרשת בהעלותך, דף קנ"ב ע"א, איזמיר, תר"מ (1880)
אם צריך המחזיק להיות לומד כל היום ולא יתעסק בשום עסק חול?
ובנידון כאן: שלא נתן זמן, רק שיהא מחזיק בלימוד התורה, לזכותו ולנחת רוח נשמתו, אז ודאי יצא ידי חובתו באיזה ימים שלמד בשבוע, ומה גם שיהא לימודו בישוב הדעת, כשהוא מתעסק באיזה עסק, וימצא סיפוקו בריווח, שאם לא כן, אין הקומץ משביע את הארי, ויחנו בחסרות ממה שצריך, ותהיה דעתו מטורפת בלימודו.
משפט כתוב עמ' קע"ה, הוצאת 'מכון הרב מצליח', בני ברק, תש"מ (1980)
נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר. ...ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ.
ועיני ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח.
שלמי ציבור, עמוד י"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ח (1998)
תלמיד חכם שמילא כרסו בתורה עד גיל עשרים וחמש, יש לו לעמוד בהיכלי החכמות הטבעיות. ידע זה יסייע לו גם במדעי היהדות. אני שמהר הקודש ירושלים חוצבתי, וגדלוני אבותי ורבותי הקדושים על התורה ועל העבודה ועל החכמה התלמודית, עם כל זה לא מנעתי עצמי מלהיטפל באיזה ידיעות ופרפראות לחכמה, בשעה שלא יום ולא לילה. ובפרט מיום שדרכתי אלו המדינות, נטיתי בכל לבי לירד חדרי בטני העניינים האירופים, בכל כחי, עד מקום שיכולתי מגעת.
יוסף פאור, הרב ישראל משה חזן - האיש ומשנתו, עמוד ס"ו, דפוס המערב, ירושלים, 1977
'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' - הקשו המפרשים למה דווקא צריך שיהא הלימוד לשמה, שהרי על כל פנים הוא לומד, ותירצו כשהלימוד יהיה לשמה אז יתמיד ללמוד בכל עת, לא כן אם הוא להתגדל ולהתייהר, חס וחלילה, שאינו לומד אלא אם ימצא בני אדם לפניו, אז הוא לומד כדי להתגדל.
וזהו: 'ולא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה' - שתתמיד ללמוד ולא תפסיק, ואם כך מוכרח שתלמד לשמה, ותרוויח על יד זה: 'למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו' - ככל דווקא, אפילו אין יכולת בידך לקיימם, נחשב כאילו אתה מקיים אותם, ועוד תרוויח 'כי אז תצליח את דרכיך' - ותזכה לעושר וכבוד.
בנימין צעיר, עמ' ז, תל אביב תשל"ח (1978)
'עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה' - אפשר לפרש על מי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה בורא שמיים חדשים, והנה המחדש חידושים בתורה נחשב כלבוש לתורה, שעושה לה פירוש חדש כמו שמלה חדשה וחלק של חכמים וזה שאמר הכתוב: 'עוטה אור כשלמה' - שמעטף התורה הנקראת אור, ככתוב: 'כי נר מצווה ותורה אור' - אז 'נוטה שמיים כיריעה'.
בנימין צעיר, עמ' ט תל אביב תשל"ח (1978)
הנוהגים ללמוד ליל חג השבועות הסדר הנתקן בתיקונים, שנעשו לקרות בלילה הזה, מה טוב חלקם - אם כוח בהם לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות, להתפלל למחר, בלי מתנמנם או כמעט נרדם, בקריאת שמע וזמירות ותפילה וקריאת ספר תורה, ביום מתן תורתנו. ...
ולדעתי, מי שלא יוכל לעמוד על עצמו בלי שינה, וכל שכן מי שמבלה הזמן בשיחה בטלה ותענוגים - טוב לו ללמוד מעט לזכר - ולישון, כדי שלא יתבטל מקריאת שמע ותפילה - שהם מצוות התורה, בשביל מנהג ותיקין, שנתחדש אצל כל בעל בית, ואינו נעשה כתקנו.
כף ונקי, עמוד 96, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
'אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה' - דווקא בזמנו, בזמן קדמון, כאשר היו בזמנם היה בהם יראה פנימית, אבל בזמן הזה כאשר נתמעט כבוד התורה, והיו כל המין האנושי חופשי ומשוחרר. ... עד נתוועדו עם בחורי חמד, ונמנו וגמרו, שביום כיפור יעשו עגלות מלאים מכל טוב מאכל, אשר יערב להם. ... זה בה מחסרון התורה, אשר 'מכבדיה הזילוה כי ראו ערוותה', 'עיניים להם ולא יראו' עיקר התורה וכוונתה, ואם יפסוק עליהם, שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד, ודאי ופשוט שתשתכח תורה מישראל. ... ואם לא שחושש אני, הייתי יכול לומר, ואני אעיד בגודלי, שאם היה הוא כאן, בזה הדור, היה הוא בעצמו כותב על פי דעת זו, ומחלק ברבים לכל בני ישראל, תורה שבכתב פרשיות פרשיות ומשווה להם כתורה ... אלא אני הפחות שבערכים, מדברים שאין להם שיעור, להיותי נערך עם גדולים, חס ושלום, לדבר כנגד מלכים ולא אבוש.
כגן רווה, עמ' 193, דף ק"ל עמ' א', מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה'. קול - זה קול תורה. תלמדו בה בשמחה. אל תשעו אל דברי השקר, והם ש'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך.' שהרי אמר התנא במסכת אבות: 'לפי הצער השכר'. וה' יתן שכר גם על השמחה.
'קול חתן וקול כלה'. קול ה' יתברך על הר סיני בהתקשרו אל עמו ישראל. 'ככלה תעדה כליה', ונתן לנו התורה הקדושה. ונתקשר עמה בקשר אמיץ. לא יחליף האל ולא ימיר אותנו בזולתנו. ואין אדם יכול לשער גודל אהבת ה' לנו ולזרענו. ואהבתנו אליו בעזרת ה'.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד י"ט (מבוא), ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
כל מלמדי תינוקות, שבכל עיר ועיר, כשמלמדים התינוקות פרשת השבוע, צריכים לבאר להם הביאור של כל מצווה ומצווה, הכתובה באותה פרשה, כמו שמבוארת בש"ס ובפוסקים ובמדרשים ובזוהר הקדוש, ובפרט כל המצוות שהם עיקר ושורש לכל המצוות, שהם תלויים בלב, וגם כן כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ובפרט כל המצוות העיקריות הכתובות בפרשת קדושים, שהם עיקר ושורש לכל המצוות, וגם כן יבאר להם פשטן של דברים הכתובים בכל אותה הפרשה, והוא עיקר סדר הלימוד של לימוד הפרשה.
ולא כמו שראיתי, שנוהגים בזמננו, בכל עיר ועיר של תוניס כולה, ואפילו בעיר ג'רבה, שהיא ידועה ומפורסמת בתלמוד תורה, שהיא המובחרת מכל הערים שבכל תוניס כולה, בלימוד התלמוד היא כך, אבל בלימוד הפרשה כשמלמדים התינוקות מלמדים אותם בשרח דווקא, כמצליף בלי הבנת פשטן של דברים, ואין התלמיד מבין שום דבר מה הוא אומר, ומקבל השרח של רבו כמצליף, בלי שום הבנת פשטן של דברים כלל ועיקר. לימוד הפרשה אינו תלוי בשרח כזה, אלא עיקר הלימוד של הפרשה הוא, כשילמד אותם הפרשה בתפסיר, ויבאר להם כל אותה הפרשה בהבנת פשטן של דברים, ובפרט שיבאר להם היטב כל מצוות הכתובים באותה פרשה, ובפרט כל המצוות הנוהגות בזמן הזה ... וגם כן יבאר להם כל המוסרים, היוצאים מאותו ענין של אותה פרשה. זה הוא עיקר הלימוד של הפרשה.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' נ"ג ב,, נהריה, תשמ"ב (1982)
הדעת העליונה נגוזה בבריאה, ומתגלה בהדרגה, ולכל דור בעיותיו ומשאלותיו, ונדמה לאדם שהתורה אינה עוד המקור להדרכה חס ושלום. אלא היא קניין ראשית הבריאה, הנקראת דרך, מה דרך זו משתנה בנופה ובהכשרתה להליכה, ובכל מה שאתה צועד הלאה, מתחדשות לפניך תשומות לב, מטעמי זהירות וזריזות. אבל כל זה מתגלה לפניך הודות לאור, והאור הוא עצם אחד פשוט, שעל ידו אתה מגלה כל מה שלפניך, הן בחילוקי מקומות, הן בחילוקי זמנים, והן בבירה עצמה, אותו אור פשוט מימי בראשית עד היום. כך התורה היא אור, ובעדה, בכל המקומות, בכל הזמנים, ובכל הבריאה, תאיר לך, ותגלה לך פתרונות אל השאלות החדשות. ומבלעדה - רק חושך ועיוורון. כעין מה שאמר שלמה: 'דרך רשעים כאפלה, לא ידעו במה יכשלו'.
לכך אמר: 'ויותר מהמה' - אל תצמצם ותגביל דברי חכמים, יותר ממה שנכתב ונלמד, יש לך גם אתה לגלות מדבריהם, לעזרתך ולעזרת רעיך. תשובה לבעיות חדשות אין צורך במה שהוא אחר, רק הזדרז וחפש במקורותינו, ותמצא תוספות לחיים החדשים לפי דעתך. כי אי אפשר לכתוב הכל, חכמים הסתפקו בתמציות וקיצורים, הכוללים אורות עצומים, לרוצים לחכום ולהתיישר.

ברית הלוי, קהלת י"ב, עמ' ר"ג-ר"ד, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
'לב חכם ישכיל פיהו ועל-שפתיו יוסיף לֶקַח. צוף-דבש אִמְרֵי-נֹעַם מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לעצם'. -
כי כבר ימצא חכם מופלג בכל מיני החכמות והתבונות, וגם יובטח בעצמו להודיע ולהשכיל בפיו את כל שומעיו עומק עיונו וחוכמתו ... הנה ראוי לו ש'על שפתיו' - כשיבוא להעלותו על שפתיו לפרסמו, 'יוסיף לקח' - אחד על הסייגים ועל המלבושים אשר ילביש החוכמה בתחילה, כדי שאחר כך תמתיק בלב שומעיה, ולא יגעילוה וידיחוה בשתי ידיים.
והמשיל עניין זה בצוף דבש, והיא שהדבורים העושים הדבש בתחילה הן עושות כעין שעווה חקוק בתוכו כאגן, ואחר כך ממלאים אותו אגן השעווה העשוי כעין הדבש. אם כן צוף - יאמר על השעווה, והוא זה שצף על הדבש בתמורה מלאה והדבש - הוא מילוי השעווה.
אם כן אמר: שיסדר דבריו באופן סדר עשיית הדבש הדבורים, והוא בתחילת הצוף ואחר כך הדבש. כן הוא יעשה הקף ולבוש אל החכמה, כעניין מורגש - ימתק ויבינוהו כל שומעיו, ואחר כך ימלאם דבש והוא עצמות החוכמה המתוקה כי בזה תהיה החוכמה ההיא מתוק לנפש בְּשִׂכְלם ידינוה. ואף נעדרי החוכמה והדעה, וגם שיהיה מרפא גדול לעצם, כי האדם אשר יקשיב ולא יבין, נתקל גופו ונמעכו כל עצמותיו כמבואר מעצמו, ואמנם בזה יתרפא העצם, ואדרבה - יחלץ, כי ישמע כל דבריו על בוריים.
עליית קיר קטנה, פרשת תרומה, דף צ"ו עמ' ב', הוצאת כץ, ברוקלין, תשנ"ב (1992)
'עור ובשר תלבישני, ובעצמות וגידים תסוככני' - בא מלאך ומלמדו, 'וכל טוב אדוניו בידו', ולא יגה סביב אשו, נר דלוק על ראשו, וישימו צניף טהור על ראשו, בסוד א-לוה עלי אהלו. לקח טוב נותנים לו - אין טוב אלא תורה, ערוכה בכל, ושמורה מקדמי ארץ מראש. ומשביעים אותו, יום הולדת אותו, יישר אומרים לעושהו, טובה תוכחת מגולה, רחם רחמתיים לראש, ויאמרו לו ויורוהו, כאשר ידבר איש אל רעהו: תהי צדיק אל תהי רשע, כל תישא עוון ופשע ומורא, שהם לו יעלה על ראש, כל ימי שניו עד זקוניו, באמונתו יחיה, אזור מותניו צדק יהיה, כי נזר א-להיו על ראש.
ספר ויזרע יצחק, דרוש תפילין, עמוד פז-פח, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
'בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר.' -
ששלמה המלך ידע שהרבה אנשים נמנעים מלהוציא חידושי תורה לאור עולם, שלא יפלו בפי בני עוולה, הן הן ליצני הדור העומדים על הבקורים מטילי מום בקדשים, מוציאים לעז על המחברים באמרם: "מה היה לבן קיש - מי שקשה לו יומו, נעשה חובר חבר?" עם "הנך מחזרי על הפתחים לשלול שלל ולבוז בוז" או "רמות רוח היא שאוחזת בזה האיש לעשות לו שם כשם הגדולים", ו"מה היה העולם חסר מבלעדי ספרו, ואיזה תועלת הביא ספרו לעולם?"
וכיוצא בזאת מאלה הדברים אשר אין להם שיעור, כי בכל דור ודור נמצאים מעדת קרח עוזבי התורה, ונכספה גם כלתה נפשם לקעקע את הבירה, שונאים את החכמים, רוצים לאכלם בכל פה ובכל הזדמנות מטילים בהם דופי וכל דיבה רעה. ועל זאת בא המלך החכם מכל אדם ואמר שאל תשגיח על הבליהם, ולא תפחד מהם ומהמונם.
ויאמר מאיר, הקדמת המחבר, עמוד 3. הוצאת כוללות רמב"ה הספרדים, טבריה, תשס"ה (2005).
החכמה היא רוח חיוני מתוסף באדם, לא כמו שחשב הידיד, שהחכמה - העדר הכסילות. אלא, וכמאמר אליהוא באיוב: 'אמרתי ימים ידברו, ורב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם'. ובמלכים א אמר ה' לשלמה: 'הנה נתתי לך לב חכם ונבון'. גם אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ארבעים יום קודם יצירת הולד אומרים טיפה זאת מה יהיה עליה, חכם או טיפש'. מכל זה נשמע שהחכם יש לו איזה כח עדיף בזכות שכלו.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 57, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
'וידבר את כל דברי השירה הזאת, באוזני העם, הוא והושע בן נון' - וצריך עיון למה כאן, חזר יהושע, עליו השלום, ונקרא הושע כבתחילה?
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא, כי הרב משפיע מחכמתו, אשר חנן אותו השם יתברך -לתלמידו. והחכמה רמוזה באות יו"ד, כידוע ליודעי ח"ן.
ובשעה זו, שיהושע דולה ומשקה מכאן והלאה, בצורה עצמאית, נוטל רבו ממנו את שפע חכמתו שלו, ויהושע יושפע ישירות מ'החונן לאדם דעת'.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, ספר דברים, פרשת וזאת הברכה, עמ' 116, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
"אמור מעט ועשה הרבה ... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - לרמוז מדת הענווה, שלא תתגאה במה שלמדת הרבה, אלא תקטין עצמך לומר שכל מה שלמדתי עוד לא למדתי אפילו טיפה מן הים, מחכמת התורה. ...
ולא כמידת איזה אנשים אשר בראותם שיש להם חכמה יתירה על חבריהם, אז יתגאה לבם ואינם חושבים שום אדם בפניהם, ואינם מתרצים אפילו לדבר עם שאר בני אדם, יען שחושבים שאין כמותם בכל הארץ - שזה ודאי טעות גדול בידם. שהרי אמרו זיכרונם לברכה: 'כי דברי תורה נמשלו למים - מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, כן דברי תורה אינם מתקיימים אלא במי שנפשו שפלה עליו'.
וזהו שנאמר: 'אמור מעט ועשה הרבה', רוצה לומר: אפילו שעשית הרבה, כלומר שלמדת תורה ועשית מצוות הרבה, אפילו זה ייחשב בעיניך לדבר מועט כדי שלא תתגאה על חברך. וזהו שסיים: 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - אפילו מי שהוא פחות ממך.
ספר בית מאיר, חידושי מסכת אבות, עמ' קמ"ב, הוצאת משפחת הרב יונה, מגדל העמק, תשמ"ז (1986)
'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם' - אפשר לפרש כי יש הפרש גדול בין אדם הלומד מן הרבה חכמים, לאחד שלומד רק מחכם אחד. כי על ידי שילמד מהרבה חכמים, על ידי זה הוא לומד כמה וכמה חוכמות, לא כן מי שלומד רק אצל חכם אחד, שאינו יכול ללמוד רק החוכמה שיודע אותו חכם דווקא. וזה תלוי בטבע האדם, שאם הוא עניו ומרכין ראשו לפני כל חכם ללמוד ממנו כמו שנאמר בשלמה המלך, עליו השלום, 'ויחכם מכל אדם' - אפילו מן השוטים היה לומד מהם חוכמה, יכול להחזיק מעמד ולהמשיך בלימודו, ויראה עתיד מזהיר בלימוד, לא כן מי שהוא גאוותן ומעריך עצמו, אז יקשה עליו ללמוד מכל אדם ועל ידי זה תהיה חוכמתו מוגבלת וכמובן.
מאור עיניים, עמ' פ"ח, דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971)
ונראה לי שאברהם אבינו ישב בבית נח ושם בנו, ללמוד דרכי ה' בסתר עד שמת נח. ואז התחיל אברהם למאוס באלילים, והתחיל לדרוש ברבים אחדות הבורא יתברך. ובטח בבוראו, והיה קורא בגלוי לכל ההמון: עבדו את ה' כי מגן הוא לכל החוסים בו, ואל ישיא אתכם נמרוד בדבריו הכוזבים. ונשמעו דבריו לנמרוד וחבשו בבית האסורים. ... ולמה זכה אברהם שיקרא ראש לכל המאמינים, והלא היו לפניו שם ועבר, כאומרם, זיכרונם לברכה, שם ועבר היה להם בית מדרש, מלמדים בו מוסר ה' בסתר מפחד נמרוד. לא כן אברהם שהיה דורש ברבים - רוצה לומר: בגילוי אחדות הבורא בלי לפחד מן המלך. ומפני אמונה שלימה שהייתה בליבו לבוראו. עשה לו נס אור כשדים והצילו ממנו.
מי מנחות, עמ' ל"ב-ל"ג, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
על האיש הישראלי מוטלת חובה קדושה, ללמוד גם בארבע ועשרים ספרים של המקרא, ולא יהיה כאותם חכמים שבזמנינו, אשר מבלים כל ימיהם רק בלימוד הגמרא והפוסקים, בפלפולים ותירוצים, ואינם מתעסקים גם במקרא, כי לא זו הדרך ולו זו העיר, ולא כן היה מנהגם של רבותינו ואבותינו הקדושים זכותם תגן עלינו, אמן.
פאר מלכות, עמ' נ"ה, הוצאת המחבר, רעננה, תשנ"ז (1997)
'אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה.' - וידוע שהתורה היא באר מים חיים והשירה הזו מתפרשת על התורה, וזה רמז: 'עלי באר' - להעלות ניצוצי התורה, וזה צריך ב' תנאים והם: 'ענו לה.' 'ענו' - אותיות 'ענו' - שיהיה הלומד תורה עניו, 'לה' - שילמוד לשמה.
עונג לשבת, חלק א', עמ' רסד, מונטאז לוחות דיגיטליים והדפסה "לאור" בע"מ, תשס"ט (2010)
'ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.' - בו תרמוז מה שאמרנו: שכל המלמד את בן עם הארץ תורה, כשהקב"ה גוזר גזרה מבטלה בשבילו.
'יוסף' - הוא לשון אסיפה, וידוע הוא שזה דרכו של המלמד, שהוא מאסף את התלמידים הביתה כי ללמדם. ומעתה זהו מה שרמזתי:
'ויוסף' - כלומר לפי שהמלמד הוא מאסף את התלמידים ללמדם תורה, 'הוא השליט על הארץ' - לבטל הגזרות הרעות, והיינו דווקא 'הוא המשביר לכל עם הארץ' - קרא בה: 'המסביר' בסמ"ך, שהוא לשון שמסבר לו סברה, שכשהוא מסביר לכל עם הארץ תורה 'הוא' - הקב"ה מבטל הגזרות רעות בשבילו.
שנות ימין, דרוש ז' לשבת הלבשה, דף פ' עמ' א', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855)
'רבי יונתן אומר: כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני'. - נראה לעניות דעתי לפרש: 'כל המקיים את התורה מעוני' - דהיינו: הגם שהוא עני לחשוב מחשבות, לעשות אופנים מהיכן יבוא טרף לביתו, ודעתו בל עמו, עם כל זה חוזר על לימודו כמה פעמים, ועשה אופנים שלא ישכחנו וישר תלמודו בידו. וזהו: 'כל המקיים את התורה מעוני' - שעושה לה קיום והעמדה, שתישאר תורתו בקרבו ולא ישכחנה. איש כזה, 'סופו לקיימה מעושר' - שיהיה עשיר ויהיה דעתו מיושבת עליו ויתקיים תלמודו בידו.
אורח חיים, פרקי אבות ד, דף עו עמ' א-ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'את משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם' - כיון שיעשו המשפטים וישמרו החוקים, ודאי כי הם הולכים בהם, ואם כן 'ללכת בהם' - כתיב יתיר.
'ללכת בהם' - ולחזר אחריהם ולעשות אותם בתמידות, ולא די בלימוד אלא צריך מעשה.
טעם אחר: 'ללכת בהם' - כלומר אפילו בהליכתו יהא חושב עליהם, ויאמר מתי תבוא מצוה זו לידי ואעשנה, ובזה נחשב עליו, בכל יום ויום, שעושה רצון יוצרו במחשבה, בדיבור ובמעשה.
טעמי המקרא, ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק י"ח, פסוק ד', עמ' קפט-קצ, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
מאחר שמצינו, שבעת וזמן מתן תורה נתחלקה התורה לכל ישראל, כמו שאמרו במדרש על פסוק: 'ונוות בית תחלק שלל' - אם כן, היה ראוי שבלא עמל ובלא יגיעה, יכיר וידע כל אחד ואחד מישראל מה שקבלה נשמתו בסיני, תכף ומיד בבואו לזה העולם.
אם כן, איככה נוכל וראינו מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'יגעת ומצאת תאמין'? ומה שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'אם תבקשנה ככסף, וכמטמונים תחפשנה - אז תבין יראת ה'?
ותירץ מהר"ם אלשיך זכרונו לברכה: שבשעת מתן תורה לא היו כי אם הנשמות דווקא, ולכן בבוא האדם לזה העולם, החומר מונע ומעכב את הצורה, מלהוציא לאור תעלומה, כי אם על ידי יגיעה בבתי כנסיות ובתי מדרשות, שעל ידי זה יותש החומר המעכב וממילא בא שיזכה לידע מה שקבלה נשמתו.
כתם פז, דרוש למתן תורה, עמ' י"ז, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
'קדושים תהיו כי קדוש אני' - פרשה זו נאמרה ב'הקהל' - זאת אומרת: שלא תשב סגור בבית ארבע אמות שלך, ותהיה קדוש. כי פה אומר: שצריך להתקדש ברבים - יחד עם הציבור ובתוך הציבור. שלא תגיד 'שלום עליך נפשי', והציבור? מה אכפת לי.
אהבת חיים, פרשת קדושים, עמוד 110, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
והכלל העולה הוא שכל מה שהאדם מטיב מעשיו ומיישר אורחותיו יותר, מגלים לו רזי תורה אבל בזה השני פנים הפרש גדול: יש כי מי שהוא מצב נפש רוח נשמה במצב פשטים או רמזים או גימטריות וכבר השיגה ידו כפי ערך נשמתו - זה הוא הנה שלימותו אבל מי שנשמתו עליונה, ויכול להשיג אורות עליונים אבל ע"י מעשיו, אשר לא טובים, גרם לעצמו הזק, אשר לא יכול להשיג כי אם פשטים או רמזים זה עתיד ליתן דין ולהיענש על זה בפרטות. ועל סיבה זו צריך האדם להתפלל תדיר להא-ל יתברך שייעזרהו ויסייעהו לחזור בתשובה שלימה כדי שיזכה להוציא לאור כל הלקי תורתו.
ויש אשר יכתוב ויחדש, וימצא כל הכתוב לחיים ראשונים ואחרונים ויתמלא זעם וכעס על אשר לריק יגע, חס ושלום, ושוב יתרשל מלכתוב אבל אין האמת אתו, ואלו ידע אדרבא מן המעלה, אשר לאיש אשר אלה לו, לא היה פסיק חובה מפיו, והיינו הטעם כי אפשר שבאותה שעה, שאמר אלה הדברים, היתה מעוברת בו נשמת אותו צדיק, שיכוון לדעתו.
לקט שכחה - חלק ראשון, הקדמת המחבר, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916)
עמלי תורה אשר המה עומדים להאיר לנו כשמש בצהריים המאירה, כי הם חיינו ואורך ימינו, לעולם שכולו טוב, ימות המשיח שתגלה ותראה מלכותו מלכות עולמים גאולה שלימה.
בזכות התורה והצדקה והתשובה וכתר שם טוב - עולה על גביהן מידת הענווה, וכמו שנאמר 'וענווים ירשו ארץ, ויתענגו על רוב שלום'
שימחת כהן ב', עמ' י"ז, דפוס עזריאל, ירושלים, תרפ"ו (1926)
'ויעתק משם, ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ' - נראה לעניות דעתי אם אפשר עם מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: כשהוולד במעי אמו היה קוראת את התורה כולה, וגם כן נר דלוק על ראשו שנאמר: 'בהלו נרו עלי ראשי'. ואותו הנר היא הנשמה, שנאמר: 'נר ה' נשמת אדם', והיא שמאירה לו ורואה מסוף העולם ועד סופו. וכשהגיע קצו לצאת ממעי אמו הוא מצטער על התורה שמא תישכח ממנו ויחטיא אותו יצר הרע, וכשהוא רוצה לצאת, הקדוש ברוך הוא נוטל הנשמה מעליו ומיד נופל לארץ, וכשנפל לארץ בא יצר הרע וסוטר אותו על פיו והוא צועק וי – תקע, ובוכה על התורה שנשתכחה ממנו בכל יום ויום עד שגדל.
וכשהוא קורא בתורה בכל יום ויום הקדוש ברוך הוא עוזרו עליה, ויצר הרע בורח מעליו, ומתיש כוחו ואינו עושה עמו מלחמה, כמו שאמרו: 'בראתי יצר ברע בראתי לו תורה תבלין', והוא מתחילה ובראשונה מתחיל מאלף עד תיו, והוא מוסיף וקורא ומטריח עצמו עליה. וכשהשטן בורח ואינו עושה עמו מלחמה באותה שעה דעתו צלולה וקורא בתורה ועושה מצוות ומעשים טובים, ומוסיף בעבודתו יתברך שמו, וקורא אותה 'רחובות' - שמרחבת לו הדעת, וגם כן יש לו שכר הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, והוא מודה לקדוש ברוך הוא על יציאתו ממעי אמו, שהרי מעיקרא שהיה במעי אמו אפילו קרא את התורה כולה לא יש לו שום שכר, אבל עכשיו יש לו שכר הרבה בעולם הזה ובעולם הבא, וגם כן יש לו מעלה אחר מעלה כמו 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה' דהיינו: מדריגה בתר מדריגה.
שפת אמת, תולדות, עמ' כג, הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשנ"א (1991)
על ידי החידושים שמחדשים תלמידי החכמים בתורה, בונים שמים חדשים ונעשים שותפים עם הקב"ה במעשה בראשית, ובכן נחוץ מאד לבעל תשובה לחדש חידושים בתורה כדי שעל ידי זה נעשה שותף לקב"ה ומתקבלת תשובתו. ובלא זה, נהיה ה' יתברך מלך, ומקובל לנו: 'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול', ואין תשובתו מתקבלת. ...
ובזה אפשר לפרש כוונת מאמר חז"ל בגמרא: 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקי גמורים יכולים לעמוד' - כי בעלי תשובה מן הסתם, הם עושים כל כוחם לחדש חידושים בתורה, להיות בסוג שותף, וכנזכר, ועל ידי זה נבראים שמים חדשים, ושם הם עומדים לעולם הבא, להשתעשע במה שנברא על ידם. מה שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם באותן שמים חדשים.
יקר הערך, עמ' ל' א, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
'אל תגע להעשיר מבינתך חדל'. - דהיינו: אם ראית עשיר אחד, שמתפאר ואומר: כי 'בשרירות לבי אלך' - שאני פטור מהחזקת ידי לומדי תורה, מאחר שאני בעצמי לומד תורה. וגם פטור אני משאר המצוות - כי 'תלמוד תורה כנגד כולם'.
וזהו: 'תגע' - תורה, גמילות חסדים, עבודה. שאין לו להעשיר כל שלושתן יחד, אלא לומד בתורה דווקא. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: 'מבינתך חדל' - לא כן הבנת כוונת התנא באומרו: 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. אלא, צריך המלבוש העליון של משי, שיכסה את 'כולם' - דהיינו: תחתיו יהיה לבוש שלם מהמידות הטובות הנזכרים כאמור.
אשביע לחם, עמוד ו'. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
נחלקו במסכת קידושין סוף פרק א', אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונענו כולם: 'שתלמוד גדול שמביא לידי מעשה' עיין שם. הרי שכיוון שהתלמוד מביא ליד מעשה, יהיה ערכו גדול מהמעשה עצמו. וכן להיפך במעשה העבירות, כיוון שההרהור מביא לידי מעשה העבירה, יהיה קשה מעבירה עצמה.
גדולת מרדכי, כרך א', דף קנה', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ו (1976)
על ידי לימוד המוסר, מתעורר מחדש, יען שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'שיצרו של האדם מתחדש עליו בכל יום, ואילולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, לא יוכל לו', עיין שם. והיינו, שאילולא שמתחדש עליו בסברות שונות ועצות שונות, לא יוכל לו. שכיוון שמאתמול לא הסכים לדבריו, אם יחזור לדבריו הראשונים איך יסכים לו? ולכן תמיד מחדש לו סברות חדשות. ולכן כנגד זה עשה הקדוש ברוך הוא שדברי התורה ודברי המוסר הם כחדשים נגד התחדשות שמתחדש היצר הרע.
ואולי לזה כיוונו רבותינו זיכרונם לברכה ואמרו: 'לעולם יהיו בעיניך כחדשים', ותלמוד בהם, ותחזור ותלמד, ואל תאמר: כבר למדתי את זה ואין צורך. וגם כן תמיד תבוא לדרשה ואל תאמר: מה שאומר הדרשן כבר אני יודע אותו וכבר שמעתי אותו, אלא יהיו בעיניך כחדשים.
גדולת מרדכי, כרך א', דף קסא', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ו (1976)
אפשר גם על פי מה שאמר ה'פעמוני זהב' זכרונו לברכה: הטעם שניתנה התורה על ידי משה, ולא ע"י זולתו - משום שמשה רבינו, עליו השלום, חשוב כאילו הוא בנה של בתיה, שהיא גידלתו בביתה, והיא הייתה הגורמת בחייו, והיה לו - כאילו ילדתו. ואם ניתנה התורה על ידי אחד מבני ישראל זולתו, היו בני שבטו של אותו, שניתנה על ידו, אומרים - אנו זכינו בתורה יותר משאר השבטים עיין שם.
וזה שאמר 'תורה ציווה לנו משה' דווקא, ולא זולתו משאר בני ישראל, והטעם כדי שתהיה 'מורשה לקהילת יעקב' - בשווה, ולא יגבה לב אחד על חברו, לומר - אני זכיתי בה יותר.
דברי מרדכי קט"ו עמ' ב' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
בלומדו מן החכם, אפילו דבר אחד - יקרא תלמידו, והוא נקרא 'תלמיד חכם', רצה לומר - 'תלמיד של חכם'. ועוד, כי גם המשמש את רבו, יקרא בצד מה - 'תלמיד חכם', כי כמו שהתלמיד משמש את רבו, כן זה ישמשנו. ועוד, כי אם לומד דברי מוסר, ויודע איזה חידוש אחד, נקרא 'תלמיד חכם'.
ויכוח נעים בתוך מליץ נעים דף א עמ' ב , ירושלים תרפ"ז (1927)
עיקר שלמות ישראל היא אם יהיו שלמים בתורה. ולכן כמה וכמה צריך האדם לכתת רגליו לבית המדרש, והלוואי ואלי יזכה להשיג חלקו, השייך לשורש נשמתו, ואז היא באמת שלימותו האמיתית.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף י"ח, עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
אמרו זיכרונם לברכה שאותיות התורה היו כתובות למעלה קודם שנברא העולם במילואן, והאלף הייתה כתובה אף, וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים באף, והטיל למד בתוך ונעשה אלף, ובביטול תורה מסתלק למד ונשאר אף. ...בן תורה אתה - שאתה מכוון לשמה, כתוב אלף בלוח וראה שעיקרו אף, ואני הטלתי למד לקיום העולם, ואין זה אלא כשלומד לשמה.
מקור החיים עמ' 123, מכסיקו, תשי"ג (1953)
'אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד.' – האיילה הזו שחביבה על בעלה, וגם הכל אוהבים אותה. והיינו - שאהבת התורה היא כנגד הכל, ואף-על-פי שאינך אוהב שום דבר זולתה, אפילו הכי, הכל אוהבים אותך, שהתורה מחבבת אותך בעיני הכל. וזהו: 'ויעלת חן' - שמעלת חן על לומדיה.
גם בעסק התורה אתה מוצא כל מיני תענוג ועריבות, וזהו: 'דדיה ירווך בכל עת' - שתמיד יונק ממנה דבש וחלב וכמו שכתוב: 'דבש וחלב תחת לשונך'. ...
העוסק בתורה מתקדשת הנפש ומתעדן הבשר, שש ושמח, נכון לבו, בטוח בה', סמוך לבו בל יירא, והשם יתברך נותן חנו בעיני כל רואיו, וחוט של חסד משוך עליו כמו שכתבו חז"ל על פסוק: 'יומם יצווה ה' חסדו, ובלילה שירו עמי, תפילה לאל חיי'.
גדולת מרדכי, עמ' רכ"ז, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
'מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. מזקנים אתבונן כי פיקודיך נצרתי'. -
הלימוד עם התלמידים גורם לרב שישקיף על העיון היטב, ויבוא לידי פלפול עצום לכוון לאמיתות העניין, וגם כן על ידי זה הרב תמיד שפתותיו רוחשות, ולא עת לחשות, ואינו מסיח דעתו מלימודו, ותלמודו גם כן שגור בפיו וזאת הסגולה מצויה בלימוד עם התלמידים. ...
וזאת אמר: 'מה אהבתי תורתך' - והאהבה היא 'כל היום היא שיחתי' - ואין לי היסח דעת ממנה, ומי גרם לי זה? - 'מכל מלמדי השכלתי' - הם התלמידים שלמדתי עמהם ומלימודם הגעתי לבחינת ההשכלה, וזהו כוונת השכלתי שהיא מדרגה עליונה מתבונה, ולזה מרוב ההשכלה שגרם לי לימודי עם התלמידים 'כל היום' - בכל מקום אשר תדרוך רגלי 'היא שיחתי' - ואין לי היסח ממנה.
לא כן עם הרבנים כי אם 'מזקנים אתבונן' - לא היה לי מהם כי אם התבוננות דבר מה.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, עמ' 293-292, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
ואם יש לו תלמידים ולומד עמהם, צריך ללמוד עמהם בנחת, מלה במלה, כל אחר כפי ערכו והשגתו. ויראה להם פנים צהובות, ולא יקפיד עליהם להתכעס על חוסר דעתם וקוצר הבנתם, כי לא כל הדעות שוות. ואף על פי שנראה לו, כפי הראוי שהיה להם להבין ב-ב' וג' פעמים, אפשר שלא השיגו דעתם לכך מפני קושי הענין, או מפני הבנת שיכלם באותה שעה, שאין כל השעות שוות. אלא ידבר להם בנחת בדברי רצוי ופיוס בראשונה, עד שידע בוודאי שהעיכוב בא ממיעוט השתדלותם ומתוך שאין משימים לב על העניין ומסיחים דעתם למקום אחר ... ואם שואלים ממנו דבר של קושי, יתרץ להם בסבר פנים יפות, וייטב בעיניו על שאלתם ויחדדם בעניינים כדי שישאלו ויפתחו ליבם בתורה. ואם מעכב בידם מלשאול, ואפילו יהיה דבר שאין בו טעם, פעם אחרת יתקשה בעיניהם דבר של טעם וימנעו עצמם מלשאול, ויישאר בידם הדין או ההלכה בספק בלי טעם מספיק, וידעו כצפצופי עופות.
סדר היום, עמ' ס"א-ס"ב, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה זה נביאים וכתובים' - מדבר על כללות כל ישראל שיש הלומד התורה לשמה, ויש שלומד מקרא ואינו לומד משנה, ויש משנה ולא גמרא, ויש שלומד גמרא ולא סודות התורה, ומעולה מכולם מי שטורח לידע סודות התורה על אמיתתם כמו שידע א-להותו יתברך ויעבוד עבודתו עיקרית, והעיקר הוא הכל יהיה לשם שמים לעשות רצון הבורא יתברך, כי זה כל האדם. וזהו שאמר: 'חביבין ישראל' - הם כללות כל ישראל שניתן להם כלי חמדה.
אמנם חיבה יתרה נודעת להם לאותם העוסקים בסודות התורה לשמה, כי זהו עיקר כל העולמות העליונים והתחתונים. וזהו שנאמר: 'חיבה יתרה נודעת להם' - שניתן להם כלי חמדה, שבו נברא העולם, שעיקר בריאת האדם היתה בסודות התורה, ועיקר קיומן על ידי סודות התורה, כי הקיום מעין סודות ומעין הבריאה. לכן חיבה יתירה נודעת להם לאותם המקיימים העולם.
ירים משה, דרוש ח', עמ' קכא-קכג. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
'רבי ישמעאל אומר: הלומד תורה על מנת ללמד - מספיקים בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות - מספיקים בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות' - החכם השלם אשר הגיע למדרגת שלמות הלימוד ראוי שיהיה תכליתו בלימודו אחר השגת החוכמה לשני דברים, כי זולתם יהיה לימודו שווא ותפל, האחד: שיהיה תמיד כוונתו במה שלומד ומשתלם יום יום, כדי ללמדו לאחרים, שיפוצו מעיינותיו החוצה, וזה אומרו: 'הלומד על מנת ללמד', והשני: שיהיה תכליתו מעשה המצוות, שהעסק בתורה הוא לידע טעמי המצוות, אשר מצד ריבוי הידיעה, תגדל האהבה אליו יתברך, לעבוד עבודתו לשמור מצוותיו ולדבקה בו.
פרקי משה, עמ' 286, מכון הכתב, ירושלים תשנ"ה (1995)
'מעיין גנים באר מים חיים' - שיש בה חכמים וידועים, המשלימים אל העם להישירם ולהדריכם אל השלמות, והנה כללות העם הם הנמשלים אל הגן בכללו, עם כל האילנות הנטועות בו עושי פירות, והחכמים והיודעים אשר בהם הם נמשלים אל המעיין ואל הבאר, והנה הדרושים ברבים והמישרים את העם בפרסום, הם הנמשלים אל המעיין אשר יפוצו מימיו החוצה, ונהנים ממנו כל הבאים לשתות בלתי טורח ויגיעה. והחכמים המעמיקים לדעת סתרי התורה ללמוד, המשילם לבאר מים עמוקה, שאינם מושגים המים ההם בלתי יגיעה ועמל, וצריך להכנות, כמו הדלי והחבל להעלות המים מן הבאר, ועל כן אמר שיש בה 'מעין גנים' - להשקות את ההמון כולו, ו'באר מים חיים נוזלים מן לבנון' - שהוא מקום מבושם מאוד, לרמוז על סודות התורה - להשקות את היודעים ומבינים סודות התורה.
'ידי משה' על שיר השירים, הוצאת המכון לחקר שלוניקי, עמ' צ"ה, שנת תש"מ (1980)
יש חשקה נפשו בתורה, ויש בצדקה, ויש בגמילות חסדים, וההיקש ביתר מצוות. וגם בתופסי התורה יהי חילוף: זה חושק בתורה, וזה במשנה, וזה בתלמוד, וזה באגדה, וזה במעשה מרכבה, ומה נשתנו זה מזה? - אך הנה ידוע מרבותינו זיכרונם לברכה: כי כל הנפשות, אשר התעתדו לבוא בעולם עד סוף כל הדורות, שם במעמד הר סיני היו, ושם נמצאו. וכל נפש ונפש מישראל, יש לה אחיזה בתורה זה בבחינת חלק מצווה זו, וזה בזולת, וההיקש בכל השאר. וכל אחת מהנה, בחלק שאחזה בו, הוא תיקונה, ואושרה לקנות בו חיי העולם הבא. ... וכוונת התנא לומר: אל יקשה לאיש השגת העולם הבא, כי הנה ידמה לעיר שסביבותיה דרכים רבים, אין מספר, ובכל אחד ילך איש עדיה, כן בכל דבר שיאחז צדיק הוא דרכו ללכת לעולם הבא, כל אחד בבחינת חלק נפשו, ומאליו הוא חושק בעולם הזה, בצריך אל המתייחס אליה, כי הוא חלקו לבוא אל העולם הבא.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' ט"ו-ט"ז, הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
כמה גדולה מעלת מלמדי תינוקות, שזהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ומלמדו לעולם הבא'. ...ואפשר זהו כוונת הכתוב במשלי: 'מפרי פי איש ישבע טוב וגמול ידיו ישיב לו'. - שהכתוב מדבר על המלמד תינוקות.
וזהו: 'מפרי פי איש' - רוצה לומר: הפירות שהוציא מן התורה - שהם התלמידים, והמלמדים לתורה שהם פירות: 'ישבע טוב' - שזוכה לכמה טובות שבע ושאנן. וזה מלבד 'גמול ידיו' - רוצה לומר: מלבד שכרו של התורה שלמד, שהיא 'גמול ידיו' - שישלם לו שכרו מושלם, עוד יש לו שכר טוב מפירותיו - מה שלימד לאחרים, וישבע טוב מפירותיו.
המילואים למשה, עמ' קס"ב א, ג'רבה תרצ"ב (1932)
'ומלאך בא ומלמדו תורה, וכיוון שבא לצאת לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל מה שלמד' - המאמר הנורא הזה נרגשתי בו שתים: אחת למה המלאך בא ויושב עם התינוק, במקום הצר ההוא במעי אמו כדי ללמדו, ולמה כל החרדה הזאת? ... ולהיכן הולך טורח המלאך הראשון, אשר טרח וישב מקום לחץ כל ירחי לידה עד שלמדו, ואחר-כך בשעה מועטת חלף הטורח ההוא והלך לו?
ולקושיה ראשונה נראה לי לתרץ, שהשם, יתברך שמו, עושה חסד גדול בזה לאדם שמתחילת הרכבת גופו, מלבישו באור התורה הקדושה כדי שיהיה כלי בית קיבול, שיוכל אחר-כך לקבל ולהיכנס באור החכמה והתורה. ... ואף שבצאתו מרחם אמו, שוכח מה שלמד כנזכר לעיל, מכלל מקום, נשארה אותה קדושה בהרכבת גופו ובמוח עצמותיו, ככלי מלא שמן שהורק, שאף על פי שלא נשאר בו שמן הרבה, על כל פנים נשאר בו לחלוחית כידוע, אבל אם לא היה מלמדו בבטן לא היה נכנס בו קדושה כלל. ולא היה יכול לזכות אחר-כך בבחינה ההיא.
בן דוד, ליקוטים על הש"ס עמ' 275-276, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ח (1998)
יש אומרים שאשת חבר דינה כחבר לעניין זה וצריך לקום מפניה, ויש אומרים שאינו חייב מן הדין, אלא ממידת חסידות, ונכון לחוש לסברה ראשונה ולקום, ובשער המצוות מובא כי באשה נאמר 'ויראת מא-להיך - יראה בלב, ואין צריך לה קימה ולא הידור. ודברים אלו הם על אישה זקנה ואשה חכמה, אבל אשת תלמיד חכם, חיוב קימה לגביה, משום כבוד בעלה, שהיא כגופו, ונחשבת כאילו הם קמים בפני בעלה. ודע שאפילו למי שסבור: אשת חבר כחבר לעניין זה, מכל מקום מודה שלא אמרו: אשת זקן כזקן, שכבוד תורה שונה, וזה פשוט וברור.
ליקוטי חמד, חלק שני, הלכות כבוד רבו ותלמידי חכמים, הלכה טו, עמ' 250, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ז (1977)
ישכיר לו מלמד פיקח, שמכיר בסדר הלימוד עם הילדים לפי טבעם, וגם שיהיה מדקדק היטב, כי גירסא דינקותא לא תשתכח, וגם שיהיה נאמן שלא יעשה מלאכת ה' רמיה, וגם שיהיה משגיח על הילדים לשמרם מכל מעשה כיעור ואיסור, וגם ישגיח היטב עליהם בהליכתם לבית הכיסא, וישגיח שלא יתייחדו עמהם בני אדם שאינם מהוגנים, כי הילדים יתפתו בנקל, ולא אמון בהם. ...
ואם אדם רואה שאין המלמד מתנהג כשורה, ולימודו מקולקל, ייקח בנו מידו, ויניחנו אצל מלמד אחר, ולא יהיה לו רחמנות על המלמד בשביל פרנסתו, כי בזה הוא מתאכזר על בנו וגם חוטא לא-להים.
המלמד יזדרז ללמד את הילדים שעה אחת ביום הלכות דרך ארץ ודברי מוסר, חנוך לנער על פי דרכו, ויבאר להם הכתובים בתנ"ך בהרחבה לפי השגתם ודעתם, שלא יהיו הכתובים בפיהם כזמר בעלמא, שאין מבינים מה הם הדברים שיוציאו מפיהם, וכאשר יתרגם להם המקרא בלשון המדינה, יזהר לדקדק בלשון ההוא שיהיה מתוקן המקומות הצריכים תיקון כל דבר לפי עניינו.
ליקוטי חמד, חלק שני, הלכות הנהגת המלמד, הלכות כב-כד, עמ' 252-251, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ז (1977)
'ישקני מנשיקות פיהו' - שתהא מיתתי בנשיקה על ידי הקדוש ברוך הוא. וזהו הטעם: 'כי טובים דודיך מיין' - אלו דברי תורה. וכיוון שאני עוסק בתורה ושכינה שורה עליי, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול לעשות שליח לקבל הפיקדון.
ובזה יובן מה שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: ''חרות על הלוחות - אל תקרי חרות, אלא חרות ממלאך המוות'. ולכאורה קשה: שאיך אפשר שעל ידי התורה ניצול ממלאך המוות?! ואפילו שכתוב: 'אורך ימים בימינה', מכל מקום סוף אדם למות, ומי גבר יחיה לא יראה מוות?! ...
שכיוון שעל ידי עסק התורה שורה עליו שכינה, אם כן הוי התובע והנתבע במקום אחד, ולא יכול הקדוש ברוך הוא לעשות שליח למלאך המוות, ליטול נשמתו של צדיק. ולכן אמרו: 'חרות ממלאך המוות' - כי לא יוכל מלאך המוות ליטול נשמתו, אלא מת בנשיקה ע"י הקדוש ברוך הוא בעצמו.
וזה רמז הכתוב: 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' - רוצה לומר: שאם אתה צדיק ומעשייך טובים, שאז השכינה שורה עלייך, הוי התובע והנתבע במקום אחד, ואז: 'כבוד ה' יאספך' - ולא על ידי שליח.
ישיר משה – פירוש על שיר השירים, עמוד 2. הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"ד (2004)
התורה נקראת אור, וכמו שנאמר: 'ותורה אור', ואפשר לומר בכוונת הכתוב: 'אור זרוע לצדיק' - כי הנה נודע שהעוסק והלומד בתורה כאילו קיים המצוות בפועל.
וכמו שנאמר: 'זאת תורת העולה' - וזהו: 'אור זרוע לצדיק' - דהיינו שהצדיק העוסק בתורה, היא התורה שנקראת אור הוא זרוע, ורצה לומר: דהיינו - כאילו אדם זורע מעט ומלקט הרבה, כמו כן הצדיק העוסק בתורה לא שאינו מקיים מצוות, אלא מצוות תלמוד תורה - אלא הוא חשוב כאילו מקיים כמה וכמה מצוות כהאיש הזורע.
קרא משה בתוך שערי תורה, עמ' כ"א, דפוס דוד עידאן, גרבה, תער"ג (1913)
עתה בעוונותינו כי נתמעטו הלבבות, ואין בידנו ולא שגורה בפינו התורה שבעל פה, כמו שהיו בדורות הראשונים, שבקוראם במקרא היו מפרשים על כל כתוב וכתוב כל פרטי דיניו והלכותיו, לפיכך לא היו צריכים כי אם דווקא לספר תורה. ... וכיוון שכך, ודאי שמצווה בעיני כל אחד להיות בידו ספרי הקודש שנתחברו על פי התורה כמו שהיא: המקרא עם פירוש רש"י, והבקי במשנה, משנה עם הפירושים שנתחברו אליה, ויערוך לפניו ב'שולחן הערוך', וספר 'מנורת המאור', ו'ראשית חוכמה' ו'עין יעקב' ו'מדרש רבות ודומיהן', לפי שמאירים עיני ההמון, ואם ירגילו עצמם בספרים הנזכרים, כפי שהוא מנהג בעלי הבתים היראים את ה' ואוהבים תורתו, יראו וימצאו טעם כעיקר, במה שיאמר להם, מחכמי הזמן, אותם האמיתיים, ואחר כך יוכל כל אחד להיות משכיל לדבר ויועיל לו. וכאשר יברכהו ה' בעושר וכבוד, יוסיף לקנות לו תלמוד ערוך, הרי"ף והרמב"ם והבית יוסף ודומיהם מגדולי רבותינו בעלי ההוראה, אשר באמצעות הספרים הללו יתחבר אל הספרים הבקיאים בהם, ותחשוק נפשו בתורה עד שיבוא למדרגה להיות ביתו 'בית ועד לחכמים', ויקבע מדרש בביתו, כפי יכולתו.
אלה המצוות, עמ' שמ"ח-שמ"ט, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדריגת ההשפעה, שתמשך על ידה. ולא ישווה מי שישכיל לשון המקראות לבד, עם מי שישכיל כוונתם. ולא מי שישכיל הכוונה השטחית שבהם, עם מי שיעמיק בה יותר. ולא מי שהעמיק בה קצת, עם מי שיעמיק בה הרבה. אמנם היה מחסדו יתברך, שבכל חלק מן ההשכלה, תמשך מדריגה מן ההשפעה, עד שכל מי שהשכיל בה, ירוויח מן ההשפעה הגדולה הזאת, מה שנקשר בהשכלה ההיא. ומי שלא הגיע לשום השכלה, אלא להגיון לבד, כבר יהיה אמצעי לו לשיחולק גם לו קצת מן ההשפעה הזאת, ונמצא רובן של ישראל זוכים לה, מי מעט ומי יותר.
דרך ה', חלק ד' פרק שני, עמ' 124, הוצאת פלדהיים, ירושלים, תשנ"ו (1996)
ואשריהם ישראל, שבכל דור ודור, מצויים הרבה בעלי בתים מיראי ה', שכותבים ספר תורה לשמה לעצמם, ומביאים אותם כל אחד ואחד לקהילת קודשו אשר הוא מתפלל שם בפרסום גדול ברוב עם ובשירות ותשבחות, וברוב המקומות ובכלל בעירנו איזמיר, יגן עליה א-לוהים, שבשבת שמביא הספר תורה לבית הכנסת, נהגו גם כן שדורש הרב ומרביץ תורה בקהל עדתו לכבוד הספר תורה. ונראה לומר טעם פשוט כדי לפרסם העניין, ברוב עם הדרת מלך, מעלת המקיים מצוות כתיבת ספר תורה כדי שממנו יראו וכן יעשו, ונמצא שהדורש גם כן גורם לכתוב ספרים הרבה.
'משה עבד', אות ס', דף ק"ה עמ' ב', איזמיר, תרמ"ג (1843)
ואנוכי עבדכם העברי זחלתי וחלתי ואירא, ואיך אעלה אל אביא ותשורה אין להביא, כי קרבו הימים אשר אין בהם חפץ, ואז מה אשיב לשולחי דבר, ויען ליבי קום להיות ממזכי הרבים, ואולי יהיה זה לי למחסה, כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה, עליהם השלום: 'כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו' וכתבתי הספר הזה לזכות את עצמי ולאחרים עמי, אולי בטוב ייזכר שמי
ויבחר משה הקדמה, עמ' 14, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
לימוד התורה אינו דומה לשאר המצוות שיש בהן זמן קבוע או מקום קבוע או תלויים בדבר מה, אלא שהעיסוק בתורה אינו תלוי בדבר או בזמן או במקום, ואפילו שאינו יודע כל כך ללמוד תורה, עם כל זה הוא מחויב ללומדה כפי השגת שכלו וכפי ידיעתו, שאם יודע מקרא יעסוק במקרא, אם יודע גמרא יעסוק בגמרא, אם יודע במשנה יעסוק במשנה. ואם עם הארץ הוא ואינו יודע כלום, חייב ללמוד או לפחות חייב לשמוע מפי תלמיד חכם ושומע הרי הוא כקורא.
תורת משה, כרך ב', בגדי ישע, ויכתוב משה, אסתר, עמ' מ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
הקדוש ברוך הוא נתן את התורה לכל ישראל בשווה, ואין אחד יכול לומר לחברו אני גדול ממך, וזאת המצווה היא שייכת לי ולא לך, כי הקדוש ברוך הוא רצה לזכות את ישראל, ולכן הרבה לכולם תורה ומצוות בשווה. ואף מי שלא למד בילדותו מאיזו סיבה, התחכמה התורה ונתנה תיקון לזה כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' - ולא כתוב ללומדים בה, לומר שכל המחזיק ידי לומדי תורה, יש לו עץ חיים כמו הלומד בעצמו.
דרש משה ב', עמ' קכ"ב-קכ"ג, טבריה, תשל"ד (1974)
בימי ילדותי נשלחתי על ידי אבא ז"ל ללמוד שיעורי תורה בערבים בבית מדרשו של הרב הצדיק רבי רחמים מלמד הכהן זצ"ל, רבה הראשי של העדה הפרסית בירושלים. ...
הרב מלמד זצ"ל נהג להושיבני בשעת הלימוד ליד עששית דולקת של שמן זית. דבר זה גרם לי אי נעימות ולא מצא חן בעיני. התאוננתי על כך בפני אבא, ואמרתי לו שאני חדל ללכת ללמוד תורה, בגלל העששית שאורה עמום. דבר זה נודע לרב מלמד, והוא לקחני בדרכי נועם, כדרכו בקודש, לשיחה אבהית והרגיעני בהסבירו כי הלומד תורה ליד עששית של שמן זית זך, ראוי ומסוגל לעלות בסולם התורה, החכמה ויראת שמיים, באשר שמן הזית מסמל לנו חכמה וטהרה.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 69. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
בכל בניית המשכן, הנזכרים בפרשת תרומה, מצווה התורה בלשון יחיד: 'ועשית', ואילו לגבי ארון הברית כותבת התורה: 'ועשו' - בלשון רבים כמו שכתוב: 'ועשו ארון עצי שיטים'.
והסיבה היא כיון שארון הברית בו מונחים לוחות הברית הראשונים והשניים, והוא רומז לתורה כידוע, ולכן רמז לנו הפסוק: 'ועשו ארון' - בלשון רבים, כולכם תעשו ביחד. הציווי מופנה לכל אחד מישראל.
לכל אחד יש את היכולת והזכות להיות שותף בכתר התורה, שזה לא כמו כתר כהונה ומלכות, הרמוזים בשולחן, שכדי לזכות בהם צריך ירושה. אבל בכתר תורה היכולת לא תלויה בנסיבות חיצוניות יחוס או מעמד וכדומה, אלא הדבר תלוי באדם עצמו בלבד. וזהו המיוחד בלימוד התורה לא חשוב מי אתה ולא חשוב מאיפה אתה ולא מעניין מהו עברך תמיד תוכל להגיע לדרגה גבוהה בלימוד התורה וזה שאמרו כתר תורה מונח ועומד מוכן לכל ישראל כל מי שרוצה ליטול יבוא ויטול.
והאר עיננו בתורתך עמוד 131 בהוצאת כסא רחמים בני ברק שנת תשע"א (2011)
'אסוף את העם ואתנה להם מים' - כשילמדו תורה בחבורה ובאסיפה אז - 'ואתנה להם מים', שיזכו לכתרה של תורה - הדומה למים. וכמו שאמרו 'אין התורה נקנית אלא בחבורה', וזהו ואתנה.
וכשיהיו באסיפה זאת - 'אז ישיר ישראל'. 'אז' דווקא, שבאותה שעה שיהיו באסיפה 'ישיר ישראל את השירה הזאת' היא התורה הנקראת זאת, כמו שנאמר 'וזאת התורה', ונקראת גם שירה כמו שנאמר 'זמירות היו לי חוקיך', ולימודם יהיה עלי באר ונחלי מים, שכמו שנמשך מים נמשכת להם השמועה.
ספר המעלות, עמ' פ"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"ח (2008)
ידיעת ההוראה ופסק ההלכה, דבר הכרחי הוא ונחוץ לכל תלמיד חכם ומעיין בתלמוד, כי אחרי שמלא כרסו בגופי תורה והוא בקי בעיון הש"ס כראוי, ונהירים לו שבילי התלמוד ומפרשיו המפורסמים, זאת חובתו ויעשנה ללמוד דרכי ההוראה ופסק ההלכה לדעת לענות לשואלו דבר ה' מצוותיו וחוקותיו, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כי מה בצע להקדיש כל ימיו ושנותיו אך ורק ללימוד הש"ס ומפרשיו בלבד, ולא יגיע אל התכלית והנרצה, דהיינו לידיעת דרכי ההוראה, לדעת מה האסור ומה המותר החיוב והפיטור והזכאי והחייב הטמא והטהור, וכי יפלא ממנו דבר בין דם לדם ובין דין לדין, אינו יודע איך ראוי להתנהג? ומה לעשות כי מתוך מרחבי ים התלמוד עצמו, בימינו כעת, מן הנמנע לברר פסקי הלכה ודינים ...
והנה לפי חוזק העניין הנ"ל וגודל חיובו כן יש רבים ונכבדים מושכים את ידיהם ממנו, וכל אחד יש לו תירוץ משלו, יש כאלו החושבים כי דברים אלו הם עומדים ברומו של עולם, ונמסרו אך ורק לראשי עם קודש לרבני וגאוני הדור, ולהם לבדם נתנה ארץ החיים לשוטט בכל מקצועות התורה, לשים ביד ההוראה דרך, ובמימיו העזים נתיבה, אבל הנכון הוא דבר זה הוא חובת כל האדם אשר כוח בו, לעמוד בהיכל המלך מלכו של עולם, אף שיש רבים וגדולים ממנו, כי מצוות תורתנו הקדושה נמסרו ונתנו לכל איש מישראל קטן כגדול, וכל מי שהשיג המכשירים הדרושים לכך ויודע דרכי המשא והמתן, בעיון הש"ס יפה, עליו לקחת חלק בחוכמה וידיעה זו, לעשות רצון בוראנו אשר ציוונו לעסוק בדברי תורה ועשיית מצוותיה כמצוותיה.
הלכה למשה, מתוך ההקדמה, דפוס סלומון, ירושלים, תשי"ח (1958)
באשר לקהילה שאתה מנהיג, ומכנים אותך בשם רב, ואתה לא רב. דע לך חבר יקר, שאין השם קובע. ויש רב - ואינו עושה מעשה רב, ויש שאינו רב - ועושה מעשה רב. ואולי על זה אמרו חז"ל 'לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה'.
אם אתה מנהיג קהילה על פי התורה והמוסר, אם אתה יודע לענות על שאלותיהם, ומה שאתה לא יודע אתה שואל מי שגדול ממך להדריך אותך, הרי אתה רב בכל מובן המילה, ואף על פי כן השתדל ללמוד השולחן ערוך כדי שלא תבוא חלילה לאסור את המותר ולהתיר את האסור, והשם בוודאי יעזור לך, כי המזכה את הרבים, עוזרים על ידו מן השמיים.
והשיב משה- שו"ת, סימן ד', עמוד 58. הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות' - זהו שאמר 'אל תמנע טוב', דהיינו - אם בא אצלך אדם קטן, לשאול מהגדול ממנו, ענייני התורה, וצריך ללמוד, - צריך להשיבו ולהורות לפניו הדרך, ואל ימנע טוב מבעליו. ואין טוב אלא תורה, שהיא הטוב האמתי והנצחי.
ואם אחז בליבו מידת האכזריות, ואומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה ללמד לאחרים - סופו להיות נשכח תלמודו ממנו, כמו שכתב הכתוב 'מסיר שפה לנאמנים' וכו'.
כי לסוף הקטן יהיה שוקד על לימודו, וה' יהיה בעזרו עד שידריכהו אל האמת, וכמו שמדוקדק מן המקרא 'אל תמנע טוב'.
ולמה, 'מבעליו'? - כי לסוף הקטן נעשה בעליו, שה' יהיה בעזרו, והבא ליטהר מסייעין אותו.
"ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 299, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998).
באותו המעמד היו כל נשמות ישראל עומדים כמו שכתוב בפרשת אתם ניצבים: 'כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום', וכל נשמה קיבלה חלקה מתורה ומצוות, בשביל כך אמרו חכמנו זיכרונם לברכה: חייב כל אדם, אם עלה בדעתו איזה חידוש, צריך לכותבו ואם לא כתבו ונשכח נקרא מוליד וקובר, וכתוב: 'אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין' - דהיינו מי ששומע דברי מוסר מפי חכמים וכותבו שלא ישתכח, סוף שאותו מוסר ידברו בו חכמנו זיכרונם לברכה, ויהיו שפתותיו דובבות, וזהו: 'בקרב חכמים', ומילת 'תלין' - כמו 'נפשו בטוב תלין' שאומרים עליו: זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בשביל שכתבו תמיד יזכיר על טוב.
ספר וישמע משה, הקדמת הרב המחבר. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - לפעמים נמצא ילד חכם ומלומד ויש בו דעת של זקן, ולפעמים נמצא גם כן זקן אבל אין בו כח להטעים את דבריו ולהסבירם, הנה בוודאי מוטב ללמוד מן הילד החכם יותר מללמוד מהזקן. דהיינו שצריך לשמוע את האמת ממי שאמרו, כמו שמובא בספרים הקדושים, אשר לכל אחד ואחד מישראל יש חלק וניצוץ מתורתנו הקדושה כפי ערך הנוגע לשורש נשמתו. ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה מה שחברו מזומן לחדשו. ולכן ישמע האדם דברי תורה אפילו מצעיר לימים אם אמר כהלכה. כי לפעמים ימצא האדם מרגלית באשפה.
אהבת שלום, עמ' 92, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי' - על רזי התורה שאינם נקנים אלא בלקיחה וקבלה איש מפי איש, ולכן לפעמים נפסקים מן האדם. כגון שלא ימצא ממי ללמוד והווי כמו המטר שנפסק.
מה שאין כך פשטי התורה שאינם נפסקים וגם יכול האדם ללמדם מכל אדם ולכן כתב: 'תיזל כטל אמרתי' - הם פשטי התורה.
תורת משה, עמ' צ"ט-ק'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
'אלה תולדות נוח, נוח איש צדיק היה בדורותיו, את הא-להים התהלך נוח' -
נקדים שיש ג' מדרגות בצדיקים בעניין ללמד תורה לאחרים: האחת - צדיק סתם שמלמד תורה רק לבניו. השנייה - שמלמד תורה גם לאחרים וזה נקרא צדיק תמים. השלישית - הגבוה מכולם וזה המוכיח לאחרים ומחזירם למוטב ואינו חס על כבודו ושלוותו ומבזבז ממונו בשביל זה.
וזהו שאמר: 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - זה מדרגה א' הנמוכה שהוא נח בדיבורו ומלמד תורה רק לתולדות שלו, וזהו נקרא צדיק בסתם ולא יותר.
ומדרגה ב' יותר גדולה - זה שמלמד תורה גם לאחרים, שהתלמידים נקראים בניו ותולדות שלו וזה שאמר: 'צדיק תמים היה בדורותיו', שנקרא צדיק תמים על שהוא מלמד תורה גם בדורותיו, לאחרים.
ומדרגה ג' שהיא הכי גבוה - זהו הצדיק שהוא חשוב: 'את האלוהים התהלך נח' - זה שהוא קרוב לה' ביותר שמוציא יקר מזולל, וחס על כבוד המקום יותר מכבודו.
יראת השם, פרשת נח, עמ' 9 הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
פתיחת המאמר, מי דורש בהמון, עתיר פומבי מלא כרימון, יש אוחז דרך כשרה, ככל משפטי התורה, פעמים ימציאו טעמים בדרך סברה. ולפעמים ממדרשי רבותינו אוחזים. ויש איזה חכמות רומזים. חכמת הדקדוק והפשט שניים יסודי ארזים.
ומשפט לשון הקודש זוהי דרך ישרה. לו משפט הבכורה. והיתה לבאר דרכה של תורה. ויש ממציאים, מוסרים נאים, לתת לפתאים, ויש ממשיל משלים. ומליבם יוציאו מילים. דברים נכוחים ומתקבלים, על אוזן שומעת יראת ה' ראשית דעת. משיבת נפש הנפש הנוגעת.
תשובה מאהבה, הלבנון, שנה תשיעית, גיליון 1, מיינץ, 1872 (תרל"ב)
עיר ואם בישראל, אם למסורת ואם למקרא, שמה נודע בשערים המצוינים בהלכה, עיון תלמודי, ש"ס ופוסקים ובעלי התשובות, עיון זך ונקי בשם יקרא לתהילה ולתפארת, 'העיון התוניסאי' - שמו נאה לו, עיון ישר אמת וצדק, ויום יום הגדיים נעשים לתיישים, אורים ותומים להורות את בני ישראל, הדרך ילכו בה ואת המעשה, בעיר ואם בישראל תוניס ובבנותיה, עיר ועיר לגבולותיה סביב. שבכל דור ודור עומדים ארזי הלבנון אדירי התושייה, השמים בים דרך, ובמים עזים נתיבה. יורדי הים ים התלמוד באוניית העיון, תהומותיו ועמקיו וספריהם יעידו לא הניחו פינה וזווית לבאר כל דבר סתום.
שו"ת ישיב משה, הקדמת המחבר. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
אם באו התלמידים הצמאים ללמוד תורה מפי הרב, אל יעלה על דעת למנוע ממנו, כי קללה יחשב לו. אלא אהוב ללמד בהמון - להרבות תלמידים. ואם אתה עושה כן דע לך כי שכרך הרבה מאוד, שיש לך ברכה בתבואה הדומים לגשמי הברכה, הבאים על ידי ה' מן השמיים ...
המשיל תורה למים: מה מים מן השמיים שנאמר 'לקול תתו המון מים' - מן השמיים שהם גשמי ברכה 'ואספת דגנך', כך דברי תורה שנתנו מן השמיים לרמוז שדומה להמון התלמידים.
וכדי שלא יעלה על דעת הרב ליקח שכר לימוד מהתלמידים הצמאים לתורה: 'משם שמיך' ופרוש - 'מה מים חיים חינם לעולם, כך דברי תורה חנם לעולם'. ...
וכדי שלא תאמר שכיוון שהתורה בא לו לאדם, אלא על ידי עמל וטורח, וכמו שנאמר בירושלמי, אם כן מעיקרא - מה לו ללמד תורה לרבים?! שהרי זה דומה לדין באר מים חיים, שמשום שיגע בחפירה נהיים לו כמים של יחיד, ויכול למחות לבני העיר הצמאים אל המים להסתפק מהם.
וככתוב לזה דרשו סמוכים שנאמר: 'מה מים יורדים לעולם, כך דברי תורה יורדים לעולם' דייקא, וכלומר שמה מים יורדים לעולם, ונהיים מים של רבים, ונהנים ממנו כל צמא, כך דברי תורה.
דרש אברהם חלק ב עמ' ק"ה ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, תרי"ב (1852)
'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו'. - מציאת התורה תלוי ביגיעת האדם לטרוח בה ביום ובלילה וכיוצא, ודווקא שיהיה מחודד ומפולפל בתורה, אבל שתהיה תורתו משתמרת בקרבו ואינה משתכחת ממנו - צריך תפילה לה' יתברך, שסייענו שתהיה שמורה בקרבו. וידעו גם כן בחוש הראות שאם העוסק בתורה הוא מחודד ומפולפל ותורה שמורה בקרבו אם עליו עול מלכות, כגון מנודה בלו והלך אז בוודאי על כורחו, שלא בטובתו, יתבלבל ויטרד ותורתו משתכחת ממנו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום: 'כי העושק יהולל חכם'.
מעשה ניסים, כתובים, מזמור ל"ב, דף ל"ח עמ' ב'- דף ל"ט עמ' א, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - הנהנה מיגיע כפו האמור כאן גם הוא ירא שמים, אלא שאינו רוצה להנות מיראת שמים שלו, ולהטיל עצמו על הציבור, שיחזיקוהו ויתמכו בו בגלל מידותיו, לכך הוא מתבטל קמעא מתורתו, ועוסק במלאכתו ועבודתו, ומוצא את מחייתו ומתפרנס מיגיע כפו.
ולהשמיענו בא בעל המאמר שלנו שלא האדם שזה שאינו זז ממקומו ועוסק בתורה ויראת שמים ומטיל עצמו על הבריות שהם יפרנסו אותו, הוא יותר טוב, שנמצא נהנה מיראת שמים שלו.
והמילה נהנה מתייחסת על יגיע כפו וגם על ירא שמים וכאילו היה כתוב: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מהנהנה מיראת שמים.
ליקוטי ניסים, חידושי מסכת ברכות, עמ' שט"ו-שט"ז, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
דוד לא זכה לזה עד שהשפיל עצמו, משום שלא היה לומד לקטנים, שלא היו יודעים כלל ועושה אותם כלי מוכן לקבל מן הגדולים. אלא היה מלמד לגדולים שבלאו הכי כבר היו יודעים ללמוד תורה, אלא שהיה מאיר עיניהם בהלכה להחכימם ביותר. ...
אבל מי שמלמד לקטנים, קודם שידעו צורת המשמעות, בוודאי מעלתו גדולה מכמה טעמים: אם משום שטרחתו מרובה בקטנים יותר מבגדולים, ואם משום שלא יבצר שיהיה לו איזה חסרון כבוד מחמת אומנותו, שלא יחשיבוהו למנותו בשום מינוי כמו דיינות וכיוצא, ולכן הוא זוכה למעלה זו, שמן הסתם גם הוא משפיל את עצמו ולא יחשוב כבודו להניח מלהשתדל עם תינוקות ודרדקי של בית רבן.
דרישה מחיים דף ק"ס, עמ' א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
מה נעשה להדור שאינו עולה יפה?! - ואשר בשם חכם יכונה משים ימים כלילות בגיא צלמוות, צפוני טמוני בחדר לפנים מחדר, כנר בצהריים, ואין האור ניכר.
ולאיש אשר אלה לו, איך יאיר לו מאור השכל?!
ובפרט לאיש כמוני בער, שלא ידע דיבור של רבנן. מכל מקום אמירה נעימה אביא: לא הביישן למד, וללמוד תורה אני צריך, על כן שמתי פני כחלמיש, וה' יעזור לי.
אדמת קדש, אורח חיים, סימן ד', דף ה' עמ' א', דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
כשיעקב אבינו בא להיפרד מן השבטים לפני מותו, הוא מעניק להם סגולה, ברכה מעניינת: 'בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-לוהים כאפרים וכמנשה' - במשך כל ההיסטוריה של עם ישראל, בכל ערב שבת, כשאבא יברך את בנו הוא יאמר: 'ישימך א-לוהים כאפרים ומנשה'. ומעודי לא הבנתי זאת, הרי כל השבטים היו כמלאכים, מדוע איפה בחר יעקב דווקא באפרים ומנשה? ...
יעקב אבינו כל כך התפעל מאפרים ומנשה, השבטים האחרים למדו בישיבות, מנשה ואפרים גדלו במצרים בלי תלמוד תורה, בלי חברה, והקב"ה מעיד שהם כמו השבטים.
נתיבי אור, גלות וגאולה, עמ' רכ"א, רכ"ה, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשע"ג (2013)
יש לדקדק בשינוי הלשון, כי משה אמר ליתרו: 'ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי הא-לוהים ואת תורותיו', ויתרו אמר: 'והזהרת אותם את החוקים ואת התורות, והודעת להם את הדרך'.
וראוי לשים לב ביותר על עיקר החידוש, שחידש יתרו למשה, אשר לכאורה אין אנו רואים בזה מאומה מהחכמה, כי מי לא ידע בכל אלה, כי כבד במשפט על שופט אחד, לשפוט עם כבד כזה? ...
כי הנה הרבנים המורים לעם, יתחלקו לשני חלקים, כי סוג האחד מהם ישיב לשואלו דבר כפי החוק ובלי הסברה, אם בענייני אסור והתר, יאמר לו: אסור או מותר, וכן בזולת השאלות שלא ישיבו להם, כי אם בדרך החוק: חייב או פטור, טמא או טהור, בלי שום טעם.
ויש סוג שני אשר בבוא אחד לפניו באיזו שאלה, ישיב לו תשובה עם על הטעמים והסברות, וילמדוהו הדין בכל פרטיו וענייניו, מה שהוא מן התורה, ומה הן הגזרות שהוסיפו החכמים, וילמד עימהם כסדר הזה, עד שיוכל השואל ההוא לדון בעצמו, ולהורות על העניין הזה, כמו השופט והמורה.
וההפרש בין שני הסוגים הוא כי אם משיב לו בדרך החוק, ואינו מסביר לו טעם הדבר, אזי אם יזדמן להם עניין זה פעם שנית, לא ימנעו מלשאול עוד פעם על הדבר, כי לא ידעו בעצמם משפט הדבר.
'קרבן נתנאל', עמ' רמ"ג, יצא לאור על ידי חכם אליהו חבובה, חיפה, תשכ"ח (1968)
מסרה הובאה להרב בעל הטורים ז"ל: 'וילד זקנים קטן' - כאן, ואחר - 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי' עד כאן. ...
אפשר כפי מה שאמרו חז"ל על פסוק: 'חרב אל הבדים ונואלו' - על התלמידי חכמים שלומדים ועוסקים בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, כי התורה צריכה להיות בחבורה ביחד, וזהו: 'וילד זקנים' - דהיינו בר חכים, מסיבת מה יזכה לחוכמה? על ידי 'וילד לחבורתי' - לשון חבורה ביחד.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' י"ט, דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' – כידוע נוהגים לומר משנה זו לפני קריאת פרקי אבות. ונראה לעניות דעתי הטעם, על פי הידוע כי טבע האדם אינו נוח לשמוע דברי מוסר. ולכן הדרשן צריך להתנהג בחכמה, כגון להשמיע דברים משמחים, או סיפור מעניין כדי למשוך אליו לב המקשיבים לו, ואחר כך יאמר דברי מוסר. ולכן לפני קריאת מסכת אבות, שהוא דברי מוסר, מבשרים על החלק הטוב לעולם הבא שיש לכל ישראל, ואחר כך קוראים דברי המוסר.
יראתך היא, חידושי אבות, עמוד צ'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
איך לקבל חשק ללימוד תורה? על ידי לימוד בעל פה, וכמו שכתוב: 'בהתהלכך תנחה אותך' - שהתורה תלווה אוו תמיד, והוא חי אתה כל הזמן. זה שייך רק כאשר הוא זוכר וחוזר בליבו על מה שלמד. ויש בזה מעלה נוספת, שבתת הכרתו חוזרים אליו הדברים, וכשתהיה לו איזה קושיה - מיד מתחת סף ההכרה מבצבצת התשובה או הפירוש. וזה, רק מפני שהוא יודע הלשון בעל פה, והוא ממשיך לחשוב עליו ברעיוניו. ולכן: 'והקיצות היא תשיחך' - שדברי תורה בעצמם ידברו אליך.
נתן חכמה לשלמה, חידושים על הש"ס, עמ' קג, הוצאת דוד ששון, ירושלים תשמ"ט (1989)
האדם לא נברא אלא לסגל מצוות ומעשים טובים ... וכל מעשיו, ומחשבותיו, וסעיפיו, ועשתונותיו, תמיד יהיו בתורה חוקותיו ותורותיו. ואם מעט יוכל לענג נפשו, ממה שחננו ה' יתברך, מטובותיו ברוב רחמיו וחסדיו, אז טוב לו ואשריו אחריו. וחס ושלום, אין מענישים אותו על המעט תענוג, שהתענג בעולם הזה, כי הותר לו לעשותו, להבראת גופו, שימצא כח לעבודתו וליראתו, וחותם פי שטן ואל יקטרג עליו, בצאתו ובביאתו. כי התענוגים היו לרוב שמחתו, שקיים אחת דתו ומצוותו.
צו לצו, דף י"ז עמוד ב', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
'האזינו השמיים ואדברה' - הם סוד תלמידי חכמים המעמידים העולם בעסק תורתם, 'ותשמע הארץ אמרי פי' - הם סוד העם המחזיקים ידי תלמידי חכמים שלא יתבטלו מעסק התורה.
לזה אמר: 'יערוף כמטר לקחי' - ... והכוונה כמו שאני מוריד המטר בחינם כן אתם תורידו לקחי בחינם, רצה לומר: התורה - שלא תלמדו בשכר דבר קצוב בשביל לימוד התורה, אלא ליתן לו להחזיק בידו בלי קצבה, ותהיה הכוונה בשביל שלא יתבטל מתלמוד התורה ומללמד לאחרים. כי מי יוכל ללמוד תורה וללמד בלי מזון, ולא בא הקדוש ברוך הוא בטרוניה עם בריותיו, ולא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, ואין דעתו של אדם מתיישבת אלא עם צורכו ערוך לפניו, ונרמז בפסוק: 'לכו לחמו בלחמי' - משמע שאין מתקיימת לחם התורה שהיא לנשמה, אלא עם לחם המזון שהוא לגוף.
עץ החיים, עמ' קע"א, הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל' - הקהלה זו למה? ואפשר לומר שהקהלה זו היא לעניין מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הווי שקוד ללמוד תורה', ועניין 'וקנה לך חבר' - שיהיה עסק התורה ועיונה בהקהלה, ולא יעסוק כל אחד ואחד לבדו, שהרי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'חרב אל הבדים ונואלו - חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים, שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה', לפי שאין זו מועיל לא לו, ולא לזולתו. ובפרט בזמננו זה, שנסתם ממנו מעיין החכמה והסברה מעוצם ורוב המאורעות, שבאו עלינו, אלא יהיה לנו עסק התורה בהקהלה, ובפרט אם יהיו עדה קדושה, מקדימה ובאה השכינה, ותהיה בסיועם וסייעתא דשמיא, ואפשר שיתגלה להם מעט אורה, ויוציאו הדבר לאמיתתו ועניינו הראוי.
כסף צרוף, פרשת ויקהל, עמ' צז-צח, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'והוא יושב פתח האהל כחום היום'. - כשהאדם עוסק בתורה ומקיים מצוותיה, מאהבת המקום ולא מיראה, ולא על מנת לקבל פרס, הקדוש ברוך הוא מתנהג עמו כאב. ...
'האהל' - אהלה של תורה. ובפרט אם מקשה קושיות, ומתחמם ומזיע כדי להוציא הדבר לאמיתו, זה הוא: 'כחום היום' - שמחמם עצמו, ועוד, שאין הקדוש ברוך הוא זז ממנו אלא שרוי סביבו, מימינו ומשמאלו, ונגד פניו, ואינו מתרחק ממנו, אלא הוא עומד נכחו ולשומרו מכל נזק.
כסף צרוף, פרשת וירא, עמ' יב-יג, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - 'אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך' לאמור: שכוחך ועוצם חכמתך הועילה לך, שאמנם אינו כן, שהרי משעת ציור טיפה הזרעית, נגזר עליך שתהא חכם ולא טיפש, וזהו שאמר: 'כי לכך נוצרת', ובזה ידוקדק היטב: 'נוצרת' ולא אמר 'נבראת'. ...
ואל זה כיוון הנביא עליו השלום: 'אל יתהלל חכם בחכמתו' - לומר שהוא שלו, כי אם היא מגזרת הבורא ברוך הוא, בשעת הציור, ואינה משלו, וכן 'אל יתהלל הגיבור בגבורתו.
זהו שאמר: 'אשרי תמימי דרך' - אשרי מי שהם תמימי דרך בענווה יתירה, ולא נתגאו בתורתם לומר: שמידם היתה זאת להם, כי אם הולכים בסברתם לומר עליה: שהיא תורת ה' ולא תורת עצמם, כי אם נגזרה עליהם בגזרת חכם ולא טיפש, משעת הציור וזהו שאמר: 'ההולכים בתורת ה'.
ספר שיר חדש, אות אלף, עמ' יח. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא. אפשר לומר כי כוונת רבי אלעזר בן עזריה להודיענו, כי דבר תורה אין מי שיוציאנו לאור, כי אם האיש שקיבל חלק ההוא מסיני, ובלעדיו אין לחכם שבחכמים, להוציאו לאור.
וזה שאמר הרי אני כבן שבעים שנה: לפי פשוטו - שנתייגע הרבה בתורה מאוד, והתיש כוחו עד אשר ידמה לזקן כמו שכתב הרמב״ם בפירוש המשנה; ולפי מדרשו, שפירשו בש״ס - שהשיבו לו שמונה עשרה שורות (שיער) לבנות; ולפי סודו - שהיה גלגול שמואל הנביא שיחיה נ״ב שנה, ובאותה שעה היה בן שמונה עשר, שהיו לו שבעים כמו שכתב האר״י זצ״ל,
וזה כוונתו - שחכם כמותו אשר יגע מאוד בתורה ...ואחר כל השבח הזה לא זכה לחידוש זה, עד שדרשה בן זומא, שהיה תלמיד, דן לפניהם - והרי זה בא ללמד, שדבר אשר הוא חלק תלמיד כתורה, אי אפשר לאחר לאומרו כי הוא חלקו.
קיבוץ חכמים, מתוך כתב יד בני ברק, תשל"א, עמ' 41-42
וכזה ראיתי שפירש כמו הספר חסידים ...וכל מי שגילה לו הקב״ה דבר, ואינו כותבו, ויכול לכתוב - הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב. וזה שכתב 'יביא במשפט על כל נעלם' - שגורם שנעלם. אם טוב שגילה לו אם רע שאינו כותבה, עד כאן.
ודקדק כיוון שאמר 'על כל נעלם' - על שמעלים, אם כן היינו שאינו כותבה, וביאר, שהכוונה הוא על דבר פשוט, שנדמה בעיני המחבר רע בעיניו שידפיסנו - גם על זה 'יביא במשפט' על העלמתו כי אדרבה, בשמים שמחים יותר בדברים פשוטים תמימים וישרים, עד כאן. ...
ושאלו למה הוא כותב דברים פשוטים, והשיב לו הפרי מגדים כי יבוא זמן ועת אשר העולם יקוצו בפלפולים ויהיה הפירוש הפשוט לתועלת יותר. ...
ומטעם כל האמור לא חסתי על הכסף גם באותם הדברים פשוטים, כי הם חביבים לפני הקב״ה יותר מהפלפולים והנצורות ועל דרך המשל שבשבט מוסר.
ויקח עובדיהו, חלק שני, הקדמת המחבר, דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
'אוהב שלום ורודף שלום' - בימינו אלה, לשמחתנו, רבו בעלי תשובה, השבים בכל ליבם לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, אך יש כאלה שהקצינו מאוד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, התנהגותם בקיצוניות רבה, גורמים להפרת השלום בבית, ובפרט אלה שאין להם פנאי ללמוד הלכות כדת, ומתנהגים בחומרות יתרות. ולא זו הדרך ולא זו העיר. אשר על כן אנו אומרים בתפילה: 'השיבנו אבינו לתורתך, וקרבנו מלכנו לעבודתך, והחזירנו בתשובה שלמה לפניך', שרק על ידי לימוד התורה וההלכה, יוכלו לכלכל דבריהם במשפט, ויחיו בשלום ובמישור.
ענף עץ אבות, פרק א עמ' מ"ה, ירושלים, תשס"א (2001)
'והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוהיך' - שאפילו אם אין לאדם לב מבין הרבה בתורה, אבל הוא נהנה לשמוע דברי תורה, בשכר זה יזכה לשמוע ולהבין לעולם הבא, וזה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל מי שבא לבית הכנסת ושמוע לתורה, זוכה ויושב בין החכמים לעתיד לבוא' שנאמר: 'אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין' - זוהי סגולת שמיעת קול תורה, ואפילו בלי שיבין בה הרבה, יזכה לשכר הראוי לו, הואיל ואהבת התורה יוקדת בליבו.
אפיקי מים שע"ה, הועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
'נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי' - כשאני עוסק במדעים ובנתיבות החכמה והטבע, קודם כל שם לרגלי במרכז נר - דבריך דהיינו: נר התורה, ואז הוא יאיר לי את האור לנתיבתי - לכל החוכמות והטבע שאני רוצה ללמוד ולעסוק.
וכן יובן בזה כוונת הכתוב: 'ראיתי הנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה' - והיינו הכוונה: 'מנורת זהב כולה' - היא התורה, שיקרה היא מפנינים והיא זהב טהור כולה, 'וגולה על ראשה' - כאמור שהיא גולת הכותרת בראש, ובמרכז לכל שבע החוכמות, ואז היא תאיר לי על 'שבעה נרותיה עליה' - ואוכל ללמוד בכל שבעת הנרות החכמות וכן התורה בעצמה, בכדי להבין אותה יפה היא צריכה שבעה נרותיה עליה.
דעה והשכל, עמ' כ"ה, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' -
יש שני סוגי תלמידי חכמים: יש חכם שאוהב רק ללמוד ומצניע לכת עם ה' א-לוהיו, אולם ללמד אחרים שיהנו מתורתו, אינו משתוקק;
יש תלמיד חכם אחר, שרק אוהב ללמד אחרים, ולהדריכם בדרך ישרה לעבודת הבורא ברוך הוא. אבל שהוא יתקדם בלימודות אינו משגיח כל כך.
לזה התנא בא ללמדנו שהדרך הישרה היא שיתנהג בשתיהן. וזה אומרו: 'כל שהיא תפארת לעושיה' - דהיינו: שגדל והולך במעלה רמה; ואוחז גם במידה השנייה - להדריך את העם בדרך ה', וזה אומרו: 'ותפארת לו מן האדם'.
נחלת עזרא חלק ג' עמ' 35 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
'לעשות רצונך א-להי חפצתי, ותורתך בתוך מעי. בישרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא.' -
עיקר עסק התורה לשמה הוא כשיהיה עוסק בסתר. הכוונה שבא ללמוד, התלמיד חכם, כשיהיה עוסק בתורה שיהיה לימודו בסתר, ולא בפני רבים שאז תהיה כוונתו כדי שיפארוהו בני אדם ויכבדוהו, ובזה תהיה תורתו שלא לשמה, אלא צריך שיעסוק בתורה בסתר, וזה יהיה בשעת לימודו.
אמנם כשיהיה בבית המדרש ושאלוהו בשום דבר, צריך שיאמר דבריו בגלוי ובפרסום או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני דורו - כל זה צריך שיהיה בגלוי, ואין בזה שום חשש תורה שלא לשמה כי לא הקפידו חז"ל, והזהירו להיות עסקו בתורה בסתר, שהוא לשמו יתברך, כי אם בשעה שהוא למד לעצמו אבל לא בשעה שהוא צריך ללמד.
וזהו שכתוב: 'לעשות רצונך א-להי חפצתי' - שמה שהוא רצונך היינו שתהיה עסק התורה שאני לומד היא בסתר, כמו שכתוב: 'מה ירך בסתר - אף דברי תורה בסתר' - בזה אני חפץ ועושה כן. אבל כשאני צריך ללמד תורה לאחרים, כגון בבית המדרש ושאלו איזה דבר, או אם יצטרך לדרוש ברבים וללמד תורה לבני אדם, צריך שיהיה בגלוי ובפרסום ואין חשש בזה משום תורה שלא לשמה.
ויאמר עזרא, חידושי תהילים, דף קמ"ד עמ' ב', ירושלים תרע"ד, (1914)
'ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם' -
לכאורה דבר זה הוא מטבע העולם, שכמה שהאדם מוסיף חכמה על חכמתו, ולומד עוד ועוד, יש לו יותר אפשרות ללמד, כי יש בו יותר תורה וחכמה למסור לתלמידיו. ואם כן, מה משתבח שלמה, שאף על פי שהוסיף ידיעה, בכל זאת לימד תורה את העם? - אדרבה, היא הנותנת.
והביאור בזה, כי יש חכמים שכמה שהם מתגדלים יותר בתורה, ומחכימים יותר ויותר, קשה עליהם ללמד דעת את העם, כי אם יש בידו פלפול עמוק בהלכה, כדרכה של תורה מחפש הוא את חברתם של תלמידי חכמים, כדי שיבינו את דבריו. אבל, גדולתו של קהלת היתה, שככל שהוסיף חכמה על חכמתו, ירד אל העם והרבה ללמד דעת את פשוטי העם, ולמצוא את השפה הברורה להם, להנחותם את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד לד' , עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
את האהבה לאגדה, טיפח בי אבא, מארי, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בקסם שפתותיו הפיח בי רוח חיים בכל מדרש ובכל אגדה, שהשמיע והחזה לשומעיו.
והקהל, איש ואשה, נער וזקן, שתו בצמא את דבריו, ועיניהם היו רתוקות אליו כל שעת הדרשה, הקצרה או הארוכה, לפעמים יותר משעתיים. בכוח אהבה זו, הייתי לומד ושונה את קטעי האגדה, שבפרקי התלמוד, בשעה שחברי דלגו על אותם דפים.
פרשיות מאגדות התנאים, הקדמה, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תשל"ה (1975)
תורה שבכתב נקראת - דבר ה', ותורה שבעל פה נקראת - אמרי ה'. הלא תראה שבש"ס נאמר: אמר ר' פלוני - משום שבתורה שבכתב נאמרו כל המצוות בקיצור ובדרך כלל, אבל בתורה שבעל פה נתבארו כל המצוות בפרטיהן וביאוריהן באריכות. ...
ונראה לעניות דעתי כי זהו כוונת רז"ל: דיבור - קשה, אמירה - רכה. כי דיבור התורה - קשה, כי הוא סתום וחתום ואינו מובן. אבל אמירה - רכה, תורה שבעל פה שבאה לבאר המצווה בפרטות.
מגילת קהלת, הקדמת המחבר, עמ' 18-17, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ב (2001)
אף על פי שהגדלתי בשבח החכמים בדבריהם, הנה עתה בני היזהר מאוד, ודע לך באמת - כי חיבור הרבה ספרים בדברי חוכמה וחקירות, אין זה לפי האמת, קץ השלמות ותכלית האושר האמיתי.
ולכן אל תתעצב, אם אולי לא תהיה מכת בעלי העיון, ולא נתפזרו ספריך חוצה. ...
כי לא ציוויתי יהיו כולם חכמים, אז ודאי ירשו ארץ החיים, לפי שהאושר תלוי במעשה ולא בחוכמה.
בינה לעיתים ב', עת לעשות, דרוש א' לפרקי אבות, דף ו' עמ' א', דפוס אונטערהענדלער, וורשה, תרמ"ג (1883)
'וקווי ה' יחליפו כח' - רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד לבני אלא תורה וגו'. למה? - מפני שהתורה עומדת לו בשעת זקנותו, ונותנת לו אחרית ותקווה. בילדותו אומר 'וקווי ה' יחליפו כח', ובזקנותו נאמר 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו'. ולכן כל אדם שעוסק בתורה מתעלה, לא רק ישראל אלא אפילו גוי.
אמרו על רב החיד"א ז"ל היתה לו אחות אחת, אשר היתה יותר בקיאה ממנו בש"ס, אבל הייתה קוראה לח'ית כ'ית, אז אמר לה: אחותי, את לא אשכנזית ולמה קוראה לח'ית כ'ית? ענתה לו: אחי, יקירי, הכתוב אומר 'וקווי ה' יחליפו כח' - כף בחית.
מעשה הגדולים, בראשית, הפטרת לך לך, סע' א' - מעשה באחותו של הרב חיד"א, עמ' רכ"ו. ירושלים, מהדורה שניה תשל"ח.
'בראשית ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - אפשר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שיש ב' טעמים במה שזכינו אנחנו בתורה ולא המלאכים, הגם שהם בעלי קרבה, ומהדין שייכת להם.
האחד - משום שהמלאכים אין להם כי אם תלמוד גדול בישיבה של מעלה. והמעשה גדול יותר מתלמוד תורה, ואם כן מכאן שאין אנו גורסים: עדיפים מלאכי השרת, משום שהצדיקים יש להם מעשה, וגדול המעשה יותר מתלמוד תורה. ... לזה אמר: 'ברא א-לוהים את השמיים ואת הארץ' - שרמוזים לסוד ולפשט, והמלאכים לא שייך בהם - רק הסוד, ולכן זכינו אנחנו בתורה מטעם השני.
אני חומה, א' עמ' א', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - שיש להם שלום רב ביותר לפי שהקב"ה בעצמו שומרו.
ואם תאמר וכל זה לא נאמר אלא כשיודע הלכה על בוריה, אבל אם אינו יודע הלכה על בוריה אדרבא עושה בה רקיע של שווא, לכך דקדק הפסוק בלשונו ואמר: 'לאוהבי תורתך' - ולא ללומדי תורתך, שכוונתו לומר שמתוך שאוהביה 'אין למו מכשול' - שוודאי יודעים הלכה על בורייה.
עומר התנופה, עמ' קפ"ה, הוצאת 'ישמח לב- תורת משה', ירושלים, תשנ"ב (1992)
'גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא' - שאין טוב לאדם ולנפש שתהיה בלא דעת, ידיעה הצריכה לה להכיר את קונה. וידיעה זו צריכה להיות נחקרת מראשה ושורשה, לידע אמיתות עניינו. ומה הוא מי שממהר ליישב בדעתו בלי חקירה ודרישה שורש וראש הבריאה וסיבתה הראשונה וסובר שתהיה כפי מה שהוא רואה ברגליים שלה, שהם העולם הזה הגשמי ממש, וכמו שכתוב: 'והארץ הדום רגלי', וודאי כי לא ראי זה כראי זה כלל ועיקר, ואף כי זה שורש לזה, הפרש גדול יש ביניהם, שצריך להיות מתון בעיונו, וזהו: 'ואץ ברגלים חוטא', ולכן יפה אני עושה להשתדל להיכנס בפתח חקירת ידיעה זו במתון על ידי הכתיבה, שאין אדם ממהר בה כמו שממהר בדיבור פה או במחשבה בלב, למען לא יאמר עליו הפסוק הזה, אלא אדרבא יאמר עליה פסוק האחר, והוא: 'טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף', ויהיה פירושו כך שהקדוש ברוך הוא חפץ בתורה זו אשר אוציא מפי מהכוח אל הפועל על ידי הכתיבה, שאין מדרש בלא חידושי תורה, שבהם הקדוש ברוך הוא בורא שמים חדשים וארץ חדשה.
יושר לבב, טרפס הלב, עמ' 1־2, תל אביב, תש"ל (1970)
קורין פרשת השבוע, מפטירין ומתפללים מוסף, וקורים מעט ברמב"ם ובספרי מוסר. אחר הסעודה שונה האב עם בנו פרשת השבוע שלמד אצל המורה, ומשתדל ללמדו ולהבינו יותר, ומה מאוד ישמח האב כשרואה בנו מצליח בלימודו, וביותר אם כבר הוא למוד לתרגם בציבור פרשת השבוע וההפטרה כתיקנן בניגונן. אחר הצהרים וכבר ישנו מעט, הולכים לבית הכנסת. המקדימים קוראים בספר ה'זוהר' או 'תיקונים' עד שמתאספים רוב הציבור, ולומדים פסקי דינים ומדרשים וספרי מוסר, מתפללים מנחה ויוצאים לבתיהם.
סערת תימן, עמ' ק"ב, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'ותורתך בתוך מעי, בשרתי צדק בקהל רב'. - במה שאמרו זיכרונם לברכה שהמלמד לאחרים אינו שוכח תלמודו, אדרבא מוסיף והולך בחכמה. וכן אמרו בתנא דבי אליהו: כל מי שמלמד תורה ברבים, לשם שמים, המקום מרחם עליו ונותן בו תורה וחכמה. וזהו שאמר: 'ותורתך בתוך מעי' - שלא שכחתי אותה, וזה על ידי ש'בשרתי צדק בקהל רב' - שלימדתי תורה ברבים. ...
או גם במה שאמרו בבבלי מסכת מכות דף י', על פסוק: 'מי אוהב בהמון - למי נאה ללמד בהמון - מי שכל תבואה שלו, ופירש רש"י: ללמד בהמון - לדרוש ברבים, מי שכל תבואה שלו, שבקי במקרא במשנה ובאגדות. וזהו שאמר: 'ותורתך בתוך מעי' - שאני בקי בכל תורתך, ולכן 'בשרתי צדק' - לדרוש ברבים בקהל רב. או גם במה שידוע: קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים, וזהו שאמר: 'לעשות רצונך א-להי חפצתי', ואחר כך: 'בשרתי צדק' - היא התשובה 'בקהל רב' - להוכיחם ויתקבלו דברי.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור מ', עמ' מב, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי'. -
אפשר לומר בהקדים מה שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'כי בצל החכמה בצל הכסף' - ויששכר וזבולון יוכיחו. והם אמרו שאין זה מועיל, אלא אם יתנה המחזיק עם התלמיד חכם קודם מה שילמוד, אבל אם אחר שלמד התלמיד חכם, רוצה לקנות ממנו חלק בתורה, אם את כל הון ביתו יתן - אין כאן מכר, ולא זכה בחלקו אשר לקח, כי 'לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז'.
והן עוד נביא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שהתורה קודם שלמד בה התלמיד חכם נקראת 'תורת ה'', ואחר שלמד בה נקראת 'תורתו'. גם נודע שמילת: 'את' רומזת לתלמיד חכם, כמו שאמרו רבותיו זיכרונם לברכה על-פי 'את ה' א-להיך תירא - לרבות תלמיד חכם'. גם 'תרומה' רומזת לתורה, שהיא נוטריקון: 'תורה מ' - שניתנה לארבעים יום.
וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'דבר אל בני ישראל' - לכל מי שלא זכה לכתרה של תורה, הרי יש להם תקנה - לקנות ולקחת את התורה במחיר, וזה שאמר: 'ויקחו לי תרומה' - תורה מ'. והלקיחה זאת היא 'מאת' - רוצה לומר: מתלמידי חכמים, הנקראים 'את' וכנזכר. 'כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי' - רוצה לומר: בזמן שהיא נקראת 'תורתי', דהיינו קודם שלמד בה התלמיד חכם. ולא אחר שלמד בה ונקראת 'תורתו', שאז המקח טעות, כי 'לא יערכנה זהב'. וזה שאמר: 'תרומתי', נוטריקון 'תורתי מ', שניתנה לארבעים יום, וכנזכר.
פועל צדק, ליקוטי חידושי תורה, פרשת תרומה, דף א עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
לא יאבד יום אחד בלא קביעות תורה, אם מעט ואם הרבה, ובפרט זוהר, שמזהיר הנשמה. גם תהלים, דבר יום ביומו, מלבד שחייב ללמוד כל ימיו ואין לו פיטור, אפילו זקן וחולה ובעל ייסורים, בר מינן, חייב ללמוד, כמו שנאמר ביורה דעה, ובפרט באלו הימים שהם עשרת ימי תשובה.
ותתפלל חנה, הנהגות לעשרת ימי תשובה, דף מו עמ' ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
'שבשפלנו זכר לנו, כי לעולם חסדו. ויפרקנו מצרינו, כי לעולם חסדו' -
שישראל לא היה להם שום זכות שהיו במצרים שבזכותו יוציאם, אלא דווקא בזכות התורה, שעתידים לקבל כשיצאו ממצרים, הוא שעמד להם באותה שעה להוציאם.
ונקדים עוד מה שכתוב בילקוט השמעוני על פסוק 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' - שזה חסד, זו התורה שנתן להם לישראל, שנקרא חסד, שנאמר: 'ותורת חסד על לשונה'. וזהו כוונת הכתוב: 'שבשפלנו זכר לנו' - שאפילו בעת שפלותנו, שאין לנו שום זכות, אפילו כך: 'זכר לנו, ויפרקנו מצרינו'.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף נ"ה עמוד ב'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960)
'אם בחוקתי תלכו' - לכתת רגליכם מישיבה לישיבה, ומעיר לעיר, שתהיו עמלין בתורה עם חבורת בעלי תורה, כמו שאמרו זיכרונם לברכה - 'הוי גולה למקום תורה', ש'אין התורה נקנית אלא בחבורה'.
ולא עוד, אלא שהעוסק בתורה יחידי - מטפש. כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פי 'חרב אל הבדים ונואלו', אבל בעשיית המצוות 'ועשיתם אתם', אותם כתיב אתם לבדכם. בד בבד - שיהיו בהצנע לכת עם א-לוהיך.
מזמרת הארץ, עמ' קפ"ח, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
ואודה לאל עליון שלא עזב אותי ולא השבית לנו גואל, והלימוד הזה התמיד עד היום כחמישים שנה. באותה תקופה גם התוודענו למנהג הדף היומי האחיד לכל העולם, והתחלנו בלימוד הדף היומי ומשנה יומית והלכה יומית שמי שקרא בהם יום יום. מסיים בשבע שנים כל התלמוד. שמחתי בזה מאד לעצמי, וציוויתי בני ונכדי וחתני לקבוע בזה עתים לתורה. חלק מהם, תורתם אומנותם, בישיבות ברוך ה', ויש חלק שעובדים בחוץ ומשתתפים בשיעורי הדף היומי. ואני בלי נדר קבעתי שבכל שבת אשתדל לחדש משהו בסוגיה של אותו יום, ולכתוב אותו במוצאי שבת, כי ראיתי בספר 'שי למורא', זיכרונו לברכה, שכל המחדש בשבת חידוש תורה עושים לאביו ואמו בעולם הבא כתר תורה ועטרה. לכן אמרתי אולי אזכה להחזיר מצבת כבוד להורי, על מה שעשו לי וזיכו אותי עד היום, תודה לאל.
תולדות פרץ, חלק שלישי, הקדמת המחבר, עמ' 21, הוצאת משפחת המחבר, גילת, תשס"א (2001)
'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' - אפשר לומר במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בתורה, וכותבם בספר, יזכה שאפילו לאחר מיתתו, שפתותיו תהיינה דובבות בקבר כשיקראו בחיבורו.
וידוע שעל ידי החשק והאהבה בתורה הוא שיזכה האדם לחדש בה חידושים, וזהו: 'מה אהבתי תורתך' - וכיוון שיש לי אהבה גדולה בתורה אזכה: 'שכל היום היא שיחתי' - אפילו בעולם הבא הנקרא 'יום' - כאילו אני שח ומדבר בתורה: 'ששפתותיו דובבות'.
ארץ צבי, עמ' תרמ"ב, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
'עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם' - הואיל וכתוב 'עלית למרום שבית שבי - יכול מפני ששבה אותה, נטלה חינם?' - דהיינו בלא עמל ויגיעה, יכול אדם לזכות לכתרה של תורה? - תלמוד לומר 'לקחת' - דהיינו כמו שלוקח אדם חפץ בדמים, צריך טורח גדול כדי לקנותו, כן עסק התורה צריך טורח גדול, ויגיעה רבה, וימית עצמו על התורה כדי לקנותה...
ואם כן הרי בלקיחה לקחה? אחר כך אמר 'יכול יהא חייב ליתן דמים?' - תלמוד לומר 'מתנות' - שצריך אדם ללמד בחינם ולא בשכר, ומה אני בחינם, אף אתם בחינם.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת יתרו, עמוד קט"ז. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז
וזה שנאמר משה קבל תורה ...ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו', להיות הדבר מסור ביד חכמי הדור - לפסוק ההלכה. וכדי שלא יעלה על הדעת לומר שכיוון שהדבר מסור בידם, אם כן - יפסקו ההלכה ככל העולה על רוחם, בלא מתון. ועצה לזה אמר התנא - 'הוו מתונים בדין', שאף שהדבר מסור בידכם, מכל מקום צריכים להיות מתונים להוציא הדין כהלכתו.
ציון במשפט תפדה , חלק ג', עמ' ג', ג'רבה, דפוס ישועה חדד, תש"ג (1943)
'התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' - ותנאי הארבעה עשר והחמישה עשר הם 'במקרא ובמשנה' לומר אף על גב שהתלמוד אין מידה גדולה הימנו, צריך שיקדים לו מקרא ומשנה, שמהם יתיישב התלמוד, והם שורש לכל החכמות, שאם אין מקרא אין משנה ואם אין משנה אין תלמוד.
בניין אבות, עמ' רט"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
שער עלי קרח, זאת אשיב תשובה ניצחת מקצה בחוברת: מכיר אני את מקימי חדל אישים ושפל אנשים, כאסקופה החיצונה שהכל דשים. לרש אין כל, אין חכמה ואין תבונה, לא ידעתי דבר תורה, היכן היא ואיזה מקום בינה, מה מיני יהלוך להוציא כלי למעשהו, דבריו לעו והיו כלא היו, ידברו איש את רעהו , ישיחו בי יושבי שער, האנשים האלה שלמים.
אמנם אליכם אישים אקרא, רבנים נכבדים, וקולי אל גאוני ארץ, שרי גדודים. ואתם גם אתם, אנשים אשר כגילי אחת שאלתי מאתכם: חנוני, חנוני, אתם רעי ולנגד עיני חסדכם. 'אל תדכאו עני בשער', בקהל אמוני, אומר אני מעשי למלך שוכן מעוני
בעוד נער הייתי חסדו עליי גבר. בין יושבי בית המדרש שם חלקי בה' אהלל דבר, כציפור בודד על גג שקדתי לדעת את יעף דבר. יום יום על ברכי החכמים גודלתי כחשיכה כאורה, לא מעדו אשורי מלשקוד על דלתותם ועם פועלי און לא אירחתי לחברה, כי אם בתורת ה' שגיתי לעובדה ולשומרה תמיד כל הימים.
שערי רחמים- שו"ת. מבוא השערים. נדפס בדפוס ר' יצחק גאשצינני ושותפיו המו"ל מכ"ע שערי ציון. ירושלים, תרמ"א (1881)
כל אחד מישראל נחלק לו חלקו מסיני, ומי שהיה למעלה למעלה - נחלק לו מעשה מרכבה וכיוצא. ומי שהיה יותר למטה - נחלק לו גמרא וכיוצא. ואין לך אדם פחות שבפחותים, דהיינו שהיה בשיפולי ההר, שלא נחלק לו מקרא ופירושו. ולהשיג מה שנחלק לו בסיני צריך ב' דברים: האחד, ידיעה, והשני יראת שמיים. נמצא מי שיש בו יראת שמיים, וידע וטרח ולמד פסוק אחד, וב' או ג' סדרים של משנה, ואינו יכול להשיג יותר, אז נודע לו שלא נחלק לו אלא פסוק. ... ואם יאמר שלא יוכל להשיג יותר מפסוק, אומרים לו: 'איך ידעת זאת?! אם היית טורח ויגיע היית משיג יותר. נמצאנו למדים, שלצאת ידי חובתו צריך להשיג מה שנחלק לו מסיני, וגם צריך לטרוח ולהשיג דבר מה יותר. ואין אדם יוצא ידי חובתו, אלא אם כן, הוא בעל יראה ויגע וטרח בלימודו יותר מכדי יכולתו, ואינו יכול להשיג יותר.
דרך ישרה, שער היראה, קס"ח הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
'סימן לנחלים קנים' - אם תרצה לידע, מי שלומד תורה לשמה, סימן הוא - 'קנים'. דהיינו - לשון קנין, שהוא קונה בתורה ולומד אותה, אפילו מן הקטנים.
נפש טוב, עמ' ל"א, ירושלים, תשמ"ד (1984)
מתקשה בלימודו ייתן צדקה ויזכה להבין, כי זכות הצדקה שהאיר בה עיני העני לחיות, תאיר עיניו להבין דברי תורה - ובזה יש לפרש הכתוב: 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים' - ויש לדקדק היה לו לומר: יזכה לחיים, מה לשון 'ימצא'? - משמעות מה שאבד לו. ... שעל ידי הצדקה 'ימצא' ביאור נכון, שנתעלם ממנו בתורה, הנקראת חיים, כמו שנאמר: 'עץ חיים היא'. וזה גם כן רמז הכתוב: 'אז תבין צדק ומשפט' - תיבת אז רומזת לתורה, כמו שכתב הרב 'יקר הערך': אם אתה רוצה להבין דברי התורה, הנקראת 'אז' - צריך לתת צדקה.
יחי ראובן בתוך שמו ראובן, עמ' רל"ה, נתיבות, תשמ"ז (1987)
'והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה' - שהם: כוהנים, לויים, ישראלים.
'רובצים עליה' - ואין מי שיאמר שלי הוא לבדו. ושמא תאמר: למה לא יהיה כתר תורה כשאר כתרים, שיש להם הזוכה, ואינם הפקר?! - שזכה אהרן וזרעו בכתר כהונה, ודוד וזרעו בכתר מלכות. וגם כן בכתר תורה, יהיה מי שיזכה בו לבדו.
לזה אומר: 'כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים' - רוצה לומר: שכתר תורה צריך לכולם להשגת שלימותם, כהן, לוי וישראל. וכל אחד משקה ומדלה ממנו מים חיים, לעבוד את ה' הנכבד והנורא.
ושמא תאמר: אחר שהתורה היא הפקר, אולי כל הרוצה ליטול - יטול בלי יגיעה וטורח, כמו הפקר שאין לו ידיעה ומונע? - לזה אומר: 'והאבן גדולה על פי הבאר'. ... שצריך לימוד התלמוד יגיעה רבה.
מחנה ראובן, עמ' נה, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס''ד(2003).
הנה תחילה וראש ראוי לברר אם מהעיקר יש לי דין תלמיד חכם - כיוון שאני כהיום הזה עומד בעסקי המשא ומתן, להביא טרף לביתי, כדי שלא אצטרך לבריות, כמאמרם זיכרונם לברכה: 'פשוט נבלה בשוק'. ואל א-לוהים הוא יודע כי כמה צער בנפשי על זה שאני עוסק בפרקמטיא, אבל מה אעשה כי הוצאה מרובה, מפני יוקר השערים, ואי אפשר לומר ונקה, ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל: 'עשה שבתך חול', ו'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה' חס ושלום. ...
כל אדם שעושה תורתו קבע ומלאכתו ארעי, כגון שיש לו עיתים קבועים ללימודו, ואינו מבטלה כלל, ושאר היום כשהוא פנוי ממלאכתו שאינו צריך למזונותיו הוא חוזר על הספר ללמוד, ואינו מטייל בשווקים וברחובות אלא כדי להשתכר פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, ולא לאצור ולהרבות ממון, לזה אני קורא תלמיד חכם. והמבזהו, משלם קנס המפורש בירושלמי.
ארח מישור, יורה דעה, סימן י', עמוד ט"ו. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
כל מקום שכתוב 'זכירה' - נראה לי דהיינו שצריך שיוציא הדברים בפיו. כגון יציאת מצרים וכיוצא, שכתוב בה: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'. ומניין אני אומר אותה? - ממה שכתוב בזכירת עמלק: 'זכור ואל תשכח' - ודרשו רז"ל: 'זכור בפה ואל תשכח בלב'.
וכן בעניין קריאת המגילה מובא לנו במגילה משכתוב באסתר: 'והימים האלה נזכרים', וכתוב שם 'כתוב זאת זכרון בספר' - הרי שזכירה צריך שיהיה בקריאה, דהיינו שיוציא הדברים בפיו.
ארח מישור, זכרונות וכללים מלוקטים, עמוד רל"ג. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
'כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה'. - ביום עבודה, במסחר, במשאו ומתנו בין אנשים - הכל הולך על פי משפטי התורה ... וזה שיש לו הרצון ללמוד - מספיק לו זכות, ואף על פי שעדיין לא הספיק ללמוד. והעיקר שהכל יהיה בהצנע, ואינו משמיע קולו בשוק. וכן בתיקון המידות שלו - שהם תורתו של האדם, ידאג יומם ולילה לתיקונם.
לב רחב – תהילים. פרק א' פסוק ב', עמ' ב', הוצאת מוסדות אורה ושמחה, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'עשה לך רב והסתלק מן הספק' - אסור לדיין לפסוק את הדין, עד שישאל מפי רב אחר שמקבל דעתו עליו כרבו, ובזה יסתלק מן הספק. שבלי התייעצות, תמיד הספק מקונן בליבו שמא טעיתי. ...
ואסור לו לאדם להחמיר סתם בגלל שהוא מסופק, אלא עליו לברר ולשאול את פי החכם, ומבין שניהם יתברר העניין על מכונו. וכך היה דרכם של החכמים, שבכל פעם בבא להם שאלה באיסור והיתר, או עניין משפטי בדיני ממונות, היו מאספים את רבני המקום ומתייעצים איתם.
לב רחב – אבות. פרק א' משנה ט"ז, עמ' כ"ה. הוצאת המחבר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'והעמידו תלמידים הרבה' - ולא אמר: ולמדו. לומר לנו, שאם התלמידים אין להם במה להתפרנס, תנו להם המזונות כדי להתפרנס ויהיה לבם פנוי ללמוד תורה דווקא, ולא יהא לבם חושב מחשבות בזהב.
בגדי שש, פרק א, עמ' כב, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם' - לכאורה קשה: דרכה, בלשון יחיד, היה לו לומר, כי כמה דרכים יש לה?! ואפשר לפי שהנמלה יש לה עניינים שונים, שמורים לטובה ולרעה. כי מצד שבורחת מהגזל, כמו שכתבו זכרונם לברכה, ולאיש אשר אלה לו בוודאי יש לו הביטחון בה', אבל מצד אחר, שהיא מכנסת יותר מכדי סיפוקה, כי מאכלה הוא שיעור ומחצה, כמו שכתבו זכרונם לברכה. בוודאי יש לה מידת זריזות, שהיא טובה, אבל יראה, שאין לה הביטחון בה'.
על זה בא שלמה להזהיר את העצל, שאל תאמר: אני בוטח בה' ואיני חושש כמה שאני עצל ויושב ובטל, ואל תאמר: אני מרבה לעסוק בעסק הממון וממעט בעסק התורה, שהמידות האלה, העצלות וריבוי חמדת הממון כדי לבטל רצון הבורא, הן מגונות, ואל תרדוף אחריהן. אלא ראה הדרכים הטובות שיש לנמלה, והתחכם לעשותם, והם שנאת הגזל והזריזות, כי הן קשורות זה בזה כשלהבת בגחלת, שעל ידי שנאת הגזל יהיה זריז לקבץ כדי שלא יגזול ויעבור על דברי תורה.
מנחה חדשה, משלי ו, בתוך: ארחות חיים, דף מ עמ' ב-דף מא עמ' א, הוצאת דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ט (1919)
'כששמעו ישראל פרשת הקורבנות - נתייראו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: התעסקו בתורה ואל תתייראו' - אפשר לפרש במה שאמרו במקום אחר: שעל ידי החידושים בתורה, מתכפרים עוונותיו של אדם כמו הקורבנות. ולפי זה יתכן שמשום כך 'נתייראו' - בזמן שבית המקדש קיים שיש קרבן, בזמן שאין בית מקדש מה יהא עלינו? ואמר להם הקדוש ברוך הוא: 'התעסקו בתורה' - התעסקו דווקא. דהיינו: שתטרחו בה עד שתחדשו בה חידושים, ובזה חטאתכם תכופר כמו הקרבן.
ובזה אפשר לפרש זה שנאמר: 'זאת תורת העולה' - ירצה: תורת המעלה חידושים בלימודו 'היא העולה' לו במקום קורבן עולה, והוא הדין לכל שאר הקרבנות.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' מ"ז , דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
והנה התלמידי חכמים, שאינם לומדים רק בדברי הגמרא, וכל עסקם רק לפלפל, ואינם נותנים לב ללמוד בחלק הדינים, לא טוב הם עושים. כי תכלית לימוד הגמרא הוא לידע הדינים הנצרכים, ולהורות את חקי הא-להים. כי תכלית הלמוד הוא על מנת לעשות או ללמד, וצריכים לקבוע זמן למשקל ולמטרי בתשובות הפוסקים, לדעת איך להורות, ואיך לעשות, וגם כן ללמוד זמן קבוע בשולחן ערוך ונושאי כליו, למען ימלאו כריסם בבקיאות וידיעת הדינים ובפרט הדינים הנצרכים.
כי בעונותינו הרבים אנחנו הרואים שכמה תלמידי חכמים, והם מעיינים מופלגים קולעים אל השערה, וכאשר תבוא לפניהם שאלה בדין פשוט ומבואר בשולחן ערוך, אפילו בדיני תפילה וברכות, לא ידעו מה להשיב. ונמצא שהם עושים מן הטפל עיקר. כי הפלפול והחריפות, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על כלל הדינים יצא. כי הוא רק לחדד את הסכל למען יהיה לו הכנה ללמוד בדברי הפסק והשאלות ותשובות, להורות את חקי הא-להים ואת תורותיו ושלא ישגה בהוראה.
ספר מנחת כהן, חלק שלישי, עמ' כ"ט, הוצ' הוועד למען הדפסת ספרי הרב, דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ח (1958).
כיוון שהבעלי בתים, עיניהם צרה בתלמידי חכמים, טוב הוא לתלמידי חכמים לסייע כדי שלא יתנו עיניהם בו ... כל שכן בעבור בניהם, שכעת איני מוצא בהם מקום פטור, ובפרט בעת צרה כזאת, כי הן צבור עני, וכשל כחם לפרוע חובותם, ויש לאל ידם לתלמידי חכמים הנזכרים, אף גם זה לסייע בעד עניי העיירה, שוודאי חייבים הם לשלם לפחות בעד בניהם, ואין פוטר אותם. ...
שהקהל משיבים על זה, שהן אמת שאתם פטורים על עצמיכם מן הדין. אבל כיוון שהמלך שואל מאתנו גם על בניכם הקטנים, שהם בכלל המניין, וגובה מאתנו עליהם, דיינו לפרוע על נפשכם, אבל על בניכם, לא מן השם הוא שנפרע, אנחנו עליהם, ולא אתם אביהם, אשר כוח בידכם לפרוע עליהם, שדי והותר מה שאנחנו פורעים על העניים ובניהם, כי רבים המה.
בן ימין, סימן ה
כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף למעשה בראשית, וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, כאילו הגלה ישראל מעל אדמתם, והחריב בית המקדש בידו, ופגם בשם שדי, וגורם שקליפת שכחה ששמה רי״ב תשלט על ישראל, ותהיה מצה ומריבה בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.
וחס וחלילה, יהיה חילול השם שבני הדור אומרים אם הדיינים מעוותים את הדין ולוקחים שוחד מה נעשה אנחנו. ואין להם מי שיכול להוכיח אותם, מפני שאם הוא אומר לו טול קיסם מבין שינייך, אומר לו טול קורה מבין עינייך. וזה ראייה שדי גימטרייה - בשֹחד, וזה שאמרו 'ראשיה בשֹחד ישפוטו' - ראשי תיבות רי״ב דהיינו במקום רב״י יש קליפת רי״ב ומצה ומריבה בין ישראל.
כסא רחמים - פירוש על התורה, פרשת יתרו, עמ' צ"ב.
'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך'. - יש לפרש: 'א-להיך' - אותיות: 'אהליך' - לרמוז לך, שאין אהבה מצויה 'בכל לבבך' אלא באהליך, באהלה של תורה. כי ככל שאתה באהלה של תורה אתה מקיים בשלמות: 'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך', כמו שמצינו ביעקב אבינו, עליו השלום, שנאמר בו: 'ויעקב איש תם יושב אהלים'. מי גרם לו התמימות? - ישיבת אהלים, אהלה של תורתנו הקדושה.
רחמיך הרבים, עמ' רמג', מכון להוצאת כתבי יד שע"י ישיבת שערי רחמים, סיוון תש"ן, ירושלים.
'אמר רבי יודן: בתורת ה' אין כתיב כאן, אלא 'ובתורתו יהגה יומם ולילה' - שתהא נקראת על שמו, כגון משנתו של ר' חייא ושל בר קפרא ושל רבי אושעיה וכיוצא בהם, למה? - שיגעו בהם.
תדע לך, שהרי תורה של הקב"ה, שנאמר 'תורת ה' תמימה', ועלה משה למרום ועשה שם ארבעים יום וארבעים לילה, ונקרא על שמו, שנאמר 'זכרו תורת משה עבדי'. עד כאן.
ועיקר היגיעה בתורה כי חפץ בה הוא - אם יהיה טורח בעסקה, שהוא יד כותבת כל מה שמחדש בלימודה, כי משה זכה שנקרא התורה על שמו הוא - בעבור כי 'ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכוהנים בני לוי.'
אנך יפה, הקדמה, (העמודים לא ממוספרים בהקדמה), הוצאת חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרנ"ג (1893)
ואפשר לתת טעם למה אין אנו אוגדים כל ארבעה מינים כי אם שלושה מינים, יען שמי שיש בו תורה ומעשים טובים, שהוא כנגד האתרוג, אינו צריך שיאגד עמהם כדי שיתכפר אלו עם אלו, שכבר הוא כלול מכולם. לא כן הלולב, שהוא כנגד בעלי תורה לבד, צריך שיתדבק עם ההדס, שהם אנשי מעשה. וכן הדס, שהוא כנגד בעלי מצוות, צריך שיתדבק עם הלולב שהם בעלי תורה. ועל ידי שניהם יושלמו בגוף אחד, כמו האתרוג. וערבי נחל, שהם שארית ישראל, שאין בהם לא ולא מעשים טובים צריך שיהיו דבוקים עם ההדס והלולב, ועל ידיהם יושלמו גם הם. אבל אתרוג אין לו דמיון עמהם, ולכן השלושה מינים צריכים אגד. ואתרוג אינו צריך אגד. אבל צריך שיהיה עמהם, כדי שיגן עליהם.
דברי שלום, דרוש, עמ' יד, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
בארצות המערב מנהגם הוא - שהמוני עם מתעטפים בטליתות קטנים שיש בהם שיעור, ומברכים עליו להתעטף, ואחר הברכה משלשלין אותו על כתפיהם ואינם מכסים בו ראשם. ורק התלמידי חכמים מתעטפים בטלית גדולה ומכסין בו הראש. והכלל הוא כאשר עינייך תחזינה בבית הכנסת איש מעוטף בטלית גדולה על ראשו - דע לך כי מרבנן הוא ...וזאת היתה תפארת חכמים וכבוד התורה בדורות שלפנינו - שאיש המוני העם לא יעיז פניו לכסות ראשו בבית הכנסת בטלית. ...
ושמעתי מפי עטרת ראשי מרן אבא, זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר שפעם אחת איש בעל הבית חשוב זחה דעתו עליו להתעטף בטלית תלמיד חכם בלי רשות, ובא לבית הכנסת מעוטף בטליתו. וכאשר בא לבית הכנסת, הרב המורה של העדה, וראה את האיש ההמוני ההוא מעוטף בטליתו, קם הרב ממקומו הקבוע לו בבית הכנסת, וישב בסדר האבלים רחמנא ליצלן. וכשאמרו לו הקהל - רבינו! על מה ישב לו במקום הזה, בר מינן? השיבם כי 'על זאת תאבל הארץ' ותפוג תורתם, שנתקיים בנו מה שנאמר 'ויתכסו שקים האדם והבהמה'. ובעל הבית ההוא הוכרח לשוב מדעתו.
שער המפקד, מנהגי ירושלים, הלכות ציצית, עמוד ג', סעיף ד'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
מאמר תמוה, הביאוהו המפרשים, זיכרונם לברכה, וזו לשונם: 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' - אלו מעשיהם של רשעים. 'ויאמר א-להים יהי אור' - אלו מעשיהם של צדיקים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ? - כשהוא אומר: 'וירא א-להים את האור כי טוב' - הווי אומר מעשיהם של צדיקים הוא חפץ.
ולכאורה דברי המאמר הנזכר הם פלא, שמתחילה, מדוע הוא בספק אם חפץ במעשיהם של רשעים. ועוד קשה אומרו: 'מעשיהם של צדיקים' - ולא אמר צדיקים ורשעים. אמנם יובן, לעניות דעתי, על פי מה שפירש הרב אשכנזי ז"ל בספר 'עת ספוד' על פי 'מי יודע רוח בני האדם': שהתורה היא מזככת נפש הבהמית ומחזרת אותה למוטב.
מעתה זאת אומרת: 'וחושך - אלו מעשיהם של רשעים' - הוא מדבר על פרק הקורא כדי לזכך נפשו. ומעשיהם של רשעים יקרא שעדיין לא נזדכה נפשו, והרי הוא רשע. 'ויאמר א-להים יהי אור - אלו מעשיהם של צדיקים' – היינו: תורה שלומד אחר שנזדככה נפשו, ש'מעשיהם של צדיקים' יקרא - לפי שאחר שנזדככה נפשו, הוא לומד תורה לשמה, וצדיק הוא.
פרשת רא"ה, פרשת בראשית, דף ד עמ' ב - דף ה עמ' א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' -
נשאלת שאלה מדוע נוהגים לומר את משנת 'כל ישראל' לפני מסכת אבות. הרי אין מקומה של משנה זו כאן אלא במסכת נזיקין, ומסכת אבות כידוע פותחת ב'משה קיבל תורה מסיני'?
נתרץ זאת בשם רבי יעקב יצחק החוזה מלובלין זצ"ל שהיה משיח אל ליבו לאחר שקם לקרוא בלילה תיקון חצות והיה מתייחד עם קונו בזמן זה, או-אז לאחר תיקון חצות לפני שהיה מתחיל את סדר לימודו בש"ס ופוסקים הלכה וחסידות, היה מהרהר בתשובה ושואל את עצמו: שמא אני נמנה בין אותם אנשים שעליהם דיבר דוד המלך בכותבו את מזמור נ' בספר תהלים שנאמר: 'ולרשע אמר א-לוהים מה לך לספר חוקי ותישא בריתי עלי פיך'. ...
צדיק כזה היה אומר זאת ומתוודה בליבו: שמא שייך הוא לאותה קבוצת אנשים שעליהם נאמר מזמור זה, אלא שאמר באיזו זכות ובאיזו רשות אני פותח את הגמרא ולומד תורתך ריבונו של עולם? - בזכות אותה משנה שנמצאת בפרק חלק במסכת סנהדרין: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.
פרקי רפאל, פרק ראשון, עמ' קל"ח-קנ"א, דפוס חיש, רמלה, תשע"א (2011)
אם מותר ללמוד ולהתפלל ולברך בגילוי הראש מן הדין או לאו? ...
הואיל וכל הפוסקים הגדולים שהזכרתי לפניך מדבריהם מוכח, שלא חשו כי אם במקום הזכרת ה' דווקא, אבל הלימוד נראה פשוט מדבריהם שמצד הדין מותר.
שו"ת קרני ראם, סימן רכב, הוצ' שמואל אלעלוף, סאלי, תר"ע (1910) הדפסה מחודשת, אבישלום אבידור בן אדיב, י-ם תש"ס (2000).
מודיע נאמנה כי לחמי זה, לא לחכמים וגדולי תורה הוא מיועד, רק להמון העם כמוני ששוגים מדרך האמת, ועל ידי המשל והסיפור מתקרבים אל אבינו שבשמים. ... אמנם הדבר ידוע, כי לדרוש בהלכות בלבד, אין לב המון העם נמשך אחריהם, אלא צריך שיהיה עיקר הדרוש ורובו בדברי אגדה ומוסר, ויזכיר גם כן הדרשן באמצע מן פסקי הלכות, על ידי הקשר שיקשרם בדרשה שדורש על המקרא, כדי למשוך לב העם אל הדברים האלה בחכמה ודעת.
חיי איש, הקדמה, עמ' ז-ח, דפוס ששון, בית אל, תשנ"ו (1996)
'תורתם אומנותם' מיהו? - אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו וכו', ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו, חוזר על דבר תורה ולומד תדיר - נקרא 'תורתו אומנותו'. ...
תלמיד חכם ותורתו אומנותו, שבכל עת שפונה מעסקיו - חוזר ללימודו, ויצאו מזה תלמידי חכמים, שיש להם חנות, ועוסקים רוב היום במשא ומתן כגון האחד לבזאזין, שיושבים בחנות כל היום.
משפטים ישרים, דף פא, ע''ב, שאלה קס"ב, הוצ' ראשונה, קראקא, תרנ''א (1891), הוצ' שניה, ירושלים, תשנ''ג (1993).
יש לקנוס האנשים, המונעים עצמם לילך להתפלל בבית הכנסת, משום שעוסקים בתורה או משום שמשׂתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר. ...ולא יעסוק בתורה בבית הכנסת, בשעה שהציבור אומרים סליחות ותחינות, וכל שכן בשעת החזרה והקדישים.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק א', סימן פ', סעיפים כ"ב, מ"ח, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת' - נראה לפרש על מה שאמרו חכמים: שכל השרוי בלא אישה, שרוי בלא תורה. וכתב הרב 'ערכי הכינויים' ש'זאת' - כינוי לאשה. וזהו שאמר: 'ושמרו לעשות את כל דברי התורה', וזה על ידי: 'הזאת' - היא האישה.
רוח חיים, עמ' נ"ד, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
'ולהורות נתן בלבו' - כלומר כשהוא מורה ומלמד את התלמידים, נותן אל לבו לדברים שאומרים התלמידים, והדברים יועילו גם לו, וכך יזכה 'ולהורות את בני ישראל' - ללמד תורה לבני ישראל מתוך חכמה ותבונה רבה.
רוח חיים, עמ' ל"ג, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
לכבוד מקל תפארה, ציץ ועטרה, תורת ה' טהורה, ערוכה בכל ושמורה, אחת מהנה לא נעדרה, בלב צדיק תמים קשורה, דברים הנקנין באמירה, לילה כיום יעירה, על העבודה ועל התורה, להוציא תעלומה לאורה, בעיון זך וסברא, קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, גמירי לה גמירא, גלייה לדרעיה, ונפל נהורא, טעמו וראו כי טוב סחרה, עדיו בחיתומיו תבואה ברה, את העיניים מאירה. תלמידך אני ומימיך בצמא אני שותה, וצריך אני עוד ללמוד ולגלות אחת מני אלף מחכמתו של רבי, ומה אני כי אבוא להללו?! רקין ואכין מיעוטין, ולבי אומר לי: סיימתנהו לשבחא דמרך?! - שתיקותי יפה לי מדיבורי.
הרב שלום משאש, שמש ומגן חלק א', מכתב י"א, עמ' 14, ירושלים תשמ"ה (1985).
(החיבור 'מעשה חרש') בא להשלים ולמלא את החסר ב'כנפי שחר', בו יצוינו מקורות מן התנ"ך, הזוהר הקדוש, הספרות התלמודית והמדרשית, ההלכתית והמחקרית, המגלים טפח מבקיאותם של משוררינו, זכר צדיקים לברכה, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, שמתוך כך מתגלה אומנותם במלאכת ה'שיבוץ', שלפי מקומם בשיר מקבל הכתוב והמאמר, מובן מפתיע בעל פנים חדשות מתוק לחך ונעים לאוזן.
אעירה שחר, כרך א, הקדמת המחבר, עמ' 29, באר-שבע תשל"ט (1979).
חכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, מלכי מערב ומזרח. חזק לבלתי עזבה יום, כי יומיים מפניך תברח. חקר דבריה במחקרי שכלך, ומצאתה כאשר בה תטרח. חפשנה כמטמונים, כי היגיעה בה הוא דבר מוכרח. חבקנה ותכבדך, החזק בה אל תרף, ואורחותיה ארח. חן וכבוד תעטרך, וארוכתך מהרה תצמח, תציץ ותפרח. חסד ואמת מן ינצרוך וחכמתך לעד לא תסרח.
רחש ליבי, ניצנים עמוד ס"א, באר שבע, תשל"ט (1979)
'בטנך ערימת חיטים, סוגה בשושנים - רוצה לומר: אם תרצה לעמוד ב'סוג' שלה, תביט ותבין מעניין השושנים - היות בניינה ויציאתה בין החוחים, כך היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, ואין עניות אלא מן התורה ומן המצוות. ומבני בניו של סיסרא וסנחריב לימדו תורה ברבים, סוד הנשמות המוטבעים בקליפות ובתחבולותיו, לבני האדם להוציא בלעם מפיהם.
דגול מרבבה, דף קל"ה עמ' ב', דפוס האחים אשכנזי, קושטאנדינא, תק"ג (1743)
'ערבות' - היינו במי שיש כוח בידו לעשות לאחרים - שיקיימו המצוות, וכעין גדול הבית שיש כוח בידו שיעשו ככל הכתוב בתורה, שאם לא יקיימו יש כוח בידו להכותם, ולמונעם בר, ולחם ומזון. וכן גדול העיר, שיש כוח בידו להכות ולענוש נכסים. וכן גדול הדור, אם יש כוח בידו, ואם הניחם לרצונם, נתפס הוא על עוונם, כאילו עשאם הוא בעצמו. ... שערבות תלוי אלא במי שיש כוח בידו - בכוח הזרוע, להעמיד אותם על דת, ובזה לא נצטוו הנשים. אבל בעשה של 'תוכחת' - דהיינו לדבר לו ברוח חן ותחנונים, ולהורות לו שלא זו הדרך, כן גם כך - שחייבות גם הנשים.
חקרי לב, אורח חיים, חלק א', סימן מ"ח, עמוד רפ"ח. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
בהפטרת בראשית, הנביא ישעיה אומר: 'החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות מי עיוור, כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח, מי עיוור כמשולם ועיוור כעבד השם'. - בדברים אלה מתכוון הנביא, להוכיח את הצדיקים, אשר הם גופם דבקים בהשם ובתורתו, אך לא אכפת להם מכל מה שיהיה בעיר, משימים עצמם כמו חרשים מכל מה שמתרחש בין הקהל, חטאים או ישרים.
גם כן, שמים עצמם, חלילה, כאילו לא רואים, בשביל שלא להוכיח את המון העם, ולספר מעשיהם. אין די שצדיקים אתם בשביל עצמכם, אלא חייבים אתם גם לשמוע ולראות מה נעשה בחוץ, ולטכס עצות לתיקון ושפור המצב בין הקהל.
ליקוטי רפאל, עמוד ז'. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
'אדם, שלא למד עדיין, ובא להימלך, אם ילמוד תורה תחילה או יעסוק במעשה, אומרים לו - למוד תחילה, לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר - המעשה יותר טוב מלימוד'. - נראה פשוט שזהו כוונת שהעם הארץ - 'לעשות רצונך אלוהי חפצתי', דהיינו מצוות ומעשים טובים.
וכי תתמה שהרי נאמר בגמרא שהתלמוד גדול וכו', לזה בא כמשיב 'ותורתך בתוך מעי', רצה לומר- שכבר למדתי וידעתי סדרן של מעשים טובים ומצוות, ועתה לאיש כמוני - מעשה גדול כנזכר.
לב מרפא, פ"ז עמ' ב, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות.' -
וזהו שרמז התנא: 'עשה לך רב' - פירוש, עשה לך מלאכה וסחורה הרבה על דרך - 'יש לי רב'. אבל צריך על כל פנים - 'וקנה לך חבר', שיעסוק בתורה, כי 'בצל החכמה בצל הכסף'.
ואל תאמר: שמא תלמיד חכם זה, שאני טורח בשבילו, שמא אין תוכו כברו ולשווא צרף צרוף - כי אור שבה מחזירו למוטב. והוא שסיים 'והווי דן את כל האדם לכף זכות'.
ארבעה ספרים נפתחים, מני מתיקה, עמ' כ"ג, הוצאת מכון ישמח לב - תורת משה, ירושלים, תשמ"ב (1982)
כתוב במכילתא, והובא בילקוט על פי זה, וזה לשונו: 'הנה נחלת ה' בנים' - מדת בשר ודם, אבל מי שאמר והיה העולם - אינו כן, אלא תאב לבנים - נותן לךו, שנאמר: 'הנה נחלת ה' בנים'; תאב לחכמה - נותן לו, שנאמר: 'כי ה' יתן חכמה'; תאב לנכסים - נותן לו, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך'.
רחם לבי, לב נשבר, אני עני, לתת טעם בדברי חכמינו זיכרונם לברכה, במה שנקטו בשלושה דברים אלו דווקא, יותר טוב מכמה עניינים אחרים, שהאדם תאב להם? ...
מבואר שעל ידי עסק התורה והחכמה ומלמד לאחרים - זוכה להבנות, ושיהיו לו בנים, וכל כיוצא על ידי העושר ועושה מצוות וצדקות בישראל - הרי זה נקרא תולדות. ... על כן מבואר שעל ידי מצוות ומעשים טובים, אשר יעשה האדם ,הרי זה נקרא בשם - אשר יש לו בנים. ומה הטעם שנקטו חכמינו זיכרונם לברכה לאלו שלושה דברים? - שהם קשורים ופעולותיהם שוות.
יוצא מזה שאל יצטער האדם ביתר שאת, אם לא היה לו בנים מאשתו הגשמית, שהרי יש לו כשתיים הנה: או על ידי עסק התורה והחכמה - אם יכול לעשות כן או על ידי עשותו מצוות ומעשים טובים מהבא בידו, שעליו הכתוב אומר: 'פרי צדיק עץ חיים', והרי זו מעלה גדולה, שזכה לשם ולתפארת שיש לו פרי צדיק, ואין לך מעלה גדולה מזאת.
ספר אות לעולם, מזמור קכז, איזמיר, דפוס בני הרב יעקב שמואל אשכנזי התרנ"ז (1897).
'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב', ואכל ושבע מעץ החיים אשר בתוך הגן, ואכל וחי לעולם שכולו טוב, לעולם שכולו ארוך, צריך להטות שכמו עול תורת אמת - תורה שבכתב וגם תורה שבעל-פה, המקובלת לעם בני ישראל, איש מפי איש, 'דור דור ודורשיו', עד משה מסיני. כי שתיים הנה - תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, אחיות הנה, מפי עליון יצאו. ...
ותורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, הרי היא כגוף בלי נשמה, וכך גזרה חכמת היוצר כל, כי 'תורה אחת יהיה לכם' - בכתב, 'ותתצב אחותה' האמת, אהובה, רעותה הטובה, זאת התורה שבעל פה.
ספר דרך חיים, פרק י"ד, דרך שער הוויכוח, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
תורת ה' תמימה, יסודה היא במרומים, לעד ולעולמי עולמים, ויושביהם לנצח נצחים, ספרים נפתחים, ציצים ופרחים, 'דברי חכמים כדרבונות', כל הרמז הרומז על האדם, הן ופירושיהן, שווים בשיעוריהן, יפה גזרתן, ברוך שבחר בהם ובמשנתן.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
'אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב 'וזאת התורה אשר שם משה' - זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה - סם המוות'. - וכתב עליו הריטב"א וזה לשונו: 'לא זכה - סם המוות' - פירוש: כשהוא שונה להתגדל ולהתגדר'. ... ויש לחלק בין היכן שעוסק מאהבת שכר לבין היכן שעוסק להתגדל ולהתייהר. שאם עוסק על מנת לקבל פרס, מעולה הוא. אבל אם עושה גופי תורה כדי להתגדל ולהתייהר נקרא חוטא, לפי שמשתמש בכתר תורה עצמו ועושה גופי תורה עטרה להתגדל בהם. ...
ואחשבה לדעת שמה שכתב הריטב"א: שכשהוא שונה להתגדל והתגדר - תורתו נעשית לו סם המוות, אין פירושו 'להתגדל ולהתגדר' - דהיינו להקנות שם לעצמו ויכבדוהו בני אדם ויקראוהו רבי, אלא הכוונה להתגדל ולהתגדר על חברו, והיינו כדי לקנטר ולקפח חברו בהלכות, שכתבו התוספות גם כן שתורתו נעשית לו סם המוות.
המעלות לשלמה, עמ' קע"ה-קע"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
'והמלאכה' - שלושה במוסרה: 'והמלאכה הייתה דיים', 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים', 'והמלאכה גדולה' - ופירשו המפרשים זיכרונם לברכה: שצריך לקבוע עיתים לתורה ולעסוק בה כפי כוחו, אבל אינו חייב לעסוק בה כל היום וכל הלילה ולמות ברעב וכיוצא בזה.
וזהו רמז המסורה: 'והמלאכה גדולה' - היא התורה מלאכת שמים, ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ואמנם כשאינו עושה קצבה לתורה לומר: די במה שלמדתי, אלא בכל יום קובע עיתים לעסוק בה, וזהו: 'והמלאכה לא ליום ולא ליומיים' אז 'והמלאכה הייתה דיים' - כאילו למד כל התורה.
יד שאול דף ס"ב עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו, (1916)
לפדיון שבויים קטנים, שוויתי ה' לנגדי. להרביץ תורה במוסדם נדרתי - וקיימתי ייעודי. לשפת התורה הקדושה המירו לשונם האשדודי. למרות המוקשים ומפריעים, שארבו להכשילי והילכדי. הנהלה והוראה השקעתי מיטב שנותיי ולשדי. גמולי העליון - תלמידים המשכחים קושי שעבודי.
הרמב"ם, מנוחתו כבוד, אורי רועי ופודי. פודני מסכלות ומשתתף ביגוני, בצלעי וברקודי. תמיד מערוגות בשמיו אריתי מורי ונרדי. ולא בטחתי בהוראתי עד שהצגתיו לעדי. וכשבקשתיו ולא מצאתיו במשפט - התעורר חשדי. זכיתי להרבות תלמידיו ועמם אמתיק סודי.
'מגן בעדי'- שו"ת, חידושי תורה, דרשות ושירה. הקדמת המחבר, ע' 4. דפוס בלשן, ברוקלין, ניו יורק. תש"ל (1970)
'ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.' -
'שם האחד' - שמייחד בפרט חלק אחד 'פישון' - פי שונה הלכות ומשניות 'הוא הסובב' - רצונו לומר: שמסבב ומקשט בהם לשכינה. ... שסגולת לימוד המשנה לקבץ ניצוצי הקדושה. 'שם הבדולח' - שמאיר ומלבין נשמת האדם כמו הבדולח, כי משנה אותיות נשמה כנודע. 'ואבן השוהם' - שנותנת חן על האדם בעיני רואיו כמו אבן השוהם שהיא טובה לחן. ...
'ושם הנהר השני גיחון' - כתב רש"י זיכרונו לברכה: שהיה הולך והומה והמייתו גדולה. רמז על בעל התלמוד שתמיד הומה ומפלפל בו והמייתו גדולה, כמו שכתוב בתלמוד שאין לך מידה טובה הימנה, ותמיד הוא הומה ומצטער בו ומפלפל בו עד שמשחיר פניו עליו, על ידי שממית עצמו עליו תדיר. כמו שכתבו זיכרונם לברכה: 'שחורות כעורב' - אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשחיר פניו עליהם כעורב. וזהו: 'הוא הסובב' - רצונו לומר: עליו תמיד עד שעשה עצמו כושי שהוא שחור. ...
'ושם הנהר השלישי' - רצונו לומר: החלק השלישי בתלמידי חכמים הוא נדבק תדיר בפרט כי אם בדרשות ודברי מוסר להישיר את עצמו ואחרים עמו, וזהו: 'חדקל' - שמימיו חדים וקלים, שמימיו שהן חדים ומוכנים בפיו, על דרך 'ושיננתם' - שאמרו זיכרונם לברכה: שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך. גם חדים שהם דברי מוסר השכל בתוך הפסוקים, וקלים להבין לכל ההמון, שבזה יכנסו באזניהם, ויקיימו אותם, ויתהלכו בדרך ישרה. ...
'והנהר הרביעי' – הוא חלק הארבע בתלמידי חכמים, שהוא יושב בביתו ומחדש פשטי ורמזי סודות התורה, וזהו: 'הוא פרת' שמימיו שהם תורתו פרים ורבים. שמוסיף על התורה תמיד ומזכים את האדם היא הנשמה, שעל ידי רזי וסודות התורה היא מאירה וזהו ראשי תיבות: 'פרת' - פורש רזי תורה.
ויאמר שאול, פרשת בראשית ב, י-יד, עמ' 10-9. תוניס תרצ"א (1931). הוצ' חדשה אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
הביטו וראו מה שכתב בתיקונים, תיקון מ"ג, וזו לשונו: 'מי שגורם שתסתלק קבלה והחוכמה מהתורה, וגורם שלא ישתדלו בהן וכו' - ווי לו, טוב לו שלא נברא בעולם, ולא ילמד התורה ההיא.
ופירש הרב 'כסא מלך' (חכם שלום בן משה בוזגלו) וזו לשונו: שאם היה עם הארץ - יותר טוב לו, כי אינו פוגם אם אינו לומד קבלה, כי אין לטייל בפרד"ס עד שימלא כריסו בשר ויין. אבל מי שלמד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, עונשו גדול אם לא ילמד קבלה, וטוב לו שלא ילמד אותה, שמחזיר העולם לסוד שבירת הכלים, שמגביר הקליפות, כשהנהר והגן יבשה, שמונע הטיפה רזי התורה מהם, וגורם העניות ואורך הגלות וכו'. ובפירוש אמר אליהו לרבי שמעון שבזה ספר הזוהר הקדוש יפדו מהגלות כך יתגלה בדור האחרון, ומגודל העונש האמור כאן, הרחמן יצילנו, ווי לו, טוב לו שלא נברא וכו'.
ממנו ייוודע גודל החיוב, וגודל השכר למי שלומד בתורת האמת, כמה תיקון גדול יעשה למעלה, בשעה אחת, מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה, ולימוד כל השנה אינו מספיק אם אינו מעטרו, לפחות יום אחד בלימוד הקבלה, כי שקול הוא כנגד כולם. ואפילו יום אחד לשנה - תורתו עושה פירות למעלה, וכל שכן אם קובע עת לה' שעה אחת בכל לילה אז מובטח לו שהוא בן העולם הבא, מבני ההיכל של המלך, ויהיה מרואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות של השמיים.
בתוך: חכם שלמה שאול קצין, דברי שלמה, לחינוך בית הכנסת ומעלת עסק התורה, דף ט"ו עמ' ב', דפוס שם, יפו, תשט"ו (1955)
אם אדם מתגאה בתורתו, בלימודו ושקידתו, ובידיעתו בתורה, או מראה לעולם חריפותו ובקיאותו, או שאין לו זמן וחשיבות לאדם קטן בתורה ללמדו ולהדריכו בהתחשב עם עצמו, כי לפי ערכו לא יאה ולא נאה לו להשפיל עצמו ללמד חברו תורה, אז סופו שתורתו משתכחת ממנו, ונעשה עם הארץ שיגלו ערוותו שהיא חסרונו. כי חכמת התורה אין היא חכמתו, זו מתנה מאת ה', שנתן לו מח להבין ולהשכיל ללמוד ולהתעמק בו, ולהיות גדול בה, והחכמה של האדם היא הלומד מכל אדם.
בית ש"ם על התורה, עמ' פ, ספרי קודש מעיין חיים, ירושלים תשנ"ג (1993)
'וילחם עם ישראל ברפידים' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: מהו לשון רפידים? - שרפו ידיהם מן התורה. כל זמן שעוסקים בתורה בבתי כנסיות ותלמודי תורה, כל זמן ש'הקול קול יעקב' - אין 'הידיים ידי עשו', אבל בזמן שרפו ידיהם מן התורה - 'ויבוא עמלק'. וכשראה משה רבנו, עליו השלום, שרפו ידיהם של עם ישראל מן התורה, פחד ואמר ליהושע: 'בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק' - בחר אנשים חשובים להילחם בעמלק. 'מחר אנוכי נמצא על ראש הגבעה'.
השבח לאל, קורות חייו ופועלו של הרב שבתאי בן חיים, מתורתו של הרב, עמ' 96, תשע"ב (2012)
'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך' - צריך לדייק: למה נקט יציאה בזבולון ואהל ביששכר? - וכתב רש"י: זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא וכו' ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. עד כאן. ...
וודאי יש צדיקים גמורים שמתקיים בהם ש'מלאכתם נעשית על-ידי אחרים', אלא שמעטים המה, כמו שאמר רבי שמעון בר יוחאי עצמו בסוכה דף מ"ה: 'ראיתי בני עליה והם מועטים. אם אלף הם אני ובני מהם, אם שנים הם אני ובני'. וכיוון שמועטים הם כל כך - אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתו נעשית על ידי אחרים, שצדיק גמור הוא, ששמא הוא טועה ואינו צדיק גמור. וזהו שנאמר: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, שרוב העולם אינם צדיקים גמורים. והרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלה בידם'. ...
'ולזבולון אמר: שמח זבולון בצאתך' - כלומר שמח זבולון בצאתך לשדה, לעשות מלאכתך, לחרוש, לזרוע ולקצור קצירך בשדה וכיוצא, כרבי ישמעאל, שאמר: הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ולזה אמר: 'שמח זבולון בצאתך', משום מה שאנו אומרים: 'הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם' - משום שלא טעו בעצמם לומר צדיקים גמורים הם ומלאכתם נעשית בידי אחרים כנזכר לעיל.
'ויששכר באהלך' - אהלים של תורה, כרבי שמעון בר יוחאי שאמר: 'בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית ע"י אחרים'. ולזה לא אמר: ויששכר שמח באהליך - משום שאנו אומרים: הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם' - לפי שטועים הם בעצמם לומר שהם צדיקים גמורים ומלאכתם נעשית על ידי אחרים. ולפי האמת אינם צדיקים גמורים, שהרי לא עלתה בידם.
כלי כסף, חלק ב', פרשת וזאת הברכה, עמ' שצ"ו, הוצאת דפוס המערב, ירושלים, תשל"ג (1973)
'למה תלמיד חכם דומה? - לצלוחית של פליטון: מגולה - ריחה נודף, מכוסה - אין ריחה נודף'. –
אפשר שבא לרמוז על חובת התלמיד חכם, ללמד לזולתו, בזמן שאפשר לו, ואז יהיה למודו לנחת רוח לה' יתברך, וזה כוונת אומרם: 'מגולה - ריחה נודף' – היינו: שכשמגלה את ידיעותיו לאחרים, שמלמד אותם, אז יהיה ריחה נודף לנחת רוח לפני ה' יתברך.
אבל אם בכוחו ללמד לציבור, ובכל זאת הוא משתמט, ולומד רק לעצמו, מכסה את ידיעותיו אז 'אין ריחה נודף' - לימודו לא יעלה לנחת רוח לה' יתברך, כי זה מוכיח שתורתו לא לשמה, כיוון שהוא מביט רק על תועלתו הפרטית. כי אם היה לימודו לשמה, לקיים מצות בוראו ודאי היה מתמסר לציבור, כי תלמוד תורה של רבים עדיף.
ספר שלמי אהרון, עמ' כ-כא, ע. בוכריס, ירושלים, תשס"ב (2001-2002)
אפילו לעסוק בתורה אין לו לתלמיד חכם להיות יושב ובטל, בלי עסק מלאכה או מסחר. 'שכל תורה שאין עמה מלאכה - סופה בטלה וגוררת עוון.' - שרבים עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, מפני שצריך קדושה וזכות גדול. ורבים עשו כרבי ישמעאל, וזה וזה נתקיים בידם.
וכן אמרו באבות 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' - רצונם לומר 'ושנא את הרבנות' - אם היא לבדה בלי עסק מלאכה. וכן אמרו 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', רצונם לומר - עם המלאכה.
חיים ושלום, סימן כ"ו, ברעת מידת העצלות, עמוד רע"ג סימן ט. הוצ' הרב נסים טרבלסי, מושב תלמים, תשמ"ה (1985)
אחר שלמד התורה שלו ונעשה רב, אומר התנא - צריך להיות עם התורה, מלאכה להתפרנס. שכשיהיה בתחילת לימודו, אין לו לטרוח על פרנסתו כי נגזר על תלמידי חכמים, שילמדו מתוך צער, וכן אמרו חז"ל 'צדיקים תחילתם יסורין וסופם שלוה'. לזאת עתה שכבר למד התורה, אזי צריך לחפש על פרנסתו, וזאת אומרת - 'וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה'. ...
וגם 'גוררת עוון' לאחרים, שכיוון שרואים הכל, תלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ועם כל זה אין לו פרנסה, ממנו יראו ולא ילמדו עוד.
ש"ה לבית אבות, באור על מסכת אבות , דף י"ט עמ' ב, דפוס איתאח, ירושלים, תש"א (1941)
כשהשואל שואל מתוך ידידות ומצפה לקבל תשובה מן הנשאל, והנשאל עונה לשואלו ברצון טוב, וחפץ למלא רצון שואלו. הרי שניהם נוחים זה לזה, זה לשאול וזה להשיב, ומזה שוררת אהבת שניהם ומתהדקת יותר בין שניהם האחווה ונהיו נוחים זה לזה, וכל אחד מהם מקיים מקרא שכתוב 'ואהבת לרעך כמוך', ועל זה נאמר בם ועליהם תבוא ברכת הטוב.
דברי חכמים, מתוך הקדמת המחבר, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
קבעו חז"ל להתחיל ללמד לתינוקות של בית רבן - ספר ויקרא דווקא, כדי ללמדו ולהתחיל לו, בעניין הענווה - שזהו נחוץ לתורה, שאפילו יהיה חכם גדול בתורה - אם לא תהיה בו ענווה, לא יהיה אהוב למקום, ולכן עשו ב'ויקרא' - אלף זעירה, כדי שישאל התלמיד הטעם, והמורה יבאר לו הדברים הנ"ל, על עניין משה וענוותנותו, וזה יכנס ללב הילד. וזה יסוד גדול בתורה.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת ויקרא, עמ' שנ"ח, הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
'כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני' - עינינו הרואות נוהג שבעולם, עניים יושבים ועוסקים בתורה, ורוב של העולם כך הוא, ויאמרו דרך הלצה: חסר מחוסר, וכך הוא שונה', והעשירים המה עוסקים בעושרם, משאם ומתנם, עד כי אין הפנאי מסכים עמהם לתפוס ספר בידם. אמנם יום תחת המציאות, דבר בהיפוכו, כי נמצאו עשירים עוסקים בתורה ועניים אבודים בהבלי העולם, ויאמרו כי להביא טרף לביתם כל מגמתם. ...
וזהו שמבטיחו התנא: 'כל המקיים את התורה מעוני' - רוצה לומר: מקל וחומר של עני, ואינו עושה קל וחומר לבטל עצמו מקל וחומר של עשיר. לזה ראוי הוא שיהיה ראש לעשירים, ולא ימצא קל וחומר מעשיר לבטלו, כי הוא הגדול ואין כמוהו, ומוכרח לקיימה מעושר, 'וכל המבטל את התורה מעושר' - דהיינו שעושה קל וחומר מן העשיר ומבטל עצמו, ואינו עושה קל וחומר מן העני לקיימה, סופו הוא לבטלה מעוני, רוצה לומר שיהא עני מרוד אין למטה מדרגתו, עד כי לא ימצא לעשות קל וחומר לקיימה ומוכרח לבטלה, רחמנא ליצלן, ה' יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כן יהי רצון אמן.
שמח לבי, פרפראות, דף קא עמ' ב, ברוקלין, תשנ"א (1991)
'והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה' - ילמד אדם להיות עניו מהתורה, כי התורה אותיות נקודות טעמים - והכול הם צירופים. וצירופי האותיות - קודש, וצירופי הנקודות - יותר קודש, וכן האדם כל מה שיקטין עצמו יהיה קודש. ועוד כי נקודה קטנה, אדם עושה ממנה כל מה שירצה, אבל כשהוא המשך גדול, אין עושים ממנה כלום.
דברי שלום ואמת, עמ' ר"פ, הוצאת חברת אהבת ירושלים, ירושלים, תש"ס (2000)
'ואשים דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסד ארץ, ולאמר לציון עמי אתה' - בספר בראשית בדף ו' עמ' ד כתוב: רבי שמעון פתח: 'ואשים דברי בפיך' - כמה יש לו לאדם להשתדל בתורה יומם ולילה, לפי שהקדוש ברוך הוא מקשיב לקולם, ובכל דבר שמתחדש בתורה על יד אותו המשתדל בה, הקדוש ברוך הוא עושה רקיע אחד באותו דבר, והקדוש ברוך הוא קורא להם שמים חדשים שמים מחודשים. אמר רבי אלעזר: מהו 'ובצל ידי כיסיתיך'? - אמר לו: בעת שנמסרה התורה למשה רבנו, עליו השלום, באו כמה רבבות מלאכים עליונים לשורפו בהבל פיהם עד שכיסהו הקדוש ברוך הוא. וזהו: 'ובצל ידי כיסיתיך' - כי האיש הזה העוסק בתורה, והוא מחדש בה חידושים, הקדוש ברוך הוא מכסה על אותו דבר, שלא יראוהו המלאכים ויקנאו בו. מכאן שכל דבר המכוסה מהעין יש תועלת בו. מהו: 'ולאמר לציון עמי אתה' - כלומר לאמור לאותם הדברים, המציינים אשר האדם מחדש בתורה: 'עמי אתה' - אל תקרא עמי אלא עימי; אומר לו הקדוש ברוך הוא: אתה שותף עימי. מה אני 'בדבר ה' שמים נעשו', אף אתה בדיבורך עושה שמים.
מעלפת ספירים, עמוד תורה, חלק ראשון, מעלת התורה, יום א, הוצאת האחים לווין אפשטיין, וורשה, תרס"ט (1909)
מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ש'בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - שהכוונה לומר שגם על 'הבריות' - שהוא לשון חשיבות, והם עוסקים בתורה, אם הם שותקים ואינם שמים לב לעורר את לב העם.
אם עליהם נאמר: 'אוי להם' - משום שזה גם כן הוא עלבון התורה, וכל שכן בדור הזה, שהוא 'עקבתא דמשיחא', ותורה מונחת בקרן זווית דורש אין לה, שמעכבים הגאולה, שעכשיו צורך גדול, משום שידוע שהגאולה אינה באה כי אם דווקא בזכות העוסקים בתורה לשמה.
שו"ת מהרש"א אלפנדארי - הסבא קדישא, חלק ראשון, אורח חיים, סימן ו', עמוד ט"ו. מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
בני אהובי, לאחר אשר תרגילו לקרות בספר תורת א-להים מפורש ושום שכל, ותשכילו בתלמוד לדעת מה ה' שואל מעמכם, ואיך להתנהג עפ"י התורה והמצווה, אזי תבחרו לכם אומנות נקיה וקלה למען תתפרנסו מיגיע כפיכם, ומפרי עבודתכם תשבעו לחם, בכבוד ולא בביזוי. ולא תצטרכו לידי מתנות בשר ודם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. רק הישמרו לכם ושמרתם נפשכם מאד לבלתי עזוב את תורת ה' התמימה המחכימה פתי. ומדי יום יום קבעו לכם שיעור בש"ס או בשולחן ערוך ובספרי מידות ומוסר. והנה מה טוב חלקיכם ומה יפה גורלכם אם תלמדו אומנות יד ומלאכת מחשבת, ובררו לכם מלאכה הנצרכת לכל אדם בכל מקום בכל עת וזמן.
תלמוד קטן, חנוך לנער, שער ג', (עמודים לא ממוספרים), דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ז (1877)
'ועשו ארון, עצי שיטים: אמתיים וחצי אורכו, ואמה וחצי רוחבו, ואמה וחצי, קומתו. וציפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו'. - הוא הטעם שאמות הארון כולן שבורות לרמוז לעניים שמהם תצא תורה.
ולכן היו שלושה ארונות ואחד מהם של עץ. ולכאורה עץ מה מעשהו עם הזהב? - ולפי פירושנו הזה נוח, שרצה להורות לנו שעיקר התורה תצא מהעניים, ולכך העץ הוא העיקר והציפוי שלו זהב.
שלמי תודה, עמ' מ"ה א, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
'אבדת אביו ואבדת רבו - אבדת רבו קודמת' - ותשכיל ממוצא דבר עניין התלמידים שנקראו 'בנים', כי הם בנים ממש, אשר התנוצץ בהם ניצוץ נשמת המלמד ונתעצם בו, כי התורה והנפש דבר אחד.
ועוד אמרו זיכרונם לברכה: 'אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל - יבקשו תורה מפיהו' - מורה באצבע על כל אלה כי מאחר שיאציל וינוצץ מנשמתו, צריך שידקדק ממי הוא לומד, וכן דרשו: 'כי האדם עץ השדה' - וכי אדם עץ השדה הוא?! - אלא משום שכתוב שם: 'כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות' - זה כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא 'ממנו תאכל ואותו לא תכרות', ואם לאו 'אותו תשחית וכרת'. וסודות רבים יתגלו מעניין זה שאין מקום הנה לגלותם.
אילת אהבים, עמ' נ"ח, הוצאת עופר האיילים, ירושלים, תש"ס (2000)
'אם חומה היא - נבנה עליה טירת כסף. ואם דלת היא - נצור עליה לוח ארז' - אם שלמותה הוא בחלק המעשי - נבנה עליה בנין משובח, כי לנו יאתה מאחר שיש לנו כלי המעשה. ואם שלמותה נתלה בחלק העיוני - אז אין כח בידינו. למה? - 'ששדים אין לה' כמו שאמרת, רק נשתדל בחזקת היד את אשר תמצא ידנו. וזהו: 'אם חומה היא' - אשר הוא החלק המעשי, אשר שם שני הדברים לנגד: לאויב ולהישמר ממנו, אשר לשתיהם תחלקנה המצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה - אז 'נבנה עליה' בנין מפואר מהמתכת היותר משובח הוא הכסף. אבל, אם היא 'דלת' - אשר הכוונה בו על העיון, אשר המושג ממנו אינו רק כנכנס בפתח הבית, ואל הבית לא בא. גם כי תלמוד מביא לידי מעשה אז אין יכולת בידינו לבנות בנין. רק, 'נצור עליה לוח ארז' - כלומר נקבל ההקדמות האמיתיות והאמונות השלמות אשר רמזנו אצל 'קורות בתינו ארזים', והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו.
אילת אהבים, עמ' רס"א, הוצאת עופר האיילים, ירושלים, תש"ס (2000)
'איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם? - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.'
הכוונה בזה לומר על תלמיד חכם, שיושב ועוסק בתורה ובאה לידו איזה מצווה, על זה אמר רבי: תדע לך איזה דרך ישרה שיבור לו האדם, שהשני דרכים האלו הם ישרים, בין העוסק בתורה בין העוסק במצוות, וצריך האדם לבחור לו הדרך היפה משניהם.
ועל זה אמר: 'כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם' - והיינו שיבטל מדברי תורה ויעסוק במצווה, ועל איזה מצוה יבטל תורה ויהיה לו תפארת שבטל תורתו ונוטל שכר? כשיהיה לו תפארת מן האדם, שישבחוהו על שבטל תורתו ועסק במצווה, והיינו מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
ואמר: 'הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה' - לפי שיקול דעת האדם, ושניהם שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים. אל יאמר החכם העוסק בתורה: הואיל וזו מצוה קלה, איני מבטל עצמי מדברי תורה בשביל מצוה זו. לזה אמר: 'והווי זהיר' - שכל המצות שאי אפשר לעשותם על ידי אחרים, בין אם תראה בעיניך קלה או חמורה - כולם שווים בה, ומבטלים התורה לעשותה,
יריעות שלמה, עמ' כ"ז א, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
בית הכנסת 'מדרש סיניור', אוצר מלא ספרים עתיקים. בימים ראשונים הודבקה מודעה באותיות מרובעות גדולות מימות המקדיש בעל בית המדרש האוסרת בחרם ושמתא להוציא ספר מספרי בית המדרש החוצה. ואני זוכר בעודני ילד תלמיד, כשהיינו מאחרים ללמוד עד שחשכה, היו הרבנים אוסרים עלינו להוציא את הספר החוצה, ששם האור תחת כיפת השמים בהיר יותר מאשר בתוך כותלי בית המדרש, כדי לראות ולדקדק בלשון הכתוב בספר, וזאת מפאת החרם, והיו מרימים עלינו בקולם: 'אסור להוציא ספר החוצה, יש חרם'. ...
היום, אחרי עשרים וארבע שנים בהן נעדרתי מטבריה, לבי מתכווץ בי מכאב, כשאני מזדמן לנסוע לטבריה, מקום מולדתי, ומבקר בבית המדרש הזה, איפה שעשיתי בו לילות כימים, בימי נעורי, ורואה שהעש והאבק אוכלים את ספריו, גדול כאבי כשאני מנסה לחפש איזה ספר הידוע לי, בטביעות העין מכריכתו וכדומה, ואיני מוצאו, או משום שנלקח על ידי מי שהוא תחילה על מנת להחזיר, ואחרי זה משנתיישן אצלו זוכה בו, כדבר שאין לו תובעין, כמי שזוכה בדבר מן ההפקר, או פשוט משום שנגנב ואין דורש ואין מבקש, והספרים הם יקרי המציאות ועתיקים, כי לצערנו לא נשארו בטבריה היום רבנים, או לומדי תורה, ממשפחות המקדישים הבעלים הראשונים, נוחם עדן, שישימו לבם לדבר, ובית המדרש על כל ספריו הולך ומידלדל באפס מעשה, בעש ובאבק.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. תולדות המחבר, עמודים 19-21. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
'וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו'. - וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כמו שנאמר: 'וזאת התורה', 'עשו להם' - להתעסק בה, ועל ידי זה 'וחיו ולא ימותו' - יהיו צדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים, ולא יהיו רשעים שאפילו בחייהם קרויים מתים כידוע.
אך לשון הפסוק 'עשו' קצת דחוק - שאין בו משמעות לשון לימוד. ולכן אפשר בדרך אחרת: שבא לרמוז שיש לו להאדם להשתדל לחדש חידושים בתורה, ולכתוב אותם ולהוציאם לאורה, כי על ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר, כשאומרים דבר שמועה מפיו, וכאילו עדיין בחיים כידוע.
וזהו רמז הפסוק: 'וזאת' - רמז לתורה כנזכר, 'עשו להם' - יעשו בתורה דברים שיהיו שלהם, והם חידושי תורה ויוציאו אותם לאורה, ובזה: 'וחיו ולא ימותו' - שאפילו אחרי מיתתם קרויים חיים.
ספר מדרש שלמה, ע"מ לג, פרשת במדבר, תל-אביב, דפוס שמגר, תשנ"ג (1993)
יש להשתחרר ממדע הפילוסופיה, אשר עניינו להכניס ספק בלבות חלושי הרצון והאמונה. עלינו להשוות את הפילוסופיה בעבר עם זו שבהווה. הרמב"ם למד פילוסופיה, וידע את סתריה וסודותיה, והדבר ניכר מספרו 'מורה הנבוכים', ועם זאת התעצמה אמונתו לדרגה גבוהה, והוא קבע לנו את שלושה-עשר עיקרי האמונה, שהם בתכלית הניגוד לפילוסופיה, שהרי הפילוסופיה אינה מכירה בתחיית המתים, והיא אחד העיקרים החזקים ביותר שקבע לנו הרמב"ם.
אל-שמס, גיליון 379, 16/1/1942 תרגם מערבית פרופ' נחם אילן.
'בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם. יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' - 'בני ישראל': גימטרייה תר"ג - וכשישראל עושים רצונו של מקום, ויהיו באחדות אחד ועוסקים בתורה, אז מאיר עליהם שם ה' ושם אדנות שהם ח' אותיות, ועם תר"ג הרי תרי"א - כמניין 'תורה' וכמניין 'יראת' (שמיים) וכמניין 'גמילות חסדים' - אז לוקחים ישראל כל השפע של הקדושה לעצמם. ...
ואם, חס ושלום, אינם עושים רצונו של מקום אזי: 'בהפרידו בני אדם' - כיוון שאין בהם אחדות ולא תורה. מה שאין כן 'כי חלק ה' עמו' - כשיהיו מייחדים שם ה' ושם אדנות אזי 'יעקב חלק נחלתו'.
עטרת שלמה דף ו' עמ' ב', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
והעיקר לחשוב בכל יום בקריאת המוסר ללמוד, ולקיים, ולשמור, ולעשות, ולומר 'מתי יבוא לידי דבר זה ואקיימנו', ולא רק ללמוד, ובשעת מעשה לא יקיים חלילה וחס.
כמו שאמר על זה הרב חיד"א זיכרונו לברכה: כי האדם בעת התפילה אומר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ובגמר תפילתו תכף ומיד יכעוס ויקפיד על דברים של מה בכך או יכעוס על החזן שמיהר להתחיל החזרה, ופגע בכבודו ולא המתין עד שיגמור. כמה טח מראות עיניו אדם זה, הלוא תוך כדי דיבור אמר: 'ונפשי כעפר לכל תהיה', ואיך כעת תיכף שבאה לידו מדה זו לקיימה, יעבור על הבטחתו לבורא יתברך. ולכן עיקר המוסר לקיים בפועל כל מה שאפשר וכל מה שיזדמן לידו.
ניצוצי אור, עמוד 4, דפוס התחיה, ירושלים, תרצ"ה (1934-5)
רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, ושאר כל אומנות אינן כן - כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו, הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן - אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקווה. ...
ואני הצעיר נראה לי שכוונת רבי נהוראי בזה באומרו אומר קדוש: 'מניח אני', 'ואיני מלמד אלא תורה' - רצה לומר: אומנות של תורה, שגם זאת חביבה לו משאר מלאכות, שהיא גם כן מלאכת שמים, כגון כותב ספרים, או מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא, ואגבה עומדת מצוות עשה: 'ושננתם לבניך - אלו תלמידים'.
שורש ישי, מסכת קידושין, דף צ"ה עמ' א', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809)
ובזה נכספה נפשי וגם כלתה לקשר סוף המסכת עם ראשה והוא ש'האשה נקנית' - זו תורה, על דרך הפסוק: 'אמור לחכמה אחותי את'. 'בשלושה דרכים: בכסף' - אם היה עשיר, אז יכול ללמוד ותלמודו מתקיים בידו, שאם אין קמח אין תורה. אך בעשירות והנחלקים בית שמאי ובית הלל, שלא יעשה מלאכתו קבע לצבור כסף לרוב כי די לו 'בדינר ובשווה דינר' לבית שמאי, רצה לומר: מה שהיה לו, דרך כבוד ומלבושים נאים לפי כבודו. ולבית הלל לא כן, אלא אפילו 'בפרוטה ובשווה פרוטה', ולפי עצמו אמר כפי שמצאנו בגמרא, שהלל היה מחלק לפעולתו לחצאין: חלק לצדקה וחלק לו ולבני ביתו, שהיה מסתפק במועט. ולזה אמר: 'אף בפרוטה' - רוצה לומר: אף שיסתפק במועט וילמד - די לו בזה.
עוד אומרו 'בשטר' - רוצה לומר: סופר, 'ובביאה' - רוצה לומר מלמד תינוקות, שמביאם לחיי העולם הבא. וכדעת רבי נהוראי שכתבנו. ואז באלה הוא נגאל ותורה נקנית לו ומתקיימת בידו, כיוון שיש לו במה להסתפק.
שורש ישי, מסכת קידושין, דף צ"ה עמ' א', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809)
מן פסוק: 'ואתה קדוש יושב תהילות ישראל' עד 'והכן לבבם אליך' נקרא הסדר של הקדושה ...
שלא תקנוה אלא שיהיו כל ישראל עוסקים בתורה בכל יום דבר מועט, שאומר קריאתו ותרגומו, והן כעוסקי תורה. וכיוון שנוהג בכל ישראל: התלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתיים: קדושת השם ותלמוד התורה, חביב הוא.
כתר שם טוב, חלק ראשון, טעמי המנהגים והשינויים בין נוסחי התפילות, עמ' צד, חמו"ל, קיידאן, תרצ"ד (1934)
אין לשום אדם פטור מעסק התורה יומם ולילה. ואם הוא טרוד בעסקיו, לפרנסתו ופרנסת בניו ובני ביתו - לפחות יהיה קובע, עתים לתורה, ביום ובלילה, כפי אשר תשיג יד שכלו, ומעלים עליו כאילו עסק בתורה, כל היום והלילה.
רק בתנאי, שאותו העת, יקבע לו - לא יחליפנו, ולא ימיר אותו, שלא ללמוד בו באיזה יום מפני שום עסק בשום אופן שבעולם. וכן בשבתות ויום-טוב היום כולו לתורה. וכן בשאר ימים לעתות הפנאי.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד י-יא, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
יש חיוב מוטל וקולר תלוי בצוואר כל המעיינים וכל המחברים, שלא יעשו ספריהם וחיבוריהם ועיוניהם מבלי סדר, כמו סמיכות וקשר על דרך המקרה והמזדמן, אלא יכתבו כל ספריהם וחיבוריהם ועיוניהם בסמיכות ישר ובסדר נאה ובקשר מוטעם נכונה, ובטעם ובסברא, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה שיש לחקור ולהבין ולשאול בכל סמיכות של פרשיות התורה. ... שאמר רבי יוחנן: סמיכות מן התורה מנין, שנאמר 'סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר' - רוצה לומר יש לעיין בכל סמיכות וסדר בתורתנו, למה נסמכה פרשה זו לזו ופסוק זה לזה, ולמה נכתב כך בסדר כך.
ספר אבני זיכרון, בית שמואל, ספרא רבא לאורייתא, עמ' רצד, הוצאת מכון אהלי אברהם יעקב, ביתר עלית, תשס"ג (2003)
'זאת התרומה אשר תקחו מאיתם' – זאת גימטרייה: צום, קול, ממון. ... וגם נלמד מזה מוסר גדול ששלושה דברים אלו מכפרים עוונותיו של אדם ומקרבין את הגאולה. 'צום' - מי שיכול להתענות נתמעט חלבו ודמו כאילו הקריב אותם על גבי המזבח וריח פיו יעלוה לו כריח קטורת. ומי שהוא אסטניס או גופו ומזגו חלוש ואינו יכול להתענות - 'קול', רוצה לומר יעסוק בתורה שהכל תלוי בביטול תורה ואם הוא עם הארץ או אין לו פנאי אז 'ממון' - ויתן צדקה מממונו שנאמר: 'בצדקה תכונני' ונאמר: 'וצדקה תציל ממוות' - רוצה לומר: אם נתת צדקה כאילו כוננת את ג' אלו ואז הציל ממוות. וגם השלושה האלו מקרבים את הגאולה שהם צום קול ממון בגימטרייה: 'זאת' שנאמר 'ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי איתם כי אני ה' א-לוהיהם.'
מנחת שמואל, דף צ"ז עמ' ב', ירושלים תרס"ג (1903)
אין כוונתי בזה להניא את לב הבחורים מללמוד החכמות והלשונות, כי מעולם לא עלה זה על לב אבותי ורבותי חכמי איטליה, אבל כל ישעי וכל חפצי הוא להרחיק את הבחורים מלקבל בעיניים עצומות כל מה שהוא מפורסם ומפואר בדורם - וזו רעה חולה באה להם, לא מהחקירה ואהבת האמת, אלא מאהבת הכבוד המדומה, ומהיותם מבקשים למצוא חן בעיני אנשי הדור.
אבל אוהבי האמת ובעלי שכל חזק ואמיץ יודעים כי כמה דעות היו לתהילה ולתפארת בדור או בדורות, ונפלו בדור אחר בבוז ושכחה, וכמה דעות היו לקלון ולחרפה במשך עידן ועידנים, והיו אחר זמן לשם ולתהילה, ותימלא הארץ אותם.
פירוש על חמישה חומשי תורה, פרשת ואתחנן, עמ' 518-519, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכונו יחדיו על שפתיך' - כאשר תשתדל להשלים את עצמך, לשמור את כל דברי התורה בבטנך, לבל תשכחם נצח, אמנם לא יספיק לך זה לבד, אבל צריך ש'יכונו יחדיו על שפתיך' - ללמד אחרים, וזה המשך הכתוב שאחריו באמרו: 'להיות בה' מבטחיך, הודעתיך היום אף אתה' -אשר מלה, אף מגומגמת, אמנם יאמר: דע לך שלמוד אחרים הוא דבר הכרחי משני צדדים: אם מצד הטוב הנמשך והוא אומרו: 'להיות בה' מבטחך' - שייתן לך שכר רב לפי גודל הטורח, שאתה טורח בלמוד אחרים, ואם מצד החיוב כי יאמר ה' כמו שאני הודעתיך היום, שהשפעתי עליך ממרום, רוח דעת חכמה ובינה להבדילך משחר בעלי חיים אף אתה תצטרך להשפיע משלמותך אל הזולת.
אילת השחר, דף ל' עמ' א', בדפוס המשובח וזאן ובראמי ס"ט, תונס, תרמ"א (1881)
האגדתות, אשר הם חלק גדול מן התלמוד ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים על המשנה והברייתות ובשני התלמודים, והגם שאין בהם עניינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדולה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים אותנו בדרכי האמונה הטהורה ובכל העיקרים והיסודות אשר דת משה וישראל נוסדו עליהם, ותכלית מגמתם ומבטם באו ללמד אותנו מדע בינה והשכל, בדעות נכונות ובמידות ישרות. כולם אהובים וברורים, וכולם קדושים, יוצפנו במאמרים קצרים חכמה רבתי.
נחלת יוסף דף כ"ג' ע"מ ב', בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
אמרו רבותינו בגמרא: 'אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות פנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, ובהן יכנס.
הדובר אמת בלבבו - נקרא ירא שמיים. וזה מפתח גדול לקיום המצוות ולשמור עצמו מן העבירות, שאם יחשוב לעשות מצוות - יקיימן, ואם יחשוב לעשות עבירה - יברח ממנה, שלא לכסות הדבר מבני אדם. ואם ישאלו היכן אתה הולך, כיוון שהוא דובר אמת בלבבו - מוכרח לגלות הדבר, ובכך ינצל מן העבירה.
שעל כן קראו רבותינו כאן בגמרא שלפנינו לירא שמיים - גבר הפוחד מן החטא. הנה יראת שמים היא משמרת לכל המדות הטובות, ומצטרפת לכל אחת ואחת.
דברי שמואל, דרוש חמישי – שנת תמ"ט, עמ' כ"ג', המכון להוצאת ספרים וכתבי יד שע"י מוסדות "שובי נפשי", ירושלים, תשס"ז (2006-2007)
'ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו - וכי בני נביאים היו?! והלא תלמידים היו, אלא מכאן לתלמידים שקרויים בנים' - שקרויים בנים באמת, שכמו שהאב מוליד כח בגוף הבן ויש לו חלק בו, כן הרב מאציל מרוחו ונשמתו ממש על תלמידו. ואליהו ואלישע עדים בדבר וזה מה שכתוב: 'ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו' - ממש כאב הוא שותף ברוח התלמיד.
כלי יקר, ספר מלכים ב', עמ' 32, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ד (1994)
עוד מתועלת האחדות והשלום שאפילו המצוות שאין יכול לקיימם וקיומם אחרים נחשב לו כאילו הוא קיימם בפועל, ולא זכו ישראל לקבל התורה אלא מצד השלום, כמו שנאמר על פירוש 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד, כאיש אחד, שרק בזה יכולים לקיים כללות התורה שיש בה תרי"ג מצוות והרבה מהם אינם באים לאדם כמו פדיון הבן וספר תורה וחינוך הבית וזולתם ובהיותם בשלום ובלתי פירוד מה שעושה זה יועיל זה לזה, ובזה פירשתי כוונת הכתוב
ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' , דהיינו: 'עוז לעמו יתן' - היא התורה ואיך יכולים לקיים מצוותיה, שאין כל אדם יכול לקיימם. לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' ו- כל אחד יקיים לפי יכולותו, ובכללותם נחשב להם כאילו קיימו כל התורה והמצוות.
'ויאמר שמואל' עמ' כ"ז, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
חובת לימוד התורה שלא יהיה רק לומד לעצמו, אלא לומד ומלמד לאחרים, ובזה יזכה לרב טוב ומעלתו גדולה מאוד בזה, לא כן אם לומד לעצמו דווקא, אין מעלתו כל כך, ולא יהיה הולך ממדרגה למדרגה, כי הלימוד שעם התלמידים הוא מחדד השכל ופותח שערי חוכמה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ומתלמידי יותר מכולם' - מצד שצריך לבאר להם כל דבר, ומרחיב העניין היטב עד שיבינו הם, ובזה יתבאר כל סתום ויוותרו על הספקות והקושיות.
'ויאמר שמואל' עמ' ס"ב, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
צריך לומר בכבוד רבו, שכל מה שהוא יודע אין לבריות להחזיק לו טובה, כי אם צריך להחזיק טובה לרב שלימדו, ויביא לעניין זה ראיה ממה שכתבו זכרם לברכה על פסוק 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו' - למה הדבר דומה, לנהר שמשקה כל המדינה, והכל משבחין אותו. אמר להם אחד: שבחו למעין, שמספיק לזה. כך היו משבחים את יהושע, שהיה משקה כל ישראל מחכמתו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: שבחו למשה, שכך העמיד, 'כי סמך משה את ידיו עליו'.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק ב', עמוד תל"א, הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשנ''א (1991)
'ישמחו השמיים ותגל הארץ.' - יושב החכם ודורש התורה. ישמעו הקהל ויאזינו הדרש.
אזהרה לקהל בשעה שהחכם יושב ודורש, צריכים לשמוע הדרשות והמעשיות שאירעו בזמני אבותינו הקדמונים, הראויים ללמוד מהם הלכות ומוסרים ומידות טובות. וניסים והבטחות, ועניינים גדולים הצריכים לקיום האומנה, כדי שלא ישכחו לעולם וועד, ויהיו זיכרון להבין מהם.
והחכם כל מה שיוכל כפי כח שכלו לדרוש לישראל, להדריכם בדרך ישרה, לפי שהוא צורך גדול ויסוד האומנה שיסורו מדרך רעה לדרך טובה, אולי יכנסו מיראה לאהבה לעשותם לשמה.
אור שמחה, עמ' א', הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם, למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל. כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו.' –
ויתכן שזהו טעם מנהג ישראל, מנהגן של ישראל תורה, שמקדישים ספר תורה לבית-הכנסת בעד נשמת הנפטר ולא עושים מצוה אחרת לעילוי נשמתו. ...
שלכאורה יש לומר שאם מצווה אותם לכתוב כל אחד ספר תורה לעצמו, היאך בזה מלמדים אותה את בני ישראל. אלא הכוונה, כאילו הוא בדרך נבואה על מנהגן של ישראל לכתוב ספר תורה ולמוסרו לציבור לקראות בו. ...'למען תהיה לי השירה הזאת לעד כי אביאנו אל האדמה' - רצה לומר: שזה עדות, שהתורה שלו היתה לשמה, שהוא יכול להביאה עמו לעולם הבא.
אמרי שמעון, עמ' רס"א, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
באשר ידוע לכל ידיעה ברורה, כי תורתנו הקדושה היא אם כל חי זכה וברה. ושפתינו היא אמנות אומן לכל השפות לעטות מעיל תפארה, ולקראו בשם הנכבד לשון הקודש הטהורה. והוא הוא הלשון בו העולם נברא, ובו ניתנה התורה. ומאז גלה ישראל מעל אדמתו והלך בגולה, 'מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר', ויתערבו זרע קודש בעמי הארצות, וישכח ישראל את מקראי הקודש אלה, וילמד לשונו לדבר שיחות אשר לא כתורתך, ובילדי נכרים יספיק 'די מחסורו אשר יחסר לו', בחלקת לשון אחרת ידברו 'עם ועם כלשונו', 'להיות כל איש סורר', 'בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו' ובשפת עמו. ובכל זאת, לא כלו רחמי א-לוהנו, והותיר לנו שרידי סגולה, דור ארח דור בכל ארצות פזורינו, חכמים ונבונים להאיר עינינו, בפירושם לנו את דברי תורתנו, ולבארם כל איש ואיש בלשונות העמים ולהשמיע באוזני הנערים, ולחנך את הילדים בשפת הארץ ההיא. והתרגום של המילה ההיא נרשמת ונחקקת במוח התינוק, מוחין דקטנות, עד שידע גם התינוק ההוא לתרגם את התורה בשפת ארצו ולדבר כלשון אמו.
מקרא מפורש, חלק ספר בראשית, הקדמת מתרגם התפסיר, דפוס צוקערמאן, ירושלים
'אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' - התפילה היא במקום קורבן, וכמו שהקורבן נפסל במחשבה, כן התפילה נפסלת במחשבת חוץ וכיוצא, וכן בכל המצוות צריך לקיימם לשם שמים בלי שום פניה אחרת. וזה אנו למידים מפרקי שירה: שכל בעלי חיים שבראם הקדוש ברוך הוא הם משוררים להקדוש ברוך הוא: החמור כשהוא נוער, שור כשהוא גועה וכיוצא כוונתם לשורר להקדוש ברוך הוא בלי שום פניה אחרת. כן צריכין אנחנו עם בני ישראל כאשר מקיימים מצוות או לימוד תורה וכיוצא לעשות כל דבר לשם שמים. ...
וזהו: 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - תפילה שהיא במקום קורבן או איזה מעשה מצוות ולימוד התורה הקדושה, שמתקרב על ידם לה', צריך שיהיה הכל לשם שמים. וזהו: 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' - שתלמדו מהם, שהם עושים הכל לשם שמים, ואין להם פניה אחרת.
שער שמעון, פרשת ויקרא, עמ' ק"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'שמאי אומר עשה תורתך קבע' - לזה אמר: 'עשה תורתך' - התורה שלך, החידושים שחידשת, ששייך על זה לשון עשייה, שהוא לשון תיקון כמו 'ובן הבקר אשר עשה', ופירש רש"י אשר תיקן.
כך גם 'עשה תורתך' - שאת החידושים שתיקנת, תעשה אותם 'קבע' - דהיינו שידפיס אותם ... ואז כולם ייהנו בהם, נמצא תמיד קבועים. ודבר באורח אגב מלמד אותנו, שכאשר תדפיס את החידושים שלך, יהיה בבחינת עשייה, שהוא תיקון כאמור - שלא יסמוך על הקורא שיבין מה שכיוון במחשבתו, אלא יכתוב בצורה ברורה והמתוקנת לקורא.
ישמחו בך, עמ' קנ"ב, הרב שמעון חיררי, תל אביב, תשס"ט (2009)
היה רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, וחבריו, שהיו דוגמת לימודי ה' למעלה, בליל שבועות עוסקים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדרש ובסוד, שהם סוד פרד"ס, להכין הכלה ... ודע שהיו להם רננות ושירים מיוסדים על פי החכמה והסוד, והיו מרננים בהם כדי לשמח הלבבות להדביק נפשותם בעולם העליון, להמשיך משם שפע ורצון על דרך הניגון, בסוד: 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'. וכן אנו נוהגים היום בכל ליל ראשון של שבועות בל"ב פיוטים המיוסדים אצלנו על פי החכמה.
כתם פז, חלק א', עמ' ע"ו, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
'אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה' - ואם תאמר: היאך הוא בן חורין מי שעוסק בתורה?! - והלא כשם שמי שאינו עוסק בתורה הוא עבד ליצרו, כך מי שעוסק בה הוא עבד ליוצרו.
על זה אמר: 'וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה, שנאמר: וממתנה נחליאל ומנחליאל במות' - אף על פי שבין כך ובין כך נקרא עבד, זה – העבדות גדוּלה היא לו, שאומרים אנשים: 'עבד מלך - מלך'.
ולא די שהתורה היא מתרצת להינשא לו, אלא אף הוא מושל בה כמלך, שהרי ניתנה לו במתנה לעשות מה שירצה, שנאמר 'וממתנה'.
תולדות שמשון, אבות ו ב, עמ' שט, הוצאת האוצר, ירושלים, תשע"ב (2012)
'תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה' - ולא ידעתי למה בזה דווקא החמיר, והלא כל קריאה בחכמה או בכל מקום שיהיה, עושה פעולתו למעלה, בכל מצוה ומצוה, ובכל תפילה ותפילה, וכל לימוד ולימוד?!
והחילוק הוא דווקא שאם הוא ב'לא כוונה' הוא 'כגוף בלא נשמה', ו'בכוונה' הוא 'כגוף עם נשמה'. ...
וראיה לדבר שדוד המלך עליו השלום כלל כל הנבראים במעשה בראשית יחד, ואמר שירה במזמור קמ"ח, הנאמר בכל יום: 'הללו את ה' מן השמים', 'הללו את ה' מן הארץ' - נמצא שאפילו שאינו יודע מקומם, אשר נאחזו - עושה פעולתו, ועל כן נראה לעניות דעתי, שלא בזה ימנע האדם לקרוא פרק שירה בכל יום, שוודאי עושה פעולתו, ומשפיע שפע לכל הנבראים, אך ב'כוונה' - אם יודע הוא יותר טוב ופעולתו ומעלתו גדולה.
שמן ששון שער המצוות פרשת ואתחנן יצא לאור מחדש על ידי מדרש ששון שנת תשע"ב (2012)
אמנם, לימוד התורה זהו: 'אש תמיד תוקד' בליבו 'לא תכבה', וחשק להב התורה 'לא תכבה', ותמיד משתוקק ללמד תורה בעולם הזה. ולכך היו משתוקקים משה ושאר הצדיקים ללמד לאחרים, כי טבע הטוב להיטיב לזולתו. ולכך הצדיקים בעולם הבא שבים לכאן ללמד תורה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. וזהו שמחה גדולה להם להיטיב ולתקן אחרים, זהו יותר מכל חיי העולם הבא. ...
ומזה תבין כמה גדול כח המלמד תורה לתלמידים ולהרביץ תורה בישראל, עד שהצדיקים הגמורים, אשר הם במנוחתם בצרור החיים, והשלימו כל תיקונם, מכל מקום נפשם משתוקקת ללמד לאחרים.
ומדעת קונם יש בהם, כי כל בריאת העולם לא היה צורך לבורא, ומה צורך לו בעולם?! רק היותו טוב אמיתי ומטבע הטוב להיטיב לזולתו, ואפילו לקטן ממנו מאוד. ולכן ראוי לכל איש, הנודע יראת ה' בליבו, להתאזר חיל, להקים דגל התורה וללמד לאחרים, ולהרביץ תורה בישראל.
שיח ששון, עמ' 262-263, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)
מי שיש בידו תורה ואין בו דרך ארץ - אין תורתו כלום. ומי שיש בידו דרך ארץ בלא תורה - הלא הוא טוב ממנו, וישתווה לבעל התורה...
המשל לזה כמו הדלעות שדולים בה מים מן הבור - אם יוריד הדלעת כמה פעמים למטה, לא תוציא מים מן הבור, מפני שהיא קלה וצפה. אבל כשתניח בה אבן להכבידה, מיד יורדת ומעלה מים.
כך התורה היא המים. והדלעת הדולה בה מים היא האדם. וכל עוד שאין בו מידות טובות ודרך ארץ הוא קל וצף על פני המים ויצא ריקם מן העולם, כמו הדלעת שתצא בלא מים. אבל על ידי המידות טובות ודרך ארץ, מכבידה ומוציאה מים הרומז לתורה.
קול ששון, פרק י"ד – דרך ארץ, עמ' קט"ו, חמו"ל, ירושלים, תשמ"ד, 1984