החכם היומי על לוח השנה:
< אלול ה'תשע"ז אוגוסט 2017 >
אבגדהוש
  ט/1י/2יא/3יב/4יג/5
יד/6טו/7טז/8יז/9יח/10יט/11כ/12
כא/13כב/14כג/15כד/16כה/17כו/18כז/19
כח/20כט/21ל/22א/23ב/24ג/25ד/26
ה/27ו/28ז/29ח/30ט/31  

מפתח ערכים - אהבת ישראל

'ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנורה' - ולדעתי אפשר להוסיף נופך משלי לדרכו של המנורה, שהיא רומזת לחוכמה, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שולחן בצפון ומנורה בדרום, הרוצה להחכים ידרים', וכמו שהמנורה שהיא כולה מקשה אחת - כך ישראל בשביל לקיים את התורה צריכים להיות באחדות אחת.
תולדות אברהם, עמ' ע"ד, הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
'הוא היה אומר: אל תהי בז לכל אדם' - יש אומרים שהמבזה שום אדם חברו - שנראה בעיניו, שחברו פחות ממנו, והיא נראית בעניו עבירה קלה, והיא גוררת כל שאר עבירות שבתורה, כי כמו שבמצות 'ואהבת לרעך כמוך' תלויה כל התורה כולה, כן המבזה חברו - מבטל כל התורה כולה.
אהבה בתענוגים, עמ' ע"ט , הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
אמרו בגמרא: כל מי שבידו למחות באנשי ביתו ולא מחה ולא נענש עבורם, וכן אם בידו למחות בעיר אחת או במדינה אחת ולא מיחה הוא נענש עבורם. ויש לשאול: שבשלמה שהוא עבר עבירה, ולא קיים מצות עשה הוא ייענש עבורה אבל להיענש עבור עוון אנשי ביתו, או עירו או מדינתו מה הוא חטא? והלא די לו שייענש על ביטול מצות עשה של 'הוכח תוכיח את עמיתך'.
אלא נראה שהעניין הזה מראה לנו את גודל המצווה של אהבת ישראל, שמי שאוהב את עם ישראל, הרי יודע, אם חס ושלום העם חוטאים, הרי מכוח הדין שהם ייענשו, אם לא יוכיחם, אם כך נוח לו בזה, שימשכו לחטוא וייענשו, ולכן הוא נתפס בעוון העם, בזה, שלא אהב את עם ישראל די, ולא הוכיחם, והרי בידו לבטל מעליהם את העונש.
בתוך עמי, חלק ב', דף רצט. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
התחלת הגאולה תהיה מן האומה בעצמה 'ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו' לפקח ולהשגיח בענייני הקיבוץ, ולכונן ליבם אל הבקשה הכללית מאת מלכי הארץ וכן כתוב: 'התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צווארך' - בניין התפעל, רוצה לומר: שהם בעצמם יתפתחו ונקבצו.
ואם תאמר מי יאסוף אותנו ואנחנו מפוזרים בקצווי ארץ? אבל לא בקרבת הגופות תלוי העניין כי אם בקירוב לבבות, שנכונן ליבנו אל הבקשה הכללית הנוגעת לכולנו כמו שכתוב: 'בימים ההמה ובעת ההיא, נאום ה', יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדיו הלוך ובכו ילכו ואת ה' א-להיהם יבקשו'.
מבשר טוב, דף י' עמ' ב', דפוס הרא"מ לונץ, תרע"א (1911)
מי שאחר לבוא לבית הכנסת ביום שמיני עצרת עד אחר שכבר התפללו הציבור מוסף, אם אחר כך, כשמתפלל זה האיש תפילת שחרית, צריך להכיר הגשם גם בתפילת שחרית כיוון שכבר הכריזו הציבור הגשם, או שמא כיוון שהציבור לא הזכירו בתפילת שחרית, גם הוא צריך לעשות כן, שלא להזכיר בתפילת שחרית אלא בתפילת מוסף. וכמו כן ייפול הספק ביום ראשון של פסח. ...
העולה מהמקובץ שבין בפסח בין בשמיני עצרת הדין שווה, שאם אחר איזה יחיד לבוא לבית הכנסת עד אחר שהתפללו הציבור מוסף צריך להכיר בתפילת שחרית כמו שהזכירו הציבור במוסף, דהיינו בפסח להזכיר טל ובשמיני עצרת להזכיר גשם.
חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף א' עמ' א' – דף ג' עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813)
צריך לדעת שמי שציער את חברו בדברים, צריך לפייסו דווקא, ולא יחשוב לשלוח לו ממון רב ועל ידי זה יתפייס ולא צריך לבזות עצמו לילך לבקש ממנו מחילה. כי הממון, בזה, לא יועיל ולא יציל. וצריך לפייסו. ועל זה אמרו בש"ס: 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. ...
'עברות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, אבל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו'. - לא כמו שעושים בהרבה מקומו, שערב יום הכיפורים, האהובים הולכים זה אל זה ומנשקים זה לזה, זה אומר תמחול לי וזה אומר תמחול לי, בחושבם שזהו עיקר מצוותם, ומעולם לא היתה להם שנאה כלל - אבל האחרים, שבאמת שונאים זה את זה, אין שום אחד מהם מבקש מחברו, שכל אחד מחשיב עצמו גדול מחברו, ואין ראוי לבקש מחילה ממנו.
מלל לאברהם, חלק ב', דרוש לשבת תשובה, דף קסח עמ' ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם' - אפשר לעניות דעתי לפרש: 'שניתי' - לשון שנאה וכאילו כתוב: 'שנאתי' באלף (ואותיות אהו"י מתחלפות כידוע) אומר: אני ה' לא שנאתי לרשעים ומחייה את כולם כאמור, ולכן 'אתם בני יעקב לא כליתם'.
ובכלל להידבק במידותיו של הקב"ה הוא להתנהג עם אחינו לפנים משורת הדין ולא נדקדק עמהם לעמוד על הדין, שידוע מה שאמרו חז"ל: 'לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דברי תורה' - ודבר זה גם כן נלמד מהקב"ה שמתנהג עמנו לפנים משורת הדין, ובמידת החסד והרחמים, כי אם יצא במשפטיו עם בריותיו מי יעמוד לפניו בדין, וכתוב: 'והלכת בדרכיו' - שגם אנחנו נתנהג עם חברינו לפנים משורת הדין ובמידת החסד והרחמים, ובמידה שאדם מודד בה מודדין לו.
שמו אברהם חלק ב', עמ' קי"ז, תשמ"ו (1986)
אהוב בנפשך כל איש: עשיר ואביון, דל וריש, כי הזמן כצפעוני יפריש: זה ישפיל וזה ירים, כי שופט א-להים. רדוף שלום, ואל תשלח מדנים בין אחים ואחות ובין אבות ובנים, וגיל תגיל בשמחת חופת חתנים, וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני א-להים. בסבר פנים יפות תקבל כל בריה, גם בלשון זהב, נופת צוף, בלי רמיה, כי לשון רכה תשבר גרם אויב-ידו-נטויה. ויפל ה' א-להים. כל מה שתמצא בכוחך קנה לך אוהבים, וגלה סודך לאחד מהם; לא לרבים. ושמור פתחי פיך מאנשי ביתך כי הם אויבים: אח לא פדה יפדה איש לא יתן לא-להים. אם יש לך יכולת לעשות טוב - אל תמנע אותו. וקנה לך חבר טוב, נאמן בבריתו, ואל תנחם חברך כשמתו עוד בביתו. מה זאת עשה א-להים.
באר לחי רואי, עמ' 16, הוצאת אנטון אדלר פון שמיט, וינה, תקצ"ח (1838)
'וירא ישראל את בני יוסף ויאמר: מי אלה?' - אמרו בתנחומא שיעקב אבינו ראה שעתיד ירבעם בן נבט לצאת מאפרים, ויהוא בן נמשי לצאת ממנשה, לכן אמר: מהיכן יצאו אלו - שאינם ראויים לברכה.
'קחם נא אלי ואברכם' - הרי לנו מידת הצדיקים שמסתכלים על הצד הטוב שבאדם, ועל ידי כך יכולים הם להשפיע עליו רוחניות וגשמיות. ובוודאי שהיא ממידתו של השם יתברך שנאמר בו: 'ורב חסד'.
ואמרו חז"ל במסכת ראש השנה: שהקב"ה מטה כלפי חסד, כלומר גם אדם שנמצא בדינו שזכויותיו שווים לזדונותיו, זוכה הוא ליישב אצל הצדיקים.
זכרונות אברהם, פרשת ויחי עמ' 104-105, הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
אמת מקיר תזעק, האם יש לנו דבר גדול מלמוד תורה של תינוקות של בית-רבן שאין מבטלין אותם אפילו לבניין בית המקדש?! מי הוא זה ואיזה הוא שיהין לקלקל לילד בן תשע שהגיע לחינוך, לעכב לימודו ולגרום לו נזק נפשי בלתי הפיך כל ימי חייו?!
הלא חובה קדושה על הדיינים לבוא לעזרת אם אמללה וסוערה זו, להציל עשוק מיד עושקו, שמחפש רק תואנות שסופן תאונות תאניה ואניה. יש לדיינים להתיר לה מיד, לגשת לשופט שבעירה לסיים בעיה כאובה זו בהקדם, ועליהם תבוא ברכת טוב שמצילים עשוק מיד עושקו, והם בבחינת 'פתח פיך לאלם' - הילד הקטן הזה שנפל קרבן לתככיו של אב עריץ רחמנא ליצלן.
ספר אשד הנחלים, חלק שלישי, עמ' נד , דפוס רפאל בן חיים הכהן, ירושלים, תשס"ט (2009)
המזלזל בחברו ומחרפו ומגדפו, ומדבר עליו כזבים בדבר שאין בחברו, וחברו שומע ואינו משיב, 'והרבה להשיב אפו' - אז לוקח הנעלב כל זכויות, המבזה מאחר שהם מכזבים. ...
כי הן אמת מה לו לאדם לצער חברו הנברא כמוהו בצלם ודמות ולבזות אותו ביד רמה, ומה לו להתגדל ולהתנשא על חברו, וסופו גוש עפר ותולעה ורימה, והתורה חסה על צער בעלי חיים. ...
אם כל שכן אדם שכמותך, הנברא בצלם ודמות שאסור לצערו ולבזותו, כל שכן להכותו בזרוע רמה. כי ודאי בעשותך ככה תהיה בניזקין גרמא. להיקרא רשע לפני המקום עד החרמה. ומה נואלו אותם בני אדם כי כשמתכעסין עם חבריהם, ולא יוכלו לדבר דבר - באים לבתיהם, ושופכין חמתם על נשותיהם.
הולך תמים ופועל צדק, עמוד נ"ה. נדפס בירושלים תשל"ט (1978)
'לא ישבתי עם מתי שווא ועם נעלמים לא אבוא' - ירמוז על מה שיש ג' כתות בעולם: אחת של רשעים ואחת של צדיקים אבל הצדיקים עצמם יש בהם שני סוגים: סוג אחד הוא הצדיקים המפורסמים בעולם שהם צדיקים, ויש סוג שני הם הצדיקים הנסתרים, המראים על עצמם שהם אנשים פשוטים.
וכמובן כל אחד יש לו יתרון על חברו - כי הצדיק הנסתר יש לו חשיבות, שאינו נהנה ממעשיו, לא כבוד ולא ממון, אבל אין אחרים למדים ממנו שום דבר, היותו אינו מוכר. אבל הצדיק הרגיל, הנגלה לעיני כל, יש לו חשיבות, שאחרים נהנים ממנו חכמה ויראת ה'.
וזה מה שאומר הכתוב: 'לא ישבתי עם מתי שווא' - שאיני מכת הרשעים, וגם כן 'עם נעלמים לא אבוא' - עם כת הצדיקים הנסתרים, לא אבוא עמהם להיות כמותם.
והטעם הוא משום: 'אני שנאתי קהל מרעים וגם עם רשעים לא אשב' - וברצוני להחזיר אותם בתשובה, ולכן אני תמיד 'ארחץ בניקיון כפי' - להיות צדיק ונקי וזה יהיה לעיני כל ובזה 'אסובבה את מזבחך ה' - היא בית כנסת ובית המדרש, ושם 'אשמיע קול תודה' - שבחו יתברך, ו'לספר כל נפלאותיך' - כדי להכניע חבות הרשעים ולהחזירם לדרך טובה.
זכרון משה, ע"מ כ"א, דפוס י.ע. איתאח, מחנה יהודה, ירושלים
'ויברכם ביום ההוא לאמור: בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-להים כאפרים וכמנשה' - יש לברר שמה אכפת להם לאפרים ומנשה אם יברכו בהם? ומה תועלת מגיע אליהם בזה? - ונראה לי כמה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכשאדם רואה שמברכים לאחד ואומרים יהי רצון שתהיה כמו פלוני, ידע נאמנה שאותו פלוני ירא שמים, כפי שמובא במסכת נידה דף לג ע"ב, עיין שם. ואם כן, יעקב אבינו, עליו השלום, כמי שבירך אותם, 'שיהא מורא שמים עליהם כמורא בשר ודם', כמו שבירך רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו. ועל ידי זה יהיו ישראל מברכים: 'ישימך כאפרים וכמנשה'.
כף הכהן, פרשת ויחי, דף ז עמ' ב, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
שניים שעושים מצווה אחת, והאחד כבר עשאה, והשני עתיד הוא לעשותה, שראוי להקדים ולתת כבוד למי שעתיד לעשות מצוה יותר על מי שכבר עשאה, כגון שאחד ירד מלקרוא בתורה והלך לשבת במקומו וחבירו עולה לקרוא בתורה, ושניהם שווים במעלתם ושקולים הם זה כזה, שראוי לו לאותו שכבר קרא וירד להתעכב, ולתת דרך ומקום לחברו העולה לקרוא בתורה, שהיורד מן התיבה כבר פעל ועשה מצוות הקריאה, והעולה לקרות - עתיד הוא לקרות, ולו משפט הבכורה והכבוד על חברו.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, כלל א, סימן כג, עמ' מג', הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'ויעל אהרון הכהן אל הר ההר, וימת שם בחודש החמישי באחד לחודש' -
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, באבות: 'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - כידוע ישנם הנוהגים, שלא לומר ווידוי ביום פטירתו של צדיק, יש קהילות שנהגו כך על פי רבותיהם, ויש קהילות שכן נוהגים לומר.
ואפשר לומר בדרך רמז שאהרון הכהן, כיוון שהייתה מידתו שלום, סיבבו משמיים שיפטר ביום ראש חודש, שביום זה אין מחלוקת, וכולם לא אומרים וידוי, משום יום ראש חודש.
אמרי אברהם עמוד פ"ד, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
מגדלי השן מתרבים ומזדקפים מתחת לשמיים היהודיים. הם עולבים את הוד הנוף, ופוגעים בראות העוברים. וממרומי המגדל השומר מודיע: 'הנה יהודי ממקום אחר, הוא נטה את אוהלו ליד ביתנו. הגיע זמן קריאת שמע של שחרית, האלך לקרוא לו?' - 'הנח לו', עונה בעל מגדל השן, 'הנח לו, הוא איננו מתפלל כמונו, הנוסח שלו שונה. הוא אינו מבטא מילים כמונו'. ...
ובאוהלו, האורח מתכונן לסעודתו: 'אלך להזמין את בעל המקום לשולחני, הלא הוא אחי ובשר מבשרי'. צוהר מגדל השן נפתח כדי לענות, אך התשובה שלילית: 'לא, אין זו אותה שחיטה. אין זו אותה קדרה, ולא אותו בשר. לא נתפלל יחד ולא נאכל יחד. ...
מגדלי השן מגיפים את תריסיהם ומורידים את מסכיהם, ורק יהודי האוהלים מדברים ומשוחחים. מי הם בכלל יהודי האוהלים האלה, שאין להם אפילו מגדלים? באיזה זכות הם מדברים? האם הם נשענים על סמכות רבנית כלשהי?
תרגום תדפיס בצרפתית. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברהם חזן. בתוך: פעמים: רבעון לחקר קהילות י
'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' - הצדיק נתפס בערבות משום שכל נשמות הדור מעוברים בכל צדיק וצדיק. וידוע כי משה רבנו, עליו השלום, מעוברים בו כל נשמות הצדיקים.
מעתה זהו שאמר: 'אלה פקודי המשכן אשר פוקד על פי משה' - מה הטעם שמתמשכן הצדיק? - כמו שמשה רבנו, כל נשמות הצדיקים מעוברים בו, כן הצדיק כל נשמות הדור מעוברים בו.
קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ג עמ' א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
כל שכן אם ידעו, שיש לו איזה סיבה, שבעבורה ביקש להמית את עצמו ואכל זלמיט, שאפשר שיהיה מפני צערו, כי לא יכל לסבול צער מזונותיו או שברונו, וריבוי בעלי חובותיו, או כיוצא בה צרות צרורות הם שגרמו לו, ובחר מוות מחיים, שזה ודאי כל כגון אלו גם - אין לדונו כדין מאבד עצמו לדעת, כי ליבו אנסו, ולא יכול לסבול את כל הקללה, ולא במרד ובמעל עשה.
וכאשר ירדוף הקורא בתשובת הרא"ש זיכרונו לברכה בספר 'שמיים ראש' סימן שמ"ה, יסתכל יפה שכל השערים ננעלו כדי שיקרא 'מאבד עצמו לדעת'. אם עשאו לסיבה שיהיה, שזולת המבזה את הבריות, ובועט ושונא את העולם, כמקצת הפילוסופים שעושים כן, להמרות פני עליון. ...
אבל בצרת נפשו כי לא יוכל שאת הצרות והדאגות והייסורים והעניות אשר הם מעבירים את האדם על דעת קונו, אין בזה איסור, והביא ראיה משאול בן קיש. ... ואם כן מת זה היה בדין שיקנה מקומו.
שו"ת שער הקדים, סימן ט'ז, עמוד קנ"א- קס"ב. הוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל ע"ש הרב עובדיה שאקי ז"ל מצפת.
'ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה' - ופירש רש"י: למה כל כך הקפיד על אבנים כי המזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמיים, לכן לא יבוא עליו כורת ומחבל. כל שכן מי שמטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין איש לאחיו. השם יתברך לא יביא עליו כורת ומחבל. וכל מי שיכולת בידו להטיל שלום בין כל אחינו בני ישראל, ויבוא - שכרו כפול מן השמיים, ומובטח הוא שאין הקב"ה מקפח שכרו כי גאולתנו תלויה בחברתנו ואחדותנו ואהבתנו איש לאחיו, ונרבה באהבת שלום.
ספר יזרעאלי, עמ' קל"ב, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים תשכ"ה (1965)
'הקל קול יעקב והידיים ידי עשו' - לכאורה יש לומר 'הקל' בלא ו' ... ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'והחכמה מאין תמצא' - שאין החכמה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כאין. עד כאן. וזה אומרו: 'קול יעקב' - רוצה לומר: ע״י שישראל, הם מקילים את עצמם, ומשימים עצמם כמי שאינם, יזכו ל'קול יעקב' - ל'זאת התורה' שהיא 'מורשה קהלת יעקב' ועל זה בחר ה' ביעקב אבל ו'הידיים ידי עשו' שהם אוהבים מדת הרבנות וזרוע רמה, לכן הרחק מן הכיעור והדומה לו:
מנחת אברהם - דרושים על התורה, פרשת תולדות, דף י"ג, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
מה שנוהגים בארצנו - אר"ץ זבת חל"ב, וברוב מקומות: כשעומדים להתפלל, קודם העמידה מהפכים פניהם לאחוריהם, ועושים תנועה בידיים לאנשים העומדים לאחוריהם, שיבואו לפניהם, מפני הכבוד, מסתבר היינו טעם למנהג זה הוא לעשות שלום זה עם זה, כמו שואלים מחילה זה מזה, כדי שיהיו כולם באהבה ואחווה כאיש אחד עד שתקובל התפילה. אמנם ראתה עיני להרב 'שיח יצחק' בקונטרס 'תפילת כל פה' שכתב משם הרב נתן ספירא בעל 'מצת שמורים' בהגהות 'ספר הכוונות' שיש רמז וסוד גדול למנהג זה וכולי וסוף דבר שמנהגן של ישראל תורה היא.
ספר בית-אל דף קכג עמוד א אות ד. ליוורונו תרל"ח (1878).
'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - אין התורה מספרת כיצד הגיע משה, שגדל בבית בת פרעה, לכלל החלטה, לנטוש את מעמדו הרם, ולהצטרף למחנה החלכאים והנדכאים.
פסוק אחד קצר בלבד מספר על המעבר הזה של ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא: 'ויגדל משה, ויצא אל אחיו, וירא בסבלותם' - ראייה זו אינה ראייה רגילה, ראייה בעיניים, שהרי מי מצרי ולא ראה סבלם של עבדים כשהם נרדים בפרך?! - אלא ראייה זו היא ראיית הלב, ובלשון רש"י: נתן עיניו וליבו להיות מיצר עליהם.
אבני חן, פרשת שמות, עמ' נ"א, ירושלים תשנ"ה (1995)
אף גם זאת מעיקרי התשובה, הוא להיות הכל באחדות, כשבת אחים גם יחד, שכל מי שיהיה במחלוקת לא תועיל לו התשובה, וכמו שאמרו המפרשים במאמרם זכרונם לברכה על פי אל 'תפן אל מנחתם' - אל תקבלם בתשובה, דהיינו משום שהיו במחלוקת, שמלבד כמה רעות המחשבות בסיבת המחלוקת, עוד בה שננעלים שערי תשובה, בר מינן. וכל קבל זה: פתח הנביא הושע ואמר: 'שובה ישראל עד ה' א-להיך' - שכלל לכל האומה ישראלית בלשון יחיד, ואמר: 'שובה ישראל' ל- רמוז דהיינו והועילה להם התשובה, בהיותם כולם באחדות, כאיש אחד, חברים.
אברהם במחזה, דרוש שני לשבת תשובה, דף ד עמ' ב, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
על בעל הבית להסתכל בעין יפה על כל אורח, להכניסו לביתו, ואפילו שהוא לא שלם ביראת שמים ויש לו פגמים. נראה ההבדל שבין אברהם אבינו, עליו השלום, ללוט: כשבאו האורחים לאברהם אבינו עליו השלום, באו בדמות אנשים, ואילו בלוט, באו אליו בדמותם האמתית שהם מלאכים כמו שכתוב בתורה: 'ויבואו שני המלאכים סדומה'.
והסיבה לזה כי אברהם אבינו, עליו השלום, לא מקפיד מי הוא האורח, ואת הכל מקבל בזרועות אהבה. ואולם לוט שהיה חסר הרבה ביראת שמים, אם לא ראה מלאכים ממש, לא היה מכניסם ומכבדם! ואם יש בני אדם כאלה שאינם מקבלים לארח רק קדוש עליון, הרי אלו בחינת לוט.
מלל לאברהם, עמ' לה , הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש"ן (1990) .
טעם שתיקנו לומר עושה שלום בסוף הקדיש וכן בסוף כל תפילה. מצאתי בספר אורחות חיים דף י' עמ' ד': ולכן נקבע השלום בסוף הקדיש, שהוא שקול וחשוב כנגד הכל. וכשברא הקדוש ברוך הוא עולמו נתן שלום בין מים ליבשה, שנאמר: 'יקוו המים אל מקום אחד'. וכשברא המלאכים מאש ומים, אילו לא נתן שלום בין מים לאש, המים מכבים את האש, והאש מלחכת את המים. וכן הוא אומר: 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל' - ללמד שבשלום תלוי הכל. שכשברא העולם לא קמו אלו על אלו ולא החריבו אלו את אלו ובאותה שעה ברא הכל יפה. ולכך נקבע השלום בסוף כל תפילה, לפי שהוא צורך לכל. ואפילו על הקרבנות: ו'זאת תורת זבח השלמים'.
חיי אברהם, הלכות תפילה, דפוס משה ישועה, דף ט"ז עמ' ב', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
'רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.' -
שיש לדקדק, שהרי אמר שבשביל שרצה הקב"ה לְזָכּוֹתם לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שאדרבה, הסברה נותנת להפך - שאם היו מצוות מעטות, היה כל אחד יכול לזכות בכולן, אבל עתה, שהם תרי"ג מצוות, וכמה דקדוקים, וכמה עונשים, מי הוא זה שיכול לזכות בכולן או ברובן? ...
נתן הקב"ה את התורה - בכתב, ובעל-פה - משנה ואגדה ותלמוד, מפני אומות העולם, שמא ינטלו את התורה מישראל ויאמרו לנו ניתנה התורה. ...
מה עשה הקב"ה? 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', דהיינו - תורה - בכתב ומצוות ומשנה ותלמוד וכיוצא - בעל-פה, ואם כן אינם יכולים אומות העולם לזכות בתורה.
שדה הארץ, חלק ב', פרשת וזאת הברכה, דף קל"ח עמ' א' - עמ' ב', דפוס מרדכי נחמן וליאון קלעי, סלוניקי, תקמ"ד, (1784)
'אין שלום אמר ה' לרשעים - מכאן שהקדוש ברוך הוא אוהב את הרשעים' - ומאמר זה הוא מן המתמיהים והוא פלאי. ... כשישראל באגודה אחת ויש שלום ביניהם, אז 'וכשלו איש באחיו' - שכל אחד נתפס בעוון אחיו, ודייק מילת 'אחיו' - רוצה לומר: כשהם באהבה ואחווה. אכן כשאין שלום ביניהם, אזי יוצאים מדין 'וכשלו איש באחיו' וכל אחד נתפס בעוון עצמו. ...
ובזה יבוא המאמר על נכון: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' - שהקדוש ברוך הוא קילל את הרשעים, שלא יהיה שלום ביניהם, אלא תמיד יחד כולם קנאה ותחרות ביניהם, ובזה יוצאים מתורת 'וכשלו איש באחיו' וכאמור שכל אחד נתפס בעוון עצמו דווקא, אם כן מכאן שהברוך הוא אוהב את הרשעים.
מלל לאברהם, דרוש כ"ז לשבת תשובה, עמ' 287-286, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
וזה שאמר הנביא 'והיה מספר בני ישראל כחול הים', רוצה לומר, כשהם כחול הים - שיש ביניהם פירוד לבבות, ואי אפשר להם להתחבר, כמו החול, שאי אפשר להיות ממנו חוט. אז 'והיה מספר בני ישראל' - שיש מספר להם, אבל אם יש ביניהם אהבה ואחווה, אז 'אשר לא ימוד ולא יספר'.
והנה עינינו הרואות, שרוב השנאה והפרוד לבבות שיהיה בבני ישראל, הוא מפני כובד המיסים אשר המה במדינות אלו, ונותנים עול כבד על הציבור, והם מחלקים אותם על עצמם, ועל ידי זה הם באים לידי קטטות ומריבות... גורם גם כן כי יכשלו איש באחיו - בגזל רבים, אשר אין תרופה למחלתו.
שיש כמה בני אדם תשושי כוח הממון, ואין להם אפילו כדי פרנסתם, ...ושופכים דמם, ולוקחים מהם בחזקה יותר מכדי יכולתם, ומכים ועונשים אותם שלא מן הדין - כדי להקל מעליהם, ולהכביד על אחרים. ורוצים למלאת אסמיהם משוד עניים. ובין לבין האביונים צועקים חמס, ואין מרחם עליהם.
ספר אהל ישרים- מוסר ודרושים, שער הרחמים, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א, עמ' 64-65.
וידוע שאפילו אצל הקדוש ברוך הוא נאהבת ההתאחדות וההתחברות זה עם זה, בין בדברי תורה בין בדרך ארץ בין בכל ענייני העולם, שהיא מצוה כוללת כל התרי"ג - מצוות בסוד: 'ואהבת לרעך כמוך', ועוד אפילו עובדי עבודה זרה והם באחדות, הקדוש ברוך הוא מוותר להם על עוונם, כמו שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. אבל כשיש פירוד בלבם ואין ביניהם אחדות מה כתוב? - 'חלק ליבם עתה יאשמו'. וראייה מדורו של דוד, אף על פי שהיו צדיקים, מאחר שלא היה ביניהם אחדות, וגם כן לשון הרע הייתה, כשהיו הולכים במלחמה, היו נופלים לולא זכותו של דוד המלך, עליו השלום, שהייתה עוזרתם. ודורו של אחאב הייתה ביניהם אחדות, אף על פי שהיו עובדי עבודה זרה, מכל מקום, כשהיו הולכים למלחמה היו מנצחים.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' נ"ה, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
הנה פעם אחת שמעתי מאדם אחד שהיה מדבר בגנות אחינו בני ישראל, היושבים בערי אירופה. ואומר עליהם, שהם מחללי שבתות בפרהסיה מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד הרבה לדבר בגנותם. אמרתי לו: מי הכריחך לדבר בדברים אלו של גנות וקטרוג על ישראל, ומה לך לדבר בדברים אלו, ומי הכניסך בתגר זה. ועוד: למה תבחר לעשות מעשה זבוב, שאינו חונה אלא על בשר נקי וטהור, אלא על מכה וחבורה אשר שעל הבשר?!
כן אתה מספר בגנות אנשי אירופה, ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם. ויאמר: מה שבח וטוב נמצא בהם, כדי שאדבר בו? אמרתי לו: יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים, שהם מחללים שבתות וימים טובים, ואוכלים בשר חזיר, ובשר ובחלב, ושותים יין עם נוכרים ומערבים עמהם, עם כל זה הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם, ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים, ואין שם יהודי חרפה להם אלא הוא להם לכבוד ולתפארת.
ויאמר אברהם, כרך ג', פרשת במדבר, עמ' ט"ו, ירושלים, תש"ס (2000)
'ושאינו יודע לשאול, את פתח לו' - שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, שיש בכלל פתאים ... וכדי להוציאם, שהיו גוי מקרב גוי, היינו צריכים לזכות קבלת התורה, שעתידים לקבל, ואפילו ליחיד, זכה אחאב למלכות, בשביל שהיה עתיד לכבד התורה, כל שכן לציבור והוא לכל ישראל.
אלא שלא זו בלבד עמד עלינו, בזכות פסח, ועל מצות ומרורים יאכלוהו, ודם המילה, שיש כמה וכמה זכויות שבשבילן יצאנו ממצרים ... ואם כן לתת לפתאים עורמה, לא יבצר מכל אלה, שמתוכן הפתאים יבינו, שכדי כללות ישראל לעשות להם ניסים הללו ביציאת מצרים, אפילו שמצד עצמן לא היו כדאים, 'הן אל כביר לא ימאס' וגדול כח הציבור, ומה גם כל ישראל שנועדים יחד, והוא ברור.
אברהם אנכי, חלק ב', דף ע"ב עמוד ב', דפוס חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרמ"ט (1889)
'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל' - ידוע מאמרם זיכרונם לברכה שכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם, ואם כן צריכים הם בית כנסיות ובתי מדרשות כי הם נקראים 'מקדש מעט', והם דוגמא לבית המקדש, שהיה משכן שכינה. עתה בתי כנסיות הם מקום מזומן להשראת שכינה, וזהו הטעם שברכה זו בפרט יצתה מפיו יתברך, כדי להתקיים אף בזמן שהם אינם עושים רצונו של מקום, וגלו מארצם. וזה יהיה להם תמורת המקדש, זאת אומרת: 'ויהפוך ה' א-לוהיך לך את הקללה לברכה', והטעם - 'כי אהבך ה' א-לוהיך' - להשרות שכינתו בקרבך. ומוכרח שיהיה לכם מקדש מעט מקום להשראת שכינה. ומטעם זה באו דבריו בכפילות, ואמר: 'מה טובו אהליך יעקב משכנותייך ישראל', פירוש - שברכה זו נתקיימה בין בהיותכם עושים רצונו של מקום, בין אינכם עושים.
ברית אבות - דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת חיי שרה, דף ט' ע"א. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - הוי לומד ממידותיו של אהרון, וממילא גם אתה מתלמידיו של אהרון. ... קל לאהוב את השלום, אין לך אלא תכונה נפשית ורגש של אהבת השלום והתרחקות ממריבה, מכעס מתגרה ומדנים, קשה יותר לרדוף את השלום. ...
'אוהב את הבריות' - כנראה שאם אין בנו אותו רגש של אהבת הבריות, לא נוכל להגיע לידי תיקון המידות של הזולת וליחסי אנוש תרבותיים. ... התנאי הראשון בחינוך, ביחסים, בקשרים שבין אדם לחברו הוא אהבה, המפתח אל ליבו של השני - אהבתך אליו.
פניני אבות, עמ' 57- 59, עמ' הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
'המלבין פני חברו ברבים, והמפר את בריתו של אברהם אבינו' - ישנה קדושה לאדם, כי בצלם א-לוהים ברא את האדם, ואין לנו להנמיך קומתו של אדם לביישו, להעליבו ולא להחשיבו כאחד מן הרבים.
פניני אבות, עמ' 115, הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
אשר על כן אחי ורעי, חוסו על עצמכם ועל אחיכם בעלי תורה, כי בשלומם יהיה לכם שלום, בעולם הזה לא תרדו מנכסיכם, ובעולם הבא תהיו עמהם חלק כחלק, וגם שפתותיכם דובבות בקבר, מה שלמדו התלמידי חכמים בעולם הזה, בסיועכם אותם, אותה תורה תלמדו בעולם הבא.
יששכר וזבולון, מעלת הצדקה עם עמלי תורה, עמ' כ, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
חיבת עין ימיני, מאד התרחק מהאהבה לניצוח, כי זו מידה מגונה, שנואה לפני המקום, גם מבני אדם הנכבדים. וזה אפילו בענייני העולם, לא כל שכן, וקל וחומר הדברים העסק התורה הקדושה. והלומד לקנטר או להתייהר, עונשו גדול, הרחמן יצילנו, מלבד שהוא מאבד טובה הרבה, שאינו מקבל שכר. ומי פתי וחסר לב אשר יעבוד אל המלך בכל כוחו, ובעת קיבול השכר יבעוט, ונמצא איבד זמנו ויגע לריק?! הרחמן יצילנו מזה הדעת. וכבר הזהרתיך על דבר זה כמה פעמים, בטחתי יכנסו דברי באזנך. הווי מקבל האמת ממי שאמרו, ואם הוא קטן ממך, אל תחשוב כי בזה תקל בעיניו, אלא אדרבא: תייקר נפשך בעיניו, כי זהו שבחו של אדם. ואין צריך לומר אם הוא גדול ממך, כי בוודאי רוב שנים יודיעו חוכמה ודעת. ובזה תהיה חביב אהוב ונחמד מעלה ומטה.
אזן אהרן, מוסר אב, דף ב' עמ' ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998)
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'. - שהיה מרים את ידו וכוונתו על עיקר היד, שהיא הכף, שהיא כנגד תיבת שלום, לומר להם שכל זמן שאנו מרימים את היד, שמעריכים את השלום הנרמז ביד, אז 'וגבר ישראל', וכאשר יניח ידו ועוזבים את השלום, 'וגבר עמלק''. ...
וזהו גם כן רמז הכתוב: 'ונתנו ה' א-להיך בידך' - לרמוז על השלום. ובזה יובן כוונת הכתוב: 'נישא לבבנו אל כפיים אל א-ל בשמים' - שידוע שהתפילה מתקבלת על ידי האהבה שתהיה בין ישראל יחד, וכמו שאנו אומרים לפני התפילה: 'הריני מקבל עלי מצוות ואהבת לרעך כמוך', ולכן אומר הנביא שקודם התפילה: 'נישא לבבנו אל כפיים' - שנתבונן בכף היד, שהיא רומזת לשלום, וכאמור, כדי להחזיק במידת השלום, ואחר כך 'אל א-ל בשמים', שאז הקדוש ברוך הוא ישמע תפילתנו ברצון.
אם למקרא, פרשת בשלח, עמ' רנ"ג, הוועד להוצאת ספרי הרב מאזוז, מושב איתן, תש"ן (1990)
שמעתי דיבת רבים ותרגז בטני - אלה יאמרו כי מאדמת אשכנז יצאה הרעה, אלה יאמרו כי מצרפת יצאה החנופה וחירות הדעות, ואלה יאמרו כי מאינגלנד יצאה ההסתה והפירוד, ורובם יאמרו כי אשמת התלמודיים הפולונים והתוגרמים היא - על כי לא רצו לוותר אף על גדר קטן, שאין כל הצבור יכולים לעמוד בה. כל אלה שמעה אוזני ותבן לה.
יעצתי עצה - לבוא במגילת ספר, לבקש מלפניכם כי כל עדה הנפרדת בדעותיה, רבנית, תלמודית, פילוסופית, תברור מאיתה, איש חכם ונבון, דבר אשר ישימו הדברים בפיו, ונאסף כולנו יחד בחודש אדר הבא עלינו לטובה, בעיר הקרובה והגדולה לא-לוהים, תוניס המעטירה, ונשית עצות לשים קץ על החמורות והחליפות, שנפרדו בני ישראל למקומותם בארצותם, ולברר הדברים אשר אינם יכולים לעמוד בהם, לפי העת והתחלפות הזמן, ולהשוות כל הדעות והקהילות לדעת אחת, והייתה כל הארץ שפה אחת. לא יאמר עוד ספרדי, אשכנזי, מזרחי, מערבי. כי אל אחד בראנו ואב אחד לכולנו.
זיכרון ירושלים עמ' 48, דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
'ואהבת לרעך כמוך' - ממה ששינה וכתב 'ואהבת לרעך' ולא אמר 'לבני עמך', שמענו שבכלל 'רעך' - כל מין האדם. והרי זה כאילו יאמר: כל כך צריך אתה ליזהר מלנקום ולנטור את בני עמך, כי זה כלל גדול, 'ואהבת לרעך כמוך' - יהיה מי שיהיה.
וממה שיורה שהאמת כן, הוא מה שכתוב להלן 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ושמא תאמר, גר זה, איננו - רק גר שקיבל עליו כל המצוות.
אם כן 'הגר אתכם' - מה בא ללמדנו? ואם הוא גר צדק הרי הוא כישראל בכל מקום שיהיה. הא למדת, שאין לגר זה קורבת עמך רק היותו גר אתכם.
אם למקרא, ויקרא, פרשת קדושים, דף מ"ו עמ' א'-ב, הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ידוע ששם 'בית' יאמר על החיבור והאחדות, כמו שאנו אומרים: 'בבית אחד יאכל' - ומתרגמים בחבורה אחת. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם יעקב יאמר - כשאין עושים רצונו של מקום, ושם ישראל יאמר להם - כשעושים רצונו.
וזה שאמר: 'כה תאמר' - אמירה רכה לאותם הנקראים בית יעקב. רצה לומר: אף שנקראים בשם יעקב - שעדיין לא חזרו בתשובה, להיותם בית אחד ואחדות אחת - אמור להם: אמירה רכה.
אך 'ותגיד' - דהיינו דברים קשים כגידים לבני ישראל, בזמן שנקראים בני ישראל - שאף שעושים רצונו ונקראים בשם ישראל, מאחר שאין בהם אחדות ונקראים בני ישראל רבים, דבר אליהם דברים קשים.
ברכת אליהו, עמ' ס' , דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
'כולנו בני איש נחנו', 'נחנו נעבור חלוצים', 'נחנו פשענו ומרינו', 'ונחנו מה'. -
והעניין שישראל, אף כשאין עושים רצונו של מקום, אם יש ביניהם אחדות, הם יוצאים למלחמה וניצחים, שכתוב: 'חבור עצבים אפרים הנח לו'. ...
וזה שנאמר: 'כולנו בני איש אחד נחנו' - רצה לומר: כשנהיה כולנו בני איש אחד, שיש אחדות בינותינו, אז 'נחנו נעבור חלוצים' - למלחמה ומובטחים לנצח, ואפילו 'נחנו פשענו ומרינו' - ואין אנו ראויים.
וכפי זאת: 'נחנו מה' - שאין אנו נחשבים לכלום, על כן זה מצד האחדות 'נחנו נעבור חלוצים' - להילחם עם אויבינו ולא נירא מהם.
ברכת אליהו, מ"ב עמ' ב, דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
הנה התורה היא הבית, אשר ישראל שוכן בתוכה, ששישים ריבוא אותיות לתורה כמספר נשמותיהם של ישראל שאינן חסרים משישים ריבוא כנודע. וכל נשמה ונשמה יש לה אחיזה באות אחת מן התורה, באופן שהתורה היא בית ישראל.
סמוכין לעד, חלק א, הקדמה, עמ' 44, הוצ' בית המדרש קהילת יעקב-פאריס, ירושלים, תש''ס (2000).
'הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו. מדוע נבגד איש באחיו, לחלל ברית אבותינו?!' -
'ואברהם היה לגוי גדול ועצום' - גדול בריבוי ועצום בממון, והטעם שיזכה לזה: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ... לעשות צדקה ומשפט' - בשביל שיעשו צדקה. ואם כן, יחשב שזכה העשיר לאותו ממון, בשביל אברהם אבינו, והוא ירושה מאברהם אבינו, יען מחמת צוואתו לעשות צדקה ומשפט נתן, לו ה' יתברך שכרו, שהיה יהיה לגוי גדול ועצום.
ואם כן צריכים אתם לתת לעניים חלקו באותו ממון, כי אחיך הוא, והירושה מגעת לשניכם בשווה, וזהו 'הלא אב אחד לכולנו', ורוצה לומר מאחר שהוא אב העשיר והעני, ולא זכית לזה הממון אלא מכוח האב של עני - בדין צריך לתת לו חלקו, חלק כחלק תאכלו.
ולזה אמר: 'מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו', ורוצה לומר, אחר שהוא ממון שניכם בשווה, אם לא תיתן לו, נמצא אתה בוגד בו וגוזלו, כאילו זה הממון הוא בקופסא של העני, ובאת עליו במחתרת, וגזלתו ממנו או גנבת, ולכן צריך להחזיר לו את שלו.
קול אליהו, עמוד ס'. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ו (1996)
ידוע מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שבזמן שישראל הם בחיבור אחד ואוהבים זה לזה, הגם שהם עבדים לעצבים לעבודה זרה, אף על פי כן הנח לו, ובזמן שיש ביניהם מריבה, הם בפירוד ושונאים זה לזה, אזי הם נופלים. וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא חרבה ירושלים, אלא בעוון שנאת חינם', כידוע, והטעם שאין שום אחד שומע לתוכחות מוסר, מרוב שנאתם זה לזה, ויצא מהם כמה תקלות, כנראה בחוש בעוונותינו הרבים בדור הזה, שאין הקטנים נשמעים לגדולים, על זה נאמר: אשרי הגדולים שנשמעים לקטנים.
וכשקלל לנחש אמר לו: 'הוא ישופך ראש' - רצה לומר: כשהם כולם בחיבור אחד, בעצם הראש, שהם שני עצמות מחוברים ודבוקים יחד, והם באחדות אחד ואוהבים זה לזה, ונקראים: 'גוי אחד בארץ', אזי שולטים על הנחש הוא יצר הרע, אבל הנחש 'תשופנו עקב' - רצה לומר: כשהם דומים לרגל האדם שכל רגל נפרד מחברו, ואינם מחוברים כמו עצמות הראש, אזי הנחש הוא יצר הרע שולט עליהם,
וזה שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - רצה לומר: שתלמדו מה' יתברך, שהוא אחד ואין לו שני, בלי פירוד, וכל העולמות העליונים והספירות קשורים וצמודים יחד. ונקראים בשם עולם הבא, כן אתם בני ישראל שנקראים 'גוי אחד בארץ', 'ואהבת לרעך כמוך' - כאילו אתם כולכם גוף אחד.
פה אליהו, חלק א', עמ' 14-15, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו' - כלומר שאינה דומה לארץ ישראל, שנחלקה לשבטים, כל אחד למקומו, אלא שמה - נתחברו בה כל השבטים, שהיא לא נתחלקה, וזהו 'ששם עלו שבטים' - יחד באין הבדל, ונותן טעם להשוותם בה - כי 'שבטי יה עדות לישראל'. ...
'יה' - מעיד עליהם כולם קדושים, ואין הבדל ביניהם, וכולם הושוו בה להודות שם לשם ה'.
זמירות ישראל, עמוד 212. מכון ברכת אליהו, נתניה, תש"ס (2000)
אמרו בש"ס: 'במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו'. - ובאמת, יש לדקדק: כי הצדיק שעסק בתורה ומצוות כל ימיו, ולא נהנה מעולם הזה, שהיא הבל בוודאי, יש לו זכות גדול לעולם הבא. ... ואיך יהיה בעל תשובה שחזר במקצת ימיו עדיף? ...
לפי שציערו עצמם, ופירשו מן העבירה, ועשו תשובה גמורה - יהיה שכרם גדול בזה ובבא. כי ידוע שבעלי תשובה, כשחוטאים בסכלותם בעוון שעושים, מפרידים בחטאם אות ה"א אחרונה שבשם, וכשחוזרים בתשובה זוכים לשוב את ה"א אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא לשם הנכבד והנורא. לפי זה מעלתם גדלה ותשובתם הרמתה.
וזה שאמר הפסוק: 'ואת אשר חטא מן הקודש ישלם וחמישיתו יוסף עליו' - רוצה לומר: 'ואת אשר חטא מן הקודש' - דהיינו: אם חטא באיזה עוון והפריד אות ה"א משם הוי"ה ברוך הוא, 'ישלם' - שישוב בתשובה, ויזכה להחזיר אות ה"א לשם הנכבד ברוך הוא.
ידי אליהו, חלק א', שאלה ע"ה, דף ק' עמ' ב' - דף ק"ב עמ' א', דפוס ציון, ירושלים, תר"ץ (1930)
'הוא היה אומר: אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום.' - אומרו: 'כל' לרבות רשע ובעל עבירות, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה על הפסוק 'כפלח הרימון רקתך': שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון'.
ואם תאמר שהוא רשע ובעל עבירות, אדרבה, מותר לשנאו, לזה אמר: 'אל תהי מפליג לכל דבר' - אין לך לדחותו בשתי ידיים ולומר אין לו תקוה חס ושלום. 'שאין לך אדם שאין לו שעה' - כאותו מעשה ברבי מאיר שחזרו בתשובה, על דרך יש קונה עולמו בשעה אחת. כי ישראל שורש קדוש, 'ואין לך דבר שאין לו מקום' - כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.
אורחות-חיים ,עמ' שמ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
ולא יבוא אדם אל השלימות כי אם בקיום כל המצוות, ועל ידי האחדות - שכל ישראל הם נחשבים גוף אחד, שמה שחסר בזה השלים זה, נמצא שכל אחד מישראל מקיים כל המצוות. ... שיכווין אדם בזאת המצווה: לאהוב כל אחד מישראל, כי על ידי אהבת הרעים הרי הוא מקיים את כל התורה.
אורחות-חיים, דף שמ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
למה הוצרך הקדוש ברוך הוא להוציא את ישראל ממצרים בכבודו ובעצמו ולא על-ידי מלאך? ...
'אמרו בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו, עליו השלום, לכבשן האש אמר גבריאל לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו - נאה ליחיד להציל את היחיד'. ... אמר המדרש: 'יאמרו גאולי ה' - מה יאמרו? - שאין עוד מלבדו'. למה הכוונה? מהיכן יש להם ראיה? מאיזה טעם וסברה יאמרו זה שאין עוד מלבדו? - לזה סיים ואמר: 'אשר גאלם מיד צר' - דווקא בכבודו ובעצמו. מוכרח לומר: לפי שהוא יחיד בעולמו, וישראל הם יחידים לזה גאלם בכבודו ובעצמו.
גאולת ה', דף ט"ו ע"א, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'וירא מלאך ה' אליו בלבת האש מתוך הסנה' - רוצה לומר: שזוכה לגילוי שכינה, ושיפטר על ידי נשיקה הוא בסיבת 'לבת אש מתוך הסנה' - רוצה לומר: בזכות שהלהיב אש של תורה ויראת ה' בתוך ליבם של אותו 'סנה' - שנמשלו לקוצים הנקרא 'סנה' על דרך: 'קוצים אני מבער מן הכרם' או סנה מלשון 'סנוי' - רוצה לומר החוטא שהיה סנוי ועתה נתקרב על ידי התלהבות עבודת ה'.
וזהו: 'בלבת אש מתוך הסנה' - יראה שהמוסר שהטיף להם, והוכחה שהוכיח לסוג ההוא עשה פרי. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים בלב. וכל שיש בו יראת שמיים דבריו נשמעים.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', עמ' תפ"א, ירושלים, תשנ"ו (1996)
הסיבה הגדולה, המונעת הכעס והשנאה והקנאה, הוא כשיסכים האדם בלבו, לקיים מצווה זו של 'ואהבת לרעך כמוך'. אשר בזה - לא יבזה את חברו, ולא יחרפהו, כמו שאין רוצה על עצמו, שיבזוהו שום אדם. וסיבה גדולה, המביאה לאדם לידי ענוה, היא אהבת חברים, והרחקת המחלוקת ורדיפת השלום, כי עיקר הקטטות הנופלות בין בני האדם היא בסיבת כי שפוט ישפוט האדם משפט אחד לעצמו - ואינו רואה חובה לעצמו, ומשפט אחר לזולתו שלא בפניו, בלי שום טעם ואמתלה. 'סוף דבר הכל נשמע' - להרבות שלום בעולם, ועל שם כך נקראים בנים למקום זהו שכתוב - 'ורב שלום בניך'.
ספר שיח יצחק, עמוד מ"ה, סימן פ"ב. נדפס בירושלים, תרס"ב (1902)
חשש גדול, שהמוכיח חברו יכשל בהלבנת פני חברו, בעת שהוא נושא את דברי התוכחה, וצריך להשתדל בכל מאמצי כוחו להשפיע על הזולת להחזירם למוטב.
העצה היעוצה היא כי המוכיח יתכוון קודם כל להוכיח את עצמו ודרך אגב ישמיע גם דברי תוכחה לאחרים והשומע ישמע, וחכם ישמע ויוסיף לקח.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' קל"ג, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
'ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע' - אין להקשות אומרו: 'הרחק' - פועל יוצא שנשמע הרחק לאחרים, והיה לו לומר: 'התרחק'.
אמנם כבר ידוע לא סוף דבר שיהי האדם זוכה לעצמו ויאמר: 'שלום עלי נפשי', אלא העיקר הוא שיהא זוכה ומזכה אחרים עימו להחזיר פושעים חטאים למוטב, ומודעת זאת שאין לו לאדם 'שכן רע' כמו היצר הרע אויבו, ומבקש רעתו, רע מנעוריו, ובקרבו ישים ארבו, ולזה הזהיר התנא: 'הרחק משכן רע' שאין צריך לומר שירחיק את עצמו, אלא אף זו שירחיק את חברו שיזכה לחייב. הרחק לאחרים משכן רע הוא שטן הוא יצר הרע. אמנם עשה זאת איפה: קשוט את עצמך קודם, שאתה 'אל תתחבר לרשע', ואחר כך קשוט לאחרים שתרחיק מיצר הרע, שאם לא כן יאמרו טול קורה.
קרבן אשה, עמ' רפ"ז, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'.- דבר ידוע הוא מעלת מידת השתיקה, שבאמצעותה ינצל מלשון הרע שהיא עבירה שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. וכמה שאמרו בירושלמי במשנה פאה: 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה' ואמרו שם בגמרא: וכנגדן ארבע עבירות שנפרעים ממנו בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא', וכשהוא בא אצל לשון הרע אינו אומר: לא גדול, ולא גדולה, אלא גדולות שנאמר: יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'.
מלחמת מצווה, חסד ואמת, דף קיח עמ' א, דפוס דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ו (1806)
'לא תשנא אחיך בלבבך' - שונא ישראל גם כשחטא ישראל הוא. דעת רבינו המחבר שאף על פי שאמרו מותר לשנאותו, אינה שנאה בלב אלא הנראה לעין, אבל בלבו צריך לאהבו.
עמודי הארזים חלק ג', ע"מ כ"ו, ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ז (1977)
גזר דין של יחיד אינו נקרע על ידי תשובה, כיוון שהתשובה אינה כי אם מידת חסד ורחמים, ושם במסכת סנהדרין קיים לנו שאין מרחמים בדין. ונקראת התשובה שוחד, שלפי האמת, אין שם כי אם שוחד דברים שמפייס ומרצה וקדוש ברוך הוא ברחמיו מקבלו. ...
מזה הטעם, גזר דין של ציבור נקרע, כי הציבור יש כוח בידם לעורר רחמים פשוטים וגדולים, ולהוציא עצמם מלדון לפני בית דין של מעלה, שידון אותם כביכול, בכבודו ובעצמו, על דרך שאמרו בזוהר חדש: שזו הייתה תפילת שלמה המלך, עליו השלום: 'לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל' - שכשם שישראל בכללותם מעוררים רחמים גדולים, שידון אותם הקדוש ברוך הוא עצמו, כן יהיה משפטו.
עמודי הארזים חלק א', עמ' ג', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'והווי דן את כל האדם לכף זכות' - לפי שמידת הדין של מעלה, אינה מענשת אלא אם כן יש מקטרג שיקטרג ויתבע את הדין, וכאשר יהיה אדם למטה מזכיר עוונות חברו אז הן נפעל יותר במהירות, שנאמר: 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'. על כן אמר שלעולם ידין את כל האדם לכף זכות, למען יהיה מלאך טוב מליץ בעד חברו בהיותו מספר בשבחו, ולא מלאך רע שטן מקטרג, כאשר יהיה אם יזכיר פשעיו וידין אותו לכף חובה. ואל יאמר, אם ראיתי אותו עובר עבירה איך אוכל לדונו לכף זכות? כי לעולם אפשר למצוא איזה התנצלות אל הרע, כמו שמצינו בדיני נפשות שהיו מחויבים לפתוח בזכות אפילו כשהיו יודעים בבירור שחייב מיתה, ואם היו פותחים בחובה נפטר מהמיתה.
זכרון אבות, עמ' כ"א-כ"ב, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012)
מה מתוק מדבש, מי שלשונו תדבר - דברים רכים וחכו ממתקים. איש כזה - רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, ודבריו נשמעים, ומרבה שלום עם כל אדם, ועם אשתו ואנשי ביתו, כי 'מענה רך משיב חמה'. ובפרט בדורות הללו - אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו, והלוואי שישמעו לקול מלחשים, בנועם שיח וחיבה יתרה, וכמו שפרשו על פסוק 'הוכח לחכם ויאהבך' - שיאמר לו אתה חכם וכו', ולא נאה לך דבר כזה.
בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר, ואיש את רעהו, ואב לבנים, והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות - הוא יענה בשפה רפה, ובמתק שפתים, ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי - ישבע בחרפה, ויעשה את שלו, וכתיב 'ולשון רכה תשבר גרם', וזה כלל גדול - סם החיים, טוב לשמים וטוב לבריות, טוב לעולם הזה וטוב לעולם הבא, אשרי אנוש יעשה זאת כי הוא כלי מחזיק ברכה ושלום.
פלא יועץ, אות מ', מתיקות, עמ' רי"א, ירושלים, הוצאת כרם שלמה, תשכ"ג (1963)
הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו כתב שאין להנחת יד במזוזה שום רמז מן הגמרא. אבל המון העם מניחים ידיהם על המזוזה ונושקים ידיהם וכן שמראים להם הספר תורה נושקים ידיהם. ...
ואדרבא זהו חיבוב מצווה, שאפילו הידיים שנגעו בספר תורה תפילין ומזוזה מנשקים אותם כמו שנוהגים לרחוץ פניהם בשיורי יין של הבדלה, וכן מריחים כשמכבים נר הבדלה, והכל הוא משום חיבוב מצווה, וכן מנשקים המצה והמרור בליל פסח. וכי הקדושה יש במצה ומרור?! - אלא חיבוב מצווה דווקא, וכדומה כמה מנהגים טובים שיש בישראל.
דמשק אליעזר דף כ"ו עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
ידוע העניין ומפורסם הדבר - כי כל אדם קיבלה נשמתו בסיני חלק בפירוש התורה הקדושה בפרד"ס התורה, ובאם יטרח האדם לפרש את מאמרי רבנינו, זיכרונם לברכה, על פי הקדמות האמתיות, בזה יזכה לתקן שורש נפש רוח נשמה שלו, ובונה עולמות בקדושה, כידוע מדברי הזוהר הקדוש. ...
ואמרתי להעלותם על ספר בכתיבה וחקיקה למען אהיה מן המזכים להתעורר בלימוד חכמת האמת שהיא חביבה הרבה, ובפרט לתיקון הנפש רוח נשמה של האדם, שלא יחזור בגלגולים ...
ובזה הלימוד של חכמת האמת, יקרב לנו קץ פדותנו - הן משיח לישראל, 'ובא לציון גואל' אמן
בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, ובין המשרתים. והרבה טורח היצר הרע בזה לחרחר ריב. ואיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה.
ואדרבה, יבקש שלום, וילך לשלום, ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן בישוב כי הוא זמן גילוי אורות שבת קודש בשמים ממעל, 'מורה באצבע'.
גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רמ"ב, אות י', עמ' י"ב, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
לכאורה נראה שהלכה רווחת היא בדברי הפוסקים שהזן את חברו סתם, לאו לשם מתנה, נתכוון אלא בתורת הלוואה. וכן כתבו משם רבנו אפרים זה לשונו: שאם אחד אמר לחברו: בא ואכול עמי ואכל עמו, ואחר כך תבעו לחברו שישלם לו, שחייב לשלם לו דמי מזונו. ונראה שאפילו באומר זה שאכל הייתי סבור שהיה לשם מתנה, אפילו כך כיוון שנהנה חייב לשלם כל מה שנהנה. ...
מכל מקום יכול לטעון לא הייתי מוציא כל כך בסעודתי, ולא יתן אלא כפי מה שדרכו לאכול ולא יותר, ואף-על-פי שנהנה הרבה. וראיה לדברינו מיתומים, שהניח להם אביהם פרה שאולה, טבחוה ואכלוה. - משלמים דמי בשר בזול, משום שאם היו יודעים שאינה שלהם לא היו אוכלים אותה. ...
אבל ראיתי למרן הבית יוסף ... שהרי"ף גם כן לא אמר, אלא ביתום עני, אבל באדם אחר שפרנסו, אם היו לו קרקעות או נכסים אפילו ביד אחר, חייב לשלם, אם חברו תובעו עד כאן דבריו.
מחנה אפרים, הלכות נזקי ממון, סימן ג' עמ' קט, הוצאה חדשה–אור החיים, מרכז הספר היהודי, ירושלים, תשע"א (2011)
הצדיקים הם הרוח החיה שמלמדים תורה לעם, וגדיים נעשים תיישים, וגם הם מלמדים לתלמידיהם הבאים אחריהם, ועל ידי זה התורה קיימת לעולם, ועם ישראל חי וקיים לעד,
וכמו שנאמר: 'כי היא חייך ואורך ימיך'. וזהו מה שאמרו חכמינו זכרם לברכה במסכת אבות פרק א' משנה א': 'והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.' - שעל ידי שישתדלו להגדיל תורה, ולהרחיב גבול הלימוד, יתרבו תלמידים הרבה וזהו עצמו סייג לתורה.
הגיד מרדכי, דרוש ב', עמ' ו', הוצ' המחבר, בני ברק, תש"ן (1990).
יסוד כל קיום אומתנו הישראלית, בזה הגלות המר והנמהר, זה קרוב לאלפיים שנה, ועם ישראל חי וקיים, ולא נתבולל בין האומות הוא בזכות האחדות, וכן הגאולה האחרונה שתהיה לנו, במהרה בימינו אמן, הוא בזכות האחדות כי לא נחרבה ירושלים אלא בעוון שנאת חינם. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה. ובכן צריכים אנחנו לאחוז במידת האחדות, ולרדוף אחר השלום, ולרחק את השנאת חנם מביננו שהיא גרמה לנו החורבן והגלות, ועל ידי זה ירחם עלינו השם יתברך, ויקבץ נדחינו ויגאלנו גאולת עולם. והנה מצינו כי בעת שיהיו ישראל באחדות אחד הם נקראים בשם איש אחד.
ויאמר בועז – חלק שני, דף קח עמוד ב' – קט עמוד א', מדפיס כמסוני בן עלוש קאבלה - בדפוס המחבר, ג'רבה תשי"ג (1953)
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם' -
שמה שהצדיק מגן לכפר על הדור היינו כשישראל הם באחדות, וכמשל ההקזה שבאבר אחד מקיזים וכל הגוף מתרפא, כן גם הצדיק מכפר על הדור - היינו כשיש להם אחדות.
והטעם שבמחצית השקל הושוו עניים ועשירים - ללמד על אחדות, שאיש אל רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק, ולא יפרדו איש מאת אחיו, העשיר והדל. על כן, נמצא שטעם אחד להם: כשם שמחצית השקל מורה על אחדות ועל ידי זה מכפר להם, כן גם מיתת הצדיק מה שמכפר דווקא כשיש אחדות.
צור יעקב, פרשת כי תצא, דף קצ"ד עמ' ב', איזמיר תרכ"ו (1866)
כל צורך מצווה המותרת במועד מותר ליטול עליה שכר ... כל שכן על ידי פועל שאין לו לאכול עד שישתכר וירוויח ... ולעשות ספסלים בבית הכנסת כדי שלא יבואו לידי מחלוקת - צורכי רבים הם ומותר, שנצרכים הם לגוף האדם ליישב עליהם, וכן עשו מעשה בקהילת קודש של ירושלים תיבנה ותיכונן בפני הרב מהדר"י בנימין מפני האורחים שלא היה להם מקום לישב.
מזבח אדמה, דף ז' עמ' ד', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקל"ז (1777)
ירחיק האדם את עצמו, מלדבר בנושאים של חוגים שונים. והגרוע ביותר בעניין זה, אם מדבר על קבוצה של אנשים, ממי יבקש מחילה?! שהרי עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו (יומא דף פה עמוד ב').
זאת ועוד, מצוה עלינו 'ואהבת לרעך כמוך', לאהוב כל יהודי באותה מידה בדיוק, אין הבדל מאיזה מוצא הוא. על כן יש להיבדל מכל סוגי הדיבורים האלו, ולעסוק בתורה ולקדש את עצמנו, וה' יזכנו לשמור פינו ולשוננו ומחשבתנו מכל דבר רע אמן.
אור לציון- זיכרון הדסה, חכמה ומוסר, שער העבודה, מאמר ז- שמירת הלשון והמחשבה. עמוד קל"ד. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ה
'על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום'. - 'על הדין' תחילה, ואחריו הזכיר עמוד האמת ואמר: 'ועל האמת' בתוספת ו' - לרמוז שבא בשיתוף עם הדין, והיא הפשרה שקרובה לדין. וקרא אותה 'אמת', מפני שעל-ידי הפשרה יוכר האמת יותר מן הדין, כי הדין אינו הולך אלא אחר הטענות והעדאת העדים, וכמה פעמים יטענו טענות שקר, והעדים ישגו ברואה. ואם יהיה מוכרח הדיין לדון על-פי הטענות והעדים, ותהיה האמת נעדרת, והדיין לא ידע מזה, והוא חייב את הזכאי. אמנם הפשרה אשר תעשה על-ידי אנשי אמת שידעו אמתות הנדון ההוא היא תיקרא אמת באמיתות, שאין בה תערובת שקר ומרמה. ובכן יורם דגל האמת שכל אחד מבעלי הריב ייקח את אשר לו. ...
אחר כך זכר עמוד השלום, וסמכו לעמוד האמת, שהיא הפשרה הקרובה לדין כי בעבור הפשרה יתכן להיות השלום בין איש לרעהו, כי לא נשארה איבה בניהם אחר שלקח כל אחד מה שראוי לו.
כסאות למשפט, שער א פרק א, דף א עמ' ב, דפוס משה עזריאל, ירושלים, תרס"ג (1903)
נשימה זאת על ליבנו ונסיר את שטן הקטרוג והפרוד, ושנאת התורה ומשפטיה מקרבנו ונתלבש במידת האהבה העליונה ונאמנה שנצטוינו עליה בתורה לכל אחינו שבקרבנו כמו שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה', ובמידה זאת נאהב גם את הגר שבתוכנו, כאמור: 'כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה א-לוהיכם'.
לא פה המקום לבאר הלכה זאת לעומקה, אבל נכיר ונדע כי כולנו היינו גרים בארבע רוחות השמיים ומתוך כל מוטלת עלינו מצוות אהבה נוספות על ואהבת לרעך כמוך, והיא מחייבת אותנו לקבל את כל העולים לקהילותיהם ולמקומות גלותם באהבה אמיתית של ואהבת לרעך כמוך אני ה', ומתוך אהבה זאת, ננהג שלום אמת בינינו לכבד את דעות ורגשות כל אחד וכל סיעה מסיעותינו
מכמני עוזיאל, שער ב', חלק ג', מאמר י', סעיף ג', אהבה משולשת- האמת והשלום אהבו
'הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני' - כי באשר שלימות האדם, האומה הנבחרת, תלוי ועומד דווקא בהתייחדם אלו עם אלו באחדות נמרץ יחד שבטי ישראל, ולכן צריך שיחשוב כל איש ישראלי כי מצד עצמו אינו שלם כי אם מצד חברה ושותפות.
האחד: כי חברו משלים מה שהוא חסר, נמצא שכל אחד ואחד מיחידי האומה הישראלית הוא כמו חצי, וחצי חברו הוא האחר. ובין שניהם בהיצמדם יחד נעשים גוף שלם. וזו טעם מחצית השקל למען יחשוב כי הוא לבדו לא יוכל להשלים את עצמו עד שישלים השני. וזה אומרו: 'אם אין אני לי מי לי' - הורה צורך ההתעוררות אל האדם לחשוב שיתרחק משני הקצוות בהשגת שלימותו.
האחת: שלא יטיל כל השלמת חסרונו אל אחרים, לומר שע"י אחרים יושג כל שיצטרך, ושהוא לא יעשה מחלקו כלום. והשנית: שלא יספיק ויחזיק מעצמו הוא לבדו להשתלם מבלי בחירת זולתו, כי אין הדבר כן, אלא צריך האדם לאחוז בשניהם.
פרדס התורה, דרושים לפרקי אבות, עמ' ש"פ, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
קופסת הטבק נפלה מאתי, וכל הטבק שבתוכה, נפל נפזר. הושטתי ידי להחזירו לקופסא, וראו נא ראו - אותם העלים, שהיו מאוחדים ואחוזים איש לרעהו - הרימותים בשתי אצבעותיי, והריהם בתוך הקופסא כשהיו, ואילו שאר העלים, שלא היו אחוזים ומאוחדים איש ברעהו - נפלו נפזרו. ואין להם שום תקנה, לחזור למקומם כשהיו. הם יהיו למרמס לרגלי כל עובר, והיו כלא היו. זוהי האחדות - זו מעלתה וזה ערכה.
תפארת ציון, הקדמה, עמ' ב, דפוס רפאל חיים הכהן, תשל"א (1971)
כתבו בספרי המוסר הביאם הרב 'דבש לפי' זו לשונו: שבזה הזמן דרך התוכחה הוא, שיאמר המוכיח שהוא בא להוכיח את עצמו, והוא מתחרט ומתעורר לשוב בתשובה שלמה, וממנו יראו וכן יעשו כל מי שיודע בעצמו שחטא, ובזה דבריו נשמעים ואין מקום לומר 'טול קורה'. ובזה יש לרמוז בכל התורה כולה: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - כלומר, לא תאמר לו שחטא, רק תאמר שאתה חטאת וצריך לשוב וכיוצא בזה, כי אז תצליח ותועיל בתוכחתך.
אמרות טהורות, בראשית, רמזים השייכים לתיקון המידות, דף ד, עמ' א-ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. - ושמא תאמר: מה לי ולהם, הנה אוכל לבדי לעשות המצווה ההיא, על זה סיים: 'ואל תאמין' וכדומה - כי כשאדם עושה המצווה לבדו, יכול להיות, שיתגבר עליו יצרו לבטלו מלעשותה, לא כך, אם יצטרף עם הציבור, שזכות הרבים עדיף, ולא יכול להם יצר הרע לבטלם.
וסיים: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שלתחת שיש לך סיבה לפרוש מהציבור, היות ויודע שיש בהם אנשים לא טובים, על זה אמר: 'ואל תדין את חברך' וכדומה - שאולי טועה אתה בדמיונך.
יד בנימין, עמוד כ"ה. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
ע"י האחדות והשלום והצדקה אנו נגאלים, והמידות האלה, אי אפשר לבוא להם, רק כשיהיו כל ישראל ענווים, ונפשם 'כעפר לכל תהיה', כי האיש אשר הוא מחשיב את עצמו, ותיישר נפשו בעיניו, אינו יכול להעביר על מידותיו, ותמיד יהיה בקנאה ושנאה עם הכל, אפילו עם אחיו ואחיותיו.
וגם אינו יכול לתת צדקה, ולרחם על הבריות העניים והיתומים, כי הגאה מטבעו חומד תמיד, להיות רם על רמים, ומטעם זה חומד הרבה הממון כדי שיכבדוהו ההמון, ומשתדל להיות כספו בכיסו טמון, ולא יוכל לתת ממנו לעני ואביון, כי ירא פן יהיה בו חסרון, ויבוא ליד בזיון. כי אוהבי עשיר רבים, וכפי רבות ממונו ירבו לו מכבדים, ולכן הוא ירא וחרד על כספו שלא לתתו לעניים. ... נמצא שמידת הענווה גורמת שיהיו ישראל באחדות ושלום ובעלי צדקה, וממילא הקדוש ברוך הוא יקרב לנו קץ הגאולה.
קרן הצבי, דרוש ג' להספד ובמעלת הייסורים, דף כ"ז ע"א, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
בסדר הסליחות הנהוגים לאמרם באלול אנחנו אומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות כי חטאנו לו'. לכאורה אינו מובן: מה נתינת טעם, שירחם עלינו בשביל שחטאנו לו? ואפשר לפרש על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'לפני ה' תטהרו' - שדווקא בעוונות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, אבל בעוונות שבין האדם לחברו אינו מתכפר עד שירצה את חברו, ואפילו תשובה לא תועיל.
וזהו שאומרים: 'לה' א-להינו הרחמים והסליחות' - ולא לאדם זולתו, 'כי חטאנו לו' - וחטאינו הוא בינינו לבינו - לכך הוא מכפר לנו. אבל אם היה חטאינו כולל גם לאדם כמונו, לא היה השם יתברך מרחם וסולח, אם לא יסלח גם האדם שחטאנו לו.
ברוך אברהם, עמ' ש"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
גדולה מעלת האחדות, שאף אם בידו פשע ועבירה, אין מדקדקין עמו. והיאך יזכה האדם לידי מידה זו? - על-ידי שיהיה האדם נבזה בעיניו, נמאס ואינו מחשב עצמו לכלום, אזי לא ימצא שום הקפדה על חברו, ואז יהיה בשלום עם הכל, ובזה יקנה מדת האחדות.
ועוד טעם אחר כפי שאמר בספר 'פלא יועץ': ... שיחשוב האדם שכל הטובות והרעות הבאות לו, בין מן השמיים בין מן בני האדם, הכל מאתו יתברך ומפי עליון תצא הרעות והטובות, והאדם כגרזן ביד החוצב בו. אם כן אין לשנוא את חברו. ...
והיאך יכול אדם לכפות את טבעו ולא ישנא את חברו ויהיה עמו באחדות? - לזה אומר: יש לו שני דרכים - האחד שיאמר: 'ונחנו מה' - ויהיה נבזה בעיניו, והשני: 'ונחנו מה, לא עלינו תלונותיכם כי על ה' - והוא שלוח ההשגחה
ספר ראשי בשמים – חידושים על התנ"ך, עמ' א, בתוך ספר מנחה בלולה, חמו"ל, קזבלנקה, תש"ה (1945-1946)
'אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו' - מפרשה זו נלמוד שלא ידרוש אדם רק טובת עצמו ואין משגיח בצער אחרים ... משל למה הדבר דומה: לשני חיילים שהיו במלחמה בתקופת טבת. לילה אחד היה קור גדול. אחד הוציא מנרתיקו קאפא של צמר אריה ולבש אותו, ואחד הלך ולקט עצים וקוצים ובא והדליק האש בהם ועשה אבוקה גדולה בתוך המחנה. למי ראוי לשבח? ודאי כי לזה ראוי לשבח, שדרש גם טובת אחרים. ...
וכן נרמז זה בפסוק: 'וישאר אך נח', כי בכל מקום שמזכיר נח, או מזכירו בכל תואריו: 'איש צדיק תמים', או מזכירו לפחות בתואר אחד: 'צדיק' ... ופה הזכירו כמזכיר איש פשוט: 'וישאר אך נח', ולפחות היה לו לומר: 'וישאר אך נח הצדיק'. אך מתחילה, שהיו עדיין בני אדם, היה מזכיר בתוארי הכבוד, כדי שאולי תגן זכותו להציל גם בני דורו, ואך כאשר לא היה יכול להציל את דורו ורק לעצמו, לא נשאר רק שמו בלי שום תואר.
ברוך טעם, כרך א, פרשת נח, עמ' ח-ט, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
'ועתה הניחה לי ואכלם' - אמרו במדרש: משל למלך שכעס על בנו והיה צועק: 'הניחו לי' והיה פדגוג אומר: למה אמר המלך הניחו לי? - מפני שרצונו שאפייסנו. כך משה רבנו.
ועל פי זה יובן מדרש תמוה: 'אין שלום אמר ה' לרשעים' - מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים'. אך על פי זה יובן שממה שהאר הקב"ה: 'אין שלום' - מזה מוכח שהוא מבקש שישובו כדי שיהיה להם שלום מכאן שהקב"ה אוהב את הרשעים, שאם לא כן לא היה אומר כלום ובפרט בפומבי. ומשאמר בפומבי 'אין שלום לרשעים' - מזה מוכח שאדרבא יש שלום כדרך 'הניחה לי' כדי שיפייסוהו.
ברוך מבנים, פרשת כי תישא, דף ל"ג עמ' ב', ירושלים, תר"ס (1900)
השיחה מחזקת את המחשבה, ועם זאת מונעת מן הדעת להתייגע. הרגשות של היחיד נמסרים למי שמולו, והוא מקבל מחברו רשמים אחרים במקומם. רעיונות חדשים נוצרים, והם מרעננים את הדעת, ומכינים להתבוננות נושאים חדשים.
The Spirit of Judaism, pp. 146-147, Philadelphia, 1864 (מתורגם)
'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: אדם כי יקריב מכם קרבן' - זה שאמר: 'אדם' - בא לרמוז לנו שאין הקרבן יתקבל ברצון, אלא אם כן יהיו המקריבים בבחינת אדם אחד, באהבה ואחדות שלמה.
ושלא יתנהג אדם עם זולתו אחד בפה ואחד בלב, אלא פיו ולבו שווים, בלי שנאת חינם כמעשה בית ראשון, שאף על פי שעבדו עבודה זרה לא נענשו, לפי שהיה ליבם לב אחד אהבה ואחווה. ולא כבית שני הגם שהיו בעלי תורה ולא היתה בימיהם עבודה זרה, נחרב על ידי שנאת חינם ושיחה בטלה, שלא היו על לב אחד באהבה ואחווה ולא היו בבחינת 'אדם'.
מכלל יופי, פרשת ויקרא, עמודים רי"ז- רי"ח. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
'ואהבת לרעך כמוך' - כי כל ישראל כולם גוף אחד, וצריך שיאהב כל איבריו בשווה, וכן חברו לחברו, ועל ידי כן השלום מתרבה והולך, שמי הוא אשר זוכה למצווה זו לעשות אותה על מתכונתה.
ועל דרך הסוד, זה שאמר שלמה 'רעך ורע אביך אל תעזוב', כי בשעה שהוא אוהב את רעו למטה, כאילו אוהב את רע אביו, שהוא הקב"ה. ...
ומכאן תבין מילת 'כמוך' כאילו נתן טעם, 'ואהבת לרעך' לפי שהוא 'כמוך' ממש בצורה ונשמה... לפי שכל ישראל גוף אחד הם, ונשמתם ממקום הייחוד נחצבה. ועל זה אמרו שכל ישראל ערבים זה בזה.
מצודת דוד, מצווה י"ג, עמ' נ"ח, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ, נצר מטעי וכו' -
מתחילה אמר 'כל ישראל' - הן צדיק הן רשע, 'יש להם חלק לעולם הבא', ואחר כך מביא ראיה מפירוש 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ', שמשמע - דווקא הצדיקים המה שירשו ארץ...
'כל ישראל' - בזמן שיהיו באחדות אחת, בכללות אחת, יזכו להיות - לכולם 'חלק לעולם הבא'. על ידי שבכללותם מקיימים כל התרי"ג מצוות, ועל ידי שיהיו כולם מוכיחים זה את זה ללכת בדרך הטובה.
וזהו שמסיים 'נצר מטעי' - רצה לומר: כמו האילן הנטוע, שאף על פי שיש לו למעלה ענפים הרבה - נפרדים זה מזה, מכל מקום מלמטה - הם שורש אחד. וכמו כן ישראל אפילו שהם נפרדים זה מזה, מכל מקום נחשבים לגוף אחד, ולשורש אחד, על ידי האחדות, ונעשים כולם צדיקים.
קול דודי ח' עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
'מגיד, רחצה, מוציא מצה' - כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שלא היו בהם מספרי לשון הרע ובזכות זה נגאלו, שכן אתה מוצא בציווי: 'וישאלו איש מאת רעהו' - שהיה הדבר טמון י"ב חודש ואין מי שגילה הסוד, וזהו: 'מגיד' - על עסק ההגדה, ובזכות זה: 'רחצה' - לשון הבטחה בלשון ארמית, שיהיו בטוחים בגאולה, וגם על ידי זה: 'מוציא מצה' - מלשון ריב ומצה, שהלשון הרע גורם המחלוקת ובהעדרו יצא כל ריב ומדון.
משגב לדך, עמ' קס"ה, אשקלון, תשס"ח (1998)
שאלה: איש אחד מכר מעשה ידיו, והלוקח הקדים למוכר הכסף, ואחר כך נתייקרו, אם יש בזה חשש איסור ריבית?
הנה מרן הביא משם רבי יצחק בר ששת שכתב: אבל כשאין לו, אף על גב שעכשיו לא מוזיל לו - מכל מקום אסור, כל שלא יצא השער, לפי שכיוון שלא נקבע השער, אנו חוששים שמא ישתנה השער ויתייקרו פירות בתוך הזמן שקבע לו, ונמצא שמרוויח הקונה בספק בהקדמת מעותיו, וגם המוכר יצטרך לקנותם כשער היוקר, אבל, כשיצא השער, אף על פי שאין לו, מותר בהקדמת מעות, שהרי זה כמי שיש לו, שאף על פי שאין לזה, יש לזה ויכול המוכר לקנות לו עתה פירות באלו המעות, ואם כן הוא הדין, גם בנדון שיכול המוכר לקנות הדבר ההוא של מעשה ידיו מן הזולת.
יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תלו'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'. – נראה לי לפרש על-פי מה שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: שבשעת פטירתו של אדם באים אבותיו וקרוביו עמו במחיצתו ומתלווים עם נשמתו בשעת יציאת נשמה כמו שמובא בזוהר. ... ואותה שעה מדבר עם קרוביו ואוהביו, שככר הם באותו העולם, שבאו עתה לקראתו, להיותם לו לצוותא, מזה העולם לעולם הבא, וזהו אומרו כאן: 'ושכבתי' שבשעת שכיבתי, אהיה אותה שעה עם אבותי ואחר-כך 'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.'
לך דוד, פרשת ויחי, ע"מ ע"א, ירושלים, דפוס צוקרמן, תרצ"ו (1936)
רבים הקשו למה לא היה כדאי נח להגן בדורו להצילו מן המבול, וכמו כן אברהם על הסדומיים. ...
'גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: כתוב בתורתכם 'אחרי רבים להטות', ואנו מרובים. מפני מה אין אתה משווה אותנו בעבודה זרה? וכו', לאחר שיצא, אמרו לו תלמידיו: לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב? אמר להם: יעקב, שבעים נפשות היו לו, וכתוב בו 'שבעים נפש' - לפי שעובדים א-לוה אחד, אבל עשו, שש היו לו, וכתוב בו נפשות ביתו, לפי שעובדים אלוהות הרבה. עיין שם.
ולפי זה יבוא עד נכון: שמה שלא הועילו נח ואברהם לבני דורו הוא מפני שלא היו כאיש אחד לעבודתו יתברך, ולא יועילו מעשים טובים של צדיק לבני דורו אלא לישראל - שהם כאיש אחד כאמור.
זכר דוד על התורה, לפרשת נח, עמ' ט"ז-י"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
אמרו רבותינו ז"ל: אפילו שב האדם בתשובה על העבירות שבינו לבין המקום, אין תשובתו מתקבלת אלא אם כן שב גם כן מעבירות שבין אדם לחברו. וכמדומה לי שראיתי במפרשים טעם לזה משום שהתשובה שמועלת הוא מטעם בנים, שאב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ואין אנו נקראים בנים אלא בזמן שאנו באחדות אחד באהבה ואחווה שלום ורעות. וזה שלא רצה לפייס את חברו בעבירות שבינו לבין חברו אין רצונו שיהיה באהבה ובשלום עם חברו, ואינו בכלל סוג בנים ולכן אין תשובתו מועלת.
וזהו רמז הכתוב: 'כי ביום הזה יכפר עליכם', אך בתנאי ש'לפני ה' תיטהרו'. 'לפני' אותיות הוי"ה הם אותיות דהט"ד שהם גימטרייה: כ"ב - כמספר: באחוה. לרמוז שדווקא כשתהיו באחווה ומרוצים זה לזה, שאז יש לכם דין בנים.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' ק"ט, ירושלים, תשנ"ז (1997)
ובזה תבין מה שאמרו ישראל: 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע' - רוצה לומר: נעשה - מה שהוא מפורש בתורה , ונשמע - מהחכמים מה שהוא נעלם ונרמז בתורה. וזהו שאמר הכתוב בפרשת יתרו: 'הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך, וגם בך יאמינו לעולם' - רוצה לומר: שיאמינו שהתורה שלי ושלך, ושכלול בה התורה שבעל פה. 'ויאמינו בך לעולם' - עד סוף כל הדורות, שיקיימו כל מה שגוזרים החכמים, שכל חכם בדורו יש לו ניצוץ משה רבינו, עליו השלום, כנודע. ...
ובזה תבין מה שכתבו זיכרונם לברכה בגמרא: תורה שלו היא, ויכול למחול על כבודו. והיינו שהוא שותף בה ויכול למחול. וזהו הטעם גם כן שאמרו זיכרונם לברכה: יש כוח ביד החכמים לעקור דבר מן התורה 'בשב ואל תעשה'. ...
והיינו לפי שהוא שותף, והשותף יש לו כוח לעשות בעסקה, כפי אשר יראה לו, שהוא תועלת העסקה.
ספר תורת המלך, דרוש ו, דף ו', המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
יהודי חבש, המכונים פלשים, הם יהודים שורשיים, שאין להטיל ספק כהוא זה ביהדותם. תכונותיהם המיוחדות: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם תכונותיהם של עם ישראל, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: שלוש מתנות טובות נתן ה' לישראל, ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. הכבוד והקדושה המיוחדת שמיחסים לספר 'אריתא', השריד היחידי מספרי הקודש שנשדדו ונלקחו מהם, הוא מאופיו של עם ישראל המכבד ומעריץ את ספר התורה. שמירת עיקרי המצוות: שבת, ימים טובים, כשרות המאכלים, טהרת המשפחה, ושלא מתחתנים בעריות, הם הם עיקרי המצוות שלנו. מה שאינם יודעים בפרטי המצוות ובמצוות דרבנן, זה בגלל ניתוקם ממרכזי התורה של אומתנו. המנהגים שנוהגים בהם בימי שמחה ובימי אבל, זהים וקרובים לאלה הנהוגים אצל יהודי המזרח. תפילתם וציפייתם לתשועת עם ישראל וירושלים היא אותה התפילה והציפייה שמצפה לה עם ישראל בכל הדורות. ...
גם גורלם בגלות הארוכה היה כגורלם של אחיהם היהודים בארצות פזוריהם, אם כי היו להם תקופות של זוהר, וממלכה משלהם, שמשלה בגאון ובעוז על הגויים אשר סביבותיהם, אך אחריתם היתה מרה מאוד: רובם הגדול הוכרעו לטבח לעינויים ולשמד, והמעט שלחמו בחרף נפש בעד אמונתם ודתם, נודו והוחרמו על ידי שכניהם, סורו טמא קראו למו. וסבלו את חרפתם מתוך אמונה וציפייה לגאולת ישראל. אחרי שעברו כל התלאות שמצאו אותם, בארץ ערבה ושוחה במדברות אפריקה השוממים, במסעם הארוך והמפרך בדרכם לארץ ישראל, דימו בנפשם שבשובם אל הארץ הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, נחלת אבותם מימי קדם, להתאחד עם יתר אחיהם בני ישראל ששבו לארץ הקודש.
נדחי ישראל יכנס, מבוא, עמ' ה', דפוס אחווה, ירושלים, תשמ"ח (1988)
'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - ידוע מה שכתב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה: 'טוב רש הולך בתומו' - טוב איש רש בתורה והולך בתומו, שהוא ירא שמים, מהלומד תורה ואינו ירא שמיים, שנקראת תורתו רק עקשות פה, וזהו 'מעקש שפתיו'.
הרי מכאן לומדים שאדם ירא שמיים, אף שהוא עם הארץ, הוא חשוב יותר מתלמיד חכם ואינו ירא שמיים. וזהו שאמר הכתוב: 'העשיר' - בתורה ואינו ירא שמיים, ואינו רוצה ליתן צדקה - 'לא ירבה', ויגדיל מעלתו מפני תורתו. 'והדל' - בתורה והוא ירא שמיים ונותן צדקה: 'לא ימעיט', ויקטן לפני מפני חיסרון תורתו - אלא אדרבה, אחר שהוא ירא שמיים - יגדל, וכמו שכתוב: 'ועתה מה ה' א-לוהיך שואל מעמך כי אם ליראה' - ויראת שמיים זה העיקר.
בית דוד ושלמה, עמוד 432. הוצאת המכון לחקר ספרי הרב מלול זיע"א, ירוחם.
'על הרועים חרה אפי, ועל העתודים אפקוד כי פקד ה' צבאות את עדרו את בית יהודה.' - מעתה אני הכותב אמרתי לפרש כוונת הכתובים המוזכרים בזכריה: 'על הרועים חרה אפי' - שהם הצדיקים הנקראים רועים. וראוי היה שיהיה חרון אף על ישראל בעוונותיהם, והיה על הצדיקים שהם הרועים, וכן 'על העתודים' - שהם הבחורים, שהם עדיין קטנים כמו עתודים גם הם נתפסים בעוון הדור. ...
הקדוש ברוך הוא מתנהג במידת הרחמים עם עדרו, שהם ישראל, ולא יאבד עמו ועדרו כולם ... בשביל מלחמת מידת הדין, המקטרגת על ישראל, ובזה יסכרו פיות כל המקטרגים.
מחנה ד"ן, דף קס"ה, עמ' ב', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
'אגודה של לינת הצדק' - מלבד שהיו מתנדבים בממונם היו מתנדבים גם בגופם, בלינת הצדק אצל החולה, כי בני הבית של החולה כשל כוחם בעמל ויגון לשבת כל הלילה על יד מיטתו של החולה, ולכן היו באים החברים כל אחד על פי התור, ומצוה זו היתה חביבה עליהם עד מאוד ואשריכם ישראל.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שצו, סימן א, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
ואחרי שהאמונה הזאת, כי שם היהודי והעם הישראלי הוא השם החביב, והעם, אשר מאד נעלה ונבחר מכל העמים, כל עוד שהאמונה הזאת היא תקועה בלבנו תמיד, ואנו מחבבים שם יהדותנו היקר לאין קץ, בפה מלא נוכל לומר ולהודיע לעיני כל כי עוד לא אבדה תקוותינו. כי בשכר האמונה הזאת יצאנו ממצרים, ועוד נצא מהגלות הזה בעזרת האל וישועתו, בעגלא ובזמן קריב אמן.
ולזה כיוונו חז"ל במאמרם ובמתק לשונם: 'אף על פי שחטא ישראל הוא' - רוצה לומר: אפילו שעשה האדם, חרון אף למעלה, חלילה, בשביל החטאות שחטא, מכל מקום, 'ישראל הוא' - רוצה לומר: שם ישראל עליו, ולא ירצה לשנותו ולא יחליפנו ולא ימיר אותו כלל ועיקר.ועל ידי זה אנו בטוחים, בעזרת האל וישועתו, שימהר ויחיש לגאלנו במהרה בימינו אמן.
הגם שאנו רואים שרבו הפריצים, ונכרתה האמונה מפיהם, חס ושלום, מכל מקום הרי ישראל הוא, ובשכר זה די והותר, ועמוד בפרץ, ולהכרית כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה ...
ושם זה של יהודי מורה על הרגש וההתחזקות וכמו שכתוב בהעיתונים משם יהודי צרפת. ואני אומר שהוא מלשון 'הידד', שהוא זירוז וחוזק.
משכיל לדוד חלק א', דרוש ה' לשבת הגדול, דף מח' עמ' א', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
הרוצה ליישב בשלווה, בעולם הזה, יזהר בשני דברים: אחד שלא יזיק לשום אחד, לא בגופו ולא בממונו. ובזה, אפילו שהוא רע לשמים, בעבירות שבינו למקום ברוך הוא, אינו נענש בעולם הזה. ואם יזכה וישוב בתשובה, ירוויח שגם בעולם הבא לא ייענש. וזהו הרחקת הנזק שלא ייענש בעולם הזה בחולאים רעים, כיוון שאינו רע לבריות.
אך להקרבת התועלת, שיהיה לו טובה בעולם הזה, צריך שיהיה זהיר במצוות, שנהנים ממנו הבריות ככיבוד אב ואם, גמילות חסדים, תלמוד תורה, הבאת שלום, שאוכל פירותיהם בעולם הזה. ואם אין בידו לעשותם - שהוא יתום, ואם ירצה ללמוד תורה - ואין לו ממון ליתן צדקה או להלוות לעני, ואינו מהבריאים לעשות גמילות חסדים בגופו, מכל מקום, יש מצווה שביד כל אדם לעשות שלום בין אדם לחברו, שזה אינו צריך גבורה ועושר ולימוד התורה. עוד למדנו מרב אידי, שרע אינו נקרא כי אם מי שהוא רע לבריות. וטוב אינו - רק מי שהוא נהנים ממנו הבריות.
בני מאיר, דרוש ב' לשבת תשובה, דף ג' עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914)
כפר קטן שהיו בה י"א ישראלים, ואירע הדבר, כי מת אביו של אחד מהם, ומעתה לא נשאר שם אלא מנין מצומצם. באו ושאלו מי עדיף יותר, שיתפללו בבית האבל כמנהג בתפוצות ישראל, ועוד על כי האבל שבוע ראשון אינו יוצא מפתח ביתו, או עדיף יותר שלא לבטל אמירת התפילה בבית הכנסת ויבוא גם האבל להשלים מניין עמהם. ...
והוא עיקר הדין בנידון שלנו, שאם הם רוצים דווקא שלא לשנות מקומם, יכולים להכריחו, ואינו יכול להיפטר בטענה שאין האבל יוצא מפתח ביתו, שזה פשוט שלצורך מצווה מותר, ומעשים בכל יום שבהרבה מקומות יוצא האבל לבית הכנסת להתפלל, ואפילו יבוא עליהם בטענה שמצווה היא להתפלל בבית האבל, ויש בה גמילות חסדים כדלעיל, מכל מקום אין כופים עליה.
אבל אם הם מתרצים בכך ונוח להם לעשות מצוה של גמילות חסדים, אלא שחוששים שמא תהיה מצווה הבא בעבירה להניח לבית הכנסת, בזה נאמר ודאי שיהא נכון לבם בטוח שאין בזה שום שמץ וסרך איסור כלל, מהטעמים שאמרנו.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן יד-טו
מי ששכח לילה אחד ויומו לספור ספירת העומר, הדין פשוט שלא יספור עוד בברכה. וכאן הבן שואל: אם זה ששכח הוא שליח ציבור קבוע בבית הכנסת, מה יהיה דינו? יספור לילות אחרים בצבור בברכה כדי להוציא את מי שאינו יודע בקהל? ...
נראה שאם הוא שליח ציבור קבוע, ואינו בא לימלך, אלא מעצמו עושה כך, ועולה ומברך כדרכו - לא מוחים בו, הואיל ויש לו סמוכות. ... אלא שאם בא לימלך לא מורים לו, ומיהו אם עשה - עשה. ...
ומה גם שבכגון זה שייך קצת הטעם שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, לפי מה שהעלו רוב האחרונים שאם ברכה לבטלה אינו אלא דרבנן. ...
וכל שכן מה שבא בשאלה אם אירע שלילה אחד עבר לפני התיבה וברך, אם יוכל שוב אחר כך לספור ולברך כל שאר הלילות, שזה דבר פשוט שלא מן השם הוא זה, ואין זה עולה על הדעת כלל להתיר.
מכתם לדוד, אורח חיים סימן ט"ז
שאלוני אודות היהודים בזמן הזה שפשתה המשפחת בעוונותינו הרבים בבחורי ישראל לכתוב בשבת בכתב האינו יהודי ... כי לא מצאו במה להתפרנס בריות, אלא בזאת העבודה. אם יש בזה חילול שבת מדאורייתא בכתיבת האינו יהודי או שאיסור זה הינו מדרבנן . ויצאה מכך טובה לכמה עניינים.
והנה מצינו בשולחן ערוך ... וזה לשונו: 'מותר לקנות בית בארץ ישראל מן האינו יהודי בשבת וחותם ומעלה בערכאות ... בכתב שלהם, שאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו'. ... לקוצר דעתי שיש ללמד עליהם זכות על אלו היהודים, שאין בכתיבה זו איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
שושנים לדוד - חלק א', דף מ"ב, עמ' א', סימן נ"ה, יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - אימתי התורה ירושה? - רק 'קהילת יעקב', היינו: האחדות. וכן דרשו 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', ופרש רש"י: בהתאסף יחד באגודה אחת, ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם, עד כאן. ולפי זה הפרוש: 'ויהי בישורון מלך' - אימתי הוא מלך? - 'בהתאסף'. ...
וכן דרשו על הפסוק: 'ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר' - וברש"י בשם המכילתא: 'כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת' עד כאן. ואחדות זו היא תנאי הכרחי לקבלת התורה.
לב דוד- כרך א', עמוד צ"ח. הוצאה פרטית ע"י בני המחבר, תשנ"א (1990)
'גדול השלום שניתן לבעלי תשובה שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו' - וירמוז בתחילה על פי מה שנאמר שבצירוף ישראל באחדות יתקיימו כל המצוות, והבעל תשובה שלא קיים המצוות מתחילה, כשחזר אחר כך, נעשה לו חלק עם שאר ישראל במצוות שיקיימו, וזה שנאמר: 'שלום שלום לרחוק' - היינו הבעל תשובה, שהיה רחוק ועתה נעשה קרוב, ששלום לו ומתקבלת תשובתו. וכי תאמר הלא על פי כן, חסר ממנו קיום המצוות, לזה חזר וכפל: 'שלום' אחריתי - לרמוז שעל ידי השלום שיש לו עם ישראל, מעלה עליו כאילו קיים כל המצוות. ...
והנה נודע, שה' לא נתן כוח הדיבור באדם, אלא לעבודתו ולשרתו, ולהחזיר בתשובה לאחרים, ולהרבות שלום בעולם, וזה שנאמר: 'בורא ניב שפתיים' - ה' ברא הדיבור באדם בשביל השלום היינו לעבודתו יתברך, כי ידבר שלום לרחוק ולקרוב רחוק - היינו בעל תשובה, שיעשה שלום בינו לבין המקום, שיחזירו בתשובה, וגם לקרוב הצדיק שיעשה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו.
'ויאסוף דוד', עמ' צ"ג הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
צריכים עם בני ישראל להיות באחדות ואהבה, ולמחול זה לזה אף שחטא כנגדו, ועל ידי זה: 'למי נושא עוון'? - למי שעובר על פשע', וממילא כשנתכפרו עוונותינו, לא יישאר דין ומקטרג לעכב הגאולה. והמחילה כל אחד לחברו לא תבוא כי אם מפאת הענווה, שיודע ומכיר האדם מה ערכו ומה חייו, ועל ידי זה מתרצה ומתפייס עם חברו, שכולנו בני איש אחד נחנו, ועל זה כתוב: 'יפאר ענווים בישועה'. ושעיצומו של יום מכפר אל תחשבו, חס ושלום, דבר ריק הוא, אך מכם צריך שאתם תפייסו זה את זה, ואז גם עבירות שבינכם למקום יתכפרו, וזהו על ידי הענווה הנזכר.
יד הנהר, דרוש י"ג לשבת, דף ק"ב ע"ב, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
ואפילו בעבירות שבין אדם לחברו, מועיל בקבלה לחזור בתשובה ולפייסו. שכן מצינו שזה שהולכים אחר יום הכפורים לנשק הידיים. הוא שאם לא נכנע האדם קודם יום כפור לשאול מחילה מחברו, ונכנע ביום כפור, וקבל עליו לילך ולשאול ממנו מחילה, תכף ומיד מוחל לו הקדוש ברוך הוא מיום כפור, אפילו שעדיין לא עשה מעשה לפייסו, וכמו שכתבו בעלי המוסר: שכל אדם מישראל, מצד שאנו אחים ורעים ומחויבים לקיים מצות ו'אהבת לרעך כמוך', מחויבים בכל לילה, למחול לכל מי שהכעיס והקניט אותו ובפרט בימי סליחה וכפרה, שהציווי הגדול הוא למחול כל אחד לחברו בלא שאלת שום מחילה.
דרכי חיים, עמ' רס"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי' - רוצה לומר: בשביל השלום שיש לו עם ישראל, על ידי האחדות מראה בעצמו כאילו אני אבר משאר ישראל, ואם כן יש לי חלק במה שמקיימים שאר ישראל באותן מצוות שאיני יכול לקיימם, וממילא נפשי נפדית, שעל ידי זה נחשב לי כאילו קיימתי כל מצוות בתורה בפועל, ובזה יש לי פדיון לנפשי מכל דין וחשבון.
זהו 'מקרב לי' - אין עלי שום מלחמה למעלה לתת דין וחשבון בביטולם 'כי ברבים' - כלומר מצוות התורה שהם רבים, תרי"ג מצוות. ... אבל על ידי השלום, אני עצם מעצמם של ישראל, ובשר מבשרם, נחשב לי כאילו קיימתי הכל, כי יש לי חלק עם כולם.
קודש הילולים על תהילים, עמוד קנ"ז. ירושלים, תשנ"ו (1996)
'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - הקשה ה'ילקוט' זיכרונו לברכה: למה לא אמר 'ארור האיש אשר הלך בעצת רשעים'? - ולעניות דעתי נראה, שלא אמר 'ארור' לפי שיש לו תקנה בתשובה.
אך יש לדקדק במה שנאמר: 'אשר לא הלך' בלשון עבר. למה לא אמר בלשון עתיד: 'אשר לא ילך' וכן 'יעמוד', שכולל גם השב בתשובה מכאן ולהבא, שלא ילך עוד בעצת רשעים, ואפילו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'גדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים', מכל מקום גדול הצדיק, שמעולם לא הלך ולא עמד, כל ימי חייו מבעל תשובה, מבחינה אחרת.
כפות תמרים, מזמור א', עמ' ג', חמו"ל, באר שבע, תשכ"ב (1962)
'מעביר ראשון ראשון' - שמעתי מפי החכם השלם והוותיק רבי חגי פרץ ... שביום הכיפורים מרוב חסדו יתברך ויתעלה שמו לעד, מטה כלפי חסד. ומעביר ראשון ראשון באופן זה: כשבאים לדין מכניס לפניו דין שני בני ישראל, אחד צדיק גמור ואחד פחות ממנו מעט, ונמצא הראשון זכאי והפחות ממנו חייב. אחר-כך מכניס דין אדם אחר הפחות מן השני ההוא ודן אותם, נמצא השני לגבי השלישי צדיק ויוצא זכאי, והשלישי חייב. ... וכן על זה הדרך עד הפחות והאחרון שבישראל. ואחר-כך מרוב חסדו הגדול, מכניס עמו דין אחד מאומות העולם ודן אותם, נמצא האחרון ההוא זכאי בדינו כי לא ימנע שימצא בו דבר טוב. וזהו כוונת כהן גדול שמתפלל ביום הכיפורים על ישראל ואומר: 'ולא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר', אלא שכולם יהיו צדיקים.
לקח טוב, עמ' 458, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
באמצע הוא האזור 'ספר המצרף'. פה שתי התרבויות נאבקות: בני 'ספר הבונה' מכניסים התרבות של תענוגי בשר והשחתה מוסרית. בני 'ספר מדבר המשחית' מכניסים תרבות פראית ורצינית ללא תענוגים. אלא בעלת מאבק תדירי עם החיים הקשים של יום יום.
ארץ ישראל נמצאת באזור 'ספר המצרף', ומשם גורם חשוב להקמת הנביאים, שעמדו בישראל לצרף את שתי התרבויות האלה, ולקחת המובחר שבכל אחת מהן. ידוע כי רק בישראל מכל העמים שעל פני האדמה עמדו נביאים, אנשים בעלי תרבות גבוהה ומדות תרומיות; כי המצב הגאוגרפי גרם למאבק שתי תרבויות הפכיות המתנגדות זו לזו. הנביאים השלימו ביניהן כי זקקו וצרפו אותן, בקחתם מה שמובחר בזה ומה שמובחר בזה, ובנו תרבות מזקקת ואצילית שלא היה כמוה בכל העולם.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, יומן מסעי לארץ-ישראל, עמ' 17, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
דרכי המשנה: סתם הוראה - להקל, וענין זה הוא כי המחמיר ואוסר, אפשר שיעשהו מיראתו שמא יטעה בהוראתו ונקראת חומרא בעלמא לא הוראה. מה שאין כך, במתיר ומקל, כי הוא נשען על כוח ההיתר שעדיף. ולא יתיר מיד, אם לא יהיה לו טעם הגון לסמוך עליו, והוא חידוש שלא היה נודע בעולם. והמתיר הזה הורה אותו לנו וראויה להיקרא הוראה, כי התיר בכח הגון, מה שהיה נראה לחוש ולהחמיר בו מספק, ומכל מקום גם הוראת חומרא מצינו לפעמים ששמה הוראה דוק ותשכח.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד טו', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
'ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר להם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח'.
יש לפרש בדרך רמז, שידוע מי שמוכיח לאחרים צריך להוכיח בלשון אהבה ואחווה, כדי שיקבלו ממנו ויחזרו מדרכם הרעה. וזהו שאמר: 'ויאמר משה אל זקני ישראל' - אלו התלמידי חכמים, כשאתם מוכיחים את העם, 'משכו וקחו לכם צאן' - הם עם ישראל, שתמשכו ותקחו אותם אצלכם, ואל תרחיקו אותם, ותעלו איתם אהבה ורעות, ועל ידי זה: 'ושחטו הפסח' - על דרך הפסוק: 'עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים' - שתשחטו ותסירו מהם הטעות, והדרך אשר לא טובה אשר הולכים בה. וזהו שסיים גם כן: 'ולקחתם אגודת אזוב' - שתהיו באגודה אחת, וכנזכר.
מגדנות לחזקיהו, פרשת בא, עמ' עט, דפוס אשל, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'אתם נצבים היום כולכם' - היינו: כולכם ערבים זה לזה. שכל ישראל ערבים זה לזה. שאם אחד חוטא כולכם נושאים בחטאתו. ואפילו צדיק אחד ביניכם, כולכם עומדים בזכותו.
ועליכם להתנחם אחרי ששמעתם שאחד נכנס כערב בעד חברו. כי הערבות לטובתכם היא. שהרי קודם הערבות, לא הייתה זכות הצדיק עומדת, אלא לעצמו ולא לאחרים. עכשיו שכולכם נחשבים כאיש אחד, הרי זכות הצדיק תעמוד גם לכם.
מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת נצבים עמ' 527 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - והדקדוק מבואר אחר ש'תלמוד תורה כנגד כולם', מדוע לא ציווה על תורה תחילה?
ועל פירוש מאמרינו הניצב פתח השער, שכביכול אמר - אחר שחנו ישראל חניה אחת, ושנאו את המחלוקת, ואהבו את השלום - בדין הוא שאתן להם התורה. באופן שעל ידי השלום זכו לתורה, ובזה ברור מה שאמר 'אוהב שלום ורודף שלום' ועל ידי זה 'מקרבן לתורה', היינו - שכבר הם ראויים לקרבן לתורה על ידי השלום.
דברי יחזקיהו, עמ' כ"ה, דפוס השלם לרבי עזרא חיים מדמשק, ארם צובא, תרפ"א (1921)
ידוע שהצדיק רוצה בטובת ישראל כמו שמצינו במשה רבנו על השלום שאמר: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' וכמו שאמרו במדרש: 'יאבד משה ואל יאבד אחד מישראל', וכן כל הצדיקים רוצים שישראל יהיו בשלום ובמישור, ולא ימות שום אחד מישראל, אפילו שסובלים הם כמה ייסורים שקשים מן המיתה לטובת ישראל, שהצדיק חפץ בטובת ישראל.
באר לחי, דרושים, דף נ"ב עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו תרמ"ח (1888)
גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלתן וחיבתן של ישראל לפני הקב"ה, וזהו לאו דווקא כשהם עושים רצונו של מקום, אלא אף כשאינם עושים רצונו של מקום, והוא כועס עליהם, חוזר ומתנחם עליהם ומקרבן, וכאשר מצינו בימי הושע שאחר שכעס עליהם ואמר להם: 'לא עמי אתם', חזר ואמר להם: 'בני אל חי' וניחם על הרעה.
ויחל משה, ספר בראשית, פרשת ויצא, דף י"ז, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'וכי יגור אתך גר בארצכם' עם מה שאמרו בפרק ד' של מסכת יבמות: שאומרים - שבין בארץ ישראל, בין בחוצה לארץ - צריך ראיה, 'בארצכם' למה לי? שמא יעלה על דעתך, משום שבח ארץ ישראל הוא מתגייר - ולא מקבלים לו, זה מלמד אותנו'. -
זהו אומרו: 'וכי יגור אתך גר' - מיושבי הארץ - 'בארצכם' - ורוצה לדור בארץ ישראל בביתו ושדותיו, אל תונו אותו לומר, שמשום שאינו רוצה להפסיד נכסיו, נתגייר ולא לשם שמיים, לכן תדחו אותו, שילך לדור בחוצה לארץ, ונדע שנתגייר לשם שמים.
הזהיר 'לא תונו אותו' - לומר לו כך, רק 'כאזרח מכם יהיה לכם' - אף שהוא 'הגר הגר אתכם' בארץ ישראל. 'ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים', ועל מנת כך העלה אתכם מעוני מצרים אל ארץ הכנעני, ועם כל זה 'אני ה' א-לוהיכם', ולא חששתי, שנתגיירתם משום שבחה של ארץ ישראל.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ב', יוסף לקח, פרשת קדושים, עמ' פ"א-פ"ב, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
נקדים מה הכוונה במדרש רבה 'בשעה שאמר הקב"ה - עשה להם דגלים, היה משה מיצר. אמר - עכשיו יש מחלוקת בין השבטים. אם מתחיל אני משבט יהודה, שישבו במזרח, אומרים - אי אפשר להיות אלא בדרום, וכן כל שבט ושבט כיוצא בו. אמר לו הקב"ה למשה - אין צריכים בדבר הזה. מעצמם מכירים, ששטר יש בידם מיעקב אביהם, וכשם שהקיפו את מיטתו, כך יקיפו את המשכן' ועיין שם. נמצא שכשהם באחדות כל אחד מכיר את מקומו, ואין בהם שום הפרש ושום מחלוקת ביניהם.
וזהו מה שרמזתי 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו' - כאילו הם איש אחד על מחנהו, כן יהיו חונים כל בני ישראל, וכיוון שהם באחדות, יהיה איש על דגלו, וכל אחד יהיה מכיר את מקומו, ולא יכנסו בתחום שאינו שלהם, כמו שהיו בדגלים, שכל אחד יושב בתחומו מבלי שום מחלוקת, אלא באהבה ואחווה שלום ורעות כן יהיו תמיד. אמן כן יהי רצון.
חיים מירושלים עמ' 114, דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם' - יש בני אדם בעולם שהם בעלי חוכמה, וכל חוכמתם היא למצוא חן בעיני אדם. לא יעמוד בעיניו - אם לא ידקדק בעבירה, ויצדד לה צדדים להיתר.
ויש כת אחרת, אשר תתלהב לשמור שכל טוב בעיני ה', והגם שימשוך לו - שלא מצא חן בעיני בני אדם. לזה בא שלמה המלך עליו השלום וציווה לשתי כיתות הנזכרות, שיבקשו לעשות, שתיהן - בעיני ה' ואדם, שאין לזלזל באחד מהם.
ראשון לציון, משלי, סימן ג', ומצא חן ושכל טוב, עמ' 63, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954)
הרשוני להכריע על מחלוקת שנפל ביניהם: על איש יהודי יצרו הלבישו ובעל בת אל ניכר, והוליד ממנה בן, ונתגייר אותו הבן, אם הוא כשר להימנות על הצבור להיות פרנס - שזה אוסר וזה מתיר.
והמה בחכמתם האריכו למעניתם, ואני אנא אני בא, מה אתן לפני מעלת כבוד תורתו, אמנם להיותי מצווה מפי מעלת כבוד תורתו אחווה דעתי גם אני. ...
בנדון שלפנינו: כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם, הרי הוא כקיבלוהו עליהם, ויכול להיות פרנס. ומיהו דווקא בדברים שאין שררה וכפיה, מועילה הקבלה להיותו כשר, ולמנותו פרנס על הציבור לכולי עלמא. אבל בדברים שיש שררה וכפיה, אפשר שאפילו קבלה לא מועילה.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ב', דף א' עמ' ב' - דף ב, עמ' ב', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
כי ללא ספק, אף כאשר מקיים העם את כל מצוותיה של תורה, אם נעדרת ממנו מצווה זאת: 'ואהבת לרעך כמוך', הרי שנעדרה ממנו כל התורה. כיוון שתכלית ומטרת מצוותיה היא לטוב לנו ולהחיותנו, ומטרה זאת לא תושג ללא אהבת אמת בין כל חלקי האומה. והם הם דברי רבותינו: 'מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם'. ואין הדברים צריכים הסבר כי כאשר חסרה אהבה באומה, כל יסודות חייה מתמוטטים, ואז אין ערך מלא לקיום כל יתר מצוות התורה שנועדו לקיומה.
מקור חיים, חלק א', פרק ד', עמ' 35, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, ירושלים, תשכ"ז (1967)
ואל ידמה האדם השלם שאינו חסר כלום, אם מפאת חכמתו אם מפאת עושרו ושלימותו, שאינו צריך לשום סיוע אחרים, שהרי זה טועה בדעתו, כיוון שהוא חצי איש, ואינו נשלם כי אם בחצי איש חברו.
כאשר ציוונו הא-ל יתברך בנדבת המשכן לתת כל אחד מחצית השקל, ואינו נשלם האדם לבדו כי אם בחברת חברו. ואף אם נפול תיפול איזה הפרש בין איש ובין אחיו, זאת זיכרון תהיה חקוק על ליבם, כי לא יתכן לאיש ישראל להיות בפירוד עם חברו כי אם באחדות גמורה.
ולדעתי זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה במצווה זאת: שיהיה בקולי קולות הכרזה קרי בחיל: 'באחד באדר משמיעים על השקלים' - דהיינו מחצית השקל, לרמוז על האחדות כדי שעל ידו, החי יתן אל לבו, לזרז עצמו להיות בשלום עם חברו.
ייטב לב, דרוש א לשקלים, דף ג עמ' א, דפוס יצחק שמואל וחבריו, איזמיר, תרכ"ח (1858)
על פי מה שאמר 'נפש חיים', זיכרונו לברכה, 'פירוש שלמה': לא זכו בימי שאול לבניין הבית משום לשון הרע, עיין שם. וזהו: 'היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים' - ורק צריך להיזהר מלשון הרע, לזה סמוך ונראה רוח הקודש אומרת: 'למנצח משכיל לדוד בבוא דואג האדומי ויגד לשאול' - ישכיל את העם להיזהר מלשון הרע.
נורא תהילות, עמ' קל"א ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ה (1925)
ביותר יהיה אזהרה בזה על ענין השנאה שהיא שקולה ככל התורה, כך אמר רבי עקיבא עליו השלום: 'ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה', רצה לומר: ככל התורה. כמו שאמר הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה'.
וביארתי טעם: למה הלל אמר כך ורבי עקיבא אמר כך? - לפי כי הלל לקרב הגר, שאמר לו: למדני תורה על רגל אחד. אמר לו: כך מיוסד על ענין 'סור מרע'.
אמנם רבי עקיבא עליו השלום ידבר עם האיש הישראלי לא די לו ענין 'סור מרע' בלבד וצריך לקיים 'ועשה טוב' ולכן פירש כי מצות 'ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה', ומזה מובן ההפך - כי מה שאמר הכתוב: 'לא תשנא את אחיך בלבבך' הוא כלל גדול בתורה.
מקור חיים, עמ' 221, הוצ' בספריה הספרדית בני יששכר, ירושלים, תשס''ד (2004).
'אברם הוא אברהם - בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו' - שכמו שאברהם מוליד, גם אברם מוליד. וזה שאמר: 'אברם הוא אברהם'. אלא שבתחילה, בעודו אברם, נעשה אב לארם, פירוש לבני ישמעאל לבד, וזהו: 'אברם' – נוטריקון: אב ארם, ולבסוף על ידי שינוי השם, נעשה אב לכל העולם כולו - אלו זרע ישראל, שכל העולם ומלואו לא נבראו אלא בשביל ישראל, וכמו שאמרו זיכרונם לברכה, עליהם השלום: וזהו אברהם – נוטריקון: אב המון.
שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' י"ג-י"ד, דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך' - ירצה במה שנודע בפסוק: 'אדם אתם' כי כל ישראל הם אילן אחד, ואדם אחד כלול מן רמ"ח איברים, וכמו שכל אברי האדם אוהבים זה לזה. וזה שכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' - כי רעך הוא ממש כמוך, כלומר כדמיון גופך, המחובר מאיברים רבים.
וגם לזה סיבת זה: 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך' - להתקנא איש ברעהו ולהתגדל עליו, וכמו שאיבריך הקטנים כדמיון הרגלים, נשמעים אל האיברים הגדולים כדמיון הראש והעין, כך הקטנים שבכם יהיו נשמעים לגדולים, כי מעולם לא נמצא שגדלי האדם יתקנאו בראשו, ללכת הראש למטה והרגליים למעלה.
עץ הדעת טוב, חלק חידושים על התורה, דף קמ"ז עמ' א', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - והנה שידוע שמידת הגאווה, היא מביאה לידי מחלוקות רבות - שמצד גאוותו, יהיו שונאים אותו.
ואין כן אם יש שלום ביו תלמידי חכמים, בוודאי שיש להם מידת הענווה, וזהו 'שלום רב לאוהבי תורתך', שהם תלמידי חכמים ואין בידם שום מחלוקת.
ועל ידי זה - 'ואין למו מכשול' - להורות שלא כדין ושלא כהלכה, שמכיוון שאוחזים מידת השלום, מוכרח שקנו כבר מידת הענווה, וכיוון שהם ענווים - תלמודם מתקיים בידם ואינם שוכחים לימודם.
חסד ואמת, דף כ' עמ' ב' דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
שכישראל ראו בתשעה באב בערב, שבא האש בהיכל הקודש, אמרו מזמור, ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ושמחו שמחה גדולה. וכתב רבינו האר"י, זיכרונו לברכה, שנהגו העולם לומר פסוקי נחמה בערב תשעה באב. ומרן החבי"ב הביא משם הרב 'צידה לדרך', שערער על מנהג זה, שכל היום אסור בתורה יעויין שם. ורבינו האר"י טעמא טעים על מנהג זה על פי האמור, שאז שמחו ישראל ששפך חמתו על העצים, ואז קבלו נחמה, וכתב דהוא מנהג טוב ונכון.
ולבש הכהן דף רכ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ט (1889)
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף' - ומקשים, שלכאורה נראה שהתורה עלבון רב מטילה - שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.
ומה עלבון יש לה לתורה, שלא יעסקו בה?! - ובפרט שנראה שאפילו אם רבים עוסקים, ואחר אינו עוסק - נקרא נזוף. ומה אכפת לתורה אם אחד אינו עוסק?! - והלא לא אלמן ישראל ויש כמה חכמים שעוסקים בתורה. ועל פי דרכנו אמרנו שם - כי כל אדם מישראל קיבל חלקו מסיני, וצריך שיטרח ויעסוק בתורה להוציא לאור חלקו, וזה לא אפשר על ידי אחר.
אהבת דוד, דרוש י"ב לשבת כלה, עמ' נ"ג, דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תרנ"ט (1799)
במדרש אמרו: כשיצאו ישראל ממצרים, כל המסעות היו במריבות, וכשבאו לסיני, הושוו כולם אגודה אחת, כמו שכתוב: 'ויחן שם' - ולא כתוב ויחנו. אמר הקדוש ברוך הוא: התורה כולה שלום, ולמי אני נותנה? - לאומה שהיא אוהבת השלום, ומתקיים 'וכל נתיבותיה שלום' עד כאן לשונו. בא ללמדנו שאין התורה נקנית אלא אם כן החבורה שלומדים יחד הם אוהבים זה את זה.
קיץ המזבח, עמ' ל"ח, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד(1984)
'ויאמר א-להים אל נח ואל בניו לאמור: הנני מקים את בריתי אתכם, ואת זרעכם אחריכם'. -
ואל שתי הגאולות, בשני הזמנים הנזכרים, רמז הכתוב הזה באומרו: 'ויאמר א-להים אל נח ואל בניו' - להבטיחם על גאולתם מצרת המבול, שהיא גאולת עולם, 'ולאמור' שאמר היינו - לדורות עולם, לבשרם בגאולה העתידה לבוא, שהיא גאולה שלימה בגאולת המבול. וזהו שאמר: 'הנני מקים את בריתי אתכם' - היינו גאולת המבול, 'ואת זרעכם אחריכם' - היא גאולת ישראל. ...
ובזה יתיישב: 'ה' למבול ישב, וישב ה' מלך לעולם' - רמז שתי ישיבות, שהם גאולה שלימה שעליה נתייחסה בשם 'ישיבה', כביכול הראשונה - בימי המבול שאליה רמז באומרו: 'ה' למבול ישב', ולשנייה היא לעתיד לבוא, גאולת עולם, שעליה אמר: 'וישב ה' מלך לעולם.'
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת נוח, דף ז', עמוד 13, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אותו ... ונתתיו לגוי גדול.' - בדבר שאין לו שיעור, לא יצדק לקרותו גדול, שאפשר שימצא אחר גדול ממנו, בין בדמות בין באיכות, ולכן לא יוצרך לקרות גוי גדול לשום אומה ולשון זולתי לכנסת ישראל, שהיא גדולה במעשיה, באומרו: 'ומי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו', וכן הבטיח לאברהם באומרו: 'ואעשך לגוי גדול', אם כך איך אמר כך: 'ונתתיו לגוי גדול'.
ולבי אומר לי שאף על פי, ש'ונתתיו לגוי גדול' - לפי הנראה היא ברכה לישמעאל, תוכו רצוף אהבה לישראל, וזה שאמר: 'ונתתיו' - כולו שיהא ישמעאל מסור ביד ישראל שהם הנקראים באמת גוי גדול.
באור החיים, דרושים על התורה, פרשת לך לך, דף ח', עמוד 15, דפוס ארץ ישראל, ירושלים, תרפ"ט (1929).
'ויראום את פרי הארץ. ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב היא וזה פריה'. רש"י: זבת חלב ודבש היא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו.
בכאן לא מצינו שסיפרו המרגלים שקר כלל, אלא שבני אדם אומרים משל זה על דוברי שקר. וכן המרגלים שהייתה כוונתם בסיפורים לרעה ולא לטובה אף על פי שדברו אמת.
עם כל זה אמרו שאינם יכולים עליה מחמת חוזקה. ואילולי שאמרו אמת לא היו ישראל נשמעים להם. שיאמרו שהם מתכוונים לגנותה.
חפץ חיים, ספר במדבר, פרשת שלח לך, דף צד עמ' א, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
ולעניות דעתי אל זה כיוונו רבנינו זיכרונם לברכה באומרם 'החושד בכשרים לוקה בגופו' - שלכאורה יש להפליא, שמה ראו על ככה לענוש לחושד בכשרים שילקה בגופו, ומה היא מידה כנגד מידה?
האמנם, על פי זה יתבאר, דהיינו שכיוונו באומרם כל החושד בכשרים - דהיינו שאם רואה אדם כשר שבאו לו ייסורים בעוון הדור לא די שאינו שב ומתחרט באומרו בשלי הצער הזה, אלא אדרבה הוא חושד בצדיק אשר נלקה, ואמור יאמר כי עוונותיו גרמו כל אלה, לכן הענישוהו שנלקה בגופו, כמו שחשדו לצדיק על שלקה בגופו כן הוא גם כן נלקה בגופו, והווי מידה כנגד מידה ממש, וקיים לנו.
בן יאיר, דרוש י"ט, עמ' רנ"ב, הוצאת מדרש עובדיה, ירושלים, תשס"א (2001)
'עשה לך רב וקנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות' - יש בני אדם, חושבים כי מה הם ומה ערכם ,להוכיח הרבים ולהשיב רבים מעוון. ואפילו שהם רואים בעיניהם בני אדם עושים דברים לא יפים. אך זה טעות, כי הפסוק אומר: 'הוכח תוכיח את עמיתך' - אדם שהוא חברך ודומה לך, וכל ישראל חברים ואחים, ואדרבה התוכחת מאדם כמוהו הנראה לו שהוא איש פשוט מתקבלת ביותר מתוכחת של רב גדול. כי הנוכח יאמר: הרב הזה רוצה שאני אהיה דומה לו ואלך בדרכו, ומה לי ולו?!
ועל זה אמר התנא: 'עשה לך רב' - תעשה עצמך כאלו אתה רב, ותוכיח כל מי שאינו הולך בדרכי התורה ואדרבה על ידי זה 'וקנה לך חבר' כי דבריך יתקבלו על השומעים ויהיו לך חברים. ...
וכמו שאמרו בזוהר הקדוש: אם היו יודעים בני אדם כמה זכות, המגיע למי שמזכה החייבים, היו רודפים אחריהם כרודפים אחרי חיים.
חזקת אבות, עמ' מ"ח, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
הנה 'תענית' הוא אותיות 'תת עני', ואותיות שאחר 'עני' הם 'כסף', לרמוז: שמה שהיה עתיד לאכול ביום התענית, יתן תחתיו מעות של כסף לעניים, וזהו סוד מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכר תענית צדקה' - ואפשר להקשות על מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'שכר תענית, צדקה', כי איך יתכן שמפני שהתענה, עוד מוציא ממה שיש לו? - אבל בירור העניין כך, שלפי שהתענה, אז מזמן לו הקדוש ברוך הוא עניים מהוגנים כדי ליתן להם צדקה, שבזכותם יזכו לחיי העולם הבא, וזהו שכרו של המתענה, וזהו עניין 'שכר התענית צדקה'.
ארזי לבנון, עמ' ר"ו, יהוד, תש"ס (2000)
והנה פה עיר הקודש צפת, תבנה ותכונן, יש לנו הספרדים הסכמה קדומה בזה, וזה לשונה: בשבטי ישראל הודענו נאמנה כי חוק לרבנן סבוראי, ראשונים כמלאכים, זכותם יגן עלינו אמן, משום ישוב ארץ ישראל המקודשת, ומשום דרכי שלום, שכל חכמי עיר הקודש יהיו לאחדים, ולא תהיה, חס ושלום, קטגוריה ביניהם. תיקנו כי כל מין הכנסה או הקדש או ישיבה אשר יקדישו בני ישראל יחיד או רבים, אפילו אם יהיה לאנשים נקובים בשמות מפורש יוצא מפי הבעלים, אפילו כך יכנס לאמצע לקופת התלמידי חכמים, ויתחלק על פי סדר החלוקה דרבנן הנהוגה, איש לפי מהללו. ...
ונראה שכיוון כי כל חכמי העיר המקבלים, הם עצמם הסכימו בזה להתנהג כן, הם ודורותיהם עד עולם, כמבואר בלשון ההסכמה, יפה נדמה והסכמה זאת היא טובתם.
ארץ החיים, עמ' 333-334, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
אנחנו בני ישראל כל האומה בכללותה היא רק גוף אחד נפש אחד כמו שכתוב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ופירש רש"י: 'כאיש אחד בלב אחד' - המובן כשיהיה שלום בין האומה הישראלית, ויהיו מדובקים יחד איש ברעהו, אז הם כלי שלם בתכלית בלתי שום נקבים, ואז יוכל הקדוש ברוך הוא להשפיע עלינו רוב טובה בנשמותינו, יען שכל נשמות ישראל צמודים ומדובקים ביחד אהבה ואחווה שלום וריעות, אבל אם, חס וחלילה, יהיה פרוד לבבות ושנאה אזי הכלי הוא נקוב על ידי פרוד הלבבות, ואם ישלח לנו שפע וברכה, ילך לאיבוד, חס וחלילה, לכן היטיבו חכמינו זיכרונם לברכה אשר דיברו: 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - דהיינו על ידי השלום, אזי יהיו כל נשמות ישראל חיבור עצום ככלי החזק ובריא לקבל השפע.
מצה חיים, דף ב', עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
אשרי לבן, שיש לו יכולת לפרנס את אביו ואת אמו, והם שרויים אצלו בביתו, וסמוכים על שולחנו, כאילו הממון כולו, שיש לו - מאביו, ובזה מובטח לו, שתרום קרנו, ולא ימוט לעולם.
צדקה לחיים, עמ' נ"ט, הוצאת שובי נפשי, ירושלים, תשנ"ט (1999)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - ייתכן לפרש, שכיוון שמקובל בידנו שכל ישראל ערבים זה לזה, והם כדין השותפים בעשיית המצוות וקיום התורה ובלימודה, יש זכות לישראל, איש מאת רעהו בתורה ובמעשים טובים שעושה, כדין שותף שיש לו חלק. ...
ויפה מביא ראיה מקרא: 'ועמך כולם צדיקים' - ולכל אחד יש לו משלו, ואם המצא תמצא ריקנים שבישראל גמורים, עם כל זה 'לעולם ירשו ארץ' – לעולם, בא לרבות אף למי, שאין לו משלו.
פעולת צדיק לחיים, עמ' א, הוצאת שיח ישראל, ירושלים, תשנ"ח (1998)
במדרש: 'ויקחו לי תרומה' - בשעה שאמר לו הקב"ה למשה על עסקי משכן, אמר לו ריבונו של עולם כלום יכולים הם ישראל לעשותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר 'מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.' עד כאן. ...
במה שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: שהעיקר הוא קדושת עם בני ישראל, שיקדשו את עצמם, ואז תהיה שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שהעיקר והמשכן שלו, יתברך, הם ישראל. וזהו: 'אפילו אחד מישראל יכול לעשותו' - דהיינו: בשביל אחד בצדקתו ובמעשיו הטובים, גורם להשרות שכינה בישראל, כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: עשה מצווה אחת אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, ויהיה היכל ה' המה, להמשיך הטובה והחיים בעולם.
נרות זכריה, עמ' י"ב, בהוצאת המשפחה, בני ברק, תש"ן (1990)
'ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי: זאת עשו וחיו, את הא-להים אני ירא. אם כנים אתם, אחיכם, אחד יאסר בבית משמרכם, ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם'. - אפשר לומר שמהעיקר רצה לאסור את כולם, ואחד הוא שילך להביא את בנימין, אבל אחר כך אמר להם: 'את הא-להים אני ירא' - להניח בתיכם ברעב, שאחד אינו יכול להנהיג עשרה חמורים, לכן העצה היא 'אחיכם אחד יאסר', 'ואתם לכו' - שחמור אחד יתר על חמוריהם יכולים להנהיג.
ספר פי חכמים, ספר יד ידידיה, פרשת מקץ, עמ' 18, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
יהודי שהיו עליו חובות הרבה, שנושים בו, ולא היה לו במה לפרוע ולהינצל מן התפיסה, וברח לו ורץ להיכנס בבית תפילתם, שהם לפי דיניהם אין יכולים לתופסו, ורצו אחריו כשראו אותו מרחוק, וקדם ומצא בית תפילתם סגורה, ואחז בידו סיפי הפתח וצעק שהוא בבית תפילתם, ונתאספו עם רב וגערו בשוטרים, והוכרחו להניחו לבטח, וניצול מהתפיסה, ותוך כדי דיבור הרהר בליבו שמא חטא על שנשתמש מצילה של עבודה זרה.
השיב מהרי"ו, שאין בידו עוון אשר חטא לאחוז בקרני בית תפילתם כדי לינצל מהתפיסה. וסיים הרב הד"ט, שאף משום הפסד ממון בלבד אין איסור בדבר, ועוד שמניעת תביעה, שלא יתבעוהו בעלי חובות, אינה בכלל איסור, באופן שהתיר בפשטות.
קופת הרוכלים, עבודה זרה, עמ' 177, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
ע"י מדת הענווה הוא כגוף אחד עם ישראל, ו'בכלל כל ישראל' - בוודאי מתקיימים תרי"ג מצוות כולם, משום שאפילו המצווה, שלא באה ליד זה כדי לעשותה - הרי באה לאחר ועשאה ...
ונמצא ב'כלל כל ישראל' בוודאי מתקיימים תרי"ג מצוות כולם, והאיש שהוא עניו, הוא עם ישראל כגוף אחד - ולכן מעלים עליו כאלו קיים תרי"ג מצוות כולם ב'כלל כל ישראל', וע"י כן קונה השלמות והנה הוא בעולם העליון לאחר המיתה כאחד ממלאכי ה' צבאות כמבואר.
מנחת יהודה דף ב עמ' א, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
תחילה וראש על האחדות שיהיו לאחדים כאיש אחד חברים, וכל אחד אוהב חברו כגופו, כדי שיזכו להשראת שכינה כמו שנאמר 'והוא באחד', וכן 'והיה בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד'.
ופקח עיניך וראה מה שאירע להם מקדם: 'זכור את אשר עשה לך עמלק' - שלא בא עליהם להילחם בם, אלא על חילוק ופירוד לבבות, וכמו שרמזו המפרשים בפרשת עמלק: 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' - קרא בה בפרידים, שהיו נפרדים וחלק ליבם.
שבות יהודה, עמ' 571, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
לאחד את ישראל להיות לעם אחד ובלב אחד, אגודה אחת ושפה אחת, תורה אחת ומנהג אחד, מנהג ישראל. כמו שהבטיח הנביא 'ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי'. ...לקרב את ישראל אחד אל אחד, לעשות אותם לגוי אחד בארץ, בהרי ישראל.
כתבי רבי יהודה אלקלעי, כרך שני, שיבת ציון, עמ' 664, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל"ה 1974
שאלה על בעל בית, שאסר לאחד לבוא בבית הכנסת שבביתו מחמת שנאה, נראה ברור מאוד במעשה הזה, כמה גדול כח השנאה לקלקל השורה, שוודאי לא הכל כמו הימנו - הבית אשר בו בית הכנסת, אף על פי שהוא בנאו וייסדו, אין בידו למחות ביד חברו שלא יבוא עוד להתפלל בו.
כי כן פסקו כל הפוסקים, שכיוון שהקדישו וקיבל הבאים לתוכו להתפלל, שוב אינו יכול גרשם מהסתפח בו, לאיזה סיבה שתהיה, ופחות מזה לכופו לשנות מנהגו מהנחת תפילין בחול המועד, כיוון שזמן רב הניחו מזה למנוע שלא יעלה לקרות בתורה כמאז, כאילו היה עבריין ומנודה. כי מקהל ישראל למה יובדל?! מה עשה?! ואם דין ודברים נתחדשו לו עימו, אשר בשביל זה נהפך לו לאויב - עד הא-להים יבוא דבר שניהם, ולא יעיר כל חמתו נגדו במילים של שמיים, פן יראה ה' ורע בעיניו. אך שלום ואמת יהיה ביניהם. וה' יברך את עמו בשלום.
לקט כתבים, עמ' 161, הוצאת ספריית דורות - מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ח (1968)
מדרך העולם, שכשהאב כועס על בן אחד מבניו, ורואה האב ששאר בניו - יש להם צער על אחיהם, וכן אמו או שאר קרוביו - יש להם צער על הבן, אזי האב עושה למענם.
ולכן זהו סימן שישראל יש להם דין בנים - אפילו להפושעים שבהם, שהרי אנו רואים ששאר הצדיקים, בין אותם שהם בחיים בין שכבר מתו - יש להם צער על פושעי ישראל, ומבקשים עליהם רחמים. אם כן זהו סימן שהם בנים - אחיהם.
שבט יהודה, עמ' רל"ב, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזרה הוא מבטלה' - שאף על גב שהיה אביו עם הארץ, וזה היה לו ממה שנגזר עליו בעת יצירתו, ולפי זה הראהו מלמד לבנו תורה, יהיה דבר כזה כמו זר נחשב לו, לאמור: 'ריקא מה אתה מלמד לאיש כזה?! ומה שהוציא אביו מעסק התורה יוציא גם זה, סבור אתה שיקנה איזה שלימות?! סוף סוף ידמה לאביו ויבעוט בך!'
ועם כל זה השלם הזה מלמדו, באופן שתאלמנה שפתי שקר, שהיו מרננים לאמור: שכמו שאביו היה עם הארץ ממה שנגזר עליו, אפשר גם כן - כמוהו, כי כל מין שדומה למינו הנה שכרו איתו - שגם הוא יהיה, שאפילו הקב"ה גוזר גזירה מבטלה בשבילו על היותו מוציא יקר מזולל.
מנחת יהודה, פרשת במדבר, עמוד קס"ד. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
וזהו פירוש המדרש: 'בעולם הזה, כשרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת' - כי דעות בני האדם נפרשות זו מזו בתורת ה', לזה נוטה רצונו ורוחו למצוות שבין אדם למקום דווקא, ולא למצוות שבין אדם לחבירו, ועליו אמר: 'כשרוח דרומית מנשבת' - שרוחו נוטה לחכמה, והתורה שהיא רוח דרומית, שהם מצוות שבין אדם למקום. 'אין רוח צפונית' - שהיא רמז למצוות שבין אדם לחברו, 'מנשבת' - שאין ברצונו לשנייה כלל. וכן להיפך: 'כשרוח צפונית מנשבת' - אם ברצונו למצוות שבין אדם לחברו בעניין הממון, 'אין רוח דרומית מנשבת' - שאין נמשך ברצונו למצות שבין אדם למקום.
אבל כל זה 'בעולם הזה' - רוצה לומר: בזמן הגלות, שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ולכן נפרדים הלבבות, וכל אחד נוטה לצד אחד. אבל לעתיד לבוא, רוצה לומר: שיבוא זמן שירחם האל יתברך על עמו ישראל, ויהיו כולם נוטים לשתיהם. וזהו שיהיו שתי הרוחות מנשבות כאחד שיעסקו במצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.
קול יהודה, עמ' רמ"ד, בדפוס הצעיר 'יוסף בן יחזקאל האמץ' ס"ט, קהיר, תרצ"ז (1937)
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - פרש רש"י זיכרונו לברכה: 'אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה' וכתב שם זיכרונו לברכה: רצה לומר שבמצווה זו נכלל כל התורה כמו שאמר הלל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך לא תעבוד' - זהו כל התורה כולה עיין שם, והקשו המפרשים זיכרונם לברכה, והובא בספר 'זכות אבות': שאומנם מצוות התכלית בין אדם לחברו יכנסו בכללות זאת המצווה, אבל המצוות שבינו ובין המקום שאינם בזה הכלל, כיצד יכנסו בפירוש זה? ...
ונראה לעניות דעתי לתרץ בעיקר הקושיא הנזכרת, כך נאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' - המצוות שבינו לחברו וכל שכן אני ה' - שמצווה אותך ביני ובינך, או שאפשר: 'ואהבת לרעך כמוך' - במצוות בין אדם לחברו, כן אני ה' - במצוות שביני ובינך.
נחל יאודה, קל"ז, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
הדגש בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' הוא על הרֵעַ דווקא, שכן בניגוד למה שמקובל לחשוב, קשה יותר לאהוב במציאות את האח, את הרֵעַ, מאשר את הרחוק.
כאידיאל, קל מאד לאהוב את העולם, את השחורים באפריקה, את האויב הערבי, מרחוק. אולם במציאות היומיומית קשה יותר לאהוב באמת את החותנת המרגיזה, את השכנים המרעישים בלי הרף, את פקיד הבנק המדבר אלינו בגסות. אולם דווקא אלה הם ה"רֵעַ" שאותם יש לאהוב.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 332, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
'ואהבת לרעך כמוך' - אדם צריך לחשוב את חברו כגופו, שכמו למשל אם רגל שמאלו תתן מכה לרגל ימינו לא יכעס עליה, כיוון שמגופו היא, כך יתייחס לחברו באותה המידה. וצריך לשאוף להגיע לאהבת החבר במידה המקסימלית ביותר. שוודאי שיש דרגות, אדם שומר על ידיו ועל רגליו אך ביותר על פרצופו. ויש דרגות באהבת החברים אבל צריך להשתדל ולשאוף להגיע למקסימום. וכאשר רואה ה' את אהבת ישראל בין שני בני אדם, וכל שכן בחבורות יותר גדולות, משרה שכינתו ביניהם.
שבט יהודה, עמ' צ"ח, הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
'ויסעו מרפידים, ויבאו מדבר סיני, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר' - בא הכתוב ללמדנו גדולת השלום, שמתחילה היו רבים - שיצדק לומר 'ויסעו', 'ויבואו' - שהיו במחלוקת. לא יצדק לומר עליהם, אלא 'ויחנו במדבר' - שהיו פרוצים במדבר בלי גדר, בלי סייג, ולא יועיל בם שום תיקון.
אבל כשתיווכו שלום ביניהם עד שנעשו כאיש אחד, נאמר עליהם 'ויחן שם ישראל'. אז נחשבים כנגד ההר, שההר הוא כמו חומה בצורה מוקעת סביבותם, והרי הם מבני הישוב.
קול יהודה, פרשת יתרו, עמ' פד' , דפוס אליעזר סעדון, ליוורנו, תקנ"ד (1793)
'כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם' - אפשר לפרש בדרך שבח והוא כי הצדיקים השלמים, מנהגם הוא לחפש על תיקון העיר, וכשרואים אדם קשה ורע מעללים, הולכים בכבודם לביתו ומדברים עמו דברי תוכחות ומוסר, עד שמושכים את ליבו לעזוב את דרכו הרעה ומן החמס אשר בכפו.
ואם יצטרכו הצדיקים להוציא מעות על עניין זה, הם נותנים מכיסם ומממונם ולא יקחו מקופת הציבור. וזה שכתוב 'כי רגליהם' של הצדיקים לאדם ה'רע ירוצו' - להחזירו למוטב. ואם הוצרך לזה מעות 'וימהרו לשפוך דם' - ומילת דם היא מלשון מעות ודמים.
וזה גם כן פירוש פסוק 'חכמים המה להרע' - רצה לומר, שהחכמים המה טורחים עם האדם הרע להחזירו למוטב, אבל 'ולהטיב' - רצה לומר לאדם המטיב מעשיו 'לא ידעו' - אין להם עסק עימו.
מנחת יהודה, עמוד 207, משלי סימן א', ק'. מכון הרה"ג ח"ר יהודה פתיה זצוק"ל, ירושלים, תשנ"ה (1995)
העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא, וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית, שאדם יאהב את חברו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו, ובכל זאת אוהבו. זהו נדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו 'ואהבת לרעך כמוך' כלומר, רעיך הדומה לך 'כמוך' ואתה אוהבו - זה אהבה אמיתית.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קצ"ט. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
'כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם. ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' - וצריך להבין מדוע יש בכלל סכנת נגף?
יש עניין שהספורנו מרמז על פי פסוק: 'מושיב יחידים ביתה' - בזמן שהיו במצרים, ה' עשה מהיחידים בית. יש בניין שברובו איתן אך אם יפרקוהו לעצים היחידים, שהיו מקולקלים בו, הם חסרי קיום, כך בכלל ישראל, אם יש חוטאים, אז המסגרת של כלל ישראל מחזיקה אותם.
בפרשת השבוע שלנו מובא סימני הקטורת ביניהם חלבנה שריחה לא כל כך טוב, אך כשנמצאת יחד עם כולם לא מורגש ריחה הרע. כל זמן שהאדם בתוך הכלל - מתחזק על ידי הכלל, אך כשמעמידים אותו לבד יש סכנה שספריו יפתחו. ... וברגע שמונים כל אחד ואחד, יש סכנה של נגף, ולכן ה' ציווה שיתנו כל אחד מחצית השקל וזה יכפר על שעברו על הפקודים.
אהל יהושע, עמ' קפ"א, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
לא אצא ידי חובתי, אם לא אבקש את אחי, ואשחר פניהם, לבקש ולתור אחר האהבה והאחווה - אהבת חינם, אהבת היתום והאלמנה, המסכן העני והאביון.
מיתרים מכינורי – שירי הגות עלילות וכיסופים ת"ש – תשכ"ג, הוצ' ראשית, ירושלים תשכ"ג (1963).
'עוז והדר לבושה' - שהייתה לובשת תפילין וטלית שנקרא 'עוז והדר'. ומעיד עליה הכתוב לאמור 'ותשחק ליום אחרון' - ששכרה איתה ליום אחרון - בעולם הבא. שאף על פי שאינה מצווה - ועושה, מכל מקום - יש לה שכר. ש'גדול המצווה' אמרו, מכלל שמי שאינו מצווה ועושה גם נוטל שכר.
אבל, אף חכמתה עמדה לה, שלא באת לשאול לחכמים אם תהיה מנחת או לא. אלא, היא מעצמה 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה' - שהייתה עושה 'מצוות עשה שהזמן גרמן', שלא נצטוותה בהן - מעצמה. ומפיה היתה חיה. ונוסף גם הוא: 'ותורת חסד על לשונה', כלומר: תורת חסד שברכות קיימא גם כן על לשונה. ולא על ידי הוראתם.
יום טוב דרבנן, דף פ"ז, עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
'זכרתי לך חסד נעורייך' - כלומר: תמיד אני זוכר חוט של חן וחסד, שהיה משוך עלייך בימי נעורייך. וזכרתי לך 'אהבת כלולותיך' - האהבה שאהבתי אותך בעת שהיית כלה, וזה במעמד הר סיני, וזכרתי 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' - וזה מורה על האמונה החזקה בה'.
מאיר טוב – ירמיהו, ע"מ 8, פירוש לפרק ב' פס' ב, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ו (2006)
שולחן ערוך: הנוהגים כשהם אבלים שלא לשנות מקומם בבית הכנסת בשבת יפה הם עושים.
והרב דוד בן זמרה ב'חדשות' חלק ב' סימן תרס"ב חלק עליו, ועל פי סברתו נהגו במצרים, שבשבת גם כן משנה מקומו, ויושב במקום הקבוע לאבלים כמעשהו בחול, ואחר התפילה מתאספים אליו כל היחידים, והחזן פותח פיו בדברי תנחומין, דברים המסודרים וידועים להחזנים. ...
אלה דברי החזנים: מי שכולו חסד וחמלה וחנינה, הוא יחמול עלינו ועליכם, וימחה דמעה מעינינו ומעיניכם, אחינו קהל חסד, גמלתם חסד, שלמתם חסד, בעל הגמול והחסד, ישלם לנו ולכם שכר החסד, שככה למדונו רבותינו זיכרונם לברכה, ברוך שבחר בהם ובדבריהם, צער אבל אין בשבת, שבת מן המניין, למעלה מן העניין, שבת הוא שכולו נחמה, שבתו לשלום.
מנהגי מצרים, יורה דעה,, סימן לד, עמ' לא, הוצאת מכון המזרח, חולון, תש"נ (1990)
גרי צדק נצטווינו עליהם: 'ואהבתם את הגר', וחלילה להוציא לעז עליהם לומר שעדין אהבת עכו"ם תקועה בלבבם, ואינם חפצים לשמוע בזיונם של עכו"ם. 'וזהו שאומרים אנשים: גר מדור עשירי, לא תבזה ארמי בפניו' - וזה צריך ביאור.
אמנם הנה ידוע שאין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, לפי שישראל שלוים ושקטים וכל טוב בידם ולא ידענו כוונת הגר אם לטובה נתכוון או לא. אכן אם בא גר צדק מגדולי הדור של האומות, ואינו חסר לנפשו שום דבר, ובא להתגייר ולידבק בישראל עניים וסחופים זה נקרא גר צדק וכוונתו לשמים.
והנה אם נתגייר צריך אתה לשמחו ולומר לו כמה גדולה מעלתך שאומות העולם בעושר וטובי לב, ולא חסר לך שום דבר ובאת לידבק בישראל שהם עניים דוויים וסחופים, שכר גדול כפלי כפלים.
לא כן אם תבזה ארמי בפניו ותאמר לו שאומות העולם שפלים ובזויים, וישראל במעלה רבה. הלא ידאג בליבו הגר, ויאמר מה עשיתי הלא אין כל כך שכרי גדול.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף ו' עמ' ב', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
מנהגן של ישראל תורה היא, שאפילו הריקנים שבישראל, מחזיקים בלימוד התינוקות של בית רבן, הן להחזיק ביד המלמדים והן בעניין ההלבשה, כדי שיהיה להם זכות תורה של התינוקות של בית רבן.
וזה אפשר דרך דרש מה שאמרו בסנהדרין דף צ"ד: 'כפלח הרימון רקתך - שאפילו הריקנין שבישראל, מלאים מצוות כרימון' עד כאן. - שיש לומר, שאם הם מלאים מצוות, על שום מה קורא אותם ריקנים?! וגם למה דמה אותם לרימון?
ואולם אפשר בהקדים מה שאמרו במדרש: 'אל גינת אגוז ירדתי' - זה העולם הזה, 'לראות באיבי הנחל' - אלו ישראל' וכו' 'הנצו הרימונים' - אלו תינוקות של בית רבן, שיושבים ועוסקים בתורה, שורות שורות כגרעיני רימונים' עד כאן.
וזאת אומרת, שעל-ידי שהריקנים מחזיקים בלימוד תורה של התינוקות של בית רבן, הנה זכות התינוקות של בית רבן תלויה בהם. וזהו אומרם: 'אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון' – דהיינו: זכות התינוקות של בית רבן שדומין לרימון, וכנזכר לעיל.
ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ג עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
ידוע שיש לנו שלושה דברים, שעל ידי כל אחת מהם, נחשב האדם, כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, והם – 'האחדות', ו'השבת', ו'התורה'.
שעל ידי 'האחדות' נעשים כל ישראל כגוף אחד, ומה שחסר זה מקיום המצוות, הרי קיים חברו - כאילו קיימנו כולנו כל התרי״ג מצוות. וכן על ידי 'עסק התורה' מעלה עליו הכתוב כאילו קיימנו כל התרי"ג מצוות, שכל העוסק בפרשת 'עולה' כאלו הקריב עולה, וכפי זה הדרך - בכל המצוות.
וכן המקיים 'שמירת שבת' כאילו קיים כל התורה כולה, ככתוב בזוהר הקדוש זה ששומר שבת כאילו שמר התורה כולה. ובכן יש לנו להתחזק ולאחוז בשלושה אלו, שעל ידם נזכה לגאולה, כיוון שמעלה עלינו הכתוב, כאילו קיימנו כל התרי״ג מצוות.
יוסף לקח חלק ב' מב' עמ' ב דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
קצת מקהילת קודש דבדו באו ונתיישבו בעיר פאס, יגן עליה א-לוהים, ורצו לבנות בית כנסת מיוחד להם, וקהילת קודש פאס, יגן עליה א-לוהים, עיכבו עליהם מלבנות, מטעם שיש להם הסכמות ותקנות מהראשונים, זכותם לחיי העולם הבא, שלא יוכל שום בר-נש הוסיף בית כנסת אחרת, וגם נידו והחרימו על זה. ונדרשנו לחוות דעתנו בזה, וזה מה שהשבתי:
אם בתי כנסיות של עיר פאס, יגן עליה א-לוהים, אינם מכילים בני אדם שבאו מדבדו, ואפילו אם הם יושבים בדוחק - פשיטא שיכולים לבנות בית הכנסת, אחר שלא היה דעת חכמי התקנה על זה, שלא נתכוונו בתקנתם, אלא ברוצה לבנות במה לעצמו בלתי סיבה, אלא להתפאר ולהתגדל, ולעשות לו שם כשם הגדולים.
אבל שרוצים לבנות מצד שלא מצאו מקום להתפלל בו, מצד ריבוי עם ודוחק המקומות - פשיטא שיכולים לבנות, ואפילו התרה אינם צריכים.
שו"ת דברי יוסף, עמ' ט"ו סימן לד, הוצ' הרב שלום משאש, קזבלנקה, תשל"ג (1973)
ודע זה שאמרנו שהחובל בבהמה חיה ועוף חייב משום נטילת נשמה לאו דווקא נוטל נשמתו לגמרי הוא שמחייב אלא אפילו חובל והוציא ממנו דם נחשב נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש וכשנוטל מקצתו נוטל מקצת נשמתו. ומה לי הרגו כולו ומה לי פוצעו, וחייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום.
טל אורות, חלק א, עמ' שג-שד, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
'ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף, ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת.' - מחלוקת הראשונים והוא שרבי יהודה בן מיגש סובר: שחיוב הבן לקבור את אביו הוא מדין תורה, אמנם בכל שאר המתים יש כאן מצוה ולא חיוב, והרמב"ן, זיכרונו לברכה, סובר: שאף על פי שהוא אביו, הרי הוא כשאר המתים ואין כאן אלא מצווה, יעויין שם בספרתם.
ומשום כך אמר יעקב: 'אם נא מצאתי חן בעיניך, ועשית עמדי חסד ואמת' - רוצה לומר מה שאני מדבר בלשון בקשה, משום שהאמת כסברת הרמב"ן שאפילו שהעשייה היא 'עמדי' - אפילו כך הוא 'חסד ואמת' - ואין כאן שום חיוב מדין תורה.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קלח, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
'בקש שלום ורדפהו' - אם ראובן חטא לשמעון, הדין נותן שראובן ילך אצל שמעון לבקש מחילה, ועל ידי זה יהיו בשלום, והיינו 'בקש שלום ורדפהו'.
אבל שמעון אינו צריך לילך אצל ראובן ולומר לו: אף על פי שאתה עשית עמדי מעשים אשר לא יעשו, עם כל זה הנה באתי אליך כדי לומר לך, שאני מוחל לך מחילה גמורה. ואף על פי שמן הדין אינו צריך לעשות כן, כיוון שהוא לא חטא לראובן, מכל מקום מפני שכתוב: 'בקש שלום' ראוי הוא שיעשה כן.
שמו יוסף, עמ' לג, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976)
תנו רבנן מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר 'ויהיו בני ישראל במדבר' ולהלן הוא אומר 'אבינו מת במדבר', מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד - דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא - עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו ואתה מגלה, ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק ... (מסכת שבת דף צו ע"ב): עיין שם.
מדברי רבי יהודה בן בתירא, שאמר לרבי עקיבא, שהיה אדם גדול, ואמר לו - אתה עתיד ליתן את הדין או על שגילהו או על שחייבו, יש ללמוד שכול מה שיכול אדם ללמד זכות על ישראל, ולא לקרותם עבריינים חס ושלום, הרי זה משובח.
שארית הצאן, חלק א', סימן י"ד, דף ל"ג, אורות יהדות המגרב, לוד, תשס"ה.
בזמן שיהיו ישראל באחדות אחת ובשלום, יכולים להשיב לאפיקורס, ולא יעבדו עבודה זרה, חס ושלום וזהו הרמז: 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס' - ראשי תיבות: שלום.
ה' וילקט יוסף ז"ל משום ליקוטי מוהר"ן: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום - רצה לומר: שיתן ה' עוז לעמו לנצח לאפיקורוס על ידי שה' יברך את עמו בשלום - להיות האחדות אחת כאמור.
בן פורת יוסף, עמוד לד'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
ובזה נבין גם כן שאלות הארבעה בנים - החכם שואל: 'מה העדות?' - והלא הנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, ולמה אוכלים המצה? ובאה התשובה: אף אתה אמור לו 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', והטעם - כדי שיישאר טעם הפסח בפינו ולא נשכח נסי השם יתברך, כך הנשים מתחייבות לכבד מנהגי אבותיהם, ולא ישכחו נסי השם יתברך שעשה עמנו. ולכן גם האישה חייבת.
והרשע אומר: 'מה העבודה הזאת לכם? ולא לו' - כשרואה אביו נותן לאמו המצה, אומר לו: 'מה זאת?' - והלא הנשים פטורות, ולכן 'הקהה שיניו' - על שאמר 'לכם' רצונו לומר 'ולא לו'. אמור לו: 'בעבור זה עשה ה' לי' - כי ה' עשה נסים גדולים בצאתנו ממצרים, לכן גם הנשים חייבות לכבד מנהגי אבותיהם. וכן התם שואל: 'מה זאת?' - שיתנו המצה לנשים, והלא מצות עשה שהזמן גרמא, ובא התירוץ: 'בחוזק יד הוציאנו ממצרים'. ומי שאינו מבין כלום ואינו יודע לשאול, חייב אביו ללמדו תורה.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דפים ג' עמוד א'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
תענית י"ז בתמוז הוא יהיה יום טוב לעתיד, כי הוא נרמז בשיר השירים: 'אל גנת אגוז ירדתי' - 'גנת אגוז' - גימטריא: י"ז תמוז. כלומר, אומר הקדוש ברוך הוא: כי ביום שבעה עשר בתמוז אני כביכול יורד בגינתי, שהיא כנסת ישראל, להשתתף בצרתם, כמו שנאמר: 'עמו אנוכי בצרה'.
ועוד, הירידה הזאת לא על חינם, אלא 'לראות באבי הנחל' - כלומר: לראות מעשים טובים של ישראל, והתעניות והבכיות והצדקות של ישראל הנקראים גפנים.
עדות ביהוסף, ליקוטים, דף ר"ו, עמוד א', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'ואהבת לרעך כמוך' - זה כלל גדול בתורה, והיינו שלא ימהר ויחשה לחלוק על דברי חבריו, שגם זה בכלל אהבה היא, כמו שהוא רוצה שלא יפליגו על דבריו כנזכר, והיינו זה כלל גדול בתורה דווקא, שיהא שם אהבה יותר בפרטות.
בתי אבות, עמ' ע"ט, מכון גבעות עולם, תשס"ו (2006)
אמרו חכמים זיכרונם לברכה: קנה או עשה מלבושי חדשים מברך 'שהחיינו', מפני שהוא שמח בהם, ולכך מברך לה' יתברך על אשר זיכהו לשמחה זו. ...
אפילו אם קנה בגד, שכבר לבש אותו אדם אחר, כל שהוא שמח בו, יברך 'שהחיינו', וכן הוא הדין אם נתנו לו בגד במתנה, אף על פי שאינו חדש, יברך עליו מאחר ששמח בו.
בן איש חי הלכות, פרשת ראה, עמ' רמ"ח, הוצ' מרכז הספר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
כשהקב"ה היה רוצה להקים פרנס על הציבור עושה אותו קודם רועה צאן, כדי שיהיה מורגל במידת רחמנות, שיהי לו בטבע לרחם על עדרו של השם יתברך.
משה ראה ברוח הקודש שינהג את ישראל ארבעים שנה במדבר: 'ויבוא אל הר הא-להים חרבה'. למה שמו חרבה? - אותיות 'חברה', רוצה לומר שנתחברו זה את זה, ונעשתה 'חברה' אחת ו'בחרה' במשה כפי שאמרו חז"ל: יבוא עניו להר עניו, וזה הר סיני.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה, עמוד 97, הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989
טעם שתקנו אנשי כנסת הגדולה הוידוי בלשון רבים: 'אשמנו, בגדנו' ולא בלשון יחיד: אשמתי, בגדתי - כתב רבינו האר"י ז"ל, ב'שער הכוונות': שמלבד מה שנענש האדם על חטאיו, עוד נענש על חברו בערבות. שכל ישראל הם גוף אחד, כלול מאיברים רבים. ...
ובפרט בוידוי הגדול של יום הכיפורים, שיש בו פרטי עוונות הרבה, שנראה כמדבר שקר, כתב האר"י ז"ל בשער הכוונות: שגם זה מצד הערבות הוא - יתחייב בעוונות של אחרים.
אוצרות יוסף - טועמיה חיים, עמוד ל"ד. מכון מצמיח ישועה, אשקלון, תשס"א (2001)
'ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - ובבוא אליהם שליח כולל, מחבבים אותו כגלגל עיניהם. ומפיו יצא לפידי אש לאותם הקמים נגד שלוחי ארץ ישראל, ודי בזה.
דבר יוסף, עמ' 138, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
שאלה: אם יש כפר אחד שאין להם בית כנסת קבוע, ויש שם אנשים מתי מספר יותר ממניין, ולפעמים מניין בצמצום ומתפללים בבתים, פעם בבית זה ופעם בבית אחר, ויש להם ספר תורה, אם רוצה הכהן לפעמים לחלוק כבוד לרבו להיות קורא ראשון במקומו או לא עד כאן.
תשובה: נראה שוודאי יכול למחול אפילו בשבתות וימים טובים, שאפילו בתלמיד חכם שהתורה חלקה לו כבוד בפירוש, שיש מצוות עשה לקום מלפניו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', וגם מצינו שהשווה כבוד התלמיד חכם לכבוד המקום, ובכהן לא השווה כבודו לכבוד המקום, ולא חלקה לו כבוד כל כך לעמוד מלפניו, וגם נאמר בהוריות ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, ואם בתלמידי חכמים שכבודם גדול כל כך מכבודו של כהן, עם כל זה נאמר תלמיד חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול, כל שכן בכהן שיכול מחול על כבודו.
ימי יוסף חלק ב', עמ' ג'-ט', הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ב (1972)
ממעשה של יוסף הייתה סיבה למעשה העגל, יען כי מהידוע שמידת הקנאה שהייתה באחי יוסף גרמה להם מעשה של 'וישחטו שעיר עיזים', ומאז נשתרשה בתוכם מידת הקנאה לדורות, כמו שכתוב: 'כי קנאת ביתך אכלתני' - היא קנאת בית ישראל המצויה בין ישראל בכל הדורות, יותר מכל האומות עד שיצא העגל הזה ... כי הקנאה מסבבת פירוד הלבבות היא שעמדה להם, שנפרדו איש מעל אחיו, כי ביטלו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - וזה החטא הקודם מסבב גם המאוחר, שלבסוף - פנו עורף ולא פנים, גם אל ה', וביטלו מצוות 'ואהבת רעך כמוך'.
ומטעם זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שכל זמן שיש שלום בין ישראל, אפילו עובדי עבודה זרה הנח לו, שנאמר: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו'. אבל אם 'חלק ליבם' - ויש להם פירוד אז 'עתה יאשמו'. ומשם תוכל להבין דבר התוספתא: שתלה עוון מכירת יוסף עם מעשה העגל - היות שאחת גוררת לחברתה. וכן מצינו בירבעם שעשה העגלים מקנאתו במלכות שלמה. ועכשיו מונח יפה: מפני מה אין לאהרון חלק בכפרה של מעשה יוסף, שהיה ביניהם פירוד לבבות? - כי כבר תיקן זאת, במה שאחז במידת השלום.
ברכת יד"י, עמ' 35-36, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999)
אמנם צריך כל בן דעת, להחזיק טובה לעדה התימנית ולא לזלזל בה, לפי שהם הגרעין של קיבוץ גלויות, והתחלת התיישבות בארץ, כגון ראשון לציון, ופתח תקווה, ורחובות, יפו ומקווה ישראל, זכרון יעקב ועוד כמה מושבות, ואף על פי שהם מעטים ושפלים, כתוב: 'כי רם ה' ושפל יראה'. ...
אמנם הנני מבקש מכבוד שאר העדות, הנקראים בשם אשכנזים ובשם ספרדים, שלא להעליב ולא לקפח את העדה התימנית ולהשליך אותה אחרי גוום, בחשבכם שהתימנים דלים ושפלים, מחוסרי כוח, ואין להם עושר במה להתגאות בו נגד שאר העדות, אבל די להם הזכות שנקראים בשם גרעין של זרע, שהם תחילת קיבוץ גלויות לארץ ישראל.
ואתם, שאר העדות, נקראים עתה בדוגמת אילן גדול שמוציא פירותיו וצלו נאה. ולפי השכל הטוב התרבותי והמוסרי, אוהב האמת ומחזיק טובה לעושיה, חובה גמורה לזכור את הגרעין הטמון באדמה, שממנו ועל ידו נתהווה במציאות האילן הזה שלפנינו, שהוא עתה מוציא פירותיו וצלו נאה.
'קורות הזמן בתימן' בתוך עדות ביהוסף, עמ' 96, ירושלים, תשס"ד (2003)
ראשי תיבות 'אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות' - גימטרייה: תרי"ג ואחת יתרה. לומר שמצוות השלום והאהבה, זה עם זה, אף על פי שהיא אחת הרי היא שקולה כתרי"ג מצוות.
וכמו שאמר הלל בעצמו לאותו הגר שבא להתגייר, שאמר לו: למדני תורה על רגל אחת. אמר לו: ואהבת לרעך כמוך ואידך פירושה זיל גמור.
טוב רואי, עמ' י הוצאת שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרנ"ט (1899)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' - כלומר, מהיות להם חלק לעולם הבא, יש להם לכל ישראל, שהרי לא יגרע שום ישראל מהיות לו מצווה אחת, כגון שבת וכיוצא, או תפילה, לפחות מצוות ברית מילה לא יחסר לו. ואם לאו - אינו ישראל. לזה אמר: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'.
ועם זה לא יהיו עצבים הצדיקים, שהרי דוק מה שאמר: 'יש להם חלק לעולם' - חלק אמר, אבל לא אמר השיעור, אלא כיוון שבעשיית מצווה אחת יש לו פתח אחת להיכנס לגן עדן.
אם כן לפי זה: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' אבל לא אמר מה שיעור יש לזה או לזה, וזהו וודאי כפי תלמודם ומעשיהם. וזהו שאמר: 'ועמך כולם צדיקים' - כלומר לעניין כניסת עולם הבא, כולם נראים כצדיקים, ו'לעולם ירשו ארץ' - שיש להם חלק לעולם הבא. אבל אין להם שיעור, אלא הכל לפי מעשיו.
ואם אין לו אלא מצווה אחת, נשאר שם בתוך הפתח או לאחר הפתח למכשול לכל העוברים שם. וזה שאמר: 'מעשה ידי להתפאר'. ומה טעם הוצרך הברוך הוא לעשות כן? שכיוון שלא עשה אלא דווקא מצווה אחת, אם כן אינו מעלה ומוריד. לזה אמר: 'מעשה ידי להתפאר' - מה שעשה כן היינו משום שכל ישראל הם מעשה ידיו של הברוך הוא, ורוצה להתפאר על זה, באומרו: אפילו שלא עשה אלא מצווה אחת, קנה פתח גן עדן.
יוסף עליו, פרק ראשון, דף א עמ' ב- דף ב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
נשאל כבודו מחברו, שהוא אדם דתי, ויש לו חברים חילוניים מנומסים, והם מתארחים אצלו, ומאכילם על שולחנו בשר ויין ומושיט להם הכל, האם אין בזה אסור שנותן מלחמו למי שאינו מברך?
מרן זכרונו לברכה ...לא כתב דבר זה בלשון אסור, אלא בלשון אזהרה, שהיינו רק חומרא. ...שמאחר שעושה מצות צדקה, אינו עובר על 'לפני עיוור', ויברך או לא יברך - יתן לו. ...
שכל הזמנת אורחים, יש איזה סיבה שיש בה מצווה; או משום הכנסת אורחים, או אהבת רעים, או גמול טובה, או שלום משפחה, או למען לא ישיגוהו, או להשיג ממנו טובה, או באו לביתו בלי הזמנה שקשה מאוד לשלחם ריקם, וגם עוון גדול לזלזל בכבודם. ...
ואם כן מאחר שבכל אופן יש צד מצווה קטנה או גדולה, וקשה מאוד לביישו, וקשה מאוד להוכיח, ולא כל אדם יודע להוכיח, ובכן יפה השתיקה, וגדול השלום, ויקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ויתן לפניהם ויאכלו וישתו לבריאות, והמקום ברוך הוא יקבע לו שכר.
אוצר המכתבים, חלק ג', מכתב אלף תתט"ו, עמ' קפ"ב. הוצאת אוצרות המגרב, מכון בני יששכר, ירושלים. תשנ"ח (1998)
שאלה: ראובן מתושבי עיר המוריאה, ועקר דירתו משם וקבע דירתו בעיר לארסו, יגן עליה א-להים. ויהי אחרי עבור ימים, מספר ירחים, תבעו ממנו תושבי עיר לארסו, יגן עליה א-להים, שיפרע עמהם במשא מלך ושרים, מיסים וארנוניות. וכה היה דברו: שהוא פטור ומסולק לפרוע פרעות, יען יש לו מאמר המלך, מזה ימים ושנים, קודם בואו פה לארסו, יגן עליה א-להים, שיהיה פטור מכל מני מיסים וארנוניות ומס גולגולת של המלך. וגבירי ויחידי העיר טוענים, מאחר שהוא נושא ונותן בעיר, והוא חלק מחיותם של אנשי העיר, צריך שיישא בעול עמהם אף שפיטרוהו מצד המלך. זאת עוד, שאפילו יצא הדין שהוא פטור, הוא דווקא במשא מלך ושרים, דברים הנוגעים במירי, ברם בכל מיני הוצאות וצדקות אשר יצטרכו בציבור חייב לשלם. ועל זה שאלו ממני את דבר המשפט להיכן דין נוטה, ויבוא שכרו מהשמיים.
תשובה: ... באופן שעלתה ההסכמה שגדול כוח המוחזק, ואין כוח לגבירי ויחידי העיר להוציא מספק מראובן מאומה. ואף שלא נמלט ממחלוקת, מכל מקום ראובן הוא המוחזק, ואין להוציא ממנו ממון. עד כאן. אמנם על זה שפטור הוא לעניין מסים וארנוניות, ברם כל ההוצאות שיצטרכו הציבור לעשות, כגון צדקות ופיזורים אחרים, ופדיון שבויים וכיוצא, זה וודאי חיוב מוטל עליו לשלם עם הציבור.
אשדות הפסגה, חלק ב, חושן המשפט, סימן א, דף ס עמ' ב- דף סא עמ' ב, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
וזהו אפשר כוונת הפסוק 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון' - רצה לומר: אימתי ה' ילחם לכם, ונותן לכם מזון? - בזמן ש'אתם' הדיינים 'תחרישון'. לא תהיו דיינים וטוענים, רק תהיו דנים דין אמת לאמיתו.
וזה אפשר כוונת הסמיכות: 'אשר לא תיגלה ערוותך עליו' וסמוך לו: 'ואלה המשפטים', רצה לומר: אימתי 'אשר לא תיגלה ערוותך עליו' על חבריך ולא תהיה כנה? - בזמן ש'ואלה המשפטים'. רצה לומר: שתעשו דין אמת לאמיתו.
נמשך מזה שהאמת הוא קיום העולם. וזהו אפשר: 'אתם ניצבים היום' - נצבים כתרגומו: 'קיימים'. 'אתם' אותיות 'אמת', ורצה לומר: במה אנו ניצבים, דהיינו קיימים בעולם הזה ובעולם הבא? - כתרגומו בשביל ש'אתם' שהיא אותיות 'אמת'.
יוסף חן, פרשת בשלח, עמ' 121, הוצאת נכדי המחבר, חש"ד
שלא לאחר שכר שכיר - ועל זה אפשר שכיוון רבי חנניא בן עקשיא: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות' - שהכוונה, שהרי כמה מצוות הם חובה על האדם לעשותן, בלי שהתורה תחייבהו, כמו זאת שאחד טרח יום אחד או לילה או שבוע, מה צורך שתצווה התורה שחייב לשלם לו? ואיך היה עולה על הדעת שישהה שכירותו או להיות כובש שכירותו? ואפילו אומות העולם נזהרים בזה. רק רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל. להבדיל, כמו אדם שיש לו איזה אהוב חביב, ורואה אותו בדוחק ובצער, והוא רוצה להנות אותו, לאכול מיגיע כפיו, בלי בושה ובלי חרפה, והוא ממציא לו איזה המצאות טובות וישרות, הן בסתר והן בגלוי, כדי להרוויח ביותר וכבוד ולא בביזוי, זה ודאי יקרא אהוב נאמן. כן ה' אלהינו לרוב אהבתו לעמו, הרבה להם תורה ומצוות כאלה רבות, רק לתת להם שכר וברכה בעולם הזה, ולעולם הבא להרבות שכרן, ולאכול בלי בושה כידוע.
מעשה בראשית, חלק ב', עמ' 388-389, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
שאלה: מעשה שהיה כך היה, שבעיר תהילה כלכתא, יגן עליה אלוהים, היה להם ב' בתי כנסיות, אשר אחד מהם נקרא 'נוה שלום'. ואחרי כמה שנים, בא ראובן הגביר השר מאותה העיר, ודבר עם כל הקהל יחידי קהילת קודש 'נוה שלום', שעלה ברצונו הטוב לבנות בית כנסת חדש, סמוך ונראה לבית הכנסת 'נוה שלום', בניין נאה ומפואר מכיסו וממונו, בתנאי ועל מנת שאחרי בניין בית הכנסת החדש, יסתרו את הישן 'נוה שלום'. ונתרצה הקהל בזה. ...
ועמד הגביר, ובנה הבית כנסת החדש הנזכר, ויקרא את שמו 'מגן דוד' לעילוי נשמת מר אביו ז"ל. והוציא הוצאות רבות מאליפות מרובבות, סך עצום ונורא בתכלית היופי, והיו כל יחידה הקהילת קודש של נוה שלום מתפללים בו. ואמר להם הגביר: עתה כי בניתי הקהיל קודש החדש, תסתרו הבית הכנסת הישן כאשר היה התנאי בינינו זה.
וענו הקהל ואמרו: מאחר כי המלך רוצה לסתור בלאו הכי הבית כנסת הנזכר, בעבור שברצונו להרחיב הדרך, טוב הדבר שיבוא הסתירה מצד המלכות ולא מאתנו.
ואחרי זאת, נלקח לבית עולמו הגביר הנזכר, וקם בנו הגביר השר רצ"ו ישמרהו צורו ויחיהו, אחריו. וקמו איזה מהיחידים ופתחו הבית כנסת 'נוה שלום' להתפלל בו מאז ומקדם, ולקחו ספרים מהאישה רחמה, תפארת מלכות. ועל ידי זה התחילה הקטטה ביניהם, מאחר שפתחו הבית כנסת הישן, נתמעט המניין מבית הכנסת החדש, והגם שהיה מניין לכאן ולכאן. ...
תשובה: ומי יתן יהיה שישתוו הב' כתות אם יוכלו, ואם אפשר להם שיחזרו לבית הכנסת החדש כפי התנאים, והבית כנסת הישן יעשו אותו או תלמוד תורה או מדרש לקבוע בו ד' אמות של הלכה, ולא יבואו ע"י לידי סתירה, כי זה יהיה תוספת קדושה, שמעלין בקודש ולא מורידין. והיו כופים את יצרם שלא להרבות המחלוקת, ואל נא תהי מריבה, יני"ב שפתי תבענה תפילה, לפני אל נורא עלילה, שיתן בלבם לקרב השלום, והמלך שהשלום שלו יפרוס סוכת שלומו, וה' יברך את עמו בשלום, כן יהי רצון.
וישב יוסף- אורח חיים, הלכות בית הכנסת, סימן א'. נדפס בירושלים, תרס"ה (1905)
'האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי' - שאני מוכיח לצדיקים הנרמזים בתיבת 'שמיים' - שהם תמיד עוסקים רק בדברים השמימי, שהם ודאי יאזינו ויקשיבו דברי תוכחתי. מזה יוצא בעצמו: 'ותשמע הארץ' - הרשעים שעוסקים רק בדברים גשמיים ארציים, ישמעו אמרי פי ולא ישנאו אותי.
ואפשר שלזה דייק הכתוב 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - הכוונה שהמוכיח צריך לעשות תוכחתו באופן שלא יצא ממנו חטא, היינו: עוון של 'לא תשנא' - שלא תצא לו שנאה מהרשעים השומעים דברי תוכחתו. ועל ידי זה שתהיה התוכחה להרבה בני אדם, ובזה דבריו מתקבלים ולא תהיה לו שום שנאה, ובהיפך, אפילו הרשע יאהב אותך, ואתה תאהבהו - ובזה אתה מקיים עוד מצווה גדולה של 'ואהבת לרעך כמוך'.
פרחי שושנה, עמודים ל"ה- ל"ו. דפוס סלומון, ירושלים, תשל"ז (1977)
'אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. את הא-לוהים התהלך נח' - קשה: מהו 'נח נח'- שני פעמים? ועוד מהו 'התהלך', ולא די במה שאמר 'צדיק'?
ונראה לבאר: נח היה לבריות, וכתוב 'כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו' ...
ומה שהוסיף עוד 'נח' בסוף הפסוק, יש לפרש שהוא היה צדיק בין בביתו, בין בלכתו בדרך לעיני האנשים, שלא היה מהצבועים שלעיני אחרים נראים כצדיקים, אבל בסתר במקום אין רואים הם נהפכים לאחר. אבל נח תמיד היה כן לטובה, בכל מקום ובכל זמן.
תהילתו בפי, עמודים ב'-ג'. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
וכן לא נשמע בפי אבותינו ורבותינו לא קל ולא אלוקים עם קוף חס ושלום, לא בדבורם ולא בברכתם, שכן לימדו אותנו לברך את החתן: 'א-לוהים יבנה ביתך', ולאבלים: 'א-לוהים ינחם אבלים', וליוצא לדרך מעיר לעיר: 'א-לוהים יהיה עמך', כמו שאמר יעקב: 'אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזו'.
ויצבור יוסף בר, חלק ב', עמ' ל"ה, מכון שתילי זיתים, ירושלים, תשנ"ט (1999)
דרושה גישה ידידותית בין העדות, בצורה שתביא לידי כך, שכל עדה ועדה תראה לזולתה את האור שבה, את החיובי והטוב, במטרה ללמוד וללמד ולעשות.
בצורה זו נתווה אנחנו את המיזוג באורח חיובי מבלי שיבוא עלינו כהפתעה לא כל כך נעימה.
כתבים כרך א', שער שני: מחשבה - חינוך הנער למיזוג, ערך יוסף טובי, עמ' 100, ירושלים תשמ''ט (1989)
בעניין אם התימנים יוצאים ידי חובה בתפילות האשכנזים. דעו לכם כי מצד נוסח התפילה אין בו כל פסול והאדם יכול להתפלל בכל נוסח שירצה: תימני, ספרדי, אשכנזי. כי למרות שינויי הנוסחאות הרי בכל זאת עניין הברכות שמור, כי הברכות לא נפסלו, אלא אם כן נשתנה תורף ומטבע הברכה. שכל הברכות עזרא ובית דינו תיקנום, אבל לאורך הזמן ופיזור עם ישראל בכל קצוות תבל נתבלבלו נוסחי התפילה, ובכל זאת אנו רואים שמטבע הברכות לא נשתנה.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקל"ה, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'ויחפש, בגדול החל ובקטון כלה' - כשאדם בא לחפש במומי ועוונות אחרים: 'בגדול החל' - כשמתחיל לדבר עימו, יתחיל בגדולות, כי הוא אדם גדול נבון וחכם. ואם לא הטה לו אוזן פעם ושתיים, אז 'בקטון כלה' - ויאמר לו כי הוא שפל ונבזה ויתוש קטן, ואיך לא יכעיס לבוראו. או גם מעיין זה: בהקדים מה שאמרו המפרשים על הפסוק: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' - שאם ירצה להוכיח בני אדם, יוכיח לחכם שכנגד הלץ, ועל ידי זה הלץ מעצמו ישמע, ולבבו יבין, 'ושב ורפא לו'. וזה אומרו: 'ויחפש' - שבבואו לחפש בעוונות שכנגדו, שלא יתחיל בו להוכיחו נגד פניו, אלא ב'גדול החל' - כי תחילת הוכחתו יהיה שיוכיח לגדול בפניו, ואם לא היטה אוזנו - יוכיחנו בפניו וזה אומרו: 'ובקטון כלה'.
יוסף אברהם, עמ' רל"ז, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
לשאלתך: שבברכת האורח לבעל הבית, בברכת המזון מברך אותו 'בבנים שיחיו ובנכסים שירבו'. לפי דעתך זאת לא ברכה, שהרי בפרקי אבות כתוב: 'מרבה נכסים מרבה דאגה'. יוצא אפוא, שמברכים את בעל הבית שיהיו לו דאגות הרבה, וזה לא מקובל. ...
ב'כף החיים' שם כתב וזה לשונו: ואחרי זה יאמר כנוסח זה, בבנים שיחיו ובנכסים שירבו. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, יישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו, לא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן ויצר הרע ועין הרע, לא במעשה ידיו ולא במעשה ידינו. ולא יזדקק, לא לפניו ולא לפנינו, שום דבר חטא ועוון והרהור רע מעתה ועד עולם. ובכל אשר יפנה ישכיל וכל אשר יעשה יצליח אמן כן יהי רצון.
ומה שכתבו בפרקי אבות: 'מרבה נכסים מרבה דאגה' - מדובר במי שסומך על כוחו ועוצם ידו, וחושב שבחוכמתו יצליח להתעשר ולעשות הון גדול, וכמו שכתבו שם בפירוש קהתי וזה לשונו: 'מרבה נכסים' - כל הצובר לו הון ונכסים רבים, 'מרבה דאגה' - כיצד לשמור על רכושו שלא יהיו לו הפסדים או שלא יגזלוהו ממנו כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ... הוראת לדעת כי יש הבדל בין מה שכתבו בפרקי אבות, למה שכתוב בברכת האורח לבעל הבית בברכת המזון, שיבורך בבנים שיחיו ובנכסים שירבו - 'מאתו יתברך, ומסיימים בפסוק: 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה' אמן.
ספר אמרי יושר, שאלות ותשובות, סימן יא', עמ' קנח-קנט, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
'לב טהור ברא לי אלו-הים ורוח נכון חדש בקרבי' - עיקר האדם, שיהיה ליבו רך ורחמן, ש'כל המרחם מרחמים עליו מן השמיים', וגם צריך שיהיה עניו, שידוע מעלות טובות למידת הענווה.
וזה שנאמר: 'לב טהור' - גימטרייה: 'לב רך' - שיהיה רחמן, וגם 'רוח נכון' - גימטרייה: 'רוח ענו' - שיהיה עניו באמת, שהעניו תפילתו מתקבלת, וזה שנאמר בוודאי: 'אל תשליכני מלפניך'.
ימה וקדמה, עמ' 118 מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
'ואני בחלותם לבושי שק, עיניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב'. - וקשה: אם התפילה משיבים על חיקו, אם כן, נראה שאינה מקובלת, ולמה יתפלל?
אבל יבואר בסיעתא דשמיא על פי הקדמת רבי יהודה החסיד, זיכרונו לברכה: אם חברו של אדם בא לו חולי. בר מינן, חייב להתפלל עליו. אם נענה, הרי זה מוטב. ואם לא נענה, כשיבוא הוא לאותה צרה, זוכרים לו חסדו שהתפלל על חולי חברו, ומרפאים אותו.
ובזה יתיישב הכתוב: 'ואני בחלותם, לבושי שק, עיניתי בצום נפשי'. ואם תאמר: ואם היא גזירה שלא תבטל, מה תועיל התפילה? לזה אמר: 'ותפילתי על חיקי תשוב' - לעת שאני מצטרך לרחמי שמים, זוכרים תפילתי על חברי ומרחמים עלי.
תהילה ותפארת, תהלים לה, ואני בחלותם, עמ' ק"ה-ק"ז, הוצאת אברהם משה, ירושלים, תשל"א (1971)
'ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.' - מלשון צוותא, לצוות לזה שהוא לשון חיבור ודיבוק, כלומר על ידי שתודיע את בני ישראל בסגולת מצוות הנרות שהיא מכפרת ומחזרת הנשמות הנפרדות בעוון הכרת מכלל בני ישראל, להיתקן ולהידבק בשורשה עם שאר נשמות ישראל, אז יהיו כל ישראל חיבור אחד ולא יהיה בהם חס וחלילה חסרון ופגם.
ואמר: 'ויקחו אליך' - רצה לומר: שהדבר נוגע אליך שיהיה אף הכלל לשם, כי כשיהיה חס וחלילה חסרון ופגם בפרט, מגיע החיסרון לכלל. ... וכשישתלם הפרט, גם הכלל ישתלם, ולא יהיה בו חיסרון, ויהיו הכול חיבור אחד בפרט ובכלל.
חן טוב, עמ' ס"ד, דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
'ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו' - צריכים ישראל לבטל מביניהם מידה רעה זו של שנאת חינם, הגורמת להם לבזות זה את זה מרוב שנאתם זה את זה, וזהו: 'ואכלו את הבשר' - תיבת הבשר ירמוז לשון ביזוי, תרגום: 'כי דבר ה' ביזה' - ארי פתגמא דה בסר, דהיינו שצריכים לכלות מביניהם מידה רעה זו, כמי שאוכל איזה דבר, ומבערו מן העולם, ואינו בנמצא כלל. ואימתי? 'בלילה הזה' - ירמוז לגלות הזה, הדומה ללילה, כלומר בכוח ייסורי הגלות יתכפר להם עוון זה ...
ואמר: 'צלי אש ומצות' - כלומר עוון של שנאת חינם, המביא ביניהם אש המחלוקת, ומביאם לידי ריב ומצה זה עם זה ... ורמז התיקון והגאולה בראשי תיבות של הפסוק הזה, כי ראשי תיבות: 'את הבשר בלילה הזה - הוא אהבה, לרמוז שלתקן עוון זה של שנאת חינם, צריכים אנו שנאהב זה לזה, וזוהי תשובת המשקל, שהיא התשובה המובחרת.
חיי שלום, דף מ"ז', יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993)
'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - החנופה אשר חכמים הגידו שמותר להחניף לאשתו משום שלום הבית, ולרבו - שילמדנו תורה, ולתלמידיו - שילמדו ממנו. עד כאן.
ואפשר לרמוז בזה מה שאמר הכתוב: 'נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך' - ורצה לומר: 'נשקו' ידי ה'בר' והחניפו לבר - זה התלמיד, על דרך האי בר בי רב או גם 'בר' - בהיפוך אותיות: רב, ורצה לומר נשקו והחניפו לרב שילמדכם תורה. או גם 'בר' - לשון בר ולחם ומזון, ורצה לומר: זו האישה, על דרך כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ונתן טעם לדבר: 'פן יאנף ותאבדו דרך' - רצה לומר: לעניין האישה היינו 'דרך גבר בעלמא', ולעניין הרב לתלמיד ותלמיד לרב היינו דרך התורה, על דרך: 'את הדרך ילכו בה'.
דורש בעדי, פרשת ואתחנן, דף סג עמ' א, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
הגיעו מכתבים מעיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, דברים מרים כלענה, באמור לנו לפשפש ולחפש בחדרי לבבינו ברמ"ח איברים ושס"ה גידים אם חס ושלום יש התרשלות בעבודת השם יתברך, ועסק התורה, או העדר לימוד תינוקות של בית רבן בארץ התימן.
אשר בעד זה חשו מעיי, פן אריכות הגלות ושיבוש מלכויות גורם זה וכאומרם זיכרונם לברכה: חָטָא אחד הכריע את כל העולם לכף חובה, וכל זה בעבור הערבות.
ופן חס ושלום המה בונים ואנשי כל התימן הורסים, וישביעונו בשבועת התורה לפקוח עינינו בהנהגת בנינו ובנותינו לעבודת ה' יתברך, ודברים מרים כגחלי אש, רעדה תאחז כל שומעי שמוע, וכל לב ימס במים פן חס ושלום אנחנו הגורמים לנו ולכל עדתנו ובפרט לאנשי ירושלים.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, פרק ראשון עמ' נ"ב, הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
כולם חייבים בכוס רביעית ...וימזגנו מזיגה יפה, וישתו רובו של כל אחד. אבל ליתן להם כוס קטן, שאינו מחזיק רביעית - לא נכון הדבר. למה יגרעו הנשים במצווה זו מהאנשים, אין זה כי אם רוע לב.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - דף ד', הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
'לא זכו ישראל בתורה אלא מפני השלום' - וצריך להבין, מדוע השלום הוא הגורם לקבלת התורה? ...
ידוע שתרי"ג מצוות נצטווינו בתורה, וצריך לקיים את כולם, ואם יחסר אחת מהנה צריך לחזור בגלגול. והקשו חכמנו זיכרונם לברכה: והלא אי אפשר לכל אחד מישראל לקיים כולם, כי יש מצוות ששייכים דווקא למלך, וכן מי שלא נולד לו בן ולא קיים מצוות פדיון הבן, או ייבום וחליצה, וכן הרבה.
ותירצו: כי כאשר ישראל כולם יהיו באחדות כגוף אחד, אז הם מקיימים כל התרי"ג מצוות, ונחשב לכל אחד מישראל כאילו קיים כל התרי"ג מצוות, שנקראים גוף אחד, כמו שנאמר: 'בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה'. אבל אם יהיו בפירוד לבבות, בר מינן, ושנאת חינם - אז כל אחד נידון בנפרד לעצמו, ואין בידו רק מה שטרח ויגע לעצמו, ואין מגיע לו מחלק חברו.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל, חלק א', עמוד קנ"ח, דפוס א.ב. ירושלים, תשל"ח (1978)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ונגעי קרוביו' - ללמוד מוסר השכל מזה שאם יהא ריב בינו ובין אחרים שלא יסמוך על עצמו ודעתו, לפי שדעתו ושכלו אומרים שחבריו הם החוטאים נגד עצמו ונגד קרוביו, והוא וקרוביו לא עשו ולא כלום שום חטא, לכן אחי אם חכם אתה אל תסמוך על דעתך בזה, אלא תלך אצל חכם שבעיר ותשים לו הדברים שלך ושל בעל ריבך ואותו החכם ישקול אותם במאזני שכל, ואת אשר יאמר לך עשה ואל תמרה דבריו.
מחמדי שמיים ב', עמ' ת"ק, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, ואל תאמין בעצמך עד יום מותך' - לא משמע שבא להזהיר שלא לפרוש מדת יהודית, שהיא דרכי ציבור - שזה פשוט, אלא שבא להזהיר על האחדות, שיהיה האדם באחדות עם הציבור, על דרך מה שאמר: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' - שעל ידי האחדות אפילו בידו עוון עבודה זרה מתכפר לו.
ועוד כמה מעלות טובות מרוויח בעניין קיום המצוות: שאפילו אם לא קיים המצוות, על ידי האחדות והערבות מעלה עליו הכתוב כאילו קיים, כמו שכתוב: 'כפלח הרימון רקתך' - ודרשו רז"ל: אפילו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. פירוש: בזמן שהם באחדות עם ישראל. וזה אומר – ש'בישראל' - פירוש: בתוך ישראל.
וכמו שמצינו דמיון לזה מערבה שבלולב, שעל ידי אגודה הם שווין ארבעתן. וזה כוונת התנא הקדוש: 'אל תפרוש מן הציבור' - פירוש: אפילו תהיה צדיק גמור אי אפשר לך לקיים תרי"ג מצוות.
רקיק אחד וענף שושן, ענף שושן על פרקי אבות, עמוד י"ז. ירושלים, תשנ"ז (1997)
'אלו האכילנו את המן, ולא נתן לנו את השבת - דיינו.' - כאן בא לרמוז מה שכתוב במדרש: 'לא זז מחבבה עד שקראה אחותי'. והוא משום שבאכילת המן, השווה אותנו עם המלאכים, ובנתינת השבת השווה אותנו עם כבודו יתברך, שכמו שהוא שבת, גם אנחנו ציווה לנו להיות שובתים להידמות לו יתברך, וזהו מעלת השבת שגדולה ממעלת המן, שבמן לא נחשבנו כי אם למלאכים, ובשביתת השבת נחשבנו דוגמא של כבודו יתברך.
אחרי זה אמר: 'אילו נתן לנו את השבת ולא קרבנו לפני הר סיני - דיינו.' הנה כתבנו שבאכילת המן נשתווינו למלאכים, ובשביתת השבת נשתווינו לכבודו יתברך,
והלא לכאורה, לא יאמנו דברים אלה, שאיך דומה הוא יתברך ומלאכים ממעל לרקיע, עין לא תשורנו, ואנחנו אומרים: שהם אחינו, ולזה באה הקרבת הר סיני, שראינו המלאכים וכבודו יתברך, פנים בפנים והם אומרים: אחינו אתם, אחינו אתם. אם כן מה גם שיש לו ספק בדבר הזה, שאנו אחים למלאכים, ולהקב"ה, במעמד הר סיני נתבטל הספק ההוא.
בגדי השרד, פירוש על הגדה, דף ל"ה ע"א, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ד (1884)
'אמר רבי יוחנן: אשרי אדם שגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם' - אומרו: 'שגדל בשם טוב' ולא אמר: וזכה לשם טוב. - הטעם כי יש שמתחילה זכה לעושר וכבוד וגדולה, ואחר כך הגיע לשם טוב, ולאיש כזה אין השם טוב ראיה על שלמותו כי רבים יחלו פני נדיב ומחנפים לו מחמת עושרו וגדולתו ועל ידי זה בא לשם טוב אם אמת אם שקר.
אבל אם שגדולתו בא לו מחמת שמו הטוב, ונתגדל מעיקרו אצל כל, שלא מחמת עושרו כי אם מחמת הנהגתו מקטנותו, וישרו עם הבריות, הרי זה אהוב למעלה ונחמד למטה, ומצא חן ונתגדל והוא שם טוב אמיתי, וזהו שאמר עליו שלמה: 'וגדל בשם טוב' - שגדולתו מחמת שמו הטוב, והוא השבח כי שמו הטוב לא יסור ממנו לעולם, והולך עמו לעולם הבא.
לא כן מי שבא לו שם טוב מחמת עושרו, כי אפשר ילך העושר ושמו הטוב ילך עמו, כי גלגל הוא שחוזר בעולם, כי לפעמים העשיר ירד מטה והעני עלה מעלה מעלה, ואז אל יבטח האדם ברוב עושרו כי אם יבטח האדם בקדוש ברוך הוא ובשמו הטוב, ובהנהגתו עם הבריות, ואם הוא נוח עם הבריות אז נוח לשמיים, ה' יזכנו שנהיה גדלים בשם טוב, ולאורך ימים ושנים, נפטר בשם טוב מן העולם.
וישא יעקב, עמ' י"ד, ירושלים, תשט"ז (1956)
ראיתי לספק: מי שיש לו בחנותו חפץ אחד העשוי לימכר, ובאו שני בני אדם ליקח, כל אחד אומר לי תמכור את החפץ אם יכול המוכר לומר: לך איני רוצה למכור; לזה אני רוצה למכור, אם לא. ...
עוד יש לספק: אף אם תבוא לומר, שבחפץ אחד העומד לימכר יכול לומר: לזה אני רוצה ולזה איני רוצה - אם יכול לכופו בעל כורחו שימכור לו? האם נאמר שאפילו כך נקרא גזלן, כיוון שאין המוכר רוצה למכור לו, או שמא יכול לכופו, שיאמר לו: לכל אדם אתה רוצה למכור, ולי אין אתה רוצה?! ואיני מזיקך כלום, שיש די למכור לי ולכל האדם! ואני נותן לך בשיווי מה שנותנים שאר בני אדם!
וכגון זה אפשר שבעל כורחו של מוכר יטלנה, שהווי: זה נהנה וזה אינו חסר, וכופים על מידת סדום, וכעת לא מצאתי גלוי. עוד יש לספק בעניין כזה אם מסר מודעה על המכר מה דינו, אף אם תרצה לומר שיכול לכופו, האם נאמר הרי מסר מודעה, או שמא אין המודעה כלום, שהרי לכל אדם רוצה למכור, ולמה אינו רוצה למכור לזה?! וגם בזה לא מצאתי גלוי.
מוצל מאש, סימן לט
בכופה את חברו על-ידי גויים לדון בערכאות של גויים, גלוי הוא שרוצה להזיק חברו, ולגרום לו תפיסה ולהוציא ממנו ממון שלא כדין, שבדיניהם אין לו מנוס מבעלי חובו, אלא בשיתן משכון או יעמיד ערב, ואם לא - יאסר בבית המשמר עד שיפרע או עד שיתיר פיסת יד לעדי שקר מהם, שיעידו שיודעים בו שהוא אבוד, ואין לו מעצמו כלום, מה שאי אפשר להשיג בכגון נדון זה, שהוא גר בארץ, ואין לו מכיר לעזור שישתדל עליו בכאן, וגם שידוע לעין כל שהוא תגר נושא ונותן לאלפים ורבבות, אלא שעני היה באותה שעה. והרי זה יושב במשמר בארץ לא לו, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, ואין דורש ואין מבקש, ונשכח כמת מלב עד יהיה נספה בלא משפט, ואף בעודו בחיים מקפח את עצמו ואת פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו היושבים בארץ אחרת ואין להם מכיר ויתומים בחיי אביהם נודדים ללחם איה. מי גרם כל זה? תביעתו על זה לערכאות של גויים, ואין לך מין ומומר ואפיקורוס ומזיק גדול מזה.
שופריה דיעקב, חושן משפט, סימן קכא, עמ' רלו, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תש"ס (2000)
אמר דוד המלך עליו השלום: 'וחרפה לא נשא על קרובו' - ופירש רש"י: אם עבר קרובו על עבירה, שיש בה עונש - עונשו במשפט, ולא נשא עליו חרפתו, שיהיה פתחון פה למחרף לומר: כך עבר פלוני קרובך, וחפית עליו. עד כאן לשונו.
והיא אפשר כוונת הכתוב: 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: הוכח תחילה ביחידות בינך לבינו, ואם לא שמע- תוכיח ברבים, והוכחה זו תהיה אפילו 'את עמיתך' וקרובך.
'ולא תישא עליו חטא' - רוצה לומר: שלא תחפה עליו, ותיטול מעליו החטא, ותאמר: פלוני לא חטא, כמו 'וחרפה לא נשא על קרובו' - רוצה לומר: שלא תישא מאת אחרים, שיאמרו לך: אתה חטאת שלא הוכחת אותו וחיפית עליו.
ספר רוח יעקב, דרוש ו, עמ' קח – קט, דפוס ראשון ליוורנו תרמ"א( 1881) , נדפס מחדש ירושלים תשס"ז (2007).
'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים - על שרפו ידיהם מן התורה' - למרות שרק חלק קטן, רפו ידיהם מן התורה, אלה שפלט אותם הענן, מכל מקום יצא הקצף על כולם. וזהו שאמר לו משה ליהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק - צא מן הענן כדי להכניס את אלה שפלט אותם הענן, לאחד את בני ישראל שוב מכוח סוד הערבות, שכל אחד חייב לדאוג ש'לא ידח ממנו נדח'.
יעטה מורה ג', עמ' רי"ט – ר"כ, , ירושלים, תשס"ה (2005)
'אל תוכח לץ פן ישנאך' - לכאורה אינו מובן, ואדם רואה פשט הדברים ותמה - התורה אמרה: 'הוכח תוכיח', ובא שלמה המלך, עליו השלום, ואמר: 'אל תוכח לץ'?! אם כן, למי יוכיח?! - לחכם?!
ופרשו המפרשים: 'אל תוכח לץ' - רוצה לומר: אל תוכיחנו בלשון בזיון - שהוא לץ ובזוי פן ישנאך. אלא בדרך כבוד שאתה חכם ובן גדולים זרע קודש, ואינו נאה לך לעשות המעשים הללו, שמא יחשדו בך שאתה חוטא חס ושלום, ואז יאהבך ויקבל תוכחת מאהבה.
דרך אמונה, עמ' ל"ב-ל"ג, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
'אמר ריש לקיש: גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל' -
למדנו מדבריו תוכחות מוסר לידע ולהודיע שבחן של ישראל שנקראו 'בנים למקום' ו'שבטי יה' - היינו באחדות כאיש אחד חברים בלי שום פירוד ללבות.
ואל ידמה האדם השלם שאינו חסר כלום אם מפאת חכמתו או עשרו שאינו צריך סיוע לאחרים, שהרי זה טועה בדעתו כיוון שהוא חצי איש, ואינו נשלם כי אם בחצי חברו.
ולכן כוונו רבנינו זיכרונם לברכה במצווה זו - שיהיה בקול קולות כרוז שכתוב: 'באחד באדר משמיעין על השקלים' - דהיינו שכל אחד ייתן מחצית השקל, לרמוז על האחדות, שעל ידי זה החי ייתן אל ליבו, לזרז עצמו להיות בשלום עם חברו. וזה שאמר ריש לקיש: 'גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל' - דהיינו להלשין לעליהם על האחדות שאין בהם אחדות.
שארית יעקב, דרושים, דף ל"ה עמוד א, דפוס הרב חיים צוקרמן, ירושלים, תרצ"ב (1932)
'כי מרדכי היהודי משנה למלך, דורש טוב לעמו - הנה בנוהג שבעולם, שמי שעלה לגדולה, ישכח כל אוהב ורע, ומעליהם יפרד, ולא יפנה אליהם עוד, ולכך בא הכתוב לספר בשבחו של הצדיק מרדכי שאינו כן, אדרבא עם היותו בגדולה כזו 'משנה למלך' והוא 'דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו'.
בית יעקב, עמ' קס"ט, דפוס יעקב חדאד, ג'רבה, תשי"א (1941)
'כי המצווה הזאת אשר אנוכי מצווך היום ... בפיך ובלבבך לעשותו' -
במה שנאמר בלשון יחיד: 'בפיך ובלבבך', וגם במה שנאמר: 'המצווה הזאת' - והעניין שכבר כתב האר"י, זיכרונו לברכה: כי כל נפש מישראל שצריכה לקיים כל התרי"ג, התרופה היא כשישראל באחדות, אזי בכללות הם מקיימים הכול, ואחרי שהם כאיש אחד לכולם יש חלק במצווה.
וזהו 'המצווה הזאת' - היא כל התורה נקראת מצווה אחת, שהיא אילן אחד, ששורשיו תרי"ג, והתיקון הוא אחדות, לזה אמר: 'מצווך' - בלשון יחיד. 'בפיך ובלבבך' - לרמוז על האחדות, אזי האחד שקיים, נחשב חברו גם כן מקיים, וממילא שכל המצוות יתקיימו בפועל ממש על ידי האחדות.
אוהל יעקב, עמ' קמ"ד- קמ"ד ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרצ"א (1931)
'מציל עני מחזק ממנו' - עני בתורה ובמצוות, שאינו יכול לעשות המצווה כמתכונתה, מחמת חסרון ידיעתו וכיוצא. הנה בחסדו יתברך, מקשר אותה המצווה או אותו דיבור עם צדיק אחר, שהוא שלם בעבודתו יתברך ומעלה אותו עמו.
ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ז, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
בבית הכנסת שיש שם מילה, ואבי הבן פירש למדינת הים או יצא בשיירה. אם נופלים על פניהם או לא? - כנראה שכבוד תורתו סבור, שהטעם שאין נופלים על פניהם הוא מסיבת אבי הבן, שיום טוב הוא לו כי חתן של בית כנסת הוא, ובזה נסתפק אם אין אבי הבן, מהו?
אבל האמת הוא, שהמילה גורמת, שמצווה על האב למול את בנו, ואם לא מל האב, מצווה על כל ישראל, ואנו אומרים: כל מצווה שקבלו ישראל עדיין עושים אותה בשמחה. ...
וגדולה מזאת ראיתי נוהגים בעיר פאס המהוללה, שמנהגם שמתפללים בבית המילה, ואם אבי הבן אינו בעיר, נכנס אחד מקרוביו במקומו לעלות לספר תורה ביום השבת, וביום המילה אם חל בשני או בחמישי, ולברך 'להכניסו', וביום המילה מדליקים בית הכנסת לכבוד המילה, ואינם נופלים על פניהם באותה בית הכנסת המיוחדת לאבי הבן.
זרע יעקב, סימן מ"ג, דף ל"ט ע"ב, דפוס קאשטילו סעדון, ליוורנו, תקמ"ד (1784)
אמרו כי רמ"ח מצוות עשה הם כנגד רמ"ח אבריו של אדם, ושס"ה מצות לא תעשה הם כנגד שס"ה גידיו של האדם, ואם עבר על אחד - פגם בנשמתו כנגד אותו הגיד, המתייחס לאותו הלאו. ואם עשה מצוה אחת, תיקן בנשמתו כנגד אותו אבר, המתייחס לאותה מצווה. ...
אמנם הקשו המפרשים ז"ל. שאיך אפשר לאדם לקיים כל רמ"ח מצוות עשה, שהרי יש מצוות שאין יכול ביד האדם לקיימם כגון יבום וחליצה וכיוצא. ועוד יש מצוות שאין שייכים בישראל כי אם בכוהנים כגון: ברכת כוהנים וכדומה, ועוד יש מצוות שאין שייכים כי אם במלך כגון 'ולא ירבה לו נשים'.
ותירצו - שעל ידי האחדות - שיהיו ישראל באחדות אחת, אגודה אחת, ואוהבים זה את זה, אז כל אחד ואחד עושה מצווה, נחשב כאילו עשוה כולם. וזה שאמר 'תורה ציווה לנו משה'. ...אם תאמר איך אפשר לקיים כל התרי"ג מצוות ...לזה אמר - 'מורשה קהילת יעקב'. רוצה לומר - תהיה כמו ירושה שיקיימוה כולם - על ידי קהילת יעקב, שיהיו קהילה אחת אגודה אחת.
ישמח ישראל - דרשות על התורה, חלק ב' עמודים שס"ט-ש"ע ירושלים, תשמ"ט (1989).
נראה טעם לפרש שחזר ומנאן כאן, לפי שבכאן מתחיל לספר בשעבוד ישראל. ושלא יסבור האדם לומר מפני שלא היו הגונים חס וחלילה, לפיכך באה להם צרת השעבוד. לפיכך חזר ומנאן, להורות כי הם חשובים וחביבים. כי המספר מורה על חשיבות - שלא תחשוב כי בשל חטאם הגיעם הגלות.
ישמח ישראל דרשות על התורה פרשת שמות - ואלה שמות, ירושלים, תשמ"ט (1989).
כל אדם בבואו לבית-הכנסת להתפלל ערבית בליל יום הכיפורים קודם שיתחילו ערבית יאמר בינו לבין עצמו נוסח זה: הריני מוחל וסולח לכל אחד ואחד מישראל בין איש בין אישה, בין קטן בין גדול, בין שחטא לי בממוני בין שחטא לי בגופי, בין שחטא בכבודי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בגלגול זה בין בגלגולים אחרים. והריני מוחל להם מחילה שלימה מעתה ועד עולם.
'אוהלי יעקב' פירוש ליום כיפור, עמ' 42, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'על עמך יערימו סוד, ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד' -
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לא ניתנה תורה אלא כדי שלא ידברו לשון הרע', ולכן מערימים סוד, כדי שיבואו ליחלק ליבם, ולא יהיה להם אחדות. לכן 'מתייעצים על צפוניך' - התורה שהייתה גנוזה בבית גנזיו יתברך כמו שנאמר בשבת.
'אמרו' - שעל ידי ביטול תלמידי חכמים, 'לכו ונכחידם מגוי' - שנקראים באחדות נפש אחד גוי אחד. אלא על ידי שלא יעסקו בתורה יבואו לדבר לשון הרע, וייפרדו ליבם ולא יהיו באחדות גוי אחד, ואם כן כשיש פירוד יכולים להם, וממילא 'לא ייזכר שם ישראל עוד' חס וחלילה.
דורש טוב עמ' קי"ט , דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
'כפלח הרימון רקתך - אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון' - ויש לדקדק אם כן למה הכתוב: 'כפלח' - שהרי הם מלאים מצוות כרימון, משמע - רימון שלם. ...
וכוונת מאמרם: 'ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - דהיינו ש'ריקנים' - מיעוט רבים שניים, ומשום כך בהצטרפות שניהם יהיו כרימון שלם, שכל אחד הרי הוא 'כפלח'. אמנם לפי האמור יפה ומובן שאמר: 'כפלח' - דהיינו: מי שחושב עצמו כאילו הוא פלג גופא - דהיינו שיש לו מידת האחדות, שחברו הוא פלח השני, והוא נחשב רק פלח לבדו - אז הווי הרימון. דהיינו: מלא כרימון במצוות, אפילו הוא ריק, וכל מי שלא עשה שום מצווה, אפילו כך - מלא במצוות שעשה חברו כנ"ל.
ועל פי זה יש לפרש כוונת הכתוב: 'סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורודפהו', דהיינו 'סור מרע' - שלא לעשות כל רע הם מצוות לא תעשה, 'ועשה טוב' - שיעשה כל טוב הם מצוות עשה, וכי תתמה איך יוכל לקיים כולם?! - שזה הדבר בלתי אפשרי. לזה אמר: 'בקש שלום ורודפהו' - דהיינו שיהיה באחדות אחת עם אלו ישראל והוי כמו גוף אחד.
מעיל יעקב בתוך 'בכור יעקב', עמ' ב ,ירושלים, תש"ס (2000)
בזה יבואר כוונת התנא באבות: 'הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה' - בהקדים מה שידוע שכתוב אף תלמידי רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת, יען שלא היה שלום ביניהם.
וזה שנאמר: 'הוו מתונים בדין' - לדון דין אמת לאמיתו, ועל ידי זה יהיה שלום בעולם, 'והעמידו תלמידים הרבה' - בני קיימא, שלא כתלמידי רבי עקיבא.
ועל ידי השלום תעשו סייג לתורה - יען שאינה מתקיימת, אלא על ידי השלום והאחדות, וכמו שמצינו שלא זכינו בקבלתה אלא על ידי האחדות.
זרע השלום, ליקוטים, עמ' א', דפוס ר' דוד עידאן, יעקב חדאד, ג'רבה
מצווה על כל אדם, לקבל על עצמו בכל בוקר לפני התפילה, מצווה זו של אהבת ישראל, ובזה ירוויח חלק בכל המצוות שעושים כלל ישראל. והתפילה שיבוא להתפלל תיקרא על ידי כן התפילה של כל ישראל. ואינה דומה תפילת יחיד לתפילת רבים, שתפילת רבים מתקבלת יותר מהר.
מעם לועז, ויקרא, חלק ו', עמ' ר"י, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
כשהייתי במרוקו נשאלתי, האם כדאי והגון לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, או די כהתפילין הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה? ...
הגם שאין לתפילין שיעור, בזמן הגאונים, יש שעשו הגובה שלוש אצבעות, ויש שמוסיף או פוחת. וכן מנהג הגאונים והחכמים ואבות בית דין - כיוון שמניחין אותם בגלוי.
אבל התלמידי חכמים, והתלמידים, ותלמיד בפני רבו - שאין מדרך ארץ לגלותם, היו מניחין תפילין קטנים, כשיעור אצבע ומחצה, תחת מצנפתם, מפני דרך ארץ - שלא ישוו לרבותם...
ואם כן בזה הזמן, שמצוות תפילין שווה לכל, אין להם שיעור, ואפילו עד אצבע.
ספר שו"ת ים הגדול סימן ב'. עמ' ג, דפוס ראובן מ' מוסכוויתש, קהיר, 1931.
דור החדש, ההולך וטובע במ"ט שערי טומאה, ועיננו רואות וכלות אליהם, לא יצילם הפירוד, ואינו מכניסם תחת כנפי השכינה, אלא האיחוד וההתקרבות, 'ואנוכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי'.
אהה, יודעים אנו עד מאוד, כי דרך הפירוד הוא קל ונוח יותר, אתה עושה עצמך כאילו אינך רואה ואינך שומע ... אתה כאילו מפסיק את הערבות, דבר אין לך עם עוברי עבירה שהם פושעי ישראל, בעיניך הם, חס וחלילה, בני אומה אחרת, לא בני ישראל המה, לא בני אברהם יצחק ויעקב, בני בחוניך. ...
שאלו נא את האב, המייצר בגורל בנו יחידו, דברו על לב האומללה, המתייפחת וממררת בבכי ליד מיטת ילדה החולה האנוש, דברו על ליבם, כי מוטב להם וכי נוח להם הפירוד מילד חולה?! כי יבטלו שטר הערבות, כי יחסכו מעצמם רוגז ועצבים וכאב לב, כאשר רק יעזבו לנפשם את ילד טיפוחם וילכו להם, ושלום להם יהיה. התמצאו אוזן קשבת? - לא אלה האנשים, היראים ההוגים בתורה, ועוברים על יסודה וכללה הגדול, לא להנעימם אני אומר את הדברים, כי אם להגיד להם כי לא זו היא הדרך הרצויה. ...
ואין אחד מבני ישראל, חס וחלילה, מזרע עמלק לשמור עליו איבה ושנאה, אשר לא ציוותה התורה, כולנו אחים, בנים למקום, דרך אהבת אב לבנו יחידו, דרך אהבת אם לפרי בטנה.
זרח יעקב, עמ' 153, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'כל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - שהטעם שהייתה מחלוקת בתלמוד בין התנאים ובין האמוראים, הוא לפי שלאחר חורבן בית שני רבו הצרות, והייתה השכחה מצויה בין התלמידים, ונשמע שלעתיד לבוא כשיבוא מלך המשיח ויבנה בית המקדש, לא תהיה עוד מחלוקת אלא שלום, כי הקב"ה ילמד אותם תורה, וזהו: 'וכל בניך לימודי ה' - פירוש: שבזמן 'שכל בניך לימודי ה' - דהיינו שהקב"ה מלמדם התורה, אז: 'ורב שלום בניך' - דהיינו שלא תהיה עוד מחלוקת אלא שלום.
בית יעקב בתוך מעט דבש, עמ' ל"א, הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
ידוע שעיקר חרבן הבית היה בשביל שנאת חינם, וכל זמן כי עוון זה מצוי הוא בינותינו אין אנו זוכים לגאולה, ועיין מה שאמר הגאון הרב חיד"א זיכרונו לברכה, בכוונת הכתוב: 'חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו' - ותוכן דבריו: שלא אפשר שיהיה גם כן גאולה מהגלות, אפילו אם נלמוד בתורה או נעשה כל המצוות המכונים בשם 'כסף' כידוע, אלא עד שיהיה שלום ואהבה בינותינו ותסתלק השנאת חינם, אזי תיכף נזכה לגאולה ויתגלה כבוד השם עלינו.
ויקרא יעקב, עמ' צ' ב, הוצאת אליהו בן אמזלג וחברו, ליוורנו, תרל"ט (1879)
ועוד זה יתנו ממחצית השקל, להורות שכל אחד חלק מהגוף וצריך לשיתוף חברו וכמו שאמר מרן רבי יוסף קארו, זיכרו לברכה, בספרו 'אור צדיקים': שאל יתגאה אדם, שאפילו הוא לבדו נחשב לאחד. לכך צריך מחצית השקל, לומר, שכל אחד צריך לחברו.
ואפשר עוד טעם למחצית השקל, לרמוז שלעולם יראה אדם עצמו חציו זכאי וחציו חייב. ולכך נותן מחצית השקל, על חציו החייב, אבל על חציו הזכאי אין צריך לתת כלום.
ירך יעקב, דף לה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
'בראשית ברא א-להים' –
אמרו בזוהר הקדוש, ראה פרשת תולדות: שהסתכל הקדוש ברוך הוא בתורה - וברא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'בראשית' - בשביל התורה שנקראת ראשית, לזה אמר: 'בראשית' - כלומר בשביל שנסתכל בתורה, שנקראת ראשית, 'ברא א-לוהים' - שהסתכל בה ובשבילה ברא.
גם 'בית' של בראשית רבתי, על פי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: בשביל ישראל שנקראו ראשית, שכתוב: 'קודש ישראל לה' ראשית'.
וכבר המילה אמורה בשביל התורה, שנקראת ראשית ולזה בית רבתי, לומר, בשביל שתי ראשית - שהם התורה וישראל, 'ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ'.
ירך יעקב, דף א' עמוד א'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
אתם נצבים וכדומה, טפכם וכדומה לעבדך בברית וכדומה, עמד שם התוספתא, בדעת זקנים, ומה שאמר שם זה הכוונה שקטון וגדול שם הוא. דבר אחר, ועבד חופשי מאדוניו אלו ישראל, שכשאדם מת נעשה חפשי מהמצוות ע"ש כפ"ז י"ל דה"ק אתם נצבים היום דוקא כשאתם נצבים היום בחיים, הוא שלעבדך וכדומה. אמנם, לאחר מיתה נעשים חפשי מהמצות. ובעיקר קרא שקטון וגדול שם הוא וכדומה, רצה לומר, עיקר הכרת והבחנת מי הוא קטון ומי הוא גדול דוקא שם הוא, ולא בעולם הזה. ששם עבד חפשי מאדוניו, מה שאין כך בעולם הזה, שייך שמעמידין לראש למי שהוא פחות הערך ומגדילין אותו למעלה מצד שוחד או מצד איזה קורבה מהשררה וכיוצא.
ירך יעקב, דף סה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
שאלה בעניין הלוקס, והוא מין מנורה של נפט ידועה, ונשאלתי אם מותר בשבת לסובב הבורג אחרי שכבתה, כי ידוע שאם תכבה מעצמה ככלות הנפט, אז מוציאה עשן וריח רע חזק, מכוח האוויר העצור שם, ולכן שואלים הלכה: אם מותר לסובב הבורג לאחר שכבתה מאליה, לעצור ולהיות שליט ברוח, לכלוא את הרוח, שלא תצא רוחו וריחו לא יהיה נודף, או שמא אסור, משום טלטול מוקצה, כמו נר שהדליקו בו באותו שבת.
והשבתי להם: שלפי מה שנוהגים לטלטל את הנר אחר שכבה על פי תנאי, כנזכר בדברי מרן סימן רע"ט, אם כן גם בנידון שלנו יעשו תנאי מערב שבת, ואז מותר יהיה לסובב הבורג, ואפילו אם לא התנו, כיוון שריח רע נודף ממנה הוא לו ככלי של צואה, שכתב הרב משה שם שיש מתירים, ואפשר שאפילו מרן יודה בזה, כיוון שקשה לכל אדם, וגם לפעמים ניזוקים ממנו מחמת הריח החזק כידוע, ואף על גב, שקיים לנו: אין עושים כלי של צואה לכתחילה, אין לומר שכאן, כיוון שיודע שסופו לבוא לידי כך, אם כן מהעיקר לא נתיר לו שידליק אותה בערב שבת, כיוון שיודע שיבא לידי טלטול מוקצה. אחד שאין לנו למונעו מלהדליקה לכבוד שבת בשביל כך, ועוד שאין הוא מתכוון לעשות כלי של צואה אלא מתכוון לכבוד שבת וממילא נעשה ככלי של צואה ומותר.
חדוות יעקב, אורח חיים, סימן ז, ירושלים, תש"ס (2000)
'ויחן שם ישראל נגד ההר' - מובא בילקוט וזה לשונו: כל מקום שהוא אומר 'ויסעו ויחנו' - נוסעים במחלוקת, אבל כאן השוו לב אחד, לכך נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר'.
ואפשר שכוונת ישראל בעת קבלת התורה להיות באחדות, כי מצינו כשיעקב אבינו עליו השלום, נסע מבאר שבע לחרן, נאמר שם 'ויקח מאבני המקום'. ...
ובאותו לילה כשנתאחו י"ב אבנים זכה לראות מתן תורה שכתוב 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיים' ...והנה סלם זה סיני, שבא זה כמו שבא זה - 'מוצב ארצה' 'ויתייצבו בתחתית ההר', 'והנה מלאכי א-לוהים' - זה משה ואהרון עולים ויורדים וכו' עד כאן לשונו.
אם כן אפשר שלזה נתחכמו ישראל בבואם להר סיני להיות באחדות, שעתה נתקיים חלום אביהם, והעמיד י"ב שבטים נגד אותם י"ב אבנים שנתאחו.
קולו של יעקב, דף קנ"ו, מרכז אור שלום, בת ים, תשס"א (2005)
שעיקר הפירוד בוא יבוא מסיבת עבירות שבין אדם לחברו.
ספר כבוד לאי"ש- דרושים, דרוש א' להספד, דף יא'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תר"ע, 1910
ידוע הדבר ומפורסם העניין: גודל אהבת הקדוש ברוך הוא, וחיבתו לנו, אנחנו, עמו וצאן מרעיתו, שמקבל אותנו בתשובה, ומקרבנו לעבודתו וליראתו. כי הוא ידע יצרנו, וטרם מכה ציץ רפואה פרח: היא התשובה, שיעשה האדם ומרפא אותנו, הוא יתברך ברחמיו, וברוב חסדיו וכמו שכתב ישעיה הנביא: 'דרכיו ראיתי וארפאהו ... שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו.
פני יצחק, חלק שישי, דרוש ז' לשבת תשובה, דף ל' עמ' ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
בשעת מתן תורה נאמר: 'נגד ההר', ופירוש הדבר שכאשר יש לפנינו הר קשה, מצב קשה, יש להתאחד. אני מברך ועידה זו גם במיזוג ואיחוד כל הסיעות.
עם ישראל צריך לשאוף לאחדות גמורה. לכן במעמד זה, אני פונה לכל המפלגות בבקשה לדאוג לחיסול ההפליה בין הגזעים, שלא יהיה לנו אשכנזי, ספרדי או תימני. כולנו שייכים לעם ישראל ויושבים בארץ ישראל.
עם ישראל הלך בגולה, וגולה זו הפרידה בינינו וכך נתהווה יהודי מרוקני או יהודי מרוסיה. אולם עתה חזרנו לארץ שהבטחנו הקב"ה, לכן עלינו לחסל את ההפליה בין העדות להיות לעם אחד.
מתוך נאום הרב יצחק בכינוס של תנועת 'הפועל המזרחי' - דוח לוועידה הארצית של 'הפועל המזרחי', עמ' 70 תשכ"א (1961)
'וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. ויקוצו מפני בני ישראל.' - מצינו שהקב"ה נקרא בשם פנים, וכמו שאמר הכתוב: 'אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה'. עוד מצינו בזוהר: 'זכאי הוא מי שמזעיר עצמו בעולם הזה. מי שזעיר הוא רב ומי שרב הוא זעיר.'
וזהו: 'וכאשר יענו אותו' - רוצה לומר: זה האדם שהוא מאושר במידת הענווה. שתיבת 'יענו' הם אותיות 'עניו'. גם תיבת 'יענו' מלשון עינוי. רצה לומר: שהיה שומע חרפתו ואינו משיב.
ותיבת 'וכאשר' - לשון 'אושר'. 'כן ירבה' - רוצה לומר: שהוא רב לעולם הבא, וכמו שנאמר: מי שהוא זעיר הוא רב'. 'וכן יפרוץ ויקוצו' - רוצה לומר: שבתחיית המתים יהיה מקיץ וישאר חי וקיים תמיד בלי קץ וקצבה, ויקיץ בתחיית המתים על ידי הקב"ה, שהוא 'מפני', רצה לומר: שנקרא 'פני'.
ליצחק ריח, חלק ב, חידושים, דף קכ"ז עמ' ב', הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ו (1986)
ראיתי, שמגמגם בלשונו על היתר בקמח לפסח, אשר נמצא בה חתיכת עיסה, כאשר המה מריקים שקיהם בנפה, ודרשתי פיהם והגידו לי, כי המה נזהרו בו לשמרו יפה, וידעתי כי קמח זה, כפי מה שמחייב השכל, נפל בקמח ממה שנדבק בנסרים שסביבות הריחיים, או בבית קיבול הקמח ...
כלל העולה כי בראותי דברי מורי הרב, זכרונו לברכה, מחמיר אל קצה אחרון ורע עליו, ומעלת רבנותו, שיחיה לעד אמן, מקל אל קצה האחר, עד שנטה דעתו דעת קדושים, שנראה לאדון שיחיה, אמן, שכל זמן שלא ימצא שלוש פעמים בקמח עיסה, הרי זה, מותר לאכלו בפסח.
ויש מקום בראש לגמגם, שמקל כל כך יותר, כבר הורנו לדעת האדון מורנו שיחיה לעד, כי דוחק הציבור הביאהו לזה, כי רובם עניים וכל אחד אסף חיטה בחופניו, והשכר מדוד.
שאלות ותשובות רבנו יצחק אלגאזי. ע"מ רמד-רמט, הוצאה מכון אור המזרח, ירושלים תשמ"ב (1982)
ותיקון התורה, שהוא הקדוש ברוך הוא, על ידי מה שלומד האדם בתורה, הנקראת אור, ומכווין בדעתו, מלבד שיש בתורה פשט רמז דרש, שהם ראשי תיבות: פר"ד, גם כן יש בה סוד, שאור רז נקרא. ומכווין בה כן גם לעשות נחת רוח, למי שציוונו עליה.
כמוני עבדיכם, שאיני יודע בטיב הכוונות, ולא נכנסתי ולא יצאתי, אלא הריני עושה הדברים האלו שהם מצוות תפילין ולמוד התורה לשם בוראם, ומכווין בהם לשם פועלם. אומנם לא כן למורי ורבותי, שנכנסו ויצאו, שוודאי המצוות שעושים והתורה שלומדים, בכוונה אמיתית הם מתקנים, באב ואם העליונים, שאבא מתתקן על ידי לימוד התורה שהיה באמירה, ואמא מתתקנת על ידי עשיית המצווה. בסוד אבא אומר ואמא עושה.
ולשאר דלת העם שלובשים התפילין, מצוות אנשים מלומדה, בלא כוונה אפילו פשטית, ובלא דעת הלב, רק הנם שמחים בבתים שלו, ובקשריו וברצועותיו ובהידוקם, הדק היטב היטב הדק, על זרועותיו, אלו מתקנים בעולמות בריאה, יצירה, עשייה - הנקראים דרך המבוא ושביל לעולם האצילות.
ספר ויזרע יצחק, דרוש תפילין, עמוד קו, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
'ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד, והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צווארך' -
יש אנשים מוחזקים שהם יראי שמים, ואף על פי כן הם מזיקים לחבריהם, וחומסים אותם, וגוזלים ממונם. ואם תשאל אותם מדוע עושים ככה - לעבור על 'לא תגזול'? הם עונים: שלאדם כזה רע וקמצן 'מצווה' לקחת לו ממונו - אבן מבית עבודה זרה, או שער מחזיר.
אם כן לדעת האנשים האלה, רוצים להוסיף מצווה אחרת על התרי"ג מצוות, ולעשותם תרי"ד - לעשות שנאת חינם ולהזיק לחברו, שלדעתו טוב הוא.
וזה פירוש הפסוק: 'והיה כאשר תריד' - אותיות תרי"ד. רוצה לומר: אם במקום תרי"ג מצוות, רוצה להוסיף מצווה אחרת, ולעשותם תרי"ד - לעשות שנאת הבריות ולהזיק לחברו, תחת איזו אמתלה והתנצלות שתהא, אז- 'ופרקת עולו מעל צווארך'.
ולכן כאשר בא יעקב להוכיח לעשו, שלח לו: 'ותרי"ג מצוות שמרתי' - רוצה לומר: רק תרי"ג מצוות שמרתי - ולא עוד. ולא הוספתי אותה 'מצווה' לדעת הרשעים של שנאת הבריות.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ד', דף מ"ד עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
באתי אל שמועה כי באה: שכבוד תורת רבנו אסר לקקי"ץ הפת שאופים הגויים בתנורים שלהם, מפני שאופים בו בשר נבלה במחבת שלהם. עדיין לא ידעתי טעם האיסור, ולהוציא לעז על הרבנים האחרים שהיו שם מקדם קדמתא, אשר שמענו שמעם, שהיו מפורסמים בכל ערי המערב, כידוע.
ולא זו בלבד, שגם במחז"ק בג'ודיריאה הישנה היו כל התנורים של הגויים וברחובות שלהם, והיו אופים בהם כל הבני ברית, והיה ידוע ומפורסם שהיו אופים בהם בשר נבלה, בכל יום ויום, ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף על הדבר הזה. וגם בערים ג'יבראלטאר וטאנג'ה. ...
חובתנו להליץ בעד רבותינו הראשונים, אשר קטנם עבה ממתננו, ולא תעשה כזאת בישראל - להמית ברעב בית מושב לקהל ועדה מישראל, אנשים ונשים וטף. זאת ועוד, אחרת כי בהכביד העול עליהם יפרקו עול, ויהיה זה למכשול, וימשך מזה חטא הרבים וכמעשה של רחבעם. ולא זו הדרך להחמיר על הציבור יותר מדאי, כמו שאמרו: 'ומה נעשה לבית אביך - שהיו מחמירים על עצמם ומקילים לכל ישראל', ובפרט בדבר שנמשך מזה לעז על הראשונים, וכמה תקלות בו מצינו.
ובכן העצה היעוצה להתנהג עמהם בחסד וברחמים ובדברים המתקבלים על הלב. וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכו', ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, ובזה יהיו דבריו נשמעים, וקבלו עליהם עול תורה ומצוות וההפך להפך, במחילה מכבודך. וידוע הוא כמה הפליגו חז"ל בכבוד הציבור, ושכר רועי ישראל המנהיגם במישור, ודי בזה.
ויאמר יצחק, חלק ראשון, שו"ת יורה דעה, סימן נ', דף ל"ו עמ' ב'- דף ל"ז עמ' א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ו (1876)
'לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'. -
לפי שיש לך אדם שהולך ומספר לשון הרע - ממש של שקר, ומטיל שנאה בין אדם לחברו. ואם יאמרו לו: למה אתה עובר עבירה, ומספר לשון הרע, הוא משיב: שהוא כוונתו לשם מצווה - משום 'לא תעמוד על דם רעך', ואפשר שלא יוכלו להכחישו, שדברים אלו הם מסורים ללב, והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. ועל זה נאמר: 'ויראת מא-להיך אני ה'.
בירך יצחק, פרשת קדושים, עמ' 149-148, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
'ואמר רב חלבו אמר רב הונא: כל שיודע בחברו, יקדים לו שלום.' - נראה לי מפני שדרך העולם, העני מקדים שלום, לכן בא רב הונא ללמדנו עצה טובה: שכל שיודע בחברו עני, שהוא רגיל ליתן לו שלום, יקדים לו שלום. וטעמו טעים: משום שאם העני נתן לו שלום והוא לא החזיר, נקרא גזלן.
ספר שדה יצחק - חלק א, עמ' ג' (מסכת ברכות פרק א דף ו ע"ב גמרא), א. מ. אוטולינגי, ליוורנו, תר"ו (1844-5)
בפרט שהם נחלקים לכמה מחלוקות והרבה כתות, ונעשו עדרים עדרים, עדר עדר לבדו, שונים ומשונים כל אחד מחברו בהרבה שינויים, ספרדים, אשכנזים, תימנים, בוכרים ועוד. ואיך יתאחדו כל העצמות האלה לגוף אחד? והלא אנו רואים שבכל עיר קטנה אחת, יש בה הרבה חילופי דעות והרבה מחלוקות, ואיך ישובו להיות לעם אחד? ורוח אחת לכולם? איך יתקרבו העצמות היבשות עצם אל עצמו ויהיו לגוף אחד ובשר אחד? ...
והנה הדברים שעל ידם יגאלו וישובו לארצם להיות גוי כמאז ומקדם ... הסרת השנאת חינם מבין איש לחברו, ואדרבא יעשו אהבת חינם להרבות האהבה והאחדות בישראל, וזה יהיה ע"י ריבוי מפעלי החסד ומוסדי הצדקה, שעל ידיהם יתאגדו כל ישראל לגוף אחד. שאז כל אחד מרגיש בצער חברו כאילו חברו איבר מאבריו, ומשתדל להיטיב עמו להצילו מצרתו. ועל ידי כן תתרבה האהבה והאחדות ביניהם, וירבו לעשות צדקה וחסד זה עם זה, ועם העניים והאביונים, ובזה יזכו להיגאל.
ידי יצחק - מאמרי השקפה, דרשות, חידושי תורה ומוסר. עמודים י"ז-י"ח. הוצאת מכון 'מחקרי ארץ', תשס"ז (2007)
'ויקח מאבני המקום - רבי יהודה אומר: שנים עשר אבנים נטל ... אם מתאחות זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים' - וקשה, שאדרבה היה לו לנסות בהיפך - ליקח אבן אחת ויאמר: אם מתחלקת היא לי"ב חלקים, הרי אני מעמיד י"ב שבטים, ואם לאו לאו.
ואפשר לומר שבא לרמוז שהעיקר האחדות. שאם הי"ב שבטים הם נעשים אחדים זה לזה, שיהיו לעם אחד, ולעבוד ה' אחד, אז הוי העמדתו העמדה. ואם לאו, אף על פי שיוליד י"ב בנים אינו כלום, שהרי ישמעאל הוליד שנים עשר נשיאים, וכולם הבל ותוהו המה, כיון שיש ביניהם פירוד, כל אחד לדת אחת, מה שאין כן בי"ב שבטים, שכולם כאיש אחד בלב אחד בעבודתו יתברך.
זרע יצחק, דף ט"ו, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'. -
תרי"ג מצוות הם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים. והקשו המפרשים שאיך אפשר לקיימם כולם?! - ותירצו שעל ידי האחדות, אז מועיל להם, לכל אחד, מה שיקיים חברו, ונחשב להם כאילו קיימו כולם.
וזה שכתוב: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם' - והיינו שרמז להם, שאם תהיו בהקהל אחד ובאחדות אחד, שאין בכם מחלוקת אז 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם' - דהיינו: שאפשר לכם לקיימם, וכל אחד מכם, מעלים עליו כאילו קיים כל התרי"ג. ועל פי זה אפשר שבזה דבר הכתוב: 'תורה צווה לנו משה' - 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל'.
קרית ארבע בני שילשים עמ' מ"ה בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
הבעלי בתים, שאין להם זמן ולא אפשרות ללמוד תורה, הרי הם דומים לנר, והעוסקים בתורה, שתורתם זוהי אומנותם, דומים לאור, וכשם שאי אפשר לנר בלי אור ואי אפשר לאור בלי נר. ...
שאם אין תלמידי חכמים שיורו להם את דרך ה' ואת חוקותיו ותורותיו וכל דיני המצוות, הרי מלבד שלא ידעו מה לעשות, אלא גם יחשבו שיודעים המצוות ופשוט שלא יעשוה כתיקונה. והם דומים לנר שאינו שווה כלום בלא התורה, כך הבעלי בתים בלא התלמידי חכמים.
וכן לבני התורה אי אפשר בלא הבעלי הבתים, שאם אין מי שיעסוק בפרנסה ויתמוך בעוסקים בתורה, לספק להם מחייתם ומחיית בני ביתם, הרי שלסוף יוצרכו ליבטל מלמוד התורה, והם נמשלו לשלהבת שאינה יכולה להתקיים בלא הנר, כך התלמידי חכמים לא יוכלו להתקיים בתורתם בלא הבעלי בתים.
ליצחק ריח, עמ' קל, המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993).
'ניתאי הארבלי אומר: הרחק משכן רע' - דאי שאין אומרים 'הרחק', אלא למי שהוא היה קרוב. ואפשר לפרש המשנה: למי שהיה אדוק וקרוב ליצר הרע, ובא לומר שיעשה תשובה וירחק משכן רע שהוא היצר הרע. ולזה אמר: 'ואל תתייאש מן הפורענות' - כלומר שאל יתייאש מעשות תשובה בשביל הפורענות שיבוא לו, כמו שאמרו חכמים זיכרונם לברכה: הפורש ממינות מיד מת, ואם היה אדוק בעבירה אפילו על גילוי עריות מת, וכמעשה דרבי אלעזר בן דורדיא. יעויין שם.
ספר בני יצחק, פרקי אבות, דף ס ע"א. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
וכל הממהר למחול, הרי זה משובח, ורוח א-לוהים ורוח הבריות נוחה הימנו. ...
גם אני הדל באלפי, יצחק אברהם שלמה, ישמרהו צורו ויברכהו, שהייתי וכיל חכם באשי (=ממלא מקום החכם באשי) בעיר תהילה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, מנהגִי בכל לילה ולילה, ליתן מחילה לכל אשר מקלל אותי ומחרף אותי, בין איש בין אישה, בין גדול בין קטן, בין עשיר בין עני, בין חכם בין עם הארץ; מחול לו, שרוי לו. וכל מי שידעתי בו ביום, שקילל אותי, אני בלילה נותן לו מחילה בפרטות.
וכן פעמים ליל שבת קודש, כשאני יושב בסעודה לפני בני ביתי, אני אומר בפניהם הריני מוחל וסולח לכל ישראל, אחד האיש ואחד האישה, ומכאן ואילך מי שקיללני - עושה עמו טובה ולא רעה, וה' הטוב יכפר בעד.
אקים את יצחק, שו"ת, סימן ס"ז, דף קי"א, עמ' ב', הוצאת שמואל נסים יונה, תל-אביב, תשל"א (1971)
אם יודע שאחד מחבריו, חס ושלום, יכשל בדבר הלכה, צריך שיודיענו קודם הישיבה כדי שלא יתבייש. וכן לא יבייש שום אדם או לצערו. ... ואם שמע דברי תורה שכבר ידעם, ישתוק ועד שיגמור המדבר דיבורו, כי אולי יחדש דבר, ובזה עושה לו הנאה במה ששומע לו.
אורחות יושר, עמ' ס', הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
העם כולו, כל חלק וחלק בו, עושה הוא במסירות לב ונפש בתחומו. אולם, אין מקום בעולם שבו הרבצת תורה, שמירת היהדות והמצוות, מרובות בו כבארץ ישראל:
שמהם נוטעים אדמת ישראל ומיישבים שממותיה; מהם העוסקים בחרושת וכל מלאכה לביצורה ופיתוחה; ומהם שידיהם מחזיקות שלח, ושומרים בגבורה על יושביה, ומברכתם של אנשי ארץ ישראל, נהנים אחינו שבגולה, שהם ואנו ערבים זה בזה, לא רק משום שבני עם אחד אנחנו, אלא שהם מסייעים ומחזקים את ידנו
לדור ולדורות, חלק א' - מאמרים ונאומים, ערב ראש השנה תשכ"א, יד הרב ניסים תשע"ג עמודים ט'ו -ט'ז
'ויהי בישורון מלך' - שאל אותי חכם אחד למה נקראים ישראל ישורון, והשיבותיו כמה טעמים: אחד - מפני שיש בהם כמה נביאים וחוזים, לכך נקראים ישורון כמו 'למען שורר' - מלשון חוזים. השני - כמו 'שרית עם א-להים'. שלישי - שכולם משוררים לאל יתברך בעבודתם ותפילתם, וביניהם הלויים המשוררים על הדוכן, וישורון כמו 'ישוררון'.
ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאפילו מלאכי השרת אינם יכולים לומר שירה עד שאומרים ישראל תחילה ואחר כך מלאכים, שהמלאכים שואלים: 'איה מקום כבודו להעריצו', עד שישראל פותחים: 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ואחר כך המלאכים 'וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש'.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 31, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'ועמי תלואים למשובתי, ואל על יקראוהו, יחד לא ירומם' - פירוש: עיניהם תלויים למשובתי, שאשיבם אלי שנאמר: השיבנו ה', ואני מצפה עד שישובו מאליהם, שנאמר: שובה ישראל. 'ואל על' - שהוא עליון, ורם על כל רמים, 'יקראוהו' - שישרה שכינתו עליהם, אבל אם יקראו אליו ביחד, ותהיה אחדות ביניהם, 'לא ירומם' - לא יסלק שכינתו מעליהם. ה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו אמן כן יהי רצון.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 36, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה' - וכאן הבן שואל: שבאומרו 'מי ימצא' משמע לכאורה שאין לה מציאות בעולם. והרי הוא עצמו אמר: 'אשת חיל עטרת בעלה', וגם כאן הולך ומסיים: 'אשה יראת ה' היא תתהלל', משמע שעל כל פנים מצויה עד שהוא משתבח בה.
אך אפשר להבין על פי מה שאמרו בגמרא, שאין מזווגים לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו. ... שתדע היאך אתה זוכה לאשת חיל: מעשיך יקרבוך, שאם היו לו מעשים טובים וישרים אז ימצא יפה לאשת חיל שאמת היא שמזווגים לאדם אשה לפי מעשיו הטובים ומין במינו אינו חוצץ.
אשת חיל, עמ' כג, הוצאת כלל ופרט, בני ברק, תשנ"ג (1993)
הרמ"ח מצוות שהם ב'קום עשה' - אי אפשר לשום אדם לקיימם, כי מי שלא נולד לו הבן הבכור, הרי לא קיים פדיון הבן, וכן מצוות יבום וחליצה, מי שאין לו אח מת בלא בנים, לא קיים, וכיוצא בזה, כמה מצוות שאין אדם יכול לקיים אותם כי לא באו לידו, וכיצד יתקיימו? - אמנם כשיש אחדות בין אדם לחברו, על ידי זה יתקיימו כל המצוות בכללות כל ישראל.
וזהו מה ששאל הגר: 'למדני תורה, ובלבד שלא אצטרך לבוא בגלגול - פעם אחר פעם, כדי להשלים המצוות עשה, אלא - ברגל אחת, רוצה לומר - בפעם אחת, מלשון 'למה היכתני זה שלוש רגלים'. ויפה השיב לו הילל הזקן: 'מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה', ועל ידי שתאהב את כל אחד מישראל כגופך, אזי כל ישראל נחשבים כגוף אחד, ומתקיימים כל המצוות בכללות כל ישראל.
מרפא לעצם, עמ' ל"ו, הוצאת אהבת שלום, ירושלים , תש"ס (2000)
'פיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה. תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי. אלה עשית והחרשתי.' - 'פיך שלחת' - היינו אם היית מסית ומדיח לבני אדם בשפתיך, 'תשב' - רוצה לומר: בעת שאתה שב בתשובה צריך אתה 'באחיך תדבר', היינו שתדבר עמו ותמשכנו על דרך הישר. 'בבן אמך תיתן דופי' - רצה לומר: כמו ששיבחת את העבירה לפניו, כך עתה תיתן דופי במעשיו ותאמר כמה הוא מגונה בעל העבירות. אם את אלה תעשה יתכפר לך, וזה שאמר: 'אלה עשית והחרשתי'.
ספר דבר בעתו, דרוש ג' לראש השנה, עמ' 72, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
אחי ורעי, צריכים אנו להשתדל בכל התפילות להתפלל בציבור כדי לענות אמן יהא שמיה רבא מברך, ושאר אמנים שבעמידה, ובזה האל יתברך ימחול עוונותינו ויבטל כל גזרות קשות מעלינו. ...
ואפילו שיש בציבור הרבה חוטאים, לא ימנע מלהתפלל עם הציבור כי 'הן אל כביר לא ימאס', ואדרבא צריך שיהיה בתפילתנו מפושעי ישראל כמו שכתבו חז"ל: כל תענית ציבור שאין פושעי ישראל אינה תענית. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סמני הקטורת.
אשר על פי זה אני מבין מקרא שכתבו במשלי: 'זבח רשעים תועבה ותפילת ישרים רצונו' - שקשה לכאורה: פתח ב'זבח רשעים' וסיים ב'תפילה'? - אמנם על פי האמור הנה נכון, שאף על פי שזבח רשעים תועבת ה', ואין רצונו בקרבנות הרשעים, מיהו בתפילת הישרים שמתפללים על כל צרה שלא תבוא - רצונו יתברך שיהיו באותה התפילה מפושעי ישראל .
דרכי הי"ם, דרוש י"ד לשבת תשובה, דף נ"ז עמ' א', שאלוניקי, תקע"ג (1813)
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - על ידי האהבה שאוהב כל אחד לחברו יהיו כגוף אחד, וזה הרמז אהבה בגימטרייה אחד, וזה למנהג האשכנזים אומרים בכתר: 'תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים: שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד, אחד הוא אלוהינו', ולכאורה אסור לומר: אחד אחד - משתיקים אותו, אלא זה פירושו, המייחדים שמו על ידי פעמיים באהבה, דהיינו אהבה של עצמו ואהבה של חברו שהם גימטרייה אחד אחד, שהם גימטרייה כ"ו, ועל ידי זה 'הוא א-לוהינו' - השם הויה שלם ואין בו פירוד כלל.
ליקוטי פרדס, חלק ג', עמ' תע"ב, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
וישים לבו וילמד מבריאת שטח הארץ - מישור, עמקים הרים וגבעות, ובסך הכל מה שיש עודף באחד זה מה שחסר מהשני, ומזה בן אדם יקח מוסר ויאמר; כמו הארץ, שכל מה שחסר ממקום אחד התווסף למקום אחר, כך בין האנשים, מה שחסר אצל אחד נמצא יותר אצל השני.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה לי הוא.' - אפשר לרמוז: שפתח כל דבר וראשיתו הוא: 'רחם בבני ישראל' - לרחם על כל בני ישראל, יהיה מי שיהיה, לאהבה אותו.
ואולם 'באדם ובבהמה' - להבדיל בין יהודי ליהודי, להגיד שפלוני יש לו צורת אדם, ופלוני נמשל כבהמה: 'לי הוא' - זה שייך רק לה', שה' יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם, אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו. ועליו לרחם ולאהוב כל אחד מישראל.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 218,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
ארבעת המינים רומזים לכלל עם ישראל, שיש להם טעם וריח טוב כמו האתרוג - אלו בעלי תורה ומצוות, ויש מהם דומים להדס שריחו טוב, אבל אין בו טעם - כן אלו בעלי תורה בלא מצוות, ויש מהם שדומים ללולב שיש בו טעם של תמרים ואין בו ריח - כן יש בישראל בעלי מצוות ותורה מעט, ויש שדומים לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח - כן יש בישראל עמי הארץ שאין בהם לא תורה ולא מצוות. אמרה תורה לקחת כולם ביחד, אגודים בלי פירוד - לרמוז לנו שעם ישראל כולם צריכים להיות לאגודה אחת - צדיק ורשע, כשר ופסול. ...
אף שאין כולם מעשיהם רצויים לפני המקום, אפילו כך כשהם בחיבור אחד אינו מדקדק עמהם ...
וארבעה מינים מעכבים זה את זה, שאם חסר אחד מהם לא יברך על השאר, גם זה מלמד שצריכים עם ישראל להיות כולם באחדות אחת, ועל ידי זה יתברכו מפי עליון.
שערי ישועה, חלק ב', עמ' 114,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
מעשה שהיה כך היה, בבית הכנסת היה בו שמחה ועלו כל הקהל לספר תורה, ולא נשאר בהם עד אחד שלא עלה, ולא באה החברה כמנהג המדינה, ומפני כבוד הצבור שלא יהיו יושבים ובטלים ודוממים, אמרתי שיחזרו לעלות לספר תורה, מאותם שעלו כבר, ועתה לבי מהסס בזה אם אי זה מכשול ברכה לבטלה, חס ושלום, אשר על כן הנה נא הואלתי לדעת האמת אתי ושכרו כפול מהשמיים. ...
הכלל העולה מדברינו, שמותר לעלות ולקרוא לכתחילה אותם שקראו בתחילה, ואין כאן שום ספק ברכה לבטלה, ואין זה צריך לפתן. אומנם צריך עיון, אם אותו עניין שחוזר וקורא עכשיו, הוא אותו עניין ראשון שקרא כבר, אם יכול לחזור ולקרותו, או צריך שיקרא בעניין חדש. משום, שמכל אלו, שכתבנו, לא מובן מהם, אלא כשקורא עניין חדש, שבכך אמרנו, אבל לחזור ולקרוא אותו עניין לא משמע מכך.
פרח שושן, אורח חיים, כלל ב, סימן ה, עמ' נו-נז, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'לא תשנא את אחיך בלבבך. הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא'. - שאין מדרך האח לגלות מומי אחיו ולהוכיחו על פניו, פן יהיה לבוז, אלא תחשוב 'עמיתך' - בשביל שהוא אתך בתורה ובמצוות, וכל ישראל ערבים זה לזה, אתה מחוייב להוכיחו.
תורה וחיים, ספר ויקרא, פרשת קדושים, עמ' 183-182, דפוס דף-חן, ירושלים, תשל"ב (1972).
'וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו, ואני אנא אני בא' - ראובן מתאנח היה כשראה הילד, איננו על מעשה בלהה. מכל מקום, כשהצילו לא היתה כוונתו בזה, בשביל שימחל לו על אותו עוון, מטעם 'שכל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו' שזו המידה ממילא באה, והוא כל כוונתו היתה בשביל צערו של אביו, וכמו שהעיד עליו הכתוב: 'להשיבו אל אביו'.
ובזה אפשר שכוונו זיכרונם לברכה באומרם: אלו היה יודע ראובן, שהתורה תכתוב עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם, להשיבו אל אביו' - בכתפו היה מוליכו. עד כאן. ... שראובן היה מתיירא, שלא יאמרו שכל מגמתו ומחשבתו, שחשב בהצלת יוסף, לעצמו הוא דורש, כדי שימחל לו על אותו עוון, משום 'מעביר על מידותיו' וכולי, ולא נתכוון להשיבו משום צער אביו. אם היה יודע שתכתוב התורה עליו: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם להשיבו אל אביו', ובוודאי, כיוון שהעידה התורה עליו לא ישאר פתחון פה עליו ולצפצף, וליתן דבר במחשבת ראובן, שוודאי תורה ירדה לסוף דעתו של ראובן.
ספר ישועת ישראל, דרוש ד', עמ' ז'. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז (1856).
התרתי בלא טבילה הריחיים של קאו"י במקום הפסד מרובה, שאמרו שאם יטבלו אותם כמעט ילכו לאיבוד, והיה טעמי מכוח ספק ספיקא. ...
באלה ריחיים של קאו"י, שאין הריחיים מתוקנים בלא העץ, אינם ראויים לשום תשמיש בלא העץ. אם כן הוא תלוי בפלוגתא אם צריך טבילה או לא, ואם כן הווי להצטרף לספק ספקא של פלוגתא ולהתיר בלא טבילה במקום הפסד ובפרט שיש מי שאומר שאין טבילת כלים אלא מדרבנן.
זרע אמת, חלק ב', יורה דעה, סימן ל"ז, דף ל' עמ' ב', דפוס יעקוב נוניס ויס ורפאל מילדולה, ליוורנו, תקפ"ג (1823)
'כשחלה רבי אלעזר נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבינו, למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לעולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההיגיון והשיבום בין ברכי תלמידי חכמים'. - נראה שביקשו ממנו שילמדם כלל לקיים את התורה כולה, ובהקדים מה ששאל אותו גר להלל הזקן: למדני כל התורה על רגל אחת, ואמר לו: מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה, והשאר לך ולמד. וכאן אמר להם: 'היזהרו בכבוד חבריכם', וכמו שאתה עושה כבוד לחברך, וגם אתה אין רצונך שיבזו אותך, אלא אתה מחבבו, 'שמה שעליך שנוא', שלא יבזו אותך, גם אתה עשה כן, וזוהי כל התורה.
אמרי נועם, עמ' ט"ו, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006)
'הן אל כביר ולא ימאס' - לפי שהקול היוצא מפי הרבים הוא חזק, ויש בו כח לבקוע כמה אווירים עד שעולה למעלה. ועל כן נהגו כל ישראל להגביה קולם בתפילתם בסליחות ובתחנונים, וקוראים בקול גדול. מה שאין כן בקולו של יחיד.
והדבר נראה בחוש, הקול יחידי אפילו שיהיה חזק אינו נשמע למרחוק, וקול הרבים אף על פי שלא יהיה כל כך חזק, נשמע למרחוק לפי שהקולות מחזיקים זה את זה.
פני יוסף, פרשת ואתחנן, דף קס"ט ע"ב, איזמיר, תר"מ (1880)
'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו' - ייפלא לעיני העם, שיעניש הקב"ה על פה דובר נבלה או חנופה או ליצנות וכיוצא, כי יאמר מה זאת עשיתי מילים בעלמא הם, ומה יזיק קול?!
לזאת אמר: 'כי הנה יוצר הרים ובורא רוח' - לא כמו שעלתה על דעתך כי 'הרוח ממללא' אינו כלום, בוא וראה שהוצרך הוא יתברך, היוצר הרים, כדי שייכנע וישבר הרוח, בצאתו שיפגע בהרים.
ומזה תשכיל שעם שהרוח אין בו ממש, ואינו נראה לעין, על כל זאת הוא תקיף וחזק מאוד מפרק הרים ומשבר סלעים, ועתה יגדל נא כח הדיבור בעיניך, שהגם שאין בו ממש ואינו כלום, יש בו כח להזיק מאוד.
פני יוסף, פרשת טהרה, דף קכ"ה ע"א, איזמיר, תר"מ (1880)
שכל ישראל ממקור וממחצב אחד נחצבו נשמותיהם, וכולם שווים לטובה ממקום קדושה ... לכן כל ישראל ערבים זה לזה, שיש להם שייכות וקורבה זה עם זה, מצד מקורם ושורשם הקדוש, כנזכר.
וגם כן מה שאמרו רז"ל: 'כל העושה מצווה אחת מכריע את כל העולם כולו לכף זכות. וכן ההיפך, רחמנא ליצלן, וכל זה מטעם הנזכר לעיל, שכל ישראל שורש אחד להם במקום העליון.
יצא לנו מכל הנזכר, שכל ישראל דבוקים ואדוקים זה עם זה בקשר אמיץ, וכל מה שעושה אחד מישראל הן טוב וכו' מגיע לכללות ישראל וכו'. וזה דווקא אם הוא אהוב ונאמן, אוהב את הבריות, אוהב את כל אחד ואחד מישראל כנפשו וגופו. כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך'. וממילא משתף את עצמו עם כל ישראל, ואז מגיעו מכל הטוב אשר יעשו.
אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, בחוקותי, עמ' 156, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
לשלום אין קץ, קיבלתי מכתבו ובראותי כל הכתוב, רחפו עצמותי, מרעיד ומרעיש על המעשה הרע הזה, אוי לאוזניים שכך שומעות - תלמידי חכמים מבזים זה את זה, עד אשר הגיעו למידה כזו, צר לי למאוד. אולם אין לי עסק בזה, וכל ימי אני מתרחק מן המחלוקת ובפרט מן החכמים. ...
מעתה ידידי אחת דיברתי ולא אשנה, כי אין ברצוני להיכנס בסלע המחלוקת, ולך ידיד, הטוב הוא - כי יהיה מן הנעלבים, אך לחוש לדבריו - לא יחוש כי כוחו במותניו, ויען כי העת נחוץ, לא אאריך במילים, רק באתי אחר הקוצרים, בחזותי גודל צערו, ועשה תענית, ולא מן השם הוא זה, ומקרא מלא: 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'.
מלכי תרשיש, מתוך מכתב ששלח חכם זיתון לחכם בנימין חדאד, שנת תרס"ח (1908)
קול דודי דופק, גדול אדוננו מה אדיר, שם אתה מוצא ענוותנותו - יודיע דרכיו למשה. עשה עצמו מלמד, שהיה יושב ודורש - כיצד סדר משנה: שנה ופירש שיעורין דאורייתא במופלא ובמכוסה.
עבד לחם רב השבע השביע את בני ישראל מפתבג המלך, ומיין משתיו יורה דעה יבין שמועה חק תוכות על לוח ליבם, לא תהיה לו כנושה.
וזאת היתה יתירה יצא ליבם, טיהרו בסיחו, אף הוא ביטל את המעוררין יצרא בישא איהו ואביזרייה גזייה לרישיה. בל יראה ובל ימצא כי לא נחש ביעקב.
שמע יעקב-על ספר בראשית, הקדמת המחבר, קושטא, תק"ה (1745)
כמה כללים טובים שהורונו אבותינו ורבותינו, נאספו רובם אל עמם,: 'מוטב שיהיו שוגגין', 'לאו כולי עלמא דינא גמירי', 'כל ישראל בחזקת כשרים הם', 'אי אפשר להוכיח לסוף ישראל להיות חסידים'. וכאלה רבים כדי שלא יצאו לתרבות רעה, ויבוא יומו, וגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד. ...
כוח חכמי ישראל הבקיאים בדרכי ההוראה וכל מקראה, יודעים מלאכי השרת הדרך הנחמדת, ולהנהיג את העם בסבלנות וביראת ה'. ובאופנים של כסהו בלילה כדי לזכות את ישראל.
הרב ישראל משה חזן, קדושת יום טוב, דף כ"ז, א-ב, וינה 1855
'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם' - והן המה הממעטים את השלום, ומרבים קטטות ומריבות רבות. וראוי לתת אספלנית ורטייה למכות האלו. והוא העיקר בזה ההכנעה, ולהיחשב בעיניו יותר שפל מכל היצורים שבעולם. כי הגאווה היא ראש לאלו השלושה נגעים. שאין אדם מתקנא אלא גיבור בגיבור, ואם יחשב לתוהו ואפס לא יקנא. וכבר היה חכם חסיד, ראש קהילה, יושב במקומו בפתח בית הכנסת, ולא היה אדם עובר משם אשר לא היה קם לפניו. ואמרו לו: חכם כמותך יקום לכל הבאים בשערים האלה, אם דל ואם עשיר. והשיב: כי לא היה רואה אדם, שלא היה לו תיקון ושלמות עליו. אם היה זקן - היה לו יותר זכויות ממנו. ואם היה ילד - לא היה לו עוונות כמוהו. ואם היה עשיר - שעשה צדקה יותר ממנו. ואם היה עני - היה אהוב לה' מפני עוניו, ואם היה שוטה - אין לו עונשים. והוודאי שבאנשי מידות אלו, לא יכנס קנאה ושנאה ותחרות בעולם.
מקווה ישראל, סאה מ' עמ' 611, הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
יתן האדם דעתו, אם יש לו איזה שנאה עם איזה אדם, שהכעיסו בדברים או במעשה בגופו, יבקש ממנו מחילה ויפציר בו ג' פעמים, ואם לא נתרצה לו - זקוק לו יותר.
וכיוון שיש אנשים שעברו על המצווה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ושכחו זאת, לכן בעת הוצאת הספרים בליל יום כיפור כל הקהל אומרים: 'מחלנו מחילה גמורה'
בנימין צעיר, עמ' קל"ד, תל אביב תשל"ח (1978)
ראיתי דבריך נכוחים וטובים - ליודע להתפלל בכוונות הרשב"י והאר"י זיכרונם לברכה, אבל אנחנו לא נדע מה נעשה - הלוואי נתפלל הי''ח כפשוטו בלב נכון ...
ומי שיודע לכוון ונשאו לבו, החוב מוטל עליו - להחמיר על עצמו.
ומה שכתב מורינו ורבינו, שאין בו טורח ציבור - שהוא קצר, כבר יש לנו בסדר תפילה, כמה דברים נוספים קצרים. ואם תוסיף קצר על קצר - יהיה ארוך.
כף ונקי, עמ' 95, אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
'בורא ניב שפתים שלום שלום' - רוצה לומר הצדיקים אשר מדברים בשפתיים שלהם בדברי תורה לשמה בענווה, ונוחים זה לזה, אפילו שמקודם היו במחלוקת בטעמים, ומן הראוי שיהיו חלוקים בדעות, אפילו כך, בסוף לימודם נוטה דעת שניהם לצד האמת. ואפילו מי שהוא רחוק בדעתו משכנגדו, חוזר ומודה לחברו, כמו שאמר: 'שלום שלום' בטעם מפסיק, שטעמים שלהם חלוקים, אפילו כך: 'שלום שלום לרחוק' בטעמו 'ולקרוב' בטעמו, מודים זה לזה.
כגן רוה, עמ' 205, דף' קל"ז עמ' ב', מכון בני יששכר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
אין לך מידה טובה בישראל כמידת השלום, ולהפך אין לך מידה רעה כמידת המחלוקת. ואם יראה האדם שיש לו התנגדות מה, בינו ובין זולתו, אין ראוי לו להעלים עין או להמשיך במחלוקות והתוכחות. רק ראוי לו לשרש אחרי אותה הסיבה, ולהסירה מכל וכל...
וכזאת עשה אברהם אבינו ...אשר אין ספק כי היו רועיו מחונכים בדרך ישרה, והגורם הגדול למריבות וקטטות, לא היה - רק מצד רועי מקנה לוט .ועם כל זה לא נתווכח עמו בזה, ולא העלים עין מהם, רק ראה הסיבה והשורש למריבה, וחיטט אחריה להיות כל אחד בארץ נפרדת.
דרכי משה , דף ד' עמ' א', דפוס דוד עידאן, גרב'ה, תרצ"ה (1935)
'בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני'. - אפשר לפרש על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל: שיש בתורה תרי"ג מצוות וצריך כל אדם לקיים כולן, ואי אפשר לשום אדם לקיים כולן. ורק על ידי האחדות אפשר לקיים כולן, כאשר כולם גוף אחד ככתוב: 'שה פזורה ישראל'.
וזהו שאמר הפסוק: 'בשלום יחדיו' - שכשאנחנו נהיה 'בשלום יחדיו', אז 'אשכבה ואישן' - במנוחה והשקט, ואינו מפחד שייענש על שלא יכול לקיים כל המצוות שבתורה.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד קל"ח-קל"ט, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
'אל תהי בז לכל אדם, שאין לך אדם שאין לו שעה' - והנה שעה אותיות עשה, וזה שנאמר: 'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו פושעי ישראל ואפילו הריקנים שבהם, אל תהי בז להם, יען שאין לך אדם שאין לו שעה, שהיא אותיות עשה, רצה לומר: כמה מצוות עשה, שהם מצוות גדולות שאין להם קץ וקצבה, שאפילו הרב הגדול שבישראל\ אינו זוכה להם כמו הצלת נפשות, הצלת ממון ישראל מהמלכות וכיוצא, מצדקות וגמילות חסדים, מוסר נפשו למיתה כדי להציל את חברו מיד אומות העולם.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' מ"ג, נהריה, תשמ"ב (1982)
המצב החברותי בארץ וגם בתפוצות, ההולך ומעמיד מחיצת ברזל בין המאמין ושאינו מאמין עד כדי הקצנה, מחייב דאגה והתבוננות לתקן המצב. התבדלות זו של ראיה מיוחדת לכל צד, והאמונה בה שהיא דווקא הנכונה והטובה, שכל צד רואה בצד השני כמפריע, וככופה משלו על השני, זו סכנה למצב החברותי האוסף את כולם תחת קורת גג אחת.
אחרי שהם דוחים כל התפשרות וגמישות, יגיעו יום אחד להתנקשות, לביטויים של שנאה, ולהרמת ידיים כללית אם נדבר בלשון המעטה, מה שכולנו לא רוצים, וגם לא לעזר ולא להועיל, שכל בעל שכל בהתבוננו בעבר הרחב יראה, שהאלימות לא השתלמה והועילה מעולם.
ברית הלוי, מבוא לספרי שלמה, עמ' מ"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
'ואהבת לרעך כמוך' - מה שהיה מטבע המין לאהוב מינו - חויב שימצא זאת ביותר בעצם בבעלי הבחירה, ולא באה המצווה באהבת הרע רק לעניין עצם האהבה כאומרו: 'ואהבת לרעך כמוך', כי לא יספיק הטבע בזה, אמנם להפך - כי האדם קרוב אצל עצמו ...
הזהירה התורה בהרחקת השנאה. הלא תראה, שלא שמח יתרו כאשר סיפר לו משה חותנו ממפלת מצרים, רק מהצלת ישראל לבדה, כמו שכתוב 'ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל'. ...
אמנם, מי שידרוש הרעה, תהיה למי שתהיה - תבואנו. וזה בדרך משל, מי שיבקש מה' שיהיה חוסר מאיזה דבר סחורה שיש בידו, כדי שתעמוד שלו ביוקר, לא די שלא תשמע תפילתו, אמנם אל ההפך קרוב למה שאמר: 'כציפור לנוד, כדרור לעוף - כן קללת חינם: לא תבוא', כתוב 'לא תבוא', וקראנו בו': 'לו תבוא' - לרמוז כי כמקרה טבע שני העופות כן יקרנו.
כי טבע הציפור - לנוד מקינו עד עת ערב, וטבע הדרור - לעוף סביבותיו, ותמיד יוצאה ממנו ונכנסת אליו. כמו כן קללת חינם: תמיד ולא תיכנס אצל המקולל - כמנהג הציפור, ותשוב אל חיק המקלל - כמנהג הדרור. ... הן אשר תקראו קללת חינם, כי לא יעשו רושם, ואדרבה - אל חיק המקלל תשוב.
עליית קיר קטנה, פרשת קורח, דף קס"ד עמ' ב', הוצאת כץ, ברוקלין, תשנ"ב (1992)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר' ומסיים הכתוב: 'הקטון יהיה לאלף, והצעיר לגוי עצום, אני ה' בעתה אחישנה'. -
זה שאמרו: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', דקדק לומר: 'חלק לעולם הבא', ולא אמר: 'מזומנים לעולם הבא', שהיה משמע שתיכף ומיד, כשנפטר איזה מישראל, הוא מזומן לעולם הבא. וזה אי אפשר, שכמה עונשים וייסורים סובל תחילה עד שיזדכך לזכות לעולם הבא. אלא אמר: 'יש להם חלק לעולם הבא', ויהיה כשיהיה. דהיינו, שה' יתברך מגלגל אותם גלגול אחר גלגול, עד שיתקן שורש נשמתם, ואחר כך זוכה לחיי העולם הבא, ולפעמים, שהגופים נאבדים ואינם קמים בתחיית המתים שאין להם לחלוחית מצווה, או שמלווה ברבית, כמה שכתב הרב זכרונו לברכה ב'ספר הגלגולים', וכן על מתי יחזקאל, שכולם קמו ולא קם אחד מפניהם מפני שהלווה ברבית, יעיין שם. אבל הנשמות, 'כי לא ידח ממנו נדח', ומתגלגל אותם עד שיתוקנו.
ולעולם ש'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא', על דרך הנזכר, שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ' - ארץ העליונה. ואם תאמר: וכי כל ישראל הם צדיקים, והלא כמה וכמה רשעים יש בהם? כמה שנאמר בזוהר, לזה בא כמתרץ, ואמר: 'נצר מטעי' - כלומר על ידי שאני נוטע אותם פעם אחר פעם, מגוף לגוף, על ידי גלגולים, אז 'מעשה ידי להתפאר', ואז 'הקטון יהיה לאלף' - שהיה קטון במעשים טובים ולא היה ראוי לעלות, מה הוא 'יהיה לאלף'? - שיזכה לבחינה גדולה. 'והצעיר לגוי עצום' - שהיה צעיר במעשים טובים, יהיה לגוי עצום על ידי הגלגול, כל אחד עולה במעלה, ואז כשיתוקנו כולם, 'אני ה' בעתה אחישנה' - שיבוא מלך המשיח 'ובלע המוות לנצח'.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף א עמ' א, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות' - הכוונה כל האדם, דהיינו כל האצילות בכללות שנקראת אדם, יהיו בסבר פנים יפות, שמקבלים שפע והארה מפני אריך הכופף קומתו ומאיר בפניהם.
'והווי מקבל' - כלומר גם אתה תקבל מאותה הארה, מפני שעל ידי עסק התורה נגלים מוחים מצד אבא ואין אחיזה לחיצונים מאותם האורות, ואז כולם פניהם לצד אחד, ואינם אחור באחור, או אחור בפנים, אלא כולם פניהם לצד אחד ומקבלים שפע והארה מפני אריך, וגם אתה תקבל מאותה הארה.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף ד עמ' א, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
והרמב"ם כתב בפירוש בהלכות תפילה וזה לשונו - 'וכל מי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן, אין ממנין אותו שליח ציבור'... לכאורה, הצדק איתו - שלא טוב עשו קהילת קודש שמינו חזן הנזכר ...
אבל אחר העיון המעט נראה שלא טעו במינויים, ש'המגן אברהם' שם בסעיף קטן ט"ו, הביא ... - 'שאם כולם מדברים כך מותר להיות שליח ציבור אצלם'.
וזכורני שקריית קודש אנשי אר"ץ טובה, כולם מבטאים את הקו"ף או"ף, רוצה לומר - קורים לקופי"ן אלפי"ן, וזה בוודאי גרוע מקוף - כף. כי סוף סוף הקוף והכף שניהם יוצאים ממבטא אחר, דהיינו כי כף וקוף בחיך, ולא כן האלף – מהגרון, והקוף - מהחיך.
וגם החי"ת - כף: שמעתי הרבה מהקהילת קודש, שאומרים במקום חכם - ככם. ואם כן לפי זה השליח ציבור הלזה הוא כמותם, ויכולים למנותו. ועוד שיש לו מעלה יתרה שהוא ירא שמיים מרבים. ...
ואם כן זה החזן אפילו יש בו אותן חסרונות של שינוי האותיות, כדאי כנגד מעלותיו העיקריות.
ויאמר מאיר, חלק א', סימן ה', עמודים ט"ו- ט"ז. הוצאת כוללות רמב"ה הספרדים, טבריה, תשס"ה (2005
'והיה כי ישאלך בנך לאמור: מה העבודה הזאת לכם' - דרשו רבותינו זיכרונם לברכה שפסוק זה הוא על הבן הרשע, וקשה - על בן רשע, בא לשון שמחה - 'והיה'?!
ונראה לעניות דעתי, בסיעתא דשמיא ...שעצם העובדה שהוא שואל - סימן שיש בו ניצוץ קדוש, שהוא בכל זאת מתעניין לדעת. אבל רשע גמור לא אכפת לו כלל, ולכן יש תקנה לבן רשע זה.
גצי תורה על חמישה חומשי תורה, ספר שמות, פרשת בא, עמ' 43, הוצאת ישיבת המקובלים בית אל, ירושלים, תשנ"ו, 1996.
'משה קיבל תורה מסיני' - הקשו חכמינו זיכרונם לברכה שהיה צריך להיכתב 'משה רבינו' ולא משה סתם. ... שבעת מעמד הר סיני כל אחד מישראל, קיבלה נשמתו חלק מן התורה כפי מה שראוי לה.
ספר בית מאיר, עמ' קל"ט, הוצאת משפחת הרב יונה, מגדל העמק, תשמ"ז (1986)
'לא תעמוד על דם רעך' - אם ראית אדם רשע מישראל, שהוא נחשב רעך, מפני שהוא זרע ישראל, אל תתפלל עליו שימות, כמו שעשה רבי מאיר, שהיה מתפלל על שני רשעים שהיו בשכונתו שימותו, ואמרה לו ברוריה אשתו, שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה והתפלל וחזרו בתשובה כמו שכתוב: 'יתמו חטאים' ולא חוטאים. ולפיכך אל תעמוד על דם רעך - כלומר אל תתפלל שימות, שעמידה היא לשון תפילה.
מי מנחות, עמ' של"ד – של"ה, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'וכתבתם על מזוזות ביתך' - הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו לעמו ישראל, ציווה לישראל על יד משה נביאו, נאמן ביתו, לקבוע מזוזה בפתח הבית מבחוץ, כדי שיהיה ביתו של האיש הישראלי ניכר כמו שהוא ניכר בציצית שעליו, גם רוחות רעות ומזיקים בראותם שם שד"י על הפתח מבחוץ, בורחים ממנו.
מי מנחות, עמ' תפ"ב, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'ואהיה כטל לישראל' - מה הטל מביא נחת רוח לעולם כשהוא מזרזף על הצמחים ועשבי השדה, ונותן להם חיות, כן ישראל עם סגולה זרע יעקב, בזכותם הם גורמים לחיים לעולם ולכל הנבראים כולם.
נופת צופים, עמ' קכ"ב ,רעננה, תשנ"ה (1995)
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך -
בשעה שבעל הנפש הטהורה רואה עצמו בדרגת מאושר כשהוא כלול בסוג האנשים אשר אליהם יפנו, כי הוא מן האנשים אשר ביכולתם לעזור לאחרים, ושאחרים נצרכים לעזרתו, שההשגחה עליונה שמה אותו לאחד מבעלי הפיקדון, ובידו אחד ממפתחות אוצרות חומרי עולם, מעין יוסף שנבחר להיות מכלכל אחרים. ...
כי טוב להם לזכור מפעם לפעם כי נפשות האדם הן אחיות שנולדו מבטן אחת ואב אחד לכולן. עליהן לנהוג כאחיות רחמניות זו לזו, ולא לנצל אחת את רעותה בדרך אכזרית, מתוך חוסר רגש רעות או מתוך חוסר ידיעה. על כן עצתי לכל נפש כי תזכור קרבה זו שבין הנפשות בכל זמן ובכל מקרה.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, ט"ו, עמוד 299. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
ובכלל אהבת ה' - לאהוב את כל ישראל בלב ובנפש, לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך', ששקול כנגד כל התורה. ועיקר האהבה להוכיחם ולהדריכם בדרך ה', שאם לא יוכיחם ולא ימחה בידם, יישארו בסכלותם, ואין שנאה גדולה מזה. וכמו שמצוות 'ואהבת לרעך' - שקול ככל המצוות, כך מצוות לא תעשה של 'לא תשנא אחיך' - שקול כנגד כל העבירות. ויזהר שלא לשנוא שום אדם מישראל, ואם חטאו לו - ימחל מיד, וילמד תמיד זכות וסנגוריה על ישראל, ובפרט בירושלים עיר הקודש.
ורמז: 'וראה בטוב ירושלים' - כלומר: וראה בטובים שבהם ולא ברעים, ובעוון שנאת חינם נחרב בית המקדש בעוונותינו, אם כך כל מה שיתנהג באהבה ושלום עם ישראל גורם לקרב הגאולה.
עונג לשבת חלק א, עמ' לד, מונטאז לוחות דיגיטליים והדפסה "לאור" בע"מ, תשס"ט (2010)
בנידון שלנו איסור עשו אלו האנשים בהיפרדם ולבנות הבית כנסת אחר, אם משום החשש שיתרבה עין המושל עליהם וירבה המיסים וארנוניות, ואם משום שפרידתם מן הציבור היתה שלא כדין, ופרידתם סיבת קטטות ומריבות ושנאת חינם בעיר זע"ו, ואם משום שנתמעט הכנסת הבית כנסת, שמשם היתה נעשית כמה וכמה מצוות גדולות, ובשגם שנתמעטו הגביות של ארץ ישראל, תבנה ותכונן, ושל עניי העיירה, יגן עליה א-לוהים. ... ואדרבה אומר ולא אסתתר, שהמחזיק בידם הוא כסוג מחזיק ידי עוברי עבירה, והוא מחזיק במחלוקת, ועתיד הוא ליתן את הדין. ...
ומה גם היותם עשירי העם, גבירים אלא יבוא במענה סתמית, והיינו שדעתם ומגמתם אינו אלא שרוצים לזכות ולבנות הבית כנסת קדוש כדי שעל טוב ייזכר שמם לדורות. שומו שמים על זאת כי אנשים הללו חכמים הם לרע ואינם דורשים לשם העיר, כי הם מחברי העיר וחפצם ורצונם במחלוקת ופירוד לבבות, וה' הטוב יכפר והוא יחזירני ויחזירם בתשובה, כן יהי רצון, אמן.
יד ימין, אורח חיים, סימן י"ב, דף ב' עמ' ב'-דף ה' עמ' א', דפוס בן ציון בנימין רודיטי, איזמיר, תרי"ט (1859)
'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר' - הנה המפרשים, זכרונם לברכה, דקדקו, שהיה לו לומר: 'כל ישראל זוכים לעולם הבא'. מהו 'יש להם חלק'? - ולעניות דעתי נראה לפרש בהקדים מה שאמרו זכרונם לברכה שעל ידי האחדות יש יכולת לקיים כל תרי"ג מצוות, שבהיות ישראל לאחדים אז הם בבחינת גוף אחד, וכל אחד יש לו חלק במה שמקיים חברו. ויפה אמרו שקיים כל התרי"ג, שמה שלא קיים הוא קיים חברו, ומה שלא קיים חברו קיים הוא. ועיין למרן מלכא חיד"א בספרו הקדוש 'פתח עיניים' במסכת עוקצין. ועל פי זה עלה יפה אומרו: 'יש להם חלק' דווקא, והרמז על החלק, שאינו יכול לקיימו. ומכך לומדים שעל ידי האחדות וכללות כל ישראל יתקיים. וזהו: 'כל ישראל' - דהיינו שיהיו נכללים כגוף אחד. והיינו על ידי האחדות והשלום אז יש להם 'חלק' במה שמקיים חברו, ונחשב להם כאילו כל אחד קיים כל התרי"ג כאמור, ומה מאוד יכוון הרמז במילת ישראל נוטריקון ישראל שלום רב אחד להם.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף א עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
כלל גדול בתורה: 'ואהבת לרעך כמוך' - להורות שלא יש שום הפרש בין אדם לחברו, בין עשיר בין עני, בין כעור בין יפה, הכל במדרגה אחת צריך לאהוב זה לזה, כי באהבה מייחד ה'. ... כלומר צריך שתהיה אהבת חברך כמוך, ואז אני ה' - שתהיו מייחדים שם ה'.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף טו עמ' ב, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'צדק צדק תרדוף למען תחיה, וירשת את הארץ' - על פי הפשט אפשר לפרש שנצטווינו לרדוף אחר הצדק כי בכל מקום שיש צדק יש אהבת אמת, ויש שלום בין אדם לחברו, וכל אדם יושב בשלוה בנחלתו, וזהו שאמר הפסוק: 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
טעמי המקרא, ספר דברים, פרשת שופטים, פרק ט"ז, פסוק כ', עמ' רנו, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, תשל"ז (1976).
'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - והוא על דבר מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ששם הויה מורה על הענווה, וידוע שהגאווה היא יסוד מוסד למחלוקת, ובנפול היסוד יפול הבניין, וזאת אומרת: 'וכל בניך לימודי ה' - המורה על הענווה - אז 'ורב שלום בניך'.
ספר בני ראובן, פרשת נח, דף ד בהפטרה, מדפיסים שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו, תרכ"ד (1864).
אמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא קידושין: שיצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו, היה נופל בידו שנאמר: 'צופה רשע לצדיק'.
וגם כן ידוע: 'שכל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו' - ודהיינו: שכמו שהצדיק, תמיד תמיד הוא מוסיף בכל יום ויום, ואוחז דרכו דרך הקודש מתורה ומעשים טובים, כך גם היצר הרע בכל יום הבא, הוא מוסיף כח על כוחו, וחיילות ותחבולות על גונדא של החימה שלו, באופן עד שבכל יום, פנים חדשות באו, לפתותו ולהסיתו, לשוב לאחור מעבודת הקודש, ואם כן הצדיק, העובד השם יתברך מאהבה, בכל יום ויום, יש לו מלחמה חדשה עם יצרו הרע, ואין לו מנוחה ממלחמתו אפילו שום רגע.
כתם פז, דרוש להספד, עמ' קיט-קכ, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
'וזאת תורת האשם - קודש קדשים הוא'. - הקדוש ברוך הוא עשה חסד גדול עם בעל תשובה: בכדי שלא יתבייש, ולא יוודע של מי זה הקרבן - לכן ציווה שישרף בלילה, בעת שכל אחד ישן בביתו, שאף אחד לא יראה ולא ידע. ... רק הקב"ה והכהן ובעל התשובה - שלושתם יודעים.
מזה הקרבן, למדנו מוסר גדול - שאם בן אדם יודע כי פלוני חטא, לא יביישנו בפני רבים - אולי כבר עשה תשובה, ולא כמו אותם שחושבים עצמם קנאים וצדיקים, וכשראו במי שהוא דבר שלא כהוגן - תכף קופצים ומבזים וצועקים לפני רבים, ושופכים דמו. וכיוון שמשתנים צורת פניו - נחשב כאילו הרגו, והרבה פעמים יבואו לידי חילול ה'.
אהבת חיים, פרשת צו, עמוד 12, הוצאת חברת אהבת חיים, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'ושאינו יודע לשאול' - הוא ההמוני הנלווה אל הבן הרשע, רק שאינו יודע לשאול שאלות של דופי כהרשע, המתעה אותו. - תראה אתה לפתוח לו, כי אחר שאינו תועה מחמת שכלו, רק מחסרון ידיעה, עליך להשתדל עמו, ולהשיבו אל דרכי ה'.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' ע"ז, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
'והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ... ואהבך וברכך והרבך'. - אומר הקדוש ברוך הוא: מי הקדמני - ואשלם, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית, וכן על זה הדרך. ואם כן, אין לבריה אצל בוראה כלום, אבל אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: על-ידי השמחה, שאדם שמח בעשייה המצווה, בזה נוטל שכרו ואין עליו טענה - 'מי הקדמני'. וזהו: 'והיה' - אין 'והיה' אלא שמחה, שעל-ידי השמחה אדם נוטל שכרו לעתיד מושלם בלי טענת 'מי הקדמני' שעל-ידי השמחה 'עקב' - רוצה לומר: לבסוף 'תשמעון את המשפטים האלה' אזי 'ואהבך וברכך והרבך' בשכר לעולם הבא כאמור.
לקט שכחה - חלק שני, עקב דף ל"ה ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרפ"ג (1923)
'וכל בניך לימודי ה' - כל ישראל מקיימים תרי"ג מצוות. ואיך יקיימו כל אחד מישראל תרי"ג מצוות? לזה תירץ 'ורב שלום בניך' על ידי השלום שבין ישראל נחשבים כגוף אחד.
וזהו כוונת הכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' ועל ידי השלום ואחדות 'אין למו מכשול' - שלא יקיימו כל תרי"ג מצוות, או פירוש 'אין למו מכשול' - רצה לומר: שאינם חוזרים בגלגול כיוון שביניהם השלום, נמצא שקיימו כל תרי"ג מצוות. ... אפילו שלא תקיימו כל התרי"ג מצוות, כיוון שבינכם שלום נחשב לכם כאילו קיימתם בכללות כל ישראל ויש לכם שכר הרבה.
בן מכבד אב, עמ' ב, ירושלים, תרס"ו (1906)
'לא תשנא את אחיך בלבבך; הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא' - ואתה 'עם הארץ' לא תשנא את שהוא 'תלמיד חכם', כמו שנאמר: 'את ה' א-לוהיך תירא', שהרי אחיך הוא, שהרי כל ישראל קרויים אחים ואין בהם פירוד, כמו 'בן איש אחד נחנו', לפיכך אם הוכיח אותך לא תשנא אותו בלבבך, שהרי חלקך בגן עדן - יורשו הוא, וחלקו - בגיהנם תירש אתה. וגם אתה 'התלמיד חכם' לא תשנא את אחיך בלבבך ולא תוכיח אותו, שהרי אחיך הוא. לפיכך 'הוכח תוכיח' - אתה 'התלמיד חכם' הוכח אותו אפילו מאה פעמים, שהרי עמיתך הוא, 'ולא תישא עליו חטא'.
שפת אמת, קדושים, עמ' פב, הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשנ"א (1991)
כדי שהאדם יוכל להיות בטוח בסליחה וחנינה בראש השנה ויום הכיפורים, מה יעשה? –
יאחד וידבק עצמו בציבור, עם העם כולו, כי באחדות הוא זוכה לחנינה הכללית בזכייה של י"ג מידות האמורות בתורה. וכמו שאמר הושע: 'חבור עצבים אפרים הנח לו' – פירוש: כשישראל היו מחוברים יחד מחל להם הקב"ה על הכל.
וזהו שמצינו בגמרא יומא: שמקדש ראשון חרב מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. והמקדש השני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חינם. ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם - כלומר עבירות שהיו במקדש הראשון הכל ראו אותם והכל ידעו והכירו מפני מה נענשו. אבל המקדש השני שהיתה בו שנאת חינם, והוא דבר שבלב ולא נתגלה אלא ליודעי תעלומות, ובוחן ליבות וכליות, לפיכך מידה כנגד מידה לא נתגלה קיצם.
לכן התרופה לזה היא התקרבות הלבבות, להיות כולם באחדות אחת, ואף כאשר צריך לקיים מצוות 'הוכח תוכיח', יעשה זאת לא מתוך שנאה, אלא 'טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת'.
זיכרון אשר, עמוד נ'. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באבות: 'אם אין קמח אין תורה' - כי הקמח רומז לשלום כמו שהקמח על ידי הלישה, נדבק ונעשה הכל אחד, כן על ידי השלום נדבקים לאגודה אחת ובאחדות אחת, וזה שנאמר: 'אם אין קמח' - שאין שלום בעולם, אז בידוע ש'אין תורה' - שאם יש תורה בוודאי היה שלום בעולם על ידי התלמידי חכמים.
יקר הערך, עמ' ע"ו, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
כמה חביבין ישראל לפניו, יתברך שמו, שנתן להם כלי חמדה היא התשובה המעולה, ש'היא תפארת לעושיה' - בעולם הזה ובעולם הבא. והיא היא המכרעת כל העבירות שעשה האדם לכף זכות. ...
והנה התשובה, מלבד מהותה ועצמותה, שמביאה את האדם לחיי העולם הבא, עוד בה, שמועילה גם כן לאדם בעולם הזה, להיות מצבו בטוב, בעושרו וזהבו וכספו ובריאות גופו ופטור מכל הרפתקאות, שלא יעדו עליה מדינה של כת המקטרגים. ... כי מיד בתשובתו נעשה צדיק וחביב לפני יתברך.
אשביע לחם, עמוד לה'. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
ניתן לבאר שכידוע יהושע היה מנקה ומסדר את בית המדרש, היו כולם אומרים לו שאין זה מכבוד תלמיד חכם לעשות כן. ואף על פי כן המשיך במנהגו. לבסוף, כשראו שיהושע הוא הממשיך של משה רבנו, אמרו הזקנים, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, מדוע אנו לא סידרנו וניקינו את בית המדרש? אילו היינו עושים כן, היינו זוכים כעת לטובה מרובה. ואכן, מצינו בגדולי ישראל שהיו מקפידים לנקות את בית הכנסת. כך מסופר על רבינו יצחק, אביו של רש"י, שהיה בכל ערב שבת מנקה את ארון הקודש עם זקנו.
ספר דברי מרדכי- שמות. עמוד רכ"ט- ר"ל. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
'נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען' - כתב רבינו יעקב בעל הטורים: שלוש פעמים במסורה כתוב 'נחנו' במקום 'אנחנו'... שלוש הפעמים הללו, באות ללמד את הדרך שבה מנהיגי ישראל צריכים לילך.
יש מנהיג שהוא נחבא אל הכלים, ספון באוהלה של תורה, ואינו שם לב לכלל העם - להנהיגם, ללמדם ולהדריכם. במצב כזה גדלים, חלילה, בעם ישראל מורדים ופושעים, והגורם לכך - שלא לימדו אותם תורה. זהו - 'נחנו פשענו ומרינו' - אנחנו גרמנו לכך שיהיו פושעים ומורדים.
טענה זו מתחזקת לאור העובדה ש'כל ישראל ערבין זה לזה', ודבר זה נרמז ב'נחנו' השני - 'בני איש אחד נחנו'... התקנה לכך היא - 'נחנו נחלץ חושים לפני ה' - כלומר על מנהיגי ישראל לאזור חיל וללמד את בני ישראל תורה.
ספר דברי מרדכי- במדבר, פרשת מטות, עמוד ר"נ- רנ"א. מכון דרכי הוראה לרבנים, ירושלים, תש"ע , 2010
'וישאלו איש לרעהו לשלום' - אפשר לפרש שהפסוק אומר שאם אדם שואל ממך איזה כלי או איזה דבר, תעשה טובה ותשאיל לו מפני השלום, שתהיו אוהבים וידידים. וזהו שאמר: 'וישאלו איש לרעהו' - ולא יחזיר פניו ריקם מפני השלום.
גדולת מרדכי, כרך ב', דף רכ', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, שלהי חג החנוכה, תשמ"א (1981)
'נשוא את ראש בני גרשון, גם הם למשפחותם לבית אבותם' - אפשר לפרש על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: מצווה להחניף את הרשעים, כי על ידי זה הם שבים בתשובה, ובלי זה הם מוסיפים על חטאתם פשע, וכמו שהיה הלל עושה, 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'.
וזה שאמר 'נשוא את ראש בני גרשון' - הם הרשעים המגורשים מתורה ומצוות, צריך לעשות להם נשיאות ראש ומעלה, כי על ידי זה, ישובו גם הם למשפחתם לבית אבותם, להתנהג ביהדות וביראת ה' כשורש אבותם אברהם יצחק ויעקב.
דברי מרדכי דף ו' עמ' ב' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
'זה דור דרשו [דורשיו] מבקשי פניך יעקב סלה. ...ויבוא מלך הכבוד' - 'דרשו' כתיב.
אפשר לפרש על פי מה שידוע, שלא חרב בית המקדש, אלא בעוון שנאת חינם, ואם יהיו כל ישראל באהבה - אזי נגאלים. וזה שאמר - 'דרשו' לשון יחיד, שאם יהיו כל הדור 'דרשו' כאיש אחד - דהיינו מרוב האהבה, אז 'ויבוא מלך הכבוד', שיבוא מלך המשיח, שיבנה בית המקדש, וישרה שכינתו עלינו בבוא הימים, אמן.
נעים זמירות, עמ' ל"ג, דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים, תשכ"ב (1962)
גם ישראל אינם יכולים לקיים את כל התורה, משום שהרבה מצוות אין האדם יכול לקיימם כגון שלא באו לידו, או התלויות בארץ, באופן שגם ישראל אינם יכולים לקיים את התורה!
אבל ישראל, שהם נחשבין כגוף אחד ממש, ומה שמקיים זה כאילו קיים זה, ואחר שבכללותם נמצאת התורה מתקיימת. אמנם יצדק כל זה, בזמן שישראל הם בשלום ואחדות, שאז נחשבין כאיש אחד.
ע"ם מרדכי, דרוש לשבת כלה, דף י"ד עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
'לך ואספת את זקני ישראל' - אימתי ישראל עומדים כשיש להם זקנים ...והעיקר הוא להתאסף יחד, ומכיוון שתועלת מרובה יוצא מאסיפת הזקנים, לכך גבר כוח היצר, והפריד בין הדבקים, ולא מצוי אדם גדול בעל השפעה שיוכל לארגנם יחד, ולפיכך כל אחד ואחד מן הזקנים, יתעורר ולחשב חשבונו של עולם, ולאמר: אולי אני הוא הגורם ובשלי הצער הזה. ...
ומעלת ותועלת האסיפה יחד, עד שהקב"ה הטביע אותה, אפילו בציפורים היותר חלשים ... ומי הם הציפורים שעכשיו צריכים להתאסף יחד? הלא הם רבנינו וגדולינו, אשר בית ישראל נשען עליהם.
מחשבות שלום, עמ' 71, דפוס מוריה, ירושלים, תש"ח (1948)
'הקשיבה לקול שועי, מלכי וא-להי כי אליך אתפלל - נראה לעניות דעתי, דוד המלך, עליו השלום, בא לרמוז, שנהיה זהירים במידת השלום, והוא מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז עמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום', עד כאן.
וכוונתם בזה: על ידי השלום שיהיה בעם ישראל, נעשית האחדות היקרה, וגם למעלה בשמים ממעל: 'אחד באחד יגשו', 'והיו לאחדים', ואז התפלה עולה לרצון. ...
ואהבת השלום היא העיקר, לשפע ברכות על ישראל, כי אהבה - גמטריא אחד, וישראל גוי אחד, והקב"ה אחד בעולמו, וישראל אחד והקב"ה אחד, גמטריא שם הוי-ה, והיה ה' אחד וגומר. ...
'הקשיבה לקול שועי מלכי וא-להי' - ראשי תיבות: השלו"ם, ורוצה לומר: כאשר בהיות כנסת ישראל בשלום, שהוא האחדות בכנסת ישראל, אזי תקשיב לקול שועי, שהיא התפילה.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, תהילים מזמור ה, עמ' 109, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
הזהירנו יתברך ויתעלה: 'ואהבת לרעך כמוך' - ואמרו על זה כי הוא כלל גדול בתורה, משום שזה העניין מורה ייחוד וכללות האומה הקדושה, שכולם נאחזים זה בזה וקשורים בחבל אהבה, עשה זה עם זה, והרי כולם נחשבים לנפש אחד, כמו שכתבו: 'כל הנפש הבאה לבית יעקב שבעים נפש', מה שאין כן במכחישי ה', אשר אין להם קשר וייחוד, והרי הם נחשבים כל אחד לבו כמו שאמר הפסוק 'ואת נפשות ביתו' - כל אחד יש לו נפש בפני עצמו, לא כאלה חלק יעקב, אשר הם נאחזים ביוצר הכל, שהוא ייחוד גמור, וכביכול נאמר בהם כמו שנאמר: עם אחד וא-לוה אחד והם נחשבים כגוף אחד. ...
כשרואה את חברו, הולך בדרך לא טוב או שלקח לעצמו עצה שאינה הוגנת לו, ראוי להחזירו למוטב ולהדריכו בדרך לא יכשל בה, וכן אם רואה איש רע ובליעל מכה בו או עושק בו, ראוי להצילו מעושקו, ולשום כל מאמצי כוחו להושיע לו מצרתו, הן בגופו הן בממונו ואף על פי, שיהיה לו צער בכך או יגיע לו חיזוק. וזה עיקר המצווה והאהבה, ואיש אשר אלה לו, רוחו וודאי מזרע אברהם, הגומל חסדים והרחמן.
סדר היום, עמ' רנ"ג, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'או יחזק במעוזי, יעשה שלום לי, שלום יעשה לי' - שכביכול אומר: תראו האיש הנבחר, שמעביר על מידותיו ומוחל למי שהרע לו, ועושה עמו שלום, זה האיש 'יחזק במעוזי' - נוחל ומחזיק בגן עדני, בשביל שעושה עמי שני חסדים שלמים, וכן רבים: החסד האחד - כשעושה שלום עם רעהו ונעשו אוהבים זה לזה, נמצא יעשה שלום לי לשמי ממש, כמו שכתוב למעלה, שעל ידי אהבה שלו והאהבה של רעהו, נעשה שמי שלום, כמו שפירשתי, כמו שאמר הכתוב: 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - נעשה שמי הויה ברוך הוא שלם, זהו: 'יעשה שלום לי' - לי לשמי. ובחסד השני - שלום יעשה לי במלאכי הפרקליט שלו וגם של חברו בשביל שהוא באהבה עם חברו ואינם מדברים רעה זה על זה, לא יש קטרוג לפני המלאכים שלו ושל חברו ונמצא שלם, גם כן יעשה לי בשמים.
ירים משה, דרוש ליום כיפור, עמ' קמא. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
'שובה ישראל עד ה' אלהיך' - שצריך בתחילה 'שובה ישראל' - שכל אחד ימחול לחברו אשר חטא לו כדי שתהיו גוף אחד, ואחר כך אתם יכולים לשוב 'עד ה' א-להיך' משום 'כי כשלת בעוניך' - כי אם תשוב דווקא על שחטאת לפניו, יתברך, ועוון שנאת חינם עדיין הוא בידך, כביכול אינו מוחל לך על מה שחטאת לפניו, אשר על כן 'קחו עמכם דברים' - כל אחד מכם יפייס את חברו אשר חטא לו בדברים ורצויים טובים, ואחר כך ביום הכיפורים ישוב לו ה' בתשובה.
ירים משה, דרוש ליום כיפור, עמ' קלה. נערך ע"י אליהו פרץ, הוצאת מלכי רבנן על ידי בנו חכם ניסים א-זאגורי, ירושלים תש"ס (2000).
'על שלושה דברים העולם עומד' - שלא רבים יחכמו ואין הכול יכולים לעסוק בתורה, וגם יש מהאנשים שאינם יכולים לקיים הרבה מן המצוות, שיהיה להם מעיקים מחוץ מצד הזמן או מצד המקום או מצד מקרים או חולאים באים עליהם, על כן כדי שלא יתייאשו ההמון מהטוב המקווה, אמר שלא על דבר אחד לבד העולם מתקיים עד שיהיו צריכים כולם לעשות הדבר ההוא - רק על שלושה, ועל כן קצת מהם יעסקו בתורה, וקצתם במצוות, וקצתם בגמילות חסדים, באופן שעל ידי כולם יחד יתקיים ויהיה העולם עומד.
פרקי משה, עמ' 12, מכון הכתב, ירושלים תשנ"ה (1995)
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' - לומר לך שתהיה כאהרון - הלא יכבד עליך הדבר כי רב הוא, אך אומר לך: 'הווי מתלמידיו' - שתהיה נכנס בסוג תלמידיו להיות מהן. ואשר תעשה הוא להיות 'אוהב שלום' - כלומר בהיותך בשלום עם רעך - אהב את השלום, בל תעשה מה שבו יאבד ממך, כי תשתדל תמיד לקיימו, ואם עשית כן, ורעך הוא המקלקל השלום אל תאמר: 'מה אעשה?! - הלא אני החזקתי בשלום, ואם חברי מאבדו - מה אוכל עשות, הלא האשם עליו'. לזה אמר: 'ורודף שלום' - שאם תראה השלום בורח ממך, אל תתייאש מלרדוף אחריו עד שתחזיר השלום למקומו ... ואשר תרדוף שלום, שהוא גם לאשר בלתי חפץ שלומך, אל יהיה השלום שתרדוף מן השפה לחוץ, רק מאהבת הלב, וזהו אומרו: 'אוהב את הבריות'.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' מ"ז, הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
והנה עיקר חיזוק השלום בין איש לרעהו הוא ע"י מניעת הגאווה, כשאין איש משתרר על חברו, ומעביר מידותיו כמידת הלל שלימד את הגר. ונאמר במסכת קידושין: הייחוס של בבל - שתיקה, עיין שם. שכיוון שמצד הייחוס - שותק ומעביר על מידותיו, ודאי יהיה בשלום עם בני אדם.
ובזה פירש אר"ח, זיכרונו לברכה, הנזכר כוונת המדרש: 'בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהם: מה ראו אלו להתקשר יותר מכל האומות? - סתם הקדוש ברוך הוא את פיהם ואמר: הביאו ספרי יוחסין שלכם כדרך שהביאו בני. ... והשיב הקדוש ברוך הוא שהיא מצד ייחוסם שהם מתייחסים, ואינם ערבים זה על זה, רק שותקים בטבע המיוחסים. וזה גורם שיש ביניהם אחדות ושלום, ובשביל כך זכו לקבל התורה, שיכולים לקיים כל התרי"ג מצוות ע"י השלום.
המילואים למשה, עמ' קמ"ד א, ג'רבה תרצ"ב (1932)
'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה.' - אילו היה אומר הפסוק: 'להם', שהיה מוסב 'לבני ישראל' - היינו אומרים שצריך להתחכם על ישראל, רצה לומר: שהם יש להם סגולות רבות - אריה ושחל שפיפון ואיילה, שהוריש להם ישראל אביהם, וצריך חכמה לכל אחד ואחד, מין חכמה לבטל ממנו סגולתו. והוא נתחכמה עליהן, לבני ישראל הנזכרים בלשון רבים, כי צריך חכמה לכל אחד ואחד, כי כל אחד יש לו סגולה משונה מחברו.
אבל באומרו 'לו' - אין לו הבנה כלל, כי אינו צריך לחכמה על העם. לכך תירצו נתחכמה למושיעם, והכוונה שאמר הוא: 'הנה עם בני ישראל' מה שהם 'רב ועצום' הוא 'ממנו' - מהקדוש ברוך הוא, שנקרא: 'ממנו', כמה שנאמר: 'כי חזק הוא ממנו', ולכך צריך שנתחכמה לו - להקדוש ברוך הוא.
זבח השלמים, שמות, עמ' 17, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ' - כתב רש"י וזה לשונו: ואלו פשטו יד בעיקר, להילחם בו ולא נאבדו מן העולם, שהיו נוהגים באהבה ורעות ביניהם. למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום.
אחי, מכאן אתה למד גודל כוח האהבה והאחדות בין בני האדם. שהרי דור הפלגה שהייתה דעתם להלחם, חס ושלום, כלפי מעלה, לא הקפיד עליהם, עבוד האהבה שהייתה ביניהם. ... והטעם כיוון שהם באחדות ודעה אחת, אם יתעורר אחד מהם לשוב בתשובה, אז מאהבתם זה לזה וודאי חוזרים כולם. אם כן כמה ראוי להתחזק ולהתאמץ במצווה יקרה זאת.
בן דוד, פרשת נח, עמ' 17, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשנ"ח (1998)
שיר תהילות לרבת המעלות, אישה טובה, יפה ונעימה, בזמן שבעלה עמה לא זז מחבבה, והיו לאחדים אהובים ונחמדים, גדולה אהבה, עליונים ותחתונים, אוכלים למעדנים שפע רצון ברכה ונדבה. בשדה תפוחים, ששים ושמחים, ברבות הטובה שרויים על אדמתם, למשפחותם לבית אבותם.
מאן חמא אבא, גלתה יהודה מארץ חמדה טובה ורחבה, גלתה שכינתה ידה על התחתונה תוסיף לדאבה. כשושנה בין החוחים, רובצת על האפרוחים מפני חומר שבה, חמק עבר דודה, ורק היא יחידה, כלה עלובה, וכך היא דרכה, רחל מבכה, את בני אהובה. עד בא מנחם אבינו מרחם, ידבר על ליבה, התנערי קומי שבי, אל ארץ הצבי, ירושלים דדהבא. ותאמר אלכה ואשובה אל אישי, כבודי ומרים ראשי, אל נערץ בסוד קדושים רבה. ולו תהיה לאישה, וישם כתר מלכות בראשה, בתוספת מרובה, והיתה לה' המלוכה, ורוב שלום וברכה, דכיילי ליה בקבא רבא, וכל ישראל שמחים במשכנות מבטחים, חומה נשגבה, אבות על בנים, ירחשו רננים בבואם אל הקודש.
ישיר משה – פירוש על שיר השירים, הקדמת המחבר. הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"ד (2004)
יזהר שלא יכעוס, שמלבד חומר איסור הכעס, שהוא קשה בכל זמן, הנה ביום ראש השנה אינו סימן טוב לאדם. והאישה צריכה להיות זריזה לערוך השולחן, ולכסותו במפה יפה, קודם שיבוא בעלה מבית הכנסת, כדי שבבואו ימצא השולחן ערוך והוא לסימן טוב, אך אם נזדמן שבא, ולא ראה השולחן ערוך, לא יתקוטט עם אשתו ויכעוס, שהכעס הוא סימן רע ביותר, אלא יסבול ולא יקפיד אפילו בלב.
ליקוטי חמד, חלק ראשון, הלכות ראש השנה, הלכה ו, עמ' קמא, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ו (1976)
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שעל ידי האחדות יזכו ישראל לקיים כל המצוות. כיוון שהכול כאיש אחד - מה שמקיים זה חשוב כאילו קיים זה, ויתרבה זכות בתורה וזכות המצוות.
גם על ידי האחדות ישמח בריווח חברו ויצטער בצערו והווה לנו - כאילו מקיים כל התורה כי 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, ויקיים מצוות 'וחי אחיך עמך' והחזקת בו - גם על ידי זה לא יהיה שנאת חינם שהיא גרמה כל הגלות, ובמקום איבה יהיה אהבה שעל ידי זה שורה השכינה. גם על ידי זה יהיה רודף במידת האמת כי כמו שהוא רוצה שאין האחרים מעקמים עליו, כך הוא לא יעקם על אחרים, וכמו שרוצה בעצמו שאם יש לו טובה וזכות שאחרים יעשו לו אותו זכות או טובה, כמו כן להיפך.
וגם על ידי האחדות ינצל שלא יהיה מאותם הנותנים חתיתם על הציבור, שלא שם שמיים, אלא בשביל הנאתם וממונם שעל ידי זה יחשוב שכל ישראל בני מלכים הם - ויעריך אחרים כמו ערך עצמו.
ויקהל משה, עמ' י"ד, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו (1916)
'ואהבת לרעך כמוך' - ולמה נקט לרעך? - בא להודיענו, דהיינו: אפילו שהרע לך, והיינו טעם: לפי שהוא כמוך, וכמה פעמים שלא במתכוון אתה מרע את עצמך, ובאמת שגגת הרופא כוונת הבורא יתברך היא, אם כן כך הוא היזק הרע שבא לך מצד אוהב ורע, מאת ה' הייתה זאת, אפשר כדי שלא תצטער כל כך ואפשר כדי שתצטער יותר, והכל הוא לטובתך, כי אין דבר רע יורד מן השמיים, ולפיכך מצווה עליך לאוהבו, כאהבת המשלחו, כי שליח רחמן הוא ודעהו.
אלה המצוות, עמ' קנ"ד, דפוס חורב ירושלים, תשכ"ד (1964)
בשעת קריאת הקינות, כל ישראל בעל רגש יעורר את ליבו בעניין מצבו, ההווה והעבר. מי היה, ומי הוא כעת, ולמה נתאחרה גאולתו. וישים בדעתו כי מסיבת אי עשותו תשובה, ובפרט מעוון פירוד לבבות, ושנאת חינם, ועזבון התורה והדת, ככתוב בנביא: 'על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי'.
גם בעוון הגדול אשר היה ביכולתו לפעול למען התקדמות עמו, ולא שם לב בה כלל, ויאמין כי בעוד שעוונותיו בו, ולא ירחץ מהם, ישאר שקוע בטיט הגלות, ולא יגאל חס ושלום. לכן ישראל חייב ומצווה לאחוז ידיו בתורת האל ולחזק בה, ובהשתדלות גמורה יעמול בעד החינוך, שהיא קרן גאולתו, ובלבד שיאמץ גם את קשר האחדות בעולמו, ואז מן השמיים יעזרוהו וייוושע, אמן.
פרדס הדת, חלק ב', שבתות ומועדים. סעיף לח- מרגלים ותשעה באב, עמוד מ"ז. הוצאה פרטית בידי צאצאי המחבר. תרצ"ד (1934)
אין הקדוש ברוך הוא אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל, שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם, ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. זה, למה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם, יותר ממי, שהוא רואה שאוהב בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו.
מסילת ישרים, פרק י"ט, עמ' קל"ד- קל"ה, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
וזה יהיה כוונת הנוסח שתיקנו הראשונים, זיכרונם לברכה, בתפילה לומר כך: 'אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו מעביר ראשון ראשון'. - והוא שבאו לרמוז לנו זה שאמרנו שעם היות שהוא 'אל מלך יושב על כסא רחמים' וכפי חוק המלכות הוא קודם תחילה לגבות את חובו, שהם העבירות שבין אדם למקום, אפילו כך הוא 'מתנהג בחסידות' והוא ש'מוחל העוונות עמו' - ירצה שהם העבירות שבין אדם לחברו, והוא 'מעביר ראשון ראשון' - וכפל לומר: 'ראשון ראשון' - בא הרמז שמעביר תחילה העבירות שבין אדם לחברו, ואחר-כך העבירות שבין אדם למקום, ומאחר שכן הוא, אנחנו מודים לו באומרנו: 'עושה צדקות עם כל בשר'.
'משה עבד', דרוש ה', דף כ"ז עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
אם עברו עליו מים הזדונים ועשה מחלוקת, יתחרט וילך ויתפייס עם מי שעשה מחלוקת, ואפילו הוא קטן שחטא לו. שכן מצינו במשה רבן של הנביאים, ששלח לקרוא לדן ולאבירם כי להשקיט המריבה ואמרו לו: 'לא נעלה', ואחר כך הלך בעצמו אצלם.
ויבחר משה, אות מ', עמ' רי"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו.' רש"י: ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. לפיכך 'לו' ולא 'לה'.
מדברי רש"י משמע: שיותר מקובלת תפילת צדיק בן צדיק מתפילת צדיק בן רשע, ולכאורה זה סותר מה שכתב מהרש"ל זיכרונו לברכה בתשובותיו שאלה כ בשם הרא"ש, שנשאל על שליח ציבור אחד שהיה ממשפחה בזויה וריננו העם אחריו, והשיב: שאם הוא מיוחס ורשע אש תכלה אותו, ומה תועלת לפני המקום ברשע? ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים. עד כאן דברי הרא"ש ז"ל. ומדבריו אלה משמע שה' שומע תפילת מי שבא ממשפחה בזויה, דהיינו שלא היו אבותיו מהוגנים, יותר ממי שהוא צדיק בן צדיק.
והרב הנזכר השיב שאין חילוק לבן הצדיק, אלא כשהוא מתפלל על עצמו אז זכות אבות מסייעתו להתקבל שאלתו, אבל אם הוא מתפלל על אחרים ואין בו עוולה, אדרבה, חשובה היא מעלתו לפני המקום, לפי שהניח מעשה אבותיו והלך בדרכי ה' יתברך. עד כאן תורף דבריו.
מלאכת הקדש, פרשת תולדות, ד"ה לנוכח אשתו, דף כ"ט עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון, ליוורנו, תקס"ג (1803)
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - למה הוצרך לומר 'אני ה'? - אלא שלא תאמר שהפירוש 'ואהבת לרעך כמוך' הוא 'מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה', אבל איני חייב לכבדו יותר ממני, שאני איני מקפיד לכבודי, על זה אמר 'אני ה' - כלומר שחברך הוא בדמותי בצלם א-להים, ולכן חייב לכבדו יותר,
תורת משה, כרך א', ויקהל משה, פרשת קדושים, עמ' שמ"ה, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
צעיר אחד, שעלה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה עם אביו היהודי ואמו הנוצרייה. ... ותמיד חשב עצמו ליהודי, וקרה שהתאהב עם נערה מבנות ישראל, והיא גם כן אוהבת אותו, ורצו להתחתן זה עם זה. וכשנודע לו שהוא נוצרי, בא להתגייר, וקבל עליו למול, וקבל כל המצוות, וכבר התחיל ללמוד דיני היהדות הצריכים אצל רב אחד, וכתב ונתן בידו לראיה שהוא בקי ויודע כל הדינים, הנחוצים כיהודי כשר, ובא לבית דין וקיבל עליו מצוות התורה, אבל הוא שחקן כדורגל בשבת, ושאלו אותו אם גם אחר הגירות ימשיך לשחק, ואמר בוודאי שימשיך לשחק כי זאת עבודתו ומזה הוא מתפרנס, ונסתפקו אם לקבל אותו ... והנה בזוהר הקדוש: אפילו קיבל עליו כל התורה חוץ מדקדוק אחד, אין מקבלים אותו, עיין שם. ואם כן, מאחר שאמר שלא יעזוב המשחק הנזכר אחרי הגירות, ופשוט שיעבור על חילול שבת הרי הוא כאילו אמר שמקבל עליו כל התורה, חוץ מדבר אחד, שאין מקבלים אותו.
אמנם להיות שאומרים, שהדבר נחוץ מאוד, ויש חשש פיקוח נפש בדבר, כי הבחורה הישראלית שהתאהבה בו כבר מעוברת ממנו, ויש חשש שאם לא נתיר לה להינשא לו, שתאבד את עוברה ... ולכן יצאתי מגדרי לחפש אולי אמצא דרך להקל ולגייר אותו.
הוכחתי מדברי הרמב"ם, שקבלת המצוות, אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצוות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצוות תורה, ושאם יעבור הוא מקבל עליו העונש שמגיע לו. ... והוא מקבל עליו כל זה המצוות ועונשיהן, ואם כן, לא אכפת לנו אם בשעה שמקבל המצוות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצווה ולקבל העונש, ולא נחשב זה חסרון בקבלת המצוות ... ואף על פי שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת - לא אכפת לנו, שאין זה מזיק לקבל המצוות, ואפשר שיבוא זמן ויעזוב את המשחק הנ"ל, ולא יחלל שבת ,ויתכן שיצאו מהם בנים הגונים דורות ישרים בישראל.
והשיב משה, עמ' קצ"ב, קצ"ה דפוס י.ע איתהה, ירושלים, תשכ"ח (1967)
'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - ה'כלי' מורכב: כהן, לוי, ישראל, שמהם מורכב העם. ואם העם שומר על איחודו וליכודו, הרי ראוי הוא לברכת כהנים.
'כלי' בגימטריה - שישים, כמניין האותיות בברכה המשולשת: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אלייך ויחנך, ישא ה' פניו אלייך וישם לך שלום'. ולפיכך אמרו חכמינו: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - כי רק כאשר יש שלום בין כל שדרות העם, ובין פלגי כל העדות, אזי נעשים הם 'כלי' ובית קיבול הראוי להכיל ולקבל בתוכו את ברכת ה'.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמודים 21-22. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
'הרואה את חברו לאחר שלושים יום שלא ראהו מברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' -
כן נתבאר בגמרא מסכת ברכות דף נח' עמוד ב' אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את חברו לאחר שלושים יום אומר 'ברוך שהחיינו', ובתוספות שם אמרו: אומר רבנו יצחק: דווקא אם רואה חברו החביב עליו, ששמח מאוד בראייתו אבל בעניין אחר לא.
והיינו משום ש'ברכת שהחיינו' נתקנה במקום שיש שמחה גדולה, ודווקא בראיית חברו החביב עליו יש שמחה ולכן יברך, אבל אם רואה את חברו הרגיל ולא שמח ממש וכן כתב רבנו אשר ודווקא חברו החביב עליו, ונהנה בראייתו, וכן פסק ה'שולחן ערוך' וכתב: הרואה את חברו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו.
ספר ברכת ה' פרק ב' סעיף ב' עמוד 68 הוצאת כיסא רחמים בני ברק שנת תש"ס (2000).
שאלה. ציידים גויים המביאים דגים במוצאי יום טוב אם צריך להמתין בכדי שיעשו או לא.
תשובה. כתב מרן באורח חיים סימן תקט"ו: 'בעיר שרובה עכו"ם מן הסתם כל המביאים - לצורך הרוב מביאים'. יעויין שם. ואם כן, בנידון שלנו יש להתיר מכוח שכל מה שמביאים הוא בשביל רוב העיר מביאים, ורוב העיר עכו"ם הם. אלא שראיתי להרב 'שולחן גבוה', שכתב היינו - דווקא בדבר שאין בו משום נלקטו או ניצודו, אלא שבא מחוץ לתחום כדלקמן יעיין שם. ואם כן, בנידון שלנו שעיקר חששתנו משום צידה, אפילו בעיר שרובה עכו"ם אין להתיר. ...
עדיין יש לנו חשש, מאחר שמביאים בכל פעם ופעם ומוכרים ביוקר, בוודאי שמרבים להביא בשביל ישראל, ואם כן, אפילו יש רוב עכו"ם יש לאסור וצריך להמתין בכדי שיעשו. ...
והנה בנידון שלנו יש להתיר מכוח שלושה ספיקות: שמא ניצודו על-ידי רשתות הקבועות בים לעולם, והדגים נכנסים שם, וממילא לא נעשתה הצידה ע"י אדם ואין איסור צידה כלל, ואם תבוא לומר שניצודו על-ידי בני אדם - שמא לא ניצודו בשביל ישראל כי אם בשביל גויים דווקא, ואם תבוא לומר שניצודו בשביל ישראל - שמא ניצודו מאתמול
ברכת משה, אורח חיים, עמ' מ"ו-מ"ז, הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
שאלה: אדם אחד שמוכר זרעונים, ונהג כל ערב שבת קודש להכין כמה מנות של זרעונים במשקל, ונותנם ללקוחות ביום שבת, בשתיקה, בלתי הזכרת המשקל והמחיר, ואחר השבת משלמים לו. אם יש חשש בזה מאיסור משא ומתן ומעשה חול בשבת?
תשובה: עיין לה'בית יוסף' אורח חיים סימן שכ"ג שהביא מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב: 'שהנוהגים במקומך שמודדים היין בשבת, וכותבים מערב שבת פלוני הניח כך וכך וכו' ולמחר כשמודדים היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים, דע כי מנהג רע הוא משני טעמים: אחד - המדידה בשבת, שני - הסתכלות בכתב'. יעויין שם.
מזה מבואר שלא אסר הרא"ש אלא מטעם המדידה ביום שבת קודש- זה לא כך, דהיינו אם הכל מוכן ומזומן מערב שבת, אפילו שקובעים כן בכל שבת ושבת, אין שום חשש בזה. ומורנו החכם רבי הרב הגדול כלפון משה הכהן, נטרו רחמנא ופקדיה, הסכים שהיא ראיה נכונה לנדון שלנו.
ברכת משה, אורח חיים, עמ' ל', הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
ראיתי בספר כתב יד שבא לידי של השד"ר החכם השלם והנ"ו, רבי יוסף ארוואץ, הי"ו, שהקשה במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פירוש 'כפלח הרימון רקתך' - שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון, שאם כן למה אנו מבקשים בראש השנה, שנרבה זכויות כרימון, אם בלאו הכי אפילו ריקנים שבנו מלאים מצוות כרימון? ואני אמרתי אענה חלקי, בסיעתא דשמייא, ליישב קושיה ...
אפשר לפרש בדרך דרש\ על פי מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שעל ידי האחדות אפשר לקיים תרי"ג מצוות, כי מי שעושה זה, נחשב גם כן לזה, עיין שם. וזה שאנו רומזים למעלה לאבינו שבשמיים, שאפילו אם יראה אותנו, שאין אף אחד ממנו שקיים תרי"ג המצוות, וחסר לנו הרבה, ירבה לנו זכויותינו כרימון, שהיא כולה מדובקת בדבק טוב אחד עם השני, הקליפות עם הגרעינים, כן אנחנו על ידי האחדות שבנו, יחשב לנו כאילו קיימנו תרי"ג מצוות וירבה זכיותינו כרימון.
ואפשר ליישב בדרך פשוטה ... שמה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'אפילו ריקנים שבך' הוא שהקדוש ברוך הוא ירבה בזכותן, וייהפך במעשיהם עד שיזכם, ויהיו מלאים במצוות.
ברכת אליהו, עמ' י"ט, עפולה, תשי"ב (1952)
אשר לשאלתך השנייה - שכדאי למנות רב עיר אחד ולא שני רבנים.
לפי דעתי אין במינוי שני רבנים שום פגם ולא שום דופי, אדרבא זוהי מצוות התורה: 'שופטים תתן לך... לשבטיך', ופירש רש"י זכרו לברכה: 'לשבטיך - לכל שבט ושבט'. ...
וכל זה מבואר בדברי הכתוב עצמו: 'ושפטו את העם משפט צדק' - זאת אומרת, כאשר יהיו שופטים מכל שבט ושבט, שכל שבט ידון את שבטו, אז יהיו משפט צדק בהחלט.
כי השופט יודע ומבין היטב את אנשי שבטו, את אופיים ואת תכונותיהם ומנהגם, ואת מסורת אבותיהם וישפוט אותם לפיהם, וגם הנשפטים עצמם יהיו משוכנעים שנשפטו בצדק, ולא יהיה שום חשש ולא שום חשד של שום נטייה שבטית או מגמתית
והשיב משה- שו"ת, סימן מ"ב, עמוד 118-121. הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994
'שיר המעלות לדוד: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - יש לדקדק ... שיאמר רק 'שבת אחים', ואני יודע שהם 'יחד'. ועוד 'גם' - זה מה בא לרבות?
אלא נראה לפרש המקרא הזה - ...עיקר טובתן של עם ישראל וקיומן, הוא האחדות ...זה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'הנה מה טוב', דהיינו - עיקר טובתן של ישראל שבת אחים.
אבל כשיושבים יחד בעיר אחת, ויש ביניהם פירוד שנאה וקנאה רחמנא ליצלן, מה תועלת יש בזה, לכן הוסיף ואמר 'גם יחד', דהיינו - שיהיו אוהבים זה את זה, ויש ביניהם אהבה ואחווה שלום ורעות.
"ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 295, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998).
'אל תהי בז לכל אדם' - אפילו כשתראה אחד עובר על מצוות ה' אשר לא תעשנה ואשם - אל תבזה אותו לאמור: רשע, למה תעשה כזאת. כי ייהפך לבבו על ידי זה לשנוא אותך, אלא אדרבא תאמר לו: צדיק אתה בעיני, ואיך תעשה כזאת? ועל ידי זה יקבל תוכחת מוסר, ויוכל להיות שיחזור בתשובה על ידי תוכחתך. וכן אפילו שהוא רשע גמור אל תאמר: לא אתפלל עימו ולא אצרפנו עימי כי איך יתערב החול עם הקודש. לזה אמר: 'אין לך אדם שאין לו שעה' - כי האדם בעל בחירה ומשתנה כל שעה, ואפשר שבזאת השעה יתחרט על חטאיו ולא יחטא עוד וגם אולי יהרהר בתשובה. כי לפעמים בשעה אחת יוכל האדם לתקן את כל מה שקלקל במשך כל ימי חייו. כעניין מעשה דרבי אלעזר בן דורדיא שהוא בגמרא שבכה רבי יהודה הנשיא ואמר 'יש קונה עולמו בשעה אחת'.
אהבת שלום, עמ' 76-77, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
'ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך' - יובן במה שידוע מה שאמרו חכמנו על פי "חנם נמכרתם' - שהגלות הזו הוא בעוון 'שלא תשנא אחיך בלבבך' - שאין לך עוון חמור מאוד יותר מאלו, יען שבכל עת ובכל שעה ובכל רגע הוא עובר, מה שאין כן בכל הלאווין שבתורה.
והנה נודע שאין דומה תשובת עוון קל לעוון חמור, כי כפי חומרת העוון תהיה התשובה ממנו, גדולה וחזקה ביותר. 'ברגע קטון עזבתיך' - רצה לומר: בעוון שנאת חינם, שעוברים עליה בכל 'רגע קטן עזבתיך' בגלות. ומאחר שעוון זה חמור מאוד, צריך לזה רחמים גדולים ותשובה שלמה וחזקה ביותר, עד שיתכפר העוון הנזכר ואני אקבצך מן הגלות.
תורת משה, עמ' קמ"ג. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבה בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו על כן באה לנו הצרה הזאת" (בראשית מב, כא)
הנה נודע, מה שאמרו חז"ל, דחרבן בית שני היה בעוון שנאת חינם והנה בנוהג שבעולם השונא לרעהו יהיה אכזרי עליו ואף אם יתחנן אליו, לא ישמע לו. והוכחה לזה בקרא זה עצמו בעניין יוסף עם אחיו בעת נפלו בידם. שם רמז על עניין החורבן כאמור דהגורם לזה הוא עוון שנאת חינם. וזה שכתוב "ויאמרו בני ישראל איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו" בעוון שנאת חינם שהיה לנו על אחינו, עד שגרם אשר ראינו צרת נפשו וגם בהתחננו אלינו לא שמענו אליו ולא רחמנו עליו על כן באה אלינו הצרה הזאת של החורבן.
תורת משה, עמ' לט'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
היה מעשה היה פה עיר הקודש, כי אחד מאוהבי, היושב בחדרי ליבי, ההוא אמר לי כי צריך אני להתרה בעשרה, יען כי אחד צורבא מרבנן, דומה גרעין, חלם חלום - כי היה לומד עמי בחברת תלמידי חכמים, והייתי אני צועק עליו, ומפיל דבריו, ואומר לו: כי לא יפה הוא דובר, והלבנתי פניו עד שצעק כנגדי, ואמר לי: על מה אתה מצערני? ואני נתכעסתי כנגדו, וקמתי על רגלי ונידיתי אותו, והנה גם הוא ענה ונידה אותי. זהו תורף החלום. ...
בנדון שלנו: שצריך זה שיתירוהו עשרה בני אדם, ויהיה במעמד האיש החולם, כאשר כתבנו, כי שמא לכבודו נידוהו, כי יש לחוש גם לזה.
שמו משה, יורה דעה, סימן ב', דף מ"ח עמ' א' - דף נ' עמ' א', הוצאת בן ציון בנימין, איזמיר, תרל"ד (1874)
שאלת, בספרים ותפילין שיש שינויים בכתיבה לספרדים ולאשכנזים, אם מותרים זה לזה, ואם מברכים הספרדים על ספר האשכנזים וכן להפך. וכתבת שהחכם 'בית מנוחה' הורה לברך עליהם כאשר הורה החכם 'שדה הארץ' ו'הנודע ביהודה' רק לכתחילה הספרדי לא יקנה של האשכנזי וכן להפך, והארכת בזה והבעת את חפצך לדעת את דעתי. ...
שכתב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לברכה בשם האר"י, זיכרונו לברכה, לחיי העולם הבא, שהשינויים שיש שבאותיות בין הספרדים והאשכנזים יש סמך להם בסתרי תורה. עד כאן לשונו.
אם כן, שניהם קדושים ומן המקדש הם יוצאים, וודאי שכשרים הם זה לזה, אלא שלכתחילה לא יקנה הספרדי של האשכנזי, שמצווה מן המובחר יקנה משל הספרדי, כמו שכתבו הרבנים הנזכרים לעיל, וכל דבריך הם נכוחים וישרים למוצאי דעת.
שו"ת ישיב משה, אורח חיים סימן שמ"א. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
במדרש כתיב: 'ויחן שם ישראל נגד ההר - מלמד שבאותה פעם היו ישראל בלב אחד, ואמר הקב"ה: הגיעה השעה שאתן להם את התורה משום שעד עכשיו מסעם במחלוקת'. -
ויש להקשות איך אפשר לקבל התורה, שיש בה תרי"ג מצוות, ומי הוא זה שיכול לקיים את כולן?
אלא הטעם משום שכל ישראל נקראו איש אחד, אם כן אפשר עכשיו יפה יכולים לקבלה, שמי שלא יכול לקיים זה, יקיים זה. עכשיו נוח: 'ויחן שם ישראל' - שנעשו כאיש אחד אמר הקב"ה: עכשיו שנעשו כגוף אחד, הגיעה השעה ליתן להם את התורה, שעכשיו יכולים לקיים כל התרי"ג מצוות.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 104, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול' - אפשר לפרשו כידוע מנהג העולם שכשרואה איזה עשיר לאיש עני ואביון ואינו מרבה רוב השלום בפיו ובשפתיו, אלא הוא נותן שלום בראשו והיינו טעמא שמתפחד שאם ייתן לו שלום בפה מלא אזי ישאל איזה דבר מרובה, ולזה מנענע ראשו דווקא.
וכל זה הוא באנשי העולם, אבל בתלמידי חכמים עליהם להרבות שלמים מרובים, משום שאינן מתייראים, שישאלו מהם איזה דבר, שאין לו ומה ייתן לו, שהוא איש עני כמוהו.
לזה אמר 'שלום רב לאוהבי תורתך' - שמרבים שלום לכל העולם בפיהם ובשפתותיהם, והיינו הטעם ש'אין למו מכשול,' שישאלו איזה דבר ממנו, ופשוט.
נאה להודות עמוד שס"ד, הוצאת משה אזנקוט, בני ברק, תשס"ו (2006)
מפני מה גזר הקב"ה על ישראל שכל אחד נתפס בעוון חברו אם אינו מוכיחו מדין ערבות? מפני שכל אחד מישראל צריך לקיים כל הרמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה. ודבר זה אי אפשר, לפי שיש מצוות שאין אדם יכול לקיים, לפי שלא נתחייב בהם, ויש מצוות מיוחדים לכוהנים בלבד או לישראל בלבד וכדומה. לכך עשה הקב"ה עניין הערבות, שכל אחד נתפס בעוון חברו אם אינו מוכיחו או אם אינו עושה בו משפט אם הוא גדול הדור, וממילא כל אחד נהנה במצוות שמקיים חברו, שגדולה מידה טובה ממידת הפורענות, ואם כן, אף על פי שזה לא קיים מצווה זו הרי הוא נהנה במה שקיים חברו באופן שבין כל ישראל נתקיימה כל התורה בכלל ובפרט.
וזהו כוונת אומרו: 'הנסתרות לה' א-להינו' - רוצה לומר: העבירות, שהן נסתרות מבני אדם, הם לה' א-להינו, ואין ישראל נענשים עליהם; אבל 'הנגלות' - לבני אדם הם 'לנו ולבנינו' - רוצה לומר: מגיע לנו עונש מהם, אם לא נוכיח או לא נעשה בהם משפט היכן שאפשר. ונתן טעם לדבר: שעשה ה' יתברך שכל אחד נתפס בעוון חברו הוא כדי 'לעשות את כל דברי התורה' - כדי שכל אחד יהנה במצוות שקיים חברו, ויהיה כאילו הוא עצמו קיים כל מצוות התורה.
מעשה ניסים, פרשת ניצבים, דף כ"ט עמ' א, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'ויבוא עמלק' - שבא בטענה כי הבכורה שלו, כיוון שישראל אינן אוחזים מעשה אבותיהם, ראוי שיקויים בהם 'ישא ה' פניו אליך' - דהיינו בזכות אברהם, אף על פי שאינן הולכים בדרכי אבותיהם. ...
ועל זה: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - שרפו ידיהם מן התורה והיו פרודים זה מזה, היינו עבירות שבין אדם לחברו. שבעושים בזה נאמר 'אשר לא ישא פנים'.
אבל משה רבינו, עליו השלום, ביודעו כי לא אלמן ישראל, ועל כל פנים, יש בתוך עם בני ישראל אנשים צדיקים ויראי חטא, ויכול להתקיים בהם זכות אבות יסתם פיהם של עמלק. ... ועל זה אמר לו ליהושוע: 'בחר לנו אנשים' ובספרי רבי אלעזר המודעי: 'אנשים צדיקים' - שלגביהם יתקיים: 'ויעמוד' זכות אבות כיון שהם הולכים בדרכי אבותיהם ועושים כמעשיהם.
דרישה מחיים דף ע"ח, עמ' א, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
אחד מיושבי קרנות, שאינו מבין לשון הקודש כלל, ומפני זה מנע עצמו מספירת העומר, שלא ידע למנות ימים ושבועות בלשון הקודש. ונשאלתי: אם יכול לספור העומר בלשון ערבי, המורגל בו שבאותו לשון יכול למנות ימים ושבועות - אם יוצא ידי חובת ספירה אם לאו? ...
שפשוט - ודאי שיספור העומר בלשון המבין בו - למוסתערב בלשון ערבי, וללועזים בלעז לכולי עלמא - ויוצא ידי חובה, ואן מי שיחלוק בזה כלל, והוא ברור כשמש.
אדמת קדש, חלק א, אורח חיים, סימן יא, דף י"ג עמ' א-ב דפוס בנימין משה רושי, קושטא, תק"ב (1742)
'אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב. ... ה' א-להיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה' א-להי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. -
הקב"ה נגלה למשה ואמר לו: היות ועם ישראל קיבלו את התוכחה, הנך חייב לברך אותם, מיד ברך אותם. מכאן עלינו ללמוד שכשמוכיחים את הזולת ואומרים לו: 'עשית כך וכך', מיד אחרי שקיבל את התוכחה - יש לברכו, לא לסיים בדברי תוכחה, אלא: 'והנכם היום ככוכבי השמים לרוב' - להראות לו את הנקודות שהוא זוהר בהם ככוכבי השמיים. הכוכב אמנם רחוק וקשה לראות את הזוהר שלו, ועוד שלפעמים הזוהר של הכוכב בא מהשמש, אין לו זוהר משלו, אבל מוכרחים לסיים כך את התוכחה.
נתיבי אור, גלות וגאולה, עמ' פ"ב, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשע"ג (2013)
הדור החדש אשר נתחנך בחינוך אירופאי ובנקיות רבה, רוצים למול את בניהם על ידי רופאים ישראלים אשר עושים מלאכתם בנקיות גדולה. ויען שיש מהרופאים שאינם נזהרים בשמירת השבת ומאכלות אסורות, על כן שאלוני לדעת האם הרופאים הנ"ל כשרים למול, או לא? ...
חלילה להוציא דיבה על הרופאים הישראלים, שאינם נזהרים בשמירת השבת ולדונם כדין מומר לכל התורה כולה, ולפסול אותם למול בני ישראל, שהרי אפילו במומר לכל התורה כולה הכשירו למול, ואמרו אם נימול כשר למול, ואפילו גוי כנזכר לעיל, ומכל שכן רופאים ישראלים שמאמינים בצורה ובמצוותיה, אלא שעבודתם מכרחת אותם לבקר חולים, ולרפאותם בשבת, ויש בזה משום פיקוח נפשות כאשר בארנו בארוכה.
ואף אם המצא ימצא בהם אוכלי נבלות וטריפות, על כל פנים, אם ימצאו בשר כשר, לא יעזבו המותר ויאכלו האסור, ומכיוון ששומרים ברית ונימולים ומלים בניהם, הרי גם כן מקיימים את הכתוב את בריתי תשמור, אתה וזרעך אחרייך המול לכם כל זכר, וכשרים למול, אליבא דכולי עלמא.
שו"ת נא"ה משיב, חלק יורה דעה, סימן י' עמודים ק'- ק"ב. דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ט (1959)
'תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל' - כי על ידי האחדות יתקיימו המצוות בין כולם. כי זה מקיים קצת מצוות, וזה מקיים מקצתם, וכן אחרים, עד שבין כולם מקיימים תרי"ג מצוות. ובאחדות - כל אחד יש לו חלק חברו וכן על זה הדרך.
ובזה פירוש זה המקרא: 'תורה ציווה לנו משה' - היינו תרי"ג: מצוות כמניין תורה, כמו שאמרו. ואם תאמרו: מי גבר בגברים שיכול לקיים כולם? לזה אמר: 'קהילת יעקב' - כלומר יתקיימו בין כולם. ...
ואחר מפרש התועלת השנייה: 'ויהי בישורון מלך' - רוצה לומר: אימתי 'ויהי בישורון מלך'? - שהשכינה שורה, שהיא המלכות שורה בקרב ישראל. וזה כשיש אחדות - וזהו שאמר: 'בהתאסף ... יחד שבטי ישראל' - שהם באחדות גמורה.
'קרבן נתנאל', עמ' תרצ"ד, יצא לאור על ידי חכם אליהו חבובה, חיפה, תשכ"ח (1968)
'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - זה שכתוב: 'ועוז מלך משפט אהב',. אמר משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את התורה, אם אין אתם עושים את המשפטים הוא נוטל התורה מכם, שלא נתן לכם את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינים.. ...
שהנה המצוות שבתורה הם תרי"ג מצוות, וחייב כל אדם לקיימם שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקשו המפרשים איך אפשר לקיימם, והלוא יש מצוות שאינן נוהגים רק בישראל ולא בכוהנים, ויש מצוות שנוהגים רק בכוהנים ולא בישראל, וכן יש כמה מצוות שאין יכולת בידו לקיימם, ותירצו כי ה' יתברך בחסדו הגדול נתן לנו מצווה אחת והיא שקולה כנגד כל המצוות, והיא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' - שבה כלולים כל התרי"ג מצוות, וכמו שאמרו חז"ל: 'ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה'.
וזה כוונת המדרש: 'אם אין אתם עושים את המשפטים' - דהיינו המצוות שבין אדם לחברו, כי פרשת משפטים מדברת על המצוות שבין אדם לחברו, ומזה נמשך שנאה ומחלוקת בין אדם לחברו, אזי הוא נוטל התורה מכם, שאין התורה ותרי"ג מצוות הכתובים בה, מתקיימים רק על ידי השלום והאחדות, שלא נתן לנו את התורה, אלא על מנת שתעשו את הדינים בין אדם לחברו, ויהיו בשלום ואחדות, ואזי התורה מתקיימת שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב'.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' ל"ב, דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'ושם האיש אלימלך, ושם אשתו נעמי, ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים מבית לחם יהודה.' -
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה, על פי: 'חבור עצבים אפרים - הנח לו', שאפילו אם ישראל עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות הקדוש ברוך הוא מוחל להם.
וזה כתוב: 'ושם האיש אלימלך' - היינו: הקדוש ברוך הוא, הנקרא 'איש מלחמה', והוא 'אלי' וגם 'מלך' על הכל. 'ושם אשתו' - היינו כנסת ישראל שהיא בחינת אישה לה' כידוע.
'נעמי' - רוצה לומר: מעשיה נעימים, כאשר בניו: 'מחלון' - כלומר מוחלים ביניהם, דהיינו: שהם בידידות ואחדות גמורה, אז: 'וכיליון' - זאת אומרת מתכלית, 'אפרתים מבית לחם' - דהיינו: הפרת התורה המכונה 'לחם', ככתוב: 'לכו לחמי בלחמי', דהיינו: שמתכלה ונמחל כל מה שהפרו ועברו עליה.
יראתך היא, חידושי רות, ע' פג. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
בני, בינו לכם בדעה נכונה, בכל עת ועונה, אהבת הגר, אשר בא לחסות תחת כנפי השכינה, ותקיימו בזה שתיים הנה מצוות עשה: אחת מפני שהוא נכלל בעדת ישראל מי מנה. והשנייה שעזב דתו וארץ מולדתו ובא לידבק בא-להי קדם מעונה. והתורה אמרה: 'ואהבתם את הגר' והיא מצוות עשה, ויהי לפנינה. ולא תעשו כמעשי קטני אמנה, בראותם איש בא מארץ אחרת, מן הכרך ומן המדינה, הופכים פניהם אל הקיר אנה ואנה, אצל כל פינה ולא ידעו מה הוא ומהיכן בואו הנה. וכל שכן קל וחומר לדבר עמו ולדרוש בשלומו. ואם איש עני הוא - לשאול טרף לנפשו כי לחמו.
צו לצו, דף ע"ו עמוד ב', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
אם יהיו דבריו על כללות ישראל חברים, עוונות ישא ואין תרופה למכתו. ושלא ילמד קטגוריה על ישראל, אפילו הדור רשעים ודעותם זחים, וראייה מישעיהו שנתפס על שהלשינם, אף על פי שחטאו בכל עניינם.
צו לצו, דף ע"ז עמוד א', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
'ואהבת לרעך כמוך' - סופי תיבות: תם - לומר לך שמצוות עשה הוא שתאהב את חברך כנפשך. לפיו שאין האדם מתקבלת תפילתו אלא אם כן הוא אוהב לכל אדם, לכן ציווה הקדוש ברוך הוא באהבת איש לחברו כדי שתוכלל תפילתו מכל ישראל, ובאהבת אדם לחברו נודע אהבת השם ברוך הוא, כי מאהבת השם אהב את חברו.
לכך כתוב: 'ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך', וכאן כתוב: 'ואהבת לרעך כמוך' - הרי שהמצווה הזאת היא ככל המצוות שבתורה, ולכך השלמת כל המצוות בה, שהיא ראש לכל קיום מצוות עשה.
וממנה ניתן השלום. ... ואין השלום מצוי אלא במי שמקיים: 'ואהבת לרעך כמוך' - לכן ציוו רבותינו בדברים המסובבים אהבה ושלום, והזהירו בדברים המונעים את האהבה והשלום, ואמרו שצריך האדם לרדוף אחר השלום עם כל אדם, ואז הוא נעשה אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל עם הבריות, וכשם שהוא מקובל עם הבריות - תפילתו מקובלת ורצויה לפני הקדוש ברוך הוא.
עץ החיים, עמ' צ"ז, הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'זאת תהיה תורת המצורע' - המצורע קורים בו: מצה רע. מצה הוא לשון מריבה.
ואפשר לרמוז כי צריך האדם ליזהר שלא יריב עם בני אדם חינם, ויגרום רעה לעצמו, חס ושלום, אלא יהא נוח לבריות, הן גדול הן קטן, כפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'הווי קל לראש ונוח לתשחורת', ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז', אלא צריך האדם לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כלל גדול שבתורה, לפי שחיוב מוטל על כל איש מישראל לקיים מצווה זו שהיא מצוות עשה של תורה. וגם כן צריך ליזהר שלא ירבה במחלוקת עם אשתו ובניו ואנשי ביתו, לפי שעל-ידי המחלוקת, חס ושלום, בא לידי עניות.
ולפיכך צריך ליזהר בתכלית הזהירות שלא לריב עם בני אדם חינם, ושלא לשנוא את הבריות, ויגרום לעצמו רעה חס ושלום, אלא יהא אוהב שלום ורודף שלום, כפי שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, במשנה במסכת אבות: 'הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות', ואז על ידי זה, הוא אהוב למעלה ונחמד למטה.
כסף צרוף, פרשת מצורע, עמ' קטז-קיז, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך' - אמרו המקובלים עליהם השלום, שישראל הם ששים ריבוא, בסוד ששים ריבוא אותיות התורה, כל נשמה ונשמה מישראל היא בסוד אות אחת מאותיות התורה, ולכן מלת ישראל' - נוטריקון: יש שישים ריבוא אותיות לתורה, אך הגרים שאין להם שום מבוא ואחיזה באותיות, המה באים מסוד התגים מפני שהם למעלה. ...
וזהו סוד רבי עקיבא, עליו השלום, שהיה דורש כתרי אותיות שפירושו, מחמת שהוא היה בן גרים היה דורש התגים שהם כתרי אותיות.
ועל דרך זה אני אפרש דברי התנא עליו השלום: 'ודאשתמש בתגא חלף' - שהשם יתברך ציוונו על אהבת הגר ועל אונאתו בתורה, ובא התנא להזהירנו: שלא לבזותו ולבלתי עבוד בו עבודת עבד. ... הגרים שהם בסוד התגים, המשתמש בהם, מבזה אותם, וחלף ונכרת.
ספר שיר חדש, אות גימל, עמ' נ. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
כל היעודים בטובות, ובייחוד זכיית ארץ ישראל לעם ישראל, הוא תלוי רק בעניין האחדות, וגם קיום התורה, והמצוות שבתוכה אי אפשר להם להתקיים, אם לא בעיקר - האחדות, כאומרם זיכרונם לברכה על פסוק 'ויחן שם ישראל נגד ההר' - שנעשו כולם כאיש אחד ובלב אחד, עיין שם.
גם ביציאת מצרים מצינו - שלא זכו לגאולה אלא על ידי האחדות כמו שנאמר ...'וכשהיו ישראל במצרים, נתקבלו כולם, וישבו יחד, משום שהיו כולם באגודה אחת, וכרתו ברית יחד, שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וכולי. ואף דוד המלך, עליו השלום, היה משבח את יוצאי מצרים, כי אפילו המצווה האחת שהייתה ביניהם, נוח לו להקב"ה הרבה יותר מן כמה מצוות שלנו. ומהו המצווה האחת שהייתה בידם? - שנתקבצו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, עד כאן.
גם מצינו לרבותינו זיכרונם לברכה שאמרו על פסוק 'חֲבוּר עצבים אפרים הנח לו' - שאם ישראל כולם באגודה אחת ובחיבור אחד, אפילו אם יהיו, חס ושלום, כולם עובדי עבודה זרה - הנח לו.
ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש לאחדות, דף ה', עמ' א', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
יין שנגע בו מומר לחלל שבת בפרהסיה, אם אפשר להתירו בשתייה, בכדי שלא לבייש את המומר ...
ראיתי בשו"ת מנחת אלעזר, שכתב ...שמה מועילים קידוש ותפילה כשמחלל השבת במלאכה, וכי יש שביתה לחצי שבת?! ישתקעו הדברים ולא יאמרו להקל על ידי זה במגע יינו. עיין שם.
ואין דבריו מוכרחים, שסוף סוף אינו דומה כל כך לכופר במעשה בראשית, שזהו עיקר הטעם שדין מחלל שבת כעובד כוכבים ומזלות, וכמו שאמר רש"י ותוספות, מכיוון שהאיש הלזה מזכיר בפיו קדושת השבת בתפילה וקידוש. והאם נדרוש מדעתנו לומר כל שאינו בשמירה אינו בזכירה, ולא קיים אף מצות זכירת שבת בדברים? זה ודאי שלא!
שו"ת יביע אומר, חלק א - יורה דעה סימן יא, עמ' קצב, מאור ישראל, ירושלים, תשמ"ו (1986).
'ואהבת לרעך כמוך אני ה' - כי מה שהאדם מרחם על חברו, הנצרך לרחמים, הנה הוא מעורר על עצמו רחמנות מה' יתברך, וזה פירושו: 'ואהבת' - היינו על ידי שתאהב לחברך, אז 'כמוך אני ה' - פירוש: כן גם אני ארחם עליך. והנה ה' יתברך הוא אחד, וישראל הם עם אחד. ... על ידי שישראל הם באחדות, אזי 'אחד באחד יגשו' - ומתאחד ה' יתברך עמהם ושורה ביניהם, ומשפיע עליהם כל טוב.
אפיקי מים, עמ' ע"ה, הועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
'זכר לעולם בריתו, דבר ציווה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק, ויעמידה ליעקב לחוק, ישראל ברית עולם' - וזהו תמיד ה' יתברך זוכר את זכות האבות, אבל לאברהם זכות מוגבלת ונתן רמז ומשל, כלומר עד 'אלף דור', זו משל כאשר אמר הזכות זו שאני זוכר היא עד זמן מוגבל אבל 'ויעמידה ליעקב' - עד סוף הגלות בלי הגבלה, וזכות יעקב לא תמה בכלל.
דעה והשכל, עמ' קי"א, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש' - למה ציווה ה' את משה לקחת חצאי שקלי ולספור אותם, ולא לספור את ישראל? -
לפי דעתי אפשר לומר בסיעתא דשמיא: בהיות שעצם המצווה היא להורות שכל עם ישראל הם בחינת נפש אחת, ולכן ציוונו במצווה זו, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - להורות שכולם באחדות אחת ודרגא אחת וגוף אחד.
ואם יספור אותם, נמצא שכל אחד מובדל ומופרש מחברו, ונמצא שהמִספר עוקר את המכוון, שאנו צריכים להיות כנפש אחת. לכן אמר לו שיקח חצאי שקלים וימנה אותם. כי עם ישראל הוא כולו אחד.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 210 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
שהנה, יש עוד חילוק אחד בין העובד מאהבה לעובד מיראה. שהעובד מאהבה הוא חושק שגם אחרים יעשו כמוהו מחמת אהבת הנעבד החקוקה בליבו. מה שאין כן העובד מיראה די לו להפקיע את עצמו . וגם שדרך העבד לעבוד מיראה, וטבע הבן לעבוד את אביו מאהבה. ואם אנחנו עובדים את ה' מיראה - נקראים עבדים, ואין דרך בין העבדים שהאחד יזרז את חברו בעבודת רבו, ואדרבא הוא שמח אם חברו מתרשל בעבודתו. לא כן אם אנו עובדים את ה' מאהבה אנו נקראים בנים למקום ודרך האחים שאיש את אחיו יעזור.
ויאמר עזרא, דרוש א' לתשובה, דף קס"ג עמ' ב', ירושלים תרע"ד, (1914)
'אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכיסא כבודי, וחזור להן תשובה. -
משל למה הדבר דומה? - לאדם שיש לו סחורה למכור, ויש לפניו שני קונים: האחד - קונה את כולה, אבל אינו בטוח בתשלומים; והשני - מוכן לקנות מחצית מהסחורה, אבל בטוח בתשלומים ומשלם מיד. למי יתן המוכר? - ודאי לאותו שמוכן לקנות את חלקה ולשלם מיד.
כן בעניינינו, שני קונים היו לתורה: ישראל והמלאכים. ישראל נוטלים את כולה, אבל אינם בטוחים בקיומה - שהרי יצר הרע יש להם. והמלאכים נוטלים את חלק ה'סוד', ששייכים בו, אבל בטוחים בתשלומים - כי יצר הרע אין להם. לכך טענו: 'תנה הודך על השמים' - שהרי ילוד אישה בשר ודם, יצר הרע יש לו, ועתיד לחטוא ולאבד גם את חלק ה'פשט' וגם את חלק ה'סוד'. ולכך אמר לו הקב"ה למשה: אחוז בכיסא כבודי והחזר להם 'תשובה' - כלומר ענה להם: שגם ישראל בטוחים בתשלומים, לפי שנתן לנו הקדוש ברוך הוא את מידת 'התשובה' - שגם אם חוטאים ומאבדים הכל, הרי שעושים תשובה ומתקנים הכל, ורמז לו: 'אחוז בכיסא כבודי' - כי גדולה תשובה המגעת עד כיסא הכבוד.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד י"ח-י"ט. עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
עצם הביאה לעולם היא לשם עשות טוב והרבות טובה לזולת. וכך ביארתי את הפסוק 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, שתולים בבית ה', בחצרות א-להינו יפריחו' - מילת יפריחו כאן היא כאילו לא במקומה, שהרי פירושה יפריחו לאחרים. וצריך היה להיות כאן יפְרְחו, כמו שכתוב למעלה 'צדיק כתמר יפרח'. והכוונה בזה ...בעולם הזה - יפריחו, יפריחו לאחרים, כלומר ישפיעו על אחרים ויפרחו.
בינה לעיתים על התורה, עמ' כ"ז, הוצאת סיני, תל אביב, תשכ"ב (1962)
'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום' - רצה לומר: ה' נתן לעמו את התורה שנקראת 'עוז', ובה כתוב כל המצוות כדי לקיימם האדם, ולזכות בהם בעולם הבא.
ואם תאמר: והרי עדיין אינו זוכה לעולם הבא, כיוון שיש מצוות שאין ביכולת האדם לקיימן, ואינו זוכה אלא בקיום כולם? - לזה אמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' - שיהיה שלום ביניהם, ואז הם נחשבים כגוף אחד, ומה שקיים זה נחשב כאילו קיים זה.
אני חומה, צ"ח עמ' ב', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'קחו מזמרת הארץ בכליכם ... מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט' - ומה שנאמר 'נכאת ולט' - ראשי תיבות: נעימה כוונת אחדות תפילה ולב טוב - רצה לומר: מה טוב ומה נעים שתהיה התפילה בכוונה ותהיה באחדות, שיהיו כל הקהל לב אחד ואחדות אחד אז וודאי תקובל תפילתם ברבים.
עומר מן, עמ' רס"ד, מכון בית עובד, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מצווה להביא מהחדש, שבערב שבת כלה, רצוי לתת צדקה יותר משאר ערבי שבתות, ולומר בשעת הנתינה התוספת המיוחדת לשבת זו 'בשם כל ישראל', מכיוון שבמתן תורה נאמר 'ויחן שם ישראל נגד ההר', שהיו כולם בלב אחד.
ואזהרה שמענו מפי גאון ראש רבני המערב בעיר הקודש ירושלים הרב צוף דב"ש זצ"ל: ... כאשר תתנדב משהו לצדקה ותיתן סכום ידוע לנדבתך, ורצונך שירצה פעולתך כשתשלם נדבתך תוסיף עוד סך מה, ואמור בלחש בינך ובין עצמך, סך זה אני נותן בשם כל ישראל. ...
ובזה פירש הכתוב, 'נתון תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו' - בשל מה ירע לבבו, אלא אחרי שכבר משלם כל נדבתו עד סוף פרוטה אחרונה, ואתה מכריחו להוסיף דבר מה בשם, כיש אומרים: שלא ירע לבבו בנתינה זו המיותרת, כי בגלל הדבר הזה שהוספת באחרונה - 'יברכך ה' א-לוהיך'.
וכפי שאמרנו: שכל צדקה שלא נכלל בה בשם כל ישראל, אינה מתקבלת ברצון. ומפי גדול שמעתי, שבערב שבת זו במיוחד, יש להבליט עצמותו בכלל ישראל על ידי הצדקה.
נתיבי עם - דרשות, לשבת כלה, עמ' 106-105, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003)
בימי השר שלום ראו מקצת חכמי הדור שיהיו כל הקהל מתפללים כמנהג ארץ ישראל בנוסח סידורי ספרד. והייתה עצתם שאותם שעדיין נוסח ה'תכלאל' (נוסח יהודי תימן) שגור בפיהם, יתן להם הנשיא מסידורי ספרד, כדי שיהיו הכל רגילים להתפלל בנוסח אחד, והסכים הנשיא לזה.
אז נתעוררו הרבנים המחזיקים להתפלל כפי נוסח ה'תכלאל' ... וכתבו הודעות בדרך פסק דין שאסור לשנות מנהגי אבות, שנוסדו על פי דברי הגאונים הקדמונים וחיבור הרמב"ם הבא אחריהם.
וכשראו משכילי עם משני הצדדים אש המחלוקת מתלקחת, על לא דבר - שהכל כשר ורצוי, ובלבד שיהיו עובדים את ה' בדעת נכונה וכוונה טהורה, נתוועדו והסכימו להשקיט המריבה ע"י תקנות המרגיעות נפש שתי הכיתות. ובתקנות אלו נתיישבו הדעות שלום, אהבה ואחווה.
סערת תימן, עמ' י"ח, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך ... על דבר אמת וענוה צדק ... אהבת צדק ותשנא רשע'. במה שכתב הרב, הכתוב לחיים במזמור ל"ד, בשם 'ספר הברית': כדי שיקובל מוסרי ולא יקוצו בתוכחתי, אין דרכי כדרך רוב ספרי המוסר, אשר החימה יבואו עליהם, והוכיחו במכאובי גיהנם, אשר מטעם זה רחקו אנשים מן המוסר, לא אבו שמוע, ולא כן אנוכי עמדי, שאין בפי תוכחות חימה, רק פי ידבר תוכחת חיים עד אשר יגיע הטוב והעונג והשמחה, ושאנן מפחד רעה. עיין שם.
וזהו שאמר: 'יפיפית מבני אדם' - שנתייפית משאר בני אדם המוכיחים, והוא משום ש'הוצק חן בשפתותיך' - שתדבר בדברי החן והטוב על מי שעושה הצדקות. וזהו שאמר: 'על דבר אמת וענוה צדק'. - רוצה לומר: על מי שמדבר אמת ועושה ענוה ועושה צדק, יגיעהו כך וכך טוב, וכך וכך עונג ושמחה, ועל ידי זה יצליח במוסריו שהכל יקבלו דבריו, ולא יוכיח במוסרי גיהנם וכיוצא. וזהו שאמר: 'אהבת צדק ותשנא רשע' - רוצה לומר: שישנא שלא יוכיח בעונש הרשע.
קודש הילולים על ספר תהילים, מזמור מ"ה, עמ' מה - מו, נדפס מחדש ע"י מוסדות "לקח טוב", אשדוד, תשס"ג (2003).
'ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני, ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל הא-להים' - שעד עתה היו ישראל במחלוקת ,ועתה 'ויסעו מרפידים' - קראו בה: פרודים. ... 'ויבואו מדבר סיני', וראו שהחודש סיוון עניו, משה רבינו עניו, הר סיני עניו, והניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים ובחר בסיני, שהוא נמוך ושפל, לכן גם הם נעשו ענווים. 'ויחן שם ישראל' - בלב אחד 'נגד ההר' - שהוא עניו, והסתכלו בהר. ובזה תבין חקירה אחת: שמשה רבינו, עליו השלום, סירב לילך אל פרעה שבעת ימים. לקבל התורה - סבר וקיבל מיד, לפי שראה שהקדוש ברוך הוא רוצה שפלים, ולזה סירב שבעיניו לא היה שפל כמוהו, וזה שאמר: 'ויחן' - שעשו שלום. וזהו טעם: 'ומשה עלה' - תכף, בלי סירוב.
ויעמוד פנחס, פרשת יתרו, עמ' מח, הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
אין שום רשות לשום אדם להתפלל במקום שליח ציבור בשבתות ובמועדים בין ביום טוב בין בחול המועד, וגם בימים של שמחה כגון ביום ל"ג לעומר, אלא שלוחי הצבור, אשר מקבלים פרס מהצבור הם לבד מתפללים באלו הימים, חוץ מתפילת מנחת יום טוב, שחל בחול או במנחה של חול המועד או שאר ימי שמחה, שאז יש רשות לכל אחד להתפלל בצבור וזה נעשה מפני שהיה מצה ומריבה בין בני אדם, שיש להם יא"ר ציי"ט, וכאשר ראינו זאת הסכמנו הסכמה הנזכרת ובעזרת ה' זה קרוב לט"ז שנים או יותר שזאת התקנה הולכת ומתחזקת.
אוהב משפט, אורח חיים, חוקת משפט, תקנות מהרב המחבר
תהיה מעביר על מידותיך - אם אחד ביזה אותך או דיבר עליך רע, לא תנקוט בלבך עליו כלל. ולא נעלם: 'המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו'. וכוונת 'מעביר על מידותיו' הוא, אפילו שמידתך היא אש, שנתגבר עליך יסוד האש, ואינך יכול לסבול שום דבר אשר הוא נגד רצונך, אפילו כך תכוף טבעך, ולא תקפיד על זה. הרי בכל יום אתה אומר: 'ולמקללי נפשי תדום', ואיך אתה מקפיד?! לכן אחוז במידה טובה זאת ולא תרפה ממנה, חס ושלום.
ותתפלל חנה, הנהגות לעשרת ימי תשובה, דף מז עמ' ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
אם חטא נגד בני אדם, או קילל, או ציער לאיזה אחד, ילך הוא בעצמו ויבקש ממנו מחילה. ולא יחוס על כבודו, כי כבוד שמים עדיף. ואם נתאכזר ולא רצה למחול לך לא תאמר מה אכפת לי כי כבר עשיתי מה שמוטל עלי, אלא תפציר בו הרבה ותפייסנו, עד שיתרצה למחול לך על מה שחטאת כנגדו. כמשפט הזה תעשה גם לאונאת דברים, אם דיברת לחברך איזה דיבור, וידעת בעצמך שנצטער ממנו, גם על זה תבקש מחילה ביותר.
ותתפלל חנה, מוסר ועניינים לראש השנה, דף לד עמ' ב, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
'הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו ואמת ה' לעולם הללויה.' -
ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'שלושה סימנים יש באומה זו: בישנים, רחמנים, גומלי חסדים. וסימנך כי גב"ר עלינו חסדו - גמלנים, ביישנים, רחומים'.
ועוד התורה נקראת 'אמת' וזהו כתוב כאן: 'הללו את ה' כל גוים, שבחוהו כל האומים' - שגם אומות העולם מהללים ומשבחים להקב"ה, ואם כן אין לנו כל כך מעלה וחשיבות בזה. אך מעלתנו וחשיבותנו עליהם הוא משתיים: האחד, משום 'כי גבר עלינו חסדו' - שנתן לנו הגמילות חסדים והצדקה, לא כן להם. והשנית, 'ואמת ה' לעולם' - דהיינו התורה, ומשום כך: 'הללויה' - שתוכלו להלל לה'.
לא אמות כי אחיה- על הגדה של פסח. דף נ"ג עמוד ב'. דפוס חי חדאד, ג'רבה. תש"ך (1960).
'כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך' - כל הברכות כולן בלשון יחיד נאמרו, לומר כשהם באחדות אחת, אז ראויים הם לברכה, ולא כשהם בפירוד לבבות. כי ברכת 'כה תברכו' בזכות אברהם שכתוב בו, 'כה יהיה זרעך' כמו שמובא שם וזה לשונו - 'וישם לך שלום', לומר שאין הברכות מועילות כלום, אלא אם כן שלום עמהם. עד כאן לשונו.
כי אברהם מידת החסד כמו שאמר הכתוב 'חסד לאברהם', והוא מקום האהבה כמו שאמר הכתוב 'ואהבת חסד', וכן הוא אומר 'זרע אברהם אוהבי', לזה על ידי האהבה והאחדות שביניהם תחול הברכה עליהם, וכן הוא אומר 'ואהבך וברכך'.
וכן אמרו 'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום', ולזה ברכת כוהנים מסיימת בשלום, וכן החזן בסיום 'שלום', מפה הכוהנים, מתחיל 'שים שלום' וחותם בשלום.
מזמרת הארץ, עמ' קצ"ט, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
שאלה: נשאלתי בחובש שהוא כהן ועובד בבית חולים, ולפעמים מקבל הוראה מהרופא לשבת ליד המת ולשמור עליו, האם נפסל בכך מכהונתו, ולא ישא כפיו ולא עולה לתורה. כי הוא איש דתי ושומר שבת וזהיר בכל התורה ומצוותיה ככל ישראל הכשרים, ובשנת יא"ר צי"ט של הוריו רוצה לעלות לתורה. ...
כתב מרן, זיכרונו ברכה, באורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"א: 'כהן שטמא למת שאינו משבעה מתי מצווה, פסול מן הדוכן ושאר מעלות הכהונה'. אלא שמקור דין זה הובא ב'בית יוסף', ושם כתוב מילת 'במזיד'. משמע, שבשוגג כשר, ואם כן, כאן, שהוא אנוס מטעם הוראת הרופא, ואין לו רצון כלל ליטמא, נקרא כמו שוגג ולא נפסל. וכן כתב המשב"ר זיכרונו לברכה בסעיף קטן ק"ן ובביאור הלכה. שדווקא במזיד הוא שנפסל. ופלא שלא העירו על מרן שלא תפס בלשונו מלת במזיד. ואין לומר, ששוגג לחוד, ואנוס לחוד, ונדון שלנו לא נקרא שוגג. שאדרבא, אנוס עדיף יותר משוגג להתיר ... אלא שלכאורה בנדון שלנו לא נקרא אנוס כלל, שיכול להשתחרר מעבודתו, ולא יהיה נטמא למתים. ...
אבל זה החובש, אילולא פקודת הרופא שישב וישמור על המת, אין לו שום הנאה ושום תקיפת יצר לכך. ולהשתחרר מעבודתו, בגלל זה לא אמרנו, שאולי יבוא רופא אחר במקום זה, ולא יתן לו פקודות כאלו, שהם אינם במסגרת תפקידו המוגדר שהוא לעזור לחולים.
תולדות פרץ, חלק ראשון, שו"ת מאורח חיים, סימן יג, עמ' מז-מח, הוצאת משפחת המחבר, גילת, תשמ"א (1981)
ראשית דבר, אני נותנת תודה רבה לוועד בית המדרש לדרשנים בעד הכבוד הגדול, אשר בחרו בי להיות יושבת הראש באסיפה השנתית. שמעתי, כי מיום שנתייסד הבית הזה, עוד לא נשמע כי כיבדו אשה להיות יושבת ראש בבית המדרש הזה, אולי מפני שנאמר 'ואשה בכל אלה לא מצאתי', ואולי מפני שאתם מברכים בכל יום 'שלא עשני אשה'; אם כן, קשה לי מדוע כיבדתם אותי להיות יושבת ראש.
ונראה על-פי מה שמובא בכריתות ו' עמ' ב': 'אחת לששים או לשבעים שנה, היתה באה של שיריים לחצאין'. והנה לדעתכם האנשים הם היסוד ועיקר המין האנושי, והנשים הן רק בשיירי מצווה, שיריים, ולא העיקר. וכשם שהקטורת של שיריים היתה כשרה אחת לששים או לשבעים שנה, כן אמרתם: בית המדרש הזה נתייסד זה שבעים שנה, וכל הימים היו יושבי הראש אנשים - זהו העיקרים, לכן אחת לשבעים שנה, הגיע הזמן לכבד אישה, מהמין שהם נחשבים רק כשיריים, ולא מהעיקרים.
אף שאין בלבי עליכם על הכבוד אשר כיבדתם אותי, ואדרבה, אני ששה ושמחה, כי אחת לשבעים שנה כיבדתם גם אישה, בכל זאת הנני להעיר אתכם כי הוא סימן לא טוב. ... שמעו אלי המורים והתלמידים, הנני לגלות לכם, כי לא תעיתם לגמרי עמדי, אנכי לה', הנני אוהבת התורה בכל נפשי, והנני מתייגעת בה, וגם את בני אני מדריכה בדרך התורה.
י' ל' הלוי הרצוג, אמרי יואל, ג', דרשה מהמופלגת הרבנית מרת פרחה ששון, עמ' 205-204, דפוס אקספרס, לונדון, תר"צ (1930)
'כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו' -
נראה לי בסיעתא דשמיא בדרך רמז: 'חמור שונאך' - זאת אומרת: הבן אדם, שהוא הלך אחרי עצת היצר הרע, הנקרא שונא, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פי 'צופה רשע לצדיק' - והיינו: שהוא הלך אחרי החומר העכור של העולם ותאוות היצר הרע, דהיינו: כי תראה בן אדם כזה, שנטמע ורבץ תחת משאו של היצר הרע, 'וחדלת מעזוב לו' - אל תגיד לו: מה אכפת לי?! - שלום עליך נפשי, אלא 'עזוב תעזוב עמו' - תשתדל לעזור לו ותקרב אותו תחת כנפי השכינה.
ארץ צבי, עמ' תקצ"ז , דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
אמרו במדרש: 'אלה תולדות נח- נוח לעליונים ונוח לתחתונים'. ומה היא הכוונה? יובן, עם מה שאמרו רז"ל; 'צדיק כי טוב', וכי יש צדיק שאינו טוב?! אלא- טוב לשמיים ואינו טוב לבריות- זהו צדיק שאינו טוב, טוב לשמיים וטוב לבריות- זהו צדיק טוב. רצונו לומר, שיש צדיק שהוא מתחסד עם קונו ומקיים מצוותיו יתברך אבל אינו גומל צדקה וחסד עם הבריות... וזהו אומרו 'נח איש צדיק תמים', שהיה מושלם בעבודתו וטוב לשמיים ולבריות.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת נח, עמוד ט"ז. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז
'הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמין בעצמך עד יום מותך'. - לקשר שני דברים אלו, אפשר במה שידוע שזכות הצדיק מגן על הדור. היינו דווקא אם ישראל כולם באחדות ונחשבים גוף אחד, ואז הזכות של זה מועיל לזה. אבל אם הם בפירוד הלבבות ואין ביניהם אחדות, אז כל אחד נחשב לעצמו ואין זכותו של זה יועיל לזה...
וזהו הלל אמר 'אל תפרוש מן הצבור', דהיינו שלא תהיה במחלוקת עם הצבור ותהיה פרוש מהם. יען כי 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' - לומר שלא יהיה לך שום עוון להיענש עליו. שגם אם בזה הזמן לא יש לך עוון, אפשר שבזמן אחר יהיה לך עוון, ואם אתה באחדות עם הצבור יועיל לך זכות הצדיק.
ציון במשפט תפדה , חלק ג' , דף י"ד, עמ' ב', גרב'ה , דפוס ישועה חדד, תש"ג (1943)
'אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה' - כל הפרק הזה ששנו חכמים כולו מזהיר על התורה, לכן הזכירו דבריו כאן לרבת התועלת. להזהיר בני אדם לעסק התורה. ופתח דבריו יעיר בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב.
רוצה לומר: שאל יטעון החכם לומר עסקתי ולמדתי ולימדתי וחידשתי בתורה, די לי. מתי אעשה לביתי, ופרנסתי ופרנסת בני ביתי. לזה אמר: 'השמר, אל תפן אל אוון', שהרי 'בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת' - שבכל יום אתה חייב. ואין אתה בן חורין ממנה אפילו שעה אחת ביום, ולפחות קבע עיתים לתורה מידי יום ויום.
בניין אבות, עמ' קצ"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
בשביל להזהיר בני אדם לכבד את בעלי כבוד, ראיתי לכתוב מה שהובא בספרים, זה שנשלח, הדבר הזה מהחבורה הקדושה שבארץ ישראל לחבורה הקדושה של בבל ובחוץ לארץ וזה לשונם: הנה מודיעים אנחנו אליכם חבורה קדושה המנהג הטוב שיש בינינו בחבורה הקדושה של ארץ ישראל, שלא נמצא בחבורה שלנו שום ריב וקטטה, ואף שלפעמים יש ויכוח של קטט, תיכף יש בנו כיתות קדושים, המעוררים לב לכל דבר שבקדושה, ומכניסים עצמם שלא יתעכב הקטט, אף כשהוא קטט קטן, ומיד עושים שלום בין הצדדים, שחוזרים לאחווה וריעות ושלוה ושלום במנוחתם, כאשר היה כבראשונה ומחבקים זה את זה, ותיכף חבר זה מוחל לחברו, ומי שהוא קטן בשנים מחברו, מבקש מחילה מחברו שהוא גדול ממנו, ותיכף חברו מחבק לו ומנשק לו, ומוחל לו. ומי שהוא, חס ושלום, פוגע בכבוד רבו, אזי מקבל עליו נידוי, ומפיל עצמו בכה לארץ, וחולץ מנעליו, וישב לו לארץ, ורבו כשרואה חרטתו ובכייתו, אינו מניחו ליישב על הארץ כי אם שיעור צליית ביצה, ואחר כך נותן לו רבו רשות ואומר לו: עמוד, ואחר עמידתו נופל לרגלו של רבו, ומבקש התרה ומחילה, ואומר לו רבו: מותר לך, ג' פעמים, אין נידוי, אין כאן חרם, 'וסר עוניך וחטאתך תכופר' עד כאן. ראה מעתה גודל אהבת איש לחברו ומחויב לכבדו.
בניין אבות, עמ' קנ"ב-קנ"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים תש"ס, (2000)
'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים' - שעושה רצון יוצרו יתברך, להתפרנס ממעשה ידיו ויגיע כפיו. ואפילו טרוד במלאכתו כל היום כולו, כדי לפרנס אשתו ובניו, וכשהוא פנוי ממלאכתו, קובע עיתים לתורה. וכל שכן בשבתות וימים טובים ... - הרי הוא גדול יותר מירא שמים, בטענות האומר: איך אעשה מלאכה ואבטל לימודי, ומטיל עצמו על הציבור, ופוגם כבוד ה', וכבוד התורה.
ומכל מקום אני אומר, שאם אינו מדעתו להתפרנס מאחרים, ולהטריח לבריות, אלא שאחרים אומרים לו, אין רצוננו שתתבטל מלימודך אפילו רגע אחד, למוד תורה וכל מחסורך עלינו. בעניין זה, נראה לי, שמותר להטריח, ואדרבא אם אינו גומר כוונתם, חטא בא על ידו, כי היה יכול לזכות ולזכות, ואינו רוצה. כן מצינו ביששכר עם זבולון וכמה כיוצא בהם בגמרא.
וראוי לו לאיש כזה להתחזק בלימודו, כי מן השמיים סייעוהו, ושלחו את מזונו וטרפו לתוך שיניו, ואין לבעוט בטובה הבא לו מן השמיים, וכן נאמר: 'ממרחק תביא לחמה'. ועל זה סומכים החכמים והתלמידים המקבלים הספקה ולומדים, שמרצונם הטוב נותנים להם ומזכים אותם.
דרך ישרה, שער משא ומתן, עמ' רל"ז, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
הטלית יש בה ארבע כנפות, ובכל כנף ציצת אחד, ואפילו כך - התורה קראה לכל ארבע הציציות: 'ציצית' - לשון יחיד. לומר לך: שכל הארבעה נקראים 'אחד'.
כך עם ישראל אף על פי שמחולקים, הרי יש בהם כוהנים ולויים וישראלים, וגם כן מחולקים לי"ב שבטים, כולם נקראים - עם ישראל, שהם כאילו איש אחד.
וכמו שנאמר 'בשבעים נפש' - וכאילו נפש אחת הם, וכמו שהיו גם כן בשעת מתן תורה באחדות אחת, בלב אחד כמו שנאמר: 'ויחן שם ישראל' - כאיש אחד.
וכל זה הטלית מסמלת לנו, שהרי גם כן כשמתעטפים בה, כל כנף עם ציציותיו לזווית אחת, לארבע הפאות, ובשעת 'קריאת שמע', מקבצים כל הארבעה ביחד, ומחזיקים אותם ביד, לרמוז שכולם כחוט אחד, ומצווה אחת היא - כן עם ישראל אף על פי שמפוזר ומפורד בכל ארבע הכנפות הארץ, כשמתקבצים בארץ ישראל, צריכים להיות 'אחד' בלי הבדל זה בזה.
עוז והדר, עמ' קע"ז, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו' - והוא מידה כנגד מידה כמו שהוא מעביר על מידותיו גם הקדוש ברוך הוא מעביר על מידותיו, ומוחל לו על פשעיו, וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק 'נושא עוון ועובר על פשע' למי נושא עוון? - למי שעובר על פשע - דהיינו שמעביר על מידותיו. ...
ובזה יש לפרש הפסוק 'צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ' - ויש לדקדק למה כפל פעמיים צדק? ועוד מה לשון 'תרדוף' - שמשמעותה לעשות נגד הצדק ותרדוף אותו להרחיקו, והיה לו לומר תעשה, ועוד אומרו 'למען תחיה' - וכי המצוות להנות ניתנו?! והרי שכר מצוות בזה העולם אין, אך על פי האמור יהיה מובן וכך הוא אומר: 'צדק צדק תרדוף' - הכוונה אפילו שאתה חייב לעשות צדק וללכת לפי דין תורה, ובכל זאת לפעמים הצדק הזה, תרדוף אותו ותלך כנגדו, ותעשה לפנים משורת הדין, ולוותר על זכותך אפילו שהצדק אתך, והטעם לזה 'למען תחיה וירשת את הארץ'.
יחי ראובן בתוך שמו ראובן, עמ' ר"ס, נתיבות, תשמ"ז (1987)
'ויאמר יהודה אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו, וכיסינו את דמו' -
מה שנגזר על קין, כשהרג את הבל אחיו, שגזר עליו ה': 'כי תעבוד את האדמה, לא תוסיף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ'. ... כי הרוצח לא תיתן לו האדמה את פריה, ונע ונד יהיה בארץ, לא ישקוט ולא ינוח בביתו. ולפי זה כל ימיו אכסנאי ואורח בכל מקום טלטולו.
וקיימא לן בהלכות בציעה: שבעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך. וזה שאמר יהודה לאחיו: 'מה בצע כי נהרוג את אחינו?' - והנה בעל המאמר מפרש מילת 'בצע' - לשון בציעה.
ורוצה לומר: אין לנו עוד לבצוע ולברך ברכת המוציא, אם נהרוג את אחינו, והיינו מחויבי גלות, והאדמה לא תיתן לנו את יבולה, והיינו נעים ומטולטלים בעולם כל ימינו. אנו סמוכים על שולחן אחרים, ואין אנו יכולים לברך ברכת המוציא.
מחנה ראובן , עמ' קפה, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ד (2003).
'כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' - יש לדקדק, שלמה נכתב תיבת 'עוצם' חסר וא"ו?
ונראה שיובן על פי מה שידוע שהאשה נקראת עצם, כדכתיב בבראשית 'עצם מעצמי', ולכך נכתב כאן חסר - לרמוז אל האישה.
עוד נקדים במה שאמרו רז"ל על פסוק 'אשת חיל' - שחיל הוא כינוי לשכינה. גם כבר כתבנו שאם האדם הוא הדוק עם הקב"ה גם אשתו אינה מנגדתו. וזה רמז הכתוב כאן 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: האישה, אם היא עמדי, בידוע שהשכינה עמדי, וזהו עשה לי את החיל הזה. ודייק ותמצא קל.
או יאמר באופן אחר, שידוע מה שאמרו רז"ל: 'אישה ואיש שזכו - שכינה ביניהם'. וזה אפשר שרמז כאן הכתוב 'כוחי ועצם ידי' - דהיינו: כשזכינו אני והאישה, אזי בוודאי שהשכינה בינינו. וזהו 'עשה לי את החיל הזה' - שחיל הוא השכינה, כאמור, ודייק ומצא קל.
ארח מישור, ביאורים וחידושים על התנ"ך, עמוד רמ"א. הוצאת מכון אהבת שלום, ירושלים.
אהבת אדם לאדם, צריכה להיות אהבה טבעית, 'ואהבת רעך כמוך', ולא אהבה סיבתית. כלומר לאהוב את האדם - היות והוא אדם. או מפני שהוא חכם, או מעלה נפשית אחרת. אבל לא בגלל שהוא צריך לעזרתו, או לקבל טובת הנאה ממנו, ומקדים לו אהבה בכדי שהלה יתרכך, ויתן לו חפצו ורצונו. שאהבה כזאת נקראת אהבה התלויה בדבר, ואינה אהבה יציבה, אלא תלויה ועומדת.
לב רחב – אבות. פרק ה' משנה י"ז, עמ' קמ"ח. הוצאת המחבר, ירושלים, תשנ"ב (1992)
בדברים שבינך לבין חברך, לא יועיל לך לכתוב לו איזה התנצלות וכיוצא בזה, אלא צריך שתתראה אתו פנים בפנים, ותדבר לו מה שתרצה, וראך ושמח בלבו, ויהיה העניין על אמיתתו בשלום אחווה ורעות.
מה שאין כן על ידי הכתב, יקרה לפעמים ולא יבין למו, ויבואו לידי שנאה וכעס, מפני חוסר הבנת העניין, שהוא הפך הכוונה שבלב חברו.
בגדי שש, פרק א, עמ' קיז, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
'ויקח קורח' - מובא בש"ס במציעא: 'תנורו של עכנאי' - שקרא רבי אליעזר בן הורקנוס, ונפטר רבן גמליאל, ואם כך הוא במחלוקת לשם שמיים, על אחת כמה וכמה כשאינה לשם שמיים.
ועוד אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: שאין השכינה שורה במקום מחלוקת, שמחלוקת היא משכן הסיטרא אחרא, וידוע שהוא שעל ידי השראת שכינה, זוכה האדם לכוון לאמיתה של תורה, ומטעם זה הלכה כבית הלל, שהם ענווים והשכינה עמהם ומכוונים אל האמת. ...
'ויקח קורח' - כתרגומו: 'ואתפליג' - לשון מחלוקת. והכוונה כי בהיות מחלוקת בבית, אזי 'קרח' - שנעשה אותו הבית חרב, וקרח ממה שבתוכו ממון ונפשות, שעל ידי המחלוקת שריר הסיטרא אחרא, ובני אדם ניזוקים ומסתלקת הברכה, שלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' נ"ה ב, דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
'תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - דרשו חז''ל: 'אל תקרי מורשה, אלא מאורסה'. - ללמדנו של'קהילת יעקב' בכלל, התורה היא כארוסה, משעת נתינתה. וכל אדם מישראל, משנולד, הוא קשור אליה והיא אליו, כקשר ארוס לארוסתו, שאין היא יכולה עדיין להראות לו את כל סתרי הוד יופיה, לגלות את אורה הגנוז, לפענח תעלומותיה ולחשוף את צפוני סודותיה, ורק בבואו איתה בברית הנשואין, היינו אחרי שהוא הוגה בה ושוגה באהבתה, אז יזכה לכך שתקרא אשתו-תורתו, ויחסה אליו יהיה כיחס אשה לאישה, שאין היא מעלימה דבר ממנו ואינה מסתירה מאומה מנגד עיניו.
ספר מנחת כהן, חלק שלישי, הקדמה, עמ' ג, הוצ' הוועד למען הדפסת ספרי הרב, דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ח (1958).
עוד אנכי מצווה אתכם בני ידידי, הישמרו לכם מעשות מחלוקת עם שום אדם, ולעולם תהיו מן 'הנעלבים ואינם עולבים', והנה עיניכם רואות איך ינאצוני חינם, שונאיי וקרוביי יותר מכולם, 'יפטירו בשפה יניעו ראש', והיה לאל ידי לשלם להם כפעולם וכמידתם או לפחות להוכיחם על פניהם.
ולא עניתם דבר, 'אם לא שיוויתי ודוממתי', כי אמרתי עוונותיי גרמו לי. כן תעשו גם אתם, ויאמרו עליכם אוחזים מעשה אביהם, ויקוים בכם מקרא שכתוב: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'.
בן ימין, צוואה מחיים, דף ו' עמ' ב', דפוס חברת עץ החיים, סלוניקי, תרנ"ו (1896)
'כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד' - ידוע שמי שהוא צדיק יהיה בשלום עם אשתו. ואם הוא במחלוקת, בידוע שיש בידו עוונות. וזה שאמר: 'כי יודע ה' דרך צדיקים' - ע"י דרך, שהיא האשה, כמו שאמר הכתוב: 'דרך גבר בעלמה'. 'ודרך רשעים' - גם כן, על ידי אשתו ניכר אם הוא רשע. והמבחן תיבת 'תאבד' – נוטריקון: תהיה אשתו בשלום דבוקה, 'צדיק וישר הוא'. ואם תהיה אשתו במחלוקת דבוקה, אז הוא רשע. אשר על כן צריך האיש השלם ללמד את בנותיו להתנהג בשלום ובמישור עם כל אדם, וכל שכן עם בעליהן לדבר בנחת ושלא להתקוטט על שום דבר. וגם האיש צריך לשום שלום טובה וברכה, ולא לדקדק ביותר. ואם הרחיב ה' את גבולו, ירבה בכבודם. ואם קצור קצרה ידו למלא משאלות לבם, ידבר עמהם בלשון רכה, ויודיע להם קצת, שאין ידו משגת כל כך.
כסא רחמים, תהלים א, דף ב עמ' א־ב, הוצאת נסים חדאד, אשקלון, תש"ן (1990)
בראשית ברא א-להים - סופי תיבות אמ״ת. כיוון שיש אמת בין ישראל - שאינם משקרים איש בעמיתו, ויש ביניהם שלום - שנותנים צדקה לעניים, ותרומות ומעשרות לכוהנים ולויים - העולם מתקיים, ויבנה בית המקדש כמו שאמר התנא: 'על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום'. הדין - שכתוב 'בראשית ברא א-להים שהוא דין, האמת שסופי תיבות 'בראשית ברא א-להים' - אמ״ת. השלום זה צדקה, שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום'. ברא עם הכולל גימטרייה - הצדקה. וגם תרומות ומעשרות הם כצדקה. וזה הרמז אמ״ת נוטריקון 'מעשרותיכם אשר תיתנו'.
כסא רחמים - פירוש על התורה, פרשת בראשית, עמ' ג'
'ויאמר השב ידך אל חיקך, וישב ידו אל חיקו, ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו'. -
מוסר גדול מלמד הקדוש ברוך הוא למשה רבנו, עליו השלום. כי משה, אחרי שראה מה שעשו דתן ואבירם ונהיו דלטורים, חשב שאי אפשר להם לישראל חלילה לשוב למוטב, שכבר הוטבעו בטומאת מצרים, ונהיו חלילה לעם אחד, ואין שוב הבדל ביניהם, ואין עוד זכר למדות הטובות של האבות בלב ישראל. ואם כן איך יבדיל ה' בין אלו לאלו?
לזה אמר לו הקדוש ברוך הוא: מחשבתך אינה נכונה, אלא הם בני האבות הקדושים, ואף אם סרו מן הדרך יש תקוה, ומה היא העצה? שתתעניין להביא אותם אל חיקך, לקרב אותם אליך בחמלה גדולה כמו האם הרחמנית המחבקת ילדיה בתוך חיקה, להציל אותם ולהגן בעדם ולחממם תחת כנפיה.
כך אתה לא תדחה את עמי מפני שהוא רחק ממני, שכיוון שהשורש טהור, הכל הולך אחר השורשים, ובמעט חמלה שתחמול עליהם לעמול להביאם לחיקך, תראה שישובו למצב הראשון הטהור, ויהיו דומים לשאר הבשר, וכך היה.
רחמיך הרבים, עמ' רמ'-רמא', מכון להוצאת כתבי יד שע"י ישיבת שערי רחמים, סיוון תש"ן, ירושלים.
'וציוה הכוהן ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורת ועץ ארז' - פירש רש"י לפי שהנגעים באים על גסות הרוח, לכן יבוא דבר שהוא גובה ויכפר על גובה ...אך יש לחקור, שכיוון שהיא 'מצנפת' שמכפר על גובה, למה צריך להביא 'עץ ארז' לכפר על גובה?
ויש לומר שזה שבגדי כהונה מכפרים, היינו - על הציבור, שלא יענשו מצד הערבות, שכל ישראל ערבים זה לזה. אבל היחיד החוטא עצמו, צריך להביא כפרה - הראוי לאותו חטא.
אנך יפה, סדר טהרה, דף ע"ב, עמ' א', הוצאת חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרנ"ג (1893)
'אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: ולאברם הטיב בעבורה. וזהו שאמר להם רבא לבני מחוזא: הוקירו לנשותיכם כי כך שתתעשרו'. ... ואפשר שלא בא הש"ס להוכיח כי אם שהברכה אינה מצויה אלא בשביל אשתו, כמו שנאמר: 'ולאברם הטיב בעבורה' - שהטבה אינה באה, אלא בשבילה, ולכך צריך לכבדה במאכל ובכסות, שמשלה נותן לה. ואין קשה במה שאמר אחר כך: 'וזהו שאמר להם רבא הוקירו לנשותיכם', שאיך הוא? זה שרבי חלבו לא אמר, שמתעשר מתוך כך, אלא שצריך לכבדה מפני העושר שהרוויח בשבילה, אבל רבא אמר שהעושר בא משום כבוד שעושה לה.
דברי שלום, דרוש, עמ' קא-קב, הוצאת החיים והשלום, ירושלים, תש"ן (1990)
במצרים נהגו ללבוש תפילין במנחת ערב יום הכיפורים בבית הכנסת, ושאלתי מה טעם למנהג זה?
ואמרו - לסיבת כי יש מהמוני עם, אינם באים לבית הכנסת להתפלל, כי אם בימים נוראים. ולובשים טלית ותפילין - היום, כדי שלא יהיה ביום הדין בסוג 'קרקפתא דלא מנח תפילין'.
נהר מצרים, כרך ראשון- אורח חיים ויורה דעה, הלכות תפילין, סעיף ג'. דפוס פרג חיים מזרחי ובניו, נא אמון- אלכסנדריה, תרס"ח (1908)
'וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה'. - נמצא במבול לא היה שלום ביניהם. והנה שלום עם ארבע אותיותיו עולה ש"פ (380), ולכן התיבה ארכה ורוחבה וקומתה עולה ש"פ(380), יען לא עשו 'שלום' - שהוא גימטרייה ש"פ (380), הוצרכו לתיבה שיש בה ש"פ (380) אמות.
או אמור כך: הואיל ואין ביניהם שלום, נמצא ו' של שלום קטועה, רמז לזה ותקרא: 'שלים': ש' (300) אורכה, ל' (30) קומתה 'ים' (50) רוחבה. וקל להבין.
פרשת רא"ה, פרשת נח, דף יא עמ' ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
התחיל התנא ב'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא' ולאחר מכן מפרט את אלו שאין להם חלק לעולם הבא, ואלו הם: 'האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס, רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך, אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו'. עד כאן.
והרי קושייה - הלא הכליל התנא את כל ישראל שיש להם חלק, ולאחר מכן נעשה בירור ופירוט באותם אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אם כן - מדוע הכליל התנא את כל ישראל שיש להם חלק ולאחר מכן גרע את אלו שאין להם? - היה לו לתנא להתחיל: אלו שיש להם חלק, ולאחר מכן לשנות את אלו שאין להם חלק.
תירוץ ראשון: נבין שכאשר ישנה אחדות בעם, אזי 'כל ישראל' יש להם חלק. כ"ל (נוטריקון כהן לוי) ישראל. כאשר כל אחד מבצע את תפקידו, כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, ישראל במעמדם ואין מריבות וויכוחים מיותרים הגורמים למחלוקת בעם, או אז כאשר 'כל ישראל' נעשים כאגודה אחת, לכולם יש חלק לעולם הבא.
פרקי רפאל, פרק ראשון, עמ' קמ"ח-קנ"א, דפוס חיש, רמלה, תשע"א (2011)
תשובה לקהל פארא בראזיל יגן עליה אלוהים. יודע למעלתכם על מה שבקשתם ממני לחוות דעתי הקלה בעניין הפרוכת שעשו נשים זונות לבית הכנסת. גם מה שמביאים נדרים ונדבות לבית הכנסת, אם מותר לקבל מהם או לא? - וההוא אמר שהוצרך לשאול משמכם, להוציא מלב האומרים, שיש איסור בדבר משום 'לא תביא אתנן' וכולי. ...
אין כאן שום איסור כלל. אחד אפילו אם היה ידוע לנו, שמעות אלו ממש, שקנו בהם הפרוכת או שהתנדבו, הן הם המעות שקיבלה מהבועל באתנן, עם כל זה מותר לקנות בהם דבר של מצוה.
שו"ת קרני ראם, סימן רכ"ה, הוצ' שמואל אלעלוף, סאלי, תר"ע (1910) הדפסה מחודשת, אבישלום אבידור בן אדיב, י-ם תש"ס (2000).
ראובן שהיה משרת בקודש בקהילת קודש אחת להיות להם שליח-ציבור זה כמה שנים. ויהי היום שנהפך עליו הגלגל והוצרך לצאת לקריית חוצות כדי להביא טרף לביתו. ויהי אך יצוא-יצא, מינו הציבור את שמעון תחתיו. ואחר עבור כמו חמש שנים בא ראובן ורוצה להיכנס אל מקומו כמאז ומקדם, ושמעון טוען ואומר: אחר שכבר ישב ושירת במקומו כמה שנים, איבד ראובן את זכותו וזכה הוא זכיה דאורייתא. ועל זה נתרבה ביניהם המחלוקת, ובאו לפנינו לדון ולהורות להם על-פי התורה מי הוא אשר יזכה בדינו. וכתורה יעשו.
נראה לעניות דעתי שזכה השליח-ציבור הראשון, כיוון שמחמת אונס יצא מן העיר כדי להביא טרף לביתו ... ואין להם לאנשי הקהל עמו דין ודברים כלל כדבר האמור.
שער אשר, חלק א', אורח חיים, סימן א', דף א' עמ' א-ב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
'טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפולו, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו' - אם כל אדם לבדו בנפרד, דואג רק לעצמו, הרי הוא מתנגד למה שאמר הכתוב: 'לא טוב היות האדם לבדו'. הוא חושב, כן יכול לחיות לבדו, ולא צריך עזרת אחרים. על זה בא החכם מכל אדם, שלמה המלך, עליו השלום, בדבריו אלה ללמדנו, שאין קיום לאדם החי לבדו.
הגם שבתחילה רואה הוא שמצליח, אמנם, כי לא לעולם חוסן, בסופו של דבר, אם האחד יפול, אין מי שיקימו. כלומר אם הוא רק לבד, והגיע למצב נפילה, כי גלגל הוא החוזר בעולם, נמצא על ידי שהוא מתרחק מהציבור, כך הציבור יתרחקו ממנו. וקהלת מונה והולך את התועלת, כשיהיו שנים ביחד כלומר באחדות יחד, ימצא מי שיעזור לו, אם יקומו עליו להכותו, חברו יעזור לו.
ובלי ספק אם שלושה באחדות על זה נאמר: 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', פירוש, גם אם החוט הוא דק, ואפשר בנקל לנתקו, זה אפשר רק אם תשאיר את החוט הדק לבדו, לא כן כשתכפול אותו פי שלוש, על זה נאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', כי הוא עתה חוט עבה וחזק.
אמרי איש, חלק ב, עירובין ירושלמי, עמ' צח, חמו"ל, הוד השרון, תשנ"ט (1999)
'וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך. אל תקרי בנייך אלא בונייך'. - אל תגרוס שהשלום בישראל יהיה בבחינת בנים, כי דרך העולם, נפרדים הבנים בסוף, איש מרעהו, וכל אחד חי לו בנפרד עם משפחתו, ואם כן שלום כזה לגריעות, שבסופו יהיה פירוד, אלא 'בנייך' - כמו בניין, המאחדים אבן עם אבן, ונהיה לגוף אחד, ולעולם לא יתפרד, כך יהיה עם ישראל מאוחד, ומלוכד, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו, אמן כן יהי רצון.
אמרי איש, נזיר, עמ' סח-סט, דפוס פרידמן ליפא, בני ברק, תשל"ו (1976)
ישתדל אדם תמיד להתפלל בבית כנסת עם הציבור, שתפילת הציבור נשמעת תמיד: אפילו היו בהן חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. אם הוא אנוס, שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכוון להתפלל בשעה, שהציבור מתפללים תפילת שמונה עשרה ברכות.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק א', סימן פ', סעיפים י"ג-י"ד, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי' - אפשר לפרש על פי הידוע, שמי שמוכיח את חברו, צריך לדעת את מי הוא מוכיח. אם האיש הזה הוא תלמיד חכם, אז יוכל להוכיחו בדברים קשים ואין לחשוש שמא יבעט, כי יתכן שעבר על האיסור משום שכחה וכיוצא בזה, אך אם מוכיח לאדם שהוא עם הארץ, עליו להוכיחו באמירה רכה ונועם שיח.
רוח חיים, עמ' נ"ה, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
יש להתבונן במה שרבי קרא: 'לכל אבדת אחיך, לרבות המומר' - שלמה זה, צוותה התורה להחיות העובר על דברי תורה? ... והתירוץ פשוט לזה שאף שהנה בעתות האלה, מומר זה עבריין יקרא, מכל מקום צריך ללמוד ממידותיו של הקב"ה, שמאריך אפו לרשעים שמא יחזרו בתשובה. ...
אם כן כך מומר, אף שעל ידי העברות הוא נדחה, מכל מקום כי חזר בו שפיר דמי, כיון שגילה הכתוב ש'לכל אבדת אחיך' - שאפילו בהיותו מומר, מחייבים שלא להורידו לבור.
דרוש ארץ ישראל בתוך פטר רחם, עמ' ל"ד, ירושלים, תשכ"א (1961)
זה היה באמת מרגש, לא סתם אנשים, שהם באו לבקשות. היו עשירים, היו רבנים, דיינים , משהו מן השורה, מחשובי הקהילה, הם באים יושבים ומתיישבים. באו גם כן מן השורה, קצבים, ירקנים, בעלי מלאכה למיניהם, בעלי כסף, בכל מכל כל. כל הערבוביה הזאת כולה הייתה בבית הכנסת, בית הכנסת, כפי שאני מבין, מסמלת את האחדות של העם, מסמל את הדרגה השווה לכל האנשים, בארבע קירות של בית הכנסת אני ואתה שווים, אני והרב שווים, אני והעשיר, כולנו יש לנו אותה העמדה ש'כל ישראל יש להם חלק' ממש, ככה היה. לפחות במקומות ישיבה יש הבדל, ככה לא מהותי, אבל כולם היו, וכולם עזרו, וכולם ידעו לפזם ,לשורר: 'איש וביתו' - כל אחד מגיע לו הבית שלו בשיר.
תיעוד טלוויזיוני נדיר של רשות השידור על שירת הבקשות בבימויו של אדיר זיק
'אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי-לך בעקבי הצאן' - ואמר: 'היפה בנשים' להגיד, שאף היותו כל כך גרוע, עם כל זה - ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון. וכדברי הזוהר הקדוש: שכשם שהעקבות הם פסולת שבאדם, והם צורך גדול עד שאם לא יהיה לאדם עקב, הרי הוא נקרא בעל מום עד שאינו נקרא אדם כלל ועיקר, כך 'מחוטב עציך עד שואב מימך' - הם צורך גדול, שהמושלם, אם הוא, מושלם הוא בגרוע על כן כינה אותם בלשון 'יופי' - היפה בנשים.
דגול מרבבה, דף כ' עמ' א', דפוס האחים אשכנזי, קושטאנדינא, תק"ג (1743)
עולה על דעתך שכל שלא עשה תשובה כדין, אינה תשובה כלל?! ומדין תורה ברשעתו עומד?! - ואחר המחילה רבה אינו נראה לי, שאם כן לדבריך אתה נועל דלת בפני התשובה.
ודבר פשוט הוא שאם עבר על כל עבירות שבתורה ושב בתשובה, שהתוודה את חטאותיו ושב בכל ליבו - הרי זה צדיק גמור.
חקרי לב, יורה דעה חלק ב' סימן ק"ס עמוד רע"ד. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
'שובה ישראל עד ה' א-לוהיך'. - הרב 'כוכב מיעקב', זכר צדיק לברכה, אומר: אם יאמר האדם אגיש את משפטי עד לפני המלך - מובן, שכבר אפסו סיכויו לזכות בבתי המשפט הרגילים. שכן, לפי החוק אמנם אשם הוא, ותקוותו היא להגיע עד למלך עצמו, ובידו נתנה הזכות להעניק לו חנינה.
אפילו, אם האדם אשם, יש הכוח ביד המלך לזכותו. על זה אומר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' א-לוהיך' - עליך לעשות תשובה, עד שה' יתברך עצמו, יתרצה ורק הוא, ישתבח שמו, יכול לחון אותנו, ולקבל את תשובתנו.
'כי כשלת בעוונך' - מפני שגדלו ועצמו עונותינו, שהאדם לא יכול להינצל מיד השופטים בעולם הזה, ורק ה' יתברך ברוב חסדיו, יוכל לסלוח לנו את כל עונותינו, אם אנחנו לא נחזור לפשוע. ...
לכן, טוב לו לאדם שלא יפשע, וישתדל ללמוד תורה הוא ובניו, ובזכות התורה שילמד, יזכה לעולם שכולו טוב וגם יביא ברכה לעולם בזכותו.
ליקוטי רפאל, עמוד שכ"ז. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
'בנים אתם לה' אלוהיכם, לא תתגודדו' - אפשר שזה מוסר בשבילנו, שלא לעשות פירוד בין העדות - אלו אשכנזים, ואלו ספרדים; אלו מרוקאים ואלו טוניסאים, וכיוצא - דבר הגורם שנאת חינם ופרוד לבבות. ולזה אומר הפסוק, 'בנים אתם לה' אלוהיכם', 'ואב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, למה נבגוד איש באחיו'?! - לכן 1לא תתגודדו' לא תהיו אגודות אגודות.
שיירי הנפש בתוך נפש חיה חלק ב' דף רכ"ח מכון הרב מצליח, בני ברק, מכון נטע שעשועים נתיבות, תשס"ז (2007)
עיננו הרואות להגביר השר הצדיק נשיא ישראל סר משה מונטפיורי, יחיה לעד, זכה לזקנה, והיום ח' לחודש חשון תרמ"ה, השלים מאה שנים ונכנס למאה ואחד, דהיינו על ידי שתפס אומנתו של הקב"ה להיות גומל חסדים ופזר נתן לאביונים, ולאו דווקא בממונו אלא גם בגופו.
בזמן עלילת הדם בדמשק ורודוס, יגן עליהן א-לוהים, כי נצבו עלינו כמו נד, ושונאיהם של ישראל היו רוצים להבאיש את ריחנו בפני כל האומות, באומרם שישראל אוכלים דם בני אדם, ובעוונות הרבים כמה נפשות מישראל נכנסו בבית האסורים, והיו מענישים אותם ומכים מכת מוות, ואותם הימים היה צרה גדולה על כל ישראל.
והשר הגדול סיר משה, יחיה לעד, עמד בכל עוז, ומשך עצמו ואחרים עמו ...והוציאו מבית כלא לכמה נפשות מישראל ...נמצא שעל ידי השתדלותו ועמידתו קיים כמה נפשות מישראל, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא.
לב מרפא, קט"ו, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
'קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עושה חיל' - והוא על דרך שאלה ותשובה.
והכוונה: איך יהיה דבר זה של התשועה - לרשעים, אשר התעיבו עלילה וקלקלו צינורות השפע, ואדרבה היה ראוי שיהיה קול רינה וישועה - באהלי צדיקים ולא באהלי רשעים.
לזה השיב: ימין ה' - שהיא פשוטה לקבל שבים. לא מלבד שמתכפרים עוונותיו, אלא גם זדונות נעשות לו כזכויות. וזהו - 'עושה חיל'.
אבל זה לא יתכן כי אם כשתהיה התשובה מאהבת הרוממות, לא מיראת העונש. וזהו שאמר 'ימין ה' רוממה', פירוש, כשתהיה ימין ה' רוממה, שתהיה התשובה מאהבת הרוממות - אז ימין ה' עושה חיל.
כריתות גיטין, דרש משה, דרוש לשבת תשובה, עמ' ו', דפוס דרור, ירושלים, תשמ"ו (1986)
כמה גדולה מעלת השלום, שאפילו אם חס ושלום יעבור על כל התורה, ואפילו אם יעבדו עבודה זרה, אין השטן יכול ליגע בהם, והם יושבים לבטח. ...
מפני שכשהם באחדות בלב אחד ונפש אחת, והרי הם חברים בכל המצוות, שכל אחד יש לו חלק במצוות שעושה חברו, שהרי הם גוף אחד ונפש אחת ונחשב כאילו חלק אחד מהגוף שלו קיים אותם, ואותן המצוות שעושים הצדיקים מגינות עליו שהרי הוא כאילו עשאן הוא בעצמו.
ולפי זה אכן נודע מה שדייק הכתוב: בסדר 'בחוקותי', שאמר: שכדי שיהיה להם עונש על מה שעוברים על התורה, צריך שימאסו באחרים העושים, ושישנאו את החכמים, כמו שאמר לעיל, לפי שאם אינם שונאים אותם, והם באחדות בלב אחד, הרי הם 'חברים' בכל המצוות שעושים, שכיוון שהם באחדות - הרי הם כגוף אחד, והרי הוא כאילו חלק אחד מהגוף שלהם, קיים אותן המצוות ואותן המצוות מגינות על כל אחד מהם. ...
אלא שמכל מקום, דבר פשוט, שכל זה אינו אלא לפי שעה, שבוודאי כל אחד ואחד, יש לו חיוב לעשות כל המצוות הוא בעצמו, ואם לא קיימם גם הוא עצמו, אף על פי שכל ישראל חברים הם, והם גוף אחד, וכל אחד יש לו חלק במצוות חברו אם יהיה שלום ביניהם, מכל מקום, זה אינו אלא להגן עליו לפי שעה. אבל הוא ענוש ייענש בעולם הבא, על מה שלא קיימם הוא בעצמו, שכל אחד ואחד מצווה לקיימם הוא בעצמו.
חיי עולם, למעלת השלום, דף פ"ח עמ' א'-דף פ"ט עמ' א', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
צריכים אנחנו לחוש ולעשות כל השתדלות, שלא ישמע בעירנו זאת, שום קטטה ומחלוקת, לא בכלל ולא בפרט, שהרי עיננו הרואות דברי רבותינו הקדושים, זיכרונם לברכה, שכל דבריהם כגחלי אש וברוח הקודש נאמרו. הם אמרו, שבלעם הרשע כך אמר: מר כלענה וראש כנחלים נטיו - וכוונתו להטיל מום בקודשים, קודש ישראל לה', שהם מריבים זה עם זה, ונמצאת למד שהמריבה הלא היא מידה רעה עד למאוד, רחמנא ליצלן, וכל כך היא מגונה ומאוסה עד שהקדוש ברוך הוא. ...
צריכים אנחנו לקבל עלינו קבלה גמורה, שלא יהיה קטטה ומריבה בנינו, ותכף שבאו אנשים עברים נצים, יבקשו לעשות שלום ביניהם, ומכל שכן אם יהיה הקטטה בין איש לאשתו.
ספר אות לישועה, דרוש ב' לשבת תשובה, דף ח עמ' א. איזמיר דפוס כת"ר אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, התרל"ו (1876)
הרשות נתונה מאתי, לכל מי שירצה להדפיס הספר הזה, בן בלשון הקודש ובכתב עברי, הן להעתיקו ולתרגמו בלשונות הגויים, ככתבן וכלשונם, מדינה ומדינה ככתבה, עם ועם כלשונו. חפץ ה' בידו, יצלח וישא ברכה מאת ה', וצדקה מא-לוהי ישעו. אמנם יזהר לבל יוסיף עליו ולבל יגרע ממנו, והמעתיק והמתרגם יהיה נאמן רוח וחכם יקרה, לבל בלשונו, והמדפיס גם הוא יהיה נזהר בכל התנאים והכתובים בהקדמת ספר הברית, ושומע לי ישכון בטח, עליו תבוא ברכת הטוב.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
בעניין אם להתרות באשה שלא תקלל בעלה. בזה אם ידענה בה, שהיא עוברת ומקללת, ודאי מתרים להפסידה כתובתה. ... אם האישה בחזקת כשרותה אין ראוי להבית דין להתרותה ולחושדה על ככה ... אם אינה רגילה, ורק במקרה של פעם אחת או שתיים, אין ראוי להבית דין להחזיקה עוברת.
הגם שאול חלק ב סימן כ"ז
'וכי ימוך אחיך' וכן בהמשך 'וכי ימוך אחיך עמך', 'וחי אחיך עמך' - נראה לעניות דעתי זה שנקט בכל העניינים האלה לשון 'אחווה' - לומר שבעת צרת איש מישראל, יחשוב אדם כאילו הוא אחיו ממש, ועל ידי זה יכמרו רחמיו עליו, לרחם עליו, ולהצילו מצרתו באיזה אופן שיוכל. ...
'וחי אחיך עמך' - יש לדקדק מהו 'עמך' שנאמר, ודי לי לומר 'והחזקת בו גר ותושב - וחי' - ונראה לעניות דעתי, שהכוונה בזה הוא שמה שאני מצווך להחזיק באחיך ולהחיות, והיינו כשיש לאל ידך לעשות שתיהן, דהיינו: להחיות עצמך, ולהחזיק ביד אחיך, אבל אם אינך יכול לעשות שתיהן, כגון שאתה דחוק, ודייך להפקיע את עצמך, אז אתה פטור, ש'חייך וחיי חברך - חייך קודמים'.
יד שאול דף ע"ח עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרע"ו, (1916)
כולנו בני איש אחד נחנו, משפחה ומשפחה כל משפחות ישראל, ומצווים על האחדות, ומוזהרים על פירוד לבבות רחמנא ליצלן, שהוא הגורם לכל הקורות אותנו.
שו"ת אבני שיש, חלק ב', סימן ח, עמ' י"ח-י"ט, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע"א (2011).
'וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם' - וזהו שכתוב: 'וילכו אחיו' של הצדיק - רצונו לומר: שהולכים להתבודד בבתיהם לרעות את עצמן. כמו שכתב רש"י, זיכרונו לברכה: נקוד על את - שלא הלכו אלא לרעות עצמן. ו'צאן אביהם' - שהם המון העם בשכם, רצונו לומר: בגדר שהגיעו אשמותיהם עד שכמם, וכמו שרמז הרמ"א, זיכרונו לברכה: עד מקום שכם, עיינו שם.
ולכך מעורר הקדוש ברוך הוא הצדיק, שהוא רוצה להוסיף בשלימות, ורצונו להחזיר בני אדם בתשובה, כדי לעורר תלמידי חכמים שיתחברו עם ההמון לעשות שלום ביניהם, להתחבר זה עם זה כדי שיהיו באחדות אחד ולהסיר שנאת חנם מביניהם, שבזה תלויה הגלות, כנודע מרבותינו זיכרונם לברכה, ועל ידי זה תחזור השכינה מן הגלות לדודה.
ויאמר שאול, פרשת וישב לז, יב. הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד תשע"ג (2013).
'איכה ישבה בדד' וכו' - רצה לאמור שכל הסיבה שגרמה להם - זה מה שישבו בדד, שכל אחד ישב לעצמו בנפרד, ולא היו בחבורה אחת. ולזה אמר הכתוב: 'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל', שציווה להם שיתקהלו ויתאחדו - שציווה אותם להיות קהילה אחת.
בית ש"ם על התורה, עמ' פ, ספרי קודש מעיין חיים, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'וכשלו איש באחיו כמפני חרב, ורודף אין' - יש לפרש במה שמובא במדרש: ...לא קיפדה תורה לרדוף אחר המצוות כאחר השלום ...אם באו לידך, אתה מצווה עליהם - ולא לרדוף אחריהם, אבל השלום - 'בקש שלום' במקומך, 'ורדפהו' במקום אחר. ...
וזהו 'וכשלו איש באחיו' - בעוון אחיו, שלא היו מוכיחים זה את, כי לא היה אחדות ושלום ביניהם, לחשוב איש את זולתו, כאילו הוא בנו או אחיו או אוהבו, שמבקש טובתו להשיב מעוון, וזהו 'ורודף אין' - שלא היה ביניהם שלום, ולכן לא הוכיחו זה את זה.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' ק, דפוס עידאן כהן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
ה'בן איש חי' כותב: 'קודם התפילה יקבל מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ולכן אם יש אדם מישראל בצרה, יתפלל עליו כל יום בפרוש ועל-ידי זה תיכלל תפלתו בכלל תפילות כל ישראל ותעשה פרי למעלה'.
לכאורה לנו זה נראה פשוט להגיד כל בוקר: 'הריני מקבל עליי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך והריני אוהב את כל אחד', זה מופיע בסידור כחלק מתפילת שחרית לפני קורבנות. אמנם צריך לדעת, אדם צריך להתכוון באמת למה שהוא אומר ולא לומר זאת כאמירה בעלמא, אלא באמת יכוון שהוא אוהב כל אחד ואחד מישראל, וזה סנגוריה גדולה למעלה, ומועלת מאוד לקבלת התפילות.
ישנם אנשים שלא מבינים את המעלה העצומה הזו. זו הלכה חשובה מאוד. וראוי להשתדל לקיימה. והקדוש ברוך הוא אוהב למי שאוהב את ישראל. ואם לאדם קשה, בגלל שחברו מסוכסך איתו - ישתדל להתבונן ולסלוח לו בלבו, ולומר מילים אלו בלב שלם ונקי.
מתוך: סיכומי שיעוריו של הרב שבתאי בן חיים (כת"י), שלו שבתאי.
'וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. -
סמיכות עניין השמיטה אצל הר סיני, לומר לך: מה שמיטה כל מה שתוציא הארץ בשנה השביעית, שנת השמיטה, כל הרוצה לזכות בפירותיה - זוכה, שנאמר 'והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך' כנזכר לעיל, אף הר סיני, דהיינו: התורה, שניתנה על הר סיני - כל הרוצה ליטול יבוא ויטול, כמו שאנו אומרים: 'ארון התורה עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח'.
כלי כסף, חלק א', פרשת בהר, עמ' תס"א, הוצאת דפוס המערב, ירושלים, תשל"ג (1973)
'חיזקו ואימצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' א-לוהיך הוא ההולך עימך, ולא ירפך ולא יעזבך' - בפסוק זה אומרו: 'חזקו ואמצו' - בלשון רבים, וסיים: ו'לא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד.
ונראה לעניות דעתי לפרש בהם - אפשר שהנה במדרש אמרו: תינוקות בימי דוד היו יודעים לדרוש התורה, מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אחר כל השבח הזה, היו יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיה בהם מלשינים, ודורו של אחאב שלא היה בהם מלשינים, היו יוצאים למלחמה ונוצחים.
ובזה פירש הרב אלגאזי, זיכרונו לברכה, פסוק: 'כי הנה אויבך ה', כי הנה אויבך יאבדו, יתפרדו כל פועלי אוון' - שהכתוב מתמיה: כי הנה אויבך ה' - ירצה עם בהמה שהם אויבך, כגון בימי אחאבף שהיו עובדי עבודה זרה, נהגת עמהם במידת ה' ברחמים, וההפך מזה בימי דוד 'הנה אויבך יאבדו' - יהיו נופלים במלחמה, אתמה? ויהיה כמשיב: 'יתפרדו כל פועלי אוון' - שהפירוד שהיה ביניהם גרם להם.
ומעתה אפשר שזה כיוון משה רבינו להזהירם על האחדות שעל ידה ינצחו אויביהם, וזה שנאמר: 'חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם' - שוודאי תנצחום, אם יהיה ביניהם מידת האחדות, ולזה סיים: 'ולא ירפך ולא יעזבך' - בלשון יחיד לרמוז שינצחום על ידי האחדות הגמורה, שיהיו נחשבים כגוף אחד.
נתיבות שלום, מ' נט, נ"ט ב', קזבלנקה, תש"ח (1948)
אלה שבאים לבית הכנסת, ואלה שהם שומרים שבת, ומלבד זה - אין להם עוד עם היהדות. והעיקר חסר, אינם מתעניינים בחובה הקדושה להגות בתורה ולדעת מה יעשה ישראל, מורגש מרחק רב בין העם לתורה. כשפונים למי שהוא להוכיחו על עסק התורה, אז הוא משתמט מזה מפני שהוא לא חסיד או לא אדוק. למידה זו הגענו במשנה כדברי חז"ל: 'ולא עם הארץ חסיד' - שסימן מובהק של הריקנות ועם הארצות הוא כשמשתמט בטענת לא חסיד.
דעה זו נשתרשה בלב רבים שעסק התורה וקיום המצוות הם רק מחובתם של של הרבנים ויחידי סגולה, וגם התלמידי חכמים ואנחנו מכללם, לפני יסוד אגודתנו, היינו מצטמצמים בד' אמות של הלכה. תורתנו היתה גם כן בכלל הגדרה זו של 'תורה מונחת בקרן זווית'.
בשעה שלא היינו מפיצים את התורה ומוסר היהדות בין הציבור, וגם מצוות התוכחה כמעט שבטלה, חלילה וחס, אם מתוך יאוש ורשלנות אם מתוך שמירה על הכבוד העצמי, שכל אחד בתור יחיד חס על כבודו שלא יחולל, שלא יפגם, מה שאין כן בציבור מאורגן שנתארגנו למטרה הזאת.
ספר שלמי אהרון עמ' כ, ע. בוכריס, ירושלים, תשס"ב (2001-2002)
המידות הטובות הם הם סיבה גדולה ועזר רב לקיום מצוותיו ברוך הוא, והמידות הרעות המה להפך:
כי הנדיב נקל לו לקיים מצוות צדקה, והלוואת עני ושאר מצוות גמילות חסדים. וכשהוא מקיימם, מקיימן על הצד היותר טוב; טלית נאה, סוכה נאה, צדקה וגמילות חסדים בשפע רב וכל כיוצא.
אך הכילי, יקשה עליו לקיים כל המצוות התלויות בממון. ומה שהוא מקיים בהתרשלות, ועצבון ובצמצום רב. כאשר כה דבר בקודשו רבנו הקדוש רבי חיים ויטאל זכרונו לברכה בספרו הקדוש 'שערי קדושה' חלק א' שער ב', וזה לשונו: 'צריך להיזהר ממידות הרעות יותר מקיום מצוות 'עשה' ו'לא תעשה' כי בהיותו בעל מידות טובות, בנקל מקיים כל המצוות'. - עד כאן לשון הקדוש.
חיים ושלום, הקדמת הרב המחבר, עמוד רל"ט. הוצ' הרב נסים טרבלסי, מושב תלמים, תשמ"ה (1985)
אם עדיין יש כמה מצוות, שאי אפשר לך בקיומם או שאין ידך משגת מאיזה סיבה או כמו מצוות כהונה ולויה, אזי זה התיקון, יעלה לרצון, כאילו קיימת הכל - על ידי אשר 'והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות', ואת כ"ל - ראשי תיבות כוהנים לויים, ואז על ידי האחדות והאהבה נחשבים כגוף אחד, וכאילו קיימת בעצמך את כל התורה כולה, וזה רמז ראשי תיבות - א"ת כל - מאל״ף עד תי"ו. זהו כל האדם והוא על ידי האחדות והאהבה בקבלת סבר פנים יפות.
ש"ה לבית אבות, באור על מסכת אבות , דף ט"ז עמ' ב, דפוס איתאח, ירושלים, תש"א (1941)
התחיל להתגלח ושמע שמת אביו – הרי זה משלים תגלחתו, משום כבוד הבריות. ודווקא בכגון זה, שהתחיל להתגלח, שאם יפסיק באמצע הוא לו גנאי, אבל אם התגלח מעט, שאין ניכר תגלחתו, ושמע שמת אביו – יפסיק, וכל שכן שאם לא התחיל אלא רק ישב להסתפר, שאין לו להתחיל.
ספר שהתחיל לגלח ושמע שמת אביו, אם יש ספר אחר בעיר יפסיק לגלחו, אבל אם צריך המתגלח לצאת למקום אחר או שיצטרך להמתין זמן רב עד שיביאו לו ספר אחר, נראה שיש להקל, שהספר ישלימנו ולא להמתין לספר אחר.
דברי שלום, יורה דעה, סימן קנה
ידוע שבית המקדש, וגם בית הכנסת, היום בזמן הגלות, היא המקבצת כללות ישראל, ושם נעשים כל המשפחות - לאהובים וריעים ולמשפחה אחת ממש, ומזה נולד האחדות בין ישראל לאביהם שבשמיים, וגם ביניהם, ולולי בתי כנסיות, אחד לא יראה חברו אפשר כל ימיו, ובפרט עני ועשיר מעולם לא יתקבצו, לא כן בית הכנסת - גורם לאחדות כמו בית המקדש.
וחם השמ"ש, פרשת תרומה, דרוש ב', עמ' רפ"ח, ירושלים, תשס"ג (2003)
ואם תשאלוני לאמור, הידעת כי לא נמצא במכתבי העתים גם מחלקי הנאסר, כי תאמר התר גמור הוא, ומי לא ידע שיש ויש פעמים רבות נמצא בהן כתוב שקר ולשון הרע וליצנות וביזוי על תלמידי חכמים וגדולי ישראל אשר תצלנה אזנים משמוע, ועל סיבה קלה ופנייה דקה העובר בינו ובין התלמיד חכם ההוא עושה כן, או כי יהיה ריב בין איש ובין רעהו, ומשנאת איש את אחיו ילך אצל המוציא לאור וירצהו להפיל חרפות על ראשו, וישפיל כבודו ארצה, והמוציא לאור לאהבת בצע כסף יעשה אשר לא ציווהו ה', היש עוון פלילי גדול מזה, ואיך נתיר ללמוד בהם בחול וכל שכן בשבת?
לזאת אשיב בלי תפונה כן הוא ומכתב עתים כזה ראוי לאוסרו כחלב וכדם, וגם המוציא לאור ראוי לקורעו כדג, אך אין זה שכיח, כי חלילה לכל מכתב עתים שימצא בהן כזאת, ואם באחת או שתיים נמצא פעם ביובל עשה כן, הווי לא שכיח ולא גזרו רבנן, ואין לנו לחוש שמא ימצא כתוב כן לאוסרה בשבת כמו שאין אנו חוששים בחול.
ישמח לבי, אורח חיים, סימן יח, דף יח עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
'תנו רבנן: כשחלה רבי אליעזר, נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו: רבנו, למדנו אורחות חיים, ונזכה בהם לחיי העולם הבא. אמר להם: היזהרו בכבוד חבריכם...' -
כנגד הנהגת בני המדינה והתלמידי חכמים, אמר: 'היזהרו בכבוד חבריכם' - שזהו יתד, שהכל תלוי בו - להשגיח תמיד על זולתו, ולהיות חס על כבודו, וכל מה שיוכל להזיק לחברו ירחיקנו ממנו -
אם להצילו מחרפת אדם ובזוי עם אשר יחרפהו, ואם להדריכו במעגלי צדק להציל נפשו מני שחת, ואם יוכיח לחברו, יהיה חס על כבודו, ולא ילבין פניו, וכאלו רבות הנכנסים בכלל כבוד חברו.
דברי שלום ואמת, עמ' רכ"ב- רכ"ג, הוצאת חברת אהבת ירושלים, ירושלים, תש"ס (2000)
למעלת השלום - כתבו התוספות זכרונם לברכה פרק ראשון של תעניות בפירוש פסוק: 'נאמנים פצעי אוהב' - כי האוהבים, כשעושים מריבה, השנאה הולכת ומתחזקת. ואפילו עושים שלום, אותו השלום הוא שקר, אינו נאמן. ובזה יתבאר מה שאמר אברהם אבינו, עליו השלום, אל לוט: 'אל נא תהי מריבה ... כי אנשים אחים אנחנו'. אמר מריבה, ולא אמר ריב. כתבו המפרשים: כי מריבה לשון נקבה, שיולדת. זהו אל נא נריב, לפי שתהיה סיבה שתהיה מריבה נקבה הולכת ויולדת, שכן כתב: 'נאמנים פצעי אוהב'.
גופי הלכות, דפוס אברהם ידידיה גבאי, דף קמד עמ' ב-דף קמה עמ' א, דפוס אברהם בן ידידיה גבאי, איזמיר, ת"מ (1680)
זאת מאתי באתי אל האר"ש להגיד כי ישר כי מזה זמן רב בהיותי בארץ מולדתי קושטא קאי כמו מ' שנה מעלה ומטה, שהייתי מרביץ תורה בישראל, זכרתי ימים מקדם מנהגם של ישראל תורה, בסדר והנהגת תלמודי תורה, שכל ראשי העם וחו"ר הי"ו, כל דעתם ורוחם להשתדל בכל עוז ותעצומות שתינוקות של בית רבן יהיו לומדים בתורתנו הקדושה ולהרגילם בדרך ישרה וביראת ד'. ועוד זאת ביתר שאת, להחזיק ביד בחורי חמד אילני דמלבלבי שיצאו מהם תלמידי חכמים, ובפרט בבני עניים, כמאמרם ז"ל – 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה'. ועל ידי זה היו בנינו מגודלים בנעוריהם ביראת ד' תורה ומצוות, ובנותינו כזויות מחוטבות בדרך ארץ ובצניעות, כי כל כבודה בת מלך פנימה וחכמת נשים בנתה ביתה. ובעבור זה היה כמה ישיבות מתלמידי חכמים לומדים בכל יום, וכל בני ישראל היו שמחים ונחת רוח מהם.
שו"ת מהרש"א אלפאנדארי "הסבא קדישא" על ד' חלקי השו"ע. חלק ראשון, יורה דעה, סימן כ' עמוד נ"ג מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
וכבר הוגד לך ושמעת שהאיש המעגן אברהם ליב באראסאק הוא נמצא עתה בבבל, ופרק איסור לקיחת שתי נשים. והרב של גאלץ והרב של קושטא שלחו מכתבים לחכמי בבל, לכוף את המעגן הנזכר, לגרש את אשתו כדת. וכבר הוגד שהמעגן הנזכר מאן לדברי החכמים, ולא חפץ לגרשה ברצון טוב, ויענה אותם עזות, ולעת עתה חפץ ה' בידם הצליח וכפו את המעגן הנזכר עד שאמר: 'רוצה אני', וכתב גט כדת. ובשביל העניין הזה עשו החכמים, ה' ישמרם ויחייהם, הסכמה, והכריזו בכל בתי כנסיות: שלא ליתן אשה לשום אשכנזי הבא לדור כאן כי אם אחר החקירה והדרישה.
לב חקק, איגרות הרב שלמה בכור חוצין, עמ' 89, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשס"ה (2005)
'כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שמסתלק מישראל' - ומלבד פשוטו של דבר, נראה לי בדרך דרש על פי מה שאמרו בשוחר טוב מזמור ע"ב על פסוק 'ישאו הרים שלום לעם': וכי הרים נושאים שלום? - אלא בזמן שהפירות מועטין מריבה באה, ובזמן שהפירות מרובין עין טובה בעולם ושלום בעולם, ועיין שם.
ועוד מובא בילקוט בסדר בחוקותי: 'אם בחוקתי תלכו'- אמר הקב"ה אני אומנותי לדון, נטלתם אומנותי, אני אבקש אומנות אחרת - 'ונתתי גשמיכם בעתם'.
ואם כן הדיין שאינו דן דין אמת, גורם להסתלקות הגשמים מן העולם, ועל ידי כך יהיו הפירות מועטין ומריבה באה לעולם, ואין השכינה שורה אלא באחדות, וזהו שגורם לשכינה שתסתלק מישראל.
שלמי תודה, עמ' מ"ב, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
'ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך, להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים, ביום אחד בשלושה עשר לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ושללם לבוז' - אחינו בני ישראל, שמעו אהבת ה' אותנו גם בעת חרון אפו עלינו, כי בפסוק המר הזה נכתבו כל אותיות האלף בית הפשוטות והכפולות. והוא אחד מעשרים ושניים פסוקים אשר נרמזו בו כל האותיות כמובא במסורה. (ובספר יחזקאל תמצאנו סימן ל"ח). וכל זה להורות כי אותיות התורה עומדות להגן בעדינו.
מנות הלוי, עמ' רכ"ז, הוצאת מנות איש, ירושלים, תשנ"ו (1996)
פירוש 'בכל צרתם לו צר' בוא"ו - מורה דרך כלל שהקדוש ברוך הוא מיצר בצרתם של ישראל, ובאמרו: 'לא' באל"ף - מורה פרט גדול שצרתם מגעת עד המקום הנעלם הנסתר הנקרא אל"ף. ואף על גב שבמקום ההוא אין כעס ולא רוגז כי שם הרחמים הפשוטים, ואין שם דין כלל, אשר ממנו נמשכים הכעס והרוגז, מתוך חיבתם לפניו צרתם מגעת עד המקום ההוא.
מנות הלוי, הקדמה, עמ' כ"ו, הוצאת מנות איש, ירושלים, תשנ"ו (1996)
תורת ה' תמימה משיבת נפש' - ואומרו נפש לשון יחיד, לרמוז שלא זכו ישראל לקבלת התורה אלא על ידי האחדות שהיה ביניהם, כמאמרם זיכרונם לברכה על פסוק: 'ויחן שם ישראל נגד ההר'. ...
וכבר נתנו חכמינו זיכרונם לברכה טעם לזה, מאחר שהתורה כלולה מתרי"ג מצוות, ויש בהם כמה מצוות שאין כל אדם יכול לקיימם, כגון מצוות השייכות לכוהנים, ויבום וחליצה, על כן על ידי האחדות יהיו לאחדים כל איש מישראל, וזה יקיים זה וזה יקיים זה ונמצא שעל ידי כולן תתקיים כל התורה. ...
וזהו גם כוונת הכתוב: 'תורת ה' תמימה' ב- כל איכויותיה ובחינותיה בתרי"ג מצוות, ואי אפשר לשום אדם לקיים התורה , ולכן לא זכו לקבל התורה עד שיעשו האחדות ביניהם, להיותם בחינת נפש אחד.
וזה אומרו: 'משיבת נפש' - לפי שבכל הסעות כתוב: 'ויסעו ויחנו' - לכן הוצרכה התורה, שתהא משיבת נפש לכולם כדי שיהיה להם הכנה לקבלה על ידי האחדות, שיהיו בחינת 'נפש אחת', שבזה יזכו כל אחד מישראל לקיים כל התורה כולה.
יריעות שלמה, עמ' ל"ח ב, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
'רפאינו ה' ונרפא' - יתן על לב להתפלל על חולי גופו ונפשו ונשמתו, ועל כל חולי ישראל, שהם גוף אחד וכלולים באיברים. ואל יאמר: מה אכפת לי, ולא יתן אל ליבו, שהוא מקרוביו. ועוד, שאין לך ריקן בישראל, וכשיבריא יוסיף מצוות ונמצא גורם להוספת זכות.
ואם הוא רשע יתפלל עליו לרפאות נפשו לתשובה כי אבר מאבריו. ואם לא ישוב, אז גופו פגום, ואין שכינה שורה על גוף פגום. ואם ימות ברשעו, יש ריתחא למעלה, חס ושלום.
בינת שלמה, עמ' 190 הוצאת הרב יהודה אדרי, ירושלים, תשע"ו (2016)
ידיד נפשי ומכובדי, הרב הגדול רבי פריג׳ה זוארץ, השם ישמרהו ויחיהו, הרב בעיר תורה כומס, יגן עליה א-לוהים; נודע לי מפי יו״ר קהילתכם, דינו מימון, ה' ישמרהו ויחיהו, כי נמצאות אצלכם כשלוש ארבע בנות עניות, שנישואיהן מעוכבים מחמת שקצרה ידן לפרנס את נדונייתן.
ולזה רציתי להעיר לכבוד תורתו כי לפי הדין מותר אפילו למכור ספר תורה ורימונים כדי להשיא יתומה במקומותינו. ואפילו לדעת הפוסקים ... שאין למכור ספר תורה כדי להשיא יתומה, משום שאינה מצווה על פריה ורביה, במקומותינו שונה - שאימת המרת דת בעוונותינו הרבים מאיימת ואורבת על הבנות האלו, אשר אין לאל ידן להשיא את עצמן, ויוצאות לתרבות רעה להמרת דת, בר מינן, כמו שקרו בעוונותינו הרבים כמה מקרים כאלה בטריפולי. ...
שהטעם שמוכרין ספר תורה לישא אישה - משום שלא תוהו בראה לשבת יצרה, ולא שאמר הטעם משום פריה ורביה. ... אשר על כן אבקשכם לדרוש ברבים בדבר הזה, ולעשות לו פרסום כדי שבנות ישראל העניות במקומותינו אלה, לא תתייאשנה. ועל הקהילות על כן לעשות, בשבילן ככל מה שאפשר, אפילו אם יצטרכו למכור ספר תורה וכלי הקודש של בתי הכנסת כנזכר למעלה.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק אבן העזר סימן א', עמוד ע'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
'ונתנו איש כופר נפשו ... ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם ... העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל'. - יש להבין למה הפקידה תגרום נגף? ועוד למה רק מחצית השקל ולא שקל שלם? ועוד למה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ולא יתנו כל אחד כפי מה שנדבו לבו?
ונראה לומר על פי הידוע מדברי חכמינו זיכרונם לברכה: שקיום עם ישראל הוא באמצעות האחדות, שאז נחשבים לאדם אחד, וכל מצווה אשר עושה אדם מישראל, נזקפת לזכות כל ישראל, וכן אם חלילה יחטא אחד מישראל, לא יקצוף ה' על כללות ישראל כי העוון יתחלק על כל ישראל, ועל דבר קל לא יקצוף ה'. לכן הקב"ה הצופה אחרית מראשית הקדים רפואה למכה, כי ידע שבעוד ימים יחטאו ישראל בעגל, ותהיה מידת הדין מקטרגת על ישראל.
לכן ציווה השם יתברך: כל אחד מישראל יתן מחצית השקל, ו'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - וזה מוכיח שישראל הם באחדות גמורה: 'שלי שלך ושלך שלי' - אין דל, ואין אביון, ואין עשיר, וכולנו בני איש אחד, ואנחנו שותפים ושווים בממון, ואין אחד יתר על חברו כלום.
ולכן הפקידה תגרום נגף - כי כאשר נחשוב כל אחד מישראל לגוף נפרד, שזה מסימני הפירוד, וכל אחד מישראל, החוטא נענש על עוונו - כי אין לו זכות כללות ישראל, לכך עם הפקידה נצטווינו לתת מחצית השקל שזה סותר הפירוד ומחזק האחדות.
ספר מדרש שלמה, ע"מ כו - כז, פרשת כי תשא, תל-אביב, דפוס שמגר, התשנ"ג (1993)
בעניין יציאת מצרים שהחיוב אינו מצד זולתם, אלא לצורך עצמם כדי שיצטרפו כצרוף הכסף, ויהיו ראויים לקבל התורה ולזכות למתנת הארץ. לכך נקראת מצרים 'כור הברזל', וכיוון שהכל היה לצורך עצמם, נכללו הק"ץ שנים ברד"ו שנים ועלו לכאן ולכאן.
ועל פי זה יובן מה שכתב במדרש רבה וזה לשונו: 'אמר משה לישראל בחודש הזה אתם נגאלים. אמרו לו: והיאך אנו נגאלים והלא הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו, עליו השלום, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונכם.
עטרת שלמה דף י"ג עמ' א', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
מי שלשונו תדבר דברים רכים וחכו ממתקים, איש כזה רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, ודבריו נשמעים, ומרבה שלום עם כל אדם ועם אשתו ואנשי ביתו כי 'מענה רך משיב חמה'.
ובפרט בדורות הללו אינם מקבלים מרות, והרגזן לא עלתה בידיו אלא רגזנותו, והלואי שישמעו לקול מלחשים בנועם שיח וחיבה יתירה. וכמו שפירשו על פסוק: 'הוכח לחכם ויאהבך' שיאמר לו: אתה חכם, ולא נאה לך דבר כזה.
בדרך זה יתנהג הרב עם אנשי העיר, ואיש את רעהו, ואב לבנים, והבעל עם אשתו, ואף אם עושים לו דברים קשים ומדברים קשות, הוא יענה בשפה רכה ובמתק שפתים, ובפנים שוחקות, ובזה יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, ויעשה את שלו. וכתיב 'ולשון רכה תשבור גרם' וזה כלל גדול.
ניצוצי אור, עמוד קי"ג-קי"ד, דפוס התחיה, ירושלים, תרצ"ה (1934-5)
ואם ירצה ה' אחבר קונטריס מיוחד אודות הספרדים בווין, למן היום שבאו לשכון שם ומהבית כנסת המפואר. ואני הייתי בשם לפני שנים הרבה וביקרתי בית הכנסת והשתוממתי לראות הבניין הנהדר עשוי אראביסק מצויר בדרך נפלא, חבל שנשרף, ואודות מוסדי החסד ושם האנשים הנכבדים ששרתו בו למן היום שגלו מספרד הארורה, ויען שראיתי בספר 'אוצר ישראל' בערך ווין ולא הזכיר כלל אודות העדה הספרדית ועשה עצמו כאילו לא ידע מהם, ורק הזכיר למדי את העדה האשכנזית, ולא הזכיר שם רבניה דור דור, אמרתי כדאי לחבר קונטריס מיוחד בזה.
כתר שם טוב, חלק שביעי, מנהגי חג הסוכות, עמ' רג-רד, הוצאת מכון ג"ק, תשנ"ח (1998)
'תמים תהיה עם ה' א-לוהיך' - שלא תהיה חלוק, רק תמים כולו. מפיו ועד לבו, יהיה באחדות עם ה' א-לוהיך, שהוא יחיד האמיתי. אף אתה, על כל פנים, תהיה אחד בגופך, ולא יחלק הלב מהפה. וזאת אומר - אם תרצה לעשות תשובה, צריך להיות באחדות עם כל ישראל כאיש אחד.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמוד רס"ז, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
'לא יהיה הקהל אגודות אגודות, שלא יבדל אדם מצרת הצבור'. - גזרתי שלא יפרדו הקהל להרבה ראשים ולהרבה אגודות. וכל שימרוד בצבור כל הקהל יקומו עליו להפילו ולהשפילו. ...
גזרתי על מי שמבטל התפילה ויושב בבית בטל או הקהל מתקבצים לבית הכנסת והוא יושב בחוץ. וכן מי שאין לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו. וכן למי שמבטל סוכה, והצבור יעשו והוא לא יעשה. הצבור מסכימים לבנות בית הכנסת או בית המדרש או לגזור תענית על כל צרה שלא תבוא והוא פורש מהם. וכן מי שאוכל בלא נטילת ידיים. וכן למי שמתגאה על הציבור בגויים או בממונו.
ספר אבני זיכרון, בית שמואל, תקנות הרב, עמ' שב-שו, הוצאת מכון אהלי אברהם יעקב, ביתר עלית, תשס"ג (2003)
'הלל אומר: הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. –ואמר: 'אוהב שלום', ולא אמר: 'אהב שלום', עם היות לפרש שכך שנה: 'הווי מתלמידיו של אהרן', שאהרן היה אוהב שלום, מכל מקום פשט המשנה מוכח, כי נוכח פני המוזהר, ידבר שיהיה אוהב שלום, ואם כן אהב מה לי, כאומר 'אהב את המלאכה'. ונראה להיות כי 'אהב' - הכוונה בו, שמזהיר את האדם שיאהב השלום מכאן ואילך. אמנם 'אוהב' הכוונה שתשתדל שתקנה בך בטבע אהבת השלום, עד שלא תצטרך לעורר את עצמך לאהוב אותו, אלא מצד עצמך ומטבעך תהיה אדם האוהב שלום. והיא הכוונה גם כן באומרו: 'הווי מתלמידיו של אהרן' - ירצה השתדל שיהיה דבר זה מוטבע בך, כאילו אתה מתלמידיו של אהרן, שיולדו על ברכיו, אשר מן הסתם יהיה דבר זה בהם, הרגל וטבע בראותם רבם מתמיד כן, ובזה תהיה אוהב שלום מעצמך, ולא אצטרך להזהירך 'אהוב שלום'.
ויאמר שמואל, אבות פרק א, עמ' 165-164, הוצאת דובב שפתי ישנים, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו' - למה 'כל עדת בני ישראל'? - שחזר כאן ואמר עשרת הדברות כולם בלשון רבים, ועשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, לפי שצפה הקדוש ברוך הוא, שעתידים לעשות העגל כדי שימצא משה רבנו, עליו השלום, מקום להתפלל עליהם לומר: לי אמרת 'אנוכי' ולהם לא אמרת. עד שנתכפר להם, ועשו המשכן ושרתה שכינה ביניהם וחזר ואמר להם בלשון רבים. ולזה לא אמרם בקולי קולות כמו מתן תורה כדי שלא להרעידם ולהפחידם. לפי שהן חביבים עליו כבן שהוא חביב על אביו, ואביו אין מפחידו ומרעידו ומדבר עימו בנחת. ולזה אמר: 'ואמרת אליהם' בנחת, בלשון רך ועל ידי שליח, וכל זה כדי שלא להרעידם, וכמו שבמעמד הר סיני היו שם כולם, כן כאן, 'כל עדת' שלא יהיה להם פתחון פה לומר ליחיד נתנה התורה, חזר לזה ואמר בלשון רבים.
מנחת שמואל, דף קכ"א עמ' א, ירושלים תרס"ג (1903)
'לא תיקום ולא תיטור, ואהבת לרעך כמוך' - כל שאר עברות שיכין אדם לחברו הם נתעבות מצד עצמן חוץ מן הנקמה, שהיא נראית כמשפט צדק, לפיכך אומר בה - 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאתה לא תחפוץ שאחרים ינָקמו ממך, כן לא תיקח נקמה מרעך, אף על פי שבדין הייתה נקמתך.
פירוש על חמישה חומשי תורה, פרשת קדושים, עמ' 421, ירושלים, תשנ"ג (1993)
'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה'. - אומרו 'אוהב את הבריות' שהוא לכאורה אך למותר שזה הוא בכלל 'ורודף שלום', כי אחרי שהוא רודף שלום, להשלים אחרים, אין לך אוהב את הבריות גדול מזה. נאמר ביישובו עם מה שנדייק עוד על מה שאמר: 'אוהב את הבריות' ולא אמר אוהב בני אדם. אמנם יובן כל זה במה שהודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, מחוכמתו ומדתו של אהרן קדוש ה', כי כאשר ידע איזה אדם רע מעללים, היה מתלווה ומתחבר אליו והיה מראה לו אהבה כרע כאח לו, שאז היה מתעורר אותו רשע לשוב מדרכיו הרעים, כי יאמר ויחשוב בלבבו אם היה האיש הקדוש הזה יודע מעללי היה מתרחק ממני הרחק כמטחווי קשת, ולא היה אוהבני בזאת, ומזה היה נותן אל לבו לתקן מעוותו, ועל כן הזהיר השלום הזה אל האדם, לעשות מעשה כמו אהרן, שהיה אוהב שלום בעצמו וגם רודף שלום לאחרים, להשלים אחרים עם אביהם שבשמים, ובאיזה אופן היה משלים הזולת? - לזה אמר על ידי שהיה 'אוהב את הבריות', הם האנשים הפרוצים בלתי נקראים אדם, רק נקראים בריות בעלמא, היה מכבדם מאוד, על ידי זה נמשך האהבה אל הזולת.
אילת השחר, דף כ"ט עמ' א', בדפוס המשובח וזאן ובראמי ס"ט, תונס, תרמ"א (1881)
ישנם איזה אנשים זריזים וזהירים לעבודת ה' יתברך שמו, ומקיימים חובת האדם לבורא כפי טבע האפשר לקיימו, ומקדמים עיניהם אשמורת לומר בקשות ותחנונים ... אבל מצד הבחינה השנייה, יהי רצון שלא תבוא נפשי בסודם, כי הפרו ברית אחים וחובת האדם לאדם, לא שמו אליה לב וישליכוה אחרי גוום. כי מרוב זחוח הלב, לא נחשבו בעיניהם כל בשר ודם, ויהיה הנקל להם להבזות לצעירים אלא גם לגדולי העם, עד שפני אחיהם הנכלמים מרוב בושה. פנה זיום, פנה הודם, פליאה דעת ממני האם שכחו כי בצלם א-לוהים עשה את האדם, שומו שמיים על זאת וכי זו היא תורת האדם. ...
מי התיר לכם לשנוא איש את אחיו ולעשות מחלוקת?! והלא כבודכם יודע כי לא נחרב בית מקדשנו ותפארתנו אלא בעוון שנאת חינם. אם כן, מה יועיל לאדם, נולד מטיפה סרוחה, לחרחר ריב ולרדוף חברו בסערה וסופה, על כבוד המדומה ליישב בראש, ולעמוד ולהתפלל במקום רוממה ההיא, כי מה לי בכאן הלא כל בית כנסת אדמת קודש היא, ומה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'אל תעש תפילת קבע אלא תחנונים'. בינו נא זאת אחי ותנו לב לדעת, לצוות עם החברים ולבטל כל שנאה וכל מחלוקת.
נחלת יוסף עמ' ע"ט, בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
גבול גבלו הראשונים: האישה שווה לאיש ומספד הנשים כאנשים, שעושים מעמד ומושב ומספידים לאיש, וכל הדברים האלו בה. כמו שכתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק י"ב מהלכות אבל, וזה לשונו: 'כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כן עושין לנשים, ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום.' ...
והנה משינוי הלשון של בעל הטורים שכתב: 'נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להם', מה שלא כתב הרמב"ם רק: 'מספידין הנשים כאנשים', היה נראה לעניות דעתי, שכוונת הטור להשמיענו כאן - שעושים גם כן הספד בבית הכנסת לנשים כמו שעושים לאנשים, וכמו שעושים לתלמידי חכמים הספד בבית הכנסת, כן עושים לנשותיהן. ומה שכתב: 'כראוי להם' – היינו: לעניין הזכרת חסידותן, כמו שכתב לעיל מזה בהספד האנשים, שמזכירין שבחו ולא יפליג, שגורם רע לעצמו ולמת.
ולכן כתב כאן: 'כראוי להן' - כלומר כל אחת לפי שבחיה ולא יותר. וזה נראה שהיתה כוונת בעל 'המפה', שכתב עליו: 'ונספדות בין האנשים והחכמים. שלא נטעה כראוי להן שאמר כאן, היינו: המקום הראוי להן, אלא לשיעור ההספד שיספידוה בין האנשים והחכמים, שיהא ההספד כראוי, לא פחות ולא יותר'.
דברי שמואל, דרוש שביעי – שנת תנ"ו, עמ' כח', המכון להוצאת ספרים וכתבי יד שע"י מוסדות "שובי נפשי", ירושלים, תשס"ז (2006-2007)
'בטנך ערימת חיטים - נמשלו ישראל כערימת חיטים: מה החיטים הללו נכנסות לאוצר במניין, כך אמר הקדוש ברוך הוא שיהיו ישראל נמנים בכל שעה' - ועוד יש כוונה שנייה במניין והוא לייחד אותם להיותם גוי אחד בארץ, לעשות סכום מהם ואחדות אחד על דרך 'קח לך עץ אחד'. כמו שהאדם מקבץ כור כור ומכניסו לאוצר במניין, בייחוד אחד, ככה ישראל חשובים באסיפתם ובייחודם, ולזה נמשלו לחיטים שמתקבצים קיבוץ באוצר. והוא רמז אל חשיבות ואל אחדות האומה הזאת, כחיטים שהם חשובים ונכנסים באוצר והוא הקיבוץ - כך ישראל, אפילו הגופים הם כאדם אחד, מלבד מה שידוע שהנפשות הם ייחוד שם, שלזה היה ישראל מתחילתן 'שבעים נפש' - נפש אחת.
כלי חמדה, ספר במדבר, עמ' 4 הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת' - אפשר לפרש על פי הידוע, שגדול כוח האחדות והשלום, ולא מצא ה' יתברך כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שהוא האחדות והליכוד, וכל דבר גשמי ורוחני לא יהיה בו כוח וחוזק ההתקדמות אלא על ידי האחדות והשלום, ובהפך חוסר השלום והפירוד גורמת לכל נזק וחבלה. וזה שנאמר: 'ויסעו ממקהלות' - דהיינו: נתרחקו מלהיות קהילה אחת ואחדות אחת, ואז 'ויחנו בתחת' - יהיו, חס וחלילה, בשפל המדרגה, אלא העיקר הוא הליכוד והאחדות.
'ויאמר שמואל' עמ' י"ב ב, דפוס אוצר העברי, ג'רבה תשכ"ב (1962)
קיום והעמדת האומה הישראלית כולה, הוא תלוי בהתקשרם ובהתאחדם יחד, להיות כאיש אחד בעבודתו יתברך ולדבקה בו, ולזה צריך שיוקדם היותם הם, רצוני כל האומה הנזכרת, בהתייחדות ואחווה ואהבה בינם, וכל אחד יאהב את חברו, ותהיה הסכמה והתייחדות ביניהם, ולזה ציותה התורה 'ואהבת לרעך כמוך'.
אם כן יש כאן שני מיני אחדות: האחד - אחדות גופני בין האומה, והשני - אחדות שכלי, כולם שכם אחד בעבודתו יתברך. ולזה התכלית ניתנו המצוות כולם - מהם לקשר האחווה בינם לבין עצמם, בחלק הדינים והמשפטים, והרחקת הגזל והחמס.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק ב', עמוד רמ"ד, הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשנ''א (1991).
כל יהודי יש לו חלק בתורה, באומה ובארץ ישראל. בוא וראה, בדורנו יש מרובים פורשי התורה, ואף על פי כן דבקים בעמם ובארצם ומוסרים נפשם על פדותה וחרותה, יקר בעינם כבוד ישראל, מתאווים לגדולתו, שוחרים טובתו ושוקדים על שלומו.
אור שמחה, עמ' ש"ט, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
מה שנעשה על ידי תפילת ראובן, אי אפשר להעשות על ידי שמעון, שאין לך אדם שאין לו מקום בפני עצמו. ולכן חיוב התפילה היא בכל יום ומכל אדם, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו.
אמרי שמעון, עמ' קצ"ט, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
ובכן אחי ורעי, אם אחר כל היגיעות אשר יגעתי וטרחתי בדקת ומצאת איזה שגיאה בנוסח התרגום, אל תצא לריב מהר, ואל תביט עלי בפנים זועפים, כי אנחנו בן אדם, הננו עלולים לשגיאה, וגם אולי משגה הוא מהמדפיסים, ואפילו גם אחרי החומשים המדויקים עוד תעבורנה השגיאות, מהקודמים לאלפים ולמאות, ואולי יבטלו בשישים הנמצאות, וכל החסר, שיש ברשותי שלא ראיתיו, ושלא ביערתיו, יהיה בטל, וכבר התנצל המשורר באמרו: 'שגיאות מי יבין'. ואמר החכם: אל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני אדם בדמות הנכונה כפי יכולתך.
מראה מקום חלופי: גיורא פוזיילוב (עורך), הרב שמעון חכם איש ירושלים, עמ' 61, הוצאת מרכז אב"א, ירושלים תש"ע (2010)
צריכים למחול זה לזה בחודש אלול ובערב ראש השנה וערב יום הכפורים שהוא זמן תשובה לכל. ולפי שבמשך כל השנה לא יבצר ממחלוקות ושנאת חינם בין איש ובין רעהו, ובראש השנה יהרהרו תשובה וימחלו זה לזה, גם הקדוש ברוך הוא עושה להם מידה כנגד מידה ומוחל להם, וכמו כן על ידי זה מעלה עליהם כאילו קיימו כל התורה כולה, כי אי אפשר שתישלם קיום התורה והמצוות אלא על ידי האחדות, ולכן כשקיבלו ישראל התורה כתיב 'ויחן שם ישראל נגד ההר' בלשון יחיד כאיש אחד.
שער שמעון, מערכת האלף, עמ' ר"ב-ר"ג, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו' - מדוע התחיל בלשון רבים: 'מבכה על בניה', וסיים בלשון יחיד 'כי איננו' ולא אמר כי אינם בלשון רבים? ...
בא לרמוז מתי רחל מבכה? - כשהיא יודעת שהם 'בניה' - בלשון רבים. בבחינת 'ויחנו ויסעו', ואינם באחדות אחת זהו: 'ואיננו', כלומר אינם בבחינת 'ויחן שם ישראל נגד ההר' אז בוכה, כי כל אדם צריך להשתתף בצער זולתו. ... בזה כשרואה שאין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים, אז בוכה, אבל כשישראל הם בלבד אחד - היא לא בוכה, ולא מבכה, כי יודעת, 'כי עת לחננה' - קרוב.
ושמח לבו, עמ' ק"מ, חמו"ל, ת"א, תשמ"ח (1988)
אמר כי כל תפילות הרבים אין הקדוש ברוך הוא פונה אליהם לבודקה אם ראויות הם או בלתי ראויות, לפי שתפילת הרבים מסוגלת בזה, ואמרו: 'הן אל כביר לא ימאס' - וזה לפי שתפילת הרבים עולה ובוקעת ושוברת כל המנעולים המונעים, ועולה לפניו יתברך, כי כח הרבים גדול הוא.
גם כי ימצא בכלל פושעים בהם, תתקן התפילה בסוד הקטורת שאחד מסממניה היה החלבנה שריחה רע. וכן צריך לחזק הדבר בהופכו. ועל כן תפילת הרבים אינה נבדקת אבל מתקבלת מיד.
אמנם, תפילת היחיד לא תיכנס כי אם בחוזקה, כלומר כשהמתפלל ההוא היחיד זכאי, כי אז לא ידחו תפילתו לחוץ, ועולה בלא חוץ. אמנם, להיותה של יחיד בודקים אותה, וגורם רעה לעצמו שיבדקו במעשיו ומשים עצמו בסכנה. וזהו: 'פנה אל תפילת הערער' - פירוש תפילת הערירי היחיד, מה שאין כן לתפילתם של רבים ש'לא בזה אל תפילתם' אף על גב שלא הכל בכוונה ורצון הלב.
כתם פז, חלק ד', עמ' ע"ז-ע"ח, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
'כפות תמרים' - רומז לבעלי תשובה, שהרי הלולב יש בו טעם ואין בו ריח, ובפרק ב' של ערובין אנו אומרים: 'הדודאים נתנו ריח - אלה בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא'. שאם חטא - יחזור בתשובה בעודו בכוחו ובנערותו, כמו שאמרו זכרונם לברכה: אשרי עושה תשובה כשהוא איש, שהלולב דומה לשדרה, והשדרה רומזת לכוחו של אדם. ועוד, הוא גבוה מאוד, לרמוז שהתשובה עולה ומגעת עד כיסא הכבוד. וכל העלים של הלולב הם כל אחד כפול לשניים, שאם עשה חבילות של עברות יעשה כנגדן חבילות של מצוות. ויש חציים של העלים מצד אחד של השדרה, וחציים השני מצד האחר, ולבסוף נעשים כולם עלה אחד, לרמוז שיש לו לעשות תשובה גמורה, שהעברות יתהפכו לזכויות, ומלאך רע יענה אמן בעל כורחו, ולא יהיה לו עוד אלא לב אחד לאביו שבשמים.
ולכן אנו מברכים על נטילת לולב, אף על פי שהאתרוג חשוב ממנו, שיש לו טעם ויש לו ריח, ואף הכתוב הקדימו שכתוב 'פרי עץ הדר'. מפני שבמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ובעלי תשובה חשובים מצדיקים. אמנם הכתוב הקדים האתרוג, מפני שהקדוש ברוך הוא חפץ יותר שלא יחטאו האנשים, פן לא ישובו מחטאם.
זרע שמשון – ענייני תשובה מאהבה, עמ' עט-פ, הוצאת תולדות שמשון, ערד, תשע"ו (2016)
'אהבת החברים' - ובפרט אם יהיה לאדם ידיעה, לדעת להכיר - בבחינת הנשמה.
עיין בזוהר דף ק"צ בפרשת תישא כמה הפליג בעניין זה ועיין לקמן בדרוש העומר בפרק י"ב בטעם העשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, שנפטרו בזמן קצר, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה - והיו כולם שורש אחד, לכן נפטרו כולם, וגם היו בבחינת הקטנות יעויין שם באורך.
ובשער הגלגולים דף ס"ז עמוד א' הקדמה ל"ט התבאר טעם נכון יותר בטעם שורש עצמו שכתב וזה לשונו: כי אני מוכרח להשתדל שאלו החברים שלי יתקנו מעשיהם, לפי שאני יש לי חלק בהם, ונמשך לי ריווח גדול אם הם יהיו צדיקים, מכיוון שדרך החברים הם שלומדים דבר זה מזה.
שמן ששון חלק ג' דף ב' עמודה ד' יצא לאור על ידי מדרש ששון שנת תשע"ב (2012)
'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה' - מאחר כי כל העדה כולם קדושים, ולא יצטרך שום מיתת צדיק להיות כפרה על הדור, כי אם כל העם יחיו, וגם הצדיק חיו יחיה.
שיח ששון, עמ' 337-339, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)
הנה מצינו שהקב"ה מצטער על איבודם של רשעים ...ואם כן איך האדם שמח בתקלת חברו וכל שכן בתקלת חברו באיזה עבירה. וכן היו מתפללים קודם שיכנסו לבית המדרש 'שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי' - שזה עוון פלילי, שהוא שמח במה שהקדוש ברוך הוא מצטער עליו כביכול.
אלא כשרואה חברו, אינו נוהג בדרך טובה, צריך שיתעצב ויצטער ויתפלל עליו להחזירו למוטב. שהיאך ישמח במה שהשכינה מצטערת עליו.
לזה רמז 'בנפול אויבך אל תשמח, ובהיכשלו' איזה דבר שאנו הגון 'אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיני', שאיך אתה שמח במה שהוא רע בעיני ה' ומצטער בו, חס ושלום. אם כן, אף אתה צריך להצטער בו ותראהו רע בעיניך הדבר הזה, ותתעצב ותתפלל, כדי שלא יפול ויכשל.
תהלה לדוד, שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד, סימן ה', עמ' רכ"ט-ר"ל, חמו"ל, ירושלים, תשנ"ט 1999