החכם היומי על לוח השנה:
< אלול ה'תשע"ז אוגוסט 2017 >
אבגדהוש
  ט/1י/2יא/3יב/4יג/5
יד/6טו/7טז/8יז/9יח/10יט/11כ/12
כא/13כב/14כג/15כד/16כה/17כו/18כז/19
כח/20כט/21ל/22א/23ב/24ג/25ד/26
ה/27ו/28ז/29ח/30ט/31  

מפתח ערכים - מסורת אבות

'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם' - דרשו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא: 'אתם' כתיב חסר - להראות לנו שעל האב ללמד את בנו. אם כן, לא נחשוב כיוון שהבן הולך כבר לבית הספר האב פטור מללמד אותו, אדרבא לשאול אותו: מה למדת מה עשית? - אם אין לו אפשרות כזאת שילמד אותו, לכל הפחות ישאל אותו: האם הולך לבית הספר? ...
כפי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'הרגיל בנר חנוכה יהיו לו בנים תלמידי חכמים' - איזה קשר לחכמה עם נר חנוכה? ... איך אנחנו מדליקים הנרות - ליל ראשון מדליקים נר אחד בשני ב', וכן על זה הדרך, כמו שאמרו בית הלל הולכים ומוסיפים. לכן 'הרגיל' - יזכה באמת לבנים חכמים כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה. תלמידי חכמים כל זמן שמבקרים בבית הספר - חכמה תתוסף בהם.
לכן ההורים קשורים בבית הספר ובית הספר קשור בהורים, ההורים יראו שילדיהם מתקדמים בבית הספר, ויהיה קשר עם המורים בכל עניין של הבנים - כל הורה עם בנו.
תולדות אברהם, עמ' רכ"ו- רכ"ז הוצאת הרב אברהם מוגרבי, ירושלים, תש"ם (1980)
'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך' - להודיע איך תהיה אופן הכנסייה לשם שמיים כדי שתתקיים, והוא שלעולם יכבד את הפחות ממנו - בשווה לו, ואת השווה לו - כגדול ממנו, ובזה אם יתכנסו יחד תתקיים עצתם ומחשבתם, והעניין שלפי שדרך טבע האנשים הוא לזלזל בכבוד מי שהוא קטן מהם. ...
ויש אומרים לפי שדרך בני אדם שלא להחשיב הכבוד שמכבדים אותו, אלא כשהוא אדם מכובד. אמנם מקטן הערך, אין אותו הכבוד נחשב בעיניו, ולזה אמר אף על פי שתלמידך הוא לנגדך - כאין, אל תזלזל בכבוד אשר הוא מכבד אותך, וזה שנאמר: 'יהיה כבוד תלמידך' - כלומר הכבוד שהוא מכבד אותך, יהיה חביב עליך כשלך, כלומר כאותו הכבוד שאתה מכבד אותו שהוא חשוב בעיני תלמידך - גם כן מעלת כבודו יהיה חביב עליך.
אהבה בתענוגים, עמ' פ"ו- פ"ז, הוצאת אורות החיים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
שאלה: בעל הבית שיש לו שני בתים, באחד יושב ולומד שם ביום, ובלילה ישן שם, אבל האכילה של לילה הוא בבית האחר שיש לו, ששם ישן בנו הנשוי הסמוך על שולחנו. ואחר האכילה, בא לישון בבית האחר שלומד ביום. אם יהיה צריך להדליק נרות חנוכה בשני הבתים או די בבית אחד, ששם עיקר אכילתו עם בני ביתו. וכמו כן סתם בן הנשוי הסמוך על שולחן אביו ויש לו חדר מיוחד לשינה אם צריך להדליק בפני עצמו או לא.
תשובה. כתב הטור סימן תרע"ז וזו לשונו: כתב אדוני אבי הרא"ש, זכרונו לברכה, בתשובה: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חברו, ויש לו בית מיוחד לשינה, צריך להדליק, שכיוון שיש לו בית מיוחד לשינה, והעולם רואים אותו נכנס ויוצא בו, יש חשד, אם אינו מדליק, שאין העולם יודעים שאוכלים במקום אחר. ... היוצא מן הכתוב, שבן הסמוך על שולחן אביו, אפילו שהוא נשוי, אפילו אם ירצה להדליק בחדר שהוא ישן, פשוט לי שאין יכול לברך, אלא אם ירצה להדליק בפני עצמו, יסמוך על ברכת אביו. וכל זה אם ירצה להדליק משום הידור מצווה, שמעיקר הדין, לדעתי השפלה, למרבה, די לו בשיתוף בפרוטות, עם אביו, ואין צריך להדליק בחדרו כלל, שבזמננו זה, שאנו מדליקין בפנים ממש, וכל שכן בעירנו זו, שידוע לכל שהוא אוכל עם אביו יחד. ממילא יוצא לנידון שלנו - באב האוכל בבית בנו, והוא ישן בחדרו האחר, שאין צריך להדליק, רק בחדר שאוכל עם בנו, וכל זה הוא כשהבן הוא נשוי, שאם אינו נשוי, אפילו להשתתף בפרוטות אינו צריך כלל.
חסד לאברהם, חלק א', אורח חיים, סימן כד, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, דף ס' עמ' ב' – דף ס"ב עמ' א', סלוניקי, תקע"ג (1813)
'ואתה תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד' - שכיוון שמשה רבנו, עליו השלום, לרוב ענוותנותו, הקטין עצמו ואמר לקדוש ברוך הוא: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' לכבוד ישראל, על כן אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיוון שזכית לגודל הענווה, שהקטנת עצמך ואמרת 'מחני נא' בשביל ישראל, 'אתה תצווה את בני ישראל' - שהם התלמידי חכמים שבדור, להנהיג הדור וללמדם ענווה כמוך. שעיקר קיום תורה ומצוות לא יתקיימו אלא במי שהוא עניו. וכמו שאמר הש"ס שהתורה נמשלה למים, שאינו הולך אלא למקום מדרון, כן התורה לא תמצא אלא במי שמחשיב עצמו כעפר לדוש. על כן הזהירו לצוותם על זה, שלא יהיו דברי המנהיג, מקובלים בפי שומעם אלא אם הוא עניו. והוא שאמר 'ואתה תצווה את בני ישראל' - שהם תלמידי חכמים, הראויים להיקרא בשם ישראל.
מלל לאברהם, חלק א', פרשת תצווה, דף ע"ח עמ' א'-ב', דפוס שלמה בילפורטי וחברו, ליוורנו תרל"ה (1874)
ובכלל המסירה כאמור צריכים אנחנו ללמד ולמסור לדור החדש לימוד פשט המקרא עם הנקודות והטעמים והנגינות של כל חלק מהתנ"ך, שרבים מהדור החדש לא לומדים בקטנותם הלימודים הנ"ל, ובגדלם אין קריאתם בתנ"ך כראוי, וגם התפילה שלהם חסרה הרבה, ובעת שיצטרכו לומר קדיש בציבור למנוחת קרוביהם, ומכל שכן לקרוא הפטרה או להיות חזנים, הם טועים הרבה טעויות מחיסרון הידיעות בלימוד המקרא, ויהיה בושה גדולה להם ולהוריהם, שלא דאגו ללמדם מקטנותם כל דבר כראוי. ואל יסמוך האב על מה שלומדים בניו בבית הספר, שהניסיון הוכיח שלימוד בית הספר בנוי על יסוד רעוע, וחסר בו כמעט וחצי אותיות האל"ף - בי"ת, אל"ף ה"א ועי"ן שווים, חי"ת וכ"ף רפויה שווים, טי"ת ות"ו שווים. ... והנגינה המסורתית שלנו מלפני אלף שנה משתכחת לגמרי.
'והוכיח אברהם' בתוך שמו אברהם חלק א', עמ' נ"ב- נ"ג, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים , תשל"ו (1976)
ראו חכמים בלידת ילד זמן חיזוק גם בשביל ההורים. ביאת ילד לבית מביאה הטבה במעשה ההורים, כי כל הורה מעוניין שבנו יתחנך בחינוך טוב ומוצלח, והילד במשך הזמן הוא למעשה בבואה ואספקלריא למעשיהם של ההורים כדברי חז"ל: דברי התינוק בשוק – או של אביו או של אמו'.
ומכאן המקור לברכה: 'ישמח האב ותגל האם' - כי הילד הוא שמחה בשביל האב, וגילה בשביל האם, כי שמחה מורה - על דבר תמידי וגילה - על דבר חדש במיוחד.
זכרונות אברהם דרשות לברית מילה עמוד 392 הוצאת המשפחה תשס"ט (2009)
'ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה' - שאם האדם לא זכה ללמוד תורה ומנעוריו לא שנה, או מטרדות הזמן או שלא היה לו אב שילמדו, אז יש לו תיקון - שילמד לבנו.
אכן לבן זה - צריך האב, שיגביר עליו חסדו, ולא שיניחו להצטער כל כך דבר, ועל ידי זה יהיה פוסק מלימודו, אלא 'כמשפט הבנות' - שאין להם מקום לפרנס את עצמם, כי אם מאביהם אשר הוא נותן לחמם עד שיינשאו, גם האב - יספיק לבנו כל צרכו בכל עת ובכל זמן.
ספר זיכרון לנפש, עמוד 54. הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ה (1984)
כמה וכמה צריך האדם לעשות כיבוד אב ואם בהיותם בחיים, להאכילם ולהלבישם ולהיטפל בהם, ולעשות רצונם עד יום האחרון שלו או שלהם, ואפילו האדם מוכר כל מה שיש לו כדי לפרנס אביו ואמו, ומי הוא זה אשר יאמר: זכיתי ליבי וקיימתי כיבוד אב ואם כהלכתה.
ועיקר הכבוד הוא לאחר המיתה, כי 'בן מזכה אבא' - כי על ידי שיעשה הבן מצוות ומעשים טובים, זוכה האב להיות נקרא אדם חי, כמו שאמרו בתענית: 'יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים' - דהיינו: זרעו אנשים צדיקים, אשר נקראים חיים אפילו במיתתן. ...
ובפרט אם ילמוד כל יום ח"י פרקי משנה לזכות 'נפש רוח נשמה' שלו כי משנה היא אותיות נשמה, ואם אפשר לקבוע עיתים ללמוד בכל יום זוהר הקדוש, זכותו תגן עלינו, וללמוד גם כן תהילים אשר כבר נודע כמה גדולה מעלת התהילים לאין תכלית, ובזה הוא עושה נחת רוח ליולדיו.
ישמח משה, ע"מ רנ"ח, דפוס י.ע. איתאח, מחנה יהודה, ירושלים תשל"א (1981)
'ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו, ויקרא את שמו שת. ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת שמונה מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהיו כל ימי אדם אשר חי תשע מאות שנה ושלושים שנה וימות' - למה עד אברהם היו חיים הרבה ומאברהם ואילך נתמעטו הדורות? ...
ונראה לי משום שלא יחפוץ כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה. ולכך באותם עשרה דורות עד אברהם, שהיו להם עבירות חמורות והגיעו עד שכפרו בא-לוהותו יתברך, היה מאריך, כדי שאולי יחזרו בתשובה, ואף על גב שהיו קצת צדיקים, מכל מקום הרוב רשעים. אבל מאברהם, שפרסם א-לוהותו יתברך, והיה מגייר גיורים - רובם צדיקים, ואין צריכים לאריכות ימים כל כך. והוא יתברך יודע הקצבה.
כף הכהן, פרשת בראשית, דף א עמ' ב-דף ב עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרכ"ה (1865)
כתבו התוספות בפרק 'כל היד' דף י"ד עמ' ב' וזו לשונם: 'ועוד יש לדקדק מה שאמר רבי חייא לרבי: 'אף אתה עשיתו כתם' ולא אמר: 'אף אתה, רבי, עשיתו כתם' - למד מזה, שבזקנותו היה, שהיה תלמיד חבר, כמו שאמרנו בשלהי 'מי שמת': 'בן עזאי - תלמיד חבר של רבי עקיבא היה, שאמר לו: שב אתה, ולא אמר לו: שב מורי'. עד כאן לשונם. משמע שאם היתה שמועה זו בבחרותו של רבי חייא לא היה יכול לומר לרבי בלשון זה ש'אף אתה עשיתו וכו'. מכאן אנו למדין שתלמיד שמתחכם הרבה עם רבו, אף על פי שרוב חכמתו ממנו - נחשב כתלמיד חבר.
גינת ורדים, חלק אורח חיים, גן המלך, סימן צג, עמ' ל, הוצאת ישמח לב, ירושלים, תשס"ח (2008)
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - כמה ימים לפני פטירתו של מר אבי ועטרת ראשי, החסיד רבי עזרא הררי רפול, זכר צדיק לברכה, וזכותו יגן עלינו אמן, ראה בחלום שהוא עולה לגן עדן, והנה לפניו הוא רואה את היכלו של אברהם אבינו, עליו השלום, ועל שער הכניסה היה כתוב הפסוק: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'.
ולמחרת סיפר זאת ואמר: שעניין זה של חינוך הבנים הוא העיקר, ועליו צריך לשים את הדגש, ושאף על פי שהיה איש החסד, וגם אבי המאמינים, שהיה מפרסם את ה' יתברך בעולם, ועמד בכל העשרה ניסיונות בלב שלם, ועוד מעלות רבות היו בו. בכל זאת, לא שיבחו הקדוש ברוך הוא, אלא בזה שהוא יודע לחנך כראוי את בניו ואת ביתו אחריו, למסור דרך ה'.
כי אף על פי שאדם מצווה להיטיב לאחרים, לגמול איתם חסד, וגם ללמדם עבודת ה', ואמונה בו, עיקר תפקידו וחובתו הוא להקדים לעשות זאת בקרב ביתו, על ידי שיחנך את בניו ובנותיו, בדרך ה' כפי רצונו יתברך. על דרך שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'ענייך ועניי עירך - ענייך קודמים' - ובזה צריך להשקיע את עיקר עמלו בכל ימי חייו.
אמרי אברהם עמוד כ"א, הוצאת בני המחבר, ירושלים תש"ע (2010)
כאשר הייתי חוזר לפעמים מאיזה בית מדרש, וכולי נבוך מהתקלות עם מנהגים, שלא תאמו את מורשת ביתנו הרבני, שהדריכה את כל חיינו, אבי, עליו השלום, רבי מכלוף חזן, זיכרונו לברכה, היה אומר לי: 'בני, עלייך ללמוד כי כל פעם שאתה מרגיש ערפול הלכתי, הנובע ממחלוקת מהתקופה שלאחר ה'שולחן ערוך', על מנת לברר ולהחליט איך תנהג, עלייך להסתמך על הראשונים שלנו.
הקדמה לספר מלכי ישורון זכור לרבנן, ירושלים תשס"ג. עמוד י"ז. מובא בתוך: אבינעם רוזנק, בין אשכנז לצפון אפריקה: הלכה, מטא- הלכה וחינוך בכתביו של הרב אברה
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - יובן בהקדים את הידוע שאין בני האדם אוהבים את הזקן.
ואם האדם מכבד את הזקן, מאריך ימים ומכבדים אותו. וזהו שאמר: 'מפני שיבה תקום' - רוצה לומר: אם אתה מכבד את הזקן אז 'והדרת' - רוצה לומר: שיזכה שיהיה זקן יכבדו אותו.
קנה אברהם, חידושי תורה דף ל"ז עמוד א', דפוס הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ג (1923)
נשאלתי מחכמי ורבני עיר קדשנו צפת, תבנה ותכונן, אודות החצר והבתים של תלמוד תורה תינוקות של בית רבן אשר פה עיר קדשנו תבנה ותיכונן, שהקדישם הרב הצדיק בעל המחבר 'שדה יצחק', אשר על דעת זאת בנאם, כידוע. וגם הוא מקום הכנסת אורחים עניים העוברים ושבים, ובפרט בימי ההילולא של ל"ג בעומר רוב ככל אשר יבואו שם ינוחו יגיעי כח, גם מקום ללון ואין להם מקום אחר.
והן עתה מקרוב, שהן בעוון הלכו התינוקות ללמוד לשונות וכתבי העמים, ולא נשארו בבתים הנזכרים מלמדים כבראשונה, רק מעט, ומקצת הבתים נשארו פנויים מאין יושב. לכן רצו פקידי העיר להוציא משם גם את שארית הפליטה מהמלמדים הנזכרים למקום אחר, אף שהוא בדוחק, ולהוציא החצר והבתים הנזכרים לחולין באיזה אופן שיהיה, במכר או בשכירות. ...
ואני הצעיר בינותי מפי סופרים ומפי ספרים, לפי קוצר עניות דעתי, וראיתי כי אין מקום להתיר לשנות המקום הנזכר מכמה טעמים.
שו"ת שער הקדים, תקציר סימן ב', עמוד ר"ד. הוצאת המכון לחקר המשפחה ודיני המשפחה בישראל ע"ש הרב עובדיה שאקי ז"ל מצפת.
מי שנתן סך למצווה אחת, וידעו איזה בני אדם, שצריך לה כגון יאי"ר ציי"ט או אשתו מעוברת וכיוצא. אותם בני אדם, מעלים אותה בדמים, ואין בדעתם לקנותה וכיוצא, כדי שהאחר יוסיף עוד, ועושים תנאי עם הגזבר שאם חדל אדם להוסיף ותישאר להם, שלא יפרעו - רק חצי הסך. עניין זה הוא עורמה ותחבולה וגניבת דעת ...ועוד 'ופקדתי על כל לוחציו', שזה שרוצה לקנותה, לוחץ אותו, עד שמפני הכבוד, מוכרח להוסיף ...ואם בעל נפש הוא, יפרוש מזה, ויקבל שכר על הפרישה.
השומר אמת, דיני מכירה - כי טוב סחרה, סימן ו', הלכה ו', ע"מ חי, ליוורנו, דפוס פלאג'י ובילפורטי, תר"ט (1849)
'וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם אל עפרון את הכסף, אשר דיבר באוזני בני חת, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר' - אם אדם יש לו מנה רוצה מאתיים, אם יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות. לא כן הצדיק שכל הבלי העולם הזה, אינם נחשבים בעיניו כאין. ....
'וישקול אברהם אך עפרון את הכסף' - מלמד שהיה אצלו הכסף והעפר במשקל אחד, לפי שאינו נחשב בעיניו לכלום. 'אשר דיבר באוזני בני חת' - זה הכסף שמטעה בני אדם עד שמורידן לשאול תחתית. 'ארבע מאות שקל כסף' - כמו שכתבנו לעיל: יש לו מנה רוצה מאתיים. 'עובר לסוחר' - ובני אדם אינם יודעים, שאותיות הקודמות לסוחר הם נזק. לכן הצדיק עושה להיפך, לפי שלא נחשב בעיניו לכלום.
מנחת אברהם - דרושים על התורה, בסוף הסכמת רבני ליוורנו, דפוס שלמה בילפורטי וחבריו, ליוורנו, תרס"א (1901)
נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח: לוקחים עשבים עם שבולים, שבולי החטים, ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר"ץ זבת חל"ב וכן בקיסטא ובאיזמיר, יגן עליה א-לוהים, שזורקים בכל ארבע פינות הבית ואומרים בשמן: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו. והרב 'בית מועד' תמה על מנהג זה מה יתרונו, מוצאי חג המצות משאר חגים, וכתב שם משם הרב 'חיי עולם' זיכרונו לברכה בדרושים בפרשת ויקהל וזה לשונו: הטעם שטוחנים עשבים שיש בהם שבולים דבר שמזן זן הוא, משום שהפסח נידון על התבואה, ולברך בשם ה', שיעשה השנה מבורכת בכל הדברים הטובים.
בית הבחירה, דף רסט עמוד א' אות ג. ליוורנו, תרל"ה (1875).
שלא נאמר שכיוון שבכל מחלוקת שבתלמוד, שחכמים הם חלוקים זה עם זה, אינם מתקיימים דברי שני החכמים, לאחר מחילה ממעלת כבודם, אין הלכה כאחד מהם. אם כן יאמר נא ישראל: מה לי לטרוח לשמוע דברי החכם ההוא, שאין הלכה כמותו, יכול על מגן שלא יוצא ממנו דבר, ולא ישמע כי אם דברי החכם שהלכה כמותו דווקא ותו לא. לכך בא ללמד דעת את העם כי זו סברה מוטעית היא, כי מלבד שאמרו: 'דרוש וקבל שכר', אף גם זאת שיהיה שלא יתקיים סברת החכם השני, שאין הלכה כמותו בעולם הזה, אבל מכל מקום לא נתבטל סברתו לגמרי, וצריך לשומרה בלבו, וברוב הימים יתקיים סברתו, שעל דרך האמת הלכה כמותו, וצריך לשמוע דברי שניהם. ולעניין הלכה כה יעשה כאשר יורו לנו רבותינו הקדושים, את הדרך נלך בה. וזה אומרם: 'הט אזנך ושמע דברי חכמים' - דברי חכמים דייקא, דהיינו שישמע דברי שני החכמים החולקים זה עם זה, שלא די לו בשמוע דברי החכם האחד שהלכה כמותו, אלא צריך לשמוע דברי שניהם. ... וכבר כתבנו שהטעם שצריך לשמוע דברי שניהם היינו משום שאף שעכשיו, לא נעמו אמריו של אותו מי שאמר, שאין הלכה כמותו, מכל מקום לא נתבטלו דבריו לגמרי, וברוב הימים 'צדקו יחדיו', שהלכה כמותו על פי חכמת האמת.
אברהם במחזה, דרוש ג לשבת כלה, דף סו עמ' א, דפוס אהרן יהושע די שיגורה, איזמיר, תרכ"ט (1869)
ראובן היה בבית אביו, ועברו דברי ריבות בינו ובין אביו, וקפץ ונדר מתוך הכעס כלשון הזה: הריני נזיר כנזירות שמשון בן מנוח אם אכנס לבית הזה עד שישה חודשים. ואחר עבור ימים, נפלה למשכב אם ראובן הנזכר, והגיעה עד שערי מוות, קוססת, קרובה למיתה, ונכספה גם כלתה נפשה שיכנס בנה אצלה ותהי זאת נחמתה בראות בנה יושב אצלה. וכראות ראובן הנזכר את צער אמו הנזכרת נתחרט על נזירותו ומבקש פתח לנדרו. ועוד, כי מחמת מניעתו להיכנס בבית אביו מדי יום ביום מתרבית הקטטה בינו ובין אביו על היותו מחזיק בנזירותו הנזכרת, כי על כן נפשו לשאול הגיעה אם יש פתח לנדרו, אם משום צער אמו, כי היא מצטערת מאד, והיא בדכדוכה של מוות, ובוודאי שעל דעת כך לא נדר. ושאלו את פיו אם מסר מודעה בערב ראש השנה ויום הכיפורים על ביטול כל הנדרים אשר ידור שאין רצונו בקיומם כלל כמנהג ההוא, אמר: כי כן עשה תנאי גמור שכל נדריו יהיו בטלים שאין רצונו בקיומם כלל. עוד שאלו את פיו אם זכר באותו פרק אשר נדר בנזירות הנזכרת אם המודעה אשר קדמה לו לבטל הנדרים שאין רצונו בקיומם ההוא אמר שלא זכר אותה כלל. הן עתה יורנו המורה לצדקה אם יש צד היתר אם משום צער אמו שהיא חולה כנזכר לעיל אם משום להטיל שלום בינו ובין אביו. על הכל יבוא דברו הטוב ויבוא שכרו מהשמיים. ...
שוודאי יש להקל בלי שום פקפוק ... ובשופי יכול להיכנס בבית אביו, ואדון השלום ישפוט שלום מלא בינו ובין אביו, כי אין לנו כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
זרע אברהם, יורה דעה, שאלה ט, דף מה עמ' ב-דף מז עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
'והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך' - אף שאביך תלמיד חכם גדול, אל תסמוך על זה לבטל מלימודך, רק התקן עצמך בידיעה רבה ללמוד כי התורה איננה ירושה, שעוברת מאליה מאב לבן.
כן להפך: אם האב עם הארץ, אל תתייאש ותאמר מי אנוכי שאלמד תורה כי אבי הוא עם הארץ גמור, רק התקן עצמך ללמוד תורה, שגם כן התורה איננה ירושה מאב לבן.
ומצאנו אברהם אבינו עליו השלום בא מתרח, וחזקיה מאחז, ועוד הרבה שזכו לכתר תורה, אף שהתורה לא היתה להם נחלת אבות.
מלל לאברהם, עמ' קמ, הוצ' הספרייה הספרדית ירושלים, תש''ן (1990).
טעם למה אוכלים ביצים בשבת. מצאתי ב'שיירי כנסת הגדולה' בהגהת הטור סעיף ז' וזו לשונו: נכתב בצדו נוהגים לאכול בסעודת שבת ביצים מבושלים שלמים בקליפתן, שהטמינו אותם מבעוד יום. ושמעתי הטעם מפני אוכלו של משה רבנו, עליו השלום, שמת בשבת, ונכון הוא. ומן המהדרים אוכלים אותם גם בסעודה שלישית.
חיי אברהם, הלכות שבת, דפוס משה ישועה, דף ל"ב עמ' א', ליוורנו, תקפ"ו (1826)
ונקראת מסכת זו 'מסכת אבות', שהם מסורת מאבות ראשונים, דברי למוד ומוסרים, למען נחדל מעושק ידינו ומעצת היצר הרע, המתעה אותנו מדרך הטובה, להפכה שכתוב: 'שמע בני מוסר אביך'.
ותקנו לקרותה בשבתות אלו בין פסח לעצרת, וגם ללמוד ספר משלי, שיש בו דברי מוסרים בימים האלו שהם ימי דין, שהם נ"א יום - מיום טוב הראשון של פסח עד יום טוב של שבועות, שיצאנו מחמישים שערי טומאה ונכנסו לחמישים שערי טהרה - הרי הכל ק"ב ימים, לזה רמזו בעלי המחקר: 'הקיטע יוצא בק"ב שלו'.
אור לישרים בתוך נר יאיר, עמ' י"ח, הוצאת מידן, בני ברק תשנ"ו (1996).
דרוש לכבוד אליאנסה ישראל - זאת לפנים בישראל, רב פעלים מקבציאל, הלא בראשיה אלה קדושי היושבים ראשונה באורחות פאריס ומלונדונה וסביבותיהם, נקבצו יחד משרי המדינה, הם מריקים שקיהם, לבנות ולנטוע בתים לבדים, ללמדם ספר בכל לשון לימודים שקראו לה 'אליאנסה ישראלית', אהבת החברים, חברים מקשיבים, כולם ברורים. ובכוחם ובהונם בנו בניך חצר גדולה, רחבת ידיים, בניין מפואר, 'וכי תאווה הוא לעיניים'. המעון הזה. ויהיו כל אלה לבחורי בני ישראל, איש על דגלו ואיש על עבודתו, לכל מלאכת מחשבת, כל אחד לפי מלאכתו. ובלשונות העמים, יחדיו יהיו תמים. ותלמוד תורה כנגד כולם, שלא ימוט לעולם, עוז ותושייה. ...
ופתח ה' את אוצרו הטוב, לתת בליבם של השרים והסגנים לעשות אלו, האיסקוליאס, שיוצא הרווחה גדולה. המקום ימלא חסרוננו על ידי הטובות הגדולות הבאים מהם, מתוך המלאכות והלשונות מכמה אופנים וכמה גוונים. 'עלית על כולנה', שאביהן ואימן של אלו המתלמדים, היו עטופים ברעב 'ועוללים שאלו לחם, פורש אין להם', ולעיתות כאלו, צאו וראו, כמה בנים מפרנסים בריווח לאביהם ואימם והייתה הרווחה - אפס כי לא יהיה בך אביון.
ואברהם זקן, חלק א', דף מ"ד עמוד ב' – מ"ה עמוד ב', איזמיר תרנ"ט (1899)
הדין הוא שמצווה לעלות ולבטל מצוות כבוד אב ואם. ... וזהו שאמר לו השם יתברך: 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' – פירוש: אף שאתה צריך לעזוב בית אביך וליבטל מכבוד אב ואם, מכל מקום, במקום מצווה רבה כזו, אני פוטרך מכבוד אב ואם. ואף שמצווה אחרת, אין לבטל כבוד אב ואם כדי לעשות מצווה אחרת.
ואפשר שזה כוונו רבותינו זיכרונם לברכה כמאמר שהקדמנו וזה לשונו: 'לך אני פוטר' - פירוש: לך שאתה הולך לארץ אני פוטר, ואין אני פוטר לאחר. פירוש: אפילו במקום מצווה שאם לא כן מה בא להשמיע לנו?! - שלא יפטור לאחר אם הוא שלא במקום מצווה, פשוט הוא. ... אם כבר התחיל לעסוק בכבוד אב ואם, שכלל גדול בידינו העוסק במצווה פטור מן המצווה. ומסתם דברי רבותינו זיכרונם לברכה משמע אפילו המצווה האחרת היא גדולה מזו - אם כבר התחיל לא יפסיק.
ברית אבות- דרושים, שו"ת ותקנות. פרשת לך לך, דף ד' עמוד ב'. נדפס בדפוס החדש של החכם אליהו בן אמוזג וחבריו. תרכ"ב (1862)
אל יאמר האדם למה לי אשה כדי לפרות ולרבות ולהוליד בנים, יברא הקב"ה בעצמו את כל אדם עפר מן האדמה, כמו שברא לאדם הראשון, וזה הוא 'אל יאמר' משום שאם בורא אותו הקב"ה גורם שלא יהיה לו כפרה עולמית משום שהוא יציר כפיו של הקב"ה לזאת אמר, 'כל השרוי בלא אשה - שרוי בלא כפרה', שבמידה שאדם מודד בה מודדים. הוא רוצה שיברא את האדם על ידי הקב"ה ולא יהיה לו כפרה אפילו בעבירה אחת. לכך מידה כנגד מידה שרוי הוא בעצמו בלא כפרה. ..
'טובים השניים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם' - הכוונה, 'טובים השניים' - דהיינו שעשה הקב"ה שיהיה הזיווג על ידי איש ואשה שניים יחד, 'מן האחד' - דהיינו שיברא ה' אחד את האדם יחידי. ונתן טעם למה לא ברא את האדם יחידי בלי שום זיווג? לזה אמר אשר יש להם שכר טוב בעמלם. ודרשו רז"ל שהם הבנים כמו שכתב המגיד: 'ואת עמלינו - אלו הבנים' ועל ידי הבנים יצווה הקב"ה: 'כבד את אביך ואת אמך' ואין טענה לומר לכבוד עצמו הוא דורש, ולזה הוכרח לברוא את האדם על ידי איש ואשה.
ויקח אברהם, דרוש ו' לנישואין דף ט"ז, עמ' א'-ב', איזמיר, תרמ"ב (1882)
'וכל העוסקים עם הציבור, יהיו עוסקים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן וצדקתם עומדת לעד' - אתם העמלים עם הציבור, לשם שמיים, זכות אבותם של הציבור תבוא לעזרתכם. ...
חוני המעגל בדרך, ראה אדם מבוגר שנוטע חרוב, אמר לו: לכמה שנים טוען החרוב פירות? ענה האיש עד שבעים שנה, אמר לו חוני המעגל: וכי בטוח אתה שאתה חי שבעים שנה שאתה נוטע את העץ להנות ממנו? ענה האדם: אני עולם מלא חרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי כך שותל אני גם כן לבני. האבות שתלו לנו, לא רק חרובים, כל העבר ההיסטורי, כל הערכים, המוסר התקוות לעתיד, הכל בזכות האבות, אומר רבן גמליאל: כדאי לך, העמל עם הציבור, להוסיף אל זכות האבות גם את חלקך, והם ומעשיהם יסייעו לך. וכל מעשיהם צדקות העומדות לעד לבנים ולבני בנים.
פניני אבות, עמ' 91, עמ' הוצאת מי ומה, תשנ"ו (1996)
וכן פעם אחת אמרו לרבנו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: רבנו, נר ישראל, כל כך חכמה מסר לך ה' יתברך ביד מעלתך. למה לא יחבר הרב חיבור אחד נחמד כדי שלא תשתכח תורה מישראל.
השיב להם בזו הלשון: אילו כל הימים דיו, וכל הרקיעים גווילים, וכל הקנים קולמוסים, לא יספיקו לכתוב כל חכמתי, וכשאני מתחיל לגלות לכם איזה סוד אחד מן התורה, נתרבה עלי כל כך שפע חכמה כמו נחל שוטף, ואני מבקש תחבולות מהיכן אפתח לכם, צינור דק וקטן, לומר לכם סוד אחד מן התורה, דבר מועט, כפי אשר תוכלון שאת, שלא להרבות לכם יותר מכדי כוחכם ותפסידו הכל, כמו הנער שהיה נחנק בגרונו אם היה בא לו החלב בריבוי.
לכן עצתי זאת שתכתבו כל מה שתשמעו ממני ויישאר לזיכרון לכם ולדורות הבאים. אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי ארץ ישראל לכתוב דבריו בספר, זולת הרב מורנו הרב חיים ויטאל זיכרונו לחיי העולם הבא, באומרו שאין אחד מהם יכול לירד לסוף דעתו, ולכתוב הדברים באמיתתם, זולת כבוד מורנו הרב רבי חיים ויטאל. ונשמת הרב חיים ויטאל אינו אלא ענף גדול ממנו שלא היה בעולם, ורבי עקיבא זיכרונו לחיי העולם הבא, זכותו יגן עלינו אמן, הוא גוף האילן של אותה הנשמה, וכל הענפים נקראים על שם הגוף.
יששכר וזבולון, למעלת הרב האר"י זלה"ה, עמ' נו-נז, הוצאת אהבת שלום, מודיעין עילית, תשס"ח (2008)
אור עיני. מאד-מאד היזהר בכבוד אמך. הלא ידעת כמה ציערת אותי לימים שעברו על הדבר הזה. ובפרק נסיעתי זכור תזכור כמה אזהרות הזהרתיך בצו לצו ונתת לי דיבור שכה תעשה. היזהר והישמר שיהא הין שלך צדק. דע והבן כי אף על פי שהיא אינה אמך בפטר רחם, מכל מקום היא עשתה עמך יותר מאם, באהבתה אותך, אהבה עצמית, יותר מבניה, וחלילה לך מלהיות כפוי טובה. זכור מאמרם, זיכרונם לברכה: כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של מקום. וזה מלבד החיוב המוטל עליך מפאת כבוד אב ואם.
על כן אנכי מצווך: היזהר והישמר מלהכעיסה חלילה. וכל מה שאתה מוסיף בכבודה, מעלה אני עליך כאילו עשיתני. זהו כבודי, זהו מוראי, זהו רצון אבינו שבשמים. ואתה ידעת שתהילות לא-ל יתברך היא ברת לבב, אבל לפעמים יש לה איזה כעס צריך לסבול אותו הרגע, שלא להשיב לה תשובות בניצוחים וויכוחים, ואחר כך היא מאליה ומעצמה תתחרט, ואינה נוקמת ונוטרת שנאה בלב. 'חובי כמעט רגע, עד יעבור זעם'. ובעיניך ראית איך אני בעצמי הייתי מתנהג עמה בשעת כעסה: הייתי שותק ואהי כמחריש, ובזמן מועט היתה חוזרת בה. גם אתה כה תעשה. ועל הכל צריך לדבר על לבה בדברי נחת ופיוס והיא תעשה כל חפציכם, רק שיהיה בנחת ובאהבה ולא בדרך קנטור וכעס. ...
ואמנם מה שאיני כותב לאמך הוא על כמה סיבות אמתיות: א' - שכבר אמרנו שהנשים דעתן קלות, ואשרי המדבר על אזן שומעת. אבל הידיד כמוך, אשר חננו ה' חכמה ודעת יכול להבין אמיתות דברים, והדעת גובר על הטבע. ב' - כי היא, לפי דעתה, שהיא אמך, ושאתה בנה, רחוק מאד שיכנסו הדברים באזנה, כי רחוק הדבר שהבן יבעוט באמו. אבל אתה הנחמד, כשתתבונן, היטיב ותכיר ערכה שעשתה עמך, כמו אם מדבריה. ג' - שיה אינה יודעת לא לכתוב ולא ללמוד, כי נשים שלנו חצובות הן מעצי היער, ומה אני יכול לכתוב על ידי אחרים, בוודאי תתבייש ותצטער במאוד מאוד.
אזן אהרן, מוסר אב, דף ד' עמ' א'-ב', הוצאת מכון זיכרון קדושי פולין, אשדוד, תשנ"ח (1998)
'ואל תהי רשע בפני עצמך' - רצונו לומר שלא תאמר אהיה רשע, מאחר כי אתה בפני עצמך, אין לך שום נפקותא. וממאי נפשך, אין מגיע לך לא ריווח ולא היזק. לזה הזהיר שלא לחשוב כן ולהיות רשע, משום שלעצמך אין נפקותא, אלא 'איזהו חכם, הרואה את הנולד' - היינו בניו הנולדים אחריו. עיין שם. ויותר נראה לפרש לפי דרכו, כי תירוצו לא יועיל רק למי שיש לו בנים, אבל מי שאין לו בנים אין בזה שום תירוץ מספיק כלל. ולזה מזהיר התנא 'ואל תהי רשע' גם כשאתה 'בפני עצמך', בודד, ואין לך ילדים - מכל מקום יש לך להיות צדיק מאהבת ה' ולא מיראת העונש או מאהבת השכר.
אבות על בנים: חידושי מסכת אבות, עמ' קמ, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ה (1975)
זכורני בהיותי צעיר לימים, בחיקו של דוד אבא, רבים שלמים הבאים לראות את ארץ הקדושה, הרבו עלי רעים ואהובים, לתת רישיון לתאר תמונתו היקרה ולא אשמע בקולם. וגם כי לעיני בשר כמונו לא נתברר איסור זה כלל, בכל זאת את כבוד אבי אבא הייתי ירא לעשות את אשר לא עשה. ...
גם כי חוששני ליוהרא, אחרי ראיתי גדולי הדורות שלפנינו, עשו מעשה בעצמם - והנה במצוירים, ורואה אני תועלת גדולה בציור היקר הזה, כי יהיה לזיכרון לדור אחרון בנים יולדו, והנה נגד עיניהם דמות דיוקן אביהם, ואולי יועיל להם ליראה את ה', כל הימים.
זיכרון ירושלים, עמ' 116 דפוס אליהו בן אמזוג וחבריו, ליוורנו תרל"ד (1874)
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - רבותינו פירשו: זקן - זה שקנה חוכמה. וחוץ מהראיות לפירושם היוצאות מכתבי הקודש, זה היה מנהג הקדמונים לכנות בשם זקן החכמים שביניהם. ...
ואין צורך להזכיר דוגמאות מכבוד הזקנים אצל גויי הארץ הקדמונים כי ידוע הוא. רק אחת אזכירנה, מעולה על כולנה ...בארץ יוון, ושם, בהיות זקן נכנס לבית התיאטרון או לקרקס, כל היושבים שם היו קמים לפניו ומכבדים אותו. ...שפעם אחת נכנס זקן רווק, ולא קמו ולא זעו ממנו, וכשנשאלו מה נשתנה זקן זה משאר זקנים, השיבו - עדיין לא הוליד מי שיקום מפנינו כשנהיה גם אנחנו כמותו היום.
אם למקרא, ויקרא, הערות בהר, דף ע"ב עמ' ב', הוצאת אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרכ"ג (1863)
אחר תפילת ערבית תיכנס לביתך, ובכניסתך תאמר בשמחה ובקול רם: שבת שלום, ותנשק יד אמך אם היא קיימת, או יד חמותך. ...
צורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת, ואם יש לו אישה יברכנה גם היא, ובפרט ליל שבת, שימת האדם ידו על ראש הקטן מתברך בכוח ט"ו פרקים שביד, כמספר ט"ו תיבות שבברכת כוהנים.
ברכת אליהו, ליקוטים והנהגות, עמ' נ דפוס חדאד, ג'רבה, תרח"ץ (1938)
ואני שמעתי משארי, החכם המרומם, כבוד מורנו הרבה, הרב אברהם אפומאדו, זכרונו לברכה, שהיה בעיר בורסה בשנים קדמונים, שליח ציבור אחד מופלג בזקנה. כשהיה קורא בספר תורה, היה עושה תנועות בידו, לרמוז מאורעות הקריאה, ונהג כן שנים הרבה.
פעם אחת נכנס שם רב אחד ומנעו מזה, שנראו הדברים בעיניו דרך בזיון, ובעתוהו בחלום ואמרו לו: איש אחד שהיה מכבד להקדוש ברוך הוא, והיה משמח בו, מנעתו מלשמחו. מיד בשחר, השכים הרב לפתחו של שליח ציבור לשאול ממנו מחילה, ולבקש ממנו שיחזור לתנועותיו.
שבט מוסר חלק ב, פרק ל"ד סימן כ"ג, הוצ' מפעל שבט מוסר, מנצ'סטר, י-ם, תש"ם (1980)
'בן מזכה אבא, אבא לא מזכה בן.' - אבל יתבאר, במה שכתבו המקובלים, שנשמת האדם מלובשת במלבוש הנפש של אביו ואמו, וכל המצוות שאדם עושה הוא כולם על ידי אותו מלבוש. ומפני כך 'בן מזכה אבא' - כי המלבוש של האב עצמו הוא הגורם ומסייע שיש בו ממש, שאילולי אותו מלבוש לא היה עושה שום מצווה. כי זה המלבוש הטוב נעשה על ידי מחשבת האב, שהיה מכוון לשם שמיים.
נער בוכה, עמוד קמ"א. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
ותרופה לזה לבטל עצת היצר, שיזכור שאנחנו בנים לישראל, שהוא יעקב אבינו, עליו השלום, שבעניינים השייכים לעולם הזה הוא מדקדק ואינו מפזר, וכמו שמצינו שחזר על פכים קטנים, שחביב עליו ממונו, ועם כל זה בצדקה היה ותרן גדול וכמו שאמר: 'עשר אעשרנו לך.' ... ובכן כמעשה אבות יעשו בנים, אנחנו בניו לעשות כמעשהו, שבדברים הצריכים לצרכי ביתו אכילה ושתייה, יהא ממונו חביב עליו שלא לפזר, ודברים השייכים לענייני העולם הבא, צריך להיות ותרן ורחמן על העניים.
פה אליהו, חלק א', עמ' 94 , הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי' - רמז 'בעדי' - זכותו וזכות אבותיו, שהם אותיות 'בעדי' - ראשי תיבות: בועז עובד דוד ישי, וזהו גם כן מצאתי 'דוד עבדי' - שבזכותו וזכות אבותיו זכה למלכות
זמירות ישראל, עמוד 10. מכון ברכת אליהו, נתניה, תש"ס (2000)
במקום שאין נמצא שליח ציבור, שהוא ראוי לירד לפני התיבה, ויש נערים שהם בני י"ג שנים או י"ד, אם מותר להם להיות שליחי ציבור, להוציא הרבים ידי חובתם, בקדיש וקדושה, כדי שלא יתבטלו הקהל מתפילת בציבור? יורנו, ושכרו מהשמיים.
ודע, שהנער, כשיהיה בן י"ג ויום אחד, אפילו שיום האחרון חל בשבת ועדיין לא לבש תפילין, הרי הוא נחשב לאיש גדול, ויכול לעלות לספר תורה, ולקרוא בתורה, ולהתפלל שליח ציבור באקראי, ולא נבקש עד שילבוש תפילין, אלא כשהגיע לכלל שנים, והביא שתי שערות נחשב כגדול לכל דבר.
ידי אליהו, חלק א', שאלה כ"ז, דף כ"ו עמ' א'-ב', ספריה תורנית שמש דוד, ירושלים, תשנ"ב (1992)
'כבד את אביך ואת אמך' - סופי תיבות: כד"ת.
רמוז לשני אופנים הנזכרים - ועל כן נסמכה מצוות כיבוד אב ואם למצוות זכור את יום השבת, רמז למה שאמרו זיכרונם לברכה: שעל ידי לימודו בתורה עושה נחת רוח לנפש רוח נשמה של אביו ואמו בגן עדן, וגם על ידי שמחדש חידושים בשבת זוכה ומזכה לאביו ואמו.
אורחות-חיים, עמ' פ"ב- פ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ן (1990).
אפילו שהוא רב ופרנס ונגיד בישראל, לא יקפיד על כבודו למנוע מלילך לשאוב המים בעצמו. ואם איש זקן הוא או שיש לו איזה חולי, ואינו יכול לילך בעצמו לשאוב המים, אז ימתין ויעמוד על פתח ביתו, וכשרואים, שנושאים מים של מצווה, ירוץ לקראתם, וייקחם ויביאם לבית. וכן נהגו הרבה גאונים, כשהיו רואים, שמביאים לביתם מים של מצווה, היו רצים לקראת מים של מצווה הקדושים היו נושאים על כתפיהם להכניסם לבית.
גאולת ה', פסקי דינים לשואבי מים, דף ב' ע"ב, מיד ישראל קושטא וחבריו, ליוורנו, תרכ"ד (1864)
'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - סופי תיבות תהלים. 'הבאים מצרימה' - לומר סגולה להינצל ממצרים - רוצה לומר: מכל מיני צרות, היו אומרים תהילים. 'את יעקב' - רוצה לומר: הלא תראה יעקב אבינו, עליו השלום, שניצול מכמה צרות על ידי שהיה מהלל ומשבח לה' ולומד ספר תהילים, כמו שנאמר: 'רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל' - ישראל סבא, 'רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי', ואז 'איש וביתו' - שכולם יהיו שלמים וחיים הוא ובני ביתו.
'אמרי פי' 'ובן אביחיל', קל"ב, ירושלים, תשנ"ו (1996)
פה עיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, המנהג שכל ספרדי, שיבוא לעיר הקודש חברון, תבנה ותכונן, לעשות זיארה (עלייה לקבר) על קברי הצדיקים - הולך השמש של הספרדים, ואם יבוא איש אשכנזי - ילך עמו שמש אשכנזים.
ויהי היום, ויבואו שניים אשכנזים, בערב שבת קודש לעשות זיארה, ואמרו לשמש האשכנזי שילך עמהם, והוא אמר שהיה ערב שבת קודש - לא יש לו פנאי. ולפי שהיו נחוצים לדרכם, ביקשו מן השמש הספרדי שילך עמהם, וכן עשה הלך עמהם. וכששמע השמש של האשכנזים, בא לפני, ותבע אל השמש הספרדי, שאיך ולמה השיג את גבולו?
ואף על גב שיש מקום לפטור את שמש הספרדי, אבל להיות שאחר כך מוכרח, שיצא מחלוקת - אמרתי לשמש הספרדי, שיתן לשמש האשכנזי - מה שנתנו לו האורחים הנ"ל, ופעם אחרת, לא יש לך רשות, לילך עם אשכנזים. ושמע דברי - ונתן לאשכנזי מה שנתנו לו.
שו"ת מעשה אליהו , חלק חושן משפט, סימן ע"ר, עמוד נ"ט, הוצאת מדרש "בית הוראה", ירושלים, תשל"ח (1978).
בטוחני בעזר השם יתברך, שעל ידי הקניית חינוך טוב לדור הצעיר, באפיקים נכונים, יתגלו בהם כישרונות ברוכים ונעלים, שיביאו תועלת רבה וגדולה לעמנו, לארצנו ולמולדתנו.
זו צריכה להיות שאיפתנו היסודית, חינוך הדור הצעיר, משאלה זו צריכה להיות מופנית כלפי כל הגופים הציבוריים העוסקים בענייני חינוך. ...
השאיפה צריכה להיות דרישה למען חינוך יסודי ותיכוני לכלל הנוער, ללא שום נטל והוצאה כספית, למען יוכלו כל שדרות העם, גם אלה, אשר הם מעוטי יכולת, ואשר אינם יכולים לעמוד בנטל הכספי הכבד, שדורש חינוך הבנים, גם אלה יוכלו לחנך את בניהם, ולהקנות להם חינוך המינימלי הדרוש לכל נער בדור הזה.
קובץ תורנו לזכרו של רבי אליהו פרדס, עמ' ק"פ, הוצאת עריית ירושלים, ירושלים, תשל"ד (1974)
'נתון תתן לו' - אף שכבר נתן מה שחייב מצד הדין, עוד תוסיף ותתן לו, 'ואל ירע לבבך בתתך לו' - באומרך שכבר נתתי, מה שאני חייב מצד הדין, ויצאתי ידי חובתי, לזה אמר כי 'כי בגלל הדבר הזה' - שאתה נותן יותר מן החיוב, 'יברכך ה' במעשה ידיך' - דהיינו בבנים, שאתה יכול לומר בשביל שיחיה בני, ונהיה צדיק גמור אפילו שנתת על תנאי שיחיה בנך, או לזכות לעולם הבא, והיינו 'בכל מעשה ידיך' - אפילו אתה נותן על מנת לקבל פרס, כיון שאתה נותן בנדבת לבך יותר מן החיוב.
קרבן אשה, עמ' שס"ח, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'אמר אביי: אחד מהם עדיף על שניים משלנו'. פירש רש"י: אחד מהם - מבני ארץ ישראל עדיף, שהם פקחים וחריפים. עד כאן. אפשר שרש"י הוקשה לו, שהרי היו גם בבבל גדולים בתורה יותר מבני ארץ ישראל. ... אלא על כורחך ששווים בתורה דן, ואם כן איך אמר שעדיף על שניים משלנו. לכך פירש: פקחים וחריפים, שאף על פי ששווים הם בתורה, עדיפים מבני בבל, שהם פקחים וחריפים, שהם שני עניינים, שאחת מהן יש בבני בבל אף כשהם שווים בתורה.
חסד ואמת, פרק חמשה עשר, חכמת חכמי א"י ובבל, עמ' קפט-קצ, הוצאת מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ז (2007)
עיקר היראה היא היראה אמיתית בלי שנירא מחמת העונש, שהרי אמרו בקידושין: 'הוקש כבוד ומורא אב ואם, לכבוד ומורא המקום, שכתוב 'איש אמו ואביו תיראו' וכתוב 'את ה' א-להיך תירא'. ...
והרי במורא אב ואם, אי אפשר שנאמר, שיהיה ירא האדם מחמת עונש, שלא יכהו אביו או אמו, שמלבד שלא ניתן לאמור זאת, ועוד הרי הקדמת האם במוראה לאב, אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שדרך האדם שאינו ירא מאמו, שמשדלתו בדברים ואינה מכהו כאביו, לכך הקדימה הכתוב. ...
שירא מהם משום כבודם, שהם הולידוהו וטרחו עמו וזנוהו, שאף שעכשיו אי אפשר שייטלו ממנו מה שעשו עמו, וגם עכשיו אין צריך להם, אפילו כך חייב לירא מהם, וזו היא יראה האמיתית, וכיוון שהוקש מורא אב ואם למורא המקום - ממנה שמורא המקום גם צריך שתהיה יראה אמיתית.
עמודי הארזים חלק א', עמ' ג', ישיבת "חברת אהבת השלום" וקרן מנשה ושרה ליהמן, ירושלים, תשמ"ג (1983)
'בן ארבעים לבינה' - פירוש מי שצריך להבין איזה דבר קשה ההבנה, אל ילך לשאול אותה למי שהוא פחות מארבעים. 'בן חמישים לעצה' - ואם ליטול עצה, לא ילך אצל מי שהוא פחות מחמישים. כי מארבעים שנה ואילך מתחיל האדם להיות נבון, וכן בן חמישים לעצה.
'בן שמונים לגבורה' - לפי שכל המשנה מדברת בשנות תלמידי חכמים, הודיע לנו שאם יגיע לשמונים שנה, יתווסף לו רוח דעת ויראת ה', ויגבר שכלו להבין יותר מכל מה שלמד עד אותה שעה. כי כן משה רבינו, עליו השלום, בן שמונים שנה היה כשהתחיל להתנבאות. 'בן תשעים לשוח' - הוא מלשון 'ויצא יצחק לשוח בשדה', ורוצה לומר שבהיותו תלמיד חכם זקן מופלג בזקנה כזה, תקובל תפילתו מהשם יתברך, וראוי שימנוהו 'לשוח', היינו לשליח ציבור.
זכרון אבות, עמ' רי"ז – רי"ח, הוצאת מכון הוד והדר, ירושלים, תשע"ב (2012)
טעם למה נקראו החכמים בשם תלמיד? - כי שם חכם אי אפשר שייפרד משם תלמיד.
כי מי שהוא שם חכם, אם יחשוב שאינו תלמיד, לא יצדק עליו שם חכם, והראייה מדוד שנאמר: 'מכל מלמדי השכלתי'.
דמשק אליעזר דף י"ז עמ' ב', ירושלים, תרנ"ב (1882)
'אלה תולדות' - רצונו לומר הבנים, החיוב מוטל עליהם. 'נח' - נוח לכבד אביהם ואימם, ולעשות להם נחת רוח בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך אפשר לכבדם בעולם הבא? כשהוא 'איש צדיק תמים היה בדורותיו' - שאומרים עליו: אשרי, שזה ילד.
דן ידין ואלף המגן, פרשת נח, עמ' י"א, הוצאת סוכת דוד, ירושלים, תשל"ח (1978)
וזאת כוונתי, חלף עבודתי, וגודל ידיעתי, ביום עבודתי, ולנדד שינתי, לחבר את האוהל להיות אחד כי רוב הכתובים היו מעורבבים אחד למעלה ושבע חצובים. ואת השני בממון ממוני, ולחזר על אמוני. ... כוונתי לעשות מצוות כיבוד אב ואם ...להיות לנשמתם הטהורות להתעדן ולהתענג בגנזי אמונות, ... ועל כן קראתי שם התורות, בכלל האורות 'שמחת יום טוב' - לרמוז בדברות שמחת האבות.
שמחת יום טוב, הקדמת בן הרה"ג המחבר, דפוס צוקערמאן, ירושלים, תרפ"ו (1926)
במקום שמצוי שמן זית צריך ליזהר בו, שהרגיל בנר - הווין לו בנים רבנן, וכן צריך ליזהר בנר לעשותו בשלם בפנים, כדי לזכות לבנים המאירים בתורה, שנמשלה לשמן זית. ...
זה שזוכה לבנים רבנן - היינו אם עושה יותר מחיובו לעשותו נר יפה. ...
ומטעם זה צריך ליזהר בשמן זית, לזכות לבנים מאירים בתורה, שנוחים בהלכה כשמן זית כמו שאמר בפרק 'זה בורר': שתלמידי חכמים שבארץ ישראל נמשלו לשמן זית שנוחין זה לזה בהלכה.
גדולות אלישע, הלכות שבת, סימן רס"ד, אות ז', עמ' ל"ז, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשל"ו (1976)
'אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך' - יש לומר שמה שכתוב 'ישא מדברותיך' בלשון יחיד, והיה לו לומר 'ישאו' - שמוסב לישראל. אלא העניין הוא, שהניח יסוד מוסר שמה שכתב מוהר"ש יפה, זיכרונו לברכה, ששאר השבטים לא העלו השמועה על-פי ההלכה, אלא על ידי משא ומתן ברבים, וחלקי הסותר, שאז יוצא הדין על בוריו. הינו דווקא אם אינם מגלים המסכת, ואינם מלמדים תורה לרבים, שאז ודאי לא עולה אלא במשפט והוראה של רבים. ברם, אם שאר השבטים מגלים המסכת, אז ודאי כולם שווים לטובה, ודנים דין אמת. אפילו בהוראת יחיד לבדו.
מטה אפרים- חידושים על הרמב"ם, שו"ת ודרשות. דרוש ב' דף ל"ז. דפוס השותפים מרדכי ודוד, סאלוניקי, תקנ"א (1791).
בכלל מצוות תלמוד תורה גם כן לכבד את התורה, ולנשק את הספר שלמד בו אחרי תום לימודו, ואינו מניחו על הקרקע וכיוצא, וכך היתה מדתו הקדושה של מורי רבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מנשק את הספר כשפותחו ללמוד בו וכשסוגרו אחרי לימודו, והיה מחבב את הספר למאוד וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה באבות: 'כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות', ובכלל לכבד לומדי תורה ולירא מהם ולשמוע בקולם, וכך היתה מדתו של מורי ורבי אבי, הריני כפרת משכבו, שהיה מכבד את התלמידי חכמים במאוד מאוד.
בתוך 'שם יוסף', דרוש, דף לב עמוד א'. דפוס עידאן-כהן-צבאן-חדאד, ג'רבה תש"י (1950) .
'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך' - כמה גדולה מעלה כיבוד אב ואם שהשווה כבוד אב ואם לכבוד המקום ברוך הוא, ויזכה לאריכות ימים. ...
שהמכבד את אביו, הקדוש ברוך הוא נותן לו בנים שיכבדוהו, וכל מי שיש לו בנים צדיקים שמכבדים אותו מאריכים לו ימיו, דהיינו - שאפילו אחר מותו נקרא חי. ונמצא שאומר: 'למען יאריכון ימיך' - היינו: שיש לו בנים, שמכבדים אותו על היותם צדיקים כמדובר, ובהיותם צדיקים נקרא חי גם אחר מותו.
צור יעקב, פרשת בראשית, דף קכ"ו, איזמיר תרכ"ו (1866)
'הצדיק אבד, ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק.' - אמנם בעניין מיתת הצדיקים, חס ושלום, מקשים המפרשים: כיוון שמדין ערבות נגעו בה. אם כן, אינו מן הדין להיפרע מן הערב תחילה? ...
והנה מיתת הצדיקים שהם ערבנים, והקב"ה נוטל צדיק אחד שיש בו ליפרע כמה חובות, וזהו רחמנות על ישראל, כמה שכתב 'גאלת בזרוע עמך' וניחא להו לצדיקים להציל את ישראל. אמנם בנתפס - היינו שיהיה בידו למחות או לתקן.
אם כן זהו שאמר 'הצדיק אבד' - שהיה מסילה, 'ואין איש שם על לב' - למה יומת, מה עשה, היה לו ליקח הלווה תחילה. אלא אומרים: כפרה על הדור. וזהו גרמה כי 'אנשי חסד נאספים', בעוונות הרבים, 'באין מבין, כי מפני הרעה נאסף' - דהיינו שהיה בידו למחות או לתקן.
פרי האדמה, חלק ד', פני האדמה, דף צ"ז עמ' ב', דפוס יאודה קלעי ומרדכי נחמן, סלוניקי, תקכ"ג (1763)
הרי זה פשוט שלגבי מנהגים, כגון מה שנמנעים בכמה מקומות שלא לאכול אורז בפסח וכדומה, שנהגו כך מכוח שאבותיהם קיבלו על עצמם לנהוג כך, ודאי שאין תלמידיהם צריכים לנהוג גם כן כך. ואם כן, הוא הדין לכל ההלכות שנוהגים רבותיהם מכוח מנהג אבותיהם...
לכן נראה שכל בעל תשובה שחזר בחשובה ע"י רבנים או ראשי ישיבה, שאין מנהג אבותיהם כמנהג אבותיו, אף על פי שלמד אצלם כפי מנהג אבותיהם, יש עליו לנהוג כמנהג אבותיו.
ובמקום שאין אביו שומר תורה ומצווה, ינהג כמנהג אבות אבותיו, ומשום אל תיטוש תורת אמך, ומשום שכך קיבלו אבותינו על זרעם ועל זרע זרעם לנהוג כן
שו"ת אור לציון- תשובות ב', הקדמת המחבר, עמוד י"ז. ירושלים, מכון אור לציון, תשנ"ג.
בחור שבא מחוץ לארץ ללמוד תורה בארץ ישראל, ויש לו שם בתים, שואל: אם יש לו לעשות יום טוב שני של גלויות? - אפשר שעליו נאמר: 'אין בית אלא אישה', וכל מקום שהולך ביתו עמו. פירוש: כיוון שבחור זה אין לו אישה ובנים בחוץ לארץ, אף על פי שדעתו לחזור, סובר הרב זיכרונו לברכה: שיעשה כבני ארץ ישראל, והטעם: שאפשר שאם ימצא מנוח, אשר ייטב לו - כלה נאה עם צרור כסף ובית נאמן כחפצו ורצונו, יקבע שם דירתו על מנת לגור שם לעולם.
הלכה רווחת, דף ב עמ' א-ב, דפוס שמואל הלוי צוקערמאן, תרנ"ה (1895)
הילד וכל בעל חי שנוצר ברחם אמו, וביותר סוג בעלי חיים היונקים שהם גדלים במבנה גופם מחלב אם, כרוכים אחרי אמם ומקבלים עם יצירתם בכותלי ודפוס הרחם ובחלב שהם ניזונים בו, וביותר באדם שגם דבורו שהוא ביטוי ציורי המחשבה מקבל משיחת האם ולטיפותיה הרחמניות שבהם גם מייסרת אותו ומיישרת את מידותיו ולפי מידת השכלתה וחינוך בית אביה וסביבתה,
לכן הילד נגרר אחריה ומכבדה לפי שהיא משדלתו בדברים יותר ממה שהוא מכבד את אביו (קידושין ל, ב). לכן אם היינו דנים ליחס את בן התערובות, אחרי אביו יהיה בן זה מתחילת היותו בן מומר להוריו, ופוסח על שני הסעיפים וממילה קרח מכאן ומכאן, ולא רק שלא היה יכול להיות איש דת, אלא לא היה גם אנושי ומוסרי, לזאת הייתה עצת ה' למסור את הבן לאמו במקרה זה.
שו"ת משפטי עוזיאל, חלק ב', סימן ו'
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן' - ובזוהר הקדוש פירש: 'מפני שיבה תקום' - בזריזות לשוב בתשובה. ורמז ב'והדרת פני זקן' - כי קודם אותיות 'זקן' הם אותיות 'צום'. רוצה לומר: אם פגם בדברים שצריך לצום, ובזקנותו - אפסו הכוחות. לכן 'מפני שיבה תקום' - בזריזות, והטעם: 'והדרת פני זקן' - כלומר קודם אותיות 'זקן'.
פרדס התורה, דרושים לבר מצווה, ת"ס, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשנ"ח (1998)
'ואברהם ושרה זקנים, באים בימים, חדל לשרה להיות אורח כנשים.' - יש לרמוז 'ואברהם ושרה' המה הנשמה והגוף. 'זקנים' - שקנו חכמה בתורה. על ידי זה: 'באים בימים' - המה המצוות, ומעשים טובים, שנקראים יום, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ... וסיים: 'חדל להיות לשרה אורח כנשים' - לרמוז שגם בימי הזקנה, שתש כוחו לעסוק בתורה כראוי, אף על פי כן נוטל שכרו כעוסק בתורה, מאחר שהוא כוסף ומתאווה לזה, אלא שאין בכוחו ויכולתו. וזה שאמר גם ש'חדל להיות לשרה' - הוא הגוף; 'אורח' - התורה; ונעשה 'כנשים' - שהם תשושי כוח. אף על פי כן 'באים בימים' כנזכר, שיזכו בשכרם לעולם הבא. ... וסיים: 'ותצחק שרה בקרבה' – אותיות: 'בקברה' - שגם אחרי מותו ישמח, כשאומרים שמועה של תורה מפיו, כמו שכתבו זיכרונם לברכה על פסוק 'דובב שפתי ישנים'.
אמרות טהורות, וירא, דף טו, עמ' ב, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'יוסף בן שבע-עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו.' - תחילה, כשהוציא הדיבה, לא שמו את ליבם ולא חשו לדבריו, כי נער הוא. וחשבו שגם אביהם לא יחוש לדבריו, כי נער הוא, כמו שהעיד עליו הכתוב: 'והוא נער'. ואחר כך, כשראו שאביהם אהב אותו מכל אחיו, אמרו שאביהם קיבל דבריו, אפילו שהוא נער, יען כי בן זקונים הוא לו, שלגביו היה נחשב לבן חכם.
אמרות טהורות, וישב, דף כג עמ' א, דפוס ד. עידאן וי. חדאד, ג'רבה, תרפ"ז (1927)
'רבי יהושע בן חנניה אשרי יולדתו'. - כתב המדר"ש, זכרו לברכה: כי להיות אמו צדקת ואשה יראת ה', היא גרמה להיות הבן היוצא ממנה כמותה. כי האישה, היא דומה לקרקע, כעניין אסתר, קרקע עולם. ולפי הקרקע, כן יוצא הזרע הנזרע בה, כי יש קרקע מצמיח חטים יפות, ויש מצמיח רעות. לכן, הזהיר שישתדל האדם להתחבר עם אישה טובה. וזה שאמר חבר טוב, כי האישה קרויה חבר. ובזה יצא הזרע ממנה, ראוי והגון, עד כאן דבריו.
ולפי דעתי, אפשר לומר: 'גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו'. - בא בכפילא: 'גיל יגיל' - לומר כי אבי צדיק יש לו שתי גילות: האחת - מצד זה שזכה לבן צדיק; השנייה - שבזה הוברר לו שאשתו צדקת ואשת חיל, שעליה אמר שלמה החכם, עליו השלום: 'אשת חיל מי ימצא'.
אך, 'ויולד חכם' - זאת אומרת: האישה, שילדה את החכם - תשמח בו. זאת אומרת: שיש לה רק גילה אחת - שזכתה לבן חכם אבל אין מזה הוכחה שבעלה צדיק, היות שעיקר ויסוד הולד תלוי רק באישה.
יד בנימין, עמוד לד'. בהוצאת צבי דידי, טבריה תש"ל (1969)
פעם אחת הובא לפני בית דין של מעלה שני בני אדם: אחד צדיק ואחד רשע. ויקראו את הצדיק למשפט בראשונה, והרשע עומד מרחוק ושומע השאלות ששואלים אותו: אם למד וקיים. ושיני הרשע משקשקים בקרבו, ביודעו כי גם ממנו ישאלו השאלות האלה, ובשומעו כי יצא זכאי בדינו, ויעשו עמו חשבון כמה למד תורה וכמה קיים מצוות, וגם כן כמה אכל וכמה שתה וכו׳ - כדי לתת לו שכרו על הכל אז שקט, ונח הרשע מסערתו, ויחשוב בלבו כי לא איבד נצחו גם הוא, ויבט על גוף הצדיק איך הוא דל ורזה, ועל גופו הדשן והשמן ועל כריסו העבה, ויאמר אל לבו: אחרי כי משלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, אין רע כי הן אמת שלא למד ולא קיים אבל לעומת זה, הלא אכל כפלים מהצדיק הזה.
ויהי כאשר עמד למשפט וישאלו גם ממנו השאלות האלה, וידום ויחרצו עליו עונש קשה ומר כרשעתו, ויצעק צעקה גדולה ומרה: הגם במרומים אין צדק, הלא באזני שמעתי שמשלמים שכר גם בעד אכילה ושתיה, ומדוע אין עושים עמי חשבון, כמה אכלתי, וכמה שתיתי כל ימי חיי?! - שעולה כפלי כפלים ממה שאכל הצדיק.
ויהי כששמעו בית דין של מעלה את תלונתו, השיבו את רוחו בקרבו, ויורידו אותו ארצה. ויהי בלכתו וירא והנה איכר אחד מערב בתוך התבואה גם מעט עפר וזורע את שדהו תבואה עם העפר יחד, וישאלהו: מדוע הוא עושה ככה? - ויענהו האיכר: כי לולא העפר, שעירב עם התבואה לא היה יכול לזרוע כי הרוח יישא את התבואה, ורק העפר מכביד את התבואה.
וילך עוד כברת ארץ, וירא איכר אחר זורע את שדהו, רק עפר לבדו בלי תבואה. ויצחק ממנו צחוק גדול, ויאמר לו: הוי שוטה, התדמה כי עפר לבדו יעשה פרי תבואה?! - הן אמת כי דרוש גם העפר לזריעה אבל לא כולה עפר. ויהי כאשר כילה לדבר אל האיכר, פתאום העלוהו למרום, ויאמרו לו: הוי רשע איך תתן דופי במשפט א-לוה, הלא זה עתה חרצת את משפטיך. האם בעד אכילה ושתיה לבדה יתנו לך שכר?! - הן הצדיק הזה עשה משפט וצדקה ולמד תורה, ואי אפשר לחיות בלעדי אכילה ושתיה על כן מגיע לו שכר גם בעד צרכי הגוף.
דרוש זכות יצחק בתוך תולדות יצחק דף ס"ז עמ' ב', דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרצ"ו (1936)
יחוד האל ותורתו הקדושה - האמונה בהם מצויה, ביחוד בנו אנחנו עם בני ישראל, ואמנם נשים עין על מצב שתי אמונות אלו בזמננו זה. כי עין רואה שהאמונה ביחוד האל יתברך, היא חזקה בלב כל אנוש בלתי שום השתנות כלל ועיקר. והתברך שמו, לפי שכבר התפללו חכמינו זיכרונם לברכה על יצר של עבודה זרה וביטלוה, לא כן אמונת התורה מתחלקת אצל הכלל לשניים: יש שאינם מאמינים בעיקר התורה, שהיא מסורה לנו מאתו יתברך; יש שמודים ומאמנים בה דרך כלל, אך לא בכל פרטי מצוותיה. ולכן עוברים בשאט נפש על כמה מהמצוות, שלא יישרו בעיניהם כמו גילוח זקן בתער, שבועת שווא ושקר, הוצאה מרשות לרשות או העברה ברשות הרבים בשבת, וכיוצא בזה, העברות שהורגלו בהם, באומרם כי המצווה אשר היא מתנגדת אל השכל, ואין בה טעם מספיק, לא נאמין שהיא מכלל מצוות תורתנו הקדושה.
והנה המחלקה הראשונה, שאינה מאמינה בעיקר התורה היא תשובתה בצדה. כי הלא לאמונה זו ביחוד האל יתברך, אם תשאל אותם מאין להם אמונה זו, ולמה לא יכחשו בה. בלתי ספק שתהיה תשובתם בזה, שאמונתם היא מצד הקבלה מאבותיהם, איש מפי איש עד אברהם אבינו, עליו השלום. אבל לא מצד השכל, כי הלא יש כמה וכמה מחכמי האומות הקדמונים, שאינם מאמינים במציאות האל יתברך וסוברים שאין לעולם מנהיג, חס ושלום, ויש להם בזה כמה מיני סברות משכלם, ואם כן אחרי שבזמננו זה, אין בנמצא שום אדם מכחיש במציאות השם יתברך, שסומכים על הקבלה מאבותיהם עד אברהם אבינו עליו השלום כמו כך גם, יש להם להאמין בתורתנו הקדושה מצד, איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום.
קרן הצבי, דרוש ב' בחיוב מצוות האמונה, דפוס דוד עידאן וחבירו, ג'רבה, תרפ"ד (1924).
'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - כל בן שהיה, מן הסתם הוא שילך בדרך אבותיו וינהג כמעשיהם. כי מה שרואה הבן באביו הוא עושה, ובן - רגלו של אביו. על כן אין ליתן את השבח כל כך לבנים תלמידי חכמים, שיצאו מגזע תלמידי חכמים, כי זה מטבע העולם, שכיוון שהאבות תלמידי חכמים ילכו גם הבנים בדרכם. אבל אם מעם הארץ יצא בן תלמיד חכם, הוא וודאי ראוי לתת לו את השבח, שהוא מצד עצמו, מבלתי שיראה באביו כך, נפשו חשקה בתורה ודבק בה' לאהבה אותו.
וזהו שאמרו: 'היזהרו בבני עניים' - היינו עניי התורה ועמי הארץ, 'שמהם' - ומצד עצמם 'תצא תורה'. ואינם דומים בני עשירים בתורה, האוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלא אלו מצד עצמם יאהבו התורה ויותר ראוי לשבחם.
ברוך אברהם, עמ' רצ"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
רבותינו זיכרונם לברכה שנתנו טעם למה האבות היו עקרים? - ואמרו: מפני כדי להיות להם זמן לחנוך אחרים תחת כנפי השכינה, שאם היו להם בנים היו משגיחים יותר ויותר על בניהם כי מצווה זו של חינוך הבנים על ההורים מוטלת, ואחר שלא היו להם בנים שלהם, היו פונים לחנך בני דורם.
ברוך טעם, כרך א, פרשת לך-לך, עמ' יז, אהבת שלום, ירושלים, תשס"ג (2003)
אנו מבקשים שאת ההרגשה האצילית הזו, של עצמאות רוחנית, תיטע כל אם עבריה בילדה. בענווה, אך גם בכובד ראש ומתוך תפילה, אנו מבקשים מכל אב עברי לסייע ולהבטיח תחושה זו. בל נזהם את אוזניהם של ילדי ישראל בהתייחסות להישגים ארציים וליריבות חומרית. תחת זאת ניתן לילד לשמוע משפתי אביו את דברי הא-לוהים על התכחשות לגופניות ושכרה המתוק - התענוגות המתוקים אף יותר, תענוגות הדעת והלב, שאם לא יוצקו באדם מילדותו, לא יוכלו להיכנס ללבו ולקנות בו שליטה בשנים שיבואו אחר כך. בכישרון ובאופן מלבב יוכל מוסר האב לסייע לתורת האם, ולהאיר את המלאכה הברוכה - ויחד עם זאת מלאת המתחים, מלאכת לימוד צאצאיהם מהי העמדה הנכונה לפני א־לוהים ואדם, ובכך לטהר ולהפוך לאציליים ולרוחניים את לבם ואת דעתם של הילדים.
The Women of Israel, Egyptian Captivity and Jocheved, p. 144, D. Appleton, New-York, 1889 (מתורגם)
מרת אמי, רבת המידות והמעלות אלף עולות מנשים צדקניות, הרבנית החכמה, אם הבנים שמחה, נשמתה עדן, בנועם אמריה היתה משדלתי, ותמיד ביראת ה' מזרזת אותי להכניס בליבי חיבת חמדתי. ולילה ויום מתפללת למלאת תשוקתי. עשר שנים הקדישה מימיה כדי שתראה פרי לימוד תורתי, אנא ה' תשלם פעולה.
ומר אבי, זה שמו הטוב מכלוף, זכרו לחיי העולם הבא, אשר גם הוא יגע וטרח, על כתפיו היה מביא אותי, ואני ילד קטן, לבית הספר, וכמה היה שמח יום אשר התחלתי להבין במקרא, אין ערך לשעשועיו, בהגיעי לקרוא בתורה והפטרה בתוך קהל ועדה. אותו נועם טעם גם מר זקני הישיש, ירא א-לוהים וחרד על דברו, ועל שמו נקראתי, כבוד החכם רבי דוד, זכרו לחיי העולם הבא, בזריזות היה מעורר אותי בכל יום בהשכמה לתפילת שחרית, ואני עוד ילד, לשיר בנעימות קול בקשות של שחר.
מכלל יופי, הקדמת המחבר, עמודים 15- 16. נדפס בדפוס המערב - ירושלים, תש"ל (1970)
טעם מצוות כיבוד אב ואם מפורש מהשכל, לפי שהם הביאוהו לחיי העולם הזה וגידלוהו, והרעיבו עצמם והאכילוהו, וילכו ערומים ויכסוהו, וכל מחסורו עליהם עד אשר גדל.
ולכן ראוי לו שלא יהיה כפוי טובה, שאין לך מידה גרועה ממנה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שלושה שותפים באדם. ולכן השווה את כבודם ומוראם לו יתברך. ולגודל המצווה הזאת קבע אותה בעשרת הדברות. ומתן שכרה בצידה, שנאמר 'למען ייטב לך והארכת ימים', לעולם שכולו ארוך.
מצודת דוד, מצווה תקע"ז, עמ' תקי"ד, הוצאת יריד הספרים, ירושלים, תשס"ג (2013)
הקדוש ברוך הוא, ברא את האדם, כדי להיטיב עימו, ולכן עשה שיצא מאב ואם משני סיבות: שיהיה עליו שבט מוסר מהם - להדריכו ולהרגילו ...מה שאין כן אם היה בורא את האדם עפר מן האדמה, שאז כל אחד היה שולט בעצמו, ולא היה לו שבט מוסר ההדרכה עליו...
גם יבוא הרמז, הרב גאון עוזנו ז"ל בספר 'נחל קדומים': 'כי תזריע וילדה זכר' - ראשית תיבות - 'זכות' ...ועל פי האמור הוא מובן, שעל ידי זה, שנברא מאיש ואישה, זכות הוא לו - שלא יחטא...
עוד תירץ הרב הקדוש ז"ל - שאם היה נברא האדם עפר מן האדמה, לא היה אהבה ואחווה בעולם, כיוון שכל אחד ואחד בפני עצמו, אין לו קורבה עם חברו. ומאן דאלים גבר, להרוג את חברו, ואין זכר של שלום בעולם, ובזה העולם הולך ומתמעט. מה שאין כן בהיות האבות, והאחים זה לזה, עד שיעשו כולם אגודה אחת באהבה ואחווה שלום ורעות, והעולם עומד ביישובו, עד כאן לשונו.
שער החצר, כרך א', סימן קל"ה, עמ' 129-130, הוצאת מכון התורה והארץ, אשקלון, תשע"ב, 2002
חובה גדולה על האבות למסור נפשם ומאודם - ללמד לבניהם תורה, כי היא היסוד והעמוד הימיני לדתנו, והיא חיינו ואורך ימינו ובזה ובבא.
וחייבים מנהיגי העיר להעמיד מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל מקום. כשיעור המספיק לכל הילדים, הנמצאים שם, ולא יעמיסו על רב אחד שילמד תלמידים הרבה - שאינם כפי יכולתו. ומה טוב שלא ימסרו לכל רב אחד יותר מכ"ה תלמידים לכל המרבה.
קול דודי מה' עמ' ב מהדורה ב' תשנ"ד (1994)
שאלה: מה שנוהגים העולם לומר: עוף זה יהיה לשבת או ליום טוב וכדומה, אם זה חשוב נדר, ואם תרצה לומר שחשוב נדר האם יכול להניחו ולקנות בשר או עוף אחר במקומו?
תשובה: נראה ודאי מסברת עצמינו שהוא נדר גמור כיוון שעונג שבת ויום טוב הוא מצווה. אם כן, מהיכן תבוא לומר שלא יהיה נדר. ולעניין אם יכול לשנותו, נראה שיכול, ועיין בשולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רנ"ט סעיף א': האומר סלע זו לצדקה או שאומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, עד שלא בא לידי הגבאי, יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחברו ויפרע אחר תחתיו. ובוודאי, שלא חמור קדושת תענוג שבת מקדושת מעות לצדקה, וכיון שמצינו במעות צדקה יכול לשנות אחר תחתיו, אם כן הוא הדין גם בדבר המזומן לתענוג שבת, יכול לשנותו ולאכול אחר תחתיו, ומה גם אם יהיה הדבר ההוא, הוא יותר טוב ממנו, ויש לו בו תענוג ונחת רוח יותר ממה שהזמינו לשבת.
יד דוד, שאלות ותשובות, עמוד תלב'. הוצאת המדפיס חדאד, נתיבות 1959
'שמע נא את אשר ה' אומר: קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך' -
יש לפרש בדרך רמז, כשאדם מוכיח, אפילו לעשירי עם ואינו נושא להם פנים, אז גם שאר העם הפחותים יקחו קל וחומר וישמעו לדבריו, וזהו: 'קום ריב את ההרים' - הם העשירים, ואז על ידי זה: 'ותשמענה הגבעות' - הם הפשוטים בעם.
קרן לדוד ולזרעו, עמ' קס"א, ירושלים, תשנ"ז (1997)
הטעם שישב משה רבנו, עליו השלום, ארבעים יום וארבעים לילה, כנגד ארבעים יום ליצירת הולד. וכן כתב רבי אפרים בפסוק: 'ותהר רבקה אמו' - 'ותהר' אותיות 'תורה', שיש לה הריון.
והיינו כמו שאמרנו: שכל חידושי תורה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, למד משה בשמים, ולכן צריך ימי יצירת הולד, ולכן נוהגים ללמוד תורה הרבה בנגלה ובנסתר בראש חודש אלול ועשרת ימי תשובה, לפי שבאותן ארבעים יום, היה לומד בהן משה רבנו, עליו השלום, חידושי תורה, כמו שכתוב, ולכך הם מסוגלים ללמוד תורה.
ספר תורת המלך, דף ט"ז, המדפיס יצחק בן שלום חדאד, דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה שנת תש"ה (1945)
כיוון שניתנה תורה לכל ישראל, בכל הדורות, ובכל המקומות, בשווה, אם באנו לומר שתולעים שאפשר לראותם במיקרוסקופ - אסורים, נמצא שהדורות שלפנינו, שלא ידעו ממכשירים אלו, אכלו דברים אסורים, וכן מקומות נחשלים, שלא השיגו מכשירים אלו - אסורים גם היום לאכול כל מיני ירקות.
ועוד שבמיקרוסקופים משוכללים אפשר לראות כל מיני חיידקים זעירים מאד בכל הירקות, ואם כן כל הירקות אסורים, לפיכך נראה שלא אסרה תורה, אלא תולעים הנראים לעין יפה של אדם שרואה היטב.
חמדה גנוזה, חלק ג, יורה דעה, סימן ד, עמ' ז-ח, חמו"ל, ירושלים, תש"ס (2000)
וקראתי לו 'ויצבור יוסף' - כי יש בו כמה חידושים מפרשת נח, ומפרשת לך לך, ומפרשת וירא - ממה שחידש מורי ורבי, המלומד בניסים, הצדיק יוסף מלול זכותו תגן עלינו, ולכן קראתיו 'ויצבור יוסף'.
על פי כשהייתי כותב, התלבטתי מה לקרות לספר, וראיתי בחלומי, והנה מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, היה בתוך אוצר גדול של כל מיני חיטה וקטניות, ופתח פיו ואמר לי: 'ויצבור יוסף'. וקמתי מיד בלילה ורשמתי: 'ויצבור יוסף'.
לצערי הרב היו הרבה כתבים של מורי ורבי, אבי, זיכרונו לברכה, אבל כשהתחלתי להעתיק התחלתי מפרשת נח, לך לך, וירא, וחיפשתי על שאר הכתבים חיפוש מחיפוש ולא מצאתים.
ויצבור יוסף, הקדמת הספר, עמוד כ"ב. הוצאת מכון הכתב, ירושלים. תש"ן (1990)
על הרוב טבע ומזג האדם הוא מן הטבע ומזג הוריו שהולידוהו. אם יישא אדם אישה שמידותיה וטבעיה נבדלים ומשונים מטבעו, יבוא המזג בזרעם ממוצע ביניהם עד דור רביעי. ודע, שהמידות הרעות יופיעו האבות לבניהם עד דור רביעי, אמנם המידות הטובות תתארך ההופעה עד אלף דור.
מחנה ד"ן, דף ל"א, עמ' א', דפוס צוקרמן, ירושלים, תרפ"ז (1927)
זקני רבי אליהו בן הרוש זכרונו לברכה (תקע"ז-תרמ"ג) הוסיף תפקיד אחר לאנשי חברת הרוחצים: עזרה לחולים וביקור אצלם מדי שבת בשבתו. הוא הטיל עליהם מס חדשי לשם כך. העזרה כללה עזרה רפואית, ותמיכה חמרית לנזקקים. בביתו של מר זקני, זכר צדיק לברכה, הוכנו תרופות שונות בצנצנות ושקיות מורכבים מעשבים שונים, כפי ידיעתם בימים ההם, וחולקו לחולים הנזקקים.
שו"ת נתן דויד (וספר) נהגו העם, עמ' שצו, הוצ' ישמח לב – תורת משה, י-ם, תשנ"ו (1996).
ענין לימוד לשון הקודש אשר הוא הלשון המתהלך בארץ ישראל. וכבר אמרו בזוהר הקדוש על פסוק: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' - כי בדברם בלשון הקודש, כל אשר יזמו לעשות יוכלו לעשות. וכאשר יהיו ישראל מדברים בלשון הקודש, כל אשר ישאלו מהשם יתברך יוכלו להשיג.
ואמרו בספרי בפרשת עקב על פסוק: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. - מכאן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה.
משכיל לדוד, חלק א', דרוש י"ג לשבת תשובה, דף ע"ג עמ' ב', הוצ' ארגון יוצאי ג'רבה ודרום תוניסיה, פרדס כץ, תשל"ו (1976)
יצמח לנו מוסר נחמד לטובתנו - לקבוע עתים לתורה, ולכל הפחות בשבתות וימים טובים, שלא לבלותם בדברים בטלים.
ומה טוב ומה גדלה מעלתו אם ילמוד עם בנו וילמדנו מה שחננו ה', ומקיים בזה שתי טובות: עוסק בתורה, ומצוות עשה - ללמד את בנו תורה. גם לא יאבד זמנו בנו לילך בדרכים לא טובים.
בני מאיר, דרוש ג' לשבת זכור, דף ט"ו עמ' ב', ירושלים, תרע"ד (1914)
ומה אספר במר על עטרת ראשי, מרת אמי, זיכרונה לברכה, על השתדלותה עמנו ללמוד תורת משה יומם ולילה, עם עטרת ראשי, מורי אבי, זיכרונו לברכה, ונתקיים בה דברי חכמינו זיכרונם לברכה: 'בהקריא בניהם', וזה אומרם במסכת יומא על פסוק: 'שווא לכם משכימי קום ... כן יתן לידידו שנא - אלו נשותיהן של תלמידי חכמים, המנדדות שינה מעיניהם זוכות ורואות לעולם הבא' - פני שכינה.
שושנים לדוד - חלק א', דף קמ"ד, עמ' א', דרוש ג', יהודה ראזון, קזבלנקה, תרצ"ה (1935)
'יהי ה' א-לוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו' - וצריך להבין מה כוונת הפסוק בדימוי הזה.
ורבנינו זיכרונם לברכה אמרו: שקודם שנבנה בית המקדש היו האבות מרכבה לשכינה, ולכן אומר 'יהיה ה' א-לוהינו עמנו' - דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' - שהיה שרוי בתוכם ובקרבם. וכמו שדרשו זיכרונם לברכה: 'ונתתי משכן בתוכם' - תוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוכו של כל אחד ואחד.
ובזה אני מפרש גם פסוק: 'ויטוש משכן שלו אהל שכן באדם' - הרצון בזה: בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר: 'אוהל שיכן באדם'. ולפי דרכנו יובן שאומרים ישראל: 'יהי ה' א-לוהינו עמנו' – דהיינו: שכינת אל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם התחתונים, ולא עם מלאכי השרת. ואין לומר שאין כאן טענת המצר - לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו', והואיל ואבותינו זכו בה - גם בניהם יזכו בה, בדין בן בעלים הראשונים.
משכיל לדוד- חידושים, עמוד ע"ט. מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ו (2006)
'אר"ץ שיסודותיה בהררי קודש' - מה שנודע לנו מפי הזקנים, זקני אר"ץ, מרום מראשון בקודש, ראש המאמינים, הוא אברהם אבינו, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ואחריו כל ישרי לב.
ושני בקודש כבוד, יחיד, על ידי אדוננו דוד המלך, עליו השלום, זכותו תגן עלינו אמן, ושר צבאו שכתב על אבן אחת במגדל שבחומת העיר הנקראת בערבית 'אל- קלעא', וזה לשונו: 'אני יואב בן צרויה כבשתי את העיר הזאת', ונכבשה האר"ץ.
לקדושים אשר באר"ץ: תולדות חכמי ארם צובא, חאלב. הקדמת המעתיק. הוצאת בני המחבר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך' - כמו שצריך ליתן מממונו לצדקה לקיום ממונו, כך צריך ליתן אחד מבניו, שיהיה תמיד בבתי מדרשות לתלמידי חכמים. והקיש הכתוב: 'פרי בטנך' ל'פרי אדמתך' כמו שמצינו ביעקב שאמר: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', ונתן לוי אחד מבניו לשרת את ה', וזה: 'ראשית בכורי אדמתך' ... ועל ידי שמקדיש אחד מבניו לתלמוד תורה יתברכו גם השאר ... וכשהוא עושה מצווה: לולב וסוכה וכיוצא, יעשה לפני בנו. וכשהוא בן ה' שנים ילבישנו ארבע כנפות, וזהו פירוש חכמינו זיכרונם לברכה: 'ונטעתם כל עץ מאכל שלוש שנים יהיו לכם ערלים' - שלוש שנים יהיו בלי לימוד, שאין לו עדיין כוח אבל בשנה הד' 'יהיה כל פריו קודש הילולים לה' - יתחיל חנכו, 'ובשנה החמישית תאכלו כל פריו' - להוסיף לכם תבואתו להוסיף עליו וללמדו, וכשהוא בן שש שנים אז יוציא עליו הוצאות הרבה ללמדו תורה.
'ויאסוף דוד', עמ' קנ"ה הוצאת המשפחה, בני ברק, תשל"ו (1976)
מעתה מצינו טעם טוב: למה השם יתברך, תמיד שולח ביד נביאיו, להתרות בעם ישראל, ללכת בדרכיו, הגם שלפניו גלוי וצפוי מראשית אחרית? –
כיוון שיש לו לשם יתברך עמנו, דין שותף שאינו יכול לשתוק כדי שלא יאמר שהסכים. ועל כן מכריז בקולי קולות ע"י נביאיו לומר בפירוש שאינו מסכים למעשינו.
וידוע שעיקר הרחמנות האמיתי האב אל בנו הוא לראות את הנולד, שאם יצא בנו לתרבות רעה הוא יגרום לעצמו חולאים רעים ומקרים רעים. וכמו שכתוב: 'חושך שבטו שונא בנו' ועבור כן מתאכזר לפעמים אדם על בנו, ידידו, למנוע ממנו מאכל ומשקה, ומורה לו פני זעם כדי שיתייסר, ולא שאין לו אהבה, חס ושלום. כמו כן כתב ה' יתברך בתורתו הקדושה: 'כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מייסרך' - וזהו עיקר הרחמנות האמיתי.
יד הנהר, דרוש י"ג לשבת, דף ק"י ע"א, דפוס אברהם פונטרימולי, איזמיר , תרמ"ד (1884)
'רבי לויטס איש יבנה אומר: מאוד מאוד הווי שפל רוח בפני כל האדם' - יש להבין מלת 'בפני כל האדם' שמלת 'בפני' היא מיותר, שהיה לו לומר עם כל האדם. אלא אפשר במה שראיתי הרב הישיש בחברון, והיה עניו עד מאוד, עד שאם היו רוצים לבקר אותו היה בורח בשביל שלא ינשקו ידיו. ואמרתי לו, שזהו כוונת התנא: 'מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל האדם' - כלומר שלא תברח ממנו, אדרבא הענווה תהיה בפניו, מפני שאדם נברא בצלם א-להים, וטוב לקבל פניו כראות פני א-להים. ומה דרך ארץ הוא לברוח ממנו, לעזוב אותו כעוזב אחד הריקים?!
דרכי חיים, עמ' רל"ח, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, אשר ציווה את אבותינו להודיעם לבניהם. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' -
וזה שאמר: 'ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל' - כלומר שם דווקא בישראל, והכוונה שכפה ההר על ישראל ולא עשה כן לכל גוי. הטעם: 'אשר ציווה את אבותינו' - שכבר קיימו את התורה, 'להודיעם לבניהם' - וממילא הבנים דומים לאבותם שורשם קדוש מאבותם, והם נוטים אל הקדושה, והייחוס שלהם בא מאבותם, וטבע אבותם מוטבע בבניהם.
'למען ידעו דור אחרון' - כאשר ידעו דור אחרון זה, אז 'בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם' - מנהג אבותם עד סוף כל הדורות, ושמחה תהיה להם ברוך ה' שלא יערערו עליהם אומה, כי הם קדושים מזרע אבות העולם, וטבע אבותם מוטבע מאבותם, דור אחר דור להיטיב.
קודש הילולים על תהילים, עמודים רמ"ב- רנ"ג. ירושלים, תשנ"ו (1996)
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - אפשר לפרש במה שכתבו ספרי המוסר, שהיצר הרע מפתה לאדם להשחית את זקנתו, כדי שלא יכיר ולא יראה השיבה הזרוקה בו, לעת זקנתו, ולא ישוב לפני מותו.
וזהו: 'מפני שיבה' - הזרוקה בך, 'תקום' - לשוב בתשובה, ולכן 'והדרת פני זקן' - שלא תשחית את פאת זקנך, שמתוך כך אתה רואה את השיבה שנזרקת בך.
עץ החיים, פרשת קדושים, עמ' נה, מכון אדרת אליהו, ירושלים, תשע"ד (2014)
'בן חכם ישמח אב' - לא מלבד שמשמח את אמו שטרחה עליו להוליכה אל בית הספר, אלא גם 'ישמח אב' שמזכה אותם בשניהם, כי האישה טרחה להוליכו, ואביו משלם שכר המלמד.
לקח טוב, עמ' 442, הוצאת אור המערב - הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"ב (2012)
'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך' - כחומה נשגבה, נצבת לפני צעירי עירנו, המתהלכים לרוח היום, שואפים לחוכמת העמים ולהתפתחות ההשכלה. הבעיה היא היהדות ותקופתה. שמעתי את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים לאמור: מה לנו להתחשב עם נושנות, עבר עליהם כלח, דברים עתיקים דורש אין להם. אזלו ו'חלפו עם אניות אבה'. הלא הדת יאתה לדור עבר ואיננו, אשר לא שאב די מחסורו ממבועי החכמה. דור טח מראות עיניהם, 'לא ידעו ולא יבינו בחשכה התהלכו', אבל לדור נאור ומשכיל כמונו, שגדל על ברכי הפילוסופיה ובחיק הבינה ילין, איך ישווה לו להתחקות בדברים תפלים ושלולי הגיון?! על כן הם צועקים לאמור: האפשר לדברים הופכיים - דת והשכלה, שילכו שלובי זרוע, הילכו שניהם יחדיו ולא יכשלו איש באחיו?! ...
'הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים', הלוא ידעתם אם לא שמעתם, כי כל העמים מקצה, מודים היום ברוח החכמה והשכל, הנובעים מתוך תורתנו העתיקה, גם הציצו מחרכיה ויראו כי דבריה דברי נגידים, ולקח טוב כמטר דולף יזל ממנה, וכמים קרים על נפש עייפה, דבריה יורדים חדרי בטן, ושיריה הנחמדים לקחו מקום נכבד בספרות האנושות כולה, וכל ההוגים בה תמהו על פקודיה הישרים החקוקים בה כמו: אהבת איש לרעהו, אהבת השלום, ועשיית הטוב והישר, וחוק משפט אחד לגר ולאזרח, שמירת ובריאות הגוף, שביתת יום השביעי המשווה עשירים ועניים ומניחה את הגוף מיגיעת ועמל כל השבוע, והוא גורם גדול להתמדת ולהמשכת חיי חומר האדם.
ספר פי חכמים, ספר חביב ונחמד, נאום מצרפתית לעברית, עמ' 92-91, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
ובהיותי מנעורי, תמהתי בעצמי, בראות מקצת חכמינו ואף מן הגדולים, שאחרים למדין מהם, ומרשים עצמם ללמוד בחכמת הפילוסופיה, ובן 13 שנים הטיתי לקרוא בספר המוסר ב'חובת הלבבות' וראיתי שמביא גם הוא בהרבה מקומות דברי הפילוסוף, ובמקומות אחרים מנגד דבריו, במקום שסותר דברי חכמינו זיכרונם לברכה, ועל כורחנו נאמר כי להיותנו בניהם מוכרחים אנו לעשות במאמר אחד מן החסידים לתלמידיו, למדו הרע תחילה להבדיל ממנו, ואחר כך, למדו הטוב ועשוהו. וטוב לנו לעמוד על טעמיהם להקשות עליהם וכמו שהזהרנו, חכמינו זיכרונם לברכה, דע מה תשיב לאפיקורס ואין להאריך בזה, והבאתי לך דבר זה אחי למען תדע למה נכנסו קצת מחכמינו בלימוד החיצוניות.
בן זקונים, חלק ראשון. עמוד יד', הוצאת המדפיס אליעזר סעדון, ליוורנו (1793)
נלמד מוסר להעביר על מידותינו, ולסלוח ולמחול לכל מי שעשה לנו רעה. ולא רק שלא נגמול לו רעה כפי מעשהו, אלא שיש לנו לסלוח לו בלב שלם, ולהראות לו פנים צוחקות כאילו לא הגיענו ממנו שום דבר רע, אלא אדרבה ידידים וחברים כתמול שלשום. ואם נראה שהוא מצטער על מה שעשה לנו, נדבר על לבו, ונבאר לו שאין בלבנו עליו כלום, ואין לו מה להצטער. כמו שמצאנו ביוסף הצדיק שלא רק שלא החזיר רעה לאחיו על שעשו לו, אלא עוד דיבר על לבם וינחם אותם.
מגדנות לחזקיהו, מוסר השכל, פרשת ויחי, עמ' קפז, דפוס אשל, תל אביב, תש"ל (1970)
'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך' - שלא לטאטא הבית ולהעמיד המטאטא סמוך למזוזה. אין צורך לומר שלא תעמיד שם כלי לתינוק שיעשה שם צרכיו, וכל אישה שזהירה בזה מאריכה ימים.
מדרש חזקיה, חלק ב' פרשת ואתחנן עמ' 444 הוצאת הראל, ירושלים, תשנ"ב (1992)
עוד מגיל רך, הדריכני אבא מארי, באורחות יושר והוריני את תכלית האדם בחיים. אם הצלחה האירה לי פנים בפרט זה או אחר, זה בגלל היותי חוסה בצלו כל הימים, ונשען על דברי תורתו.
דברי חזקיה כרך ב', בשער, ירושלים תשי"ב (1952)
עניין האהבה תתחלק לשתי פנים: האחת - 'אהבת איש על רעהו' לעשות רצונו ולמלאת אשר ישאל ממנו וככל היוצא מפיו יעשה, זה נקראת אהבה רצונית. והשנית - הוא 'אהבה עצמית' כאהבת האב לבן כי אוהבו להיות עצם מעצמיו, ויחוש בכל נפשו לטובת הבן באמיתות לפי הבנתו.
ואף אם יהיה נגד רצון הבן, שמחמת חסרון הכרתו בטובתו ימיר רע בטוב, האב האוהב את הבן יכפהו וייסרהו לפעמים, בעד שיעמידהו לבחור בטוב האמיתי, ולמאוס ברע אשר נטה אליו מחמת רצונו ותאוותו הגרועה.
באר לחי, דרושים, דף ו', עמוד א', דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרמ"ח (1888)
גלוי ומפורסם כמה גדלה מעלת הצדיקים, יקרה היא מפנינים. אשר כל ימי חייהם רוהטי רהוט, רודפי שלמונים. הי תורה והי מצווה - שפתותיהם שושנים, אל תקרי שושנים אלא ששונים. ההולכים בתורת ה' ומסגלים תורה ומעשים טובים ורוב אונים. ולא זו בלב בימי הילדות והשחרות אלא גם עד זקנה ושיבה, אף כי כשל כוחם ונס ליחם, אוחזין מעשיהם בידיהם ולא ישנו את תפקידם, ואם בגבורות שמונים, בכל אשר תשיג ידם, יד כהה לפי רוב השנים.
ויחל משה, ספר בראשית, פרשת ויחי,דף כ"ח, עמוד א', ביינה, תקע"ד (1814)
'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך ושננתם לבניך' עם מה שאמרו פרק שלישי של מועד קטן: 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' - אם דומה הרב למלאך יבקשו תורה.' -
משום כך הקדים שתחילה צריך אתה - 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך', ועל ידי זה תוכל לשנות לבניך ... ואם לא אל יבקשו תורה מפיך.
ועולה יפה אומרו: 'ושננתם לבניך', וסיים 'ודברת בם' - ולא אמר ודבר בם. שכך אמר: אימתי 'ושננתם לבניך'? - בזמן שאתה 'ודברת בם', ותקיים מצוות תלמוד תורה, שאם אינך מקיים מצוות תלמוד תורה, אינם יכולים ללמוד ממך.
ועולה יפה אומרו בפרשה שניה: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך', שהיה לו לומר: בשבתם בביתך, ובלכתם, ובשכבם ובקומם. ... אלא אמר כך: 'למדתם אותם' - את בניכם על ידי 'לדבר בם' - אתה, בשבתך ובלכתך ובשכבך ובקומך, ילמדו בניכם.
כל כתבי רבי חיים אבולעפיה, כרך ג', יוסף לקח, פרשת ואתחנן, עמ' כ"ח, הוצאת מכון המאור, ירושלים, תשנ"ג (1993)
אמרו רבנינו זכרם לברכה: יודע היה יוסף שאחיו שונאים אותו, אלא אמר - עשיו הולך תמיד למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואבי שלחני לראות שלום אחי, ולא אלך?! עד כאן. וראוי להבין במה נסתפק יוסף, שקראו לו 'בן חכם' עד שהוצרך ללמוד ממעשיו של עשיו...
שאפילו נסתפק יוסף, אם מה שהיו אחיו שונאים אותו נחשב 'בריא היזקא', שלא ילך בשליחותו של אביו, ולזה נשא קל וחומר מעשיו, שהיה הולך למקום סכנה לצוד ציד לאביו, ואביו לא היה מוחה בו.
חיים מירושלים עמ' 255-256 דפוס אג"ן שמואל הלוי צוקערמאן, ירושלים תרמ"ב (1882)
'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך' - אומרו 'מוסר אביך' - יכווין על תורה שבכתב, 'תורת אמך' - על תורה שבעל פה...ונראה שהטעם הוא להיות שתורה שבכתב כתוב בה - כי אם תעשה טוב - תחיה, ואם לא - תמות ...אבל דברי חכמים זיכרונם לברכה, אין בהם לא מיתה ולא עונש...
וזה הוא שדייק לומר לגבי תורה שבכתב - 'שמע' ולגבי תורה שבעל-פה אמר - 'ואל תיטוש תורת אמך' - שלא שייך 'תיטוש' אלא בדברי רבותינו זיכרונם לברכה, שיאמר – אני, איני צריך שמירה זו, שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, או גזירה זו - אין לחוש לה, ותיפול גזירת חכמים.
ראשון לציון, משלי, סימן א', שמע בני, עמ' 36, הוצאת מ' לייפער, ניו-יורק, תשי"ד (1954)
חכם זקן ומפורסם בהוראה, שהיה דן את יחידי קהילותיו, ימים רבים, בצדק ובמשפט, ולעת זקנתו קמו עיניו משיבו, ולא יכול לראות ונעשה סגי נהור. ילמדנו רבינו אם יכול עוד לדון או אינו יכול לדון ...
מוכרחים אנו לומר, שאפילו סומא בשתי עיניו, אם קבלוהו עליהם, כשר לדון, שאם לא תאמר כך, רב ששת ורב יוסף, איך היו דנים דין, כמו שמוכח בתלמוד בכמה מקומות?!
ובשלום למי שמכשיר - אפילו סומא משני עיניו - נוח, אלא למי שפוסל, מה יש לו לומר? - אלא ודאי בקבלום עליהם - מועיל, ורב ששת ורב יוסף קבלום עליהם ודאי.
ומאחר שהוכחנו שקבלה מועילה אפילו לסומא משתי עיניו, אמור מעתה שבנידון שלנו, כל העולם מודים, שכשר לדון לכל העולם, שמאחר שנתפשט המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע, הרי הוא כאילו קבלו עליהם לדון בפני הסגי נהור, אפילו אותם שאינם מבני קהילתו. ...
כלל העולה: שהחכם השלם, המרביץ תורה, היושב על המשפט, ותכהנה עיניו מראות, כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וסביביו נשערה מאוד - כשר לדון, וכופים לתובעים להתדיין בפניו.
בעי חיי, חושן המשפט, חלק א', סימן ה', דף ג' עמ' ב' - דף ה, עמ' א', שלוניקי, תקמ"ח (1788)
לגבי עוגות, אני מניח שבכל בית יש כלים מיוחדים לכך ואין אתה צריך לחשוש מהכלים. ואם בגלל החומרים שמהם נעשית העוגה, מן הסתם הם חומרים המצויים למכירה בשוק, והם בפיקוח הרבנות וכשרים הם. ושמא אתה חושש מדם בביצים שעירבו במאפה, זה אין לחשוש במאפה שבבית, שרוב הביצים הן ללא דם, ופשוט ביותר שאין חשש איסור מטעם זה לאכול עוגה.
עשה לך רב, חלק ח', שאלה מ"ז, עמ' קמ"א, הועדה להוצאת כתבי הגרח"ד הלוי, תל אביב, תשמ"ו (1986)
בעניין השבת שיש חילוק בין שוכני ארץ המערב לשוכני מזרח, ונמצא שמה שהוא לאלו שבת, הווי לאלו חול, עיין הרדב"ז ח"א ס"ע, כי השבת ניתן לכל אחד מישראל במקומו, וכמו שאמר הכתוב: 'אות היא ביני וביניכם' - כמו שאות הברית הוא אות לכל אחד ואחד, כן השבת נמסר לכל אחד ואחד.
ישרי לב, אות שי"ן, דף יא עמ' ב, דפוס אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, איזמיר, תר"ל (1870)
'נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את הא-להים התהלך נח' –
במדרש רבה זה הוא שכתוב: 'כעבור סופה ואין רשע' - זה דור המבול. 'וצדיק יסוד עולם' - זה נח.' עד כאן. עיין שם. ויש לחקור, שמה מלמדנו המדרש בזה? ועוד שמאחר שנח היה צדיק יסוד עולם, אם כן מדוע לא נתקיים דור המבול בעבורו? ...
מה שאמר הכתוב: 'את הא-לוהים התהלך נח' - לרמוז שהגם שהיה נח צדיק יסוד עולם, עם כל זה לא נתקיים העולם בעבורו, לפי שהוא התהלך עם בני דורו במידת הדין.
שלא ביקש עליהם רחמים כלל, ולא רצה להפקיע זכותו ממנו בעבורם, ולקבל עליו עונש כולם כמו שעשה אברהם עם עשרה דורות, מנח עד אברהם וכנזכר, והיה חפץ באובדן של דור המבול כמו ה' יתברך, שאמר לו: 'קץ כל בשר בא לפני'. וזה שנאמר: 'את הא-להים התהלך נח'.
זאת אומרת: התהלך עם בני דורו בדעה אחת עם ה' יתברך, שה' יתברך התהלך עמם במידת הדין, וגם נח התהלך עמם במידת הדין, שלא ביקש עליהם רחמים כלל.
שארית חיים, פרשת בראשית, עמ' ד'-ה', דפוס זוהר, תל אביב, תשמ"ו (1986)
מתקנת הקדמונים זיכרונם לברכה, לקרות בכך ערב שבת קודש שיר השירים ... אפשר שטעמו שעיקר שיר השירים על יציאת מצרים גאולה א', ואם ישראל שומרים שתי שבתות מיד נגאלים, ויציאת מצרים היא התחלה לגאולה העתידית בבוא הימים, ולכן אומרים אותו בשבת שכאשר נזכה לשמור השבת נגאלים ואז ישיר ישראל, ונהגו העולם לקרוא שיר השירים בחג המצות מפני שהוא מדבר בגאולת מצרים תחילת שעבודן של ישראל וגאולתן ראשונה, שנאמר 'לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי' .
נאווה קודש, עמ' ח' א, ט' ב', דפוס אליהו בן אמוזג וחברו, ליוורונו, תרל"ט (1879)
'אלו דברים שאדם עושה אותם, אוכל מפרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא' - המצוות שבין אדם לחברו כגמילות חסדים והבאת שלום וכיבוד אב ואם, אינם דברים אשר הם עיקריים לתועלתו, אלא לתועלת חברו, והוא שציווהו, ה' יתברך שייטיב עימו או שיכבדהו וכן כיוצא בזה.
והנה האדם שקיים מצוות אלו, לא הייתה לו שום פנייה בקיומם, כי אם לעשות רצון קונו ולא לתועלת נמשך אליו כלל. על כן, גם הוא יתברך, נכנס עימו לפנים מן השורה, ונתן לו משלו במתנה, כאשר לא הספיק לו אכילת פרותיו, ולא האכילהו מן הקרן, כדמיון מה שהוא גומל חסד לזולתו, עם שלא היה חייב מאומה אל האיש ההוא, גמל לו חסד משלו לכבודו יתברך. גם הקדוש ברוך הוא גומל לו חסד ונותן לו במתנה משלו ולא יצריכהו ליגע בקרן.
עץ הדעת טוב, חלק דרושים וחידושי כתובים, דף מ' עמ' ב', הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2011)
מצינו שהקב"ה חלק כבודו לזקנים - נראה לפרש שהוא בא ללמד דעת את העם - להאמין בהישארות הנפש כי היא עיקר ויסוד תורתנו הקדושה.
ולכן הקב"ה מחלק כבודו לזקנים בכל מקום - שלא תאמר אבדה תקוותנו, ויום או יומיים, חלף הלך לו, והנראה איננו - שאין זה אמת.
אלא בכל יום ויום הוא מתקרב לעולם האמת, ולחיים נצחיים בהשארת הנפש, ואף לעתיד לבוא, הקב"ה מחלק כבוד לזקנים. ...הזקן, שהשלים ימי שנותיו, הוא מת בנשיקה ע״י השכינה.
חסד ואמת, דף מ"ה, דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרע"ו (1916)
'רבי אומר: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו' - אם יבוא לפניך נער קטון לומר לך איזה חידוש בתורה, ואתה אדם גדול בתורה, לא תאמר: הלא איש גדול אני, ואם אקשיב ואשמע מנער קטון, איה כבודי? אלא הט אוזנך ושמע דבריו כי לא הנער הוא המדבר כי אם התורה עצמה.
וזהו אומרו: 'אל תסתכל בקנקן' - שהוא הנער הקטון הבא לפניך, 'אלא במה שיש בו' - רוצה לומר: בתורה שיש בו, שהתורה עצמה היא המדבר עימך ולא הנער הקטון.
מעשה אבות, עמ' קכ"ג-קכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"א (2001)
שמעתי ממעלת עטרת החיים, מורי ...: 'צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - הכוונה שנקט לשון נקבה, לרמוז שגם אישה יכולה לשורר, ואין לחוש לקול באישה ערווה, וזהו שנאמר בלשון נקבה 'צהלי ורוני יושבת ציון' - וצהלה אישה ואין לחוש כלל - 'כי גדול בקרבך קדוש ישראל' - שניכרת השראת ה' בישראל, ואימת ריבונו של העולם עליהם, ולא באו להרהור. עד כאן דבריו זכור לטוב.
ובזה אפשר כוונת הכתוב בשירת דבורה: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים, אנוכי לה' אנוכי אשירה, אזמר לה' אלוהי ישראל' - כי הנה דבורה הנביאה על מבוכה זו ישבה, שעם היותה נביאה - אישה היא, וקולה לא ישמע, ואיככה תוכל לשיר בקול נעים, נגד כל ישראל באוזניהם, ולכן בראש דבריה זאת אומרת: 'שמעו מלכים האזינו רוזנים', ואוזניכם תשמענה דבר, ואל תחושו עתה, אם שמוע תשמעו בקולי - קול אישה, הלא תדעו - 'אנוכי לה'', שאני מרכבה לשכינה, ויש כאן השראת שכינה, וכיוון שיש כאן אימת השכינה, אנוכי, עם היותי אישה - אשירה אזמר. שאימת השכינה מסלקת ההרהורים.
ראש דוד, פרשת בשלח, דף נ"ד ע"ב. דפוס אליעזר שלמה, מנטובה איטליה, תקל"ו (1776)
מזה עשרות בשנים לא התרתי לכרוך רצועות התפילין על גבי שעון יד, שרגיל להיות ביד שמאל - רק להסירו משם. ושוב שמעתי שמורנו ורבנו ועטרת ראשנו, זכר צדיק לברכה, הקל. וזכינו שנקלע אלינו, ושאלתי את פי קדשו, ואמר לי: שב'בית עובד' בשם שו"ת 'יד אליהו' סימן ג' כתב: ביש לו איזה צער או קפידא - אין לחוש ברצועות. וכאן יש קפידא - שאם מסירו ומניחו על הספסל או בכיסו, לפעמים שלא שם לבו, ויפול ויתקלקל או יאבד לגמרי. ואמרתי לו: תקנה קלה להסירו מיד שמאל לימין, ואחר תפילה להחזירו לשמאל אם ירצה. וכן אני עושה ומעשה. וישר בעיניו. ...
ראיתי חובה לעצמי להעלות על ספר דעתי הקצרה כאמור. והמצב גלוי לכל, ואין ראוי לחדש קולות.
איש מצליח, חלק א' כרך א', אורח חיים, סימן ו', עמ' ה', דפוס זהר לוינסקי, תל-אביב, תשל"ד (1974)
'ושיננתם לבניך' - שהתלמידים קרויים בנים והרב קרוי אב, ואין התלמידים זוכים לכך, אלא אם כן הרב דומה למלאך ה' צבאות, שאזי יבקשו תורה מפיהו.
קיץ המזבח, עמ' קט"ו, קרן שם טוב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'בני גד למשפחותם: לצפון משפחת הצפוני, לחגי משפחת החגי, לשוני משפחת השוני'. -
רש"י כתב שכאשר תהיה המשפחה מרובה - תיקרא על שם הבנים, ואם כן גם כאן נראה שאצבון הוליד בנים הרבה, ואזני מבניו היה, והוליד בנים הרבה, ונחלקו לשתי משפחות, וניטלה משפחת אצבון ונשארה משפחת אזני. אבל לרמ"ה ודאי קשה, שאם אזני זה, נתעברה אמו בביאתם למצרים, למה לא הזכיר מי הוא אביו, ולמנותן ולומר משפחת אביו ומשפחת בנו, אף על פי שלא היו לו בנים אחרים כאשר עשה בכולן. ... אבל לפי מה שכתב הרמב"ן לקמן, שגם רבי משה הדרשן מודה שאין הכתוב מזכיר משפחת האב עם הבן אלא כשיש לאב בנים אחרים, וגם לרמ"ה לא קשה, וקל להבין.
חפץ חיים, ספר מדבר, פרשת פנחס, דף קב עמ' ב, דפוס האחים פנחס ויצחק, מקנס, תש"ב (1942)
הרבה מדברי תורתנו הקדושה ניתנו במסורת דור מפי דור, ולולא האמונה במסורת, תתקלקל אמונתו של האדם וגם נקרא מין, חס ושלום. האדם חי על המסורת, הן בגופני הן ברוחני.
בגופני - דבר זה אוכלים ודבר זה לא אוכלים וכיוצא, ולמחלה פלונית יש מסורת שעשב פלוני עוזר, ואיך מבשלים אותו עשב, ומתי שותים התמצית שלו, וכיוצא, ומאמינים בזה אמונה שלמה. והן ברוחני - כשאדם לומד תורה, צריך להאמין מה שהרב שלו אומר לו. למשל כשהילד נכנס יום ראשון ללמוד אצל הרב, והרב מראה לו האותיות ואומר לו: זו אל"ף וזו בי"ת וכיוצא, וכן הנקודות, וכן הברת האות והנקודה, וכן כשמתחילים התלמידים ללמוד הגמרא, מתחיל הרב ומפרש בביאור קצר ויפה, והם מקבלים מה שאומר להם הרב, שכך הוא הפירוש וממנו אין לזוז, ואחר כך לאט לאט, כשיגדלו התלמידים ויתחילו להבין קצת, יבינו לאחור שכל מה שאמר להם הרב הוא האמת.
חזקת אבות, עמ' שצ"ו, הוצאת בן המחבר, נתיבות, תשנ"ב (1992)
'תורת חסד על לשונה' - העניין הוא כי הנה אין דרך החכם הגדול כדרך שאר בני האדם היודעים ספר, כי החכם אין דרכו לקנטר את חברו בדברי התורה, כשאר בני אדם המקנטרים חבריהם ומשתבחים בתורתם, אלא אם רוצה לדבר אליו, הוא מדבר בנחת, כמו שנאמר דברי חכמים בנחת נשמעים, ובשפה רפה דרך כבוד, בכדי להתחדד זה עם זה.
חכם, עמ' ש"ו, יהוד, תשס"ו ,(2006)
נוהגים לעשות נדרים לכבוד רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו, שהיה מלומד בניסים ... שכל הצדיקים קיבלו בעולם הזה, מעיין השמור להם לעולם הבא, ורבי שמעון בר יוחאי ובנו ויותם בן עוזיהו לא קיבלו בעולם הזה, לפיכך הייתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים, שבזכותם יתקיים העולם ולא יחרב.
ארץ החיים, עמ' 147, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תש"ן (1990)
ואני אברך למעלת מורי אבי ועטרת ראשי, אשר האכילני והשקני והלבישני והורני ולימדני, וכל טוב גמלני, ה' יאריך ימיו ושנותיו ויגמלהו כל טוב, ואאריך ברכתי להורתי אמי ואדונתי, אשר ילדתני ועל ברכיה גידלתני, ובעשר אצבעותיה יגעה עימי עד כי לפה הביאתני, ואומר לה: ה' ישלם פועלך, ותהי משכורתך שלימה מעם ה' הטוב.
מצה חיים, דף כ"ט עמ' א', דפוס הר"ש הלוי צוקרמן, ירושלים, תרפ"ח (1928)
מי שנולד לו בן, ואשתו רוצה לקרותו על שם אביה, והאיש רוצה לקרותו על שם אביו, אך משום שלום הבית רצה לשנות. העלה הרב 'ריח שדה' שאינו יכול למעט כבוד אביו, ואם אשתו מתעקשת הרבה, יקראו הילד בשני שמות. וכתב 'פרי הארץ', שעל זה מתו נדב ואביהוא, שהקדים אהרן לקרות שם חמיו, שהוא 'נדב', קודם אביו, דהיינו 'אביהוא', נוטריקון אבי הוא, ונענש אהרן על הקדמת שמות.
קופת הרוכלים, כבוד אב ואם, עמ' 87, הוצאת אוצר יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
כשבאתי לבריאת האדם נמלכתי עם מלאכי השרת ואמרתי להם 'נעשה אדם בצלמינו', להראות מידת הענווה לעולם, שהגדולים יכבדו את הקטנים וייטלו רשות מהם, ובכמה מקומות חלקתי כבוד לזקנים, כאמור. ולכן הגדולים אף שמן הדין אינם צריכים לקום מפני תלמידי חכמים, שהם אינם גדולים מהם, ואינם ראויים שילמדו מהם, וגם כן הרבנים שאינם צריכים לקום בפני תלמידיהם, אפילו הם תלמידי חכמים גדולים מאוד כאמור, אפילו הכי - ממני אני ה' תלמדו מידת הענווה ותהיו ענווים שפלים, ותהיה מצווה זו בעינכם גזרה שווה קטן כגדול.
'מפני שיבה' - שהוא גדול בשנים 'תקום והדרת' - קימה שיש בה הידור, אפילו הוא עם הארץ, 'תקום והדרת פני זקן'- זה שקנה חכמה, ואפילו אינו רבו, ואפילו אינו גדול ממנו, ואינו ראוי ללמוד ממנו ואפילו הוא תלמידו.
מנחת יהודה עמ' ל"ז, דפוס מסעוד שרביט, עמרם חזאן, פאס, תרצ"ה (1935)
'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען' - ונראה לומר שדרך העולם הוא שבמקום דירת האב שם דרים בניו אחריו, לפי שהורגלו שם, ועוד 'חן המקום על יושביו'. ולזה אמר: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו'. ושמא תאמר: הטעם האמיתי הוא לפי שהיא ארץ מגורי אביו, וכמו שנאמר שדרך העולם כך הוא לזה, חזר הכתוב לומר: 'בארץ כנען' - בסיבת שהיא ארץ כנען שהיא קדושה ותמיד עיני ה' אלוהיך בה, וזהו הטעם העיקרי.
שבות יהודה, עמ' 53, דפוס דף חן חברה, ירושלים, תש"מ (1980)
מוטל על האב להשתדל, שיהיו בנים לבניו, היינו: מעשים טובים, שהם בני נפש לבניו הגופניים. כדבר שלמה: 'עטרת זקנים בני בנים' - האב הזקן יניח עטרה לראשו כשיהיו לבניו הגופניים, בנים אחרים שהם המעשים הטובים. ועל דרך זה יפורש: 'וראה בנים לבניך שלום על ישראל'.
ולזה התחכמה התורה לצוות על כל הבן היילוד, שביום השמיני ימול אביו בשר ערלתו, כי כבר בזה עשוה 'בנים' לבניו, להכניסו תחת כנפי השכינה, ולחתום בו חותמו של הקדוש ברוך הוא, שהוא אמת שציווה בתורתו מאז לאברהם אבינו, שלא יתערבב עוד עם אחרים.
מדבר יהודה, עמ' שמ"ב, הוצאת מישור, בני בר', תשס"ב (2002)
הנה מצינו שדניאל, חנניה, מישאל ועזריה שמו אל ליבם לבלתי ההיגאל בפתבג (מאכלים) המלך נבוכדנצר וביין משתיו. וביקשו מאת המלצר שיתנו להם מן הזירעונים ומים לשתות. הנה פה אם נניח דברי הש"ס אשר רב - סבר על ליבו שם ולכל ישראל הורה. ושמואל - סבר על ליבו שם ולכל ישראל לא הורה. כי הם לפי דרכי התלמוד. הדבר קשה תינח בפתבג (מאכלים) המלך אשר לא רצו להתגאל מפני שיש חשש נבלה או שרץ טמא או בהמה או עוף, אבל היין צד איסור תורה יש בו?
הלא תורת משה לפנינו, הפוך בה והפוך בה, ולא מצינו בה מקום אשר יאמר כי סתם יין נוכרי אסור. וכל שכן אם נאמר לפי הפשט שמה שמראה הכתוב: 'ישתו יין נסיכים' שנושא המאמר ההוא הוא אלוהימו הנאמר מקודם שם. אזי אפילו איסור יין נסך שנתנסך לעבודה זרה לא נאסר מפורש בכתוב. ואם כן, מאיזה צד לא רצו דניאל, חנניה, מישאל ועזריה לשתות מהיין שנותן להם מלצר נבוכדנצר ולהביא עצמם בסכנה לעבור את מאמר המלך, אם לא שתוה?
נראה מבואר שאף על פי שאין איסור יין גוי מבואר בתורה שבכתב, מכל מקום היש לומר: בקבלה הנקראת תורה שבעל פה, אשר היו הישרים בליבותם אל היהדות נזהרים בו.
מכתבי דודים מיין, מכתב נד, עמוד 96, סלוניקי, תרנ"ג (1893).
מרים הייתה קטנה בשנים, ולא זכתה ליראת ה', אלא מאמה יוכבד, שהייתה מלמדתה ומדריכתה ביראת שמיים, לזה יוכבד - שתיים היו לה: כהונה ומלכות ומרים - באחת: שהיא החכמה.
שבט יהודה, עמ' רנ"א ירושלים, תשנ"ד (1994)
היות מוחלט ומוסכם אצל רואי השמש אשר - בן מזכה אב, מהיות פשוט אשר - הולד רגל של אמו הוא, ולפי זה - אין ספק שכאשר יפטר איש מהעולם, הנה משענתו אתו להקים ולהרים.
ולהבין זה, בעצם ינשא המשל למדורה מעצים, אשר נתעממה וגחליה עמומות, הנה כאשר יבעיר אש בפינה ממנה, הנה גם המדורה כולה תשוב לאיתנה כבראשונה. הנה כמו כן - הבן הוא חלק מאביו, ויחויב שממנו יבוא תועלת לכלל - שהוא אביו.
מנחת יהודה, פרשת קדושים, עמוד קמ"ו. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
ובזאת אנחנו רואים בקהילות רבות הדרים בערים גדולות, שכל קהל וקהל, ממנים להם רב מקהל עדתם, וכן בעיר הקודש ירושלים, תבנה ותיכונן, שיש כך וכך קהילות שיש להם רב מיוחד להקהילה ההיא, ומעשים בכל יום, שבתחילה בא איזה קהל מעירו, הבא מחדש, אשר עוד לא מינו להם רב מיוחד, נספחים הם לדיינים ורבנים הקבועים לכוללות העיר, וברבות הימים כאשר יהיו ריבוי אוכלוסים, אזי יחלקו לעצמם ויעשו להם רב מיוחד להקהילה ההוא, כמו קהל מערבים תימנים חלבים מאר"ץ זבת חלב, בוכריים וכיוצא, והגם שבתחילת בואם היו מסייעים לכוללות העיר להוצאות הרבנים וכיוצא, עם כל זה אין בזה שום חשש כיוון שכל אחד יש לו מקום קבוע לנהוג שררתו.
וזאת ליהודה, עמ' קע"ה, דפוס לה ראפיד, קהיר, תרצ"ז (1937)
'מפני שיבה תקום' - ראשי תיבות גימטרייה: 'שילת' - ראשי תיבות: 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד' - לקיים מצוותיו, שצוונו אפילו מאה פעמים כמו שכתוב.
אפשר גם 'מפני שיבה תקום והדרת' - ראשי תיבות: 'שמות' וסופי תיבות: 'מיתה'. לומר שאין לבזות, חס וחלילה, שמות הצדיקים, ואפילו לאחר מיתה תעשה לו הידור וקימה, ותאמר עליו זכר צדיק לברכה, כשמזכירו, כי על ידי זה 'דובב שפתי ישנים'. וזה 'זקן' - זה קנה חכמה, לומר שמועה על פיו מביא גאולה לעולם, כמו שידוע, ואם תאמר והרי כבר מת, ומהיכן ידע אם, חס ושלום, מבזהו או מייקרו? לזה אמר: 'ויראת מאלוהיך אני ה'.
אבי הנחל בתוך נחל יעקב, חלק ב', ע"מ קל"ט. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
'כבד את אביך ואת אמך' - סתומה מלפניו סתומה מאחוריו שזהו כבוד, שלא יסתור דבריו אלא סותם פיו לפניהם, אם דברו סותם פיו, ואם הוא דבר והם השתיקוהו גם הוא לא יענה יסתום פיו.
ופירוש ניתן בפירוש בפני עצמה, שכבוד אם ואם שקול כנגד כל התורה, גם כי השווה כבודם לכבוד חי העולמים כנזכר גם סמוך לשבת, כדבר האמור לעיל שמחדש חידושים בשבת עושה לאביו עטרה ומכבדו בשבת כמו שכתב הרב בעל הטורים זכר צדיק לברכה.
נחל יאודה, נחל יעקב, חלק ב', ע"מ נ"ח. דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרע"ה (1915)
על כן מחדשת לנו התורה מצווה זו מצד הבנים כלפי הוריהם, כדי לחנך את האדם ולהרגילו לרעיון כי אותה הכרת התודה, שהוא חש כלפי הוריו, שהעניקו לו את החיים, עליו לחוש כלפי בוראו, שהעניק לו ולהם את חייהם במתנה.
יצחק שוראקי, בתוך מסורת בעידן המודרני, הרב יהודה ליאון אשכנזי, תורת התולדות, עמ' 327, הוצ' ידיעות, תל-אביב, תשס"ט (2009)
שלושה פסוקים דומים שמלמדים לנו לאותו נושא: א. אצלנו בפרשה: 'וראיתם על האבניים'. ב. לגבי המרגלים שהלכו לתור את הארץ כתוב: 'וראיתם את הארץ מה היא'. ג. ולגבי ציצית כתוב: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'. - יש דרך לפרש על פי מה שאומרים שפעמים אדם חוטא ומשאירים אותו בעולם מפני שלוש סיבות: שמא יש לו זכות אבות; זכות עצמו - שיפיק תועלת לציבור; אולי יצאו לו בנים צדיקים. ואם כן הפסוק: 'וראיתם על האובניים' - בא ללמד שאולי יש לו זכות אבות. ו'ראיתם אותו' - בא לרמוז על הזכויות של עצמו שאולי יעמדו לו. 'וראיתם את הארץ' - כמו שהארץ מוציאה פירות, כך מרמז על האדם שאולי יהיו לו בנים צדיקים.
שבט יהודה, עמ' נ"א-נ"ב הוצאת יוסף עג'מי, ירושלים, תשע"א (2010)
'כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי' - המפרשים אומרים בדרך רמז כי קריאה כזאת מופנית לכל ההורים, לכל אב מישראל לחשוב 'כי איך אעלה אל אבי' שבשמיים, לאחר אורך ימים ושנים 'והנער איננו אתי' כלומר, שבניו אינם הולכים בדרכי אבות.
קול יהודה, שער האגדה, עמוד קנ"ב. הודפס ע"י בני המחבר, ירושלים תשנ"ה, 1995
לעולם כשבא לפדות את אביו או רבו, מממונו ומשלו - הרי ודאי שאביו קודם, ואפילו אם הוא עם הארץ לרבו שאינו מובהק, וכל שכן לחכם אחר, שכיוון שאין לאב די לפדות את עצמו ויש לו לבן, על הבן לפדות את אביו, וכופים לו על זה.
ופסק רבינו זיכרונו לברכה לעניין מזונות, וכל שכן כאן לעניין פדיון שוודאי חייב לפדותו קודם. וכן גבי אבידה, שכיון שנאבדה לו לאב אבידה ולכל העולם - כשהוא משל האב חייב הבן לטרוח בעד אביו, וכן גבי משא חייב יותר בכבוד אביו מכבוד חכם אחר ולכך קודם.
אבל בהלכות מתנות עניים מדובר, שאינו בא לפרנס או לפדות מכיסו רק מכיס של צדקה שהבן הוא גבאי ... שמשמע שברוצים לפדות מכיס של צדקה מדובר, ולכך אומרים שהדין הוא שכל הגדול מחברו בחכמה אנו מצויים להחיותו קודם הקטן ממנו, ולא הולכים אחרי הקרוב אליו, ולכן אם אביו אינו תלמיד חכם אינו קודם לאחר, אבל כשאביו תלמיד חכם אז התירו לו לפדותו אף על פי שיש גדול ממנו בחכמה, ובוודאי שחידוש גדול הוא זה.
מחנה יהודה חלק ב', ע"מ רט"ו, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
אני העבד מצאתי רמוז גם באותיות: 'בראשית' על מצוות כיבוד אב ואם - בכבוד אבותיך תיזהר, רחמנא יוסיף שנותיך. מזה לומדים כי כפי מה שהאדם עושה רצונם, ה' עוזר לו וגם מאריך ימיו, ויחיה בשלום ונוחל חיי עולם הבא. כי המצווה הגדולה הזו היא אחד השורשים היסודיים, הכתובה בעשרת הדברות, והיא כתובה על לוח ראשון עם כל המצוות שבין אדם למקום.
אם כן, כמה חובה על האדם לכבד אותם ולמלא משאלותיהם ולא להכעיס אותם בשום אופן, ותמיד יבקש מהם מחילה שמא עשה דבר נגד רצונם ולא הרגיש בזה. וגם יידע כמה התעייפו בו עד שהגיע לגיל הזה, כמה לילות לא ישנו, כמה צער סבלו, אם היה חולה נדדו שינה מעיניהם, וגם התרוצצו ממקום למקום לחפש לו רפואה, וכמה הוצאות הוציאו עליו עד שהגיע הלום, אם כן כל מה שאדם עושה להם לא יוכל לגמול להם אחד מאלף.
אוהל יהושע, עמ' ל"ד, הוצאת המשפחה, ירושלים, תש"ס (2000)
אחינו בני העדה הבוכרית היו מקפידים מאד על מצוות הכנסת-אורחים. שולחנם הערוך, ידם הפתוחה ועינם הטובה, בקיום מצווה זו, היו לאחד מאבני היסוד של מנהגם, והם ממשיכים במסורת זו עד להיום. ומנהג זה רואים אנו כעדות נאמנה, בעולים החדשים הבאים מערי בוכארה לארץ, שולחנם הברוך והכנסת האורחים הלבבית, הנמדדת בעינם הטובה ושמחתם לקראת כל הבא באוהליהם. מסורת נפלאה שנשתמרה מאבותיהם למרות הרוחות הזרות שנושבות בעריהן.
גלות יהודי בוכארה ושיבה לציון, עמ' 30, הוצ' רחובות, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'כל העמלים עם הצבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמים, שזכות אבותם מסייעתם, וצדקתם עומדת לעד. ואתם, מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם.' -
שנינו: 'שטף נהר זיתיו לשדה חברו וגדלו. זה אומר: ארצי גידלה, וזה אומר: זיתי גדלו - יחלוקו.
והנה כי כן העוסקים עם הציבור, כיוון שזכות אבותם מסייעתם בכל אשר המה עושים, שורת הדין נותן שלא יקחו שכרן מושלם, כי אם מקצתו, כיוון שאם לא זכות אבותם, המסייעת אותם, לא היו יכולים לעמוד לתקן ענייני הציבור, ונמצא שנגמר הדבר - בהשתדלות ובזכות אבות.
ואם כן נחשב כדין 'שטף נהר זיתיו' – שיחלוקו. אשר על כן, מבטיחם הקב"ה, שאפילו ששורת הדין כן, מצד טובו - מעלה אני עליכם שכר הרבה דווקא, כאילו עשיתם אתם הכל בלי סיוע
יום טוב דרבנן, דף ע"ט עמוד ב'. ירושלים, תר"ג (1843)
עלינו לברך את עצמנו ואת קרייתנו, עיר ואם בישראל, אשר בימים האלה ובעת הזאת, אשר בכל מרחבי תבל, עמודי התורה יתרופפו, ושוחרי הדת יום יום ימעטו, והזמן המודרני סוער בזעם אפו, להשחית כל חלקה טובה דתית. מה מאוד ישמח לבנו ותעלוזנה כליותינו, אשר, ברוך ה', עוד קהילת ארצנו מהוללה, עודנה באיבה, עומדת על תלה, שומרת הדת ומגינה עליה, ועדן אור התורה והיראה והעבודה חופפת על פניה. שמחי אר"ץ, עלצי צובא, את אר"ץ גפן פוריה, גפן אדרת מימים קדמוניה, עתיקין יומין, אשר ממך יצא פרח ויצץ ציץ של התורה והיהדות, אנשי סגולה, רמי המעלה, עוד עליך רענן, ולא מש מעשות פרי קודש הלולים, בנים מקודשים על התורה ועל העבודה.
מאיר טוב – תהלים, ע"מ 9, הקדמת המחבר, הוצאת חברת אהבת שלום, תשס"ב (2002)
'ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם-אבותיך, וקם העם הזה, וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ' -
שכל זמן שאתה חי, אתה מבקש רחמים שלא יבואו לידי עבירה, אבל עתה: 'הנך שוכב עם אבותיך', ואין מי יבקש עליהם שלא יבואו. וממילא 'וקם העם וזנה אחרי א-לוהי נכר הארץ'. ...
ועל זה אני מעניש גם הצדיקים, והסתרתי פני מהם, כמו שעשה אליהו שלא התגלה אליו שלושים ימים, מפני שלא בקשו רחמים על דורם.
אבקת רוכל, חלק ראשון, דף י"ג עמ' א', דפוס יהודה ראזון, קזבלנקה, תש"ח (1948)
ונראה שחזקיהו המלך היה מהאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, הוא הוא מר זקנו, דוד מלך ישראל שנתן דעתו בלימוד התינוקות של בית רבן, וכמו שאמרו: 'יושב בשבת תחכמוני' - שהיה לומד לתלמידיו על גבי קרקע'. ואנו אומרים: במדרש רבה סדר אמור פרשה כ"ו: רבי יצחק ממלחיא בשם רבי לוי: מצינו תינוקות בימי דוד, שהיו יודעין את התורה לדרוש מ"ט פנים ומ"ט פנים. ...
ואפשר שמזה הטעם הוא מה שהחזיק חזקיהו המלך עליו השלום, ונתן דעתו על לימוד התינוקות של בית רבן, שהיה מספק שמן להדליק בבתי מדרשות שילמדו בהם התינוקות של בית רבן, ועשה והצליח, וכמו שנאמר: 'בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה' וכנזכר לעיל. ומה שנתן דעתו על זה הוא משום להיותו זוכה זכות לימוד התורה בטהרה של התינוקות של בית רבן, שאין עבירה מכבה אותה, והיינו משום שהיה מצטער לו בליבו על שלא עסק בפריה ורביה, משום שחזה ברוח הקודש שיצאו ממנו בנים לא טובים.
ויאמר יוסף, דרוש ב' לשבת הגדול, דף י"ג עמ' ב', איזמיר, תרל"ז (1877)
ייסר האב את בניו, וילמדם תורה, ויחנכם על עבודתו יתברך - כי האב יש לו יכולת בזה, על בניו, וסרים למשמעתו...
וכתוב בזוהר הקדוש כי התוכחה צריכה להיות מפי אהוב לאוהבו. וזה לשון הזוהר הקדוש – 'ואהבת לרעך כמוך - מצווה זו לייסר חברו'. וכן 'הוכח תוכיח את עמיתך' - דווקא...
ובפרט התוכחה מפי האב לבנו, כי אהבתו לבנו גדולה מאוד, ואינו רוצה בנזק בנו, ותוכחתו מתקבלת ביותר. וכמו שכתב שלמה המלך עליו השלום 'שמע בני מוסר אביך' - דווקא.
יוסף לקח חלק ב' סב' ב' דפוס עידאן כהן חדאד צבאן, ג'רבה תשט"ז (1956)
'ויאמר ישי לדוד בנו: קח נא לאחיך איפת הקלי הזה, ועשרה לחם הזה, והרץ המחנה לאחיך. את עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף, ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תיקח' -
'ויאמר ישי לדוד בנו' - דווקא ... לפי שהיה בנו שומע לו יותר משאר הבנים. והן עתה אם יקראנו אסון בדרך לדוד, חייב אביו, וכמו שכתב המהרשד"ם: שאפילו שבמקום אחר יהיה פטור, אבא לגבי בנו הוא חייב, משום שאי אפשר לומר לו: איני רוצה לילך, ולהשיב פני אביו ריקם.
ומשום כך לא יכנס דוד בשום סכנה של פקוח נפש, לזה הוכרח לומר לדוד בנו: 'ואת ערובתם תיקח' - שיושיע ויציל לשאול מצד הערבות, כמאמרם זיכרונם לברכה: ולא יאונה אליו רעה, שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי הצדיקים, יען שאתה הולך בשליחותי, ויהי כשמוע דוד כן, 'וישא וילך כאשר ציווהו ישי' - שכל הליכתו היה בעבור שציווהו ישי לעשות כן.
טל אורות, חלק ב דרשות, עמ' קכב, ירושלים הוצאת "אור ודרך" סיון תשמ"ז (1987)
לעתיד לבוא יאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. ויאמרו לפניו: רבונו של עולם, אצל מי נלך? - אצל אברהם? - שאמרת לו: 'ידוע תדע' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יצחק? - שבירך את עשו: 'והיה כאשר תריד' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב? - שאמרת לו: 'אנוכי ארד עמך מצרימה' - ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך? עכשיו יאמר ה'. אמר להן הקדוש ברוך הוא: הואיל ותליתם עצמכם בי - 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'. - שמא הטעם שלא ביקש יעקב רחמים על גלות מצרים מפני שראה שאברהם לא ביקש רחמים על זה, לכן לא רצה לבטל מה שעשה אברהם שבחר בגלות ... ורצה לומר: שמכל מקום היה לו לבקש רחמים על שאר גלויות.
שמו יוסף, עמ' יח, דפוס י"ע איתאח, ירושלים, תשל"ו (1976)
כמה נכספה וכלתה רוחי לדעת זיכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזין עד תכונותיהם, לידע מהותם, ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקר קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים, ונפשי אויתה לשמוע נטפי מיליו, מאורות וקורות הזמן החולף מיני אז, ותולדות הראשונים, אבות ובנים, חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם, ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין.
מלכי רבנן, הקדמת המחבר, דף א, דפוס המערב, ירושלים, תרצ"א.
סמיכות הפרשה 'ונח מצא חן בעיני ה', 'אלה תולדות נח' - על פי מה שאמר רש"י זיכרונו לברכה, על פי 'אלה תולדות נח, נח איש צדיק' - מלמד שעיקר תולדותיהם של צדיקים הם מצוות ומעשים טובים.
וזוהי כוונת הסמיכות: 'ונח מצא חן בעיני ה', אלה תולדות נח'. – כלומר: מה שמצא חן בעיני ה' - על ידי תורתו ומצותיו ומעשיו הטובים, הם בעצמם - תולדות נח.
בן פורת יוסף, עמוד ב'. הוצאת המדפיס מעתוק די יעקב בשירי ודוד עידאן, ג'רבה תרד"ף (1924)
'ונצעק אל ה', א-לוהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו' - וקשה, למה לא אמר הכתוב בקיצור: 'ונצעק אל ה' א-לוהינו וישמע''? ולמה הזכיר האבות? -
ונראה לפרש, ונקדים מה שאמרו בגמרא: 'כל התולה בזכות עצמו, תולין לו בזכות אבותיו, וכל התולה בזכות אבותיו תולין לו בזכות עצמו'. ... ובזה יובן כוונת הכתוב: שבשביל שישראל התפללו לה' ותלו בזכות אבותיהם, לפיכך תלה בשבילם, וזהו כוונת הכתוב: 'ונצעק אל ה' א-לוהי אבותינו' - ותלינו לא בזכותנו אלא בשביל זכות אבותינו, ולפיכך: 'וישמע את קולנו'.
'זבד טוב' - פירוש וחידושי הגדה של פסח, דף יג' עמוד ב'. דפוס חי- חדאד ג'רבה תשכ"ב (1962)
'אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ה' יסמכני' - וגם כן העניין מעורר ומזהיר לאדם איך צריך לכבד אב ואם, שכל מה שיכבדם כל ימיו לא יכול להשלים שכר צער, שמצטערים על שנה ראשונה שמטפלים בו, וחולי אחד שחלה באותו הזמן שנולד, ושכר שאר הצער יהא מונח עד שיבוא אליהו ויכריע ביניהם. וישתדל כל מה שיוכל להפיק רצון הוריו בתכלית אהבה, הנה שכרו איתו. ...
היזהר בני, ידידי, חביבי, בכבוד אב ואם כמו שמפורש בזוהר הקדוש. וגם לא יכול אתה למלא מקומם כמו שאם מתה אשתך תשא אחרת, אלו - לא כן. אם לא ידעת ערכם, אחרי כן תתחרט על מצווה יקרה, ומרגליות המהנות עליך, אבדת אותם. יותר טוב לך שתקיץ משנתך, בעוד שהם נמצאים אצלך.
עדות ביהוסף, דף ז', עמוד ב', דפוס הר"ש צוקרמן, ירושלים תרפ"ו (1926)
'וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. - ונראה לי שהתנא בא להשמיענו, שהמצווה מן המובחר הוא שיחדש אדם בכל שנה שאלה חדשה, ולא יהא בכל השנים אומר דבר אחד תמיד. ולכן הוסיף לשאול שאלות חדשות יתר על האמורים בתורה וכזה ילמד אדם לעשות תמיד להיות מחדש והולך כדי להרבות בשבח המקום. ...
'ואפילו כולנו חכמים ... מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים' - אף על פי שלגבי חכמים אין שום חידוש כי אינו חיוב לחדש, אלא שכל המרבה לספר הרי זה משובח שעושה מצוה מן המובחר, וראיה לדבר ממעשה רבי אליעזר ורבי יהושע, שהיו מספרים כל אותו הלילה, ובהכרח היינו שהיו מחדשים חידושים, שאם לא היו אומרים רק סדר הגדה זו וכיוצא לא היו מספרים כל הלילה, כי בפחות משעה היו גומרים אותו, אלא על כן היו מחדשים חידושים רבים, ולכן נמשך להם כל הלילה.
ולפי שיש להקשות מנין להם לחכמים שיש לטרוח בכך, לזה אמר כנגד ארבעה בנים דברה התורה, ומשם ראיה שצריך אדם לחדש דבר בכל שנה... ולמה האריך כל כך אלא ודאי הכל בבן אחד מדבר הכתוב, אלא שיש לו ד' זמנים. בתחילה שהוא קטן הרבה אינו יודע לשאול, ומצוה עליו שיפתח לו, ובהמשך הזמן לשנה אחרת כבר הוא יודע לשאול אלא שהוא תם ואינו אומר רק מה זאת, וכשגדל יותר לשנה אחרת יודע יותר ושואל מה העבודה הזאת לכם, וכן מה העדות והחוקים. וכל זה בא ללמדנו שכסדר הזה יהא האדם נוהג והלך כל ימיו להיות מוסיף דבר חדש בכל שנה ושנה.
לחם הפנים, עמ' רמ"ב, מכון גבעות עולם, תשס"ז (2007).
בדורות אלו, אשר נתמעטו עמלי תורה, ואין משגיח ואין דורש ואין מבקש. והעזות רבה, והאב אינו אומר לבנו הבחור והקטן - אנה תלך? ומה עשית? ומה יש לך עם הסיעה של הילדים? - וכן כאשר יצריך לו חשבונות רבים, והוא אינו משים לב, אפילו על דבר אחד.
ברכת חיים, הפטרת יתרו, עמ' קצ"א, הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים, תשנ"ט (1999
'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - מצאתי בכתב יד דבר ששייך לכאן וזהו עניינו: הרי כתיב - 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי, מצוותי, חוקותי ותורותי'.
'אם בחוקותי תלכו ואת' - ראשי תיבות אבו"ת. 'מצוותי תשמורו ועשיתם אותם'- ראשי תיבות אמו"ת. וזה בא לפרש לנו - כשם ששמרו אבותיכם ואמותיכם מצוותי ותורתי, כך אתם תהיו כמותם.
שמחת יוסף - פירושים נחמדים על התורה. עמוד 223. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר, ירושלים, תשמ"ט, 1989.
לפי שיש ברקיע י"ב שערים, כנגד י"ב שבטים, וכל אחד עולה דרך שער אחד, והם השערים הנזכרים ביחזקאל בסופו. וודאי שהשערים ודרכי השערים גם כן אינם שווים, וכל אחד משונה מחברו, ולכן גם בתפילות הם משונות. ולכן כל אחד ראוי להתחזק במנהגו, כי מי יודע אם הוא משבט ההוא ואין תפילתו עולה אלא על הסדר ההוא. אבל מה שהוא דינים המפורשים בגמרא זהו שווה לכל השבטים.
אוצרות יוסף - טועמיה חיים, עמוד מ"ז. מכון מצמיח ישועה, אשקלון, תשס"א (2001)
'אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם' - משל לסוחר, שהיה רגיל במשא ומתן לרוב בהקפה ומשלם. לימים, נפטר האב, והבנים בוכים: אבינו היה מפרנס אותנו ועתה מי יפרנסנו? והיה שם פיקח אחד שאמר להם: אחזו במעשה אבותיכם ולא תשנו בדיבורכם, וכל הסוחרים יאמינו בכם.
כן כשהצדיק בעולם, הקדוש ברוך הוא משפיע שפע לעולם בשביל הצדיק, יען שהצדיק הוא ערב על כל ישראל. מעתה אין לנו אלא 'בכח מעשיהם' - שהיו גומלי חסדים בגופם והונם, ומעשה אבות יעשו הבנים - לעשות חסד בגופם וממונם
דבר יוסף, עמ' 336, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ז (1987)
במה שראיתי דבר תמוה, באיזה מקומות, שכמה פעמים, בבן שהגיע להיות בר מצווה, ואביו מעכבו להלבישו תפילין עד שתשיג ידו לעשות לו סעודה, ולדעתי זה איסור גמור, והוא עוון פלילי שבוודאי אין להשהות המצווה בשביל זה, ומצווה הבאה ליד האדם יעשנה מיד ואל יחמיצנה כידוע, ואיך יניח את בנו לעבור בשמונה עשה בכל יום בשביל חסרון הסעודה, שאינה אלא חיבוב מצוה בעלמא. ...
ודי, שבעוונותינו הרבים, עוברים על מצוות חינוך, שחייב האב לחנך את בנו במצוות, וכמו שפסק כן מרן ... שקטן היודע לשמור תפילין, חייב אביו לקנות לו תפילין כדי לחנכו עד כאן.
ימי יוסף חלק ב', עמ' א', הוצא לאור ע"י ר' שלמה ידיד הלוי, ברוקלין, תשל"ב (1972)
מעלת מצוות כיבוד אב ואם גדולה עד מאוד אשר אין ערוך אליה. ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: כתוב 'כבד את אביך ואת אימך וכתוב 'כבד את ה' מהונך' - הוקש כבודם לכבוד המקום. הנך רואה כמה גדולה מעלת המצווה עד אשר השווה כבודם לכבודו יתברך, אשר אין למעלה ממנו.
ואולם כבוד א-לוהים חקור דבר ולנו לדעת: היאומן כי יסופר, להשוות כבוד א-לוהים חיים ומלך עולם לכבוד בשר ודם?! ומה דמות יערוך?! - וזה באמת פלא גדול, לדעת כמה גדול כוחה של מצווה זו, עד שהשוו בגזירה שווה. ...
מה שאמרו בגמרא: שלושה שותפים באדם - הקדוש ברוך הוא אביו ואמו. ומצינו שהשם יתברך ציווה לכבוד השותפים השניים, שהם - אב ואם, ואילו באמת היה רשות אחר ביצירת האדם, היה השם יתברך מצווה עליו לכבדו כמו שציווה על אב ואם. ולכן על מצווה זו אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניהם, וכיבדוני שהוכיחו שאין א-לוה מבלעדי.
ברכת יד"י, עמ' 159-160, הוצאת המשפחה, חיפה, תשנ"ט (1999)
'חכלילי עיניים מיין, ולבן שיניים מחלב' - לפי ששבט יהודה מקבלים פני כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, ונחשב בעיניו, יותר ממה שנותנים להם יין וחלב לשתות ומואסים ומקנטרים להם. והראיה, שמלכי בית דוד דנים עמהם ודנים אותם, שהוא דרך ענווה.
עדות ביהוסף, עמ' ר"ל, ירושלים, תשס"ד (2003)
'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב' - ארבע במסורה: 'הלוך ושוב', 'הלוך וגדל', 'הלוך ונסוע' , 'הלוך וחסור'. אפשר לפרש אותו על דרך הרמז, והוא: אם אדם לומד איזה דבר, וחוזר ותר כמה פעמים, מלבד שיודע גוף הדבר, כי גם מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא לומד ואינו חוזר, מלבד שאינו מחדש, כי גם עיקר הדבר שוכח.
ואפשר זה כוונת המסורה, דהיינו כשלומד וחוזר הדבר כמה פעמים, מלבד שאינו מחסר דבר מן הלימוד, כי גם 'הלוך וגדל' - מחדש בו חידושים רבים. אבל אם הוא 'הלוך ונוסע' - שהיינו שאינו חוזר הדבר, מלבד שאינו מחדש בו שום דבר, כי אפילו מה שלומד שוכח, וזהו שסיים 'הלוך וחסור'.
דברי יוסף- דרושים על התורה ומועדים ודרושים להספדים, עמוד א'. הוצאה פרטית מכתב יד המחבר, ירושלים, תש"ע (2010)
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' - ולאו דווקא בעולם הזה, אלא אפילו לאחר שמתו, ונסתלקו מן העולם, וזהו אומרו: 'על האדמה' - חייבים אתם לכבדם.
והכבוד הזה, שחייב הוא לכבדם - הוא ממה שחננך ה' ברוך הוא - אם בתורה, אם בממון, אם בכל מיני טוב. שאם זכית לתורה - תהיה עמל בה לשם שמיים, ותחדש בה חדשים לבקרים, חידושים בכל יום. ואם זכית לממון - תעשה בו המצוות כתקנם, ותחזק ברכים כושלות, ברכי רבנן שכושלות וכיוצא, וזהו אומרו 'אשר ה' אלוהיך נותן' - כבדם במה שנתן לך ה' ברוך הוא.
זך ונקי, עמ' קי"ז, הוצאת 'חברת אהבת שלום', ירושלים, תשמ"ז (1987)
'רבי יוסי בן יהודה אומר: הלומד תורה מן הקטנים למה הוא דומה? - לאוכל ענבים קהות, ושותה יין מגתו' - נראה שיש שתיים רעות שנמשכים מלימוד הקטנים, דהיינו מתוך שהוא קטן, אין לו סדר ללמד את אחרים, שהרי אינו דומה מי שלומד לעצמו למי שמלמד לאחרים, שמלמד לאחרים צריך לומר הדברים באופן אחר, מפורש יותר, כדי שיבינו דבריו. וכן צריך המלמד להמשיל שום משל כדי שיבינו דבריו. אם כן מתוך שהוא קטן אין המשל שממשיל דומה לנמשל בכל קצותיו.
יוסף עליו, פרק רביעי, דף לב עמ' א, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, סלוניקי, תק"ח (1748)
שאלה: עיר שיש בה שליח ציבור קבוע מכמה שנים. והן היום, עבר דרך שם תלמיד חכם, שהוא גדול בתורה, וחילה פניהם, ושמוהו לשליח ציבור, והוא אלמן. והן היום שבאו ימים הנוראים שאלו מי יתפלל, אם יתפלל התלמיד חכם שמינוהו מחדש כמו ארבע חודשים אף על פי שאינו נשוי או יתפלל השליח ציבור הקבוע מכמה שנים, אף על פי שאינו גדול כיוון שהוא נשוי.
תשובה: ... והן היום באתי להודיע, שגוף המעשה, העיירה לארשו, יגן עליה א-להים, כי כאן נמצא, כאן היה, החכם רבי יעקב ביטון, ה' ישמרהו ויחיהו, וחילה פני הגבירים והפרנסים שישימו אותו לשליח ציבור, וגם אני הסכמתי עמהם, יען הוא אדם ראוי והגון. ושמו אותו לשליח ציבור. והן היום שבאו הימים הנוראים, באו פרנסי הקהילת קודש לפני, ושאלו את פי להגיד להם כיצד ינהגו. יען החכם רבי יעקב ביטון הנזכר אינו נשוי, ואמרתי להם שדין זה הוא פשוט ממה שכתב מור"ם: שצריך שיהיה נשוי, והוא דעת 'הכלבו' זיכרונו לברכה, ומור"ם כתב: 'ועל כל פנים, כל ישראל כשרים הם'. והשיבו לי, שסוף סוף, כיוון שהיה לנו שליח ציבור קבוע מכמה שנים, והוא נשוי אשה, אם קודם להחכם רבי יעקב ביטון, אף שהוא גדול בתורה, כיוון שאנו נשוי אשה ושרוי וכו'. ואמרתי להם, שהשליח ציבור הקבוע מישן הוא קודם, כיוון שהוא נשוי אשה, אף שאינו גדול בתורה. והפרנסים, ה' ישמרם אמן, דיברו עם החכם רבי יעקב ביטון הנזכר את כל האמור, ויאמרו לו שיבוא וידבר עמי. ומה שאנו עושים הוא רצוי ומקובל עליהם. והוא לא עשה כן, והלך ופיתה את לבות קצת יחידים, ויצא הדבר מחלוקת רב ביניהם.
והן היום באתי להגיד לפני מורי ורבותי את דבר המשפט, שידעו רבנן שהדבר כדין, הנה מצאנוה להרב הגדול אבי התעודה 'פני משה' ... כי דין זה לא הוזכר בשום פוסק זולת בשליח ציבור לימים נוראים משם 'הכלבו'. ומרן, זיכרונו לברכה, לא הביא סברתו. ועוד צידד לומר כי אף 'הכלבו' לא אמר כן, אפילו להמנהג, הלא להוציא רווק שלא נשא אשה מעולם, ותוקף יצרו, מה שאין כן אם כבר נשא אשה אף שאחר כך מתאלמן לא תוקף יצרו. וסוף דבר זו הלכה.
אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ב, דף ב עמ' ב- דף ג עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מצוות הכנסת אורחים - ביותר יגדל מצווה זו, על אשכנזי הבא בין ספרדים או להיפך, ולא כרבים מעמי הארץ האומרים שספרדי ילך לספרדים ואשכנזי לאשכנזים, וכל מין ירחם על מינו, כאילו בני ישראל הם שני אומות, חס ושלום. ובוודאי שהאומר כן מחרף מערכות א-להים חיים, כי חרפה היא לנו, וכולנו בני איש אחד, א-ל אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגוד איש באחיו?!
מעשה בראשית, חלק ד', עמ' 545-547, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ו (1986)
יש לנו לדעת מה שייכות לשמירת שבת ושאר מצוות עם כיבוד אב ואם? עד שאמר 'כל זמן שמכבד את אביו ואת אמו אין חטא בא על ידו' - ונראה בהקשר הדברים, במה שמובא במסכת קידושין דף ל"א: 'בשעה שאמר הקב"ה 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני', אמרו אומות העולם – לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר 'כבד את אביך ואת אמך' חזרו והודו למאמרות הראשונות'.
על כן נמצא שלא האמינו במאמרו יתברך כי אם על ידי מצוות כיבוד אב ואם. אבל מי שאין מקיים מצוות כיבוד אב ואם, יבוא לטעות גם בשאר המצוות, ובכללם גם מצוות 'אנוכי ה'' ו'לא יהיה לך' כטעות אומות העולם. ואז בר מינן וחס וחלילה יבוא לחילול השבת וביטול תורה ומצוותיה.
ויפתח יוסף, עמוד ק'. הוצאת המחבר, ירושלים- באר שבע, תשל"א (1971).
אמי גדלתני, עליה היו כלנה, העמסה הרבה סבלה, ימי אלמנות של ארבעים שנה ...
איך אתנחם שנפשה משתוקקת לעלות ארצה, עשינו כל מאמצים ולא הועיל, חוקי המדינה נעלו דלתות בפניה. תתנחמי אמי, מחשבתך הטהורה לפועל נחשבת, נשמתך בתוככי ירושלים שרויה. תתנחמי בייסורים, שהם מרבים שכר, גם מדותייך הטובים והאמונה, ישלם ה' פעלך.
תהילתו בפי, עמוד קמ"ח. הוצאת מכון פי ישרים, ירושלים, תשס"ט (2009)
אף על פי שהראשונים היו נוהגים - שהגדול קורא להם ההגדה, ככתוב בגמרא: 'מצה ומרור וחרוסת - אמר רב הונא: כולם לפני מי שאומר ההגדה' - ופירש רש"י: שהגדול שבהם עושה ההסדר ואומר ההגדה. ... מכל מקום נהגו אבותינו לקרוא אותה כל המסובים בקול רם יחד האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים ובניגון ערב של השמנה המקובל בידנו. ...
והטעם לאמרה ביחד, והוא בעבור להגדיל הרינה ולהאדירה, יען כי ברוב עם הדרת מלך, ועוד כדי לשתף התינוקות להרגילם בקריאתה, ולחנכם בעבודת הקודש. כך שמעתי מפי זקני תורה.
הגדה של פסח, מגיד מראשית, עמ' ס"ג- ס"ד, תל אביב יפו, תשמ"ה (1985)
המונח 'חדר' לא היה קיים בתימן, השם הזה נוצר במזרח אירופה, ואין לו כל שייכות אלינו. בתימן היה 'כניס' - בית כנסת. וכך שמו בגמרא. ...לפיכך לדעתי חייבים לשמור על מסורת גם ביחס לשמות פשוטים כאלה, כי הם סימני הזהות שלנו. אותו שם שהיה מקובל בארץ ישראל ובבל לפני אלפיים שנה, נשאר ונתקיים בידינו אנו עד ימינו. ונניח ה'חדר' לבעליו.
כתבים חלק ב', שער חמישי: יהודי תימן - על יהודי תימן וארץ ישראל, ערך יוסף טובי, עמ' 906, ירושלים תשמ''ט (1989)
בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה, אמר להם הקדוש ברוך הוא תנו לי ערבים שאתם שומרים אותה, ניסו להציע את אברהם יצחק ויעקב, את הנביאים, את השמיים והארץ, והקדשו ברוך הוא לא קיבל אותם, עד שאמרו בנינו ערבים שלנו. ערובה זאת, מחייבת כל אחד ואחד מישראל, ללמד את בניו ובני בניו, תורה משחר ילדותם, אם על ידי עצמו, אם על ידי אנשים חכמים ויראי שמיים.
ולא לחינם רבי חייא בר אבא לא היה טועם כלום עד שהוא חוזר עם בנו מה שלמד אתמול, ועוד מוסיף ללמדו פסוק יותר. ללמדנו שהדאגה הראשונה של ההורים צריכה להיות ללמד את בניהם תורה, שהיא הערובה הנאמנה ביותר לקיומו הנצחי של עם ישראל. שכל כוחות הכפירה והבערות שבעולם לא יוכלו לו. בהכנסת בנינו לתלמוד תורה, משחר ילדותם, בכל מקומות מושבותינו, אנו פורעים הערבות שלנו, בתי תלמוד תורה והישיבות הם בית היוצר של האומה, הם התחליף להר סיני שאנו עומדים יום יום לפניו ושומעים קול א-להים חיים מדבר מתוך האש זו התורה: 'ושיננתם לבניך ודברת בם'.
ענף עץ אבות, חלק ב', עמ' תקע"ח-תקע"ט, הוצאת בנו פנחס קורח, בני ברק, תשנ"ד (1994)
'למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה? - לומר לך: מה פה אדומה מכפרת, אף מיתת נשים צדקניות מכפרת' - הנה ידוע, שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל דבר כפרה. וכתב הרב 'טירת כסף', זיכרונו לברכה, שלא די לנו, במה שנסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה - לומר לך: מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת?! - שזה משם אומר דווקא מיתת אנשים צדיקים וחכמים היא מכפרת אבל מיתת נשים צדקניות מי יאמר, שיש להם מעלה זו, שמיתתן מכפרת? ...
שאין כן בנשים, שאלו נשים במה זוכות לדבר גדול כזה, והרי אינם חייבות במקרא ובתלמוד, ואף שיהיו צדקניות. משום כך נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, ללמדנו דבר חדש, שאף מיתת נשים צדקניות מכפרת כמו שפרה אדומה מכפרת. והיינו חידוש שחידשה תורה, שפרה אדומה הגם שהיא נקבה - מכפרת. שזה, רבותינו זיכרונם לברכה, המה ראו כן תמהו במדרש וזה לשונם: מפני מה כל הקורבנות זכרים, וזו נקבה? אמר רבי איבו משל לשפחה וכו' - כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. הרי שבעיניהם ייפלא, שלא מצינו קורבן, אלא זכרים ולא נקבות. ופרה דווקא, אף שהיא נקבה - מכפרת. כמו כן חידשה לנו התורה, וסמכה מיתת מרים לפרה אדומה - לומר לך וכו'.
יוסף חן, דרוש ה' לאשת חיל, עמ' מ"א, דפוס אברהם תשובה, טריפולי, תרפ"ח (1928).
כי הנה דרך בני אדם, שבעת פטירתם, בבואם לצוות את בניהם ואנשי ביתם, עיקר צוואתם על ענייני העולם הזה - כיצד יתנהגו 'על המחיה ועל הכלכלה', והלוואי כי אחר חיפוש וחשבון העולם הזה, יחפשו קצת בחשבון טהרת הנפש, ולפעמים כי לא יבוא לידי קיום חשבון העיקרי כי תקפתו המיתה בר מינן. ומזה הטעם, בעיני בשר, לו יעשה בהיפך, חשבון גדול - הנפש יחפש בתחילה. שבחשבון הגוף בפנקסי החנות בכל עת ובכל רגע הוא עושה חשבון, לא כן חשבון הנפש העלובה. ...
והתיקון לחיפוש הזה, חיפוש הנפש כי בעוד האדם בחיים חיותו, בריא וחזק, שיכתוב צוואה ויצווה לבניו ולבני ביתו אחריו כמו שכתוב באברהם: 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
יוסף אברהם, עמ' רל"ז-רל"ח, הוצאת מכון גנזי המלך, ירושלים, תשס"ח (2008)
אם יתמיד בלימודו, וישמע לקול הוריו ומוריו, בוודאי שיצליח לעלות מעלות רמות בלימוד התורה ויראת שמים. וצריך להיות ענותן ושפל ברך, אפילו אם הגיע להוראה צריך להתייעץ עם מי שגדול ממנו בחכמה. ואין מה להתבייש בזה.
ספר אמרי יושר, עמ' ט-י, הוצאת פאר הקודש, אשקלון, תש"ע (2010).
'לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא' - כל אחד מישראל למד התורה בהר סיני, ואפילו שהוא לא היה שם, נשמתו הייתה שם וקיבלה, וגם מלמדים אותו את התורה בבטן אמו. ויש להבין מה צורך, כיוון שאינו זוכר?! ויש לומר אחר כך כשהוא לומד, יהיה לו סיוע ממה שלמד כבר, וזה שנאמר: 'לא נפלאת היא ממך' - שאינה מכוסה ממך, שכבר למדת בהר סיני, ואם תאמר היה זמן רב, ממעמד הר סיני, לזה אמר: 'ולא רחוקה' - שלמדת אותה בבטן אמך.
ימה וקדמה, עמ' 106, מכון ניר דוד, רמת גן, תש"ן (1990)
והאיש הירא והחרד במעשיו לשם שמיים, יאחוז דרך מנהג הקדמונים ולא יקל במנהגותם, כי שיחתם - תלמוד וכוונתם רצויה, על דרך: 'בכל דרכיך דעהו'.
לא כמו שפשטה המספחת בדור הזה, ברבים המתחכמים בעיניהם ובפני המון עם הארץ, שאם ימצאו באיזה ספר מדבר כפי מנהגם איזה קולא או חומרא - שלא כמנהג אבותינו הקדמונים, תולה בקבוקים ריקים באבותיו - שלא הבינו בדברי חז"ל וטועים היו. ואין להאריך בדברים אלו.
חן טוב, עמ' ס"ה , דפוס דרור, ירושלים, תש"ל (1970)
איסור ישיבת הבן והתלמיד, במקום המיוחד לאב או לרב, אינו משום כבוד אלא משום מורא, ולא מצינו שהם יכולים למחול על מוראם . שכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: האב או הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול. - כבודו ולא מוראו, הרי לך שאסור לבן או לתלמיד ליישב במקום המיוחד לאביו או לרבו ואפילו אם הם מוחלים להם אין מחילתם כלום ואינם יכולים למחול. שהרי לא נתנו להם חכמינו זיכרונם לברכה רשות בזה למחול כמו שנתנו להם רשות בכבוד.
חיי שלום, דף קכ''ה, יצא לאור ע"י חזון גאולי תימן, בדפוס האחים גרויס, ניו יורק תשנ"ג (1993)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב' - אפרש לפי מה שפירשו המפרשים זיכרונם לברכה: כיוון שאבותינו הקדושים קיימו וקיבלו עליהם את התורה, וכמו ששנינו בסוף מסכת קידושין: אברהם אבינו עשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם בקולי, וישמור משמרתי מצוותי, חוקותיי, ותורותיי'. אם כן, גם אנו בשלנו מחויבים לקיימה, מטעם ש'אל תיטוש תורת אמך, ואין טענת מודעה שכפה עליהם את ההר כגיגית.
וזה שאמר: 'תורה ציווה לנו משה' - ואף על פי שיש מודעה רבה שכפה את ההר כגיגית, מכל מקום מחויבים אנו לקיימה מטעם שהיא 'מורשה קהילת יעקב' - בחיר שבאבות. על כן נתחייבנו בה מכוח 'אל תיטוש תורת אמך', ואין עוד טענת המודעה, וקל להבין.
דורש בעדי, פרשת ברכה, דף עג, עמ' ב, הוצאת האחים גאלדענבערג, ברוקלין, תש"ס (2000)
אחינו, אל יהי דברינו עליכם למשא, חלילה מעשות כדברים האלה, תחת שתדריכו בניכם בדרכי יוצריכם וללמדם תורה ומצוות, תניחום לסובב בשווקים וברחובות. שמעו ותחי נפשכם, דברי שלמה מלככם: 'שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך', ובסוף הפסוק הזה הרעיד כל עצמותינו באמרו: 'ודע כי על כל אלה יביאך במשפט, על כל נעלם אם טוב ואם רע'.
אחינו אנשי גלותנו, הננו מתחננים לפניכם בבושת פנינו, לבל תהיו מפילים ארצה דברינו, כי לטובתכם עשינו והוכחנו, ולא לכבודנו, ו'שירת הים' תהיה בעמידה בשמחה לפני יוצרנו, אולי תכפרה בעד חטאתנו, בזה תזכו לשמחה רבה, באהבה וחיבה.
שלמה עמיהוד (איסוף, תרגום ועריכה), פעולות צדיק, עמ' נ', הוצאת אגודת אחים, ירושלים, תשמ"ח (1988)
הנה בימי בחרותי, זה לי כמו ח"י שנה, אשר כיננה וטפחה ידי סדר 'אגדתא דפסחא' בכל הפירושים והדינים, השייכים לסדר הלילה, כיד ה' הטובה עלי. וראיתי עתה, בקצת דינים הבאים שם כי לא זו הדרך, יען כי שם באו תוך הדינים, בקצתם לדעת השולחן ערוך והאחרונים, לא לפי המנהג שנהגו בו אבותינו, ראשוני הראשונים, על פי ספרים ועל פי סופרים - הרמב"ם והגאונים ועכשיו חזרתי בי, וחזרתי וביררתי וליבנתי הדינים על פי המנהג הקדום כל דין ודין בשם אומרו. ...
'אי זו דרך, שיבור לו האדם' - על פי מנהג אבותינו, ומי שרוצה להיות חסיד לקיים דברי האבות.
עץ חיים, אגדתא דפסחא - הקדמה, הוצ' רבי אברהם נדאף, ירושלים תרנ"ד (1894).
כי אחרי אשר הבאתם אותנו אל בית הכלא, במלשינות שקר אצל ממשלתנו הרוממה, הזעקת את כל העם לצאת אל בית עלמין, וציווית להם לעפר בעפר על ראשיהם על לא דבר.
לא על מצווה קלה שביטלנו, ולא על מצווה חמורה חס ושלום, כי אם על אשר הלכנו במנהגי קדמונינו וקבענו לימודינו במשנה ובתלמוד ורמב"ם ושולחן ערוך, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
ספר מלחמות השם, עמ' כ', הוצאת פ' עניו, ירושלים, תרצ"א (1931)
'ויזכור א-לוהים את נח' - כל הזכירות שנאמרו אצל הקב"ה אינן זכירה, במה שמתוך שכחה - אלא לשון חיות וקיום, שכשהקב"ה פוקד לתת חיים וקיום - נקרא זוכר. וזה שאמר הכתוב: 'ויזכור א-להים את נח' - רצה לומר: החיה וקיים אותו.
ומזה נראה ודאי טעם הקבלה אצלנו ששם 'יחיה' הוא שם 'זכריה'. כמו שזה מנהג קדום, כמו שאנו רואים מלפני ת"ר שנה, חכמים גדולים ששמם 'יחיה' - בלשון ערבי שהוא משותף בזה עם לשון הקודש, וחותמים שמם בלשון הקודש - 'זכריה'. כמו שמצאנו ברבנו זכריה הרופא בעל מדרש החפץ ורבנו זכריה אלצ'הארי ז"ל בעל המחברת והשירים וכן כמה סופרים ודיינים חותמים שמם. וזה כמו שקיבלנו. לפי שכשגלינו מארצנו - ארץ הקודש, לארץ הזאת - ארץ הערביים, אותם שהיו שמותם 'זכריה' כינו להם שם 'יחיה', וזה לפי שהיו עדיין חכמים בלשון הקודש, ויודעים בכוונת שם 'זכריה' - שרוצה לומר: 'יחיה' לכן קראו אותם 'יחיה' - לפי שזהו פירושו.
משכיל דורש, פרשת נח, עמ' ל"ח, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
'וידבר א-לוהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם.' - ואפשר שזהו שרמז כביכול למשה רבינו במה שאמר: 'חבל על דאבדין ולא משתכחין' - יש לי להתאונן על מיתת האבות, שלא נגליתי עליהם, ולא הצלתי אותם אלא בשם 'שדי' ובשמות שהם דרך הטבע, ואפילו כך לא שאלו. ובלי ספק שגם בניהם אחריהם היו מאמינים בני מאמינים, ומסורת אבותם בידם, וידעו מזה ולא ישאלו.
ואתה אומר אלי: 'ואמרו לי מה שמו' - כאילו צריכים אות או מופת שאעשה אותם למעלה מן הטבע. ואם כדברייך כן הוא, אם כן יש הפרש גדול בין האבות לבנים: 'וחבל על דאבדין ולא משתכחין'.
יש מאין- חידושים על התורה ומאמרי חז"ל- חלק א', עמוד קל"ג. דפוס א.ב, ירושלים, תשל"ח (1978)
וחיוב רב וצורך גדול לאדם, המעלה המעולה, לילך בדרך הסלולה והמעולה, להיות עיניו פקוחות של יולדיו סלה, ובפרט לאחר מותם, להיות מחשבתו וליבו עליהם, שלא יזוזו מנגד עיניו, ויצייר דמות דיוקניהם נגד עיניו, וזו סגולה גדולה להימנע האדם מכל הרהור רע ומחשבה רעה ולהימנע מכל חטא ואשמה כאשר צדיק יבחן, והחיוב הגדול להתפלל עליהם ולהתחנן עליהם לאחר מותם, ולהתחנן עליהם וגם להתענות ביום מותם כאשר נהגו רבים, אשר נגע יראת א-לוהים בליבם.
וגם כן התפילה והתחינה עליהם, שהקדוש ברוך הוא ירחם וימחול עוונותיהם, הצורך הגדול כל י"ב חודש מיום מותם, ולילך על קברם כל ראש חודש, וראש השנה ויום כיפור, וכל ט"ו לחודש, וכל חודש אלול, הימים האלו צריך להשתטח, ואין דבר רע המזיק לו מנגעי בני אדם, אבל בעתות אחרים בעת הפנאי, צריך לילך רחוק מקברם, במקום שרואה לקבר, שם יעמוד, וייתן תחינתו עליהם, ויאמר דברי תורה קצת ממה שעלה בזיכרונו בעת ההיא.
מחמדי שמיים א', עמ' שכ"ו, בית המדרש 'אור חי', ירושלים, תשס"ז (2007)
'כל המקיים תורה מעוני, סופו לקיימה מעושר' - פירוש: שהיה קשה ההבנה, והיה עני מן התורה - שאינו מוצלח בלימודו, ואפילו ככה - היה לומד בחשק נמרץ.
כיוון שיש בו כל כך חשק רב, סופו לקיימה מעושר - שישפיע עליו ה' יתברך חכמה ובינה, ויקויים בו מה שאמר הכתוב: 'אני אוהבי אוהב'.
רקיק אחד וענף שושן, ענף שושן על פרקי אבות, עמוד מ"ז. ירושלים, תשנ"ז (1997)
וזה הוא שאמר: 'וכל בנייך למודי ה' ורב שלום בנייך.' - 'למודי' אותיות: מל יו"ד. דהיינו: על ידי המילה מתגלית היו"ד, ואז בזה: 'ורב שלום בנייך' - שיצאו מכלל שד, ונכנסו לכלל שדי, ושדי הוא ביסוד, והיסוד, ויסוד הוא שלום.
או גם אפשר לרמוז: שביום המילה הווי מחילת עוון לכל הנמצאים שם, כמו שאמרו רז"ל. וזה הוא שאמרו: 'וכל בנייך למודי ה' - 'למודי' גימטריא: 'המילה'. כמו שכתבנו שהווי, שכשבנייך מקיימים מצוות המילה בזה: 'ורב שלום בנייך' - שהווי שנסלח עוונם, ואין שלום גדול מזה.
גנזי המלך, ליקוטי שושנים, דף צ' ע"ב, דפוס משה ליליענטהאל, ירושלים, תרמ"ט (1889)
עמד לפנינו היקר מסעוד בן יחייא בן זקן ... ותבע שורת הדין מלשאת עם הציבור משא מלך ושרים בכל אשר יושת עליהם, לפי שרואה עצמו הלוך וחסור בתשות כוח מחמת זקנותו, שהוא היום כבן שבעים שנה, ואור עיניו גם הם אין איתו וחשכו הרואות גם לא ע"י ארובות, והא בזה תלוי, שאין מלאכתו נעשית עתה כמו אז כי אפסו כוחותיו, וידיו כבדים להביא מדי העבודה למלאכה, והלוואי ואולי יוכל להספיק בר ולחם ומזון נפשות ביתו.
ואחר שכן הוא מצינו שתביעתו נכונה, ודבריו בהשכל, שפשוט וברור הוא שכדבריו כן הוא, שפטור ומותר מכל מין מס והטלה אשר יושת על הציבור, שכן עמו דבר מימי עולם בעיר הלזו לפטור מכל מיני מסים לאיש גם שב, גם ישיש, ואין לנו לזוז מהמנהג משום 'ואל תטוש תורת אמך', אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד.
משפט וצדקה ביעקב, כרך א', סימן רמ"ח, דף קל"ד עמוד ב'. דפוס חיים פרג' מזרחי, נא אמון, מצרים, תרס"ב (1902)
'כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר: צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'. - והנה חכמי המשנה דייקו בלשונם: 'כל המזכה את הרבים' - לרבות כל שהוא, דהיינו אפילו הקטן שבקטנים כמוני היום, וכמו שאמרו באבות פרק ד': 'איזהו חכם? - הלומד מכל אדם, שנאמר מכל מלמדי השכלתי' - ופירוש 'מכל מלמדי השכלתי' - אפילו מן הקטן שבקטנים, ולהיות חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותו, ולא הקטן וזה שאמר דוד, עליו השלום, 'כי עדותיך שיחה לי'.
וישא יעקב, עמ' י', ירושלים, תשט"ז (1956)
יש לחקור שֶמַּה כוח ביד בית דין לעקור דבר מצוות עשה מן התורה לגמרי, בלי שום העמדה של דבריהם כמו איזמל והזאה?
אלא מכוח קנס, כמו שנאמר: שיוחנן כהן גדול העביר הודאת המעשר, משום שאינו יכול לומר 'נתתיו ללוי', שקנס אותם עזרא, ואיך יעקרו עשה לגמרי? ועוד, שאפילו כשהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת, לא שביטלו מצוה לגמרי, שמילה והזאה לא בטלה. אבל כאן, שחסרו מצוה אחת מן התורה לגמרי ראוי לחקור מה כוח בידם.
ונראה לומר, שכיוון שווידוי זה, יש מקום שביטל מעצמו, כגון שהקדים המתנות שלא כסדרן, או שחיסר אחת מהן, פטור מן הדין. אם כן, מקום מצאו לומר שמן התורה אין כאן חיוב, כיוון שנתנו לכהן ולא ללוי. אמנם את זה קשה בעיני, שכיוון שבעשרים וארבעה מקומות מצינו שנקראו הכוהנים לויים, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, אם כן יפה יכול לומר נתתיו ללוי.
אחר זה ראיתי מה שכתב רשב"ם פרק הספינה דף פ"א וז"ל: 'ומשמע לו לרבי אלעזר בן עזריה, שלויים שבפסוק - אף כוהנים במשמע, שבכ"ד מקומות נקראו הכוהנים לויים'. עד כאן. אם כן הדבר תמוה הרבה, שלמה העבירה וידוי, הרי יכול לומר 'וגם נתתיו ללוי'. וצריך עיון.
מוצל מאש, סימן נב
בכור, שאין אביו בעיר ואמו רוצה לפדותו, יכולה היא לפדותו, על ידה או על ידי אחר, שיעשה שליח במקום האב. וכמו שכתבו הש"ך והט"ז ביורה דעה סימן ש"ה בשם כמה רבנים, ושלא כמורנו משה איסרליש שם. וכן עשינו מעשה. ואני עבד ה', ברכתי במקום אבי הבן, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לפדות את הבכור. וכמו שכתב מרן שם בפודה את עצמו.
שופריה דיעקב, יורה דעה, סימן ט, דף ה עמ' ב, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תר"ע (1910)
וכשם שחייב לכבדם בחייהם כך חייב לכבדם במותם, כגון אם ציווה אביו לתת ממונו במתנה לאחרים או לעשות נחת רוח ללמוד לעילוי נשמתו, חייבים ליתן כן כאשר ציוום, ולא לעכב כלל.
שאם לא עשו את דברו אשר דיבר, שתיים רעות עושים: הראשונה - פגעו בכבוד אביהם. השנייה - גזלו הרבים והקולר תלוי בצווארם ועתידים ליתן את הדין. ועוד מצווים לקיים דברי המת, והעושה בהפך נהפך עליו הגלגל, ובזקנותו יעשו בניו לו, כאשר עשה לאביו כן יעשה לו.
דרך אמונה, עמ' קי"ד, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשמ"ח (1988)
'מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'. עדותיך נאמנו מאוד, לביתך נאוה קודש, ה' לאורך ימים' - 'מקולות מים רבים' - רצה לומר: מקול תורה - נוטריקון: 'מקולות' - על ידי קול תורה שנמשלת למים כמו שנאמר: 'הוי כל צמא לכו למים',
על יד זה: א'דירים מ'שברי י'ם א'דיר ב'מרום ה' - ראשי תיבות: אמי ואבי, רצה לומר: שהוא מעטר ומכבד לאביו ולאמו בעולם הבא כאמור.
ואימתי נאה ויאה לעשות זה, לזה אמר: 'עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאווה קודש' - רצה לומר: נאה לעשות זה - ביום שבת שנקרא קודש, ועל ידי זה הוא זוכה גם כן לאורך ימים.
דבר טוב, עמ' קס"ג, ירושלים, תרע"ד, (1914)
'איש אביו ואמו תיראו' - סופי תיבות גימטרייה: חדוש, והרמז כמו שאמרו זיכרונם לברכה: שהמחדש חידושים בשבת, נעשה מהם עטרות לאביו בעולם הבא.
וזהו: 'איש אביו ואמו תיראו' - דהיינו: שתכבדום בעטרות, הנעשים להם מכוח חידושי תורה, שאתם מחדשים בשבת, וזהו שסיים: 'ואת שבתותי תשמורו'.
'נוח, אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב' - למה נקט רק אברהם, והלוא היה גם כן חנוך ומתושלח? - ולהבין נקדים שיש שני מיני צדיקים, יש המתבודד לבדו ואין לו עסק עם הבריות, ויש שמעורב עם הבריות. ולדעת איזה מהם עדיף? - כתבו המפרשים: שהמעורב עדיף, כי הגם שאותו המתבודד מרוויח יותר בתורה וסדר קדושה והבדלה, מה שאין כן המעורב עם הבריות, אך נגד זה הצדיק הזה הדור מרוויח ממנו. ... ומעתה חנוך ומתושלח היו רק לעצמם, אבל באברהם כתוב בו: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט'.
שושנת העמקים (בתוך מים עמוקים) עמ' ע"ז, ירושלים תשל"ח (1978)
'אין המלך נושע ברב חיל' - שמעמיד תלמידים הרבה, ואינו זהיר במצוות, ומחזר אחריהם, וסומך על תלמידיו שהם יקיימו המצוות. כי זה דעת נפסד הבל ורעות רוח. אלא צריך שהוא עצמו יקיים גם המצוות. כי עיקר הלימוד הוא מפני המעשה, וקיום המצוות של תלמידיו, לא יהגה לו מזור, אף על פי שהוא הדריכם, ולימדם את המעשה אשר יעשון.
ציצים ופרחים, חידושי תהילים, דף צ"ה, עמ' ב', ירושלים, תרס"ד (1904)
יש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים. כל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער אחד מיוחד לו ...והנה אין ספק כי אם תפילות כל השבטים היו שוות, לא היה צורך לי"ב חלונות ושערים - וכל שער יש דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא - שכיוון שתפילותיהם משונות, לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. וכי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כן צריך להיות תפילתו, ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפילותיו כמנהג אבותיו.
כף החיים, סימן ס"ח ד"ה ואמנם בעקרי המנהגים
יש נוהגין בערב ראש השנה לילך על הקברות ולהשתטח על קברי הצדיקים. (שמועיל מאוד כפי שמצאנו בכלב וברבי מני. ועוד המקום קדוש וטהור ומעורר לב האדם לתשובה). ולהרבות שם בתחינות, ואל ישים מגמתו נגד המתים חס ושלום. אך יבקש מהשם יתברך שייתן לו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ומרבין שם בצדקה קודם שיאמר התחינות ויש להקיף הקברות.
'אוהלי יעקב' פירוש לראש השנה, עמ' 89, הוצ' מכון בני יששכר, ירושלים, תשס"ט (2009).
'נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני.' - שהאב חייב ללמד את בנו תורה, או יראה.
שגם שאני מתנדב לתת צדקה, ומוכח שעל ידי אמצעי נתן הצדקה, לא מפני זה - 'תלמדני חוקך' על ידי אמצעי, אלא 'נדבות פי רצה נא ה' ואפילו כך 'משפטיך למדני' - אתה ולא על ידי אמצעי כי אדרבה בלימוד תורה מעשה שמים עדיף.
דורש טוב דף ב עמ' ב, דפוס י. ע. איתאח, ירושלים, תש"ז (1947)
'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים וימלאום עפר' - יצחק חזר וחפר הבארות, וקרא להם כפי שקרא אותם אביו. ומכאן אנו למדים, שאדם חייב לנהוג כפי שנהג אביו, ואל ישנה שום מנהג ממנהגיו. והראיה, שאפילו שמות הבארות, שאינם חשובים כל כך, לא שינה, על אחת כמה וכמה, בהנהגת היהדות אין לשנות כלל ממנהג אבות.
מעם לועז, בראשית חלק ב', עמ' תקכ"ט, הוצאת אור חדש, ירושלים, תשכ"ח (1968)
בכל דור ודור, עמדו להם לישראל, פרנסים טובים ומנהיגים נאמנים, בלתי שום פניה, אלא תכלית עבודתם הייתה, להציל את עמם מטיפשות ובערות ומשחתי המוסר, ולתת להם לב חדש, ורוח חדשה בלימוד התורה והמצווה, בשני חלקיה: חובת האדם בינו למקום, ובינו לחברו, לקרב איש אל רעהו ולחבב אדם לחברו. אשרי מנהיגים כאלו, שדומים הם למנהיג הראשי משה רבינו, עליו השלום, שהיה מחבב כל אדם, והוא הראשון שקרא ואמר פתגם הידוע בפי כל באי עולם: 'ואהבת לרעך כמוך'.
זרח יעקב, עמ' 57-58, אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ"ד (1994)
'בית והון - נחלת אבות' - וקשה: למה אמר 'בית והון - נחלת אבות', ואנו רואים כמה בני אדם שהיו אבותיהם עניים ובניהם אחריהם עשירים, ויבנו להם בתים.
ושמא יש לומר כי הוא מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'אמרו צדיק כי טוב - כי פרי מעלליהם יאכלו' - פירוש: יאכלו בניהם של צדיקים אחריהם, פירות של מצוות שעשו אבותיהם בעולם הזה. והטעם - מפני שלא רצו ליהנות מהם, והנחילו אותם לבניהם אחריהם לאכול אותם. ...
וזהו 'בית והון נחלת אבות' - דהיינו אם ראה תראה מי שהיו אבותיהם עניים ובניהם עשירים וכו', הטעם הוא משום שאבותיהם הנחילו לבניהם אחריהם פירות של מצוות שעשו, ולא רצו ליהנות מהם בעולם הזה, ועל ידי זה זוכים הבנים לבית והון אחריהם.
מעט דבש, עמ' קצ"ה , הוצאת מכון 'מחשבת הלוי', ירושלים, תשס"ג (2003)
כי מזה זמן הייתי יושב בביתי בשלווה ובהשקט לפני עטרת ראשי וצניף תפארתי אבא מארי האשל הגדול, הרב המובהק ונוגה לו ברק, אב בית הדין ורב קהילת דמשק, זכותו תגן עלינו, אבי מורי שלמה סוכרי, נר"ו, יאיר ויזהיר ברבות הטובה, ואני הייתי יושב בביתו ובחומותיו חומה נשגבה, ונהנה תמיד מטובו ומאור תורתו כיד א-לוהי הטובה,
וגם הייתה מוקפת עלי, אני ובני, נר מערבי, עטרת ראשי, צניף תפארתי אישה רבה, צדקת וכשרה מנשים בקל, יראת ה', גומלת חסדים הי אדונתי - אמי שרה תהה נשמתה צרורה בצרור החיים. ...
מה אענה ומה אומר?! - ברוך אל עליון כי בזכות אבותי הקדושים, אשר זכותם גדול ורב, ואני נשענתי בכל מקום שאלך, בחסדיו יתברך, ובזכותם הגדול, כתקרה שיש עליה מעזיבה, ובכל מקום אשר דרכו רגלי, כי זה שתי שנים ומחצה, שיצאתי מביתי, ובכל מקום שאני מגיע, הוא בעזרי תמיד, נותן לי חן וחסד בעיניהם ואוהבים אותי.
יורו משפטיך ליעקב, מתוך ההקדמה, הוצאת אליהו משה דוויך הכהן, כלכתא , תרמ"ב (1882)
'כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה' - רצה לומר: דוקא את אשר יאהב ה', לו נאה ויאה להוכיח אחרים, שדבריו נכנסים אל הלב ועושין רושם כמו שהאב את הבן ירצה שמוכיחו מהלב.
ירך יעקב, דף סה' עמוד ב'. הוצאת משה ישועה, דפוס ליוורנו, (1842)
'אשכילה בדרך תמים, מתי תבוא אלי, אתהלך בתום לבבי, בקרב ביתי' – מתי תבוא אלי ראשי תיבות אמ"ת. 'תבוא' אותיות 'אבות' - כי אימתי תבוא אלי? - בכוח שאני מדבר אמת. ...כי כשאני מדבר אמת, מתעורר זכות אבות, שהלכו בדרך אמת.
כי תמים עומד גם כן לאבות: אברהם נקרא תמים ...גם יצחק נקרא תמים, ויעקב איש תם, ולפי זה 'אשכילה בדרך תמים' - בדרכי האבות, אזי, תבוא אותיות אבות, שאז מתעורר זכותכם, וגם אני אתהלך בתום לבבי, שאני מזרעם.
מעטה תהילה, דף פ, דפוס אליהו בן אמזלג וחבריו, ליוורנו, תרי"ח (1858)
ידוע לנו בבירור מפי הקבלה ומפי ספרים, שעזה היה בה יישוב בני ישראל זמן רב. וזה שישים שנה, 'ואת היותרת', שנתבטל היישוב, מסיבת הגלות המר, ולא יכלו עם בני ישראל לסבול הגלות, והוכרחו לצאת, וקבעו דירה, רוב בני העיר בעיר הקודש חברון, תיבנה ותיכונן, והניחו בית הכנסת חרב ושמם, ובית קברות מאין יושב, רק גויים וערלים ותו לא.
והנה 'בעתה' נתעוררו אחינו בני ישראל, ספרדים ואשכנזים, לקבוע דירה בעזה הנזכרת, ועשו בית להתפלל שם, ונתקבצו מניין עשרה מישראל והותר, והוליכו שם ספר תורה, ומתפללים שם בעשרה, והגיע עתה חג הפסח הקדוש, ונסתפקו - אם יעשו אחד יום טוב לבד כבני ארץ ישראל או יעשו שני ימים טובים כמנהג רוב העולם...
ואם כן הוא הדין לנידון שלנו - אם העשרה הראשונים היו מבני ארץ ישראל, ינהגו כמנהג ארץ ישראל, ויעשו יום אחד של יום טוב לבד, ואם העשרה הראשונים, היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם, וכל הבאים אחריהם, יהיו נגררים אחריהם, אפילו הם מאה.
ספר שמחה לאי"ש- שו"ת, חלק אורח חיים, סימן ה', דף ח'. ירושלים, דפוס צוקערמאן, תרנ"ג, 1883
ועוד, שכפי האמת, התלמיד חייב לעמוד בפני רבו בכל פעם, אלא שבתלמיד הדר עם רבו, כדי שלא יהיה כבוד רבו מרובה מכבוד שמיים ... שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית, אמרו: שאינו רשאי לעמוד רק לפי מה שכתב ה'שולחן ערוך'.
מה שאין כן כשאינו דר עמו, שאז באים אצלו התלמידים ... שהם וודאי חייבים לעמוד מפניו אפילו מאה פעמים ... ואם כן אפילו אם פעם אחת, במקרה בבוקר, היה לפני רבו, ויצא ידי חובה בקימה שיש בה הידור, כיוון שהנכנסים והיוצאים יודעים, שזה התלמיד אינו דר בבית הרב, ואם כך מחוייב לעמוד בכל פעם, שרואים שלא קם, חושדים אותו, ואינם אומרים שבבוקר כבר יצא ידי חובה.
פני יצחק, חלק שישי, לשונות הרמב"ם,דף ל"ד עמוד ב', ירושלים, תרס"ג (1903)
ראו ראינו הבקשות מכל מכירי ספרי הקודש רבינו 'אביר יעקב', זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. היות וכל הספרים הראשונים אזלו, ואין בידינו לספק לקהל הקדוש הרחב את מבוקשם. לכן הסכמנו להוציא לאור ספרי הרב הצדיק, ותהילה לאל עלה בידינו שכבר עלו על מכבש הדפוס כמה מהם. וכעת ברוך ה' הגיע תורו של הספר 'יורו משפטיך ליעקב', שיש בו את כל הדינים הראויים לשמש לכל הזמנים כמו שעיניכם תחזינה מישרים, ואני בטוח שגם בבתי הדינים, הראויים לשמש, יוכלו להשתמש בדינים אלו, ואני תקווה שתחזור עטרה ליושנה. ... בכדי שתרבה הגחלת על הפחם. וזכות הצדיקים וספריהם תגן ותציל את כל עם ישראל מכל דבר לא טוב ... אמן ואמן.
**חסר מקור**
בחינת משה הוא בחינת זעיר אנפין, ואהרון הוא רמז למלאך מיכאל שר הגדול המקריב נשמותיהם של צדיקים לפני הקדוש ברוך הוא. וידוע מי שנפטר בארץ ישראל, עולה נשמתו על ידי מלאך רחמים, שהם מלאכים הממונים תחת יד מיכאל, אמנם זאת המעלה היא לדלת העם היושב בארץ.
אמנם הצדיקים הם על ידי מלאך מיכאל, עם גילוי שכינה עמו, כמו שמצינו במשה רבנו, עליו השלום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא למיכאל: צא והבא לי נשמתו של משה, ואף על פי ששם לא היתה מיתתו, אחר כך כי אם בנשיקה על ידי ה', אפשר לומר: שבמשה, דווקא לא היה יכול ליגע בו, לא מלאך ולא שרף, כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, יען כי הוא כללות כל ישראל, כמו שכתבו: אשה אחת ילדה שישים ריבוא בכרס אחד, וגם כי הוא רומז לזעיר אנפין - רוצה לומר: לפנימיות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש: משה כלפי פנים ואהרון כלפי חוץ, ואם על בחינת יעקב אבינו, עליו השלום, אמרו שהוא נקרא כלפי חוץ לגבי משה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאר הצדיקים שהם בני בניו, שיקראו כלפי-חוץ לגבי משה, ומיתתם על ידי מלאך מיכאל.
ספר ויזרע יצחק, דרוש, עמוד קלז- קלח, דפוס עזרא חיים מדמשק, נדפס פה ארם צובא, תרפ"ח (1928).
בהדפסת כתיבותיו של מרן אבא זיכרונו לברכה רציתי לקיים ציוויו שכתב בצוואותיו להשתדל להוציא לאורה את יתר הפליטה. ואם בעלמא ישנה מצווה לקיים את דברי המת, קל וחומר וכל שכן כשנוסף עליה מצוות כבוד אב ואם וזהו ממש: 'מכבדו בחייו ומכבדו במותו' - שעושה כאשר ציווהו. ולא עוד, אלא מה שחיסרתי במצוות כיבוד אב ואם בעודם בחיי חיותם - ע"י הדפסת התורה לשמם ולכבודם ובפרט תורתם, וזיכוי הרבים בהם, והנחת רוח שיהיה להם בזה.
ריח ליצחק, הקדמה, דף ח' ע"א, ירושלים, תרצ"ז (1937)
'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי' - והנה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שאחד החובות היותר נכבדים, המוטלים על האישה הוא חינוך הבנים, וגידולם ברוח התורה והאמונה, כי האיש טרוד בעבודתו ובעסקיו הרבים ואין לו כל כך פנאי לחנך את בניו.
אמנם האישה השולטת בבית, ו'כל כבודה בת מלך פנימה' - לכן עליה חובה, בשורה הראשונה, להשגיח על הבנים, לזרוע זרע קודש על תמי לבבם הרך, ואז גם ברבות הימים - עד זקנה ושיבה, ישא פרי קודש הילולים לגאון ותפארת. וכמו ש'אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנתי.' - רצה לומר: זיק היראה שהפיחה אמו בקרבו בילדותו, ואור האמונה שהאירה בלבבו בימי עלומיו, הם עמדו לו גם לעת זקנתו ולא עזבוהו.
ויאמר יצחק, חלק שלישי, דרושים, דרוש ג', דף ל"ד עמ' א', הוצאת מכון הרב מצליח, בני-ברק, תשמ"ב (1982)
'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - משום שכל ישראל כגוף אחד הם נחשבים, וכל ישראל ערבים זה לזה. והוא המשל שאמר בזוהר: לחולה שהיו כל אבריו כבדים עליו. בא אצלו הרופא ומקיזו באבר אחד ונרפא כל גופו. ועם זה שמעתי באומרים לזה ירמוז הכתוב: 'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה' - זה איך שהרופא הזה מקיז הזרוע גם כך הוא: 'גאלת בזרוע' - שהוא הצדיק את 'עמך' - שהצדיקים נקראו זרועות עולם.
ובספר 'אזני יהושע' פירש: שהצדיק דומה ללב, שהוא ליבם של ישראל, ובמות הלב ימות כל הגוף, ולכן הצדיק מכפר על הדור, שנחשב להם כאילו מתו הם, כיוון שמת ליבם, ולכך הם ניצולים.
ועם זה נפרש מה שאמרו: 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב' - והכוונה על פי הקודם, שאף שהקדוש ברוך הוא נוטל הצדיק כדי לכפר עליהם, מכל מקום אינו מכפר אם לא כשמצטערים עליו, ומעלים עליהם כאילו מת ליבם בקרבם.
בירך יצחק, פרשת נח, עמ' 7-6, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"א (1981)
המשכילים הראשונים בתקופת חכמי ספרד השכילו וידעו היטב את עומק היהדות ועזוז גאונה. התורה והמשכל כאחיות תאומות התהלכו ביניהם, ושלום ואמת היה בין הנטיות הרוחניות שלהם. ולכן בחכמתם והשכלתם עשו חיזוק וקיום ואזנים לתורה ומסורת. ...
אך המשכילים החדשים, שבדור עבר לא השכילו כל זה. לא חדרו אל עומק הרעיון הגדול של היהדות. לא השכילו שרוח התנ"ך והמדרש והרעיונות הנשגבים שבהם, המה מולדת נשמת העם, שהתפתח והשתלם במשך אלפי שנים.
לא השכילו שאדרבה, כל דורש חכמה ומושלם בידיעות העולם, נחוץ לו למלאות חובתו הטבעית, לכבד מסורת הקודש, כאשר יכבד איש את אביו ואת אמו. ולכן הרחיקו ללכת והחליפו את השיטה.
מאמר 'תורת ישראל ועם ישראל', עמוד ל'. נדפס בתוך ספר 'מנחת יהודה'- לחכם יהודה עטיה. ארם צובא, תרפ"ד (1924)
אל יאמר אדם כיוון שיש לי בנים מרובים, אחד או שניים מהם לתורה, והשאר למלאכה, אלא צריך אדם ללמד התורה לכל בניו, אפילו שיהיו לו מאה בנים, כמו שכתוב: 'ולמדתם אותם את בניכם', וכתוב: ' והודעתם לבניך ולבני בניך', בלשון רבים.
זרע יצחק, דף ק"ז, הוצאת נטע שעשועים, נתיבות, תשס"א (2001)
'אשרי איש ירא את ה', במצוותיו חפץ מאוד. גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך. הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד'. - אפשר על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה: שמי שמניח בן, שהדריכו לתורה ולעבודה, והוא לומד ומקיים מצוות - יש לאביו אחרי מותו חלק במצוותיו, ונמצא שעדיין נפשו חיה והולכת ומרווחת. וזהו הטעם שכל מי שמניח בן ממלא מקומו, לא נאמרה בו מיתה.
וזה שכתוב: 'אשרי איש' גם 'גיבור בארץ יהיה זרעו' - שיהיו בניו גיבורי כוח לכבוש את יצרם, והמה 'דור ישרים יבורך' - ברוכי ה' אזי על ידיהם נמשך לאביהם 'הון ועושר' - מתורת ומצוות בניו 'בביתו' העיקרית, שהיא עולם הבא, שהוא הולך ומרוויח 'וצדקתו עומדת לעד'.
קרית ארבע, בני שילשים עמ' ס"ד א', בדפוס וזאן וכסאתרו, תונס, תרנ"ו (1896)
שנתקנאו אומות העולם, מה ראו אלו להתקרב יותר, שכפה עליהם ההר כגיגית, מה שלא עשה לנו אנחנו. וענה להם: הביאו לי ספר יוחסין שלכם. כלומר לא העיקר הוא לקבל את התורה אלא לשמור עליה שתישאר אצלם מדור דור, שכן ישראל שמרו עליה מאבות לבנים, וכל אחד מוסר אותה לבניו, וזה נמשך מאבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ומהם עברה בנחלה לכל הדורות. וזה הכוונה: 'הביאו ספר יוחסין שלכם' - שיוחסין הוא שהשרשרת ממשיכה והולכת בלי הפסק, שעם ישראל יש להם יחוס שהתורה נמשכה אצלהם מדור דור. מה שאין כן אצל האומות, לא קיימו את ז' מצוות בני נוח, הרי שהשרשרת נפסקה ואין כאן יחוס כלל.
ליצחק ריח, דרוש לחג שבועות, עמ' קנ. המביא לבית הדפוס אליהו חזן. ירושלים שנת תשנ"ג (1993).
בעיר מנטובה, מחוץ לפתח העיר הנקרא טע, יש ארמון מלכים הנקרא 'פלאצו דילטע', ושם בית וחדר גדול מאד נבנה בארקיוולטי, והיושב בזווית זו ומדבר דבריו בפיו, קרוב אל הזווית בקול נמוך מאוד מאוד עד כי אפילו האנשים הקרובים אליו לא ישמעו מאומה. האיש הנותן אוזנו בזווית שכנגדו באלכסון, ושמע כל הדברים הנאמרים בלחישה ברורים מאד ובשפה ברורה. ואני המחבר פעמים רבות הייתי שם וניסיתי. ושמעתי שכיוצא בזה נמצא בהרבה מקומות באיטאלייא וחוצה לה. ודבר זה קל להבין למי שיש לו יד בחכמת ההנדסה.
ואולי לזה כיוונו רבותינו באמרם: 'אזנים לכותל' - כלומר לפעמים אדם מדבר וחושב שאין שומע - וטועה, יען כי דבריו נשמעים למרחוק בהקרב האוזן לכותל, וכאילו יש לכותל אוזניים לשמוע. וזהו אמרם בגמרא חגיגה פ"ב: שמא יאמר אדם מי מעיד בי?! - אבני ביתו של אדם וקורות ביתו ורהיטי ביתו של אדם מעידים בו.
פחד יצחק – חלק ראשון, עמ' צ"ה-צ"ו, "חברת מקיצי נרדמים", ליק, תרכ"ד-תרכ"ה (1864)
'רבי ברכיה פתח: 'אחות לנו קטנה' - מדבר באברהם, שהשליכו אותו לכבשן האש. 'קטנה' - שעדיין לא עשה לו הקדוש ברוך הוא נסים. ולמה נקראת 'אחות קטנה' - לפי שלא היו לו בנים.' ...
למה קראו הכתוב בשם 'אח' ולא אמר איש לנו קטן, או אדם לנו קטן, ולומד: משום שלא היו לו בנים.
והעניין יובן עם מה שכתב הרב 'בעל עקדה' על וה' פקד את שרה - כי משמעו היינו חסרון. על דרך מעוט הירח, שבתחילת יצירתו נקראו שניהם גדולים, והיו אורות דבוקים, ונקראו שניהם גדולים, ואחר כך נתמעטה הירח בריבוי צבאיה, כן היו אברהם ושרה השוואת האחווה כעין אח ואחות, שאין להם עילוי זה על זה כלל. יעויין שם. נמצא שעד שלא ילדה שרה, לא היו בסוד 'איש ואשתו', אלא בסוד 'אח ואחות'. וזה שאמר: 'ולמה נקראה אחות' - כלומר למה אמר 'אחות' ולא איש ולא אדם ולא בן, ולומד: 'שלא היו לו בנים', וכוון שלא היו לו בנים, היה עומל בסוד 'אח ואחות'. ומה שקרא לה אחות דהיינו שם אח, וזה אפשר שכיוון אברהם שאמר: 'אמרי נא אחותי את' - כלומר בעת ובעונה זאת, שאין לנו בנים, אח יכול לומר: 'אחותי את' ולא אשתי.
ספר בני יצחק, פרשת לך לך, דף ב ע"ב. בדפוס השותפים רפאל יאודה קלעי ומרדכי נחמן, שאלוניקי שנת תקי"ז (1757).
כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני' - אפשר ששמעתי משל, שיש שלושה שותפים באדם: אביו ואמו והקב"ה. אביו ואמו נותנים בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, והקב"ה נותן בו נשמה. והנה הקב"ה ציווה אותנו תרי"ג מצוות כנגד רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של אב ואם, והוא לא נתן בו אלא נשמה ...
אבל מי הזן ומפרנס ונותן חיים - אלא הקב"ה, כמו שכתוב: 'ואתה מחייה את כולם'. ...
וזהו 'כי אבי ואמי', הגם שנתנו בי רמ"ח איברים ושס"ה גידים - 'עזבוני, וה' יאספני' - לכל צרכי. הן מזונות, הן פרנסה, הן חיים.
תהלות ישראל, עמ' ס'-ס"ב, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"ב (2012)
ואם רואה אדם, שאין בנו מוצלח בתורה כל כך, מצווה עליו ללמדו אומנות בנערותו, כדי שיהא מוצלח בעסקיו, ויחזיק ביד לומדי התורה וישמור מצוותיו וחוקתיו כפי מה שיכול לשמור.
ולא יקוים בו: 'עם נבל ולא חכם' כמו שראיתי כמה בוערים בעם, שרואים שאין בניהם מוצלחים בתורה, ומניחים אותם בבית הספר בהבטחות של הבל, שמא יוכל ללמוד והם גדלים בנבלותם. וכיוון שהם גדולים, ניכר בהם טיפשותם, שאינם בני תורה ונשארים קרח מכאן ומכאן. ומכלים ימיהם בחרפה ובושה, ואינם יכולים לעבוד עבודתם שלימה בשמחה ובטוב לבב, ואינם יכולים לעשות צדקות אלא אדרבא, לפעמים הם מתפרנסים מן הצדקה ומטילים עצמם על הציבור.
אורחות יושר, עמ' מ"א, הוצאת 'שובי נפשי' ירושלים, תשנ"ט (1999)
אף על פי שחייב אדם לקיימן, ראוי לו לאדם להחזיק במצווה אחת, ולהשתדל לשומרה לעשותה, בכל יכולתו. כל מצווה ומצווה יש לה תפקיד ומכוונת היא לדבר מסוים. יש מצוות פרטיות ויש מצוות כלליות, הראשונות לא באו אלא לשם עצמן, ומי שעבר על אחת מהן הפסיד שכרה של אותה מצוה בלבד. ברם, הכלליות כגון האמונה, שמירת השבת, ישובה של ארץ ישראל, וכיוצא בהן, הן בבחינת עיקר, שהכל נמשך ממנו. חובת הפרט לקיימן אבל גם חובת הכלל. הציבור והמדינה מצווים, שלא לפגוע בהן, כי הן מסמלות את עצמאותה הרוחנית, עוצמתה המוסרית, ייחודה ואופייה של האומה.
לדור ולדורות, חלק א' מאמרים ונאומים יד הרב ניסים תשע"ג עמוד כג
אמר קהלת: 'כל עמל האדם לפיהו' - פשוטו כי כל היגיעה של האדם הוא בשביל פיהו, פירוש למאכלו עד כאן. ולי נראה פירוש אחר על פי מה שאמרו הרופאים, שכל ההיזק שבא לאדם הוא מן האכילה ומן המותרות. וזה שאמר קהלת: כל עמל האדם לפיהו' - פירוש: הנזק שבא לגוף לפיהו, בשביל פיהו, בשביל המותרות שאוכל בפיהו באים החולאים.
וזה גם כן שאמר התנא: 'לפום צערא אגרא' - בשביל פיו, שקורין בלשון ערבי פום - שהוא אוכל המותרות, 'אגרא' שלו - הוא 'צערא' שמביא עליו בחולאים, רחמנא ליצלן.
ספר פי חכמים, ספר ויזרע יצחק, עמ' 35, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000).
'מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן, ויראת מא-להיך. אני ה' - שהזהיר הכתוב לכל אדם לקום ולהדר פני זקן, ואחר כך באה האזהרה והפך פניו כלפי הזקן עצמו, שלא יראה שהבני אדם עומדים, ויתנהג בגדולות, אלא 'ויראת מא-להיך', שהגדולה אינה ראויה אלא למי שאמר והיה העולם. והיה אומרו: אני ה', שלו נאה ולו יאה הגדולה, כמו שכתוב: 'לך ה' הגדולה', אבל לבני אדם לא מינה ולא מקצתה.
זכות אבות, פרק ו, עמ' קטז, ליוורנו תקפ"א (1821)
'איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ר' שמעון אומר: הרואה את הנולד' - רוצה לומר: את בנו הנולד לו - משעה שנולד הוא רואה אותו בעין יפה להדריכו בדרך ישרה.
מרפא לעצם, עמ' פ"ב, דפוס אהבת שלום, ירושלים, תש"ס (2000)
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו' - הדברים האלה הם נוקבים ויורדים בלב כל מבין, שבפירוש אומר לנו ה': אהבתי את אברהם על אשר לימד את בניו ואת ביתו דרך ה'. ולמה כתב לנו זאת בתורה, אם לא למען נלמוד ממנו לעשות כמעשהו.
ממה נפשך? - אם האב הוא למדן, אם כן יודע ערך התורה, ולמה לא יאהוב לקדש את נפש בנו גם כן ולהוציאו כמוהו?! ואם הוא עם הארץ ועלוב וגרוע מטוב הרוחני, למה לא יזכה את בנו להיות נחשב בין האנשים, ולמה יאבדו בידיים?!
ספר דבר בעתו, הנה מתלאה, עמ' 320, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, תשס"א (2001)
נבאר מאמרם זיכרונם לברכה: 'משה רבינו לא מת' - ואיך אפשר לומר הרי מקרא מלא כתוב: 'וימת שם משה ויקבר', ויובן על פי מה שאמרו: 'האומר דבר בשם אומרו שפתותיו דובבות' ומשה כיוון שכל היום קוראים בתורה, שהוא כתבה ולימדה אם כן שפתיו דובבות ולא קרוי מת.
ליקוטי פרדס, חלק ד' עמ' תע"ח, ישיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'חייב הבן לאביו ה' דברים: מאכיל, ומשקה, ומלביש ומנעיל ומנהיג' - ועיקר זה החיוב אחר מותו של אביו, 'מאכיל ומשקה' - על ידי שנותן לעניים בעבורו מאכל ומשתה, הרי נתנה לאביו בזה כאילו אכל ושתה, כמו שהם המקיימים את הגוף כך נהנית נשמתו למעלה, 'מלביש' - על ידי מעשיו הטובים עושים לאביו חלוק דרבנן, וגם 'מנעיל' - נותנים לו מדור מיוחד בגן עדן, וגם 'מנהיג' - שמי שאומר עליו קדישים, מנהיגים אותו למעלה למעלה, וממדרגה למדרגה בגן עגן העליון.
ליקוטים מפרדס, חלק א', עמ' רמ"ו, שיבת תורה ואורה, מכון למחקר תורני תשנ"ד (1994)
'כי ממך הכל ומידך נתנו לך' - זו כוונת דוד המלך, עליו השלום: 'כי ממך הכל' - כל מה שיש לאחרים הוא מאת השם יתברך. 'ומידך נתנו לך' - רוצה לומר: כל מה שאנו נותנים, אנו נותנים לו משלו.
למה הדבר דומה? לאב הנותן לבנו דבר מה, ואחר כך מבקש ממנו שיחזיר לו חלק מזה. וכי למה יבקש ממנו? הרי יכל שלא לתת לו בכלל. אלא שזה לנסותו - אם הבן יתן, האב ישמח מאוד ויהיה שבע רצון. ולא רק שיחזיר לבן את מה שנתן לו, אלא יוסיף ויתן עוד, ויאהב אותו יותר.
ליקוטי אהרון- דרשות, דרוש י"ז, עמוד 107. הוצאת הספריה הספרדית, מכון בני יששכר ירושלים, תשס"ב (2002)
'שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים' - שידוע שהאבות נקראים הרים. נתתי גדולה לאברהם - אמר: 'ואנכי עפר ואפר', נתתי גדולה למשה ולאהרן - אמרו: 'ונחנו מה'. ... ומזה ילמד אדם קל וחומר להתרחק מהגאווה.
שערי ישועה, חלק א', עמ' 248,הוצאת גדעון עטיה, ירושלים (1990)
כתב הרב המחבר, בכלל הנזכר סימן ב' וזו לשונו: 'אשר שאלת אם מחייב לקום מלפני תלמיד חכם סגי נהור, שזה כיוון שאינו מרגיש בזה אין בו הדור או שמא כיוון שיש כאן הדור וכבוד לעיני הרואים - מחייב.
תשובה: ... כל כבוד תלמיד חכם שייך יפה, אפילו שיהיה התלמיד חכם סגי נהור, שאם נאמר שיש חילוק בין תלמיד חכם לרבו המובהק לעניין זה, לא היה שותק מזה התלמוד, עתה שהשמיע לנו חילוק של חומרת 'מלוא עיניו', ויודיענו גם חלוק זה, שרבו מובהק חמור אפילו, שיהיה סגי נהור, מה שאין כן בשאר תלמידי חכמים, עד כאן לשונו.
ואחר שאלת המחילה, נראה, לעניות דעתי, שאין מכאן ראיה, שדווקא ברבו מובהק, שכיוון שחמור שחייב 'כמלוא עיניו' אף על גב שהווי קימה שאין בה הדור, כמו שמוכח מדברי התלמוד שאמר: 'אי זה הוא קימה, שיש בה הידור? - הוי אומר זה ד' אמות. ופירש רש"י: שיש בה הידור - כבוד ונשיאות פנים, שדבר הניכר הוא שבשבילו הוא עושה. עד כאן לשונו. ואפילו כך, ברבו אנו מחמירים כמלוא עיניו, הוא הדין גם, חייבים גם כן בסומא. אבל בשאר תלמידי חכמים, שאינו חייב אלא בד' אמות, משום שהווי קימה שיש בה הדור, הוא הדין גם שאינו חייב לעמוד מפני תלמיד חכם סגי נהור. ומה שלא הוזכר חילוק זה בגמרא, משום שממילא משמע, וכנזכר לעיל. ...
ולעניין הלכה, אף על פי שאין הראיות מכריעות, מאחר שכבר הסכימו הרב המחבר והרב שער אפרים ובנו הרב ישמרהו צורו ויחיהו, שחייב לקום, בכך נקטנו, שגדול כבוד הבריות, ועשה שכבוד תורה עדיף, ובכך התורה מתחבבת על לומדיה, והזהיר בזה, זוכה להקביל פני השכינה.
פרח שושן, יורה דעה, כלל ד, סימן א, עמ' צח-צט, הוצאת ישמח לב-תורת משה, ירושלים, תשנ"ד (1994)
'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' א-להינו, לטוב לנו כל הימים, לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו' - העניין במה שידוע שישראל יקראו בסוג בנים בקבלת התורה, וכמאמרם בפסוק: 'בני, אם תיקח אמרי' - אימתי אתם נקראים בנים? - כשתיקחו אמרי, והנה הצדקה לא תכון אלא במי שהם סוג בנים, וכשאלת טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא: אם הקדוש ברוך הוא אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו: כדי להינצל אנו בהם, מדינה של גיהנם. ...
שמצוות הצדקה דווקא לישראל לפי שנקראו בנים אבל לאומות העולם 'חסד לאומים חטאת' הוא להם, והוא אומרו: 'ויצוונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו' - ומהו הטובה? 'לחיותנו' - שאם אדם מוטל ברעב, יכול אתה לפרנסו ולהחיותו, וזה דווקא על ידי קבלת התורה, שאז נעשינו בסוג בנים, ומשל למלך שכעס על בנו, שאדם העומד ומפרנסו, חשוב הוא לפני המלך, אבל בלא קבלת התורה, אין אנו נקראים בסוג בנים, אלא בסוג עבדים, וצדקה אינה לנו, אבל בקבלת התורה אז הצדקה היא לנו - יכולים לעשותה והיו תהיה כי אם לנו דווקא ולא לשאר אומות 'וחסד לאומים חטאת', 'וכל זה נשמור' - על ידי החוקים האלה, שנתן לנו, שאז נעשינו בנים למקום וצדקה תהיה לנו לחיותנו.
ספר ישועת ישראל, דרוש ט', דף יח ע"ב. דפוס החכם אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תרט"ז(1856).
'כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו.' -
שתביט לעשות גדר לגאוותך, שלא לישא אשה לשם גדולה, 'ולא תשים דמים בביתך' - כלומר שלא תישא לשם ממון, ויהיה לשון 'דמים' רומז לזה, והטעם לזה משום: 'כי יפול הנופל ממנו' - כלומר מתוכו עצמו, קת הגרזן לקחוה מתוך היער, שלא יעלה בידו והיא לא תצלח. ...
'יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך' - רמז להתרחק מלישא לשם גדולה: 'יגיע כפיך כי תאכל' - כלומר שלא תישא לשם ממון, וגם 'אשתך כגפן פוריה' - כלומר שתהא אשה כשרה והגונה, 'ענבי הגפן בענבי הגפן'.
שזה יגרום ש'בניך כשתילי זיתים' - שהנושא אשה כשרה יהיו לו בנים בעלי הוראה ... שסוף שיוצאים ממנו בנים שמושיעים את ישראל, כעמרם שנשא לשם שמים, ויצאו ממנו מים טהורים, היוצאים מן מקדש כמשה ואהרון שהושיעו את ישראל.
שפת אמת, סימן ק"ג, דרוש שני לפרשת כי תצא, דף קי"ט עמ' א', דפוס משה ישועה, ליוורנו, תקנ"ז (1797)
'וכשאתה מלמד את בנך תורה למדהו בספר מוגה, השיבוש כיוון שנכנס נכנס', עד כאן. הקשה התוספות: 'שהרי אמרנו בפרק 'לא יחפור': השיבוש מעצמו יוצא', עד כאן. -
למה נקט גבי בנו ולא נקט גבי רב שמלמד לתלמידים, אכן נראה שדווקא גבי אב שהוא מלמד לבנו תורה יחידי ולא יש להם ספר אחר, וכשהוא מלמדו בספר שאינו מוגה לא יבוא בדעתו שהספר מוטעה, ובנו כשיראה שאביו פירש לו כן יסבור שהאמת כן, והשיבוש כיוון שנכנס נכנס.
אבל רב הלומד עם התלמידים ויש ביד כל אחד ספר, אפילו שבספר יש טעות כיוון שרואה בספר אחר לא כתוב כן, ואז יפרש להם פירוש נאה, ומה שפירש תחילה בספר המוטעה כיוון שרואה בשאר ספרים האמת ממילא שהשיבוש שבאותו ספר מעצמו יוצא, והתיישב לנו.
אמרי נועם, עמ' ל"ה, מכון מחקרי ארץ, ירושלים, תשס"ו (2006)
'ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה'. - פירשו רבנינו זיכרונם לברכה: אין עמידה אלא תפילה, שנאמר: 'ויעמוד פנחס ויפלל'. ולכאורה, מה מקום תפילה בין המתים ובין החיים. ומה תפילה התפלל אהרון, עד שנעצרה המגיפה?
ואפשר, כי אהרון רצה ללמד זכות על עם ישראל, ואמר: ריבונו של עולם, החיים יכולים לחזור בתשובה, אבל המתים אינם יכולים לעשות מאומה, ובכן מה תועלת במיתת החיים?! והרי אתה חפץ בתשובת השבים ולא תחפוץ במות המת. וזהו: 'בין המתים' - שאינם יכולים לחזור בתשובה, 'ובין החיים' - שיכולים לחזור בתשובה. ומיד שמע ה' קולו - 'ותעצר המגפה'.
אהבת ישראל, קונטרס חידושי תורה, קורח, עמ' 170, מכון אביר יעקב, נתיבות, תשנ"ח (1998)
ויתלקטו אל ראובן הנזכר, אנשים ריקים, וישימו אותו בבית אחד, ללמד את בניהם, ופירשו עצמם מן הציבור, ויוסיפו עוד לחטוא בלקחם את המצוות, ואינם פורעים מחירם לגזבר, כי אמרו רצונם שיתנו מחיר המצוות שלוקחים - לראובן, עבור שכר לימוד בניהם.
זאת ועוד כי בעיר סוריה הנזכרת, לא יש בה הכנסות הרבה כדי שיספיק לתת למלמד תינוקות של בית רבן ולעניים, והיו עושים כמנהג הראשונים - כל אחד ואחד ייתן סך מה בחודש, מדי חודש בחודשו, והתקנה היא כנגד העניים, שיש להם בנים ואין יכולים לשכור בניהם למלמד. ...
וזאת תשובתנו: ... ודברי המערערים לעו, וחייבים הם לפרוע את חוקם כאשר הייתה באמנה העיר, שכל אחד מהם ייתן פרס, מדי שבת בשבתו, כאשר יושת עליו, וגם חייבים לפרוע מחיר המצוות אשר קנו. ומה טוב ומה נעים כי יעשו שלום ביניהם, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, וה' יברך את עמו בשלום.
משפט כתוב עמ' כ"ג, הוצאת 'מכון הרב מצליח', בני ברק, תש"מ (1980)
אם היה קנוי לתלמיד - מצוות 'פתיחת שערים' בבית הכנסת, ואירע שכיבד אחד מבני הבית הכנסת, לאביו או לרבו - 'מצוות רימונים'.
כיוון שהמנהג שב'פתיחת שערים' החשוב - חשוב קודם מסתברא. שכיוון שיש בזה זילות לרבו שחלשה דעתייהו - שראוי לתלמיד שיחליף - ויתן 'פתיחת שערים' לאביו או לרבו, והוא יעשה 'מצוות הנחת הרימונים', אלא אם כן אביו ורבו מוחלין, שכבודו מחול.
ספר אמת ליעקב, הקמת ספר תורה, דף יא' עמוד ב', סעיף ו'. ירושלים תשל"ו (1976)
דבר שאתה שואלני מחלוקת קדומה היא. ורבו האוסרין על המתירין, אך אמנם כיוון שהדבר שאנו דנין עליו לא בא מפורש בתלמוד שלנו - לא לאסור ולא להתיר. ...
אם הדבר הזה הוא לך ידידי צער גדול בשעת הדחק מפורסם כי לא תוכל שאתו. ...
הרי הודעתיך דעת המתירין ואם מעט המה ואתה תבחר - ולא אני, ולא תסמוך דעתי כלל כי בדברים הללו אין כוחנו להכריע לפי משקל דרכי ההוראה אשר הורונו אבותינו. כה יהיה תשובתנו אל הנכבד השואל, ואנו יוצאים ידי חובת שמים וידי חובת בריות.
הרב ישראל משה חזן, כרך של רומי, סימן ח דף י"ז עמ' ב, ליוורנו, הוצ' ישראל קושטא, תרל"ו (1876)
'הגיד לך ה' מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אל-היך' - הם שלושה בחינות קטנות ונקלות בעשייתם, וגדולות בערכם. והוא 'עשות משפט' - לא יזהיר על הדינים לבד, כי אינן צד שווה לכל אדם. אלא יאמר לכל אדם כי מה שהשם יתברך מצווה, אינו דבר זר רחוק מהשכל, רק משפט קרוב למושכל כמו 'לא תגזול את חברך', ו'לא תחמוד את כל אשר לו' וכיוצא. ובלעדי ציווי השם היה לך לעשותו. ואמר: 'אהבת חסד' - ולא אמר בזה 'עשות חסד' שאם אין לו - לא תחייב בזה, אלא היות לו אהבה ורצון טוב. וברצון ואהבה יבוא לעשותו כשיאונה לידו. ואמר 'והצנע לכם עם א-להיך' - שיעשה המצווה והחוקים בצנעה. לא להתגדל בהם בעיני בני האדם.
מקווה ישראל, סאה א', עמ' 137 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
'מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו' - אימתי יהיה הצדיק מתהלך, מעלה אחר מעלה? 'בתומו' - קרא בו במותו? בזמן ש'אשרי בניו אחריו' - שכיוון שזכה לגדל בניו על התורה ויראת השם, ולכן בכל עת מקבל מתנות מבניו, והרי זה דומה לאדם שטרח וגידל את בנו ולימדו מלאכה יקרה, שיש לו ממנה ריווח גדול, ושלח אותו לעיר אחרת לעבוד שם בעבודה זו, וכשהזקין אביו, היה בנו תמיד שולח לו כסף בדואר לכלכל בהם את נפשו בשופע, וכן הוא בעולם שעל ידי מעשיו הטובים, זוכה אביו לעלות מעלה מעלה.
בנימין צעיר, עמ' ט"ו תל אביב תשל"ח (1978)
'כחיצים ביד גבור כן בני הנעורים' - אפשר לומר שמוסב על הבנים עצמם, שישתדל לחנכם בנערותם, שיותר פועל המוסר בנער יותר מן הגדול, וכמו שאמר שלמה המלך, עליו השלום, במשלי: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' - וזה מוסר גדול לחנך את בניו בנערותם, שאז אימתו מוטלת עליהם, ויכול לחנכם כרצונו אבל שיגדלו, אין דבריו נשמעים אצלם כל כך.
בנימין צעיר, עמ' י"ד תל אביב תשל"ח (1978)
ראוי לכל בר ישראל לתת לב 'מה זה ועל מה זה' - שבכל גלילות ישראל, שראינו ושמענו, עושים רעש גדול ביום פורים, ובפרט בבתי כנסיות. הנערים הקטנים וגם גדולים, מכים באבנים ובעצים - להמן. כאילו הוא חי, עומד לפניהם בכל שנה ושנה - וכל רואינו ילעגו לנו.
אבל העניין הזה יסוד גדול לעדת ישראל, יען שראו רבנינו, זיכרונם לברכה, אורך הגלות המר הזה, ושמא יקום עוד שום מלך מאומות העולם, וירצה חס ושלום לעשות גזירת המן, לכן בכל שנה עושים רעש גדול, השומע ישמע ויקח מוסר, ויספרו לבניהם הקטנים שמעו ולמדו. וכבר אירע מעין דבר זה בימינו, ואמרו היועצים הלא ידעת מה שאירע לפרעה והמן, ובטלה הגזירה.
כף ונקי, עמוד 97-96, הוצ' אורות יהדות המגרב, לוד, תשע''ד (2014).
להיות עיניו פקוחות תמיד בתרבות בניו ובני ביתו להדריכם ולנהלם על פי התורה והמצווה לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט תמיד ...ולא די לו זה בחייו, אלא גם טרם יאבדו כוחותיו, ייתן צו לזרעו אחריו, לשמור את דרכי ה׳. כי יקר מאוד לכל אדם לקיים את מצוות וצוואת אביו, ותמיד תהיה אזהרתו למול עיניו, אף כי יהיה האב שפל אנשים ממדרגה התחתונה.
דרכי משה, דף ה' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935)
'אם יש מצוה שאינו יכול לקיימה, יקרא התורה שעל אותה מצוה, והייתה לו כאילו קיימה'. -
כמו שאני שמעתי על הרב הגדול רבי יעקב הכהן גרישה זצ"ל, שכשהיה צעיר ולומד בבית הספר והיו לפעמים מביאים איזה אנשים לבית ספר ממתקים ופירות וכיוצא בזה ומוכרים שם, והיה הרב אז עני מרוד ומתאוה לקנות ולא יכול. פעם מצא בבית הכנסת איזה פרוטות, לקחם וקנה בהם ממתקים, וכשגדל נזכר במעשהו והחזיר לבית הכנסת מה שלקח. אבל לא הספיק לו זה שהרי חייב מעילה (שבית הכנסת נקרא מקדש מעט), ובשביל זה קבל עליו ללמוד כל מסכת מעילה וחיבר עליה ספר 'מעיל יעקב' גדול הכמות והאיכות. וחז"ל רמזו זה בפסוק: 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים' - שהתורה מועלת במקום קרבן עולה ומנחה וחטאת.
ואם כן היה להם לישראל לקבל התורה, שקריאתה משלימה את החסר וכל אחד ואחד יכול לקיים כל המצוות, וזה מוכרח, שהרי בזמן הזה שאין לנו בית המקדש ושום אחד מישראל לא מקיים מצוות קרבנות. אם כן אפילו על ידי מדת השלום לא נוכל לקיים כל המצות רק על ידי לימוד התורה ועל ידי זה נזכה לגן עדן, ויש ליישב בפשיטות וקל להבין.
ספר וסמך ידו – חידושים וביאורים על תורה, תהלים ומשלי, עמוד ל"ה, ישיבת "כסא רחמים" -בני ברק, תשנ"ו (1995)
'שמעון בנו אומר: כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה' - כנגד מה שאמר אביו: 'והעמידו תלמידים הרבה' - בא שמעון בנו ואומר: 'לא המדרש עיקר' - היינו, שילמוד וילמד לתלמידים, שידעו ללמוד דווקא (דהיינו, רצה לומר: עיון הגמרא בפלפול וחריפות דווקא) אלא המעשה, שהוא מעשה המצוות שהם תכלית לימוד התורה. כמו שנאמר: 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' - שעיקר מצוות העמדת תלמידים הוא ללמדם ללמוד וללמד ולשמור ולעשות את כל דברי התורה, דהיינו כל מצוות עשה ולא תעשה מהתורה ומחכמים, ומדברי קבלה ומדברי סופרים, וכל המידות והמוסרים ודרך ארץ, ולא העיקר בלימוד העיון בגמרא לבד בפלפול וחריפות החידוד.
כמוס עמדי, בתוך רפאל המלאך, עמ' ס"ו ב,, נהריה, תשמ"ב (1982)
'טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל ... כי מבית הסורים יצא למלוך.' - לא יחכה לזמן שישנה אותו בעת זקנתו, וכאילו הזמן מחכים על ידי הרפתקאות וניסיונות. שהרי ההיגיון נותן: 'ילד מסכן' - שתיים רעות. 'ילד' - חסר ניסיון. 'מסכן' - שאין לו אמצעים להתערב עם הבריות וללמוד מניסיון, אבל ניצל את הזמן המעט שיש לו ללמוד מגדולים, וזה עושה אותו 'חכם' בזמן מועט. ...
תחילת הזקן הכסיל רעה, וגם סופו רע. שהרי מבית הסורים יצא למלוך, מבית של הורים סורים, שלא טיפלו בו לתת לו בינה והשכל. והמילה 'סורים' לדידי, כמו 'וסורי בארץ יכתבו' - שהם סרו מאחרי ה'.
ברית הלוי, קהלת ד, עמ' קט"ו-קט"ז, הוצאת מכון מחשבת הלוי, ירושלים, תש"ס (2000)
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה' - ביאור: 'משה קיבל תורה' - דהיינו רזי התורה וסודותיה, ומשום כך נקט לשון קבלה, ללמדנו שרזי התורה וסודותיה נקראים קבלה, שהם דברים שמקבלים מפה אל פה, איש מפי איש, מסיני, דהיינו מלכות שנקראת סיני כנזכר, והקבלה היא במלכות כנזכר. ומשום כך לא אמר בסיני שהיה במשמע ההר סיני, אלא אמר מסיני, לרמוז שהקבלה שקיבל היה המלכות שמסרה לו רזי התורה וסודותיה.
'ומסרה ליהושע' - מפה אל פה, מפני שהוא היה עתיד להיות דַבָּר לישראל. 'ויהושע לזקנים', ובוודאי שאהרן ובניו היו בכלל הזקנים, וכשמסרה יהושע לזקנים, היה לזקנים שהיו בדורו, 'וזקנים לנביאים', ודאי שהיה לנביאים שהיו בדור ההוא של הזקנים, ואלו הנביאים, ודאי שהיו מוסרים לנביאים שבאו אחריה, וכן זה הדרך, מנביאים לנביאים, עד זמן כנסת הגדולה. ומוכרח שכך היא, שאי אפשר בלאו הכי, שהרי אותם הנביאים שהיו בזמן כנסת הגדולה, לא ראו ולא הכירו לזקנים בימי יהושע.
מגן אבות, פרקי אבות פרק א, דף א עמ' ב, דפוס F. Bendarski, למברג, תרנ"ד (1894)
והסיבה שלא הולכים על ציונו הקדוש ביום ההילולה שלו, אין זה מחוסר ידיעה מגדולתו הרוממה ...
אלה הסיבה היא פשוטה, שאחינו האשכנזים, קהילות קודש החסידים, מעת שהופיע עליהם, עיר וקדיש נחית מן שמייא, כבוד קדושת מרן האדמו"ר הבעל שם טוב הקדוש, זכרו לחיי העולם הבא, הנהיגם בשיטה הזו, ונטע בליבם רשפי אש, להבת שלהבת, וסדר החסידות ונסיעה לאדמו"רים, מעיר לעיר, וממחוז למחוז, הרגילם בכך לזה הולכים לכל יאצ"ט של הצדיקים וחסידי עליון,
לא כן הספרדים, מעולם לא ראו שיטה כזו, ולא נסעו ממקומם, וכל רבותינו גאוני וצדיקי עולם, המפורסמים בקדושתם וחסידותם, הלכו במשטר ובסדר אחר, ולא הנהיגום בשיטה זו. ...
והלא מרן האר"י ז"ל הקדוש, שהיה רק עם הספרדים, לא הנהיגם בסדר זה, ולזאת אינם הולכים לשום יאצ"ט, לא להאר"י זכרונו לברכה, ולא למרן הבית יוסף, ולא להרמב"ם, זכרונו לברכה, ואפילו לרשב"י, זכותו יגן עלינו אמן, מעט המה שהולכים למירון להלולתו, והסיבה אחת - שהאבות לא נתרגלו, וממילא הבנים לא נתחנכו בזה.
ויאמר מאיר, חלק א', סימן י', דף כ"ז, עמ' א-ב, דפוס כנרת לחכם מאיר סמאג'א ואברהם בן שלום, טבריה, תרצ"ט (1939)
ועדי בשמים, כי כל זה אלצני הדחק, שראיתי שנמשך מקולות אלו כמה הפסדות ותקלות, כמו שאירע בגילוי הראש, שלא נשאר מי שיחמיר כדעת המחמירים, ונעשו פרושים פריצים ומוסיפים מקודש על החול. גם במה שאסר כתר תורתו, כגון שיושבים לפני חכמים ומברכים בגילוי הראש, וכאשר נאמר להם שאסור לעשות כן, ויהיו כמשיבים כבר התיר הכל הרב יוסף משאש, ה' ישמרהו ויחיהו.
ומזה בטלה התוכחה ואומרים על החכמים שהם פתאים וסכלים, ואינם יודעים כלום אלא לאסור ולא להתיר. ומזה נמשך שאינם מאמינים למי שיאסור להם את האסור, על כן נאה לנו ויפה לנו שלא לפרוץ גדר אפילו בקלה שבקלות.
והגם שעינינו רואות בכל יום עולים הכהנים במנעלים ואין פוצה פה, אבל מכל מקום אין להתיר להם בפה מלא, ויהיה כמו נבל ברשות החכמים, ולא ימצא מי שיקיים תקנה זו אפילו המיעוט, ונמצאת תקנת רבן יוחנן בן זכאי בטלה לגמרי. והגם שכתר תורתו עשה שלילה קטנה על זה, אבל אינה נרגשת להמון העם, ולא יתנו לב אלא להיתר וכמו שאירע בגילוי הראש כנזכר לעיל.
פי חכמים, מאיר עיניים, עמ' 12, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תש"ס (2000)
מספרים על הרב הקדוש רבי חי טייב זצ"ל, שהיה גדול מאוד ומפורסם בחכמת התורה ובקדושה ובטהרה, והיה רגיל לשתות משקאות חריפים, והיו בעלי הבית מתלוננים נגדו אצל אחיו הרב הגדול ראש הרבנים שזה אינו מתאים לתלמיד-חכם לשתות כל-כך משקאות חריפים. הרב קיבל את תלונותיהם והוציא כרוז בכל העיר האוסר לכל החנויות למכור לאחיו שום משקה חריף. ...
ויהי היום, יום שבת הגדול, ויתאסף קהל גדול בבית הכנסת לשמוע דרשה מפי הרב הראשי כדרכם בקודש, ויקם הרב ויעל לתיבה להשמיע דרשתו וישתתק, כלומר שכח את כל התורה ולא ידע לומר אפילו פסוק אחד. וכל הקהל התפלא על כך שהרב עומד על התיבה ולא השמיע להם כלום, ואחרי שעברו כמה רגעים פנה הרב לאחד מהקהל וישאלהו: האם אחי רבי חי נמצא כאן? ויאמר לו כן. ויבקש לקרוא לו ויאמר לו: אחי מה עשית לי? ויען רבי חי ויאמר לו: ואתה מה עשית לי? אם תתיר אותי גם אני אתיר אותך. ...
וכן אנו רואים כמה מהגדולים ו'קדושים אשר בארץ המה' שנהנים מהעולם הזה, ואוכלים לשובע נפשם למען בריאות גופם לעבודת ה'. גם בענין השתיה יש בני אדם שהמשקאות החריפים משכחים מהם את המחשבות והדאגות ... לכוון מחשבתם להעמיק בתורה הקדושה, גם שיהיה בשמחה ובזה תשרה עליהם השכינה הקדושה.
ספר מי ומי, עמ' ט-י"א, הוצאת בני הרב המחבר ירושלים, תשמ"ה (1984)
וזהו מה שאנו אומרים בהגדה: 'היא שעמדה לאבותינו ולנו' - רמז לתורה, אשר על ידה לא נטמענו בין האומות שעומדים עלינו לכלותנו, ולכן הורנו רבותינו הקדושים להגביה הכוס של היין כשאומרים זה, לרמוז על התורה, שנמשלת לכמה משקין, וגם ליין, להורות באצבע שהוא כנזכר.
מאור עיניים, עמ' צ"ב, דפוס י.ע איתאח, ירושלים, תשל"א (1971)
מפני מה זכה יהושע להיות מנהיג בני ישראל? יובן לפי עניות דעתי מפני שהיה חכם גדול בתורה, ש'לא מש מתוך האוהל' - רוצה לומר: אוהלה של תורה, לפי ששימש למשה כל צורכו ועליו נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה'. ולא עוד, אלא שהיה עניו מאוד, ואף על פי שהגיע להוראה, לא דיבר שום דבר בתורה, אלא בשני מקומות בלבד: האחד - כשקינא לה' 'קול מלחמה במחנה', והשני - כשקינא למשה רבו: 'אדוני משה כלאם'. ולפיכך זכה לעטרה, מרוב ענווה וחכמה שהייתה בו להיות מנהיג עם ה'.
מי מנחות, עמ' תע"ז, הוצאת המחבר, בני ברק, תש"מ (1980)
'בן זומא אומר: איזהו חכם הלומד מכל אדם' - מה שאמר התנא הוא לשון ריבוי, רצה לומר: אפילו מעצמו יש לו ללמוד, והיאך ילמד מעצמו? - ייגש למראה ויסתכל בעצמו, או יביט באחרים, ויראה חסרונם, ואז ידע מה חסרונו.
משנת חכמים, עמ' רל"א, רל"ד, רעננה, תשנ"ה (1995)
'כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - דרכים רבות השאיר משה לכלכלת העניים שיהיו פטורים מפשיטת יד, דרכים למחית נפש המסתפקת בקב חרובין, המפחיתות בושתו של העני הצנוע הרוצה להסתיר עניותו מבני אדם, והמפייסות את העני המתכלכל מידו הרחבה של הזן והמזין ומפרנס לכל.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, כ', עמ' 317-318. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
הלכתי בספינה קטנה למדינת איזמיר, והיא עיר גדולה ומהוללה ומפוארת בתכלית היופי וההדר, ושאלתי מקום רבי אברהם פלאג'י, ה' ישמרהו ויחייהו, והיה רחוק ממקום הספינה כמו רביע שעה, והלכתי עד שהגעתי למקומו, כי הייתי חושק להקביל פניו, כי הייתי יודע מחיבור ספריו, שראיתי כבר בירושלים כי הוא חכם גדול, ואמרו לי בני ביתו כי אי אפשר היום לראות הרב, לפי שיושב בבית מיוחד לכתוב וללמוד, והפצרתי עמהם בבקשה עד שהודיעו להרב, ופתח הפתח, ונתן לי רשות להיכנס, וברוך השם, שזכינו לראות פניו, ולקבל ברכתו, וקיבל אותי בסבר פנים יפות ובשמחה, והוא זקן מופלג, ה' ישמרהו ויחייהו, ונתן לי ספר מחיבוריו, ושם הספר 'אשר פדה את אברהם' וגם נתן ספר לאשר, ה' ישמרהו ויחייהו, מחיבורי אביו, זיכרונו לברכה ושמו 'חוקי חיים', והוא חוק קבוע ללמוד בכל לילה כמו 'חוק לישראל' הקבוע לימים, וברוך ה', הגומל חסד עם כל בריותיו, והפך יגונינו למחול, וזיכנו לכל זה. ... והרב הזה רבי אברהם פלאג'י הוא בנו של רבי חיים פלאג'י, זכותו יגן עלינו אמן.
קורות זמנים ומסעות, עמ' 54, הוצ' המכון לחקר יהדות אפגניסטן, י-ם תשע"ד (2013)
עיקר 'כבוד אב ואם' צריך שיהיה בלב, שיחשוב בליבו שאביו ואמו הם גדולים ונכבדי ארץ, ומתוך כך בוודאי שלא יבוא לבזותם, אלא אדרבה יכבדם בדיבור ובמעשה. וכבר אמרנו בטעם כבוד אב ואם, שכיוון שהם היו סיבת היותו בעולם וגם כי כמה יגיעות יגעו בו בקטנותו ועל כן ראוי הוא לבן שלא להיות כפוי טובה ומחוייב הוא לכבדם. ועל ידי זה נמשך לו גם כן להכיר בטובתו יתברך שמו ויקיים מצוותיו, ולא יהיה כפוי טובה. ואם כן, אם חס ושלום האדם אינו מכבד אביו ואמו והוא כפוי טובה ואינו מכיר בטובתם עמו מזה נמשך לו להיות כפוי טובה עם הקב"ה כביכול ואינו מקיים מצוותיו יתברך.
שנות ימין, דרוש ב' לשבת זכור, דף קנ"ה עמ' ב'-דף קנ"ו עמ' א', דפוס חיים שאול וחברו יצחק חכים, איזמיר תרט"ו (1855)
'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה.' - לא אמר 'התורה' בה"א, שאם כן היה משמע שלא קיבל משה רבנו, עליו השלום, אלא התורה הידועה דווקא, שכן הוא הוראת ה"א הידיעה. ובאמת אינו כן, שמשה רבנו, עליו השלום, קיבל אפילו מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש בתורה. ולכך שנה: 'תורה' - לכלול כל התורה וכל המסתעף ממנה.
אורח חיים, פרקי אבות א, דף ב עמ' א, דפוס דוד עידאן, ג'רבה, תרפ"ו (1926)
'נוח איש צדיק היה בדורותיו' - המילה 'איש' היא מיותרת, ויכלה התורה לכתוב: 'נח צדיק תמים היה בדורותיו'. והטעם הוא על פי דברי הלל במסכת אבות: 'במקום שאין איש השתדל להיות איש' - וכיון שראה נח שבכל דורו אין 'איש', וכולם סטו מהדרך המריץ אותו מצב זה להיות 'איש', ולשמור על הדרך הישרה, וזה מה שהדגישה התורה שהיה 'איש צדיק'.
טעמי המקרא, ספר בראשית, פרשת נח, פרק ו', פסוק ט', עמ' נח, דפוס מאור הגליל, חצור הגלילית, מהדורה שניה, תשל"ז (1976).
'אור לי"ד בודקים את החמץ' - והוא כי כאשר השאור מחמיץ העיסה, היצר הרע מחמיץ ומפסיד את האדם ומעפשו, ועל כן חל עליו חובת ביעור היצר הרע מעליו, ולא ייחל עד אשר יגדל או לעת זקנה חלילה, כי אם או לי"ד הנער הוא במלאת לו שנת י"ג ויום אחד, שמתחיל הי"ד, כי אז ייחל היצר הרע לפעמו, יבעיר את הבערה. וזהו: 'לאור הנר', וזה: 'בחורים ובסדקים' - בכל מצפונו לבו ומחבואות פניותיו.
ספר מטה ראובן על ניסן והגדה של פסח, דף ט עמ' א, דפוס אליהו בן אמוזג וחבריו, ליוורנו, תר"ל (1870).
'כאשר שמענו כן ראינו, בעיר ה' צבאות, בעיר א-להינו, א-להים יכוננה עד עולם סלה.' - בא לרמוז על דורות הבאים לאחר מתן תורה, שצריכים שיאמינו במה שהיה בשעת מתן תורה, שהוא יתברך הרעיש והרגיש כל העולם עד שיצא הקול: 'אנכי ה' א-להיך', וכמו שנתבאר לעיל משם המדרש.
ואף על פי שכל הנשמות, שעתידים לבוא בעולם שם היו ושם נמצאו, בהר סיני בשעת מתן תורה, מכל מקום הגופים לא היו שם. ויצר הרע מערבב דעתו של אדם, שלא להאמין, חס ושלום, אבל ישראל מאמינים בני מאמינים בכל מה שהפליא לעשות הוא יתברך בשעת מתן תורה עמנו, מגדולות ונוראות וקולות וברקים וכאלה רבות אין מספר, ובכל הנסים והנוראות שעשה הוא יתברך עמנו בכל דור ודור מאמינים בהם כאילו ראינום בעינינו.
וזהו שכתוב: 'כאשר שמענו כן ראינו' - דהיינו בני הדורות אומרים לפניו יתברך: 'כאשר שמענו' - באזננו מאבותינו, מפה אל פה, מהנסים והנוראות שעשית עמהם, אנחנו מאמינים בהם באופן כאילו ראינו אותם בעינינו, וזהו: 'כן ראינו בעיר ה' צבאות בעיר א-להינו' - דהיינו שגם כן מאמינים במה שהגדלת ועשית עמנו, כל הנסים והנוראות כשהיית בהר סיני בשעת מתן תורה.
כתם פז, דרוש למתן תורה, עמ' י-יא, הוצאת הספריה הספרדית, ירושלים, תשע"א (2011)
הנשים הנוהגות שלא לעשות מלאכה בראש חודש הוא מנהג טוב, והולכים אחר מנהג המקום.
וכתבו הפוסקים הטעם שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש: מפני שאמרו רבנינו זיכרונם לברכה: ששלוש רגלים נתנם הקב"ה לישראל על שם אבותינו, והיה רוצה ליתן י"ב ראשי חדשים להיות מועדים ורגלים גמורים על שם י"ב שבטי ישראל, ולאחר שחטאו ישראל בעגל הפסידו דבר זה.
ולכך - הנשים שלא חטאו בעגל - הם זכו לראש חודש יותר מן האנשים, ולכן - נהגו בהן קדושה, שלא לעשות מלאכה בראש חודש אלא רק אוכל נפש בלבד.
ליקוטי מנשה, הלכות ר"ח, עמ' רפ"ו, סעיף י"א, ירושלים, תרצ"ז (1937)
על כן למען יהיה הזיכרון למשמרת לדורות עולם הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה. אפילו אם הוא חכם ונבון ויודע כל התורה. וממילא אי אפשר שישכח מהבנים בשום זמן מהזמנים.
ואלו היו פטורים איזה אישים מלספר, הייתה אפשרות המציאות שישכח הדבר. וכל איש ישראל הלא הוא יודע ספר. וכולם יפטרו עצמם מלספר כי כבר הם יודעים. ואפשר שסוף סוף נבוא על ידי זה לידי שכחה. לזאת הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר אפילו על חכם נבון ויודע את כל התורה. ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
'דשא עשב מזריע זרע' - דש"א: ראשי תיבות דיוקנו של אביו. וזה בא לרמוז לנו שאם, חס ושלום, נזדמן ליד האדם עבירה, יצייר דיוקנו של אביו, ובזה ינצל. וכן מצינו ביוסף הצדיק, בעת שנכשל באשת פוטיפר, באה לו דיוקנו של אביו וניצול.
ועל דרך המוסר בעת זיווג האדם עם אשתו, גם כן צריך האדם שיצייר דיוקנו של אביו, ובפרט אם אביו תלמיד חכם, יביא זרע כשר. וזה שכתוב: 'מזריע זרע למינהו' - תלמיד חכם כאביו. עד כאן שמעתי מורנו החכם יוסף אליקים זיכרונו לברכה.
לקט שכחה - חלק ראשון, בראשית דף ב' ע"א, דפוס ראובן מסכוויתש, מצרים, תרע"ו (1916)
'ואברהם זקן' - יש לשום לב מדוע עלה ברצון צדיק, אברהם אבינו, עליו השלום, לתבוע הזקנה? ...
אם הזקנה אין לה שום שבח ותהילה, אזי לפי טבעו של עולם, תחשב הזקנה לקלס ולקלון. הן מצד שיבתו וקימתו, והן מצד אכילתו ושתייתו, הן מצד שלימות דעתו וחלישת כוחו וגבורתו באפיסת כוחותיו ודעותיו, והן ימי הירידה אשר יקראוהו לו.
לזאת תבע אברהם אבינו, עליו השלום מהקדוש ברוך הוא לחלוק כבוד לזקנים, ואז הזקנה תהיה להוד ולתפארת, ואזי ידעו בני אדם למי נאה ויאה לכבד? - אם לבן אם לאב.
ולזאת אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, דבר טוב תבעת. הרצון שזאת התביעה היא דבר הנוגע לגוף התורה - הנקראת טוב, ומעתה ממך אני מתחיל לשבח ולפאר את הוד הזקנה שנאמר 'ואברהם זקן'.
כח מעשיו הגיד לעמו, עמ' פ"ח , ירושלים, תרס"ו (1906)
איך שממו קהילות, בערי אירופה הגדולות, כל עין תדמע כנחלות, על גוויות כנבלות.
טף וישיש, ילדה ואישה, נרצחו ונשרפו בלי חמלות. ...
כולם זעקו מרה, על השקפת הגזרה, ובא מצוקה וצרה, מי זה בא מאדום, מבצרה.
זיכרון אשר, שער השירה, עמוד קט"ו. הוצאה פרטית, נדפס בבני ברק. תשנ"ב (1992)
אמרו חז"ל: 'שעל ידי ההתנגדות יוכר השלימות' - ולפי זה נראה, שאינו דומה שכר לימוד של שאר ההמון שאינם תלמידי חכמים, לשכר לימוד התורה שלומדים חכמים, כי ההמונים יש להם שכר טוב בלימוד תורה שילמדו, יותר משכר לימוד תורה של תלמידי חכמים.
יען כי התלמידי חכמים יש להם נחת רוח בלימודו, כשלומד ומבין ככתוב: 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', וגם מוצא פרי בלימודו, שיחדש חידושים או קושיות ותירוצים וכדומה, ואינו קץ בלימודו ואין לו מתנגד בלימודו, לא כן ההמון שאינם מתענגים בלימודם כלל, וקצים בלימודם, מצד שאינם מוצאים דבר חדש, והיצר הרע מתנגד להם, שלא ללמוד, והם על כן זאת נושאים בעול ללמוד תורה, על ידי זה ניכר שלימותם יותר ושכרם מרובה.
יקר הערך, עמ' מ"ה - מ"ו, דפוס חברת זוהר הצדקה, ג'רבה, ת"ש (1940)
'יוסי בן יוחנן איש ירושלים, הניצב פתח השער: יהי ביתך פתוח לרוחה.' - להיכנס שם בעלי תורה ומדות טובים, שמהם ילמדו בניך תורה ודרך ארץ. כמו שאנו רואים באנשים יראים, שמשתדלים להביא אל בתיהם תלמידי חכמים, איזה פעמים ללמד לבניהם תורה ומדות טובות.
ותמיד יהיו בענייך כאילו 'עניים בני ביתך' - וריקים מלימוד התורה, וחסרים ממידות ודרך ארץ, וצריכים הם לרב ומורה להנהיגם וללמדם.
וסיים: 'ואל תרבה שיחה עם האישה'. - הקשר ושייכות לזה עם הקודם, כי כבר בארנו למעלה, מצרכי החינוך הטוב לבנים הוא - שיהיו האב והאם בשלום ובאהבה ואחווה, ונשמעים זה לזה. ... ולכן בכלל החינוך הטוב שהזכיר, שיהיה 'ביתו פתוח לרווחה' - להיכנס שם בעלי תורה ומדות נאות, שעל ידי זה, ילמדו בניו מהם ויתחנכו בטוב. סיפר גם כן, כלל אחר המועיל לחינוך בניו: ש'אל ירבה שיחה עם האישה' - רצה לומר: הגם שיראה איזה קלקול בהליכות הבית, שלא נעשו כרצונו על ידי אשתו, לא ישים לב להם, ולא יבוא ברוב דברים ומצה ומריבה עם אשתו, שמתוך כך יתמעט שלום הבית. ועל ידי זה, יתקלקל חינוך בניו, שילמדו גם הם לעשות כמעשיהם, שלא יהיו נשמעים לא לאביהם ולא לאמם.
אשביע לחם, עמוד י"ט. הוצאת דפוס עידאן, כהן וצבאן, ג'רבה תש"ו. (1945)
'ושבח אני את המתים שכבר מתו, מן החיים אשר המה חיים עדנה' - שרוצה לומר על פי האמור שהצדיקים עולים ממדרגה למדרגה על ידי מעשי הבנים. וזהו שאמר: 'ושבח אני את המתים שכבר מתו' - ואפילו שאין לאל ידם לעשות עוד מצוות ומעשים טובים, ואפילו כך יש לשבח אותם יותר מן המלאכים, יען כי הם עולם ממדרגה למדרגה, והשבח הזה בא להם 'מן החיים אשר המה חיים עדנה', על ידי מעשיהם הטובים שעושים הבנים.
גדולת מרדכי, כרך א', דף קפו', הוצאת ארגון יוצאי האי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל, ירושלים, ל"ג בעומר תשל"ו (1976)
כמה וכמה, צריך האדם להדריך את בניו, ולחנכם בתורה ומצוות, בקטנותם - לזרז בהם, לאחר מותו, לחזות בנועם ה'. ואל יתפתה האדם מיצרו הרע, שאומר לו - שהבן הקטן הוא רך השנים, והתורה מתשת כוחו של אדם, ותמתין עד אשר יגדל ויהיה לבן חיל, ויוכל להעמיס על עצמו עולה של תורה...
שכבר אמר שלמה המלך עליו השלום במשליו 'חנוך לנער על פי דרכו' - וכשהאדם יגדל, אז יהיה קשה לחנכו בתורה ומצוות, שלא ישמע אליו, ויוכל לבעוט בו. לא כן אם הוא קטן ורך בשנים, אז הוא דומה לנטיעה - בעודה קטנה שיכול האדם להטותה לאיזה צד שירצה
דברי מרדכי דף ' קי"ב עמ' ב' דפוס עידאן, כהן, צבאן. ג'רבה תש"ה (1945)
כשנותנים לאברהם שיברך אומר: איני מברך, שאיך אברך לשאר בני - בני יצחק, ואטיל קנאה?! ולא אברך לבני ישמעאל, שהם לא קבלו תורה ולא עסקו?!
כי הגם שישמעאל עשה תשובה, מכל מקום, זרעו אינם ראויים לברכה. ויהיה לי עוגמת נפש, שאברך לקצת זרעי ולא לקצתם.
ומכל מקום אחר כך נותנים ליצחק, ולא חששו שישיב כאברהם. יען כי בחייו גם כן עשה כן, ובירך ליעקב והניח עשיו ואמר 'גם ברוך יהיה'. ...ועם כל זה אמר: איני מברך - שיצא ממני עשיו, ואיני חולק על אבי - כי סבור הוא שיש בזה עוגמת נפש.
ויכוח נעים בתוך מליץ נעים דף מ"א עמ' ב, ירושלים תרפ"ז (1927)
'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - רצה שלמה המלך, עליו השלום, לשבח ולפאר מעלת תהילת השיבה. כי אין כל אדם אשר לסיבת זכותו ומעשיו, יהיה ראוי שיזכה לשיבה, רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה, כמי שנותן צדקה לעני.
וזהו שכתוב: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - כלומר על צד הצדקה, שעושה השם יתברך עם האדם, תמצא השיבה. הרי מבואר כי אפילו יהיה האדם צדיק גמור, על כל זאת אין זה מספיק לו לזכות לזקנה ושיבה, רק על צד צדקה וחסד.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף כ"א עמוד א', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
'שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך' - פירוש שתועלת העצה וקבלת המוסר תבין ערכה באחריתך, ואחריתך פירוש בניך, שהם אחרית ותקוות האדם.
מחשבות שלום, עמ' 58, דפוס מוריה, ירושלים, תש"ח (1948)
עוד נשאלתי מהרב הנזכר וזה לשונו: עוד שאלה אחרת - שבמוצאי שבת קודש, משחשכה, ולפעמים עדיין הם קוראים האלפא ביתא, שרגילים לקרות במוצאי שבת קודם ערבית מזמור 'אשרי תמימי דרך', ונוצרית אחת נכנסת לבית-הכנסת, ומדלקת החשמל, וכולם נושאים את המחזורים, ומתפללים בהם ערבית. אם יש בזה שום איסור או לא?
כיוון שהאור הזה, נהנים ממנו החיה והחולים, שלא נבצר שיהיה בעיר חיות וחולים, ולכן מברכים עליו. ועל זה אנו סומכים שאנחנו נהנים מאור החשמל, בליל שבת ובלילי יום הכיפורים,
אף-על-גב שכמה פעמים נכבה ונדלק בשבת על-ידי ישראל וקיים לנו המבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי-שבת וכמו שפסק מרן בסימן שי"ח סעיף א עיין שם.
אבל בהיות שהאור נהנים ממנו חיות וחולים, שלא יבצר בוודאי שיהיו חיות או חולים צריכים לזה ולכן מותר, וכמו שפסק מרן ז"ל שם בסעיף ב', שהשוחט לחולה בשבת - מותר לבריא לאכול ממנו בשבת ואף-על גב שכתב שם: במבשל לחולה, שאסור לבריא וכולי שם. היינו טעמא: שמה ירבה בשבילו אבל כאן לא שייך טעם זה ולכן מותר.
גדולת מרדכי, עמ' קכ"ט, המוציא לאור אברהם חפוטא ראש ישיבת הרמב"ם, תל-אביב, תשל"ח (1978).
'מזקנים אתבונן, כי פיקודיך נצרתי' - יובן במה שנתפשט מנהג עדת ישראל להלוך להשתטח על קברי הצדיקים ומתפללים שם. לעמוד זכותם להגן בעדם להצילם מכל צורה וצוקה ומכל חולי וכיוצא.
וטעם למנהג זה כמו שנודע צדיקים במיתתם קרויים חיים, ולזה הם מעתירים עתרת החיים והשלום עלינו ויותר תועלת גדולה בתפילתם יותר מתפילה שלנו. ...
אותם שנענו בזכות הצדיק ההוא, באו בטהרתם, ועוצם תשובתם, ולב נשבר איתם, ולזה נענו בתפילתם. ונענו בזכות הצדיק, זהו תועלתם. ולזה נתכוון אדונינו המלך דוד, באומרו: 'מזקנים' - שהם הצדיקים, שעודם נקראים חיים גם במותם, 'אתבונן' - למה יש שנענים בזכותם, להגן בעדם שינצלו מכל מיני פורענות וכיוצא בשביל 'פיקודיך נצרתי' - ונקי מכל חטא.
ספר ויאמר משה – חידוש תנ"ך ודרשות, עמ' 293, הוצ' מכון בני יששכר הספריה הספרדית ירושלים תשס"ז (2007).
בן תשעים לשוח - והרי יש לשיח ולספר את העניין הגדול הזה כי הפליאו לעשות עמו, מה שאין דרך בני אדם, מה זה ועל מה זה, איזה זכות בידו גדול או איזה עסק עשה עד שזכה לכך להאריך ימים על פני האדמה, עד שהחיה אותו והיטיב עימו, כל הימים אשר חי על האדמה, להימשך בתורתו זוכה לכל החיים האלה, כמו שמצינו בגמרא: אמרו לו: במה הארכת ימים? ואומר: הייתי עושה כך וכך, וזה שומע ומבין ולומד לעשות כך, והוא עצמו מחזיק בהם ומודה לפני מי שאמר והיה העולם, שגמל עימו טובות וחסדים להחיות אותו ביום ההוא, ולא דבר ריק הוא, להגיע האדם לימי הזקנה, והאריכו לו ימים ושנים.
כמו שאמרו בגמרא אפילו על זקני הארמים, צריך להדרם ולכבדם כי כמה הרפתקאות עברו עליהם, ומתוך כך הכירו מעשיו של הבורא יתברך, ובטחו בו, וליבם היה נכון עימו. ובא התנא בעניין הזה, להודיע לנו, שמצווה לספר עם האיש הזה מימים לימים, ולשאול ממנו את אשר עבר עליו, מכמה צרות וה' ברחמיו הצילו, וכל כל טוב גמלהו, וכמה ניסים ונפלאות נראו ימיו, הן ליחיד הן לציבור, אם לגוי או לממלכה, ומתוך כך שמו של א-לוה יתברך מתקדש, ואחרים לומדים ממנו ומענייניו וזוכים לימים כמוהו.
סדר היום, עמ' רנ"ט, הוצאת הרב יהודה דייטש, ירושלים, תשל"ח (1978)
'ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים, דודי צפנתי לך' - שיהיה כולו מקושר לעיל בעניין החוכמה והתורה, שבכל יום ויום, ובכל דור ודור מחדשים חידושים גדולים בחוכמה ובמצפוני התורה, למה שמוסיפים על מה שאמרו הקדמונים, והקדמונים היו כמו פתח להם, שפתחו להם הלימוד, ומוסיפים אחר כך עליהם. וזה אומרו: 'ועל פתחינו כל מגדים' - ירצה, נוסף על פתחינו שפתחו לנו הקדמונים, הוספנו עוד כל מגדים, באופן שנמצאו יחד 'חדשים וגם ישנים' וכולם צפונים לך, להדבק בך.
'ידי משה' על שיר השירים, הוצאת המכון לחקר שלוניקי, עמ' קמ"ט, שנת תש"מ (1980)
'עשה לך רב' - אם בהיותך הולך למקום בית המדרש, אשר שם תלמידים רבים, אינך מצליח, 'עשה לך' - לבדך רב, שילמדך לבדך, ולא תמתין עד שהרב יבקשך ללמדך, לקיים מצוות ללמוד וללמד, כי אם אתה בקשהו ולך אליו, ואם לא ירצה, עשה אותו - כי תלך ותעשה לו כמה פיוסים וכמה תחינות והתנפל עליו עד שירצה. כי מעות אינך יכול לתת לו, כי 'מה אני בחינם אף אתה בחינם', אך 'עשה' - כלומר על ידי מעשה שתעשה בהשתדלותך יהי לך רב.
ירים משה על מסכת אבות, עמ' מ', הוצאת ווגשל, ירושלים, תשע"ב (2012)
וזהו מה שדקדק התנא ואמר: 'משה זכה וזיכה את הרבים - זכות רבים תלוי בו'. כי לא היה חס וחלילה מכלל האומרים: 'אין לו אלא תורה' - אלא זיכה את הרבים, לזכותם בתורה, וטרח ויגע עמהם בלימודם לזכותם ולזה זכות הרבים תלוי בו. ... על פי מה שפרש רש"י על הפסוק: 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' - שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא שגורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו. לכך נאמר: 'אשר תשים לפניהם' - כשולחן ערוך ומוכן לפני האדם.
המילואים למשה, עמ' קס"ג א'-ב, ג'רבה תרצ"ב (1932)
'כי אקח מועד אני מישרים אשפוט' - שאם בעל הבית, העוסק במלאכה כל ימי השבוע, וממעט בעסק התורה, אך בשבתות ובימים טובים הוא עוסק בתורה ככל הצורך, אז אין עליו עונש כל כך על ימי החול, לפי שהוא טרוד במזונותיו. והראיה שבשבת ויום טוב, שהוא פנוי, עושה חיובו.
וזה אומרו: 'כי אקח מועד' - דהיינו שהקדוש ברוך הוא אומר: אם אקח השבת והמועד לעסק תורתי, אז 'מישרים אשפוט' - רוצה לומר: אשפוט את האדם ההוא במישור.
קנה המידה, עמ' ק"י, הוצאת מכון הכתב, ירושלים תשס"א (2001)
אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק עמהם, כדי שלא יביאם לידי מכשול. ואב שמחל על כבודו, כבודו מחול. ודווקא כבודו. אבל הכאתו וקללתו אינו מחול, ויש אומרים שגם צערו אינו מחול. ואף על גב שמחל על כבודו חייב הבן בדיני שמים, ולכן צריך לעשות תיקון בעבור זה. ...
ומי שחטא בכבוד אביו ואמו יתענה חמישה וארבעים תעניות כמניין אב ואם (עם הכולל). וטוב שכל אדם יעשה תיקון זה אחר פטירת אביו ואמו, ובנקל יוכל להתענות תעניות אלו, ואם תש כוחו יפדה אותם דבר יום ביומו ויאמר בקשה בפדיון, ונראה לי שתיקון זה יספיק בעד שניהם.
ליקוטי חמד, חלק שני, הלכות כבוד אב ואם ואחיו הגדול וחמיו, הלכה כב, עמ' 245, דפוס הפועל המזרחי, תשל"ז (1977)
'מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם' - אכן אין התלמיד מחכים את רבו, ולא הרב מלמד, וזוכה התלמיד לכתר תלמוד תורה, אלא בקניית מידת הענווה.
קרא משה בתוך שערי תורה , עמ' יד, דפוס דוד עידאן, גרבה, תער"ג (1913)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב' - תורה שבעל פה, שהיא ציווי מפה לפה, שימה בפיהם, זה יעיד ויורה מקרא שכתוב: 'תורה ציווה לנו' - להורות שדברי החכמים רבותינו, הולכים ומגיעים עד משה מפי הגבורה, בקבלתם איש מפני איש, באסיפת זקנים, והסכמתם עליה, היות קבלת האחרונים מהראשונים אמת וצדק, אשר שתו בצמא את דבריהם כדי להרוות צימאון בני ישראל בגלותם, אשר בחמלת ה' אותנו, נתן להם לב לדעת, כי היו ויהיו הדורות הולכים ומתמעטים, כמו שאמרו: 'עתידה תורה שתשתכח מישראל' ולכן הסכימו והשאירו לנו אחריהם 'ברכה עד בלי די', 'הלא בספרתם'.
שפת אמת, אלה מסעי, עמ' 12, הוצאת מכון בני יששכר, תשמ"ז (1987)
אמנם הבן, בהיותו צעיר בימים, האב חייב ללמדו בראש ובראשון את תורת ישראל, לחנכו במנהגי יהדות, ולמלאת אזניו מחוקי דת א-לוהיו. בלי ספק כי עד סוף ימיו עדי זקנה לא יעזבנה, וקשורה בחייו תמיד, וההרגל נעשה לו טבע.
אבל לדאבוננו הגדול, נשכח מה שנקרא בכל יום פעמיים ושלוש: 'ושיננתם לבניך ודברת בם', 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'. מה לעשות כי הדור נהפך, והיום אין כל אב מקפיד בזאת המצווה, כי רק איזה יחידים. ויום אחר יום הכאב הולך ומתרבה, ואסון נורא עתיד לו לעם, כי יפגשנו ויהדפנו, חס ושלום, אם לא יבואנו עזר.
וכדי להבין איזה תרופה למחלה הזאת הנוראה, באתי איזה פעמים, בשקלא וטריא, עם יחידי עמנו אשר בעירי בעניין זה. ובפעם האחרונה הצלחתי בעזרת איזה יחידים אוהבי העם ודתו, ובתוכם הישראלי הלאומי הנכבד, הדרת מעלה מ"ו אלי זילברשטיין, מנהל לבתי הספר האליאנס הישראלית, פה כרמאנשאה. וגם חברי ה'כומיתה סכולר', אשר קיבלו עליהם להשתדל בזה, ולעשות צעדים ותקנות בעד התלמידים, שלא יכשלו יותר מזה.
פרדס הדת, הקדמת המחבר, עמוד ז'. הוצאה פרטית בידי צאצאי המחבר. תרצ"ד (1934)
'בהבל פיהם של תינוקות העולם מתקיים' - וזה כי התורה מתחלשת לפעמים, ולפעמים מתחזקת ... והקדוש ברוך הוא עושה בסיס לתורה, מזה ההבל שאין בו חטא, ובו התורה מתחזקת, כי כבר הוא מוכן לזה, להמשיך כח התורה כנאמרת למעלה.
וזהו: 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' - והוא ממש יסדת ... והן סוד הרגליים של מעלה התומכות לגוף, ובהן תלוי כח תמיכות התורה, להחזיק אותה שלא תימוט בסוד 'ותומכיה מאושר'.
מאמר 'דרך עץ חיים' בתוך ספר מסילת ישרים, עמ' קצ"ב, הוצאת אורות חיים, ירושלים תשמ"ח (1988)
'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על האדמה' - והיינו כמו שכתוב: מכבדו בחייו ומכבדו במותו. ועיקר הכבוד, אשר יעשה הבן אחרי מותו הוא לילך בדרך הטובה והישרה, שעל ידי זה יהיו שמחים שם בקבר, שזהו הכבוד האמיתי. ואמר 'למען יאריכון ימיך' - לבשר לו להבן, שמכל מקום, 'יאריכון ימיך' - שיהיה לך ימים טובים ואתה שמח בקבר - שכאשר עשית, כן יעשה לך וזהו שכתוב: 'על האדמה' - רמז על הקבר.
'משה עבד', אות כ', דף צ"ו עמ' א', איזמיר, תרמ"ג (1843)
שמעתי בשם הרב צלאח מצליח זיכרונו לברכה שפירש עם מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה: 'כל תפילה, שאין בה מפושעי ישראל - אינה תפילה. וראייה מחלבנה שריחה רע, ונמנית עם סממני הקטורת'. והטעם - מפני שכשרואים המקטרגים תפילת הציבור, שהם כולם צדיקים ותפילתם זכה ונקייה, מעכבים תפילתם מלעלות מקנאתם.
ויבחר משה אות ת', עמ' של"א הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
'ויבואו שני המלאכים סדומה בערב' - ולהלן קראם אנשים. שלאברהם וללוט שניהם נדמו להם לאנשים חשובים ולכן שניהם קראום אדוני, וכפירוש רש"י לעיל, אלא שלאברהם, אף על פי שנדמו לו כערביים, מכל מקום חשב בדעתו שהם נדיבי עמים נאספו ובאו אליו אל ביתו, ולפיכך קראם אדונים, שזו אחת מהלכות דרך ארץ, ומכל מקום לא נתיירא מהם כדרך העולם, שבראותם מלכים ויועצי ארץ יאחזמו רעד מפניהם. ... ואפילו כך אברהם לא קם מפניהם, ולכך קראם כערכו, אנשים, שלא שמהלכות דרך ארץ, ומענוותנותו, קראם אדונים, מאחר שעברו עליו לכבודו.
אבל לוט, שהיה כוחו רע, קראם מלאכים, כלומר שמיד שראה אותם פחד משומם, כרואה את המלאך, אף על פי שראה אותם בדמות אנשים.
מלאכת הקדש, פרשת וירא, ד"ה 'המלאכים', דף כא עמ' א, דפוס אליעזר יוסף חיים סעדון,ליוורנו, תקס"ג (1803)
מעשה שהיה פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן הא שתא שנת התקע"ז (1817), שירדו שלגים לרוב מיום רביעי בשבת עד יום שבת קודש, שלושה ימים, מה שלא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו, באופן שעלה גובה השלגים מעל הארץ בחצרות למעלה מפתחי הבית ברוב המקומות, וברחובה של עיר שיעור קומת אדם והותר. ומיום שישי לא יצא איש ממקומו, ואפילו דלתות העיר הנעולים בלילה לא נפתחו. ומקום מקדשנו בתי כנסיות נמוכים בארץ, וכיסה השלג כל השערים, באופן שיום שבת קודש פרשת בשלח לא נפתחו, ולא היה מי שיתפלל שם זולתי, שבחמלת ה' עליי, עיר הקודש כאן, נמצא מקום קדוש מדרשו של שם הרב החסיד כבוד מורינו הרב גדליה חיון וכבוד מורינו הרב שלום שרעבי, זכותם לחיי העולם הבא, אשר שם מתפללים חסידים ואנשי מעשה, וכהיום הזה מתפלל שם ודר שם מרן מלכא מר חמי, ה' ישמרהו, והיות המקום גבוה ובית דירה, בהשתדלות מרן חמי קבץ שם שנים שלושה מניינים להתפלל שם אותו שבת, והוציאו ספר תורה אך בשאר בתי כנסיות לא נפתחו.
ואני הצעיר נמצא איתי ספר תורה של מרן אבא ביתי, וטרחתי למצוא מנין להתפלל, ולא באו היותי דר במקום רחוק מרחוב היהודים, ולא היו עמי כי אם שמונה, והתפללנו ביחיד בלי קריאת התורה, ואחר התפילה סעדנו כמנהג וקרוב לשבעה שעות מן היום הזמינו לי מן השמיים שני צנתרות הזהב, והיה מניין עמהם, ואז הוצאתי ספר תורה, וסדרתי סדר היום לקרות שבעה עולים לברכות והפטרה כמנהג שחרית. ובו בפרק תפסתי אם יש איזה סברה מעכבת ולא מצאתי, וגמרתי ועשיתי מעשה האמור וכדי שלא להביא לידי מכשול פן יאמרו רע לי על המעשה, נתיישבתי בדבר לדון ולהורות בריש גלי כעניין נדון שלנו שכך צריך לעשות.
ברכות מים, חלק אורח חיים, הלכות יום טוב, סימן קל"ה, דף ג'. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).
'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' - צדיק אחד עשה בית מלון לאורחים או בית ביקור חולים או בית הכנסת, ולאחר זמן רב הוסיף אחריו צדיק אחר על אותו בית מלון ... והגדילהּ, והצמיחהּ, והוסיף נופך עליה, הנה גם מפרי של מצווה של זו השני, אוכל הצדיק הראשון ממנה.
מכיוון שהצדיק השני לא היה עושה אותו דבר, אם לא קדם לו הצדיק הראשון כבר, ומצווה של הראשון היא כדבר המעמיד, שאפילו באלף לא בטל, שהיא הגורמת למצווה שאחריה, שאם לא הייתה נטועה מצווה הראשונה בעולם, לא הייתה צומחת השנייה. ...
'מעלליהם' - לשון עוללים ויונקים, רוצה לומר: לא נצרך לומר - שפרי של מעשיהם יאכלו - שמצווה עושה פירות, אלא גם פרי מעלליהם, שהם פרי תולדות מעשיהם, שנולדה מצווה שניה מהראשונה, ולא עשה השנית בידיים, גם פרי הנולדות יאכלו, יען שמצווה ראשונה היא היתה יסוד מוסד לבניין.
תורת משה, כרך ב', בגדי ישע, דברי משה, ישעיה, עמ' י"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
כל עדה בישראל מהוה חוליה נאמנה בשרשרת האומה לדורותיה. כל שבט וערכיו, כל עדה ומכמניה. ואם חלילה תחסר חוליה אחת, הרי השרשרת פגומה בשורשיותה.
ועל כן חלילה מלזלזל, חס מלפגוע, בכל מנהג ואף בלתי מוכר, ממנהגי העדות השונות.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 31. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
'בנים אתם' - והבן אף אם חוטא ופושע הוא, מכל מקום, בן הוא, ואין תואר זה נפקע ממנו עולמית. ... אבל יהיו דבריו בתוכחת נועם וענות צדק - כי על כן בניו של מלך הוא מייסר.
הגיגי הבשם- אדם, תוחלתו ותכליתו, עמוד 60. הוצאת המרכז הרוחני- קהילתי ובית כנסת 'שאולי', אשדוד, תשמ"ד (1984)
'צריך לברך קודם שמדליקים נרות שבת: ברוך אתה ה' א-לוהנו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של שבת' - ולא תעשה ההפך שתדליק הנרות ואחר כך תברך, משום שאנו קבלנו הוראות מרן הבית יוסף שהוא מרא דארעא של ישראל, ואסור לנו לזוז מפסקיו.
ולדעתו אישה לא מקבלת שבת בהדלקה ואם כן יכולה לברך ולהדליק, משום שלא קבלה שבת בברכה, אבל אם תדליק ואחר כך תברך, נכנסת לבעיה של עובר לעשייתן, שהרי בכל דבר קודם מברכים ואחר כך עושים את המצווה. כגון אדם שאוכל פרי, קודם מברך ואחר כך אוכל, וכן בכל המצוות, ואם כן גם כאן בנרות שבת, צריך לברך ואחר כך להדליק, ולשיטת מרן לא מקבלת שבת בהדלקה, וגם תוכל לכבות את הגפרור אחר ההדלקה משום שעוד לא קיבלה שבת
מנחת אהבה חלק א' פרק א' סעיף ה' עמ' 23 הוצאת דפוס הכהנים בני ברק שנת תשנ"ב (1992).
'ושמרו בני ישראל את השבת - לעשות את השבת לדורותם' –
קטן שבא לכבות - אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם. והעמידו המקרה בש"ס: בקטן העושה לדעת אביו. אמר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', 'בני' דווקא - שהם בנים קטנים, גם הם ישמרו את השבת. ואין שומעין להם, אם רוצים לחלל השבת. והטעם כדי - 'לעשות את השבת לדורותם', שעל ידי שיתחנכו מקטנותם לעשות השבת, יהיו שומרים השבת כשיגדלו.
'מדרשו של משה', עמ' צ"א, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשע"א (2011)
שאלה. תרנגולים ותרנגולות הנקראים 'דזאז אל-הנד' אצלנו בג'רבה אין לנו מסורת קבלה שעופות אלו כשרים הם, אך עיר הבירה תוניס, יגן עליה א-להים, יש להם מסורת שעופות אלו כשרים הם, ולעת עתה הם אוכלים מהם. האם אפשר לנו לסמוך ולאכול מהם או לא? ...
שמעתי שבתוניס אין להם מסורת, אלא מנהג פשוט להם שאוכלים עוף זה, ולפי זה יש להסתפק אם הווי כמסורת אחר שמנהג פשוט או לא. ועיין להבית יוסף בשם הרשב"א שכתב שאותם מקומות שפשט בהם היתרן - משום שאלמלא שקבלו כן מאבות ראשונים הבקיאים לא היו נוהגים בהם היתר. יעויין שם. הרי מבואר שכל היכן שנהגו היתר באיזה עוף, אומרים ודאי כן קבלו אבותיהם מסורת שזה העוף טהור הוא, ואם כן הוא הדין גם בנידון שלנו: אחר שמנהג פשוט בתוניס להתיר, ודאי כן קבלו מסורת שזה העוף טהור. ומכאן לג'רבא, יגן עליה א-להים, שיכולים לסמוך עליהם וכאמור.
ברכת משה, יורה דעה, עמ' ק"ז-ק"ט, הוצאת א' חדאד, ביתר עלית, תשנ"ו (1996)
מעולם לא שמענו דבר כזה לשנות את השם, ולבטא אותו ביטוי כזה 'קיל' או 'אלוקים', שאינם אלא הקלה בכבודו של מקום חלילה, וכל המרשה לעצמו לבטא כך יצא שכרו בהפסדו, כי הוראת המלות האלה היא הקלה ומלקות. ...באשר לביטוי 'אלוקים', כי כידוע האל"ף היא מאותיות אהו"י, שאינה נרגשת במבטא, והרבה בולעים אותה לגמרי, באופן שהמבטא יכול לומר 'לוקים' במקום אלוקים, וגם השומע ייתכן שישמע כן, וזה לפי עניות דעתי אסור בהחלט.
שו"ת מקווה המים א', יורה דעה, סימן ג', ע' ע"א. דפוס המערב, האחים אליהו ויצחק אביקסיס, ירושלים, תשכ"ח (1968)
נתקשיתי בחרוז פזמון 'שמע קולי' שאומרים אותו ביום תענית ציבור וליל כפור, שכל החרוזים סידר אותם בסדר הדורות, הקודם קודם, ובדוד ושלמה אמר: 'והעונה שלמה רב שלומות, וגם דוד אשר שר לך במעלות' - הקדים שלמה לדוד. אף על פי שיראה, שהקדים שלמה כדי שיהיה החרוז מבטא אחת, שלומות - מעלות, אף עלפי כן כל מה שמצינו לדרוש, דרוש וקבל שכר:
יראה לי על מה שדרשו זיכרונם לברכה בסנהדרין ק"ז על פי 'עשה עמי אות לטובה': אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחול לי אותו עון. אמר לו: מחול לך. 'עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו'. אמר לו: בחייך איני מודיע אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך. בשעה שבנה שלמה בית המקדש, ביקש להכניס הארון לבית קודש הקודשים, דבקו שערים זה בזה. אמר כ"ד רננות, ולא נענה. אמר 'שאו שערים ראשיכם, והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד', ולא נענה. כיוון שאמר 'ה' א-להים, אל תשיב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך' - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון.
למדנו מכאן שעניית דוד תלויה בעניית שלמה, ואפשר שזה היא כוונת מסדר החרוז: 'העונה שלמה' תחילה, שנענה שלמה תחילה, ואחרי כן ידעו שהקדוש ברוך הוא מחל לדוד, בשביל כך הקדים שלמה תחילה, אם יראה בעיני ה'.
ספר וישמע משה, עניינים נפרדים, עמ' קטז. דפוס חדאד עידאן כהן צבאן, ג'רבה, תשט"ז (1956).
'והעמידו תלמידים הרבה' - לימדו אותנו איך להנהיג את הבית, דהיינו להנהיג את הבנים לעבודת ה'. ועל זה אמר: 'תלמידים הרבה' ולא אמר 'רבים' - כוונתם בזה שיהיו תלמידם זמן הרבה, דהיינו: שיתמידו בלימודם. ולא שבזמן מיטב לימודם, יוציאום לעבודה או למסחר. וכן אמר רבי מאיר: 'מניח אני כל אומנות שבעולם, ואיני מלמד את בני אלא תורה'
אהבת שלום, עמ' 6-7, הוצאת ישועה סאלם, ירושלים תשמ"ח (1988)
"ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה אל האלוהים" (שמות יט, ב) כמו שאמרו חז"ל ויחן שם ישראל שנעשו כולם כאיש אחד באחדות אחת ועל ידי זאת זכו בתורה. וגם כתוב דלא זכה משה רבנו לקבלת התורה אלא על ידי הענוה. ובזה פירש כוונת התנא משה קבל תורה מסיני רצה לומר מסיבת סיני שהוא ענו ובחר בו משה. כמו כן משה על ידי הענוה בחר בו וזה שאמר ויחן שם ישראל נגד ההר כלומר מעין ההר שהיה עניו כמו כן ישראל היו באחדות אחד וזהו על ידי הענוה ולזה זכו לתורה.
תורת משה, עמ' סג'. הוצאת ארגון יוצאי ג'רבא בישראל, בני ברק תשנ"ד. (1994)
'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - שמעתי הלצה, שדרך האישה כשיש לה שני בנים ויוצאת לשוק תופסת אחד מימין ואחד משמאל. ואמנם כשיש לה שלושה בנים תזדקק לעזרת בעלה. וכן כאן - לוי שהיה הוא הבן השלישי, אמרה עליו אמו בלידתו: 'עתה הפעם ילווה אישי אלי' - כי ילדתי לו שלושה בנים.
יראת השם, ליקוטים וחידושים , עמ' 397, הוצאת בן המחבר, ירושלים תשנ"ד (1994)
הנה עין רואה ואוזן שומעת רוב בנות תוניס ואגפיה, סביב סביב, רעבים גם צמאים. לא רעבים ללחם ולא צמאים למים, כי אם למורה דבר ה' חוקיו ומשפטיו. ומה יעשה עם ישראל לימים יבואו? ותורה מה תהא עליה? הלא בנינו ובני בנינו ובאים אחרינו בדורשם ממנו משפט, מה נשיבם וכי יקום אל מה נעשה? וכי יפקוד מה נשיבהו? הבנים אין לישראל? ידעתי וראיתי כי יש שלמים וכן רבים אשר החלו לדאוג על זה והכינו איזה הכנות לבל תפוג תורה. ואולם הכסף יענה את הכל, ובראות התלמידים כי רובצים הם תחת משאם, משא לעייפה על המחיה ועל הכלכלה, על כורחם שלא בטובתם, יפנו אל עסקי החול כי אם אין קמח אין תורה אמר השלם באבות, ובשומנו לב לזה יתוקן הכל.
שו"ת ישיב משה, הקדמת המחבר. הוצאת ארגון עולי ג'רבה ודרום תוניסיה בישראל (מהדורה שניה). תל אביב, תש"מ (1980).
כך אמרנו בש"ס: 'כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' - נמצא, שהמגדל יש בו שני דברים: האחד - שמעלים עליו כאילו ילדו, השני - שגדלו. לא כן אביו האמיתי אין לו אלא שילדו. על כן גדול המגדל מהמוליד. על כן משה רבנו נקרא בשם שקראתו המגדלת, דהיינו בתיה.
דרושים ופירושים להרב נחמן אנג'יל, עמ' 118, הוצאת בנו וועד עדת הספרדים, ירושלים, תשל"ז, (1977)
שככה יעשו בני, ה' ישמרם ויצילם, לחלק לפני מיטתי הארון שלי צדקה לכל עני ואביון אשר המצא ימצא בעת ההיא לעילוי נשמתי לקיים מה שאמר הכתוב 'והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך'
נאה להודות עמ' ע"ז, הוצאת משה אזנקוט, בני ברק, תשס"ו (2006)
'ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, וידברו ... ויאמרו לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותנו.' - יש לשאול מה היא המרמה ומה הוא הדיבור. ואם על מה שאמרו 'לא נוכל לתת', הרי הכתוב אומר בפירוש 'ויאמרו לא נוכל' - שהיא אמירה אחרת מלבד הדיבור הראשון.
ושמעתי פרפרת בזה משליח קדוש שידוע שטבע האדם, אם עשה לו חברו רעה והוא כעס עליו ונתקוטט עמו והוציא דברים קשים כנגדו על הרעה שעשה לו, אז ינוח כעסו באותם הדברים, ולא ישלם לו רעה על מה שעשה לו. אבל אם שתק ולא הוציא דבר קשה מפיו, ודאי ששומר לו בליבו, ורוצה להוציא מחשבתו לפועל, ושלם ישלם לו רעה על כל מה שעשה לו, כי לא נח רוגזו.
והנה זו היא המרמה של בני יעקב, שדיברו בכעס ובקושי, כדי שיחשבו שעל ידי זה נח רוגזם ולא ישלמו להם רעה, ולזה כשאמרו להם להימול, לא הרהרו בליבם איך אנו נימולים ונהיה כולנו מוטלים על ערש דווי, ושמא יקומו ויהרגו אותנו כאחד, כי אמרו כבר נח רוגזם. וזו היא המרמה שעשו בני יעקב, כדי שכאשר יאמרו להם להימול לא יפחדו מההרג.
מעשה ניסים, פרשת וישלח, דף ה' עמ' א-ב', דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"ה (1895)
'ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן, ותוסף עוד ללדת ותלד בן ותקרא את שמו שלה והיה בכזיב בלידתה אותו'. פרש רש"י: בכזיב - שם מקום.
ויש לשאול מה בא רש"י להודיענו היכן היה. ובספר 'דעת זקנים' כתב שכך היה מנהגם: לבן הראשון האב קורא לו שם, והאם קוראה לבן השני שם, פעם האב ופעם האם וכן על זה הדרך.
וכאן בבן הראשון כתוב: 'ויקרא שמו ער' - לשון זכר, רוצה לומר: יהודה קרא לו שם, ובשני כתוב 'ותקרא את שמו אונן' - לשון נקבה, רוצה לומר: אמו קראתו כפי הנימוסים ומנהגם. ולפי זה מן הראוי היה שיהודה יקרא את השם לבן השלישי, ואיך אמו קראה לו שם? שכתוב 'ותקרא את שמו שלה'. ולזה בא רש"י כמתרץ: 'והיה בכזיב בלידתה אותו' - רוצה לומר שיהודה לא היה אז באותו זמן כאשר ילדתו את שלה, אלא היה יהודה במקום אחר ששמו כזיב, לכן אמו קראה לו שם.
ליקוטי ניסים, פרשת וישב, עמ' פ"ג, הוצאת המחבר, תל אביב, תשל"א (1971)
כי אחרי מות הרב מר אביו זיכרונו לברכה, כי כל כתיבותיו היו למאכולת אש, טרח ויגע בעשר אצבעותיו, להוציא לאורה ספר צפיחית בדבש כולו מתורה שבעל פה ממה שהיה רשום בזיכרונו.
ועניין זה לא עניין קטן הוא, שאחר היות ספר זה אבוד מן העולם הביאו לאיתנו, ובוודאי תהי משכורתו שלמה מעם ה' א-להי ישראל, לתת אורך ימים עולם ועד בעולם שכולו טוב, כי קיים מצוות כיבוד אב ואם - מכבדו בחייו ומכבדו במותו, כיבוד אמית.
ואם בשאר כל אדם אמרו: חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, כל שכן העושה חסד עם אבותיו, להדפיס דברי תורתו כי שכרו כפול ומכופל.
דרישה מחיים דף קפ"ח, עמ' ב, דפוס חיים אברהם די שיגורה, אזמיר תרצ"ח (1888)
גם אנחנו מחדשים ההסכמה הקדומה בכל תוקף: ששום בחור שלא נשא אישה, לא יורשה ללכת לשום וילאד"ה - רוצה לומר: ליל לימוד, בעולם, ואפילו חג השבועות וליל הושענא רבה.
כל זה הסכמנו בכל תוקף ההסכמות, ולראיה אמת והצדק - חתמנו שמנו פה עיר הקודש ירושלים תיבנה ותיכונן, היום - ה' לחודש אייר, בסימן 'וכפר על מקדש הקדש' מ"ש התק"ט - והיה זה שלום.
רוצה לומר: שהבחורים יכולים לצאת לוילאד"ה עם אביו, שלא תזוז ידו מתוך יד בנו.
ומי שאין לו אב ויש לו אח גדול במקום אב, הוא יוכל ללכת עם אחיו הגדול דווקא, ולא תזוז ידו מתוך יד אחיו כלל, והיה זה שלום.
ספר התקנות ומנהגי ירושלים, תקנה נ"ג, דף מ"א עמ' א'-ב', דפוס יואל משה סאלאמאן, ירושלים, תרמ"ג (1883)
אנו לא מודעים לעוצמת ההשפעה שיש לדוגמא האישית שאנו נותנים לילדינו. התנועות שלנו, צורת הישיבה, האופן שבו אנו אוכלים, מדברים ומתלבשים. הנהגותינו טבועות בנפש ילדינו לנצח, והם ישפיעו יותר מכל, על התנהגותם בחייהם. ישנם מעשים שאנו עושים, שהשפעתם מופיעה וניכרת רק אחרי ארבעים שנה, אבל היא מופיעה וניכרת, נחרתת היטב באישיותם.
נתיבי אור, עצות ופנינים, עמ' רמ"ב, הוצאת ניבי הכתב, ירושלים, תשס"ח 2008
'את הא-לוהים התהלך נוח' - יש לפרש כפי מה שאמרו חז"ל: כי האדם בעולם הזה הוא בבחינת 'הולך' - שהוא הולך ומתקדם בעסק התורה במצוות ומעשים טובים, וכשמת בבחינת 'עומד' - שכיוון שמת נעשה חופשי מהתורה ומצוות, אבל אם הניח אחריו בנים צדיקים, אף אם הוא מת הוא בבחינת 'הולך' - כי הוא נוטל חלק בראש מהמצוות ומעשים טובים שמקיימים בניו. וזהו 'את האלו-הים' - אפילו בהיותו 'את האלו-הים' - שהוא בעולם העליון, שנפטר מן העולם הזה, אפילו כך, נקרא הוא 'התהלך נוח' - בבחינת 'הולך', והטעם לזה מכוח 'וילד נוח שלושה בנים' - שהם צדיקים.
'מדרשו של שם ועבר', עמ' ד', דפוס המתמיד, צפת, תשכ"ג (1963)
'ה', אל באפך תוכיחני ובחמתך אל תייסרני' - ראשי תיבות אבת"ו - אותיות 'אבות', לרמוז שכשמתפללים צריכים להזכיר זכות האבות.
וזה גם רמז הכתוב: 'ה', שמעה תפילתי ושוועתי אלייך תבוא' - 'תבוא' - אותיות 'אבות'. ועוד רמז הכתוב בסמוך: 'ולא בזה את תפילתם', ראשי תיבות 'ובאת' - אותיות 'אבות'.
יראתך היא, חידושי תהילים, עמוד ז'. דפוס ש.ם, נדפס בישראל. תשנ"ט (1999)
יש כאלה שלא חל עליהם דין לא לטוב ולא לרע, למשל תינוק שעדיין לא עשה שום רע, לא מגיע לו עונש, גם לא עשה טוב שצריכים ליתן לו שכר, הוא ניטרלי - אם כן האדם הניטרלי הזה, ההורים יכולים לכוון אותו, יכולים לעשות אותו טוב, יכולים לחנך אותו יפה, ואז הם באמת בראו מין טובה בעולם, שאלמלא הם זה לא היה כך. אבל אם הם אינם מחנכים אותו כמו שצריך, ומזניחים אותו ונותנים לו להיות פושע, הם באמת גרמו לו את כל הרעה הזאת. זאת אומרת, במקום שיש ניטרליות, כשיש אדם שלא זכה עדיין לא לשכר ולא לעונש - שם כל אדם שיש לו בחירה יכול לעשות טובה אמיתית, מפני שזה הניטרלי לא היה מוכרח לקבל את הטובה הזאת, אתה נתת לו ועשית לו טובה אמיתית, ואף אחד אינו יכול לקחת את זה ממך.
נתן חכמה לשלמה, שיחה על איוב, עמ' קסז-קסח, הוצאת דוד ששון, ירושלים, תשמ"ט (1989)
היזהרו לכבד הזקנים, הבאים בימים, אפילו אינם חכמים, ולקום בפניהם מלוא קומה, וכן מצווה להדרם ולאין עונים עוצמה. שנאמר: 'מפני שיבה תקום והדרת'. ושיעור שיבה שבעים שנה.
ואמרו בגמרא: 'אפילו זקן אשמאי' - פירשו הגאונים זיכרונם לברכה: האשמאי היינו אפילו עובד עבודה זרה, ואין בו שום מעלות. וראייה לדבר שאמרו על רבי יוחנן, שהיה קם מלפני זקני הגויים. ... והרגיל במצווה זאת יזכה ליראת שמיים בגיל ובעליזות שכתוב 'מפני שיבה' וסמוך לו 'ויראת מא-להיך'.
צו לצו, דף פ' עמוד א', דפוס הרי"ד פרומקין, ירושלים תרס"ד (1904)
'ואתה תצווה את בני ישראל' - הנה יש לדעת למה בכל הציוויים אומר: 'דבר אל בני ישראל', 'צו את בני ישראל', ובפרשה זו אומר: 'ואתה תצווה את בני ישראל'. מה חידוש יש כאן?
אלא ידוע שנשמת משה רבינו, עליו השלום, היא כללות כל נשמותיהם של ישראל, וישראל כלולים בו, וזהו יכול האדם לעשות עצמו כמשה רבינו, עליו השלום, מחמת שכל אחד מישראל יש לו חלק ממשה רבינו, לכן בפרשה הזאת אמר: 'ואתה תצווה' - מלשון חיבור, שאם פגם האדם במעשיו, חזר הפגם למשה רבינו, עליו השלום, והראיה כשעשו את העגל והתנצלו עדיים, נסתלקו ממשה אלך אורות.
לפיכך בא הציווי כאן במצוות הנר: 'ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן' - היינו השראת השכינה, כי שמן בגימטרייה שכינה, ואז יהיה החיבור - היינו יחוד הקדוש ברוך הוא כי הנר הדלוק לדבר מצווה נמשך בו קדושה. והאיש הירא את ה' יתברך, יאחז במצווה זו, הן להדליק בבית הכנסת, הן בשבתות וימים טובים, כמה הוא מאיר לעולם ומאיר לנשמתו לעולם הבא, ומעורר הרחמים אם כיוון לבו לשם שמיים, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
עץ החיים, עמ' ע' , הוצאת ישיבת בית אלשיך, ירושלים, תשנ"ה (1995)
'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' - אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מלמד שעשה תרח תשובה. ומה היא התשובה? אלא אמרו במדרש כשאמר הקדוש ברוך הוא לאברם אבינו: 'לך לך מארצך', אחר כמה ימים חלה תרח לאהבת בנו, והלך לו, וישב בפרשת דרכים, והיה שואל לעובר ושב: איזה מהם יודע היכן שרוי אברהם בנו, ואין משיב לו דבר מבנו. מיד נתייעץ בעצמו, אמר אלך לי אצל עבודה זרה, אם יגידו לי היכן הוא, ואם לאו - ודאי שאין בהם ממש. הלך ודיבר אל הראשון ולא ענהו דבר. וכן דיבר לשני וכן לשלישי וכן כולם. אמר: וודאי אלו הם שקר בעבודה זרה, ואין בהם ממש מכל וכל וודאי שאברהם בנו וא-לוהיו אמת. הרי אין לך תשובה גדולה מזו, והיא עזיבת החטא ממש.
כסף צרוף, פרשת לך לך, עמ' יא-יב, דפוס רפאל חיים הכהן, ירושלים, תרצ"א (1931)
'במה יזכה נער את אורחו לשמור כדבריך' - הנער, מתוך חולשת מזגו ורכות שכלו, מהכיל כל כך הלימוד, אין לו חפץ כי אם בקריאת המקרא, שהוא דבר קל שדעתו יכולה להכיל. ולעומת זה הזהירונו רבותינו זיכרונם לברכה באומרם: 'מנעו בניכם מן ההיגיון' - שהיא הגיית המקרא, שהיא תורה שבכתב. ולכן צריך האדם לשנות לתלמידיו המשנה, שכולה מלאה סברות וחידוד השכל, שיתרחב שכל התלמיד בה, והוא תורה שבעל-פה. ...
וזהו שאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - אורח עקלתון כסתם 'אורח' שבמקרא שהוא אורח עקומה הוא, במה שילמוד תורה שבעל-פה הרמוזה במילת 'לשמור', כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'ושמרתם' - זו משנה וישם מגמתו עליה כמו 'דבריך' - שהיא תורה שבכתב שבכל חפצו בה. וזהו אומרו: 'כדבריך'. ובזה יפה כתוב 'כדבריך' ולא כתוב: 'לשמור דבריך'.
ספר שיר חדש, אות בית, עמ' לא. מודפס לראשונה מתוך כתב היד משנת תס"ח (1708). הוצ' מכון בני יששכר ירושלים תש"ס (2000).
דבר זה פשוט, שבן הסומך על שולחן אביו, אינו חייב להדליק בפני עצמו, אף אם יש לו חדר בפני עצמו, ואף אם הוא נשוי - זהו מן הדין הגמור. ...
אם הוא נשוי, וירצה לעשות לפנים משורת הדין, ולהדליק בחדר שהוא ישן שם בו עם אשתו, משום הידור מצווה, יכול להדליק, אבל אינו יכול לברך, אלא יסמוך על ברכת אביו, וידליק בלא ברכה...
וכן המנהג פשוט פה בגדאד, יגן עליה א-לוהים, שנוהגים כל זמן, שעדיין לא נשאו נשים, אין מדליקים כלל, וסומכים על חנוכה של אביהם, אבל אחר שנשאו נשים, מדליקים גם בפני עצמם, ואין מברכים, אלא סומכים על ברכת אביהם.
ובי זה המעשה - כשאנחנו מדליקים, אני והבנים, ישמרם צורם ויחייהם, ילך כל אחד בחדרו, ויעמוד אצל חנוכה שלו, ויזמין עצמו כדי להדליק, ואני אבוא לברך על חנוכה שלי, ומגביה קולי כדי שישמעו ברכתי, ויצאו בה, ואחר ששמעו הברכה, תכף ומיד, כל אחד ידליק חנוכה שלו, ויאמר הנרות הללו.
שו"ת זבחי צדק - חלק שני, אורח חיים, שאלה ל"ז, דפוס שלמה בכור חוצין, בגדאד, תרנ"ט, דפוס עמ' מ"ו.
'פוקד עוון אבות על בנים' - שאין ראוי לחיובם, רק אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, ובוודאי שזה תלוי בחינוך האבות לבנים, שאם אינם מחנכים אותם בתורה ובמצוות ומעשים טובים, אז חלה עליהם אותה הערבות, ונתפסים בעוון אביהם.
אבל אם הם מחנכים אותם בתורה ובמצוות, גם אם לפעמים האבות מתחייבים, לא נתפסים הבנים בעוון אביהם. ...מצד עצם המצווה עצמה של החינוך, שסגולתה להאריך ימים, על דרך שמצינו בזוהר הקדוש פרשת ויחי - גבי ר' יצחק, שהוסיפו לו ימים לחנך את בנו ...וכיוון שמאריכים ימי האב, בעבור חינוך בנו, מכל שכן שהבן עצמו, יאריך ימים להתחנך, שלא תהיה הסיבה גרועה מהמסובב. ...באופן שגדול כוח החינוך שמזכה לאב ולבן לאורך ימים ושנות חיים.
ויקח עובדיהו, חלק שני, דרוש א' לתפילין, דף ב עמ' א'-ב', דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
נהגו להביא את התינוקות לבית הכנסת, ודע שאם האב מביא את בנו לבית הכנסת, ולבית המדרש לעבודת ה', ומלמדו קריאת שמע ותפילה וכיוצא בזה, אז נעשה הרגל אצל הילד, ולאחר שיגדל יישאר במנהגו הטוב בתורה ובתפילה, וכמו שנאמר בכתוב: 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזיקין לא יסור ממנה' - ואז יהיה שכרו של האב מן השמיים בעולם הזה ובעולם הבא, וכל זה בזכות עמלו אשר עמל בו בהיותו נער קטן ורך לחנכו בדרך התורה והמצוות.
ואף על פי שאין הקטנים עדיין בני דעת ואינם יודעים כלום מעבודת ה', על כן זה יש תועלת וזכות למביאיהם, כי על ידי שאבותיהם מרגילים אותם בקטנותם לשמוע דברי תורה בבית הכנסת, אז יבואו מעצמם הם לאחר שיגדלו, ולעתיד יהיה שכר טוב למביאיהם.
אפיקי מים, עמ' ת"א בהועד להוצאת ספרי הרב עובדיה, עמותת אהבת תימן, ישראל תשס"ה (2004)
אדם בעת בחרותו סובב והולך בדרך ליבו, ונמשך אחרי תענוגי והבלי העולם הזה, ואת פועל ה' לא הביט, עת שחננה על נפשו, ולחוס על כבוד קונו, ולשוב מדרכו הרעה, ללכת בדרכי טובים ואורחות צדיקים ישמור. אמנם, כשיראה האדם לעת זקנתו כי שיבה זרוקה בו, וקרב קיצו כדרך כל הארץ, בוודאי שישוב אל ליבו לשוב בתשובה, להכין צידה לדרכו הארוכה.
ובזה רמזו חכמינו זיכרונם לברכה בפסוק: 'תבן אין ניתן לעבדיך, ולבנים אומרים לנו עשו' - תבן לשון תבונה, שלא ניתן לעבדיך. תבונה והשכל לסור מדרכי העבירה, שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ורק 'הלבנים' אומרים לנו 'עשו' - שיערות השיבה הלבנים רומזים לנו לעשות הטוב והישר ולשוב בתשובה.
דעה והשכל, עמ' קט"ו, אגודת שערי דעה, תש"ן (1990).
'אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי' - דהיינו: אם האדם מתחסד בחסידות, זאת תהיה בינו לבין עצמו בביתו. מה שאין כן לעיני אחרים. ...
נמצא שמחד גיסא תפארת לו - מעשייתה בצנעא, שהוא מתנהג בחסידות. ומאידך גיסא זוכה גם 'לתפארת מן האדם' – דהיינו: כשיושב עם בני אדם כמותו הוא נוהג כמותם.
נחלת עזרא חלק ג' עמוד 36 הוצאת מכון הכתב, ירושלים ,תשמ"ח (1988)
כשדורש הבן ומחדש איזה חידושי תורה, לעילוי נשמת אביו ואמו, משמח לב אביו שבשמיים.
ספר עזרא, דף צ"ז עמ' א', ירושלים תרע"ג (1913)
'אישה יראת ה' היא תתהלל' - בדרך כלל האישה היא המשפיעה על בעלה, ובעלה אינו משפיע עליה, ואם כך אם אנו רואים אדם ירא שמים, אינו מוכרח שבזכות עצמו הגיע לדרגה זו, כי אולי אשתו היא שדחפה אותו לכך, כאותו רשע שחזר בתשובה על ידי אשתו. מה שאין כך כשהאישה היא יראת שמים - זה ודאי מצד עצמה. לכך אומר: אישה יראת ה' 'היא' תתהלל - בדווקא, כי 'היא' שגרמה לכך שתהיה בעלת יראת שמים.
קונטרס "שערי עזרא", עמוד לב'-לג'. . עורך טופיק אליהו בהוצאת ישיבת "באר יהודה" ירושלים תשנ"ז (1996)
'ושיננתם לבניך ודברת בם' - האב הישראלי, הטרוד כל ימות השבוע, בהבאת טרף לביתו, ואינו מוצא פנאי לקיים מצוות: 'ושיננתם לבניך' - קובע לו עיתים בלילי שבת ויומו, ללמד את בנו או לתהות על קנקנו, ולבדוק את ידיעותיו בתורה, שרכש בימות השבוע.
פרקי מנהג והלכה, עמוד 84, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תש"כ (1960)
'כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' א-להיך נותן לך' -
שאהבת וכבוד אב ואם הם מקור כל החנינה והחמלה והטובה ונשיאות פני הזקנים, השופטים והמורים בעם - שבלעדן אי אפשר שתתקיים זמן רב הכרת בני האדם וסדר הנכון במדינה.
כי מי שאינו אוהב את אבותיו, ועוזב אותם בעת עוניים, ואינו מרחם עליהם - אכזר הוא, ולב אבן בקרבו, ואיך יחון עניים ואביונים, יתומים ואלמנות? מי שאינו נושא פני אבותיו וסר למשמעתם, איך ישא פני זקן ואיך ישמע לקול השופטים היושבים על מדין?
והנה בכל עשר הדברות תמצא לשון יחיד - שה' עם כלל ישראל מדבר כמו אל אדם יחידי, ומעתה מצווך ה' - לכל האומה בכללה, שתשמור ותשגיח על אהבת וכיבוד אב ואם - שהם מקור החנינה והחמלה בכבוד ונשיאות פני זקן, כהן ושופט, למען שעל ידי כך יאריכון ימיהם על האדמה, שתתקיים טובת חברת ישראל וסדר הנכון במדינה, ותעמוד החומה על אדמתם ימים רבים.
עדי זהב על התורה, חלק א', ספר שמות, פרשת יתרו, פרק כ', פס' י"ב, עמ' ש"ב-ש"ג, הוצאת מכון ירושלים, ירושלים, תשמ"ז (1987)
לדבר ולדרוש אל העם או לתלמידים הקטנים ממנו, ללמדם ולהנהיגם בדרכי יושר לעבודתו יתברך, אך גם להם באה האזהרה, שידברו יוכיחו ויצטרכו כל הנצרך ללמד דעת את העם בדרשתם.
האמנם כי העיקר מה שיעשה רושם גדול, לחקות בלב האנשים האהבה והיראה, אינו המדרש, שדורש להם הרב, אלא המעשה הטוב אשר הוא עושה. כי ממנו יראו וכן יעשו. וישתדלו להידמות אליו באשר הוא עושה.
בינה לעיתים ב', עת לעשות, דרוש ב' לפרקי אבות, דף ח' עמ' א', דפוס אונטערהענדלער, וורשה, תרמ"ג (1883)
'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה' - שעיקר החינוך הוא בהיותו נער, ולכן חובה על האב להשגיח בעין פקוחה על בניו בהיותם קטנים, שלא יאכלו בלא נטילת ידיים ובלא ברכה, וכן ירגיל אותם לברך ברכת המזון, ואף על פי שהם עדיין קטנים ופטורים מכל זה, מכל מקום על ידי ההרגל בנערותו, יהיו לו הדברים האלו הם טבע, וכשיגדל ויהיה בר חיוב, יהיה זהיר בכל הדברים האלו, וזה שנאמר: 'במה יזכה נער את אורחו' - לעולם הבא, 'לשמור כדבריך' - בזמן שבנערותו ישמור כל המצוות 'כדבריך' - כאילו הוא מחוייב בהם, ואז לא יתרשל בעבודת הבורא כשיגדל.
אני חומה, פ"ה עמ' א', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'כל המחטיא את הרבים, אין מספיקים בידו לעשות תשובה' - והמון העם חושבים כי העניין הזה, אינו נמצא ביניהם בזה העולם, כי לא דיו שחוטא, אלא שמחטיא אחרים, ודווקא ירבעם בן נבט וחבריו, שהחטיאו אחרים בעבודה זרה. אבל באמת כאשר דקדק מעט בדבר, תמצא שכל אחד, בעוונותינו הרבים, בגדר עוון זה שמחטיא את הרבים, ומתחיל אני בעצמי. ...
כללו של דבר: אין אדם נמלט מעוון זה, כי פחות שבפחותים, כאשר יחטא, ילמדו ממנו משרתיו ואשתו ובני ביתו, והרי זה מחטיא את הרבים, וקשה מאוד בעוונותינו הרבים תשובתם.
אני חומה, ק"ו עמ' א', דפוס חי חדאד, ג'רבה, תשי"ט (1958)
'בשרתי צדק בקהל רב, הנה שפתי לא אכלה' - והיה לו לומר: דרשתי או אמרתי צדק, ומהו בשרתי צדק? - אלא כוונתו לומר: שהדורש תורה ברבים, ובפרט כשהם קהל רב, צריך שיאמר דברים מחודשים שלא שמעתם אוזן, כדי שיהיו ערבים ומתוקים על שומעיהם כאילו מבשרם בשורה טובה שהיא חביבה על כל השומע אותה, כך צריך שיאמר הדורש בקהל רבים דברים מתוקים. ...
ומה שאמרו 'בקהל רב' - רצה לומר: שכנראה כשיהיו קהל רב אז ודאי יש בהם כמה כתות, יש מהם ששמחים לשמוע דברי אגדה ומילי דבדיחותא, ויש שרוצים דברי חכמה ומוסר ויש שרוצים לשמוע דברי פסקים והלכות לכן צריך שיאמר לכל כת וכת כרצונם.
ולכן 'והנה שפתי לא אכלה' - אחר שחנני ה' מדע ובינה לומר דברי התורה בטוב טעם ומתיקות לשון והרחבת הלב להבין הדברים לשומעיהם כראוי 'הנה שפתי לא אכלה' - מלדרוש ברבים וחס וחלילה לא אתגאה, ותהיה דעתי זחה עלי שחידשתי דברים אלו ברבים, שתדעו נאמנה כי לא מליבי שהשם הוא שנתנם בדעתי ובשכלי לאמרם בפי מתק לשוני.
עומר מן, עמ'רנ"ה, מכון בית עובד, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מקום הניחו אבותינו להתגדר בו, שמא יזכה לראות הוא, מה שלא ראו הם זכרונם לברכה. ...
ואל יאמר: צעיר אני לימים, והם ישישים, ואיך אפשר שעיניים להם ולא יראו מה שאני הקטן רואה, שהרי ראֹה ראינו כמה אנשים גדולים וחשובים היושבים בארץ מרחקים וכתבו לנו דרך הילוכם שם, ואנו הקטנים היושבים פה, לא כתבנו להם כלום ממוצאנו ומובאנו, ולקץ הימים נועדו יחדיו הקטנים עם הגדולים, והיו מספרים אלו עם אלו דברי חכמות ומוסרים אשר כל אחד מהם השיב בארץ מולדתו. והנה הקטנים משמיעים לאוזנם, ומוציאים מפיהם קצת חוכמות אשר נתחכמו בהם בארץ מולדתם, וגם מהחוכמות הנמצאות בארץ הרחוקה ההיא, ארץ הגדולים, ויבקשו הגדולים לעשות כן, ולעסוק גם הם בחוכמות הנמצאות בארץ הזאת, מקום מעמד ומושב הקטנים, ולדבר בהם, ולא יכולו כי היו נעלמות מהם. ויתמהו האנשים החשובים תמיהה גדולה מאוד, באמור הלא אנו יודעים בבירור שאנחנו גדולים מכם וששכלנו זך יותר משכלכם, ואם כן איפוא, איך אפשר שתדעו אתם מה שאנחנו לא ידענו, כי אתם בקיאים בחכמות הנמצאות בארצכם ובארצנו, ואנחנו לא ידענו מהנעשה אצלכם כלום.
וישיבו הקטנים ויאמרו להם: אל ייחר בעיניכם דבר זה, שמכל מקום הרי אתם גדולים ממנו, שאף על פי שאין שכלנו זך כמותכם שהרי אתם מולידים בארצותיכם חוכמות ומוסרים כהרף עין מה שאין אנו יכולים לעשות כן במקומנו ארץ מולדתנו כי אם אחר טרחא ואתנח, מכל מקום טבע מקום מושבנו גורם להמציא לנו החוכמות האלה הרחוקות מטבע ארצכם, ולכן אתם לא ידעתם אותם, ואין דבר זה חסרון בדעתכם כי מקומכם גורם ואנחנו הקטנים שהשגנו גם מהחכמות הידועים לכם, הוא מפני ששתינו מימיכם אשר כתבתם לנו, לא שהיה כוח בדעתנו להשיגם מעצמנו.
כן אנחנו בני ישראל, 'א־ל אחד בראנו ואב אחד לכולנו' ותורה אחת הנחילנו וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כולם ניתנו למשה מסיני, ונשמותינו מתחת כיסא הכבוד הם חצובות אך לא במקום אחד יושבות, כי אלו מיימינים לזכות, ואלו משמיאילים לחובה, וכאשר יוצאות משם ובאות בעולם הזה חוכמתה ובינתה ודעתה של כל אחת ואחת מהנה, נוטה לטבע מקום מעמדה טרם צאתה, ואחת יודעת מה שלא ידעה חברתה, 'כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם', ולכן כל אחת ואחת צריכה להשתדל ליטול חלקה הראוי לה בתורתנו הקדושה כדי שלא תצטרך להתגלגל על ידה, זו היא דעת חכמי האמת.
חושב מחשבות, מאמר ב – תפילין דמרי עלמא, פרק ראשון, עמ' עה־עו, הוצאת משפחת יפרח, ירושלים, תש"ע (2010)
שהאדם חי על פני האדמה הוא הולך מחיל אל חיל, שעל ידי שמוסיף לקיים מצוות ולהגות בתורת ה' הולך קדימה ממדרגה למדרגה עד בואו אל המקום, אשר ממנו חוצבה נשמתו הקדושה. ובמותו, כיוון שהוא חפשי מהמצוות, נקרא עומד.
אבל יעקב אבינו גם אחר סילוקו מהעולם הזה היה מתהלך - שכל זמן שבניו עוסקים בתורה ובמצוות או מחזיקים ביד לומדי התורה, זוכה על ידיהם לעלות מעלה מעלה, כאילו הוא בעצמו היה לומד בתורה ועוסק במצוות, כיוון שהוא הוריש לבניו התכונות האלו.
נתיבי עם - דרשות, לנעדרים, עמ' 334, הוצאת בני הרב המחבר, פתח-תקווה, תשס"ג (2003)
לחנך הנוער בדרכי התורה ונתיבות היושר, ללמדם מקרא, משנה, תלמוד וספרי מדע, יסודות חכמת החשבון וכללי חכמת הרפואה. מחלקות תבל, יישובים ימים ונהרות, תכונת השמיים ומסילות הכוכבים ויתר הלימודים לדעת חכמה, מוסר ובינה.
ולהרגיל מוצא שפתם בלשון עברית טהורה במבטא, כל אות המעשרים ושתיים, החזק והרפה, והכרת השווא והתנועה. בשפה ברורה ובהברה המסורה ושמורה בהגיוננו, מיום שניתנה תורתנו, למען לא ימוש הגיון קדוש זה מפינו, ולא ישתכח מפי צאצאינו עד עולם.
סערת תימן, עמ' צ"א, הוצאת המחבר מוסד הרב קוק ומשרד החינוך, ירושלים, תשי"ד (1954)
'מגיננו ראה א-להים והבט פני משיחך' - וקשה, מהו 'מגיננו ראה אלהים' ומהו 'והבט', שאין הבטה אלא מלמעלה למטה. אבל הכוונה להיות שמתפלל לה' יתברך שישמע תפילתו ... ואם אין בי זכות שישמע תפילתי, הבט וראה זכות הצדיקים שבדור, שהם מגיננו וגם 'והבט פני משיחך', שאין הבטה מלמעלה למטה, רצה לומר שיסתכל מלמעלה לאבותינו שהם בעולם העליון, ואחר כך יביט פני משיחך, שהוא דוד, שנמשח בשמן המשחה, וזהו דרך חסד, כי מהדין הבן מזכה אבא ואין אבא מזכה הבן.
ויעמוד פנחס, פרשת נח, עמ' ד הוצאת שירי דוד, ירושלים, תשנ"ו (1996)
מה שאמר: שמי יאמר לנו שהקדמונים לא נהגו בו איסור, הנה אחרי שלא נראה ולא נשמע מנהג בזה, והזקנים עדים שמעולם לא ראו דג זה - ודאי שאין שום מנהג. ...
ושלחתי כל זה למהרס"ך עם מעט מעור הדג לראות שהקשקשת נקלף ביד אחת לאחת ושהקשקשת והעור שתחתיו שלם, ויודה למי שאמר שהוא דג טהור, ומה שאסרוהו בג'רבה או בטראבלס הוא מפני שיש להם מיני דגים הרבה, ושמא יש מינים טמאים ודאי הדומים לו, וחשו שיבואו לטעות, ואם כן די לנו לאסור במקום שנהגו, אבל במקום שאין מנהג, כגון פה העירה גאבס, יגן עליה א-להים, אין לאסור את המותר, וכמו שכתבנו כנראה לעניות דעתי. ...
שוב בא לפני חכם אשכנזי, וראה הדג הנזכר, ואמר שזה הדג אוכלים בעיר הקודש בלי פקפוק, וזה שמו ברוסיה כרת ובירושלים בלשון ערבי מושט, ועולה על שולחן רבנים, וה' ינחנו בדרך אמת.
שו"ת אוהב משפט חלק יורה דעה סימן נח
והרב מור אבי חכם רבי שלמה, זכותו יגן עלינו אמן, כשהיה בעת האוכל היה אוכל מעט ואחר כך מושך ידיו מן האכילה ועיניו זולגות דמעות. ומרת אמי תחיה שואלת על זה למה תעשה כן? האם לא ערב לך האוכל? ולמה תבכה? והיה משיב כי עתה הוא מצייר בדעתו כי כמה עניים עתה אין להם לחם לאכול ונפשם ברעב תתמוגג, עטופים ברעב המה ובניהם, ואין להם לחם להשיב נפשם ונפשות בני ביתם, וכיצד אני אוכל כל טוב בשר ומעדנים והם נפשם יבשה אין כל? בשביל זה אני מושך ידי ובוכה. אשריו ואשרי חלקו. ועד עתה לא ראיתי מי שמתנהג כן. ולפחות יתן מחלק סעודתו לעניים.
ותתפלל חנה, הנהגות לעשרת ימי תשובה, דף נז עמ' א, דפוס צוקרמן, ירושלים, תרמ"ט (1889)
במה שנאמר בזוהר הקדוש, שהמחדש חידושי תורה בשבת, מעטרין נשמת אביו ואמו בגן עדן העליון מאותם חידושים, שחידש הבן. לזה סמך 'איש אביו ואמו תיראו' לזאת - 'שבתותי תשמרו', לחדש בהן חידושי תורה - אני ה' המעטר נשמת אביך ואמך בגן עדן העליון.
מזמרת הארץ, עמ' קפ"ד, הוצאת אור שלום, בת ים, תש"ס (2000)
חלק קטן מאוד, ממה שהיינו, אנחנו בני הדור הזה והדורות הבאים, זוכים לדעת ולשמוע אילו התמזל מזלנו וכל המעשים הטובים של כל העושים - או לפחות חלק גדול מהם, היו זוכים להנצחה מפי עדי שמיעה וראייה שהיו מספרים את אשר ראתה עיניהם ושמעה אזנם, והיו הדברים נכתבים על ספר, להיות זיכרון עולם לעושיהם, ומקור ברכה ועונג לקוראיהם ושומעיהם.
ואולם לא זכינו לכך מהטעם הפשוט שהמעשים נעשו על ידי אנשים צנועים ענווים, שלא היתה להם שום כוונה להתפרסם או לפרסם ... עצם העובדה שאין בידינו הרבה סיפורים על מעשים טובים היוצאים מן הכלל, שנעשו בידי בני עלייה יוצאים מהכלל, אינו פוטר אותנו מלהעלות על הכתב את מה שעלה בידינו לדעת ולשמוע. זוהי בחינת 'מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה'.
אנשי אמונה, עמ' 5, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, תשמ"ד (1983)
שושני מעיר הערה חשובה על הסברו של רש"י לכך שהתרגום למקרא הוא כלי מקומי של יהודי בבל, ונעשה בו שימוש על מנת שנשים ואנשים לא משכילים יוכלו להבין את הקריאה בפרשת השבוע. (בדרך אגב אנו לומדים שתלמידים בבליים במאה השש-עשרה ביקרו בצפת וישבו למרגלותיו של מחברנו. הם סיפרו לו שבכפרים רבים בארצם השפה המקומית היא ארמית, והיא שגורה בפיהם של רבים. ...)
שושני עצמו שמע שני יהודים שהיו עמי הארצות ממש, ושידיעותיהם בתורה הגיעו לאמירת ברכת המזון אחרי הסעודה ותו לא. הם הגיעו ממסופוטמיה, ודיברו ארמית נכונה וברהיטות, כך שכאשר אחד רצה לומר לחברו 'הבא לי עצים להדליק מדורה' הוא אמר 'אייתי ציבי דקיקי אדליק נורא'. כאשר שמע זאת מהם, הוא היה מופתע ביותר, ושאל אותם: היכן למדתם שפה זו, שפת התלמוד? והלא אתם אנשים בורים! בגמרא בבא מציעא, שם מופיעות מלים אלו, רש"י הטריח את עצמו כדי לתרגם ולהסביר לתלמידיו, שלומדים גמרא, ש'ציבי' הם קיסמי עץ, המשמשים למדורה. והם ענו לו: זוהי שפתה של ארצנו, של גויים, נוצרים ויהודים, גברים, נשים וטף.
Flora Sassoon, Rashi, The Jewish forum: a monthly magazine, October 1930, New-York, p. 382-383 (מתורגם)
טעם שנקראת מסכת זו בשם אבות' - נראה לי לפי שהיא מדברת בעניין היראה והמוסר הגורמים לחכמת התורה שתתקיים באדם, כמו שאמר התנא: 'כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו חכמתו מתקיימת', וכתוב בספר המידות: שמי שמקיים כבוד אביו, ועושה לו תענוג, ומשמח אותו, זוכה על ידי זה, שיהיה לו חשק ואהבה בתלמוד תורה. נמצא שדברי המוסר של המסכת הזו שווה למצוות כיבוד והתענוג לאבות, ששניהם גורמים שיזכה האדם לכתרה של תורה ולכך נקראת בשם אבות.
ארץ צבי, עמ' תרמ"ח, דפוס ארזי- תל אביב, טבריה, תשל"א (1971)
אם היה אדם חכם וצדיק, והוליד בן שאינו חכם - אם כן, כשהבן רוצה להתכבד - הוא מתכבד באביו, שאומר אני בן פלוני. וכשהבן חכם וידוע, והאב אינו חכם, - הוא אומר לבריות אני אביו של פלוני, או כששואלים עליו מיהו זה, אומרים להם אותם שהם מכירים לבנו, זה אביו של פלוני חכם.
וקשה לו לבעל המדרש בזה המקרא 'אלה תולדות יצחק בן אברהם', למה צריך לו לכתוב 'אברהם הוליד את יצחק'? - משום זה בא המקרא ש'עטרת זקנים בני בנים, ותפארת בנים אבותם' - האבות עטרה לבנים, והבנים עטרה לאבות. רצונו לומר - כשהאב חכם וצדיק, והבן חכם וצדיק - הבן מתכבד באביו, והאב מתכבד בבנו... שהאבות והבנים צדקו יחדיו, עד שיהיו הזקנים מתעטרים בבניהם, והבנים מתעטרים באבות, ושניהם כאחד טובים, ויחדיו יהיו תמים.
ספר עבודת הצדקה על התורה, פרשת תולדות, עמוד מ"ו. הוצאת אהבת שלום, ירושלים, התשמ"ז
'וזכרתי את בריתי יעקב' - שגר עם לבן עשרים שנה, ולא למד ממעשיו הרעים. 'ואף את בריתי יצחק' - שהיה אחיו ישמעאל רשע ובנו עשיו רשע, ולא למד ממעשיהם. 'ואף את בריתי אברהם' - שהיה בנו של תרח, ולא למד ממעשיו. והם, אבותיהם כשרים, ולא הלכו בדרכיהם, לכן 'והארץ תיעזב מהם'. 'וזכרתי את בריתי' - שקיימתי עמהם, ברית לתת להם את הארץ ולזרעם אחריהם, וכוונתי הייתה: אם זרעם דומה להם. עכשיו, שלא נדמו להם - 'והארץ אזכור', שלא יהיו ראויים אליה, כיוון שלא הלכו בדרכי אבותיהם, לכן והארץ תיעזב מהם. ולכן ע"י שעושים ישראל תשובה ואוחזים מעשה אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, יבוא משיח צדקנו ויגאלנו גאולת עולם בעגלא ובזמן קריב אמן כן יהי רצון
חולת אהבה, עמ' רכ"ד, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשס"ד (2004)
צדיקים במיתתם, ינוחו על משכבותם, ככל תגמולם עליי גדולה חיבתם, עלי היו כולנה שיבתם וקימתם. על ברכי התורה הושיבוני, ומשדי נופת צופה הניקוני, וילמדוני דעת ודרך תבונות הודיעוני, נחת שולחנם מלא דשן על מי מנוחות, ויהיו לי שעשועים ושובע שמחות. אם אמרתי אספרה תרומת מידתם, עושי חסד לאלפים ויתר צדקתם, מחול ירבו וככוכבים במסילות, אנא ה' נפשם בעדן גן תנום, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, בצל שדי יתלוננו בסתר אוהלו, מחיל אל חיל ילכו דרך אולם השער.
שערי רחמים- שו"ת. מבוא השערים. נדפס בדפוס ר' יצחק גאשצינני ושותפיו המו"ל מכ"ע שערי ציון. ירושלים, תרמ"א (1881)
מצוות הצדקה, מה גדולתה משאר מצוות שהיא מקרבת את הגאולה? אלא במה שכתבנו מובן היטב, שהחונן ונותן צדקה, מאמין כי הכל שלו יתברך, ומידו יתנו לו. והאמונה היא שורש, כי שורש ועיקר כל ענף השלמות, אשר ממנה יצמחו, ושקולה כנגד כל התורה, כמו שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באומנתו יחיה'.
דרך ישרה, שער הצדקה, עמ' שמ"ה, הוצאת מכון 'שובי נפשי', ירושלים, תשנ"ח (1998)
'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו' - מוכח שחייב אדם לזון אביו ואמו, בין שיש לו ובין שאין לו, וידוע שלשון 'עזוב' נאמר על הפרנסה, כמו כי 'לא יעזבך' וכו'.
זהו ביאור הכתוב 'על כן יעזוב' - דהיינו: יפרנס איש אביו, אפילו בזמן שדבק באשתו. דהיינו: שיש לו אישה, אפילו כך - חייב לפרנסו. ואם אין לו - חייב לחזר על הפתחים, ולזון אותם. ...
ועוד 'יעזוב' - לשון עזרה על דרך 'עזוב תעזוב עמו' - רצה לומר: שצריך שיעזור לאביו ולאמו בכל מה שצריכים - בין בפרנסה בין בכל הצריך להם.
עוז והדר, עמ' י, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'ועשית שניים כרובים ... ופניהם איש אל אחיו' - הנה שני הלוחות שבארון, על לוח אחד היו כתובים חמש דברות הראשונות, שבין אדם למקום, ועל הלוח השני היו כתובים חמש דברות האחרונות, שהם בין אדם לחברו, וישראל היו צריכים לשני סוגי המנהיגים: כהן גדול ומורי הלכות ומוסר שהיו ממונים ללמד תורה לישראל ולהשגיח עליהם בעבודת ה' ובמצוות שבין אדם למקום; המלך והשרים שהם ממונים לעשות משפט בארץ ולבער כל עושי רשעה בין אדם לחברו. וכנגדם עמדו שני הכרובים: אחד הסוכך בכנפיו על צד האחד של הארון, שבו הלוח המזהיר על המצוות שבין אדם למקום, והשני הסוכך בכנפיו על הצד השני של הארון, שבו הלוח המזהיר על המצוות שבין אדם לחברו, ולכן עמדו שניהם על הכפורת הסוכך על הלוחות בכלל.
והיה צריך להיות שני הכרובים פורשים כנפיהם למעלה לרמוז שהמנהיגים יעשו הכל לשם שמיים, לא משום שררה או על מנת לקבל פרס, ויתגברו על הרגשות גשמיות ויהיו סוככים על הכפורת שמגנים על מצוות ה' כפי עבודתו, לכן צווה ה' שיהיו הכרובים 'פניהם איש אל אחיו' - בשלום ואחדות עוזרים אחד לשני, וכן פניהם אל הכפורת לחזק עמודי התורה ויראת שמיים, ולעשות משפט וצדקה בארץ.
מעשה ידי, בתוך שמו ראובן, עמ' מ"ו, נתיבות, תשמ"ז (1987)
'ויתהלך חנוך את הא-לוהים' - מעניין לדעת כי כל צדקתם של אלה, לא עזרה לבנים ולבנות אשר ילדו, להקים זרע צדיק ונמחו במי המבול. וברור כי העולם לא יתקיים על צדיקים זקנים, שלא יכולים להמשיך בקיום המין אחרי המבול ולכן נתבקשו לעולמם. ועל כל פנים זכו שמתו לפני המבול, ונמנו שנותיהם שמתו בדרך כל הארץ, ומלאו שנותיהם. ורק נח - נשאר חי בגלל בניו, שיבנו את העולם.
לב רחב – בראשית, פרק ה' פסוק כ"ד, עמ' כ', הוצאת המחבר, בני ברק, תשל"ח
חייב אדם, בכל עת שאין לו עסק, ללכת לבית המדרש לפני הרב והתלמידים, להקביל פני השכינה, ובפרט אם יש לו בנים לומדים שם, להשגיח עליהם אם הם לומדים באמת ,ולא יושבים בסוד משחקים, וכיוצא בזה בדברים רבים. אשרי אדם השם עיניו תמיד על בניו להדריכם לעבודת ה' יתברך. ...
'זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה' - ולכאורה קשה, למה נקט רק שם יעקב? ולפי דרכנו דרך הקדים ניחא. ונקדים מה שכתב הרב 'מדבר קדמות' ערך יעקב אות ה: 'יעקב - כינוי לבנים קטנים'.
וזהו שאומר: 'זה דור דורשיו מבקשי פניך' - דהיינו הרוצים לבקש פניך ולהקביל פני השכינה, 'יעקב סלה' - ילך לפני תינוקות של בית רבן, הנקראים בשם יעקב.
בגדי שש, פרק א, עמ' כב, הוצאת א' חניה, ירושלים, תש"ס (2000)
'וישראל אהב את יוסף' - להבין השינוי שבתחילה כתב 'יעקב', ואחר כך אמר 'ישראל'.
נקדים מה שאמר הרב 'מגן אבות' במשנת: 'יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך' משם האר"י, זיכרונו לברכה: שכשאדם מלמד תלמידו תורה, מיד נופל ניצוץ מנשמתו של הרב לנשמה של התלמיד, וזהו סוד: 'ונפשו קשורה בנפשו' - שיעקב לימד תורה לבנימין. עד כאן דבריו.
וכתב הרב 'דבש לפי', זיכרונו לברכה: שישראל כינוי לנשמה. ולפי זה יבוא יפה, דבר זה שאמר: 'וישראל' - ורמז לנשמה, 'אהב את יוסף' - דהיינו: שבא לו ניצוץ מנשמתו של יעקב.
דור רביעי, בתוך קרית ארבע, עמ' י"ח ב', דפוס וזאן וכסתארו, תוניס, תרנ"ו (1896)
ראיתי בספרי רבותינו, זיכרונם לברכה, בעלי המוסר, שכתבו: שצריך האדם ללמד את בניו תורה תחילה ואחר כך ילמד אותם מדע ושפות וכיוצא. כי אחרי שבילדותו נשתרש בתורה וביראת ה׳, גם אם אחר כך לומד מדע ושפות לא יעזוב את תורתו ויראתו, שנשתרש בה כמאמר הכתוב: 'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה'. אבל אם בתחילה ילמד אותו מדע ושפות גם שאחר כך ילמדהו תורה ויראת ה׳, סופו לעזוב את תורתו ויראתו כי לא הכי שורש בלבו מנעוריו, שהנטיעה היפה היא בעוד הילד רך וקטן.
ובזה פירשו כהוד כבוד בפרשת ויחי: 'ישימך א-להים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה' - כי אפרים היה לומד תורה עם יעקב אבינו בילדותו, ומנשה היה משכיל ויודע שפות. כמו שאמר הכתוב: 'כי המליץ בינותם' - זה מנשה. וזה שאמר: 'בך יברך ישראל לאמור: ישימך א-להים כאפרים וכמנשה' - שיהיו בעלי תורה וגם בעלי השכלה. ומכל מקום: 'וישם את אפרים לפני מנשה' - שצריך ללמוד תורה תחילה ואחר כך מדע ושפות.
ספר מנחת כהן, חלק שלישי, עמ' ל"ג, הוצ' הוועד למען הדפסת ספרי הרב, דפוס התחיה, ירושלים, תשי"ח (1958).
עוד זאת אני מצווה אותך בני היר"א (חכם ראובן אליהו ישראל), ה' ישמרך ויחייך, שאחרי מותי, בתורתי תהגה בטוב טעם ודעת (ואם אפשר בחברת תלמיד חכם אחר עמך מה טוב ומה נעים), ותברר כל מה שכתוב אצלי בשיטה על מסכת מנחות ודרשות, המעט הוא אם רב, להיות מסודר אצלך, שאפשר ברוב הימים תמצא אופן להוציא לאור ולחבר את האוהל, אוהלה של תורה, להיות חיבור אחד, ויקרא שמו בישראל 'בן ימין', בן רגל אביו, החומץ בן יין, זיכרונו לחיי העולם הבא, ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ואפשר שבזכות זה, תזכה להיות לך בנים זכרים לעבודתו.
בן ימין, צוואה מחיים, דף ז' עמ' א', דפוס חברת עץ החיים, סלוניקי, תרנ"ו (1896)
עם הארץ יש לו תקנה: 'מזוקק שבעתיים' - יבחר תלמיד חכם ללמוד עבורו, שהוא איש צדיק וחכם וישר ושלם בכל מידות טובות אם ימצא. ואם לאו, יבחר הטוב בנמצאים, ויתן לו כדי יכולתו בעין יפה.
ואם אפשר לו ללמוד ממנו, יכנע לפניו וילמוד כפי ידיעתו ורוחב לבבו. ואם אי אפשר, ישתדל ללמוד ממנו איזה דינים הנצרכים. ויכתוב אותם באופן שיוכל לקרותם וילמוד בהם תמיד, עד שיהיו נרשמים במוחו לפחות שיודע דין פלוני במקום פלוני. ... ואם ידע איזה חידוש, ויספר לפני הרב הלומד, ויראה שיש ממש בדבריו, יכתוב אותו על שמו, אפילו אינו לפי כבודו של הרב, יעשה לכבוד המכבד את התורה.
כסא רחמים, תהלים ז, דף ח עמ' ב, הוצאת נסים חדאד, אשקלון, תש"ן (1990)
למה אמרו ישראל 'נעשה ונשמע', קודם ששמעו עשרת דברות? - והיה להם לומר נשמע ונעשה. מה הייתה כוונתם? - אלא אמרו: אנחנו קיבלנו מאבותינו אלו הדברים. אם יש דבר חדש - תאמר לנו.

כיצד? - 'אנכי ה׳ א-להיך' כבר האמנו באחדותו יתברך שנאמר 'ויאמן העם וישמעו'.
'לא יהיה לך א-לוהים אחרים' - אברהם לא עבד עבודה זרה של תרח אביו.
'לא תרצח' - אברהם לא הרג את יצחק על גבי המזבח... 'לא תנאף' - יוסף לא שכב עם אשת אדוניו. 'לא תגנוב' - יעקב לא גנב מבית לבן, עשרים שנה שהיה עמו... 'לא תענה עד שקר' - יוסף אמר כי גנב גנבתי מארץ העברים ולא אמר אנכי בן שרים וסגנים. 'לא תישא' - יהודה לא נשבע שבועה על ענין תמר ואמר צדקה ממני. 'לא תחמוד' - גם יוסף לא חמד אשת אדוניו.
'כבד את אביך' - יצחק לא בעט באביו ברגליו בשעת העקידה ונתן לו כבוד... 'זכור את יום השבת לקדשו' - כבר יוסף הצדיק שמר את השבת שנאמר וטבוח טבח והכן ונאמר והיה ביום השישי.
כסא רחמים - פירוש על התורה, פרשת יתרו, עמ' צה- צו
כך התנהג הראשון שבאבות כשאמר לו הקדוש ברוך הוא: 'קח נא את בנך את יחידך' - לא הרהר אחרי מידותיו של ה' יתברך, ולא רצה לשקול במאזני הדעת מצוותו יתברך שמו, אלא ביטל דעתו וכל הנימוקים, לקיים מצוותו יתברך. נמצאת למד שרוח האבות נשארת שלמה בקרב לבם של ישראל ונשארו בניו של אברהם אבינו, עליו השלום, ראויים שיקויים בהם: 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'.
ומידה זו מבקש הקדוש ברוך הוא מאתנו שנאמין אף נגד הדעת, כי הדעת היא חלק קטן מאוד מאוד מחכמתו יתברך, שמרוב חסדו, רצה לחלק ממנה לבשר ודם, ואם האדם רוצה אז להעביר כל מצוותיו יתברך בנפה של חכמתו האנושית הקצרה והפעוטה, אם כן בוודאי שהאדם הזה נכנסה בו רוח גאווה ושטות ושגעון גדול, לחשוב שיוכל להשיג החכמה העליונה ולהיות גם הוא כאחד ממנו.
ואז נבין על מי ועל מה אין ניסים עוד לעינינו, זאת אומרת ניסים הנראים לכל, כי לא נשארה עוד האמונה האמיתית שהיו אבותינו מעלים לראש פינה, אלא להיפך, הם משליטים וממליכים את הדעת על הכל, ואם הדעת סובלת דבר ה' ומצוותו אז מקבלים אותו, ואם לאו, זורקים הלאה.
רחמיך הרבים, עמ' רמא', מכון להוצאת כתבי יד שע"י ישיבת שערי רחמים, סיוון תש"ן, ירושלים.
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מא-להיך' - לכאורה יש לדקדק מה נשתנה מצווה זו מכל מצוות שבתורה, שנאמר בה 'ויראת מ-אלהיך', מה שלא מצינו כן בשום מקום. ...
רבי סימון ורבי אלעזר היו יושבים. חלף והלך לידם רבי יעקב בר אחא. אמר אחד לחברו: נקום מלפניו, שגבר ירא חטא הוא. ענה לו: נקום מלפניו, שגבר בן תורה הוא. אמר לו: אני אמרתי לך, שגבר ירא חטא הוא, ואתה אמרת לי שהוא בן תורה?! ...
שאמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר: אין לו לקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר 'ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך - כי אם ליראה', וכתיב 'ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה'. ... וזה שאמר הכתוב 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן', דהיינו זקן שקנה חכמה, ואם תאמר משום שהוא בן תורה לבד, לזה סמך 'ויראת מא-להיך' דהיינו שהוא גם ירא חטא.
אנך יפה, סדר קדושים, דף ע"ו, עמ' א', הוצאת חיים אברהם דש"ן, איזמיר, תרנ"ג (1893)
'ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו'. - יש לרמוז על הגבירים שבחוץ לארץ, אשר נפשם איוותה לבוא לארץ ישראל, ואומרים בפה מלא: מי יתן והיה שנזכה לעלות לארץ ישראל, ואולם מה נעשה, עסקים הרבה יש לנו - כמה חובות, כמה נכסים צאן ובקר, וצריך זמן לקבץ ממונינו, כי בזה הזמן לא נוכל מפני סיבה פלוני. ואולם אברהם אבינו עליו השלום 'כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב', עם כל זה 'וילך למסעיו' אל מקום המזבח 'ויקרא שם בשם ה' בבית אל', וקל להבין. ...
'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן'. - יש שאומרים: עכשיו עדיין במבחר ימיהם, לא יעלו עד שיזקינו, לא כן באברהם, בן שבעים וחמש שנים בצאתו מחרן, שהיה עדיין פחות מחצי ימיו, כי הוא חי מאה שבעים וחמש שנים, נמצא בעלותו לארץ ישראל היה רך בשנים כפי שהיו באותו זמן, לכן אמר הכתוב: 'הביטו אל אברהם אביכם', וממנו תראו ותקחו מוסר.
פרשת רא"ה, פרשת לך-לך, דף י"ג עמ' א-ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
לאחר החורף היו נוהגים לילך למעיינות וחמי טבריה לרפואת הגוף, שמא נשאר חולי כלשהוא מעונת החורף וכיוון שמשתנה לו מזג האוויר אזי מתחוללת תהפוכה באיבריו של האדם.
אם כן, כפי שבימים אלו האדם שם ליבו לתהפוכה גשמית בגופו ובאבריו ולכן מרפא את גופו בכל מיני רפואות, אזי גם מבחינה רוחנית יש לחולל תהפוכה כזו בקריאת פרקי אבות ולהוסיף קדושה על קדושה בבחינת לטהרנו ולקדשנו במידות טובות ויראת שמים.
פרקי רפאל, פרק ראשון, עמ' קל"ו, דפוס חיש, רמלה, תשע"א (2011)
לקהל יטאקווא טייארא, יגן עליה א-לוהים, מכאן מודעה שבתוך יומי החג קבלתי כתב ידכם על מה ששאלתם על אודות ישראל אחד, שבא על הערלית, ונולד לו ממנה בן, והלך מוהל אחד, ומל אותו, והוקשה הדבר בעיניכם על הדבר הזה, הואיל וקיים לנו שישראל הבא על הכותית - ולדה כמוה, והואיל וזה הבן - חשוב גוי, לא היה לו למולו - אלה היו דברי קודשכם. ...
אם בא למול לעשות מצות מילה דווקא ולא להתגייר - מלין אותו, ואם כך מכל שכן ישראל הבא על הגויה בנידון שלנו, ונתכוון ישראל זה, למול הבן כדי להכניסו בברית אברהם אבינו, עליו השלום, ודאי לא גרע מגוי הבא למול גירות, שגם זה הבן לכשיגדל יטבול, וחזר להיות ישראל גמור.
שו"ת תועפות ראם, סימן ט"ל, דפוס מסעוד בן מרדכי אדהאן, קאזבלנקא, תר''ף (1920).
על דבר ההסכמה שיש לנו בעירנו זו, סלוניקי, יגן עליה א-להים, שלא יוכלו להוציא צמר מגבול שלושה ימים סביב העיר, ושלא למכור לגוי כדי להוציאה חוץ למלכות.
והיא עשויה בכל תוקף, בחרם הכלבו, ומהרבנים הקדמונים גדולים, קדושים אשר בארץ החיים המה, זיכרונם לחיי העולם הבא. ויעתה שואלים ודורשים אם כוח רבנן של עכשיו להתירה כדי להרים מכשול מקצת בני אדם שעוברים עליה - או לא. ...
חרמי הקהל אין צריכים התרה כשאר חרמי יחיד ונדרים ושבועות - בפתח וחרטה ויחיד מומחה או שלושה הדיוטות, אלא הם מתירים לעצמם, ואמור רבנן בטעם - ישום שכך נהגו. ואם כן, כשהם מחרימים, על דרך מנהגם הם מחרימים, שיוכלו להתיר לעצמם כשירצו.
והראש והטור ז"ל כתבו טעם אחר: משום שמהעיקר אין מכוונים לחרם, אלא כעין גזרה היא, שמחרימים למי שיעבור על גזרתם. גם הסכימו הפוסקים, זיכרונם לברכה, שאפילו הזכירו בה שבועה יכולים להתיר בעצמם. ואם כן יראה שאם יסכימו הציבור יכולים להתירה בעצמם.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן י"ג, דף כ"ה עמ' א', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
עיקר מעשיהם של הבנים תלוי בהורים: אם מתנהגים הם בדרך הישרה, בדרך התורה והמצווה, גם בניהם עושים כמעשיהם. אשר על כן יזהרו הורים בחינוך בניהם, שהם היסוד של חיי האדם. ...
התוכחה תהיה בבחינת שמאל דוחה וימין מקרבת. ואפשר לומר גם בזה לא עשה נוח כשורה, שדחה את בנו חם וזרעו מכל וכל, שאמר: 'ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו', והעבד בהפקר - נוח לו. היה מן הראוי לנזוף בו על מעשי התועבה, ולהענישו, אבל לא להרחיקו לגמרי, שכל הדורות יהיו עבדים ויסבלו מעונש אביהם. ועל כגון זה הצטער אלישע הנביא, עליו השלום, שדחה את גחזי בשתי ידיו וקללו שתדבק בו צרעת נעמן ובזרעו לעולם. אם גחזי חטא, זרעו מה אשם?! 'ומשלם עוון אבות על בנים לשונאי' כתוב - שהולכים בדרכי הוריהם, ויכול להיות שזרעו יהיו צדיקים, ועל זה נצטער אלישע הנביא, עליו השלום, וירד דמשק להחזירו לגחזי, ולא הסתייע הדבר כי גחזי דחהו, באומרו למדתי ממך, 'כל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה', והוא החטיא את הרבים. הרי לך שזו לא דרך תוכחה הרצויה בעיני א-להים ואדם.
חיי איש, נוח, עמ' יח, דפוס ששון, בית אל, תשנ"ו (1996)
בזמן הזה, שלוקחים מן המכולת לחם אפוי, תשתדל האישה, לפחות פעם אחת בשנה, לקנות קמח שיהיה בו שיעור הפרשת חלה, ותקיים היא בעצמה הפרשת חלה בברכה.
קיצור שולחן ערוך השלם, חלק ד', סימן תקמ"ו, סעיף כ"ו, מכון "אהבת שלום", ירושלים תשס"ו (2006)
'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב' - אמרו חכמים, כי העניו זוכה לחכמת התורה. וידוע ש'יעקב' כינויו עניו, ששם את עצמו כעקב. וזהו שאמר: 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת', וזה בזכות 'יעקב' הרומז לענווה.
רוח חיים, עמ' נו, ירושלים: אפרים חדאד, תש"ן (1990)
ואפנה על ימין, לעילוי נשמת עטרות הדרת ראשנו, שני שותפים, שניים קרובים, הורי היקרים זיכרונם לברכה, אדרבה, כי מלבד החיוב הגדול והנורא ממצוות כיבוד אב, ואם בחיים ובמוות, כאשר גזרה חוכמתו יתברך, עוד בא כי המה בצדקתם, בעזר משדי, השומע תפילתם ונאקתם, סבבו מציאותו להתקיים בעולם: ... קיבלו עליהם כי בהיוולד להם זכר פרי הבטן, תכף בהיותו יונק, יעזבו דירתם בחוץ לארץ, ויוליכהו לארץ הצבי תיבנה ותיכונן, וכן עשו כשנולדתי אני עני; ... אחר כך, לקיים את נדרם, הכרחי למכור כל הנמצא אתם, להוצאות הדרכים, בלב ימים, ולהכין להם צידה גדולה (כי אז עוד לא נראו אניות קיטור) והוליכוני כבן שישה חודשים. ...
ובחמלת אב הרחמן, הגיעו לארץ הקדושה, תיבנה ותיכונן עד מהרה, במשך טו"ב יום, וסבלו ייסורים רבים כאשר גזרה חוכמתו יתברך, ודוחק הפרנסה הקשה מכולם, 'וסבבו' ולא אהדר להם, רק בעיר הקודש חיפה, תיבנה ותיכונן, למצוא די מחייתם, וקיבלו הכל ברצון. אך לא היה אז נמצא שם לא סופרים ולא ספרים, רק מלמד תינוקות של בית רבן, ולא יכולתי ללמוד עמו, רק מעט מקרא בלא פסוק טעמים, רק עטרת ראשי, אבא מארי, הירא את ה', מורי ורבי, ישעיא, זכותו יגן עלינו, היה לומד עמי בלילות ובעתות הפנאי, מעט אגדות ושולחן ערוך אורח חיים, וזוהר הקדוש ותיקונים. ...
וכל הזמן הזה היו מצטערים אבותי, זיכרונם לברכה, שלא יכלו לדור במקום תורה.
פטר רחם, מתוך ההקדמה, דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים, תרע"ג (1913)
להרחיב גבולו של קובץ שירים זה, ולהוציאו מתחומם של "המבקשים", ולהכניסו גם לתחומה של "מסגרת החינוך", להגיש ממטעמיו הערבים אל חך ילדינו הרכים, שיקיימו מפגש עם זהותה הרוחנית של יהדות מרוקו, מזווית זו של השירה, ולינוק מכלי ראשון מחלב תרבותה העסיסי ומורשתה העשירה.
אעירה שחר, הקדמת המחבר, באר שבע, תשל"ט (1979).
וראיתי כמה אנשים לומדים ספר תהילים, כל יום ויום, אבל במרוצה, בהבלעה. ומי יתן וישמעו ללמוד ספר אחד בכוונה, בהכנעה, ביראת הלב, בדקדוק, במפיק שבאיזה אותיות, בשיבולת ובסיבולת.
וספר אחד, שהוא הרבה פחות ממנו, יעלה לרצון לפני מלך מלכי המלכים, יותר מהקורא כל ספר תהילים על פי דרכו שבודה מליבו. ונקוט זה בידך אומרו יתברך: למה לי רוב זבחיכם אמר ה'.
ומה מאוד גרוע ונפסד כל אדם ערל שפתיים דהיינו שאין לו שגרת לשון, ועוד, אין לו קול, ובלא דבר והכרח, קם מעצמו לשליח ציבור, ופוגם בכל הנזכר. גם לאחרים הנמשכים אחריו להשיגו אשר בפיהם ועל ידי סרסוריו, צריכים לצפצף ביחד קול דברי א-להים חיים.
צח ואדום, דף נ"ח עמ' ב', דפוס הרב יונה בן יעקב, קושטאנדינא, ת"ק (1740)
אם יפה עשו על פי התורה מנהיגי הקהילת קודש, למנות את בן ראובן - הגדול, תחת אבותיו? - הגם שקולו נעים, ופרקו נאה, וסר מרע, כיוון שאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, ואילו בנו הקטן ממלא מקומו בכל מכל. ומסתפק השואל, אם גם בכגון זה מצווה בגדול או לא? ...
חקרי לב, אורח חיים, חלק א סימן ט"ז עמודים פ"ח- צ"ד. ירושלים, מכון המאור. תשנ"ח (1998)
אפילו אדם מת בספינה הנפש הולכת אצל אבותיו. לכך כתיב: 'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם' - שהיו מחבבים את הקבורה אצל הצדיקים וגם קבורת ארץ ישראל, ולמה? - שמתי ארץ ישראל, חיים תחילה לימות המשיח.
ליקוטי רפאל, עמוד ס"ז. הוצאת ישועה בן דוד סאלם, ירושלים תשמ"ה (1985)
אפשר לפרש על התקופה שלנו, תקופת העלייה לארץ ישראל, שכל עולה מחוץ לארץ, משתדל בכל עוז, להוציא כל כספו וזהבו, בדרך לא דרך. ואחרי שיגיע לארץ ישראל יש להיזהר שלא ללכת שולל אחרי החינוך והתלבושות המודרני וכיוצא, מה שלא ידענו זה בחוץ לארץ. ...
שיש לו לאדם להתבייש משתי דרכים שעושה, כשהם סותרים אחד את השני - שהרכוש הגשמי משתדל בכל עוז להעלות אותו לארץ ישראל, ואילו החינוך והמסורת, הבושה והצניעות, אהבת התורה ויראת שמיים - שהם הרכוש הרוחני, יעזוב אותם בחוץ לארץ, ובהגיעו לארץ, ילך בדרך אחרת, שאינה דרך ישראל סבא, ולא דרך שהלכו בה, הוא ואבותיו בחוץ לארץ.
וזהו רמז הפסוק 'טענו את בעירכם' - בממון וברכוש שלכם 'ולכו בואו ארצה כנען' - זו ארץ ישראל, ולא להשאיר הממון בחוץ לארץ. גם צריך 'וקחו את אביכם ואת בתיכם' - החינוך והמסורת שהתנהגו בה אבותיכם, גם אתם בבתיכם בחוץ לארץ, תבואו אלי לארץ ישראל ותחזיקו בהם...
ובזכות זה 'ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים ותאכלו את חלב הארץ' - שיהיה לכם ברכה והצלחה בגשמיות, כאשר אתם מחזיקים ברוחניות כמובן.
נפש חיה חלק ב' דף פ"ב, מכון הרב מצליח, בני ברק, מכון נטע שעשועים נתיבות, תשס"ז (2007)
'מפני מה אין מצויים תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהם. אמר רב יוסף שלא יאמרו ירושה היא להם' - ופירש רש"י שלא יאמרו בני אדם תורה ירושה היא להם ואין אנו נזקקים ללמוד תורה...
'בני אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני' - ורצה לומר, 'אם חכם ליבך', מוכרח שלא סבור לו, שהתורה היא ירושה, ואין אנו צריכים לעסוק בתורה, אלא אדרבא יגעת ומצאת תאמין, וכל הרוצה לזכות בתורה יבוא ויזכה, ובכן 'ישמח ליבי גם אני', כי זה התואר מגיע גם כן לי. כי גם אני לא בא לי התורה מכוח ירושה בלי יגיעה, אלא שיגעתי בה בכל כוחי וזכיתי בה, ועל כן שמח ליבי.
לב מרפא, פ"ח עמ' ב , הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים תשמ"ה (1985)
רב שמת, והניח בנו - תלמיד חכם, ובן בנו האחר - תלמיד חכם, ורצו הקהל למנות במקומו אחד מהם, איזה מהם קודם? - מה שנראה לעניות דעתי בזה הוא, שדווקא לגבי מלכות או נשיאות, שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, הוא שיש קדימה לבן הגדול על הקטן. אם היה הבן הגדול מלא ביראה ולא בחכמה, והקטן מלא בחכמה ולא ביראה.
אבל לעניין שאר המינויים, שיכולים שניהם להשתמש בכתר אחד - אין קדימה לבן על הבן, ולא לבן על בן הבן - שכיוון שכולם ראויים למלאות מקום אביהם, ומכוחו הם יורשים. מה לי בן ומה לי בן הבן.
הלכה למשה, אורח חיים, סימן א', עמ' א, הוצאת יד יקותיאל, ירושלים, תשס"ט (2009)
כל מי שזכה להניח בן אחריו עוסק בתורה ובמצוות, כאילו לא מת. ומה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.
וכך גם מצאנו באברהם אבינו, עליו השלום, שנאמר: 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ... למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו'.
ודקדקו רבותינו זיכרונם לברכה שם: שעל 'בית אברהם' לא נאמר, אלא על 'אברהם' - למדנו שכל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת, יעיין שם.
חיי עולם, מעלת הצדיקים, דף ע"ב עמ' א', הוצאת מקור חיים, ירושלים, תשל"ח (1978)
שבח המגיע לתינוקות של בית רבן, שלימודם בתורת ה', יש לו נחת רוח לאבינו שבשמים, ביותר מלימוד התלמידי חכמים הגדולים, מטעם שהרי הוא הבל שאין בו חטא. וכאמור אפשר לתת טעם למה שכתוב בחכמינו זיכרונם לברכה, במדרש חזית, על-פי 'משכני אחריך נרוצה', ככתוב כאן: אמר רבי מאיר בשעה שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לכם ערבים ... אמרו לו: בנינו ערבים עלינו. אמר להם: ערבים טובים שנאמר 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז'.
ספר אות לישועה,, דרוש א לשבת הלבשה, דף סז עמ' ב. איזמיר דפוס כת"ר אהרן יאושע די שיגורה וחבריו, התרל"ו (1876)
בן הייתי לאבי, רך ויחיד, יושב במגדל עד כי גדלתי ... לא חשך ממני מאומה, 'מיטה ושולחן וכיסא ומנורה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכוונתו רצויה - אני ארבה, 'מרבה ישיבה - מרבה חכמה', ומקשט לי הפה, רק כל מחסורך עלי, סיפוקי מסופק לך כספק מן התורה, כי אם לבינה תקרא באלו הלכות גדולות, ואני בעניי נוחמתי לו, ראשי כבודי ומרום ראשי, אני ארבה ולא אסור, נושא בעול תורה, ותהי על שכמי המשרה כל אלו שנים, שליו הייתי בביתי ושאנן בהיכלי, יושב בשבת תחכמוני, ולמלמדי הטיתי אזני, שקוד על למודי, לא אמוש מתוך האוהל.
ספר דרך חיים, הקדמת המחבר, דפוס יצחק די קאסטרו ובניו, קושטאנדינה תר"ח (1848).
'אמר ר' סימון: מפני שיבה תקום ויראת מא-להיך אני ה' - אני הוא שקיימתי עמידת זקן תחילה' - שאף בשעה שהאדם עוסק בתורה, חייב לעמוד מפני תלמיד חכם העובר עליו, ואף שהוא נקרא תורה והתלמיד חכם נקרא לומדיה, שהרי מצינו שהקדוש ברוך הוא, בכבודו ובעצמו, שתורה שלו היא, והוא נקרא תורה, שכל התורה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ואף על פי כן קיים מצוות עמידת זקן.
המעלות לשלמה, עמ' שפ"ד, הוצאת חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ז (1987)
ובכל דור ודור הקים להם חכמים ונבונים, יודעי ותופסי התורה: תנאים ואמוראים, סבוראים, גאונים, ואחריהם כל ישרי לב: רבנים וחכמי דורות, דור ודור ודורשיו, דור דור וחכמיו, להבין אותם, ולהאיר עיניהם, ולפרש להם אמרתו, איש איש ממלאכתו כאשר קיבל, וכפי רוחב שכלו ודעתו, אחד המרבה ואחד הממעיט כפי מה שקיבלה נשמתו, אל כל אשר יצא לו הגורל שמה.
קרני רמים, מתוך ההקדמה, הוצאת מכון הרב מצליח, בני ברק, תשמ"א (1981)
בארם צובא מולדתי ראיתי ברכה בלימודי. בצדקת הוריי שהקדישוני לגבוה מיום הולדתי. עליהם השלום, אמצוני וזרזוני בדופקי ובשוקדי על דלתי בית המדרש. ובמרומים שהדי, שהרבה לילות היתה רצפת בית המדרש לערשי ומרבדי. והעירוני מתנומתי האלפסי והאשרי, ברצלוני וגירונדי. ...
זכר צדיק לברכה, רבי המובהק ונגידי, הגאון עזרא שעיו שאבוקתו הבעירה לפידי. מברכתו העמדתי תלמידים והוא משגבי ומסעדי. ובעיון, הטביע עליי חותמו מאז היווסדי. חותם אמת שחיפשתיו ואהבתיו בכל מאודי. פלפול עקום צורם אזני וחותך ורידי.
הגאון יצחק דיין המנוח, אלופי וידידי. בחיבה טיפח כישרונותיי ושמרם מפחי ומצודי. ביחוד החכימני בדקדוק השפה המקשטתו כעדי. ובמליצת המשוררים הנשגבים: משושו היחידי, והשכילני ב'חובת הלבבות' של בחיי החסידי. ב'כוזרי', ב'מורה' ומפרשיו שם-טוב ואפודי.
'מגן בעדי'- שו"ת, חידושי תורה, דרשות ושירה. הקדמת המחבר, ע' 3. דפוס בלשן, ברוקלין, ניו יורק. תש"ל (1970)
'מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו - מכאן שהתפללו השבטים שחרית מנחה ערבית'. - ולכאורה מנין יצא זה מן המקרא? אבל אפשר לפרש כי בצ"ע ראשי תיבות: בוקר צהרים ערב, וזה שאמרו: 'מה בצע כי נהרוג' - כי ההורג אינו יכול להתפלל. וזה שאמר המדרש: 'מכאן שהיו מתפללים'.
או נאמר באלו ואלו: כי ידוע ששלושה תפילות האבות תיקנו אותם - אברהם תיקן שחרית, יצחק תיקן מנחה, ויעקב - ערבית, ומלת 'בצע - אותיות שניים של האבות: כי אברהם אות שני - בי"ת, יצחק אחר היו"ד - צד"י, ויעקב אות שנית - עי"ן, וזהו רמוז במילת: בצ"ע. זהו שאמר: 'מה בצע כי נהרוג' - והתפילות שתיקנו האבות, שהם רמוזים במילת בצ"ע - לא נקיים?! - כי ההורג אינו יכול להתפלל. וזה שאמר המדרש: 'מכאן שהתפללו השבטים' - רצה לומר: שהיו מתפללים.
פרי צדיק, עמ' מ"ד, דפוס האומן, ירושלים, תרצ"ח (1938)
'כבד את אביך ואת אמך כאשר צווך ה' א-לוהיך' - דקדק מורי ורבי הרב יוסף ברבי, זכר צדיק לברכה, למה צריך לומר בזאת המצווה 'כאשר צווך ה' א-לוהיך' יותר מכל שאר המצוות? ויש ליישב ולומר כי הכתוב בא לרמוז, ששווה כבודם לכבוד המקום. וזה שאמר 'כאשר צווך ה' א-לוהיך' רצה לומר שתהיה עליך צואת אב ואם כמו שצווך ה' א-לוהיך.
מדרשו של ש"ם חלק ג, עמ' קכ"ה, דפוס כהן עידאן וצבאן, ג'רבה, תש"ח (1948)
הנה כי דת ישראל היא מבוססת על החמלה הכללית ולא רק על היהודים התושבים, כי אם גם על הגרים, להתחשב עמהם כאלו הם אזרחי הארץ, כמה שנאמר: 'כאזרח מכם יהיה הגר, הגר אתכם, ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ולכן בחג הזה, חג חירותנו, ואף בגלותנו המר הזה שאנחנו תחת עול זרים, מכל מקום זאת חירות מתוך עבדות, ואף שאינה דומה חירותו לחירות כל העמים, אמנם חירותו עומדת למעלה מחירות כל הגויים והעמים, והר נעלה ורוממה החירות הזאת היא הנותנת לו כח נעלמה לסבול כל ייסוריו ומכאוביו, כל ייסורי הנפש וייסורי הגוף. ...
המסירות הנפש היא שהקריבה אותנו להר סיני, וקבלנו את התורה, ובחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, וכל העמים ילכו בשם א-להיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-להינו, ואם לפעמים נתרשל מעבוד את ה', ונעשה מעשים שאינם מתאימים לרוח תורתנו הקדושה, גם אז נרגיש בחטאתנו ורוח א-להים הנטוע בקרבנו. ובזכרנו את העבר: את יציאת מצרים, את מתן תורתנו, את האור הצפון בתוכה, את גזענו, את מחצבנו, נשוב אל ה' מתוך התעמקות והכרה ברורה, ומתוך אותה החירות, הנטועה בנו חירות הנפש, שרכשנו בחג חירותנו זה, היא שהגנה על עם ישראל להישאר בטהרתו, ואב לבנים מוריש את הסגולה הזאת, מדור לדור, ובכן גם בגלותנו אנו שמחים על חירות הנפש, ומקיים כי יראה ה' בעונינו - לתת לנו גם חירות הגוף ובהתאחדם יחד נעבוד את ה'.
ספר שפתי צדק, כתב יד מספר 38, אוסף משפחת זיתוני, המכון לכתבי יד, הספריה הלאומית, ירושלים
'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'. - ראוי וחשוב לכל איש יהודי להקפיד על מסורת אבותיו. זקני הדור הם אלו שממשיכים את מסורת התורה מדור לדור. אם אדם רוצה לדעת מהי ההלכה ישאל את רבני עדתו וידע מה לעשות. למשל, ישנו דיון באחרונים לגבי אכילת זרוע צלי בליל פסח, האם מותר לאכול או אסור לאכול. אצלנו בכורדיסטאן נהגו שמותר לאכול. ...
וכן לגבי מנהג יהודי כורדיסטאן בדין אבל וספר תורה. מקדמת דנא נהגנו שאם, חס ושלום, יש אבל תוך שבעה, כל הקהל מתפלל בביתו, גם בימים שני או חמישי, שבהם יש קריאת התורה. אמנם אין אנחנו מביאים ספר תורה לבית האבל, אלא לאחר התפילה הולכים כל הקהל לבית הכנסת, מוציאים ספר תורה וקוראים, וגם האבל הולך עמהם לבית הכנסת. ולאחרונה קמו מערערים גם על מסורת זו, ואין אנחנו שומעים להם, אלא למה שנהגנו, שמבוסס על גדולי הפוסקים.
מתוך: סיכומי שיעוריו של הרב שבתאי בן חיים (כת"י), שלו שבתאי.
'הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם' - שהמוכיח חברו צריך להוכיחו תחילה בינו לבינו בסתר, שאם יוכיחו בפני אדם, יתבייש, כמו שאומר הכתוב: 'הוכיח תוכיח את עמיתך' ופירשו המפרשים הוכיח תחילה בינו לבינך, ואם לא ישמע תוכיח בפני רבים, ואם כן כך היה ראוי לו ליעקב לעשות להוכיח כל אחד מבניו בינו לבינו שלא לביישם, ולמה קבלם כולם באסיפה אחת לזה אמר 'הקבצו ושמעו בני יעקב' - רמז להם שלא יקוצו בתוכחתו, לפי שכולם אחים בני איש אחד, ואין מגיע להם שום בושה, שאין האחים מתביישים זה מזה, ואין זר ביניהם, ועוד נשית שהמוכיח הוא אביהם ואין להם בושה כל כך כמו אם היה המוכיח איש זר שמתבייש ממנו ביותר, וזה שנאמר: 'ושמעו אל ישראל אביכם', והבן.
נתיבות שלום, י"ד ב. קזבלנקה, תש"ח (1948)
בראותם את המצב ומוראו, הסתפקו רק בהתמרמרות ובאנחות, בינם לבין עצמם, המתפרצות מתוך ייאוש, בחשבם שאין בכוחם לתקן. אכן באמת אין זה ביכולתם של יחידים ומתוך היאוש הם נסים מן המערכה. ועל זה החופשיים, שלא נפגשים בשום התנגדות, הולכים יום יום ומתחזקים, וכובשים עוד עמדות, ופורשים את רשתם לצוד עוד נפשות.
ועד כאן אצל עדות המזרח לא היתה השפעת דתית ציבורית, ולא נשמעה אף פעם דעת הקהל החרדי הספרדי הקיים. כי לא היה בעדות המזרח ארגון ציבורי דתי.
ספר שלמי אהרון עמ' כ, ע. בוכריס, ירושלים, תשס"ב (2001-2002)
יסוד האמונה וקבלת הדת היא מסורה מאבות לבנים, כמו שנאמר 'שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'
כי כל האמונה, אשר בבנים היא, בקבלה מאבותם, כי האב ימסור האמונות והדעות לבניו הוא, מה שקיבל מאבותיו.
החיים והשלום חלק א' , מתוך דרוש כ"ז , דף צב', דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים , תרפ"ו (1926)
החיים והשלום חלק א', מתוך דרוש כ"ז, דף צב', דפוס שמואל הלוי צוקרמן, ירושלים , תרפ"ו (1926)
דבר ברור וידוע כי מנהג התפילות שונים בכל עדה ועדה ואין נוסח תפילה של עדה זו כנוסח תפילה של עדה זו. וכל עדה ועדה הולכת בעקבות מנהגי אבותיה נוחו עדן גן מדור דור. ובכל מקום שישנו קבוץ מעדה ההיא מחויבים הם ללכת במנהג שהנחילום אבותם ואין רשות לקבוץ מתוך העדה ההיא להבדל ולשנות ממנהג אבות, שהנהיגו בו ממאות בשנים כמו שהובא בגמרא בכמה מקומות בבלי וירושלמי, וביחוד בדבר המביא לידי הרס וחירוף חלילה וחס.
דברי חכמים, חלק אבן העזר, סימן יד, עמ' קסד, דפוס דרור, ירושלים, תשל"ב (1972).
אין רשאי לעמוד מפני החכם או הזקן ואפילו כשנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש, אלא כשיגיע לתוך ארבע אמותיו, משום שאין קימה אלא במקום שמוכח שלכבודו קם, וכן מנהג העולם. והוא הדין שאם יודע שעומד החכם להיכנס לתוך ד' אמותיו, אין לעמוד מפניו, אלא לאחר שנכנס לד' אמותיו.
אם החכם או הזקן נכנסים לתוך ד' אמותיו חייב לקום אפילו כשהוא עומד ברשות אחרת, מאחר וניכר לכל שעומד לכבודו, הוי קימה במקום הידור.
דברי שלום, יורה דעה, סימן צד
כשתינוק יודע לדבר - אביו מלמדו 'שמע ישראל': אז היראה היא באה בראשונה, ואז גם החכמה, שבאה אחריה - גם היא מקודשת, ואף שישתלם בשאר מדעים וחכמה, עם כל זאת, היראה, שרכש בראשונה - תהיה לו למגן, שיעמוד על משמרתו.
וחם השמ"ש, חלק ב', פרשת שמיני, עמ' שפא', הוצאת המחבר, ירושלים, תשס"ג (2003)
'ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל' - הקשו, שהרי קודם אמר שהיה זקן. ועוד הקשו חכמי האמת, 'יוצא מימים' צריך לו. אמנם עם מה שפירשו בגמרא: אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ואברהם זקן' - ואין זקן אלא שקנה חוכמה. דקדקו זה מהייתור, ובזה יבוא היטב 'בא בימים', כלומר אין אברהם כשאר זקנים, שכל זמן שמזקינים יוצאים מן החוכמה עם הימים; אברהם בא בחוכמה, שהיא הזקנה, שהזכיר קניית החוכמה בא עמה עם הימים, שכל עוד שמוסיף בימים בא בחוכמה. ובי"ת, בימים, בי"ת - עם, כמו עם הימים, כי כל עוד שהיה בא בימים היה בא בקניית החוכמה, שהיא מילת זקן שהזכיר. זה שקנה חוכמה. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו 'ואברהם זקן' - אחר שמתה שרה קפצה עליו זקנה, שנאמר 'נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ'.
שמע שלמה, פרשת חיי שרה, דפוס משה דיאש, דף ח עמ' א, אמסטרדם, ת"ע (1700)
תינוקות של בית רבן, שהעולם מתקיים בעבורם, במקום אשר יאמר להם: 'בני אל חי' הם 'בנים משחיתים', ו'בנים לא אמון בם'. ואף מתופשי התורה, שהיה להם לצעוק ולמחות, אדרבא יש מהם שנלכדו ברשת זו בעצת יצר הרע לפי שהם מקטני אמונה, ועל זה דוו הדווים, ומי שנגעה יראת ה' בלבו ראוי לעמוד בפרץ, ולהחזיר עטרה ליושנה. אכן זאת נחמתי כי בהיותי פה בירושלים, תבנה ותכונן, שמעתי כי עוד היום עדיין לחלוחית הדין קיימת כמו שתקנו הראשונים בקיומה של תורה, כי יש לאחינו עדת אשכנזים, כמה וכמה תלמידי חכמים, יראי ה' וחושבי שמו, וישיבות מלאות מהם שעוסקים בתורה תדיר, בכל יום, כן ירבה וכן יפרוץ.
וגם שמח ליבי שראיתי לכמה יחידי סגולה, שנגעה יראת ד' בלבם, שמתחזקים ומשתדלים בכל תוקף בעצת הרבנים הגאונים הזקנים, ה' עליון יברך אותם, לכונן תמיד בחינוך הבנים והבנות על פי דרכי התורה, להרגילם ביראת ד' ובתורה, ובדרך ארץ ובצניעות. ומרוב ענוותנותם בקשו ממני להצטרף עמהם, וכשאני לעצמי, וגם שכעת נאלמתי דומיה, החשיתי מטוב מקורות הזמן בלתי נאמן. עם כל זאת, במצווה רבה כזאת לא אחשה, הנה שפתי לא אכלא לעזרת ה' בגיבורים מצווה גדולה כזאת, ולעורר את לב עם בני ישראל מתרדמתם, ולהשיב לב אבות על בנים לגבולם, לעבוד את ה'.
שו"ת מהרש"א אלפנדארי - הסבא קדישא, חלק ראשון, יורה דעה, סימן כ', עמוד נ"ג, מהדורה שניה, נדפס בירושלים, תש"ן (1990).
הן כאשר נוצרתם סבלה אתכם תשעה ירחים ברחמה בשמחה ובטוב לבב. וכשמלאו ימיה ללדת אתכם אזי צירים וחבלים אחזור, צירי יולדה שהמה קשים ומרים עד מאוד. וכמעט אשר היה כפשע בינה לבין המוות. וכאשר המליטה אתכם ויצאתם חוצה על פני האדמה לאור באור החיים. לא שקטה ממשאכם, ולא נחה מרוגזכם ומעוצבכם, ומן העבודה הקשה אשר עבדה בכם. ולא זה אלא שעלה עליה עול כבד קשה מנשוא, והשיגוה ימי עוני, לשבת כלואה ועצורה בבית, לשאת אתכם בחיקה למען תינקו, ושבעתם משד תנחומיה, והתענגתם מזיו כבודה. וידיה לא אסורות מלנופף אתכם בעריסה. ורגליה לא לנחושתיים הוגשו מלטייל בכם בחצר, ארוכות וקצרות, להשקיט זעפכם ולהפיג צערכם. גם בלילה לא שכב לבה, ומעולם לא טעמה טעם שינה, והגם אם היא ישנה אבל לבה ער, כי דואגת עליכם פן תקיצו משנתכם. וכשהיא שומעת קול צעקתכם אז היא ננערת משנתה כפתע פתאום ונרתעת לאחוריה. ומתחלת לזמר ולצפצף לכם וכיונה תהגה לכם. ואין קצה וגבול להצער הגדול אשר סבלה ונשאה בדומיה ובהשקט, רוח בלילי החורף בתוקף הצינה והקרירות. אשר כל אנשי הבית שוכבים על מיטתם וסרוחים על עריסותם ומכוסים בשמיכה בכסוי עב ולא אחד בהם שיוכל להוציא את אחד מאבריו חוצה עבור הצינה. והיא קמה ממיטתה בזריזות נפלאה ובחשק נמרץ לישן אתכם על ברכיה או להשכיבכם בעריסה ולהניף אתכם תנופה למען ינוח לכם ובעת גמלה אתכם גם אז לא יצאה לחופשי מעבודתכם. כי היתה תמיד משגחת עליכם בשבעה עיניים להאכילכם מאכל טוב ויפה אשר יונעם לחככם. גם היתה הולכת תמיד אחרי רגליכם לשמור צעדכם מלהילכד בפח יקוש ולבלתי יאונה לכם כל דבר רע ואף אמנם שהביאה לכם אומנת, עם כל זה לא מלאה לבה לפרוק עולכם מעל צווארה באהבתה אתכם.
תלמוד קטן, חנוך לנער, שער א', (עמודים לא ממוספרים), דפוס אליהו בן אמוזג, ליוורנו, תרל"ז (1877)
'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם' - ואפשר לפרש על פי מה שכתב הרדב"ז בחלק א' סימן ע"ו ... שנשאל בעניין השבת: כי יש חילוק גדול בין השוכנים במזרח לשוכנים במערב, שנמצא מה שהוא שבת לאלו הוא חול לאלו? - והשיב: דע כי השבת נמסרה לכל אחד מישראל, שנאמר 'כי אות היא ביני וביניכם'. ... ועיין שם.
וזהו שאמר הכתוב: 'לעשות את השבת לדורותם' - לפי דירתם יעשו את השבת ברית עולם, כלומר כמו שאות ברית הוא לכל אחד, כך השבת נמסר לכל אחד ואחד מישראל, וכל אחד יעשה כפי המקום שדר שם.
שלמי תודה, עמ' מ"ו א, הוצאת כטורזא וחברו, תוניס, תרע"ח (1918)
הנה ידוע מה שאמרו זיכרונם לברכה: שבעלות הנשמה היתירה במוצאי שבת, כמה מעלות טובות מרווחת על ידי עסק התורה בשבת, ומלבד זה אם חידש חידושים בתורה בשבת, גורם כבוד גם לנשמת אביו ואמו, וזהו: בראשית - יאר שבת, שעל ידי עסק התורה בשבת, יאר גם לנשמת אביו ואמו. ולכן יתגבר האדם על יצרו כארי לעסוק בתורה והיינו: בראשית - ארי שבת.
יריעות שלמה, עמ' ס"ו ב, דפוס וזאן וכאסתרו, תוניס, תרנ"א (1891)
ימי האדם נחלקים לשלושה: ימי העלייה, ימי העמידה, ימי הירידה. וכולם תלויים זה בזה, שאם יתקן בימי העלייה, ויהיה יושב אוהלים של תורה אז נקרא זוכה, ובשביל שעשה רצון הבורא, ועשה שלום עם יצר הרע, גם הקדוש ברוך הוא עושה רצונו בימי העמידה, ונותן לו אשה ראויה ובנים צדיקים, ובזה יקדש עצמו, כי שרוי בלא אשה, שרוי בלא קדושה. ובימי הירידה הוא בחינת נאמן שעוסק בסודות התורה ונאמנות.
בינת שלמה, עמ' 18, הוצאת הרב יהודה אדרי, ירושלים, תשע"ו (2016)
ראוי הוא מר אביכם, כי צדיק גדול היה, ומדקדק במצוות, ומזכה את הרבים, ומרביץ תורה, וחזרן במצוות, שתמנעו עצמכם משמחה זו של חינוך הבית בתוך השלושים.
שו"ת אשר לשלמה, חלק ראשון. חלק יורה דעה סימן ד' עמוד סח'. נדפס ע"י יצחק ברדה, בני ברק, תשמ"ה (1985)
'הנך יפה רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים מבעד לצמתך, שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד' - רומז לזה שהאישה הצנועה אינה עטופה רעלה, ואינה זקוקה לרעלה שתחצוץ בעד העיניים, שכן צניעותה וטוהר לבבה הם הרעלה היפה ביותר בשבילה, אשר תביא אותה לסלוד מכל דבר, שאינו לרצון ה'.
אל-שמס, גיליון 538, 20/4/1945 תרגם מערבית פרופ' נחם אילן.
'בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים' - שגלות מצרים היה על שהיו ישראל באותו זמן צרי עין, ומטעם זה ישראל כשיצאו ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, שראו הטעם שיצאנו ממצרים בעבור הצדקה. ... ויש לומר: שמה מצווה זו עושה יותר משאר מצוות, לכרות ברית זה ביציאת מצרים. ואולם הם ראו שעיקר יציאתם ממצרים בעבור צדקת הנשים, והיא הייתה גרמה להפוך מידת הדין למידת הרחמים. ואזהרה שמעו מהקדוש ברוך הוא לעשות צדקה כמו שאמר לו למשה: כשם שאתה הווה עימי כך אני הווה עימך, לכן חיש מהרה כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה.
עטרת שלמה דף ג' עמ' א' – עמ' ב', דפוס ההשקפה, ירושלים, תרס"ב (1902)
ובדרך אגב ראיתי להזכיר ולהזהיר לכל מחבר ספר, עד כמה החובה מוטלת עליו להזכיר בפירוש שם בעל השמועה עצמו, ולא להתגאות בטליתן של תלמידי חכמים. וכבר הפליגו רבים לדבר בגנות מי שאינו אומר דבר בשם אומרו, ואומר הדברים והסברות ההם בסתר כאילו הוא חדשם מדעתו,
וכתב על זה הרב 'שערי אשר' זיכרונו לברכה, כי העושה כן הוא גוזל בזה את החיים ואת המתים, את החיים הוא גוזל כיון שהיה בידו להביא הגאולה לעולם, כמו שנאמר: 'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם', ואת המתים הוא גוזל שעל ידי שמזכיר שמם שפתותיהם דובבות בקבר. ...
ויספיקו שתי דברות הללו לכל מי שנגע יראת ה' בלבבו, ונוסף לזה החיוב לומר דבר בשם אומרו כמו שנאמר, הרי יש כאן גם זכות מרובה שמלמדים זכות ומליצים יושר עליו, יען כי נהנו ממנו ובזה מתעוררים הרחמים העליונים.
ניצוצי אור, עמוד 3, דפוס התחיה, ירושלים, תרצ"ה (1934-5)
'כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך' - בירושלמי דורש: 'מהונך' כמו 'מחונך' - משמע, שהקפיד הקדוש ברוך הוא על כיבוד אב ואם יותר מכבודו, שבכבודו הוא אומר: 'כבד את ה' מהונך' - דהיינו: מחונך, שמשמע ממה שחננך, כלומר אם יש לו ממון - חייב, ואם לאו - פטור. ובכיבוד אב ואם נאמר: 'כבד את אביך ואת אמך' - שמשמע, בין שיש לו ממון ובין שאין לו. והיכן שאין לו - חייב לחזר על הפתחים לזון את אביו ואת אמו.
הקשה אלי החכם השלם ... רבי אליהו בלעיש, ישמרהו צורו ויחייהו, שלפי מה שכתבו התוספות: העדפה היא כפי מה שאנו קוראים 'מחונך' - שלשם אתה נותן ממה שחננך, דהיינו: משלו אתה נותן לו, ואין אתה חסר כלום. ואם לא נתן לך, אין אתה נותן לו. אבל באביך, משלך אתה נותן לו ואתה מחסר, שאין זה שלו אלא שלך. ואף כשאין לך, מחזר על הפתחים. ואף למי שאמר משל אב, מכל מקום מחסר משלו, שמבטל מלאכתו. עד כאן תורף דבריו. ומדבריו אלה למדתי פירוש מהרש"א, זיכרונו לברכה, בזה הלשון: שכבר ציווהו בו רבים, ועכשיו נוח ודבריו מדויקים בדקדוק נבון.
שורש ישי, מסכת קידושין, דף ס"ו עמ' ב', הוצאת דניאל ושמואל סעדון, ליוורנו, תקס"ט (1809)
דבריהם אלו נוטים כלפי הדור החדש שבימינו השואף תמיד לחדשות, ושונא הישנות, באומרם כי מנהגי ישראל עבר עליהם כלח, ונזדקנו ובאו בימים ועלינו לקוברם בשיבה טובה, כי אינם מתאימים עוד לפי רוח הזמן והעת שאנו חיים בו, דור-דעה, דור התקדמות, דור השכלה והחכמה, והגיע העת לעקור נטוע, וישן מפני חדש תוציאו, ולא בזקנים טעם - ואני אומר: 'לא בדרדקי עצה'.
ואלו אוהבי חדשות עליהם אומר: 'עושה חדשות בעל מלחמות' ואיך טחו עיניהם לראות כי אלו המנהגים הישנים נתקנו על-ידי נביאים וחכמים אשר ראו את הנולד. ... וכיוון שנתאזרחו מנהגים אלו בספרות התלמודית עלינו לשמרם ולכבדם, ואף שאולי ימצאו איזה מנהגים שאינם לפי רוח בזמן הזה, אמנם בהיות כי התמידו עמנו עידן ועידנים עלינו לגדור אותם בכל מאמצי כוחנו.
כתר שם טוב, חלק שלישי, מבוא, עמ' XI-X, דפוס סופריור פרינטרז, לונדון, תש"ג (1943)
דוד המלך, עליו השלום, קרא לשאול שהיה חמיו - אבי, שנאמר 'ואבי ראה גם ראה'.
וכן אמרו חז''ל על יהושפט מלך יהודה - כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד על רגליו ומחבקו ומנשקו. ומקשה בגמרא - איך היה עושה כך?! - הלא כתיב 'שום תשים עליך מלך' - שתהא אימתו עליך. ותירץ - שלא היה עושה כך בפרהסיה.
וקשה עם זה - על משה שהיה מלך, שכתוב 'ויהי בישורון מלך', והשתחווה ליתרו בפרהסיה, ונשק לו שכתוב 'ויצא לקראת חותנו, וישתחו וישק לו'.
אלא מוכרחים אנו לומר - שכל זה שאמרו בגמרא - שאין המלך יכול לעשות בפרהסיה, הוא לכל שאר העם, אבל לא לאביו, כגון שלמה, שמלך בחיי אביו...
והשתחווה משה ליתרו ונשק לו בפרהסיה, אף על פי שהיה רק חמיו - ללמדנו, שכבוד חמיו כאביו.
'ספר דשנת בשמן דרושים', עמ' כ"ח-כ"ט, הוצאת מלכי רבנן, אשדוד, תשנ"ח (1998).
'יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב, וקנה לך חבר...' , ו'רבן גמליאל אומר: עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות'. - ראוי לדעת מה חידש רבן גמליאל באזהרתו זאת על מה שהזהיר יהושע בן פרחיה לעיל ... ונראה כי יהושע בן פרחיה דיבר בעשיית הרב ללמדו תורה. אמנם רבן גמליאל דיבר שאף אחרי שלמד תורה יעשה לו רב להיותו נמלך עמו בכל הדבר הקשה שיבוא לפניו. ...
והנה מתוך אזהרה זו ילמוד האדם, להחמיר על עצמו בכל דבר ספק שיבוא לידו, לבלתי היכשל באיסורו. לכן אמר כי עם כל זה, אם לפעמים יקרה מקרה ולא יזדמן הרב להתייעץ עמו, 'אל תרבה לעשר אומדות' לעשות כמי שמעשר מאומד, שכדי לתקן פירותיו, ירבה במעשר עד שיצא מכלל ספק מעשר שבפירותיו. גם אתה תתנהג בדרך זה בכל ספק שיבוא לידך, תחמיר על עצמך במותר לך לצאת מן הספק, כי אין נכון לעשות כן פעמים רבות, רק לעתות בצרה שיהיה ספק בדבר חמור, וצדדי הספק גם כן אין בהם הכרע, רק במאזנים ישאו יחד. אמנם בשאר ספקות השתדל עד שתעמוד על אמיתתם לדעת להיכן הדין נוטה, להקל או להחמיר. ולפי זה אומר 'ואל תרבה לעשר' - אין כוונתו להזהיר על המעשר, אלא על הספק שיספק לאדם, ונשא משלו במעשר מאומד לפי שהוא דומה לו כאמור, ולכן נקט 'ואל תרבה'.
ויאמר שמואל, אבות פרק א, עמ' 172, הוצאת דובב שפתי ישנים, ירושלים, תשמ"ו (1986)
'ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוהיך' - כמו שצריך ליתן מממונו לצדקה לקיום ממונו כך צריך ליתן אחד מבניו שיהיה תמיד בבית המדרש לתלמוד תורה. הקיש הכתוב פרי בטנך לפרי אדמתך ... ועל ידי שמקדיש אחד מבניו לתלמוד תורה יתברכו גם השאר ... וגם צריך כשיתחיל לדבר, ילמדהו פרשת 'שמע ישראל' ופסוק 'תורה ציווה לנו' לא כמו כמה טיפשים בעם שמלמדים אותו דברי תפלות ונבלות הפה אז כשיתחיל לדבר, מדבר דברים ששמע וכשיגדיל לא יעזוב מנהגו, וכן הוא אומר 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. ...
וכל מעשה המצווה יעשה לפני בנו, וכשהוא בן ה' שנים, ילבישנו ארבע כנפות וזהו פירוש: 'ונטעתם כל עץ מאכל, שלוש שנים יהיו לכם ערלים, בלי לימוד שאין לו עדיין כוח אבל בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה' יתחיל לחנכו, ובשנה החמישי תאכלו כל פריו, להוסיף לכם תבואתו, וללמדו מעט מעט וכשהוא בן ט"ו שנים אז יוציא עליו הוצאות הרבה ללמדו תורה, ולא יהיה קמצן והמשכיל יבין.
מנחת שמואל, דף צ"ד עמ' ב', ירושלים תרס"ג (1903)
הריליגיאן (=הדת) היתה לבני ישראל למורשה מאבותם - אברהם יצחק ויעקב, ולא למדו אותה ממשה. כי הנה משה בבואו אליהם אמר להם: ה' א-להי אבותיכם א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם. ומה היתה הריליגיאן ההיא? משה לא הודיע עניינה בפירוש, כי לא הוצרך לבאר אותה לבני דורו, כי כבר ידעוה. ...
מתוך סיפור קורותיהם אנחנו רואים כי היו מאמינים באל יחיד קונה שמים וארץ, שופט כל הארץ, מגן ליראיו ומשלם להם שכר טוב, ומשיב לעושי הרעה כמעשה ידיהם. ... דרך ה' שהיה אברהם מצווה את בניו ואת ביתו אחריו היא - לעשות צדקה ומשפט. ...
הריליגיאן הזאת היתה דיים לבית ישראל, כל זמן שלא היו אלא משפחה אחת, אך כאשר נהיו לגוי גדול, והגיע הזמן להביאם אל הארץ, אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם - ראה ה' כי צריכים היו לתורות ולמשפטים וללימוד והדרכה ישרה. ...נתן להם התורה הזאת אשר שם משה לפני בני ישראל.
מחקרי היהדות, כרך א', יסודי התורה, סעיף א' עמ' 9, סעיף ג' עמ' 11, הוצאת מקור, ירושלים, תש"ל (1970)
'ויאמר ה' למשה שלח ידך ואחוז בזנבו' - ולא ואחוז בו, לרמוז שלא יואחז בראשו, בראש העב, והוא שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק ואחוז ברסן הממשלה 'בזנבו' - כלומר בראש הדק, בחסד וברחמים.
עפעפי שחר, דף קל"ט-ק"מ, ארגון "קול הנער" ירושלים, תשס"ט (2009)
יש מחמירים חומרות קשות כהנא וכהנא, ולא רק לעצמם כי אם גם על כל לאומינו, ובזה בעטו מה שבעטו רוב המונינו, כי לא יכלו לסבול חומרות וגזירות חסידנו, והמחמירים לא בחנו בעין בקרת איך וכיצד להתהלך עם בני עמנו, והוא כי הנה חכמינו זיכרונם לברכה, ידעו בעיניהם הבחונות, מה לגזור ומה לתקן מה להחמיר ומה לתקן, ומעולם לא גזרו דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, כידוע מזה ברחבי ים התלמוד, וכן הפוסקים ראשונים גם אחרונים, אם ראו איזה דבר שהוא מהדין מותר, ובכל זה יש מקצת יחידים שיכולים לעמוד בה, לא כתבו בפירוש שהוא אסור, רק כתבו: 'המחמיר תבוא עליו הברכה' ... והנה המתחסדים האלה, המחמירים על ההמון יותר מדי, מבלי יחזו מראש מה תהיה אחרית זו החומרא, בראותם איזה איש פרטי שאינו נוהג באותה החומרא, מחרפים אותו וגוערים בו ומכלימים אותו ברבים לאמור: איך מלאך לבך לעבור על דברי חכמים, שכתבו 'כל המחמיר תבוא עליו הברכה', והאיש ההמוני הזה בשמעו דברי מחרפיו חינם, עולה עשן באפו ואש נשקה בו עד להשחית, באומרו: אני עמדתי לפני רבי ולפני כמה גדולים, ולא נהגתי באותה חומרא, ולא אמרו לי ולא כלום, ואלו באים רק לרמות אותנו, אין זה כי אם יוהרה וגניבת געת. עד שמקצת ההמונים פטרו פיהם לבלתי חוק באומרם כי אין ברכה כזה כי אם קללה בהנאום הזה, ומתוך כך אש המריבה והמחלוקת ושנאת חינם מתגברת מיום אל יום ביניהם. הללו מצד זה מתרחקים מפניהם ולא יגעו בכל אשר להם, והללו מצד זה לוקחים כל טהרות וחומרות שעשו ושרפום לעיניהם. ומי גרם לכל זה, אם לא אלו המתמיהים המחמירים, אשר לא נתנו דבריהם לשיעורים, הקופצים לדון ולהורות בלא רשות ראש המורים.
נחלת יוסף דף ע"ט ע"מ ב, בהוצאת אחיו שילה יוסף מ' ישועה, ירושלים, תרנ"ז (1897)
רבותינו אמרו: 'אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו'. ועל כן ציווה רב לרב שמואל בר שילת: 'חמם לי בהספדי, ששם אני עומד'. וההספד שעושים על הצדיקים והתורה שאומרים עליו, גורמים להעלות נשמות עשוקות של שאר מתי ישראל להכניסן לגן עדן.
דברי שמואל, דרוש שני, שנת תנ"ג, עמ' ח-ט', המכון להוצאת ספרים וכתבי יד שע"י מוסדות "שובי נפשי", ירושלים, תשס"ז (2006-2007)
'עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תמצא' - הזורע בחורף מוציא פרוסה מתוך פיו לזרוע, 'והלוך ילך ובכה נושא משך הזרע', על בטחון של עתיד, אם יעזור ה' ברחמיו, ש'בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו'. על אחת כמה וכמה ככה העושה צדקה - מוציא מה שצריך לטרפו, ונותנו לעני והוא הוא אשר ייהנה בו בעצם וראשונה, כי 'אשרי בניו אחריו' כי 'טוב ינחיל בני בנים'. וכמו שראינו בעניין עובדיה הנביא, אשר זכות וצדקה אשר עשה עם נביאי ה', בהאכילם וספקם לחם ומים, חמישים איש במערה, ולווה בריבית מיהורם, היא שעמדה לו לבניו אחריו כשצעקה אשתו אל אלישע ככתוב: 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים'.
כלי חמדה, ספר דברים, עמ' 61, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ד (1984)
'זקניך ויאמרו לך' - כי לא היה ראוי לי, כי אם לזקנן בשנים ובחוכמה, ואני קטן בשנים וצעיר בחוכמה, ואם כן מטעם זה היה לי למנוע את עצמי ... ואין מדרך הקטן להוכיח למי שגדול ממנו. ואל יחשבוני, מכל מקום, כמוכיח, כי אם מספר ואומר תוכחות הנביאים, אבותינו הקדושים, אשר היו מוכחים לאנשי דורם, וכאילו הדברים, נאמרו מפי הזקנים ולא מפי... ואל זה אמרתי הכוונה שנית - 'זקניך ויאמרו לך' שתהיה מגמת כבודכם, כאילו זקניך הם האומרים לך, ואני מספר הדברים משמם. ...
כמה מן השינויים עברו עלינו בשנה הזאת, וכמה מן החכמים הראויים מתו עד כי גרם הזמן, שהשועלים יכנסו במקום האריות. ואל זה כוונתי באומרי - 'בינו שנות דור ודור'. רצוני יבינו, כבוד תורתם, כמה ראינו מן השינויים, כאילו עברו עלינו דור ודור.
ואם כן, הזמן גרם להיות, אני המוכיח גם כי איני ראוי. כי שינוי הזמן ותהפוכותיו סבבו לזה, שמתו החכמים הזקנים, ובאו השועלים כמוני לרשת מקומם, ואל זה כוונתי - 'בינו שנות דור ודור', שלא ייחלו ממני כפי ערך הראשונים.
דרושי מהרש''ש סירירו חלק ב', עמוד א'-ב', הוצאת הרב דוד עובדיה, י-ם, תשנ''א (1991)
ועוד בהידור זקן, כתוב: 'ויראת מא-לוהיך' - לפי שטבע הנערים והבחורים לשחוק ולהלעיג לזקנים, לכך הזהירה התורה שייראו מהשם. כי אם לא יעשו כן ולא יהדרו פני זקן, לא יגיעו להיות זקן כמוהו וכדומה לזה נאמר: 'ולפני עיור לא תתן מכשול ויראת מא-לוהיך'.
אור שמחה, עמ' רי"ב, הוצאת המחבר, תל-אביב, תשל"ב (1972)
ארץ בבל יש לה גם כן טבע דומה לארץ ישראל, מטעם זה - מחמת רוב קדושה שבה. כי מיום גלות הארץ במקדש ראשון ...קבעו בה ישיבות וריבוץ תורה, והתמידו בזה גם בזמן הבית השני, וגם אחר חורבנו בזמן התנאים והאמוראים כמפורסם בש"ס, ומה גם בזמן הגאונים והרבנים זיכרונם לברכה, שפסקו הישיבות מארץ ישראל כעדות הרמב"ן, זכרונו לברכה, והיו עיקר הישיבות וריבוץ התורה בבבל, ומעולם לא פסקה ישיבה מבבל עד היום הזה. והנה בזה קנתה קדושה וטהרה מרובה, והשראת שכינה לרוב, ונעשה טבעה קרוב לטבע ארץ ישראל.
אמרי שמעון, עמ' קצ"ה, הוצ' צאלח ב''ר יעקב מנצור, י-ם, תשכ"ח (1968).
העניו זוכה להוליד בנים הרבה, כמו שכתב רש"י בפרשת נח על פסוק: 'ושם אחיו יקטן' - שהיה עניו ומקטין עצמו, לכך זכה להעמיד כל המשפחות הללו. ובזה פרשתי מליצת הכתוב: 'שבשפלנו זכר לנו'. ובזה נראה לי לפרש המסורה - ארבע פעמים כתוב הלוך: א. 'הלוך וגדל'. ב. 'הלוך ונסוע'. ג. 'הלוך וחסור' ד. 'הלוך ושוב'. שידוע שמי שהניח בנים אחריו, כאילו הוא חי אפילו אחרי מותו. וזהו אומרו מי שהוא 'הלוך וגדל' - שיש לו גאווה הוא 'הלוך ונסוע' - שבכל יום הוא מתקרב ליום המיתה ולא ייזכר שמו עוד, שלא השאיר אחריו זרע, אמנם מי שהוא 'הלוך וחסור' - שמתנהג בענווה ואינו מחשיב עצמו, זה 'הלוך ושוב', שאפילו אחר מותו נחשב כאילו הוא חי ממש, והוא 'הולך ושב'.
שער שמעון, מערכת העין, עמ' רס"ז, הוצאת אהבת שלום, ירושלים, תשנ"ה (1995)
אמר רבי שמעון: בוא וראה, ששימוש שעושה בן אדם לזכותו, ואות שימוש מגן עליו בעולם - שני תועלות יש בדבר: האחד, שתעמוד לו זכות הצדיק ששירת אותו. ועוד, שבהכרח ילמד ממעשיו - גם כי יהיה רשע, אי אפשר שלא ירגיל עצמו באחד מדבריו. שהרי כיוון שנתחבר לוט עם אברהם שנאמר: 'וילך איתו לוט', אף על פי שלא למד ממנו כל מידותיו, הנה לפחות למד ממנו מידת האכסניה.
כתם פז, חלק ב', עמ' רמ"ה, הוצאת משפחת המחבר ועמותת 'אור שלום', בת ים, תשע"ד (2014)
כל ימי גדלתי בין החכמים ורבים וגדולים בעלי תורה בעלי מוסר, ומיום שעמדתי על דעתי עד שבאתי לימי הזקנה, היתה תורתי אומנותי, וקריתי ושניתי ושילשתי דברים שבכתב ושבעל פה, ובדקתי שורות בפנימיות והחיצוניות, ולא נתתי לחטוא לבי, להרהר אחר נוסחי התפילות והבקשות, שסידרום בעלי תושייה בדורות הראשונים, ולא שלחתי יד במנהגים שהוקבעו על פי וותיקין, שעמדו בסוד ה', יוכל עוד שנתתי אל לבי לתור ולדעת במה שהוא למעלה מן הטבע, ידעתי שלא ידעתי.
לבד זה ראיתי בעין הבחינה שכל המוסיף דעת בא-להינו על פי שורשי החוכמה המקובלת יוסיף מכאוב. ומשפט נבחרה לנו בזה וכיוצא בזה להקדים 'נעשה לנשמע', ואם ריק הוא ממנו. כפי המשל הקדמונים שמעו מוסר וחכמו עד תמלא הארץ דעה את ה', וכולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. הלא טוב לנו להחזיק במעוזנו, יעשה שלום לנו, בינינו לבין אבינו שבשמים, אחד מיוחד, אשר לבדו יאתה העבודה שבלב, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין.
שמש צדקה, אורח חיים, סימן כג, דף לא עמ' א, חמו"ל, ירושלים, תשמ"ט (1989)
כשם שצריך לשים לב על גדולי ובחורי ישראל להאיר אור התורה בבתי נפשם, כן ביותר חובה רבה לפקח על ילדי בני ישראל הקטנים, שיתחנכו ויתגדלו בדרך התורה והמצווה, על ידי מינוי מלמדים הראויים התנ"ך ופרוש רש"י, שפרושו בנוי על פי הקבלה של התורה שבעל פה.
כי דיחוי החושך לגמרי מן הבית אי אפשר אלא בהופעת האור של התורה בבתי נפשם של עם ה', גדולים וקטנים. וכל מה שגדל החושך והאפילה צריך להגדיל ולהרבות אור התורה. כדי שידעו ויבינו יסוד התורה והמצוות ושמירת השבת, וזהו קיום הדת ויסוד הדת.
שיח ששון, עמ' 111, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשס"ט, (2009)