לשון קודשנו מורה בשורשיה דבר והיפוכו, כחוק שתי הקצוות הנוגעות זו בזו ... באור תכלית ההיפוך הזה: האהבה, בכל היותה מקור הבריאה ויסוד קיומה והתמדתה, כאשר תעבור גבולה ותחליף מקומה, תהפוך לרועץ, לסם מות; אהבת התאוות הנפרזות, אהבת החומר יותר מדאי, אהבת הזרים יותר מדאי, אהבת השונאים ואהבת הרשעים, היא בלי ספק איבה גדולה למוסר, לרוחני, לעצמו ולצדיקים, על דרך אומרם זיכרונם לברכה: 'האוהב האכזרים סופו להתאכזר על האהובים'. גם הקוף תחנוק ילדיה בחבקה אותם מרוב אהבה; 'הרוצה לחיות ימית עצמו' - השיבו חכמינו זיכרונם לברכה, מעתיקי התורה לתלמי מלך מצרים, שהתכבד בה מאוד מאוד. 'רשעים קרויים מתים בחייהם אך צדיקים במיתתם קרויים חיים' אמרו חכמינו זיכרונם לברכה באגדותיהם; 'חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסרו, אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם; על כן האוהב עצמו, או זרים יותר מדאי, נהפך לאויב לו ולהם ולעמו; על כן השורשים 'אהב' ו'איב' שהם אחד במקורם, הם שונים בתכלית.