מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם שמעון דיין נולד לאמו פריחה ולאביו אליהו בשנת תרע"ז (1917) בכפר בני צביח ליד דמנאת, שבדרום מרוקו. 
עיקר תורתו למד מפי רבו המובהק החכם יעקב בן חמו. בשנת תרפ"ה (1925), והוא בן 8, יצא עם רבו ללמוד בישיבת החכם ישראל אבוחצירא בעיר ארפוד במחוז תפילאלת. זכה, החכם שמעון דיין, שהיה הבאבא סאלי מכנה אותו שמעון בני. כשחזרו לכפרם בני צביח, נשא לאישה את אחותו של רבו, והיה שותף בעסקי המסחר שלו.
חכם שמעון דיין המשיך בלימודיו בישיבת החכם יעקב דהן ממראכש, וקיבל סמיכת חכמים מהחכם מסעוד כהן בעל ה'פרחי כהונה', הבאבא סאלי עצמו, ומהחכם מכלוף אבוחצירא. בשנת תרצ"ט (1939) נסמך לשו"ב על ידי החכם יצחק אביחצירא, הבאבא חאקי, ובשנת תש"א (1941) על ידי ראב"ד העיר מראכש, החכם חיים סרירו. 
בשנת תשט"ו (1955) הוסמך כדיין על ידי הרב הראשי למרוקו החכם שאול אבן דנאן, והחל לשמש בדיינות בתחילה בעיר דמנאת, בשנת תש"ך (1960) עבר למראכש ובשנת תשכ"ז (1967) עבר לקזבלנקה, שם שימש אב בית הדין.
בשנת תשל"ג (1973) זכה ועלה לארץ ישראל, לאחר מפח נפש בקליטתו לארץ והמחלה שאחזה בו, מונה לרב היישוב כפר יונה, אך בשל מחלתו נאלץ לצאת לבית חולים בצרפת, ושם נפטר.
חכם שמעון דיין נפטר ביום ה' ניסן תשל"ה (1975), ונטמן בהר הזיתים. הותיר אחריו בנים תלמידי חכמים. 
ספרו 'זהב שבא' - שו"ת נערך לדפוס לאחר מותו ע"י ידידו החכם יצחק חזן ז"ל, אב"ד העיר חיפה.

אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שמותר לערל מאונס שנולד ליהודייה ונוצרי לשאת יהודייה.
בת ישראל, שנולד לה בן מנוצרי, והבן ההוא רצה להינשא עם בת ישראל והוא אינו מהול, אך הציג ג' תעודות מג' רופאים, שאם ימול עצמו יסתכן, לפי שיש לו מחלה בדם. ... ונשאלנו אם מותר לו לבוא בקהל לפני שימול. ... אנוס הוא מחמת הסכנה, שאמרו לו הרופאים, וגם כן אינו עושה איסור בביאתו, וודאי שמותר לישא בת ישראל, וכל שכן לפי 'תוספות ישנים', שפירש שערל שדיברה בו המשנה הוא המשומד לערלות, שבוודאי שבנידון שלנו, שהוא אנוס על-פי הדיבור של הרופאים, וודאי שמותר לישא בת ישראל.
זהב שבא, סימן י', עמ' י"ח-י"ט, דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד שלא התיר בזמנו, אלא לשון ערבי, שדומה ללשון הקודש.
אם מותר ללמד תינוקות של בית רבן לימודי חול (צרפתית וערבית) בבית הכנסת. ...
אינה ה' לידי ספר אחד בשם 'נחלה לישראל', שהביא בנידון שלנו, בדרך שאלה ותשובה מסוחר לשני חכמים. וזה דבר הסוחר: חכמים השיבוני והשמיעוני הדברים מפי הגאונים, ובפרט במה, שהתירו ללמוד לשנות הגויים בבית כנסת, מקום השראת שכינה, ומקדש מעט בגלות המר הזה, וזה דבר חידוש. החכמים השיבו, שמצאו תשובה, שלא שזפה עין מזה ת"ק שנה והיא בכתיבה קדמונית בספר 'שערים' וזה לשונו: ומשמו של רב האי גאון, זיכרונו לברכה, נאמר: מותר ללמד תינוקות בבית כנסת אגב לימוד תורה, כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה - אינו נכון. ותינוקות של גויים, ללמדם שם בבית כנסת, כל שיכול לדחותם - דוחים, ואם חוששים לתרעומת - אין דוחים מפני דרכי שלום. עד כאן דבריו. והנשאר לך עוד ספק, בדבר חביבינו הסוחר. הסוחר השיב. מי יבוא אחר המלך, ומי יאסור אשר התיר. ראשון הגאונים במעלה. הותרו לשונות הגויים. ...
מה שהתיר הגאון - הוא בזמנו ובלשון ערבי, הדומה ללשון הקודש, ולא לבד בזמנים המעוקשים ולא נאמנים וכו'. הוראת לדעת, שגם רבינו האי גאון, לא התיר אלא לשון ערבי הדומה ללשון הקודש, ודווקא בזמנו, ולשון ערבי דווקא עם לימוד תורה, מה שאין כן, בעוונותינו הרבים, בזמננו זה, שרוב הלימודים הם צרפתית, ולשון התורה רק חצי שעה לכל היום כולו, וגם זה בדרך עראי. מכל האמור יוצא, שלימוד חול בבית כנסת, בכל שפה שתהיה, ישתקע הדבר ולא יאמר.
זהב שבא, סימן א', עמ' א'-ו', דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד זמן לילה לעניין מילה בשבת, ואם סומך על קריאת המואזין.
מה שנהגו רוב העולם, שמשעה ששקעה החמה ואינה נראית שוב בראש ההרים קוראים אותו לילה, ואם נולד איזה בן באותה שעה, מלים אותו ביום ח' ואפילו בשבת, ולדברי מרן, זיכרונו לברכה, שאנו הולכים אחריו, אותו זמן חשוב בין השמשות, ואין למולו עד יום א'. על זה ראיתי להעלות על חזקה לעניין הדין, מה שהעלה, גאון עולה, סבא דמשפטים, כבוד מורינו החכם רבינו הרב שלמה אבן דנאןן: ...
מעת שתשקע ולא תיראה כלל, אנו מחשבים י"ד מינוטין משקיעת החמה. ואם נולד בתוך י"ד מינוטין הנזכר, נימול ביום אי' שהוא יום עשירי, ואולם אם אינו הולך אחר ראות העין או שהיום מעונן וכיוצא בו, הולך אחר קריאת אלמגרב (החזן הערבי במסגד שלהם בתפילת המעריב), אז ימנה שמונה מינוטים קודם הקריה, ותשעה מינוטין וחצי לאחר הקריאה, סה"כ י"ז מינוטין וחצי. והנולד קודם שמונה מינוטין, שקודם הקריאה הוא יום גמור, ונימול ביום שישי שהוא יום שמיני שלו בוודאי. ... אחרי כותבי, ראיתי עוד להרב הגאון 'ישמח לבב', שפקפק על קריאת המגרב, בזה האיסור של תורה, עיין בדבריו בארוכה.
זהב שבא, סימן ב', עמ' ו'-ז', דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שמתה אימם, מסתמא יותר טוב לבנים אצל אביהם.
איש אחד תבע את חמותו לדין, שתיתן לו הבנים שלו, שהניחה אצלה בתה, שהיא עתה נישאת לאיש אחר, ועזבה את המדינה, והיא אינה מטפלת בהם כפי הצורך. הנתבעת השיבה, שאינה יכולה לתת לו הבנים כי אמם, בתה, השאירה אותם אצלה, והיא שולחת לה כל מחסורם. ...
ואם כן בנידון שלנו, צדק האב בטענתו, שחובת הסבתא לתת לו את הבנים שלו, והרי זה דומה למתה האם, ואין אם האם יכולה לעכב הבנים אצלה. ... וכל זה בדבר סתמי, זאת אומרת שאין בית הדין יודעים איזה מקום טוב לבנים - אם אצל אביהם או אצל זקנתם, שמסתמא נאמר אצל אביהם יותר טוב להם, אבל אם נראה לבית הדין, שטוב להם עם אם אמם - הדין הוא שאין האב יכול להוציאם תחת רשותה.
זהב שבא, סימן ו', עמ' י"ב, דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאין מחשיבים תשובת מורה בשכר עד שתהא תשובתו ניכרת.
מלמד תינוקות של בית רב במוסדות 'אהלי יוסף יצחק', שביום טוב הראשון של שמיני עצרת, לקח כסף מביתו, והוציאם עימו, והלך לבנק והפקידם שם. גם חתם שמו על ההפקדה. החתימה היתה בכתב צרפתית, והיו שם יהודים עובדים, והם הוציאו קול בעיר, שהחכמים מחללי יום טוב. ושאל מנהל המוסד, האם הוא יכול לסלקו על פי הדין, היות וכל מטרת המוסד הוא לחנך תלמידים בדרך התורה ...
והיה מקום לומר, שאם יעשה תשובה, ויקבל על עצמו להיזהר מהיום והלאה מכל שמץ עבירה - אין מעבירין אותו. ... מה שאין כן בנידון שלנו, מכיוון שהוא מלמד בשכר אפילו הוא אומר שחזר בתשובה, אין תשובתו ניכרת, והרי זה דומה למה שכתב מרן ביורה דעה סימן קי"ט במי שמוכר דברים אסורים, שאין לו תקנה עד שילך למקום אבדה ויחזיר אבדה, שניכר מתוך מעשיו, שבוודאי היא בלי הערמה. ואם כן גם בנידון שלנו כל עוד שלא ניכר מתוך מעשיו, שתשובתו היא לשמה, לא נחשיב לתשובתו תשובה.
זהב שבא, סימן ל"ח, עמ' ק"ב-ק"ד, דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)
צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד תורה בלא גמילות חסד, אינה תורה לשמה.
חובתנו אנו בני התורה, ובני הישיבה הקדושה לאחוז במידת החסד כי תורה בלא גמילות חסדים אינה תורה לשמה כמבואר בפסחים: 'וכל העוסק בתורה לבד בלי גמילות חסדים , דומה שאין לו א-לוה.
זהב שבא, סימן קכ"ה, עמ' רפ"ט, דפוס יצחק ואליהו אביקסיס, ירושלים, תשל"ז (1977)