'נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כתב הרמב"ם, זיכרונו לברכה, במעלות הצדקה, שהצדקה המעולה היא שייתן מאה זוזים למאה עניים, ולא לעני אחד או לשנים, מפני שבזה ירגיל ידו ליתן. זהו שאמר: 'נתון תתן' - כלומר שייתן נתינות הרבה, ובזה: 'ולא ירע לבבך' - שירגיל ידך ליתן, ולא ירע לעולם בתתך לו, ומלבד זה 'יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך' - כלומר בכל פעם שתיתן. ובזה יובן מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת בתרא: שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה? אמר להם: צאו וראו מה פירש דוד - 'פיזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד, קרנו תרום בכבוד'. עד כאן. ...
'עד היכן כוחה של צדקה?' - כלומר איזה צדקה כוחה יפה, אם אותה שנותן מאה זוזים למאה עניים או שייתנם לאחד או לשניים שהכל צדקה? - לזה אמר להם: 'צאו וראו' - כלומר 'צאו' מאותה סברה, שטוב שייתנם לאחד או לשניים, 'וראו' בבירור מה שפירש דוד אבא בפירוש: 'פזר נתן לאביונים'. מהו 'פזר'? ומהו 'נתן'? ועוד למה אמר 'לאביונים'? - היה לו לומר 'לאביון', ועוד מהו הכפל: 'צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד' - שהכל אחד, אלא רצה לומר: זה שהצדקה שפיזר ונתן - כלומר נתינות הרבה ו'לאביונים' - כלומר עניים הרבה, אותה צדקה יש לה יותר שאת, ש'צדקתו עומדת לעד' - שלעולם יעשה צדקה, שכבר הרגיל ידו, ובזה 'קרנו תרום בכבוד' - כלומר השכר שיש לו.