מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד שהערבות מחייבת דאגה לגורל הדורות הרחוקים.
'אהיה אשר אהיה' - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור לישראל - אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, דיה לצרה בשעתה' -
מאפיין ראוי לציון של פרשנות זו הוא בכך שהיא מעניקה לילדי ישראל, כיום קורבנות פרעה, את הדאגה לסבל, שיעברו צאצאיהם בעתיד הרחוק, שיימסרו למדכאים רבים בגלותם. לא משנה אם זה סביר פסיכולוגית, במחשבה התלמודית, הערבות היהודית היא לא רק אופקית, היא לא רק מקשרת בין יהודים גיאוגרפית, היא גם אנכית: היא מחברת בין כל הדורות לאורך ההיסטוריה. רק עובד אלילים כמו אבימלך, יכול להגביל את הדאגות שלו לדור השני או השלישי אחריו. האדישות לגורל הדורות הבאים הרחוקים ביותר, אינה מתאימה לבני ישראל בשום דרך.
חכם שארל שלום תואתי, נביאים, תלמודאים ופילוסופים, תרגום מצרפתית, עמ' 91, פאריז, תש"ן (1990). מתוך 'החכם היומי'
