חכם משה יוסף מרדכי מיוחס

תצ"ח - י"ג תשרי תקס"ו      

1 8 0 6 - 1 7 3 8      

חכם משה יוסף מרדכי מיוחס

מקצת שבחו

הראשון לציון, חכם משה יוסף מרדכי מיוחס נולד לאמו ולאביו, הראשון לציון חכם רפאל מיוחס, בשנת תצ"ח (1738) בירושלים. כבר בהיותו נער נתפרסם שמו בין חכמי ירושלים, והוא נשא לאשה את בתו של הראשון לציון חכם יום טוב אלגאזי
בימי בחרותו למד עם מרן החיד"א בישיבת המקובלים 'בית אל' וחיבר ספרים רבים בקביל למרן החיד"א. כאשר מרן החיד"א הוציא את ספרו 'שער יוסף' הוציא חכם משה יוסף מיוחס את ספרו 'שער המים', וכאשר מרן החיד"א הוציא את ספרו 'ברכות יוסף' הוציא חכם משה יוסף מיוחס את 'ברכות המים', וכאשר הוציא את 'חיים שאל' כתב את 'מים שאל' וכן הלאה.
בעת מסע נפוליאון בארץ ישראל, כשחנה ברמלה שנכבשה ללא התנגדות, נפוצה שמועה כי פניו של נפוליאון מועדות לירושלים. יהודי ירושלים השתתפו בעבודות ביצור העיר, ואף קיבלו רשות מחכם משה יוסף מרדכי מיוחס, לעבוד ביום השבת לשם כך. 
בשנת תקנ"ד (1794) יצא כשליח דרבנן למצרים ובשנת תקנ"ו (1796) יצא בשליחות להודו. 
בשנת תקס"ב (1802) חכם משה יוסף מרדכי מיוחס נתמנה לראשון לציון ושימש בתפקיד זה עד פטירתו.
חכם משה יוסף מרדכי מיוחס נלקח לבית עולמו ביום י"ג תשרי שנת תקס"ו (1806), ונטמן בהר הזיתים.
חכם משה יוסף מרדכי מיוחס חיבר חיבורים רבים, חלקם נותרו בכתב יד. בין חיבוריו שנדפסו: 'בריכות המים'‏ - על ארבעה טורים, 'מים שאל'‏ - שו"ת על יורה דעה ואבן העזר, 'שער המים'‏ - על השו"ע, 'פני המים' - על תולדות חכמי ישראל, 'מים ראשונים' - על הרמב"ם, 'עין המים' - קרא לספר בשם זה משום שהתחיל להתעוור.
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמפני השלג הגדול, הוציא ספר תורה במנחה ועלו שבעה.
מעשה שהיה פה עיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן הא שתא שנת התקע"ז (1817), שירדו שלגים לרוב מיום רביעי בשבת עד יום שבת קודש, שלושה ימים, מה שלא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו, באופן שעלה גובה השלגים מעל הארץ בחצרות למעלה מפתחי הבית ברוב המקומות, וברחובה של עיר שיעור קומת אדם והותר. ומיום שישי לא יצא איש ממקומו, ואפילו דלתות העיר הנעולים בלילה לא נפתחו. ומקום מקדשנו בתי כנסיות נמוכים בארץ, וכיסה השלג כל השערים, באופן שיום שבת קודש פרשת בשלח לא נפתחו, ולא היה מי שיתפלל שם זולתי, שבחמלת ה' עליי, עיר הקודש כאן, נמצא מקום קדוש מדרשו של שם הרב החסיד כבוד מורינו הרב גדליה חיון וכבוד מורינו הרב שלום שרעבי, זכותם לחיי העולם הבא, אשר שם מתפללים חסידים ואנשי מעשה, וכהיום הזה מתפלל שם ודר שם מרן מלכא מר חמי, ה' ישמרהו, והיות המקום גבוה ובית דירה, בהשתדלות מרן חמי קבץ שם שנים שלושה מניינים להתפלל שם אותו שבת, והוציאו ספר תורה אך בשאר בתי כנסיות לא נפתחו.
ואני הצעיר נמצא איתי ספר תורה של מרן אבא ביתי, וטרחתי למצוא מנין להתפלל, ולא באו היותי דר במקום רחוק מרחוב היהודים, ולא היו עמי כי אם שמונה, והתפללנו ביחיד בלי קריאת התורה, ואחר התפילה סעדנו כמנהג וקרוב לשבעה שעות מן היום הזמינו לי מן השמיים שני צנתרות הזהב, והיה מניין עמהם, ואז הוצאתי ספר תורה, וסדרתי סדר היום לקרות שבעה עולים לברכות והפטרה כמנהג שחרית. ובו בפרק תפסתי אם יש איזה סברה מעכבת ולא מצאתי, וגמרתי ועשיתי מעשה האמור וכדי שלא להביא לידי מכשול פן יאמרו רע לי על המעשה, נתיישבתי בדבר לדון ולהורות בריש גלי כעניין נדון שלנו שכך צריך לעשות.
ברכות מים, חלק אורח חיים, הלכות יום טוב, סימן קל"ה, דף ג'. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאין מצרפים מבני הארץ למניין יום טוב של חוץ לארץ.
לעניין בני חוץ לארץ העולים לזייארה, והם תשעה, אם יכולים לצרף עמהם אחד מבני ארץ ישראל להוציא ספר תורה? - עיין להרב צרור החיים אחד מרבני צפת שעמד על זה בסימן י"ג, ובמקום שעמד לא ישב, שעיקר מה שיש להסתפק הוא שכיוון שאינם עשרה בפני עצמם, לא הוו קהל בפני עצמם ובזאת שנו: 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת'. ...
ועין כל רואה, לבבו יבין, שהראיה שכתב היא כראיה מוצק, והדחיה אינה דחיה, שאם תקנו חכמינו זיכרונם לברכה קריאה הוא דווקא בהיותם עשרה, וכמו שתקנו ביום טוב כן תקנו גם כן שעשרה שמתענים, תקנו להם קריאה ודבר הזה חובה מתקנת חכמינו זיכרונם לברכה ואפילו כך הם אמרו שאם אין עשרה - לא. אם כן, גם ביום טוב, שיש שישה גדולים הוא הדין.
ולפי קטנות דעתי ראיה זו שרירא וקיימת ומוסכמת לדעת למה שכתב מרן דודי בספר הלכות קטנות חלק א' סימן ג' ...: אל יתפללו יום טוב אלא בצנעה, וכל שכן שאין להם להוציא ספר תורה וללמוד עניני היום עם שיצרפו עשרה, אחד או שניים מבני העיר, ועל זה שנינו 'אל ישנה אדם', שאין לך פרהסיה גדולה מזו. ואם תראה שנהגו בכך אינו מנהג קבוע על פי חכמינו זיכרונם לברכה אלא דוחק השעה, ועניות בני ארץ ישראל הסיבה להם, אבל אם הם עשרה הרי הם קהל ויכולים לעשות מנהג מקומם ואין בזה משום אל ישנה, שביחיד אמרו שאם הווי קהל אין כאן מחלוקת.
ברכות מים, חלק אורח חיים, הלכות יום טוב, סימן תצ"ו. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין נופלים אפיים בבית האבל, והעושה זה מתייהר.
שאלו את החכמים, על המעשה הזה, שנהגו פה עיר הקודש ירושלים, תבנה ותכונן, שאין אומרים נפילת אפים בבית המת, אפילו שאין שם מי שיתאבל עליו על מה שסמכו. מאחר שטעם הפוסקים שכתב הלבוש והרב כנסת הגדולה אורח חיים סימן קל"א, לא שייך כאן, ויש להסתפק אם המצא ימצא איזה שרוצים לאומרו שם, יש בזה משום לא תתגודדו, או לא?
תשובה: חקרתי לבקש טעם למנהג הזה, ולא מצאתי מפורש בכתב. אמנם יש מי שרצה להוכיח מפשט לשון מרן בשולחן ערוך, שכתב: 'נהגו שלא ליפול על פניהם לא בבית האבל'. ואומרו לא בבית האבל, מורה שיש שם אבלים. והוכחתיו על פי שאין מכאן ראיה, שאפשר לקרות בבית האבל בסגול בבית ובאלף היינו אפילו שאין אבל, אלא מקום של אבל. ...
ולעיקר שאלתנו נראה שלא יפה הם עושים, מאחר שהם המעט, יש בזה משום לא תתגודדו ... ולא עוד אלא כי העושה זה מתייהר - נקרא שמורה על עצמו כאילו הוא ראוי, והוא בכלל כל הפטור מן הדבר שעל ידי שיעשה התיקון כנזכר שאילו עושה כן ומעשיו לשם שמיים בלתי שום פניה וכל לעשותו בחשאי בינו לבין עצמו שלא יראו אותו, וכן נכון לעשות, וצור ישראל יצילנו משגיאות, כן יהי רצון אמן.
ברכות מים, חלק אורח חיים, סימן קל"א, עמודים א'- ג'. נדפס בסאלוניקי בדפוס השותפים מרדכי ודוד, תקנ"ד (1794).