חכם כלפון משה הכהן

תרל"ד - י"ח טבת תש"י      

1 9 5 0 - 1 8 7 4      

חכם כלפון משה הכהן

מקצת שבחו

חכם כַלְפוֹן משה הכהן נולד בשנת תרל"ד (1874) לחכם שלום הכהן ותראכּי, באי ג'רבה בדרומה של תוניסיה. למד אצל אביו ואצל חכם יוסף ברבי, לימים רבה הראשי של תוניסיה. בשנת תרנ"א (1891), בהיותו בן 17 עבר עם הוריו לעיר זרזיס ונתמנה לשוחט. לאחר זמן חלה ונפגע בעיניו. חכם כַלְפוֹן משה הכהן חזר לג'רבה, להמשיך בלימודיו, אך הפגיעה בעיניו, הקשתה עליו ללמוד כבעבר. בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאישה את מסיעדה, בת דודו ונולדו להם שני בנים וארבע בנות.
שנים רבות סירב למלא משרות רבניות, אך בשנת תרע"ז (1917), עת נפטר חכם משה זקן מאזוז, הסכים למלא מקומו ונתמנה לחבר בית הדין בג'רבה. בשנת תרצ"ה (1935) ועד מותו שימש כראש אב בתי הדין. חכם כַלְפוֹן משה הכהן תיקן תקנות חשובות, ועמד על משמר הדת בכל רחבי האי. נהג לקיים בכל שבת בביתו שיעורים בש"ס ובפוסקים והקנה לתלמידיו את כלי פסיקת ההלכה. החכם היה ידוע בצניעותו והזדהותו עם עניי הקהילה. הוא אף נמנע מלאכול בשר בימי החול וסירב בכל תוקף ליהנות ממעמד מיוחד בתפקידיו הציבוריים.
בשנת תרע"ט (1919) היה ממקימי תנועת 'עטרת ציון', שדגלה בעלייה לארץ-ישראל, תמכה במוסדות היישוב ובהוראת השפה העברית. חכם כַלְפוֹן משה הכהן גם רכש דונם אדמה בבית הכרם בירושלים. בחיבורו 'גאולת משה' הוא מציע הצעות מפורטות למבנה מדינת ישראל, לכשתוקם. החכם התכתב עם הנציב העליון הבריטי, והיה בקשר רצוף עם ראשי התנועה הציונית בעולם. לימים, כשקמה המדינה, התקין לחגוג את יום עצמאותה באי ג'רבה במשך שלושה ימים. 
בשנת תש"ג (1943) פלשו הנאצים לג'רבה. אף שהנאצים הובסו, המלחמה דרדרה את מצבו הבריאותי. בשנת תש"ט (1949), החכם שלח את בנו שושן לתוניס להסדיר את אישורי עלייתם ארצה, אך עקב החמרה במצב בריאותו, בוטלה עלייתו לארץ. 
חכם כַלְפוֹן משה הכהן חיבר כארבעים חיבורים, חלקם יצאו לאור עוד בחייו, חלקם אחר פטירתו, חלקם עדיין בכתב יד. מחיבוריו הנודעים והחשובים: שו"ת 'שואל ונשאל' - ט' חלקים, 'ברית כהונה' - ד' חלקים חידושים על השולחן ערוך ואוסף מנהגים, 'דרש משה' - דרושים, 'יד משה' - על התורה.
חכם כַלְפוֹן משה הכהן נפטר ביום שבת בי"ח בטבת תש"י (1950) ונקבר בג'רבה. בז' בחשוון תשס"ו (2005), 55 שנה לאחר פטירתו, הועלו עצמותיו לישראל, והוא נקבר בהר המנוחות בירושלים. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מורה שלא להעלים עין מן המחלוקת, אלא להסירה מכל וכל
אין לך מידה טובה בישראל כמידת השלום, ולהפך אין לך מידה רעה כמידת המחלוקת. ואם יראה האדם שיש לו התנגדות מה, בינו ובין זולתו, אין ראוי לו להעלים עין או להמשיך במחלוקות והתוכחות. רק ראוי לו לשרש אחרי אותה הסיבה, ולהסירה מכל וכל...
וכזאת עשה אברהם אבינו ...אשר אין ספק כי היו רועיו מחונכים בדרך ישרה, והגורם הגדול למריבות וקטטות, לא היה - רק מצד רועי מקנה לוט .ועם כל זה לא נתווכח עמו בזה, ולא העלים עין מהם, רק ראה הסיבה והשורש למריבה, וחיטט אחריה להיות כל אחד בארץ נפרדת.
דרכי משה , דף ד' עמ' א', דפוס דוד עידאן, גרב'ה, תרצ"ה (1935)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' שמנהגם פשוט שכל המוהלים מלים בחינם
וכן המנהג פשוט שכל המוהלים מלים בחינם ורצים אחר זה. והרבה מהם נוסעים מעיר זו לעיר אחרת שאין שם מוהל בלתי שכר רק הוצאות הדרך. והמהדרים משלמים גם הוצאות הדרך מכיסם
ברית כהונה השלם , דף רע"ז, עמ' ב, תש"א 1940
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבאר שפדות ציון במשפט העמים, אך השיבה אליה בצדקה
זהו שאמר הפסוק: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' - רמז בזה, כי במלחמת העולם הראשונה נפדתה ציון, ויצא חוק ומשפט גלוי מכל העמים, שצריכה להינתן לעם ישראל, וזה שנאמר: 'ציון במשפט תפדה', כלומר תיפדה במשפט האומות, אבל 'ושביה' - כלומר השיבה אליה וקיבוץ הגלויות, יהיה על ידי צדקה - היינו הזכויות ומעשים טובים... ועל כן כל אחד מאתנו, ישתדל ויתאמץ בשמירה מהעוונות, ובריבוי המעשים הטובים, ובפרט הצדקה, ובזכות זה נקווה ונצפה, שהמשפט העומד לצאת מגדולי האומות יהיה לטובת עם ישראל וקיבוץ הגלויות.
תורה וחיים: ערך 'גאולה' , ע"מ עב -עד, דפוס חי חדאד תשכ"ד 1963
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מפרש 'בצלם א-לוהים' מורה על אחווה בין הברואים
מראוי ונכון לנו להכיר את ערך האדם, כי בצלם א-לוהים ברא את האדם, ואין ראוי להיות במחלוקת עם שום נברא, בין ישראלי ואחיו הישראלי, או בין ישראלי ונוצרי, או בין ישראלי וישמעאלי. כי בנוגע אל האנושיות ויישוב העולם אחים אנחנו, אך בנוגע אל הדת והדין הם ילכו להם באשר יחפצו, ואנחנו נלך בשם ה' ובתורתו הקדושה הכתובה והמסורה, ואין לכל הממשלות מבוא במה שנוגע אל הנפשות. כי רק הגופים נידונים לפניהם, ולכן הרשונו לעשות כתורה וכמצווה.
זכות משה , דרוש ז', לאתחלתא דגאולה, הודפס בתוך מטה משה, עמ' סד', תרע"ט (1918)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' שלא די בהקמת בית לאומי, שגאולת ציון היא בקיבוץ גלויות.
ומבואר בתורה כי שני השבות הם: הראשונה - כי ה' ישיב את שבותנו וירחמנו; והשנייה - כי ה' יקבץ פזורינו ונדחינו מכל העמים אשר הפיצנו ה' שם, ויביאנו אל הארץ אשר ירשו אבותינו, והיטיב והרבה אותנו יותר מאבותינו. ובימינו אלה זכינו להשבה הראשונה - כי ה' ברחמיו נתן בלב אדירי הממלכות הנאורים לבלתי היות עוד אותו העול והחמס, השעבוד והעבדות, לכל בית ישראל אשר בגולה, וכן להשיב לנו את הארץ - ארצנו ונחלת אבותינו, ציון קריית מועדנו, להיות בית לאומי לישראל, וכל הדרים שם מאחינו זכו זכות אזרחית בארץ...
ואחרי זה עוד ישיב ה' את ידו שנית לקבץ שה פזורה ישראל בבוא לציון גואל.
דרכי משה, דף רלה'- רלז' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' שהבן חש לאזהרת אביו, בכל מדרגה שיהיה האב
להיות עיניו פקוחות תמיד בתרבות בניו ובני ביתו להדריכם ולנהלם על פי התורה והמצווה לשמור דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט תמיד ...ולא די לו זה בחייו, אלא גם טרם יאבדו כוחותיו, ייתן צו לזרעו אחריו, לשמור את דרכי ה׳. כי יקר מאוד לכל אדם לקיים את מצוות וצוואת אביו, ותמיד תהיה אזהרתו למול עיניו, אף כי יהיה האב שפל אנשים ממדרגה התחתונה.
דרכי משה, דף ה' דפוס דוד עידאן, ג'רבה תרצ"ה (1935)