חיפוש: פורים

ראיתי לרב 'מחזיק ברכה' שכתב בקונטרס אחרון, סימן תרפ"ז, וזה לשונו: יש לתמוה שבכל תפוצות ישראל עושים רעש ופרסום גדול ומכים להמן וכיוצא מיני שחוק. וראיתי לחכם אחד בספר 'כף ונקי' כתב יד, שכתב שהטעם שראו חכמינו זיכרונם לברכה אורך הגלות המר הזה, וחששו שמא יקום מלך מאומות העולם, וירצה לגזור כגזירת המן, לכן הנהיגו זה הפרסום, ושמחה בהפלגה, ברחובות ובשווקים, למען ישמעו קול רעש גדול, ודברים משונים, וישאלו מה ראו על ככה ומה הגיע עליהם, ויודיעום עניין המן וייקחו מוסר. ... ומעתה אני אומר שמשום כך ניתנה אסתר לכתב, כדי שידעו עובדי הכוכבים מה שאירע להמן על אשר ביקש לשלוח יד ביהודים, ולא יקום שום אחד מהם עלינו להרע אותנו, וייראו מלעשות דבר כזה.

למה נצטווינו בימי הפורים האלה, לקיים מצוות משלוח מנות יותר מכל החגים ומועדים, שהם ימי משתה ושמחה, ואף על פי כן לא נצטווינו כי אם לשמוח בהם ולתת לאביונים, ככתוב: 'ושמחת בחגיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום והאלמנה'. האומנם לשלוח מנות איש לרעהו לא הוזכר כלל. ולא סוף דבר אלא שבהקדים מצוות משלוח מנות למתנות לאביונים וכמו שאמר הכתוב: 'משלוח מנות' בתחילה ואחר כך 'ומתנות לאביונים'. האומנם על פי האמור יבוא אל נכון: כיוון שעיקר הנס הוא שזכינו להכניע כוח שרו של עמלק הוא הצד האחר וקבלנו התורה מרצון נפשנו, וכמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה: חזרו לקבלה בימי אחשוורוש שנאמר: 'קיימו וקבלו היהודים - קיימו מה שקבלו כבר', שזהו הכנעה גדולה לכוח הצד האחר, לזה צריך שנהיה לאחדים ויהיה בינינו אהבה עזה, ולא יהא פרוד בלבבנו כלל, וזה נעשה על ידי המנות ששולחים איש לרעהו. וכיוון שיש בינינו אהבה ואחווה ואחדות, מועילה לנו זכות התורה וזכות המתנות לאביונים, שנעשה אחר כך, לגרום לייחוד ושפע בעולמות, שאם לא זה, לא מתקיים זה.

'אמר רבא: חייב אדם להתבסם בפורים'. - יש להקשות למה רבא אוהב היין? - שבכל מקום אמר רבא: יין ובשמים מפקחים, וכן רבא היה שותה יין כל ערב פסח.
ונראה על פי מה שכתב רבינו האר"י, זיכרונו לחיי העולם הבא: שרבא גלגול לוט היה, בסוד: 'תן לי הנפש' וזהו: רכושו בן אחי אברם - ראשי תיבות: רבא. ועל ידי היין ששתה קלקל בשתי בנותיו, ואותה הלילה היתה בלילי הפסח, שכתוב: 'ומצות אפה ויאכלנה'.
לכך היה רבא מתקן ממה שעיוות בפעם הראשונה. ... ואפשר שלכך היה רבא מוזג היין במים הרבה כנודע שמזיגת רבא היתה ניכרת כדי להגביר החסדים על הגבורות.

הלכתי להכבודה הצנועה יוכבד, 'מנשים באהל תבורך', בתו של אברהם אלמדיוני, זיכרונו לברכה, ואמה אלדיסייא בת מר דודי מרדכי טולידאנו זיכרונו לברכה. וקבלה אותי בשמחה, ולא הניחה אותי לצאת מביתה, והלכה היא בכבודה אצל בעל הבית, ופייסה אותו הרבה עד שנתרצה, ונתן לי רשות להיות שם אצלה, אותו שבת קודש, שבת זכור ויום א' היה פורים, סעדתי שם סעודת פורים.

חמש מגילות רצו לחברם אל התורה, ויהיו נקראים כל אחד בזמן זמניהם, וסדרו אותם כסדר קדמת זמניהם. דהיינו: שיר השירים לחג הפסח - ראשון, ולרגלים ואחריו: רות - לחג השבועות, ואחריו מגילת איכה - לט' באב, ואחריו קהלת - לחג הסוכות, ובאחרונה - מגילת אסתר לפורים.
ושאר הכתובים הנשארים, סידרו אותם הקודם קודם - שספר תהילים לדוד המלך, עליו השלום, שקודם לכולם, ואחריו קם בנו למשלי, ואחריו איוב לדעת האומר, שבימי שלמה המלך, עליו השלום היה, שבאת מלכת שבא לפניו ובאיוב כתוב: 'ותפול שבא ותקחם', ואחריו דניאל ראש גולים, ואחריו עזרא ונחמיה - שנקרא על שם ספור עזרא.

'ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים' - מה שתיקנו משלוח מנות בפורים, מפני שהפורים סמל האחדות, כמו שנאמר: 'לך כנוס את כל היהודים' - והגאולה והניצחון בא רק על ידי האחדות, לכן תיקנו לשלוח מנות להראות אהבה ואחדות בין איש לרעהו.

ראוי לכל בר ישראל לתת לב 'מה זה ועל מה זה' - שבכל גלילות ישראל, שראינו ושמענו, עושים רעש גדול ביום פורים, ובפרט בבתי כנסיות. הנערים הקטנים וגם גדולים, מכים באבנים ובעצים - להמן. כאילו הוא חי, עומד לפניהם בכל שנה ושנה - וכל רואינו ילעגו לנו.
אבל העניין הזה יסוד גדול לעדת ישראל, יען שראו רבנינו, זיכרונם לברכה, אורך הגלות המר הזה, ושמא יקום עוד שום מלך מאומות העולם, וירצה חס ושלום לעשות גזירת המן, לכן בכל שנה עושים רעש גדול, השומע ישמע ויקח מוסר, ויספרו לבניהם הקטנים שמעו ולמדו. וכבר אירע מעין דבר זה בימינו, ואמרו היועצים הלא ידעת מה שאירע לפרעה והמן, ובטלה הגזירה.

'דבר אל בני ישראל, ויקחו לי תרומה' - פירש רש"י: 'לי - לשמי'. ובביאור דבריו יש לרמוז, שנתכוון לשם הוי"ה הקדוש, שהרי ידוע מדברי מרן 'אביר יעקב' זכותו יגן עלינו, כי במתן צדקה מתגדלת השכינה הקדושה, ונוסף בה אור עליון, והדינים נמתקים ונהפכים לרחמים. והשכינה אשר קרויה היתה 'צדק' - היינו בחינת דין, נשלמת ונקראת 'צדקה'. ולפיכך מעשה הצדקה רומז לשמו של הקדוש ברוך הוא על דרך זו: שהנה הפרוטה הניתנת לעני רומזת היא לאות יו"ד, וידו של הנותן האוחזת במטבע רומזת לאות ה"א, וזרועו הפשוטה של העני רומזת לאות וא"ו, וכף ידו המקבלת רומזת היא לאות ה"א, וזהו שאמר ישעיה הנביא: 'והיה מעשה הצדקה שלום'. והוא מאמר הכתוב: 'ויקחו לי תרומה - שהתרומה תהיה בכדי למלא שמו יתברך כסדרו. ולפי דרכנו, למדנו שצריכים להקפיד בנתינת הצדקה, שתהא התרומה ניתנת כסדר שם הוי"ה ברוך הוא, ולפיכך יש להקדים את נתינת הצדקה, בטרם יפשוט העני את ידו, שהרי כך תהיה האות יו"ד בראשונה ואות ה"ה באחרונה.
ובזה תובן גם בקשת המן הרשע, שביקש להפוך סדר השם הקדוש, שניצחונו של מרדכי, עליו השלום, יהיה רק בבחינת 'וכל זה איננו שוה לי' שסופי התיבות: 'זה איננו שוה לי' - היינו שם הוי"ה הקדוש שלא כסדרו, ואילו אסתר המלכה, עליה השלום, התאמצה באמירתה: 'יבוא המלך והמן היום', שראשי התיבות הינם שם הוי"ה הקדוש כסדרו, ובזה הביאה לכך שראה המן הרשע: כי כלתה אליו הרעה' - היינו סופי תיבות שם הוי"ה הקדוש כסדרו גם כן. ולכך הורונו חכמינו זיכרונם לברכה, שאין מדקדקים במצוות פורים, אלא כל מי שפושט את ידו לטול נותנים לו, שאפילו אם יד העני פשוטה מכבר, אפילו כך, אין מעכב הסדר, והווי מידת הרחמים, גם לא כסדר.

'ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם' - כאן בא לרמוז מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: שכל כתובים ונביאים יתבטלו לימות המשיח, חוץ ממקרא מגילה, שנאמר: 'וזכרם לא יסוף מזרעם'.
וזהו שכתוב: ה' ישמור צאתך ובואך' - דהיינו: הנס הנעשה על ידך ב'צאתך ובואך' לבית המלך, ישאר שמור לעולם, לדורות, לאות עולם, לא יכרת, וזהו: 'מעתה ועד עולם'.

בי"ג אדר, צום אסתר, אחרי תפילת שחרית, לוקחים מבית הכנסת את ספר התורה המיוחד אל המקום, ומתחילים בביקורים, והתפילה הראשונה שמתפללים בו זה תפילת מנחה. עוד בהתחלת התפילה, הדוחק גדול מאוד, וממשיכים מעומד ובהתלהבות עצומה. לעלייה בספר, זוכה רק ישראל, כי לכהנים אסור לעבור מכל הסביבה שהיא בית עלמין, ומובן שבהעדר הכהן נתפרדה החבילה, וגם לוי לא יכול לעלות. את החזקת העמוד והנרות אשר מימין ומשמאל למגילה, מוכרים במכירה פומבית במחירים גבוהים מאוד, ורבים הם הקופצים עליה. אחרי מקרא המגילה ותפילת מעריב, מקיפים את הארונות בשירים ומזמורי תהילים בהדרת קודש, עם אלפי נשיקות מעל הקרשים היקרי-ערך האלה.
והריקודים של שמחה הרגילים בארץ ישראל על קברי הקדושים, בתופים ובמחולות, שם בבחינת בל ייראה ובל יימצא ... ויחד עם זה, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם, אשר ידע איש נגע לבבו, וכפף כאגמון ראשו על הארונות, ובלב נשבר ונדכה ועיניים דמעות, שופך את שיחו לפני א-להיו, ועוזב את המקום בהתלהבות של קדושה, כנושאי הארון שהיו הולכים, ופניהם אחורנית כלפי הקודש.
אחרי הגברים נכנסות הנשים, אשר חיכו בקוצר רוח בחדר הראשון, יחד עם ארוחת הערב, כדי להפסיק את הצום על קברי הקדושים, בידי כל אחת מהן לא פחות מתריסר נרות. פה נפגשים עם אשה בוכה, באנחה מרה, 'רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע', ושם נשמע קול דק וצלול המתפשט בפנים, כפלג זך הזורם בין הדשאים. ... כל אחת מפרטת מכאוביה, ונודרת כל מיני נדרים.
ובפרט ללון כל ימי חייה, בליל הראשון של פורים במערה, ומשתדלת בכל תוקף, להתנמנם משך רגעים מספר, כדי לחלום חלום, כי לדעתן אחרי הצום ועל קברי הקדושים, החלום אינו אחד משישים בנבואה כי עם חמישה אחוז, וככה יעלה בידי כל אחת מהן לדעת, אם נתקבלה בשמים הרינה והתפילה, אשר השמיעה הלילה מנהמת הלב.
בשתיים אחר חצות, הנשים מפנות את המקום והולכות לחדר הראשון, וההמון מתחיל שוב לזרום, גם כן עם נרות למאות. אחרי תיקון לימוד לאה ואיזה בקשות, מתחילים את תפילת שחרית עוד לפני עלות השחר, מפני הצפיפות הנוראה.

שאלה: מה הדין לגבי שימוש בחוט תפירה העשוי משעטנז לעניין תפירת החולה לאחר ניתוח?
תשובה: כל דבר השייך לרפואה, והמחייה נפש מישראל אינו אסור כלל בהלכה, פיקוח נפש דוחה הכל כולל יום כפורים.

מחודש שבט לומדים את מגילת אסתר, מיד לאחר פורים לומדים את ההגדה של פסח. אחרי פסח לומדים את מגילת רות. לאחר מכן אחרי חג השבועות את איוב, ולפני הימים הנוראים לומדים סליחות ופיוטים נוספים ממחזור השנה ויום כיפור, בתקופות ביניים לומדים לפני ערבית - תהילים.

אומר המדרש: אמר רבי יצחק בר נפחא: בעלילות בא המן על ישראל, שנאמר: 'ובמלאת הימים האלה, עשה המלך לכל העם הנמצאים ... משתה', ואמר המן לאחשוורוש, א-להיהם של ישראל שונא זימה. עשה משתה, ותדבר שכל מי שירצה לבוא - יבוא, שלא יהיה פתחון פה למידת הדין לומר, על כרחם באו, ונזמן להם זונות ויקלקלו, ונוכל להם, ועשה כן המלך משתה גדול והכריז שמי שירצה יבוא, שנאמר: 'לעשות כרצון איש ואיש' ... אמר משה לאליהו: כלום יש אדם כשר בדור, אמר לו: כן, ושמו מרדכי. אמר לו: לך והודיעו, שיעמוד משם בתפילה ובתשובה, ואנחנו מכאן בתפילה. אמר לו: רועה נאמן, כבר נכתב ונחתם כליה על צאנך. אמר משה לאבות העולם: אם בטיט החתימה, רחמינו נשמעים, ואם בדם החתימה, מה שהיה היה ואין להשיב. הלך אליהו וראה שהחותם בטיט, והלך והגיד למרדכי כל אשר נעשה. הלך מרדכי וקיבץ כל התינוקות של בית רבן, והלבישן שק ואפר על ראשם, ועינה אותם מלחם ויין, שלושה ימים ושלושה לילות, והיה צווח ובוכה עמהם ... באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, ונשמע בכייתם למרום, ותפילתם של האבות, ואמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בכיית קטנים, אני שומע כגדיים וטלאים ... ושיבר החותם, וקרע האיגרת, והפיר עצתו, והשיב מחשבתו על ראשו, ותלו המן על העץ, אשר הכין למרדכי. ...
שתי מסקנות ניתן להסיק מהסיפור הזה, ילדים. הראשונה היא שכל אשר קורה אותנו, ברצונו יתברך קורה, אף אם לא תמיד משגת הבנתנו את סיבת האירועים; ואנו כל בני אנוש, הרעים והטובים, אנו שליחים של הקדוש ברוך הוא ועושי רצונו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. והמסקנה השנייה היא שלתינוקות של בית רבן, כמוכם, הילדים הקטנים של עם ישראל, יש כח עצום להתערב בהחלטות הבורא, ובעיקר ברגעים הקשים של עמנו; תפילתם של ילדים יש בה כדי להחזיר את ה' ממחשבתו. 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק'

'וכל העמלים עם הציבור, יהיו עמלים עמהם לשם שמיים, שזכות אבותם מסייעתן, וצדקתם עומדת לעד, ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה, כאילו עשיתם' - שמרדכי, בראותו שהיו ישראל בזמן אחשוורוש בסכנה, הוצרך לבטל מן התורה להיותו משנה למלך, כי העוסק בצרכי ציבור הרי הוא כתלמוד תורה כפי שפסק הרמב"ם, ואם יש סכנת נפשות - פשוט שהיא גדולה מתלמוד תורה. והסנהדרין פרשו ממנו, בטענה שתלמוד תורה גדולה מהצלת נפשות, כמו שאמרו במסכת מגילה, יעויין שם. ולזה: 'כי מרדכי היהודי משנה למלך' ופרש מן התורה, ודין גרמא: 'ורצוי לרוב' ולא כל אחיו - שפרשו ממנו קצת סנהדרין, 'שתלמוד תורה כנגד כולם', ומרדכי סבור לו לפי שהוא 'דורש טוב לעמו', כיוון שאפשר שיבואו לידי סכנה, שעוסק בצרכי ציבור - גדול מתלמוד תורה.

'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש' - למה ציווה ה' את משה לקחת חצאי שקלי ולספור אותם, ולא לספור את ישראל? -
לפי דעתי אפשר לומר בסיעתא דשמיא: בהיות שעצם המצווה היא להורות שכל עם ישראל הם בחינת נפש אחת, ולכן ציוונו במצווה זו, ש'העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט' - להורות שכולם באחדות אחת ודרגא אחת וגוף אחד.
ואם יספור אותם, נמצא שכל אחד מובדל ומופרש מחברו, ונמצא שהמִספר עוקר את המכוון, שאנו צריכים להיות כנפש אחת. לכן אמר לו שיקח חצאי שקלים וימנה אותם. כי עם ישראל הוא כולו אחד.

'ויהיו עניים בני ביתך' - שאל יאמר האדם פעם בשנה, כמו בפורים או כשיש לו שמחה בביתו, אז פותח את ביתו לרווחה לפני מקבלי צדקה, ושאר הימים סגור ומסוגר. לזה אמר: 'ויהיו עניים בני ביתך' – דהיינו: עניים יהיו תמיד בביתך, עד שיחשבו בני אדם, שעניים אלו הם בני ביתך.

עוד מעט מתקרבים ימי הפורים, וצריכים לדעת לכוון את השמחה מתוך יראת שמים ולא מתוך הוללות חלילה. ואני אינני קולט כלל, מדוע אי אפשר לשמוח יחד עם יראת שמים, כי אין הדברים סותרים. ואדרבה, הירא האמיתי הוא מטבעו בשמחה.

יש לחוש משום איבה עם הנוצרים, ובנו היה מעשה, זה שנתיים ימים שחלינו פני הדיס'פוט אפנדי לבטל מנהגם, שהיו נוהגים לעשות צורת יהודי ביום אידם, ולעשות בו משפטי נקמות, על מה שתלו לנביאם. וגם שבאותם הימים היו דורשים בבית תפילתם, שינטרו בלבם איבה ושנאה עם היהודים, וירדפו אחריהם להכותם ולקללם, ועל ידי זה לא היו יכולים היהודים ללכת באותן הימים ברחובותיהם, ובשווקים מאימת הערלים המסקלים אותם באבנים, ועל הכל ביקשנו מאתו, והוא אזר כגבר חלציו, לבטל המנהגים האלו מקרב עמו באמור להם: 'אם אבותם חטאו, ואינם - מה לנו עם בניהם? ומאז והלאה לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
אך גם הוא נתרעם עלינו בימים ההם על המנהג הזה של פורים, וכה אמר לנו: 'שלכם רעה משלנו, כי הלא אנחנו יש לנו צד לנקום נקם מכם, יען אבותיכם הרגו את נביאנו, ונפקוד עוון אבות על בנים. אך אתם עשיתם באויביכם המן ובניו כאות נפשכם, והוא לא חטא עמכם אלא במחשבה לבד, שזמם לעשות ולא עשה, ואם כן על מה תכו עוד תוסיפו סרה. ומה כל החרדה הזאת לכם - וכהנה דיבר דברים המכאיבים לבות שומעיהם, ולא מצאנו ידינו ורגלינו די השיב לו וכדי בזיון. ...
בזמן הזה אין נסתר דבר מהעמים, כי היהודים בעצמם מגלים להם כל מסתרי עבודתנו בכל מכל כל מה שלא היה מקודם. ועוד כי בזמן הזה רצון אדונינו, המלך ירום הודו, שיהיו כל האומות שוות באחווה, כמו שכתב בספר 'יפה ללב' שם, ועל כן לפי הזמן החדש ולפי המקום, החיוב מוטל על המורה לגדור ולתקן, שלא יתבזה כבודו יתברך, וישראל עמו, בין העמים חלילה.

מזה שנים רבות זה המנהג פה עירנו להביא לבית הכנסת בפורים מערכות עצים וקורות, והקטנים באים לבית הכנסת, וכל אחד קרדומו בידו, ותבקע הארץ לקולם בעת מקרא מגילה, וכמעט רוב אנשי הקהל אינם יכולים לשמוע מקרא מגילה כדבעי, וגם הגדולים רגליהם לרע ירוצו להכות בכל כחם. ...
ועל כל אלה, ויותר מהמה, רחש לבי לבטל המנהג הזה מכל וכל, שלא להכות בשום עת וזמן. ותרתי וחיפשתי בספרי דברי רב אם יש מקום ושורש למנהג זה, ועל מה אדניו הוטבעו. ...
זה עומד לנגדנו מה שכתב הרב כהנא רבה, זיכרונו לברכה, בספר מדרש אליהו דף ח"ן סעיף ד' וזה לשונו: 'גם יובן עם זה מנהגם של ישראל, כשמזכירים המן בקריאת המגילה מכים ברגל בארץ, והוא לרמוז שמכה ומשפיל בעקבותיו להמן, שהוא מהקליפה עבה שבעקבים, וע"י כך מגיע חולשה ותשות כוח להקליפה, ונמצא שמנהגם של ישראל יש להם שורש, ועל כן כתב הרב בעל המפה, זיכרונו לברכה, שאין להלעיג על שום מנהג של פורים, יען כי לכל מנהג יש לו שורש וענף'. עד כאן לשונו.
אולם גם לזה יש לדון ולומר, שהוא דווקא בדורות ראשונים, שכשרים הדורות, וכל כוונתם לשם מצווה וביראת ה' על פניהם. לא כן עתה, שנחסרו הדורות, והשיאו העניין לדבר אחר, להנהיג שחוק והיתול בבית ה'. זאת ודאי אומר ולא אפחד, שאם היה רואה הרב, זיכרונו לברכה, מנהג דורנו זה, ורוב חרפתנו, הוא היה נאזר בגבורה לבטלו, משום כל אלו התקלות היוצאות ממנו, כמו שכתבתי בעניותי, ועל זה נאמר 'אין לנו עסק בנסתרות', ומקבלים שכר על ביטולו, שהכל לפי הזמן והמקום.

בעניין זמן עשיית סעודת פורים - יש מקדימים ויש מאחרים ואין לדבר עת קבוע. האמנם רוב כל יראי ה' עושים סעודת פורים אחר חצות, סמוך לעת ערב, בעוד היום גדול, שאז תכלה רגל העניין המחזרים מלסבב עוד לקבץ צדקה, ואינם עושים סעודה בבוקר.
כי הלא נודע מה שכתב הרמב"ם ...וזה לשונו: 'מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניין ויתומים ואלמנות וגרים'. ואם כן, אם יעשה סעודתו בבוקר וישתכר וישן - הלא יאבד טובה הרבה. והעניים - זמן קיבוץ שלהם הוא עד אחר חצות מעט, מה שאין כן בעשיית סעודה אחר חצות.

אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל הפושט יד ליטול - נותנים לו.
אפילו אם נהגו ליתן לנוכרי - נותנים, מפני דרכי שלום. אבל לכתחילה אין להרגילם בכך, אבל אם צריכים לנהוג מפני דרכי שלום - מותר.

האומה הישראלית הנבחרת, איש באחיו ייגשו ולא יתפרדו. וכל פרטי ופרטי מהאומה הזאת, אחוז בעבותות אהבה עם חברו 'ויעשו כלם אגדה אחת', וכמי שבא הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', כי על כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'וכשלו איש באחיו ואיש ברעהו' - כל ישראל ערבין זה לזה, וכמו כן כתבו כת הקודמים משם מורנו החכם רבי שלמה אלקבץ בטעם מחצית השקל, הביאו מורנו החכם רבי יום טוב אלגאזי, זכרונו לברכה, כי טעם היות מחצית השקל ולא שקל שלם, היה להורות ולהזהיר על הייחוד, כי זה מתן מחצית שקלו וזה מחצית שקלו והיה אחד, כי כל אחד בלתי התייחד עם רעהו, חצי מגופו נחשב, 'ואחד באחד ייגשו' 'והיו לאחדים'.

לעניין שאמרו להרבות במשתה ושמחה, לא אמרו אלא ששון ושמחה של מצווה, ולהאכיל לעניים בסעודתם, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות. שכל מה שמשמח לב האומללים האלה, משמח את בקדוש ברוך הוא, שהם הכלים השבורים שלו.
אך לא אמרו שמצווה להרבות סעודתן וכל מיני שמחות, לקרות ולזמן עשירי עם, אשר המה שמחים דשנים ורעננים בקרב ביתם, ולב טוב משתה תמיד כל הימים, ולא יקוו לבני אדם לשמח את לבם, כי המה שמחים מאליהם בלאו הכי, ולסעודה ולשמחה מה זה עושה. ... כי עיקר הכל לשמח למי שאינו שמח, ולשבוע מי שאינו שבע בשמחת התורה, לא להצבות בטן השבעים ושמחים.

'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם. כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים, חשב על היהודים לאבדם'. - בהקדים מה שכתב הרב אלגאזי, זיכרונו לברכה, בספרו הבהיר 'נאות יעקב' בדרוש של שבת שקלים, וזה לשונו: אמרו במדרש בפסוק: 'ישנו עם אחד' - שאמר אחשוורוש להמן: יש בהם חכמים שיגנו עליהם. אמר לו המן: 'ישנו עם אחד' - כבר הם ישנים. וכתב הרב זיכרונו לברכה טעם התשובה הייתה לומר: ישן הוא מהאחדות ואיש מרעהו יפרדו, והוא אומרו: 'מפוזר ומפורד', והכוונה שהואיל וחלק ליבם, ולא היו לאחדים, לא יועיל זכות הצדיקים להיות להם מגן וצינה, שמה יועיל זכות ראובן לשמעון, הואיל וכל אחד נדרש לעצמו, ואינם נפש אחד?! ...
וזה נראה לעניות דעתי הסמיכות של אלו הפסוקים: 'וקבל היהודים את אשר החלו לעשות' - והוא משתה ושמחה, 'ואת אשר כתב מרדכי אליהם' - משלוח מנות ומתנות לאביונים. מילת 'וקבל' - מורה שהיו באחדות אחד, כמו שכתבנו. מה טעם היו באחדות אחד, וקבלו לשלוח מנות איש לרעהו? - הוא משום 'כי המן בן המדתא ... חשב על היהודים' - מחשבתו הייתה לרעה, שהיו מפורדים ולא יועיל להם זכות הצדיקים, ומפני זה עשו תשובה, וקבלו להיות באחדות אחד, ולשלוח מנות ומתנות לאביונים.