חיפוש: פורים

ביום י"א כסלו נהגו העם לעשות יום משתה ושמחה. ומזה זמן כמעט סף מזרעם המועד הזה. רק משפחת דיל מידיגו הוא לבדו קבל עליו לשמור המועד הזה. ומיום שנפטר לבית עולמו הזקן הנזכר, בניו הנותרים לא אבו בדרכיו, הלוך והעבירו המועד. וסיבת היום טוב הזה שמעתי מפי הזקן הנזכר היות קבלה בידו, כי העלילו על היהודים עלילת הדם זה למעלה מג' מאות שנה. וה' פדה את נפשם מכל צרה, ונהפך עליהם האבל ליום טוב ועשו אותו יום משתה ושמחה.
ואולי המועד הזה הוא המובא בספר כנסת הגדולה, חלק אורח-חיים צד ל"ג, זה לשונו: כי באי קנדייה קבלו היהודים עליהם לחוג את יום ח"י לחודש תמוז כיום פורים על הנס אשר נעשה להם. עד כאן לשונו. גם בספר ר' אליהו קפשאלי הוא ספר יקר המציאות כתב שם כי בעת גרוש ספרד בשנת רנ"ב נדדו ספרדים רבים לאי קריטי עיין שם. וכפי המובן ברבות הזמן נתחלף להם יום ח"י תמוז המובא למעלה לי"א כסלו הנהוג אצלנו עתה, או כי אנשי קנדייה היו נוהגים לחוג את יום ח"י תמוז ובנפל היסוד כי לא נותר מהם איש ואדם אין, נהרס בניין מועד הנזכר ועל כולנה כי הנשארים אשר נשארו בה אינם מיורדי גלות ספרד אשר באו לגור שם לפי סברת הר' אליהו קפשאלי נוחו עדן.

ביום פורים, יביאו את התינוקות לבית הכנסת והגרזן בידם. ויאמרו להם, שיכו על הארץ בעת שומעם שם הנקלה הבזוי והשסוי, 'ויקומו הנערים וישחקו', ויתקע יראת ה' בליבם, ויהיו תאבים ללכת לבית הכנסת. ומנהגם של ישראל תורה היא, ואין לבטלן בשום צד. וזוכר אני בצעירותי, שבשנה אחת הכריזו הממונים, שלא יביאו לבית הכנסת תינוקות, שיש להם גרזן קטן להכות את המן, וציוו למוכרים שלא ימכרו 'גרזן המן' לתינוקות, ושלא יתנו להם גרזן בידם בשום צד. ומורי ורבי, עליו השלום, חרה לו עד מאוד באומרו שזה סוד גדול, להולכים בתמים. וכן כתב מרן בבית יוסף, זיכרונו לברכה, והביאו רמ"א, זיכרונו לברכה, בהגהה, שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם קבעו . ... ואם כן אין למנוע מנהגם של ישראל.

יש מקומות שנוהגים להכות באגרוף או בקרדום על ספסלי בית הכנסת כשמזכירים המן בקריאת מגילה, ובזכר עמלק בפרשת זכור. ...ואולם כבר מצינו רבים ונכבדים, שלא חששו למנהג הרע הזה, שנוהגים קלות ראש בבית הכנסת, ומבלבלים שמיעת קריאת המגילה. ...
ועוד רעה חולה, שלפעמים באים גויים וערלים לבית הכנסת, והיינו חרפה לשכנינו, בראותם המעשה הזר והרע הזה, ויש חילול ה' בדבר, וכבר בעיר ואם בישראל - אזמיר, יגן עליה א-לוהים, בטלו מנהג זה בהכרזה בבית הכנסת בכל תוקף בשם הרבנים ושבעה טובי העיר.

מה שתיקנו מרדכי ואסתר, זכותם יגן עלינו אמן, בימי הפורים לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כאשר בא הדבר במגילת אסתר, שמה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות כדבר הזה. ...
שכבר ידוע מה שנמצא בחכמינו זיכרונם לברכה, שישראל שבאותו הדור, אמרו להמן, לתת לו כל הממון אשר בידם וברשותם, ושלא יהרוג אותם. והוא ענה: למחר אנו הורגים אתכם, ולוקחים כל הממון אשר בידכם. יעויין שם. וידוע שמה שנתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, היה על מה שחטאו, עוו, ופשעו לפניו, יתברך שמו, אם כן מטעם זה, בהצלתם כה עשו מרדכי ואסתר, לקבוע לדורות, שבבוא ימי הפורים מידי שנה בשנה לתת מתנות לאביונים, וכל המרבה כמתנות לאביונים הרי זה משובח. וכמו שכתב הרמב"ם זיכרונו לברכה בהלכות מגילה, יעויין שם. להורות ולהודיע, שגופם חביב עליהם יותר מממונם, והראיה שהם מפזרים ממונם לתת לכל שואל, וכל מי שפושט ידו אחור לא ישיב, ואפילו גוי, כידוע. ועל ידי זה אפילו אם המצא ימצא איזה אנשים חוטאים, אשר לא הלכו בדרכיו יתברך, שורת הדין מחייבת שהקדוש ברוך הוא כביכול לא יפגע בגופם, חס ושלום, כי אם בממונם, יען שגופם חביב עליהם יותר מממונם, וגובה מממונם. וכמו שכתב הרב זיכרונו לברכה לגבי חולה, שעושים פדיון נפשו ונותנים לעניים, להראות שגופם חביב יותר מממונם. והלכה היא שבעל חוב בזבורית, וישראל חיים וקיימים לעד.

כדי שהמוח יהיה שליט על הלב, אנחנו צריכים את חג הפורים, זמן המשתה, להשתכר 'עד דלא ידע'. להרבות בשמחה גדולה כל כך לזכך ולנקות את העורף שבו נמצאת החסימה בין המוח והלב. 'העורף' הוא מלשון 'פרעה' - שהקשה את עורפו, ששם נמצאת החסימה מלהשליט את המוח על הלב. ...
וזו הסיבה שבחג הפורים ישנה מצווה גדולה מאוד להשתכר כי 'נכנס יין יצא סוד'. סוד זה האמת שנמצאת בשכל. ועל ידי זה שנכנס היין, נכנסה שמחה גדולה ועצומה כל כך בליבנו, עד שמיד מתנקה כל הלכלוך והחסימה מהעורף, ואפשר לשכל לגלות ולהוציא את כל הסודות הטמונים בתוכו ולשדרם חזרה אל הלב. כלומר שעל ידי שכרות היין, זוכה המוח לקנות בחזרה את השליטה על הלב.

הנה בעירנו ארג'יל ידוע שעושים שני פורים, אחד בארבעה במרחשוון ובאחד עשר בתמוז, ובשניהם עושים יום הקודם תענית ציבור גמור, לעניין קריאת 'עננו' בין גואל לרופא בחזרה, ובין לקרות בספר תורה, אפילו בבואו בשאר ימי השבוע ולקרות 'ויחל' ... הנה כאשר יבוא יום ארבעה בחשוון בשבת, שהוא יום פורים הוא בעירנו זאת ארג'יל, ראה ראינו לדייני העיר הקודמים שיעשו יום הצום יום חמישי, והדבר קשה אצלי שלמה לא יעשו הצום בזמנו שהוא יום ששי ... ואמרתי כיוון שעשו כך ואין מי שמצטער, בוודאי שהתקנה מקודם כך עשו שכאשר יבוא יום ששון בשבת, אין מתענים ביום ששי, שכל העם טרודים בצרכי שבת ויקדימו הצום ביום חמישי, וכך קבלו עליהם.

בפורים היו נוהגים להכין מבצק לכל ילד וילדה מיני כעכים וחלות שיש בהם צורות סולם, משום שבפורים היתה עלייה לישראל, ונמצא במדרש שהקדוש ברוך הוא עושה סולמות ברקיע משפיל לזה ומרים לזה. יש שעושים החלות בדוגמת ציפורים על שום הכתוב ישעיה ל"א: 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף'.

קודם קריאת המגילה צריך לקיים מצות משלוח מנות ע"י שיולך עימו איזה פרי ואיזה דבר מתוק לבית הכנסת, ואחר עמידה בשעת הספר תורה ליתן ביד מכרו בבית הכנסת לקיים מצות ומשלוח מנות קודם קריאת המגילה, וכן לקיים מצות ומתנות לאביונים יקיים אותה בבית הכנסת קודם קריאת מגילה. ...
ואני הכותב נוהג כן, שמה יש ליקח איזה דבר הראוי למנות, וליתן לחברו אוהבו בצנעה בבית הכנסת, וכן ליתן צדקה הראויה לשני עניים.

אפשר לפרש המדרש: 'כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה' על פי מה שאמרו זיכרונם לברכה בפסוק: 'ולקחתם לכם אגודת אזוב' - שרמז אל האחדות, להיות אגודה אחת, שבזכות האחדות יצאו ממצרים. וכיוון שידעו שהאחדות דבר טוב ומועיל כרתו ברית לעשות חסד זה עם זה ולהצטער בצער חבריהם, שכל זה מכוח האחדות. ובזה יובן גם כן כוונת המדרש: עמדה להם בימי המן ככתוב: 'ואכלו את הבשר בלילה הזה', וכתוב 'בלילה ההוא נדדה שנת המלך'. וזוהי כוונתם שאכילת הפסח, שממנה למדנו מידת האחדות, היא שעמדה בימי המן, כשהיו ישראל גם כן באגודה אחת בעניין הצום, כמו שאמרו זיכרונם לברכה על פסוק: 'לך כנוס את כל היהודים'.

'ליהודים היתה אורה ושמחה' - בשעה שקטרג המקטרג ונגזר כליה לשונאי ישראל עמדה התורה והליצה טוב מאוד על ישראל וזה שכתוב: 'ליהודים היתה אורה' - שהתורה הגינה על ישראל להצילם מגזירה זו, וכי תימא רבים מישראל שעוסקים במלאכתם ואין להם פנאי לעסוק בתורה?
לזה אמר: 'ושמחה' - זה ימים טובים שלא נתנו ימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה, ואם כך יש זכות תורה לכל ישראל, שבשבת ויום טוב עוסקים בתורה.

'ותאמר: אם על המלך טוב, ואם מצאתי חן לפניו, וכשר הדבר לפני המלך, וטובה אני בעיניו.' -
'אם על המלך טוב' - אם על המלך הקדוש טוב. 'ואם מצאתי חן לפניו' - כמו שכתבו רבותינו זיכרונם לברכה: 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה' - בעיני העליונים.
'וכשר הדבר לפני המלך' - ודאי מי שיליץ טוב על בניו, כמו שאמרו זיכרונם לברכה, שאמר הקדוש ברוך הוא לאליהו הנביא זכור לטוב, שאינו רוצה כי אם מי שמדבר טוב על בניו, ולכן לא אמרה: 'אם כשר' - שוודאי כשר הדבר להציל ישראל, 'וטובה אני בעיניו'.

לכאורה, מצד זה יש לפשוט להקדים משלוח מנות למתנות לאביונים, יען שכשמקיים משלוח מנות בפרוטות שבידו, ויהיה עני פטור, על כל פנים, ממתנות לאביונים לדעת הפר"ח. ... מה שאין כן אם יתן הפרוטות למתנות לאביונים, נשאר מחויב במשלוח מנות לכולי עלמא. ...
לכך פוטרו במתנות לאביונים, משום שאפשר שאין אותו עני המקבל חוזר ונותן לזה הנותן, אלא יתן לאחר, ולכן הנותן חייו קודמים, מה שאין כן במשלוח מנות שעושים חליפין כידוע, שכשזה שולח לזה גם הוא חוזר ושולח לו, לכך חייבו. ...
ויהי רצון שלא יבואו בני ישראל חלילה לידי דקדוקי עניות בר מינן, ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר, ויריק ה' יתברך לכם ולנו ברכה עד בלי די לעבודתו יתברך שמו אמן כן יהי רצון.

במה יפה כח בני ארץ ישראל, לשלוח שליחים לכל בני הגולה, ולהפקיע מעניי עירם? ...
ראו כי זה למעלה משלוש מאות שנה כבר, היו נוהגים בנדבות ארץ ישראל, והיו השלוחים יוצאים, ובמנהגי מהרי"ל כתב שהיו נוהגים בזמנו ליתן מחצית השקל של פורים להעולים לארץ ישראל. ועוד למדנו שהמתנדבים בעם היו מניחים ענייהם ועניי עירם משום עניי ירושלים כדי לזכות בהעמדת וקיום ישראל שם בהר הקודש, ושלנו עדיף כי בזה תהיה מנת חלקם בישיבת ארץ ישראל ובתפילות ותורת ארץ ישראל. וכתב הרמב"ם, שמה שאנו חושבים ראשי חודשים והמועדות בחוצה לארץ, אנו סומכים על חשבון בני ארץ ישראל וקביעתם. ... ואם כן חיוב מוטל על כל בני חוץ לארץ להשתדל שיהיו ישראל בארץ ישראל, שאם לאו, חס ושלום, יהיו בני הגולה בלי ראש חודש ובלי מועדים.

שדקדק יעקב אבינו, עליו השלום, באומרו: 'הצילני נא מיד' - ראשי תיבות: המן, שהוא רוצה להגביר יד שמאל על יד ימין וזהו: 'מיד', ומזה הטעם באותו הדור ישראל קדושים, קבלו עליהם ועל זרעם, לתת צדקה ולהרבות מתנות לעניים ולאביונים בפורים, להורות שעל ידי הצדקה הניתנת ביד ימין בטלו כוח המקטרגים והחיצונים הנמשכים מיד שמאל.

'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - בא בעורמה בטענת 'אחרי רבים', כיוון שהם מפוזרים ומפורדים. ובזה פירש עטרת ראשי מורי ורבי חיים עד העולם, תשובת אסתר המלכה: 'לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי' - שכיוון שכל ביאת המן הרשע היה לבטלם מתלמוד תורה כדי לבוא עליהם בטענת 'אחרי רבים'. ... ולכן אמרה אסתר בעת ההיא: 'לך כנוס את כל היהודים', 'כנוס' דווקא - שיהיו באחדות. ובזה 'וצומו עלי', שתענית זה יעלה גם עלי, ואז 'ובכן אבוא אל המלך' - לבטל הגזירה בטענה זו.

'וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפורים הוא'. - על פי מורינו זיכרונם לברכה: 'שכר התענית - הצדקה'. וזה האדם ביום כפור אינו נותן צדקה, וחושב בדעתו שביטל מלאכה ביום הכיפור, מה שאינו נותן צדקה, מרוויח כאילו עשה מלאכה, וזה היום לא הלך לבטלה. וזהו: 'כל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה' - רוצה לומר: שלא תעשה מלאכה בעיצומו של יום על ידי שלא נתת צדקה.

קיבלנו בקבלה גמורה לסובב בחצרות ובבתים פה העיר צפרו, יגן עליה א-לוהים, לקבץ הגבאות שלוש פעמים בשנה דהיינו בעשרת ימי תשובה, וביום שמיני של חנוכה, וביום פורים, על מנת שיעלה המקובץ לשם תפארת גדול אדונינו התנא האלוהי רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן.

'בני הכפרים שאינם מתקבצים בבתי כנסיות, אלא בשני ובחמישי, תקנו להם שיהיו מקדימים וקוראים ביום הכניסה' - משמע שהיו להם בתי כנסיות בעיר אחת בפני עצמם, שלא הלך בו אדם אלא כשהם מתקבצים ביום הכניסה ומתפללים שם. ומסיים 'שיהיו מקדימים וקוראים' - כלומר הם עצמם קוראים. וכן אמר אבי אמי, רבי חיים בהן: שבערים המיוחדות להם היו קוראים. ומביא ראיה מן הירושלמי שם. על כן תצטרך לומר שבעצמם קראו, ולא בן כרך קרא להם. ולא תאמר שבני הכפרים לא ידעו לקרות. ומעתה מצאנו לומר גם כן שקראו בעיר בפני עצמם ולא הלכו לכרך. ועיקר דברי רבי חיים בהן בפרק הראשון של יבמות בדיבור המתחיל: 'וכי אמרנו לא תתגודדו' ושם דחק לפרש כן כי היאך קראו בני הכפרים ביום הכניסה בהקדמה, ואחר כך קראו בני אותה העיר בזמנה בי"ד באדר, והלא נראה כאגודות? - ותירץ כי בעירם היו קוראים, בעיר המיוחדת להם לבדם, להתקבץ שם בשני ובחמישי, ובאותה העיר לא קרא אדם כי אם באותו יום לבד שנתקבצו שם. וגם שם מביא הירושלמי.

'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד' - כוונת המן הייתה לומר, שלא הספיקה להם הגלות וצרותיה, אלא גם היו מפורדים זה מזה, וכועסים זה על זה, ואין שלום ביניהם. ועל כן, כל אחד בדד ישכון, נפרד ונבדל מן השאר. ואם אינם מאוחדים, לא תשכון שכינה ביניהם. והנה כאשר התרחש הנס, שלח להם מרדכי ספרים, ובהם כתוב שיקבלו עליהם את הימים האלה, לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, וקבלו עליהם. ואחר כך גם אסתר המלכה כתבה להם אגרת שנית כדי שיקיימו את דברי הפורים ומשתה ושמחה וכו'. ולכאורה איזה צורך היה באיגרת נוספת, והרי קיבלו כבר באיגרת ראשונה. ונראה לי, שהגם שקיבלו עליהם לעשות הפורים, ולהיות שמחים בו, וקיבלו עליהם מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים, עם כל זה המשיכו להיות מפורדים זה מזה, ומסוכסכים זה עם זה, ואין שלום ביניהם. ובמקום שיש מריבה ופירוד, אין שמחה ואין השראת שכינה. ועל כן כתבה להם אסתר איגרת נוספת, ובה הוסיפה שתי תיבות. 'דברי שלום ואמת' - שאם אין שלום - אין שמחה, וכל המעשה הוא מצוות אנשים מלומדה. אבל שמחה אמתית אין - כי אין שלום. והסיבה שאין שלום - כי אין אמת, שכל אחד יצדיק את עצמו בסכסוך שלו עם חברו, מבלי לבדוק שמא דברי חברו אמת והוא צודק. וכיוון שאין אמת, אין שלום, וממילא אין שמחה.

יסודו של פורים הוא אהבת הבריות, שתתבטל השנאה והקנאה, ורק אהבה ושלום יהיה שרוי בישראל. וזהו עניין משלוח מנות איש לרעהו, אנו אומרים בגמרא: שיהיו מחליפים סעודתם זה לזה. וכתב רש"י: זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו, ובשנייה סועד חברו עימו, והקשו על זה איך יצאו ידי חובת מצוות משלוח מנות באופן זה? - וחידש בזה ה'בית חדש': 'שכיוון שכל עניין משלוח מנות הוא שיהא שמח עם אוהביו ורעיו, ולהשכין ביניהם אהבה ואחווה וריעות, ואם כן אם יסעוד אחד עם חברו ורעהו, הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד, ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות'. מעיקרי המצווה הוא שישלח למי שיש לו טינה וקפידה עליו, וכן צריך שתי מנות, דבר חשוב, בכדי שיתפייס.

אילו יאמר כל אדם לנפשו, איש חשוב אני, ואין זה מכבודי להקדים ולשלוח מנות לפחות ממני, אלא אמתין עד שישלח לי הוא ואשיב לו. או אז, לא זו בלבד שלא תרבה אהבה ואחווה, אלא להיפך, חס ושלום. לפיכך הקפיד הכתוב לאמור 'ומשלוח מנות איש לרעהו' - כל מקום שנאמר 'איש' הוא לשון חשיבות, לאמור, דווקא מי שמחשיב עצמו לאיש חשוב ונכבד, עליו להקדים ולשלוח לרעהו הפחות ממנו לפי דעתו, ואז ישוב רעהו וישלח לו. ועל ידי כן תרבה האהבה והאחווה בין בני ישראל.

'ומתנות לאביונים' - יש לדקדק מה זו קבלה שקיבלו עליהם ליתן הצדקה, בלאו הכי היא מצוות עשה ליתן הצדקה, ובכל עת ובכל זמן צריך אדם ליתן הצדקה. נוח עניין משלוח מנות, מצד שעדיין אינם מחוייבים והם קיבלו עליהם דבר חדש שלא היה לפנים, אבל מצוות הצדקה היא מצוות עשה והם מחוייבים.
ונראה לעניות דעתי, בהקדים מה שאמר ב'ויקרא רבה': אביון שהוא רואה דבר ואינו אוכל, רואה דבר ואינו שותה, תאב לכל והוא דחוק יותר מעני. והטעם לפי שהעני הוא מתחילתו עני וחוזר על הפתחים, אם כן מה שתאב הוא תובע בפיו וימצאנו. מה שאין כן האביון שמתחילתו היה עשיר, אינו מחזר על הפתחים ומה שתאב לא ימצאנו. וזהו שקיבלו עליהם לתת לאביונים, ואף שהם כלואים בבית, שולחים להם.
ועל זה אומר: 'ומתנות לאביונים' - שנותנים להם בתורת מתנה כדי שלא יתביישו. ונראה להם כמו משלוח מנות. ונראה לעניות דעתי, שלזה אמרו במדרש על מר עוקבא, שהיה נותן לחסיד אחד ארבע מאות זהובים בכל ערב יום הכיפורים. שיש לדקדק, על מה שאמרו שהיה נותנה לו בזה הזמן, ולא בזמן אחר מזמני השנה. והכוונה הוא שידוע מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעתיד יום הכיפורים להיות פורים, ועוד אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הצדקה מקרבת הגאולה, ועל זה היה נותנה בליל כפור, שעל ידי הצדקה תתקרב הגאולה, ויהיה כיפור יום פורים, שיהיו בו מתנות לאביונים.

'ורווח תשימו בין עדר ובין עדר' - ובמסורה כתוב: 'רווח והצלה יעמוד ליהודים' - ונראה לפרש על פי מה שכתוב במדרש על הפסוק: 'ורווח תשימו' - הרווח להן צרותיהן. רוצה לומר: שלא יבואו לישראל הצרות תכופות זו לזו, אלא שיהיה ריווח בין צרה לצרה. וזה אומרו: 'בין עדר ובין עדר' - עדר עם הכולל גימטריה: 'רעה' - שיהיה ריווח בין רעה לרעה, וכיוון שיש רווח וזמן בין צרה לצרה, אפשר שתתבטל הגזרה, ואם לא תתבטל, על כל פנים כיוון שעבר זמן בין זה לזה יהיה כח לנו לסובלו. וזה אומר המסורה: 'רווח' או 'הצלה יעמוד ליהודים' - שאם לא יהיה הצלה לגמרי, יהיה רווח.

זכורני, ראיתי לרבותינו זיכרונם לברכה, שבחמישה ימים מתפללים בהשכמה, ונתנו סימן: 'וישכם אברהם בבקר'. 'אברהם' נוטריקון - 'איכה, ב' ימים של חג השבועות, ראש השנה, הושענא רבה, מגילה, דהיינו יום פורים. ושכחתי איזהו מקומם. ואפשר לתת טעם לזה, כי ביום ט' באב: 'קומי רוני בלילה לראש אשמורות'. ב' ימים של שבועות: 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר'. ראש השנה: אזהרה שמענו, שלא לישון ביום ראש השנה, לכן יקום קודם עמוד השחר, שלא לבוא לידי שינה בראש השנה. והושענא רבה, שהוא יום מסירת פסקי הדין למבצעים, ויום חתימת החג שבו נידונים על המים, ובאים לעורר השחר, שהוא שעת רחמים ורצון. מגילה: שהיא יום פורים, להודיע גודל הנס, שאמרו להמן: 'יעשו עץ ... ובבוקר אמור אל המלך' - וכתב בספר 'מנות הלוי' זיכרונו לברכה, שהמן בא קודם עלות השחר לאמור למלך.

'והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש ובצאתו ולא ימות' -
תיבת 'קול' - כנוי לצדקה שהיא בממי"ן גימטרייה: 'קול'. גם אמרו: 'שלושה קולות משמחים, קול תורה וקול כספים וקול גשמים' - ובפרט בצדקה שעושים בפורים שהוא גילוי הארת מרדכי. ...
וזה שרמזתי: 'והיה' - אותיות הוי"ה. אימתי יושלם שם הוי"ה, ויגאלו ישראל, ויהיה על אהרן לשרת? - בזמן 'ונשמע קולו' שם - רמז לקול תורה וקול כספים ששניהם מקרבים את הגאולה. ...
ובפרט 'בבואו אל הקודש' - בצדקה שעושים ביום פורים שנקרא בחינת קודש. וגם רמז שיעשה צדקה עם בעלי תורה שהם נקראים קודש. אזי בוודאי 'ובצאתו' שהם גורמים לצאת מהגלות - 'ולא ימות'.

מעשה שהיה בראובן ביום פורים, שהיה מחלק מעות פורים, עברה דרך שם, נערה אחת, שכנתו, וקרא אותה ואמר לה: קחי פרוטה זו ממעות פורים. ותבוא הנערה ופשטה ידה כדי לקבל כי ענייה היא, ובשעת נתינה אמר לה: הרי את מקודשת לי בזה וכולי. והיא פשטה ידה וקיבלה בשתיקה. ותרץ הנערה, ותגיד לבית אמה בדברים האלה לאמור: את זה נתן לי שכננו במעות פורים. והנה האנשים אשר היו עמו, שאלו את פיו מה דעתו בזה, אם הוא דרך צחוק או באמת ובתמים, והשיב אין זה אלא בכל לבי ורצוני לקדשה. מה משפט הקידושין הללו? ... עיין להרב הנזכר סימן ה', שהאריך בזה ופסק שאינה מקודשת. עיין שם.