מקצת שבחו

מקצת שבחו

חכם משה דוד וואלי, הרמ"ד, נולד לאמו ולאביו שמואל בשנת תנ"ז (1697) לערך בפאדובה שבאיטליה.  
תורתו למד מפי חכמי פאדובה. בשנת תפ"ו (1726) נסמך לרבנות, יחד עם הרמח"ל, החכם משה חיים לוצאטו, שהיה תלמיד-חבר שלו. חכם משה דוד וואלי למד רפואה באוניברסיטת פאדובה ועסק ברפואה. הוא למד את חוכמת הקבלה, ותקופה מסוימת הנהיג את חבורת המקובלים של הרמח"ל.
חכם משה דוד וואלי נפטר ביום ז' טבת תקל"ז ונקבר בפאדובה.
חיבוריו כוללים 'ביאור הרמ"ד וואלי' על כל חלקי התנ"ך, 'ספר הליקוטים' כולל עניינים שונים וביניהם סגולות ורפואה, יומן חזיונות שכתב ופולמוס עם הנוצרים.

צדקה ומרפא
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא'
מלמד שלא ידון העשיר על העני והעני על העשיר עד שיגיע למקומו.
'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. והוא כלל גדול, שלא ידון העשיר על העני, העני על העשיר, החכם על הטיפש, הטיפש על החכם, הרב על החבר, החבר על הרב, ההדיוט על החשוב, החשוב על ההדיוט, וכל אלו עד שיגיעו למקום חבריהם - ואז ידונו לכף זכות, כי יכירו באונסם - ואם לא יגיעו לא ידונו. וכשישבו בחברת האנשים לדבר, ידברו בעסקיהם - אם הם עמי הארץ, ובענייני החכמה - אם הם תלמידי חכמים, וכשהם לבדם יפשפשו בנגעי עצמם ולא בנגעי חבריהם. כמו שאמר המשורר: 'תשב באחיך תדבר' - סתם בתחילה, ואולי גם בשבחו, ומתוך שבחו ידבר אחר כך בגנותו, וזהו: 'תתן דופי' אפילו במה שאין לו, כדרך 'ואיש אשר יתן מום בעמיתו' שלא היה בו מתחילה. ...
לא ידון העני על העשיר - שהרי 'וישמן ישורון ויבעט'. העשיר על העני - כי העניות והדלות לא הניחה מידה טובה. החכם על הטיפש - כי כל הרהורים רעים מתגברים בלב הפנוי מן החכמה. הטיפש על החכם - כי מואס בענייני העולם מי שדבק בענייני החכמה, ולפעמים נראה כמשתומם ולא ישגיח על עסקי גופו, שהרי נמשך אחרי שמועותיו. וכן תדון בכל השאר.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תשכ"ד-תשכ"ה, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
לימוד התורה
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה'
מלמד שאי אפשר לחכם להיות טיפש, וצריך שתהיה פעולתו ללמד.
'אם למדת תורה הרבה - אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' - דע כי הסוד הוא, לפי שכל החכמים הם מן העליונות - שמוטל עליהן להשיח על התחתונות, דוגמת הראש שחושב תמיד בכל ענייני הגוף. ולפי זה נמצא שאין לחכם להחזיק טובה לעצמו על חוכמתו, כי שרשו הוא שמביאו ומכריחו לכך, כי נוצר לכך מאחר שהאורות שלו ממקום המחשבה העליונה, ולכן צריך שתהיה פעולתו ללמד ולהורות. וזה סוד: 'אל יתהלל חכם בחכמתו' - כי אי אפשר לו להיות טיפש לפי טבעו ושורשו, מאחר שחוצבה נשמתו ממקום החכמה, ודי בזה למשכילים.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תשכ"ה-תשכ"ו, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מסורת אבות
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות'
מלמד שנשמת הצדיק כאיש אחד המחזיק אנשים הרבה.
'מכאן שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם' - הטעם הוא, לפי שנשמתו של הצדיק או של אדם חשוב, בוודאי שהיא כלולה מריבוי ניצוצות הקדושה, כאילו היה איש אחד המחזיק אנשים הרבה. ולכן כשנכנס באיזה מקום, הוא עושה רושם גדול, כאילו היו אנשים הרבה שנכנסים ביחד, ולא איש אחד בלבד. וכן כשיוצא, הוא מניח רושם גדול של עצב ודאגה, כאילו היו הרבה שיצאו. וזה סוד: 'שקול משה כנגד כל ישראל'. וזה סוד שאמר הלל הזקן: 'אם אני כאן הכל כאן', לפי שהיה משורש נשמתו של משה.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תשלו, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
מנהג ישראל
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל'
מלמד ספרד הוא מים - סוד החוכמה, ואשכנז אש - סוד התבונה.
ידוע שיש חוכמה ותבונה באדום, כעניין שנאמר: 'והאבדתי חוכמה מאדום ותבונה מהר עשו' - מכלל שיש. והנה דע כי ספרד הוא סוד החוכמה, זהו הטעם שהספרדים עוסקים בחיבורי חוכמה ויצליחו. והרמב"ם זכרונו לברכה, שהיה ספרדי, הצליח מאוד מכל מה שהיו לפניו בחוכמת התורה, ורבים כיוצא בו בספרי חוכמה של כמה מינים, גם מאומות העולם, כי כן טבעם בהיותם מצד החוכמה, ודיבורם בנחת ומתונים בכל עסקיהם, כי כן טבע הימין, סוד המים.
אך בפלפול שהוא סוד התבונה אין להם יד ושם, ואם עוסקים בו לא יצליחו, כי הוא מן השמאל - סוד האשכנזים שהם מן הצפון, וכולם נמהרים אצים ונבהלים, טבע האש. ואין להם עסק בחוכמה רק בתבונה הרבה מאד, ושם גבורת התורה ופלפולה, כי התבונה היא מנת כוסם, ואם הספרדי - סיני, האשכנזי - עוקר הרים. והאיטלקי, שהוא ממוזג בקו המכריע - יש לו חלק בזה ובזה, אך ברפיון, כי הקליפה גוברת. מה שאין כן הירושלמי, כי בהיותו במזרח העולם ממש - הקו הממוזג, ולא יגאלוהו חושך וצלמוות, זהו הטעם כי יש שם השקט ובטח ואווירה מחכים, ואין חוכמה כחוכמתה.
ספר הליקוטים, חלק א, תורה, עמ' ט, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
בין ישראל לעמים
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים'
מלמד 'יוצר יחד ליבם' להביאם אל שוק אחד לתועלת הכללות.
ראה השגחתו יתברך בכלל ובפרט - שנתן בלב כל בני אדם להתעסק במלאכות משונות זו מזו, כדי שעיר אחד תהיה כלולה מכל מה שצריך אל הכללות, וכן בסחורות, וכן במאכלים. הלא תראה שהאיכרים עובדי האדמה נכנסים בכרך, והאחד מביא דבר אחד והאחר מביא דבר אחר, כולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו, שאין כוונתם אלא לתועלת עצמם בלי ספק, והא-לוהים חשבה לתועלת הכללות.
כעניין שנאמר: 'ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ' וסמוך לו: 'היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם'. 'היוצר יחד לבם' - נאמר כנגד המביאים בכרך כל מיני מאכלים או מיני סחורה, שהקדוש ברוך הוא נתן בליבם של אלו לבוא כולם בשוק אחד לצורך הכללות, ואף על פי שאין כוונתם אלא להנאת עצמם. 'המבין אל כל מעשיהם' - נאמר על בעלי מלאכה, שכולם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו לעשות את לחמם על ידי מלאכתם, אבל הבורא יתברך הוא שהבין צורך הכללות, וחלק להם המלאכות, שלא יעשו כולם מלאכה אחת, אלא מלאכות שונות זו מזו, לתכלית הנזכר, ודי לחכימא.
ספר הליקוטים, חלק א, נושאים שונים, עמ' תמ"ב-תמ"ג, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
אהבת ישראל
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל'
מלמד 'יוצר יחד ליבם' להביאם אל שוק אחד לתועלת הכללות.
'לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמאי' - והלא הדבר תלוי במה שיהיה האדם, או משורש החסדים ואז יהיה ענותן כהלל, או משורש הגבורות להיות קפדן כשמאי, ואם כן אין האדם ברשות עצמו להיות כזה או כזה כי אם לפי שורשו. והנה התשובה לעניין, כי אמת הוא בלי ספק שהאדם הוא ברשות עצמו להיות מטה כלפי חסד אפילו אם יהיה משורש הגבורות, כי יש לאל ידו לכבוש את יצרו ולהטותו לצד הימין. והרע שבגבורות יוכל לתקנו במה שיתעסק בדבר מצווה או בדבר הרשות שאינו לנזק לנפשו או לזולתו, כעניין אמרם זכרונם לברכה: או קצב או מוהל או מקיז דם.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תרצ"ג, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)
גאולת ישראל
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל'
מלמד שהנבואה שורה בחוץ לארץ, למי שהשכינה שורה עליו.
'אין הנבואה שורה בחוץ לארץ' - והלא למשה במדבר, ליחזקאל בארץ כשדים, וליונה בנינוה. אלא חוץ מן הארץ העליונה - שאין לו נבואה, אלא למי שהשכינה שורה עליו, כי היא פתח לכל המראות והנבואות.
ספר הליקוטים, חלק ב, ביאורי מאמרי חז"ל וזוהר, עמ' תשלו, הוצאת יוסף ספינר, ירושלים, תשנ"ז (1997)