ועשו כמה העתקים ושלחום גם למקומות אחרים, לא בלבד בלשון הקודש אך גם כן בלשון וכתב לעז ספרדי, וכולם יצאו חתומים מרב האשכנזים, ועליהם ככל הדברים אשר בדו מליבם, שהמחבר היה מין וכופר, ושהוא מאמונת שבתאי צבי, ושספרו יוכיח שבו מגלה פנים בתורה וכולי, ושמכחיש סיבה ראשונה וכולי וכאלה רבות, ועל זה נידה אותו, והזהיר לכל מי שהספר הנזכר בידו, שישרפנו וישליך את אפרו וכולי, למען לא ידבק מאומה וגומר. 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו' לאמור: מה קול החרדה הזאת?! היש לה זכר במקרא או אם היא שנויה בהלכות דרך ארץ?! מי הוא זה שבא להורותנו, ולהטיל אימה יתירה שלא לשם שמיים על הציבור, שאינו תחת רשותו. ויען שנינו: 'הוו מתונים בדין', עדיין רב הספרדים ובית דינו, לא גמרו את הדבר, שמתון מתון וכולי. ...
ועלתה הסכמה, ולדעת כולם כאחד חברים, נכתבה ונחתמה, שפיר גזרתם, וזה הוא התורף, שאין שום שמץ פיסול בכל הספר, ובקיצור השיבו על טענות מנגדיו מפי כתבם, ושמליבם הוציאו איזה דברים ... ומיד הלכו שני גדולי הפרנסים, השם ישמרם, אצל החכם חיון, לפייסו על מה שנעשה לו, ושיבוא לבית הכנסת שיכבדוהו, וכן היה, שכיבדוהו כבוד גדול, וכל הקהל שמחו עד מאוד.