חכם דוד חזן

- כ"ח טבת תק"ח      

1 7 4 8 - 0      

חכם דוד חזן

מקצת שבחו

חכם דוד חזן נולד לאימו ולאביו חכם חיים חזן בירושלים.
גדל בתורה וביראה על ברכי אביו, חכם חיים חזן, מחבר הספר 'שנות חיים', וסבו הוא חכם יוסף חזן, מחבר הספר 'עין יהוסף'. היה לתלמיד חכם עצום, דרשן גדול ומזכה הרבים. נודע בכינויו 'דוד הקטן', שמקטין את עצמו, ועצום הוא ורב חילו לאורייתא. יצא את ירושלים, וסבב בין ערי אירופה.
בשנת תפ"ד (1724), כששהה בעיר אמשטרדם, הוציא לאור את ספרו 'חוזה דוד'. בשנת תפ"ה (1725) הגיע לעיר המבורג, והכריזו רבני העיר, שכל הקונה את ספרו רוח חכמים נוחה הימנו. כשהגיע לעיר וינה נאסר בבית הסוהר בשל טעות, ושם חלה מאוד. פרנסי העיר הצליחו להעבירו לבית החולים היהודי, ולאחר מכן פעלו לשחרורו המוחלט. במהלך מאסרו כתב פירוש על פרקי אבות, וביום שהשלימו נתבשר על שחרורו, ועל כן קרא לספר 'דוד במצודה'.
בשנת תפ"ט (1729) חכם דוד חזן הקים באיזמיר בית דפוס עברי יחד עם רבי יונה בן רבי יעקב אשכנזי.
בשנת תצ"ט (1739) חכם דוד חזן חזר לירושלים והתפנה כולו לעסק התורה, בסיוע הגביר יצחק די מאיו, שעלה אף הוא לירושלים. חכם דוד חזן העמיד אחריו דורות של תלמידי חכמים, נכדו הוא חכם רפאל יוסף חזן מחבר הספר 'חקרי לב', ונינו הוא הראשון לציון, חכם חיים דוד חזן. אחד מבכירי תלמידיו הוא מרן החיד"א, חכם חיים יוסף דוד אזולאי, שלמד בישיבתו, ומביא דברים בשמו.
חכם דוד חזן נפטר בשנת תק"ח (1748) ונטמן בירושלים. יום פטירתו אינו ידוע לנו אנו מציינים אותו ביום כ"ח בטבת, יום חתימת רבני אמסטרדם על הסכמה לספרו 'חוזה דוד' בשנת תפ"ד (1724).
בשנת תק"ח (1748), לאחר פטירתו, נדפסו יחדיו ספריו: 'קהלת בן דוד', ו'דוד במצודה" בשנת תק"ח (1748. בשנת תק"י (1750) יצא לאור ספרו 'אגן הסהר' - פירוש על ספר משלי.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לא לבטל מצוות צדקה מהתורה, אף שחושד בגאוות הדל
ובזה יובן מסורה: 'הלוא' - 'הלוא יתעו חורשי רע' - שהם הדנים את האדם לכף חובה, ויאמרו שזה העני הוא דל גאה והקדוש ברוך הוא שונאו, ודוד אמר: 'הלוא משנאיך ה' אשנא'. ...
והחורשי טוב אומרים: 'הלוא ביראת ה' תלכו', ולא תרבו דברים בבלי דעת, כי הנה מצוות הצדקה מצווה הכתובה בתורה, ואיך תתבטל ממנה, במה שאתה תשפוט בדעתך, לחשוד בכשרים שהוא דל גאה? - הלוא מצוות הצדקה וגמילות חסדים הם כתובים בתורה, ואין לך מקום פטור מדעתך.
ועוד מי לנו גדול מבועז, שכיוון שראה את רות בשדה שלו, אמר לה: 'הלוא שמעת בתי, אל תלכי ללקוט בשדה אחר', והיא מואביה שיש בה כמה חששות, וגם כן חב לעניים אחרים, ועם כל זה לא חשש לכלום. ואדרבה, אם יעלה איזה מחשבה רעה לאחד מן הנערים שלו, שלא להניחה ללקוט, אמר לה: 'הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך', אלא 'וגם שול תשולו לה'. ואם כן מלאך לבך לומר, שלא אתן צדקה לעני, שמא יהיה דל גאה? - הלוא כה עשו אבותיכם, אברהם היה זן ומפרנס לערלים, ולא חשש שהם שונאי ה'. לכך ביראת ה' תלכו ולא תקפוץ ידך.
"אגן הסהר" י"ד, ע"מ ק"ז, ב', סלוניקי, תק"י (1750)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שמונים לגבורה, שיגבור עצמו להוכיח בשער.
'בן שבעים לשיבה' - נותנת לו אחרית ותקווה טובה כמו שכתוב: 'עוד ינובון בשיבה' - לשון תנובה'. 'בן שמונים לגבורה' - להיות מוכיח בשער, כי אז דבריו נשמעים ביותר, ועוד שכולם חשובים לפניו כבניו, ומוסר ותוכחת מזקן כזה, הוא רצוי ומקובל. וכתוב: 'לגבורה' - שיגבור עצמו להוכיח בשער בת רבים להחזירם למוטב. 'בן תשעים לשוח' - לשון תפילה. אם יש איזה צרה על הציבור, הוא יתפלל עליהם, כי בוודאי תפילתו רצויה לפני המקום. אחר שעבר עליו כל הסדר הזה שאמרנו, מי לנו גדול ממנו.
"דוד במצודה" פרק שישי, ע"מ ע', ב' – ע"א, א', בתוך "קהלת בן דוד", סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שכולם שווים לטובה, שכולם יכולים להבינה ולקיימה.
'הבינו פתאים ערמה' - אפילו הפתאים יכולים להבין בה, ואפילו הכסילים יבינו לב, שיקנו לב עמה, שהרי 'שמעו כי נגידים אדבר' - מה נגיד זה - יש בו להמית ולהחיות, כך דברי תורה - יש בה להמית ולהחיות. וזה ראו בסיני, שיצאה נשמתם, ואחר כך הוציא הקדוש ברוך הוא טל, שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים והחיה אותם, ונמצא שבעניין התורה כולם שווים לטובה, מפני שכולם יכולים לקבלה ולקיימה ולהבינה, ולכן החיה את כולם ... 'ומפתח שפתי מישרים' - שהיא תורה שבכתב, שהיא מישרים ואינה עמוקה, להבין פשט הדברים, וכל אדם כפי כוחו ושיעור חכמתו, יעסוק בתורה, ורצוי ומקובל לפני ה', כאילו עוסק במעשה מרכבה, ובלבד שיהיה לשמה ובחיבה יתירה.
"אגן הסהר" ח', ע"מ נ"ד, ב', סלוניקי, תק"י (1750)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יקשה בעיניו, לזלזל בכבודו לעשות שלום ביניהם.
'אוהב שלום' - הנה לאיש בישראל, גדול או רב על מקומו, יהיה קשה בעיניו דבר זה, כי צריך לזלזל בכבודו, כדי לילך אצל עם הארץ או אצל אישה, כדי לעשות שלום ביניהם, וכמעט יהיה בעיניו קרוב לאיסור, כי יסירו מסווה המורא מעל פניו, ומזה יבוא להתרחק מזה. לזה אומר: אל תתחכם הרבה, וכי אתה גדול מאהרון?! - שהיה כהן גדול ומלמד תורה לישראל, כמו שכתוב: 'ותורה יבקשו מפיהו', והוא שופט לשבטו. עם כל זה היה 'אוהב שלום'. וכן אתה עם כל גדולתך, שיש לך, תעשה כמעשה אהרון, ותהיה 'אוהב שלום ורודף שלום', אף על פי שצריך לילך ממקום למקום, מאיש לאישה, רודף אחריו, שכן כתוב באהרון: 'בשלום ובמישור הלך איתי' - מהו זה מילת 'הלך'? - אלא שהיה הולך ממקום למקום, כדי לעשות שלום. כיוון שאתה מרבה שלום בישראל, אז נמצאת 'אוהב את הבריות', ומקרבן זה לזה, ועל ידי השלום וזוכים לתורה, שהרי תחילת קבלת התורה היה על אחדותם.
"דוד במצודה" פרק ראשון, ע"מ ה', ב', בתוך "קהלת בן דוד", סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שה' לא ינום, וגם לא יניח לשומר ישראל לישון.
'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל' - אפשר שירמוז מעשה שסופר בימי מלך כשר בספרד, שהעלילו על ישראל שהרגו את גוי אחד. וה' עשה נס, שלא ישן המלך באותה הלילה, וישקף בעד החלון לאור הלבנה, וראה איך השליכו את הפגר בשכונת ישראל. ובבוא הדין לפניו, אמר לישראל, שיאמרו לו פירוש הפסוק: 'הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל' - שהוא כפול. והם אמרו לו כפשוטו, והוא אמר להם: אני אומר לכם הפירוש: 'הנה הוא לא ינום' - כיוון שהוא שומר ישראל, וגם אינו מניח לאחר לישון, כדי שיהיה שומר לישראל מעלילות אנשי רשע. ואני לא נתן לי ה' שינה לעיני, והשקפתי בעד החלון, וראיתי כל העניין. והפך הגזרה על הכומרים, שהעלילו עליהם. ונמצא שאפילו בזמן שהשליכם אל ארץ אחרת, שם גם כן עת לשמור 'הנה לא ינום' הוא, ולא יניח לישון ל'שומר ישראל'.
"קהלת בן דוד", כ"ג, א', סלוניקי, דפוס בצלאל הלוי אשכנזי, תק"ח (1748)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזכות שגומל חסד, לא ייבוש להתייאש מן הגלות.
'מה יקר חסדך ובצל כנפיך יחסיון' - אמר דוד בשביל ישראל, ברוח הקודש: ריבונו של עולם, בך ה' חסיתי, ולא בשום דבר אחר, וזה מטעם היותי גומל חסד, אשר שכרו הוא לחסות בך. ואם כן בהיות בי מצווה רבה כזו, להיותי גומל חסד, הנה אל אבושה לעולם בגלותי שאתייאש מן הגאולה, כי מן המצווה הזאת, יש לי תוחלת לגאולה, שגדולה צדקה שמקרבת הגאולה.
"חוזה דוד", מזמור ל', ע"מ נ"ח, ב', אמסטרדם, דפוס יוסף דיין, תפ"ד (1724)