חכם חיים דוד שרירו

- ח' אלול תק"ח      

1 7 4 8 - 0      

חכם חיים דוד שרירו

מקצת שבחו

חכם חיים דוד שרירו, המוהרד"ש, נולד לאימו ולאביו חכם ברוך שרירו בשאלוניקי העות'מאנית.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי העיר שאלוניקי, והיה לתלמיד חכם עצום, בנגלה ובנסתר. בן דורו, מרן החיד"א, חכם חיים יוסף דוד אזולאי כתב עליו: 'אחד המיוחד מרבני שלוניקי'. שימש דיין בעיר שאלוניקי, והיה דורש ברבים. 
בין תלמידיו: החכם המקובל יוסף מורדוך מחבר הספר 'ימי דוד' וחכם אהרן אמריליו מחבר הספר 'פני אהרן'. 
החכם המקובל חיים דוד שרירו נפטר ביום ח' באלול בשנת תק"ח (1748) ונטמן בעירו שאלוניקי. 
חכם אברהם פלאג'י כתב בספרו 'פדה את אברהם', שבליל פטירתו נחבאו בתהום רבה כל המקטרגים.
ובספר 'אור הרש"ש' נכתב שחכם שלום שרעבי אמר לתלמידיו, שבעת פטירתו של הרב הצדיק החסיד הקדוש והטהור רבי דוד שרירו, ירדו מלאכי מרום לקבל את נשמתו הטהורה והקדושה, ומחמת חשיבותו וקדושתו הרבה, ומרוב הקדושה והטהרה שהפיצה נשמתו של אותו חסיד, לא היתה להם לחיצונים המשוטטים באויר תקומה, ונאלצו לברוח. בשנת תקל"ח (1778), יצאו לאור ספריו 'סוכת דוד' - על התורה, 'סוכת שלום' - הספדים, ו'משנה כסף' - על הרמב"ם.

 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד ששלום התורה רב, ועדיף משלום הקורבנות.
נמצא בזוהר הקדוש בפרשת צו דף לה עמוד א, וזה לשונו: 'מי שעמל בתורה, לא צריך לקורבנות, ולא לעולות, שהרי התורה עדיפה מהכל, וקשר הנאמנות של הכל. ועל זה כתוב: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', 'שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול'. - הקורבן משים שלום בין ישראל לקדוש ברוך הוא, אבל התורה שלומה רבה, בין חטא, וכל שכן כשלא חטא.
וזהו מה שהביא הזוהר הקדוש פסוק: 'שלום רב לאוהבי תורתך' אחר שהביא פסוק 'דרכיה דרכי נועם', כלומר שהתורה עדיפה, משום שכל נתיבותיה שלום. ואם תאמר, גם הקורבנות כגון שלמים - שלום הם, לזה השיב והביא: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - ששלום התורה רב ועדיף משלום הקורבנות, כלומר הקורבנות משים שלום, אם חטאו ואשמו, על ידי קורבנות שב וחזר שלומם, 'ואין למו מכשול'. והשלמים מרבים שלום בעולם, שבאים בלא חטא ואשם, אבל אין שלומם גדול ורב. אבל התורה שלומה רב מאוד, שמשים בין ישראל לאביהם שבשמים אילו חטאו, וכל שכן תורה בלא הבל חטא. ואם כן עתה שבעוונותינו חרב מקדש, ואין לנו שלום המושם על ידי הקורבנות, זה כאמור וזה כאמור, מאוד צריך האדם להיזהר בעסק התורה, כי בשלומה יהיה לנו שלום וקירוב לנו בשמו, אשר הופרד ממנו.
סוכת דוד, חלק א, קט ע"ב, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שע"י זכות שמירת שבת, גורם שיבואו נשמות בעולם.
'אמר רבי לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי, אפילו יום אחד, בן דוד בא. למה? - שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן הוא אומר: 'כי הוא א-לוהינו ואנחנו עם מרעיתו' וכו'. ועוד שם: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אם תזכו לשמור שבת, מעלה אני עליכם כאילו שמרתם כל המצוות שבתורה'. ...
ואם תאמר היאך יהיה זה שמיד נגאלים? - והרי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. ואם כן, מה תועיל שמירת שבת לזה? - יש לומר שעל ידי זכות שמירת שבת, ילדו הנשים הרבה בכרס אחת. ואם כן, תלמד זה תלמוד תורה, ששקול כנגד כולם, ראוי שבזכותו יגאלו ישראל מהרה, אפילו אם יהיו עוסקים בה, וכל שכן הוא. ואם כן למדנו מכל זה, שמי ששומר את השבת, גורם שיבואו נשמות בעולם, וכן העוסק בתורה כמו כן. וכן אמרו במדרש, שישראל נגאלים בזכות המשניות, שנאמר: 'גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם'. וקשה. איך אפשר מה שאמר: 'עתה אקבצם' - שנראה שמיד נגאלים, אלא ודאי צריך לומר שעל ידי זכות התורה, יהיו הנשים יולדות הרבה בכרס אחת, שתלמוד תורה כנגד כולם.
סוכת דוד, חלק א, ז ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהמביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים.
לימדונו רבותינו זיכרונם לברכה את מעלת המארח תלמיד חכם בביתו, שהוא כאילו הקריב ביכורים. וזה לשונם בסדר בהר סיני: 'אמר רבי אבין: כל המארח תלמיד חכם בביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב ביכורים. נאמר כאן: 'וענים מרודים תביא בית' ונאמר להלן :'תביא בית ה' א-לוהיך' - מה להלן ביכורים, אף כאן ביכורים ... ונראה שיובן זה, עם מה שאמרו, שעיקר מצוות ביכורים הוא, שהמביא הביכורים, שיביאם הוא בעצמו. ואם כן המביא דורון לתלמיד חכם, צריך בעצמו להביאו, וליתנו ביד התלמיד חכם. ... וכן צריך שממקום הבאתם, שיקרא עליהם שם, דהיינו: 'דורון זה לתלמיד חכם פלוני'. ואם אדם חשב להביא ביכורים לתלמיד חכם אחד, ואחר כך חלף לו בתלמיד חכם אחר, אינו דומה לביכורים.
סוכת דוד, חלק א, ק"ע ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד תוכחה לבעלי לשון הרע, שבעוון זה נסתלקה שכינה מישראל.
סוף דבר תוכחה מגולה לבעלי לשון הרע. לא חרבה בית קדשנו ותפארתנו, אלא על עוון שנאת חינם ותולדותיה לשון הרע. ועל עוון זה נסתלקה שכינה מישראל. ובעבור זה: 'ישוטטו לבקש דבר ה'' - דהיינו דבר הלכה, ולא ימצא הלכה ברורה בפה חכם. וכיוון שאין שם דבר הלכה, אין שלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום'. כמו רמוז כל זה ב'רבה' פרשת 'כי תצא' בסופה. וכן כתוב: 'יאר ה' פניו אליך וישם לך שלום', ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: 'יאר ה'' - במאור תורתו, ובזה 'ישם לך שלום'.
סוכת דוד, חלק א, קמט ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמבטלים תלמוד תורה לאשת תלמיד חכם.
יש מי שאומר, שלאשת תלמיד חכם מבטלים תלמוד תורה, כמי שקרא ושנה. וזה שאמר שלמה: 'קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה, רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל'. - כלומר, אף על גב, שזאת האישה אינה בעסק התורה, מכל מקום 'היא תתהלל', מתוך מה שהיא, כלומר לא מכוח כבוד תורה, כיוון שקדמה מיתת בעלה למיתתה. מכל מקום 'היא תתהלל', אגב יראתה. ואם כן לפי זה 'תנו לה מפרי ידיה' - שהזהרה בלימוד בניה ובעלה, ומבטלים תלמוד תורה במותה. וגם 'ויהללוה בשערים מעשיה' - דהיינו בבית הכנסת ובית המדרש מעשיה, הללו בשערים המצוינים בהלכה, ושם ספדוה וספרו שבחיה, שראויה לעניין זה.
סוכת דוד, חלק א, קס"ה ע"א, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כי עיקר המצווה הוא השמח בה בעשייתה.
'אפילו אין לו לאדם, אלא מצווה אחת, אם עשאה כמאמרה, בלי שום צד פניה, זוכה בה לעולם הבא'. יעויין שם. ואם מצאנו שעבירה מכבה כל מין מצווה, היאך זוכה בה לעולם הבא? - הרי מה שעבירה מכבה מצווה הוא מליטול שכר לעולם הבא, כפירוש רש"י זיכרונו לברכה בסוטה. יעויין שם. ומהעונש נלמד השכר, כי עיקר המצווה הוא השמח בה בעשייתה. ושם שיחיד העוסק בתורה יחידי, שאינו זוכה להיות נכתב בספר הזיכרון, היינו: שאפשר להיות לו חבר, ולא השתדל להתחבר עמו. ...
הנה הכתוב אמר: 'ויצבוט לה קלי' - והיינו: מעט נתן בראשי אצבעותיו, כדרשת רבותינו זיכרונם לברכה. וקשה מה משמיעה לנו התורה שנתן לה מעט קלי, לזה אמר: דע שאין עיקר הצדקה דבר הניתן, בין רב למעט, אלא עיקר הכל הנותן צדקתו, שיתננה בשמחה, ואז אפילו נתן לו מעט, עולה לו לרב.
סוכת דוד, חלק א, קל"ד ע"ב, דפוס רפאל יהודה קלעי וחברו מרדכי נחמן, שאלוניקי, תקל"ח [1778].