חכם יוסף בן אדהאן

תק"כ - כ"ה אדר ב' תר"ו      

1 8 4 6 - 1 7 6 0      

חכם יוסף בן אדהאן

מקצת שבחו

חכם יוסף בן אדהאן נולד לאמו ולאביו בשנת תק"כ (1760) בעיר טיטואן שבמרוקו. 
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי טיטואן, חכם מנחם נהון, חכם משה הלוי, חכם וידאל ישראל וחכם שלמה רופא, והיה תלמיד חכם מובהק. משפחת אדהאן מיוחסת לדוד המלך, וראשי תיבות שם המשפחה עולה: אני דוד המלך אשר נמשח. בין חבריו נמנים החכם המקובל יצחק בן וואליד, הצעיר ממנו, החכם יצחק נהון, החכם המקובל יעקב כלפון, החכם שמואל לעסרי, רבה של גיברלטר, החכם יצחק הלוי, והחכם נחמיה גאביזון.
חכם יוסף בן אדהאן הקדיש כל עתותיו לתורה, למד ולימד בישיבת בן עולייל, שהקימו בני הגביר יהודה בן עולייל מגיברלטר. התפרנס בדוחק, היה פרוש, מסוגף ומצוי בעומקה של תורת הנסתר. זכה לגילויים גדולים בהקיץ ובחלום, והעידו כי הוא נצוץ נחום איש גם  זו.
בשנת תק"ן (1790) ציווה הסולטאן יזיד לרצוח את כל יהודי טיטואן, לאחר שהחלו חייליו לרצוח ביהודים, נתרצה להחרים את כל רכושם, שהעני חשוב כמת. בשנת תקס"ח (1808) גורשו כל יהודי העיר, ולבסוף הותר להם לשבת בשכונה המיועדת להם. נאסר עליהם ללבוש בגדים צבעוניים, והוגבלה פרנסתם למקצועות בזויים.
בשנת תר"ה (1845) חכם יוסף בן אדהאן זכה ועלה עם כל בני ביתו לארץ ישראל. בתחילה התיישב ביפו ואחר כך עבר לעיר צפת. בנו, חכם אברהם, שימש כדיין בעיר צפת, אך נפטר בדמי ימיו.  
חכם יוסף בן אדהאן נפטר בשנת תר"ו (1846) יום פטירתו אינו ידוע לנו. אנו מציינים אותו ביום כ"ה באדר ב', יום בו חתמו החכם שמואל נהון והחכם שמואל ישראל, מחכמי טיטואן, על הסכמה לספרו 'שופריה דיוסף' בשנת תרמ"ט (1889). הניח אחריו כמה חיבורים בכתב ידו: 'יוסף חן' - ש"ס, 'ויאמר יוסף' - ש"ס, הוד יוסף' - על התורה, 'שופריה דיוסף' - דרושים ורמזים, 'גאולת יוסף' - מדרשי חז"ל, 'אוצרות יוסף' - בנגלה ובנסתר.
ספרו 'שופריה דיוסף' יצא לאור לאחר מותו, באלכסנדריה בשנת תרנ"ז (1897), בידי נכדו, הנושא את שמו, החכם יוסף בן נסים אדהאן, מחבר הספר 'מעשה בראשית'

מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהעני והעשיר הרי הם כשותפים וחולקים בשכר המצווה.
'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך' - שירצה לומר ממונו של עני ביד העשיר, והוא אינו - רק כאפוטרופוס, ועל ידי נתינתו הצדקה, גורם לשלוח לו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו. נמצא שהעני גורם לו עושר וכבוד, שיותר ממה שהעשיר עושה עם העני- העני עושה עם העשיר, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז', ו'גדול המעשה יותר מן העושה' ובאמצעות שניהם נשלם השם, כמו שאמר הכתוב: 'והיה מעשה הצדקה שלום', והרי הם כשותפים בו וחולקים בשכר, שזכין לאדם שלא מדעתו, והמצווה נעשית מממון שניהם.
"שופריה דיוסף", רמזי השופר, ע"מ מ"ז, א', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד להיות משפיע לזולתו, ולא לתקן את עצמו.
נצטווינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות', ולא ללמד על עצמו, אלא ללמד על הכלל ועל הפרט. ובזה מקיים מצוות: 'ואהבת לרעך כמוך', 'ואהבת את ה' א-לוהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, וזכות הרבים תלוי בו, וגדול המעשה יותר מן העושה. ובזה יהיה 'צדיק מושל יראת א-לוהים' – שהקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה. כמו שאמרו זיכרונם לברכה: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' - שהלא אב אחד לכולנו, א-ל אחד בראנו, בגוף אחד כאיש אחד, שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, יציר כפיו יתברך. וכשיחלה אבר אחד באדם, כל האברים מרגישים, וזה כל פרי האדם, להיות משפיע לזולתו, ולא לתקן את עצמו, ולומר שלום עלייך נפשי.
"שופריה דיוסף", רמזי השופר, ע"מ מ', א', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכישראל בפירוד, אינם יכולים לקבל השפע.
'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום' - שמה כוונתם באומרם, כלי ולא דבר אחר? ... שכבר כתבנו שהשברים הם פירוד. וכשישראל הם בפירוד אינם יכולים לקבל שפע, שכלי שבור אינו מקבל מה שנותנים לתוכו. ולא מצא הקדוש ברוך הוא לישראל שיהיו כלי ראויים לקבל הברכה, ומחזיקהּ שלא תצא לחוץ, אלא על ידי השלום, שיהיה ביניהם אהבה ואחווה, ואז יהיו לחלק ה' אחד, ויקבלו השפע 'מים חיים אל כלי'.
"שופריה דיוסף", לאלול, ע"מ כ"ג, א' – כ"ג, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד על עלייתו לארץ ישראל להיות כנחל נובע מקור חוכמה.
ותודה לה' יתברך, שלא היה לנו שום צער בדרך, עד שהגענו לעיר יפו, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, שמחים וטובי לב. ואחר עבור איזה ירחים, הלכתי אני וידיד נפשי, הבן יקיר לי, חכם בני אברהם, אוהבי ה' ישמרהו ויצילהו, לעיר הקודש ירושלם, תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
ולאיזה סיבות חזרתי לנווה היפה, תבנה ותיכונן עד ירחם ה' עלינו, וירחיב גבולי. ומעתה אקוד ואשתחווה לה' אשר זיכני לי ולבני ביתי עד הלום, כן בחסדו הגדול יגמור בעדי לטובה, ולהיות כנחל נובע מקור חכמה, אנחנו וזרענו וזרע זרענו, לאור באור ה', ואל א-לוהים אשים דיברתי. 'שמעה תפילתי ה' ושוועתי האזינה', ועתה שלח העז צאן מרעיתך רועה ישראל נוהג כצאן יוסף, בני אברהם אהובך. יצחק ויעקב ידידך. כי עת לחננה. ציון וירושלים ברננה.
"שופריה דיוסף", זיכרונות, ע"מ י"ג, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהמעשיר מהטעות הגוי, סופו שירד מנכסיו.
אסור לגנוב אפילו כלשהו, אפילו דרך שחוק, אפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, שלא ירגיל עצמו בכך. וכל גונב שווה פרוטה עובר על 'לא תגנובו', בין מגוי בין מישראל, בין מגדול בין מקטן.
וכתב 'הבאר הגולה' וזה לשונו: 'ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים שגדלו והעשירו, מטעות שהטעו הגוים, ולא הצליחו וירדו מנכסיהם, ולא הניחו אחריהם ברכה. וכמו שכתוב ב'ספר חסידים' ורבים אשר קידשו ה', והחזירו טעות הגוים בדבר חשוב, גדלו והעשירו והצליחו והניחו יתרם לעולליהם'. עד כאן לשונו.
הביטו וראו חומר הגניבה והגזל. ומיום אשר נתפשט דבר זה, נתייבש השפע, כאשר באמת השר שלהם מקטרג למעלה: ראה בניך חומסים לבניי, ובפרט גוים, אשר לא בני מחילה הם.
"שופריה דיוסף", רמזי השופר, ע"מ מ"ב, א' – מ"ב, ב', אלכסנדריה, דפוס פרג חיים מזרחי, תרנ"ז (1897)