חכם אליהו בקשי דורון

תש"א - י"ט ניסן תש"פ      

2 0 2 0 - 1 9 4 1      

חכם אליהו בקשי דורון

מקצת שבחו

הראשון לציון, חכם אליהו בקשי דורון נולד לאמו טובה ולאביו חכם בן ציון בשנת תש"א (1941) בירושלים.
ראשית תורתו למד מפיו אביו, חכם בן ציון בקשי דורון, מראשי ועד העדה הספרדית בירושלים וגבאי בית הכנסת רב יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה. בשנת תשט"ו (1955) החל ללמוד ב'ישיבת הדרום' ברחובות. בשנת תשי"ט (1959) עבר ללמוד בישיבת חברון בירושלים, ובשנת תשכ"ד (1964) עבר ללמוד בכולל 'קול יעקב' ע"ש חכם יעקב עדס, ראש ישיבת פורת יוסף. בהמשך למד ולימד בישיבת 'פורת יוסף'.
הראשון לציון, חכם אליהו בקשי דורון נשא לאישה את מרת אסתר, בת החכם אהרון שלום לופס, רב העיר עכו.
בשנת תש"ל (1970) החל לשמש רב שכונות רמת הנשיא ורמת יוסף בבת ים, ובשנת תשל"ב (1972) מונה לרב העיר בת ים. בשנת תשל"ד (1974), לאחר פטירת חכם יוסף משאש, החל לשמש רב העיר חיפה. תפקיד אותו מילא כעשרים שנה. בחיפה הקים את ישיבת 'מורשה', שם מסר שיעורי תורה.
בשנת תשנ"ג (1993) נבחר לשמש כרב הראשי לישראל, ה'ראשון לציון'. הוא הוביל את מהפכת הכשרות ברבנות הראשית, נקט בעדיפות כוח ההיתר לאמיתה של תורה, כשיטת חכמי הספרדים. התנגד לביטול היתר המכירה בשנת השמיטה ותמך בביטול חוק הנישואין והגירושין, מכיוון שהחוק משניא את היהדות והדת על החילונים.
בשנת תשס"ב (2002) התפרסמו ארבעת הכרכים הראשונים בסדרת ספריו 'שו"ת בניין אב', בה קובצו פסקיו ותשובותיו, ושלושה כרכים מסדרת ספריו 'בנין אב - שיחות ומאמרים'. בהמשך, הקים את מוסדות 'בנין אב' ברמת שלמה, ו'דבי אליהו' בבית וגן, ושימש גם נשיא בית המדרש למנהיגות רבנית-חברתית 'ממזרח שמש'. הוא פעל גם בארגוני חסד רבים כמו 'ידידי בית החולים רמב"ם', הנהלת קרן לב"י, וחבר נשיאות 'מכון ירושלים'.
בשנת תשס"ה (2005) נפטרה אשתו, מרת אסתר מהמחלה, ולאחר מכן, לקה בליבו, מאז, סבל מבעיות רפואיות.
הראשון לציון, חכם אליהו בקשי דורון נפטר ביום י"ט בניסן תש"פ (2020), במגפת הקורונה.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהתוכן הפנימי העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים
תורת אם אינה רק כתוספת לתורת אב. המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי, התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיוון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהגים והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה.
כדוגמא ההלכה מחייבת עונג שבת ככתוב: 'וקראת לשבת עונג', אולם ההלכה אינה קובעת מהו עונג. ההלכה יכולה לצוות על פעולה ואפילו על רגש, אבל אינה יכולה ליצור אותו, את הצורה והרגש קובע האדם עצמו, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ובשיעור גודל נפשו מתרגש ומתפעל ממעשה המצווה. המנהג והמסורת שהתפתחו על ידי קיום המצווה בפועל, הם שקובעים לנו מה הדרך המעשית לעונג שבת ומתרגמים את חיוב המצווה לשפת המעשה.
שו"ת בניין אב, חלק ד', סימן ע"ח, המנהג כבסיס לכל תקנה והלכה, עמ' שנ"ח, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שכל לימוד קובע קניין בנפש ומשנה מהותו של הלומד
תפילת רבי נחוניה בן הקנה, ביציאתו מבית המדרש מלמדת שחיוב ההודאה של חובש בית המדרש, שזכה להשכים לרוץ ולעמול כבן תורה, ולא שם חלקו בין יושבי קרנות, אינו חיוב חד פעמי, ולא נאמר בעיתים נדירות, אלא בכל עת שיוצא מבית המדרש, משום שכל ישיבה בבית המדרש משנה מהותו, וכל לימוד תורה קובע קניין בנפש ומשנה מהותו ותכליתו של הלומד, ואינו דומה חלקו שהיה לפני שנכנס לבית המדרש לחלקו בשעת יציאתו, ועל כך נותן ביציאתו הודאה על חלקו.
שו"ת בניין אב, חלק א', הקדמה, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאישה וגר יכולים לשמש כמנהיגים, ואפילו כגדולי הדור
מכל האמור נראה, שאישה וגר יכולים לשמש כמנהיגים, ואפילו כגדולי הדור, שכח הנהגתם מחייבת את הסמכות. אישה וגר יכולים לשמש מורי הוראה, וללמד תורה ופסקים. תפקידים, שהסמכות בהם יונקת מהכישורים יכולים לשמש בהם אישה וגר. יכולים הם לדון מבלי כפייה. יש ספק אם יכולים הם לקבל סמכויות על ידי בחירות דמוקרטיות שדינם כמי שהקהל קיבלוה עליהם. ולדעת הרבה מן הפוסקים הדבר מותר. ולכן באישה יש להקל בדבר, כיוון שעצמן האיסור יש בה מחלוקת ראשונים. בכל תפקיד יש לחלק ברורות, אם יש בו מכוח הסמכות או מכוח ההנהגה.
שו"ת בניין אב, חלק א', סימן ס"ה, סמכות והנהגה בנשים ובגרים, עמ' ש"ו, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שחסד הנובע מרחמים וחמלה היא חטאת מחוסר אמונה.
מקובל להבין שמטרת החסד היא העזרה לזולת, ומקורה של המידה ברגשות הלב. לאור ההבנה זו, מעשה חסד נמדד בתוצאותיו הברוכות של המעשה, וגמילות חסדים מוכיחה את טוב ליבו של הגומל. לשיטה זו, מעשה החסד אינו קשור באמונתו של גומל החסדים, אישיותו ועזרתו של האדם הם המודדים את מידת החסד שבו, ואין כל קשר בין האמונה, שמקורה בדעתו של אדם למידת החסד הנובעת מליבו. ... החסד מכיר בעוני ובצער כחסרונות העולם, ומנסה לבערם. הרגשתו של העושה, שיש לתקן את העולם, שנראה לו שאינו מושלם. הרגשתו של הגומל היא שהוא המבער את העוני, והוא העוזר לבורא, כביכול, להשלים את החיסרון, ולבטל את הצער. החסד הנובע מתוך רחמים וחמלה הוא להשקיט מצפון, שאינו שלם עם הבריאה, וזו היא החטאת שבכוונת העושה מחוסר האמונה. וכי הבורא צריך את עזרתו של העשיר כדי לחסל את העוני?! וכי צריך הו את טוב ליבו של בעל המצפון כדי להיטיב לזולת?! - הרי הזן ומפרנס לכל יכול לפרנס את העני כשם שמפרנס את העשיר. עצם ההרגשה, שהאדם הוא המיטיב וזקוקים לעזרתו 'חטאת היא' ויש בה חסרון אמונה.
שו"ת בניין אב, חלק א', סימן ע"ז, חסד לאברהם וחסד לאומים, עמ' שס"א-שס"ב, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמצוות יישוב ארץ ישראל היא ייסוד ושורש לעבודת ה'.
והנה יש הטועים, ורואים בדברי הרמב"ן, שמנה מצוות יישוב ארץ ישראל כמצווה בפני עצמה, בחשיבות יתר, בערך המצוות על הרמב"ם, שלא מנה מצווה זו בכלל תרי"ג מצוות, ולדבריו אינה אלא כהכשר מצווה. אולם לדברינו לעיל, אין הדברים כן. ברור שגם לשיטת הרמב"ם, החיוב מן התורה ליישב בארץ ישראל, ומה שלא מנה המצווה, משום שיישוב ארץ ישראל אינה מצווה פרטית, כגזירה לקיים דבר אחד, אלא ייסוד ושורש בעבודת ה', שהרי חלק ניכר מהמצוות שבתורה, קיומם הוא רק בארץ, וישיבת הארץ היא תנאי ראשוני וייסודי למצוות רבות.
שו"ת בניין אב, חלק ב', סימן ע"ג, בעניין שיטת הראשונים במניין המצוות, עמ' שמ"ז, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להוכיח אם יכול להוכיח באופן שיתנו לו להמשיך להוכיח.
'הוכח תוכיח את עמיתך, אפילו מאה פעמים' - הכתוב מלמד, בעיקר את צורת התוכחה, שיש להוכיח כבר בפעם הראשונה, בצורה שיכול לחוזר להוכיח אפילו מאה פעמים, שאם לא יוכיח בנחת, ברור שבפעם השנייה לא יתנו לו להוכיח, ולא יהיה זה 'דבר הנשמע', ורק אם יוכיח בטוב טעם, יש סיכוי שיוכל להוכיח אפילו מאה פעמים, ובזה אפשר לבאר דברי הגמרא: 'תמהני אם יש בדור הזה, שיודע להוכיח' - כי מי יכול להוכיח ולחזור להוכיח, אפילו מאה פעמים, ויקרא 'דבר הנשמע'.
שו"ת בניין אב, חלק ג', סימן ד' סעיף ב', בעניין מצוות התוכחה, עמ' ל"ב-ל"ג, מכון בנין אב, ירושלים, תשס"ב (2002)