חכם שמואל פרימו

שצ"ד - ט"ז ניסן תס"ח      

1 7 0 8 - 1 6 3 4      

חכם שמואל פרימו

מקצת שבחו

חכם שמואל פרימו נולד לאמו ולאביו בשנת שצ"ד (1634) בכפר מטלה במצרים.
גדל בתורה וביראה על ברכי חכמי קהיר. עיקר תורתו למד מפי רבו, חכם יהודה שאראף, רבו של חכם חזקיה די סילוה. למד בחברת המקובלים בבית המדרש, שהחזיק השר הנדיב, רפאל יוסף צ'לבי, מראשי יהודי מצרים. 
בשנת תכ"ב (1662), התארח בבית המדרש בקהיר, משיח השקר שבתאי צבי, טרם האירועים, וקשר קשרים עם ראשי בית המדרש, ובתוכם חכם שמואל פרימו. בשנת תכ"ד (1664) התארח שם, פעם נוספת, לאסוף כספים, כשליח חכמי ירושלים.  כשגורש משיח השקר מירושלים בשנת תכ"ה (1665), הצטרף אליו חכם שמואל פרימו למסעותיו לאיזמיר ולקושטא, והיה לסופרו הרשמי. לאחר התאסלמותו של משיח השקר בשנת תכ"ו (1666) עבר חכם שמואל פרימו אל העיר סופיה (היום בבולגריה), שהיתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. בשנת תל"א (1671) הוזמן חכם שמואל פרימו אל משיח השקר באדריאנופול. 
לאחר מותו של משיח השקר בשנת תל"ז (1677), חזר בו מאמונתו השבתאית, והתעמק בלימוד תורת הנגלה. הוא שימש רב ופוסק בקהילות קודש פוליא וטולידו בעיר אדריאנופול, ונשא ונתן בהלכה עם חכמי דורו.
בשנת ת"מ (1680) החל לשמש רב העיר סופיה, תפקיד בו שימש עד שנת תמ"ט (1689) אז חזר לעיר אדריאנופול. בשנת תנ"ו (1696) הגיע לאדריאנופול אברהם מיכאל קרדוזו, מראשי התנועה השבתאית. בהמלצת חכם שמואל פרימו מנעה הקהילה היהודית ממנו להתיישב באדריאנופול, והוא נאלץ לעזוב את העיר.
חכם שמואל פרימו המשיך לשמש ברבנות בעיר אדריאנופול. בזקנותו חלה, והוסיפו לשמו את השם יהודה.
חכם יהודה שמואל פרימו נפטר ביום ט"ז ניסן תס"ח (1708), ומנוחתו כבוד בעיר אדריאנופול.
חכם שמואל פרימו מובא אצל מרן החיד"א, חכם יוסף חיים דוד אזולאי, ומצוטט אצל חכם יהודה רוזאניס, ראש הישיבה בקושטא, מחבר ה'משנה למלך', ואצל חכם שלמה אמריליו, רבה של שאלוניקי. תשובותיו הודפסו בשנת ת"ק (1740) בקושטא, בספר 'כהונת עולם' של חתנו, חכם משה כהן. בשנת תק"ב (1742) יצא לאור באמסטרדם הספר 'פרי עץ חיים' לחכם חיים אביגדור, ובו הקדמות מהרש"ף לדרושים של חכם שמואל פרימו. בשנת תק"ה (1745) הודפס בקושטא ספרו 'אמרי שפר' - אגדה ודרוש, גם בידי חתנו, חכם משה כהן.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא נצטוו על מתנות עניים בפסח כי ידע שיקיימוה מעצמם.
'ועשית חג שבועות ... ושמחת לפני ה' ... והלוי אשר בשעריך, והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך'. וכן כתוב: 'חג הסוכות תעשה ... ושמחת בחגך... והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך' - למה בחג הפסח לא ציווה הכתוב על מתנות עניים, ובשני רגלים אלו: חג השבועות וחג הסוכות ציווה על מתנות עניים, כי מה שונה זה מזה? - כשיצאו ישראל ממצרים כרתו ברית, לעשות חסד זה עם זה. ולפי זה הטעם הינו, שלא הוצרך הכתוב להזהירם בחג הפסח על מתנות עניים, משום שבלאו הכי הם מאליהם, לא יצאו ממצרים, אלא עד שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, כפי שאמרנו. אבל בחג השבועות וחג הסוכות, שלא כרתו בהם ברית לעשות חסד זה עם זה, הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים. ואף על גב שבשעה שכרתו ברית לעשות חסד זה עם זה, הברית ההוא היה לעשות חסד תמיד כל הימים, אפילו כך הוצרך הכתוב להזהירם בחג השבועות וחג הסוכות, להגדיל שכרם משום ש'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה'. ועוד שהבנים שכרתו לעשות חסד, לא היו בזמן ההוא, לכן חשש הכתוב, שמא ביני וביני יהיו מתרשלים מלקיים הברית ההוא שכרתו. לא כן בחג הפסח, כיוון שבו עצמו כרתו הברית ההוא, לא חשש הכתוב בו שמא יתרשלו מלקיים הברית ההוא, כיוון שכבר ציווה אותם לזכור יציאת מצרים, ממילא כשיזכרו יציאת מצרים, יזכרו גם הברית ההוא שכרתו בשעת יציאתם ממצרים, ויעשו חסד עם העניים ליתן להם כמתנת ידם. ולכן מטעם זה לא הוצרך הכתוב להזהירם על מתנות עניים בחג הפסח, כי ידע הוא יתברך שהם מאליהם ומעצמם, יקיימו המצווה הזאת של מתנות עניים.
חידושים על אגדות ומדרשי חז"ל, כתב יד מאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, ובאדיבותה, מס מערכת 000126833, ע"מ 23.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שכל אחד יהיה יודע את התורה לאמיתותה, לא תהיה המחלוקת.
'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך' - ויש לדעת, מי תלה זה בזה? - איך על ידי שיהיו לימודי ה' - יהיה שלום רב ביניהם? ונראה שיובן על פי מה שכתב קהלת: 'כי ברוב חכמה רב כעס' - שעל ידי שנתרבתה החכמה בעולם, שזה אומר בחכמתו שכך הוא הדין, וזה אומר בחכמתו כך הוא הדין, ויש צדדים מטים לסברתו של זה, וגם יש צדדים שמטים לצד האחר, אז 'רב כעס' בלב האדם מפני שאינו יודע הדין לאמיתו שאינו יכול להכריע כסברת אחד מהם, אבל לעתיד לבוא בביאת משיח צדקנו, שמלאה הארץ דעה את ה' וכל אחד ואחד מבני ישראל יהיה יודע כל דיני התורה על אמיתתם, אז ינוח לב האדם ולא יכעוס על שום הלכה. והנה הכתוב הזה הוא מדבר על מה שיהיה לעתיד לבוא ... לזה אמר ישעיה הנביא לישראל, שלעתיד לבוא 'כל בניך יהיו לימודי ה' כמו שכתוב: 'כי אותי ידעו למקטנם ועד גדולם', ואז בזמן ההוא 'ורב שלום בניך', שיהיה שלום רב ביניהם, ולא יכעס שום אחד על סברת חברו, כי כיוון שיהיו כולם לומדים את דיני התורה מפיו, אז יהיו כל הלכות התורה ברורות בידיהם, וכל התלמידי חכמים כולם יהיו שווים בדעותיהם, ולא תהיה מחלוקת ביניהם בשום אחד מדיני התורה איך הוא הדין, אלא שכולם יהיו שווים ועל דעת אחת יסמוכו, ולא תהיה שום מחלוקת ביניהם, בשום אחד מדיני התורה.
חידושים על אגדות ומדרשי חז"ל, כתב יד מאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, ובאדיבותה, מס מערכת 000126833, ע"מ 16-17
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא חידש בלימוד שהיה לומד, לא יאמרו משמו אותו חידוש.
'גרונם' - שלוש פעמים במסורה: 'רוממות אל בגרונם', 'קבר פתוח גרונם', 'לא יהגו בגרונם' - נראה שכוונת בעל המסורה בזה, היא על מה שכתבו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת יבמות: 'אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בר יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר 'דובב שפי ישנים'. וזהו שכתב בעל המסורה: אם בני תורה הם, עוסקים בתורה בעולם הזה ומחדשים בה חידושים, אז כשיאמרו בני אדם, אותם חידושים שחידש אחר מיתתו, והוא מוטל בקבר, אפילו כך 'פתוח גרונם' ושפתותיהם דובבות שם בקבר. לא כן אם תורתם היא עקרה, שאינם מחדשים דבר בלימודם, אז אף על פי שיש להם שכר לעולם הבא על אותו לימוד, מכל מקום אחר מיתתם 'לא יהגו בגרונם' - דהיינו שאין שפתותיהם דובבות בקבר, כיוון שלא חידשו שום דבר בלימודם, כדי כשיאמרו אותו אחרים משמו, אחרי פטירתו ... שהרי לא חידש שום דבר חדש באותו לימוד שהיה לומד, כשהיה חי.
חידושים על אגדות ומדרשי חז"ל, כתב יד מאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, ובאדיבותה, מס מערכת 000126833, ע"מ 43
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שצריך לפנקס את מעשיו, המצוות שעשה והעבירות לשוב מהן.
כתוב במסכת שבת על רבי ישמעאל ש'פעם אחת קרא לאור הנר בליל שבת, והיטה הנר. וכתב על פנקסו: ואני ישמעאל בן אלישע קריתי והטתי הנר בשבת, ולכשיבנה בית המקדש, אביא חטאת שמנה'.
ועוד על דרך שאומרים במסכת אבות: 'והפנקס פתוח והיד כותבת' - ובוודאי שהפנקס ההוא, מפנקס בו כל מעשיו של אדם, בין איזה עבירה שעשה, בין המצוות שעשה, כדי להיפרע ממנו על העבירות שעשה, וליתן שכר טוב על המצוות ומעשים טובים שעשה כל ימיו, כדי לידע שכל דינו יתברך הוא אמת וצדק.
בנוסף, טעם שצריך האדם לפנקס את כל מעשיו, הכוונה היא שמפנקס העבירות שעשה, כדי לזכור מה שעיוות ולשוב ממנו בתשובה, ולא ישוב לכסלה עוד.
וגם לקיים בעצמו הכתוב: 'וחטאתי נגדי תמיד' - דהיינו שהיא כתובה בפנקס נגד עיניו תמיד, כדי שיהיה נשבר לבו בקרבו ולא יחטא עוד פעם אחרת. ומפנקס את המצוות שעשה בכל ימיו, כדי לידע אם קיים כל התרי"ג מצוות, שמוטל עליו לקיים, שעדיין לא קיים אותם.
חידושים על אגדות ומדרשי חז"ל, כתב יד מאוסף הספרייה הלאומית בירושלים, ובאדיבותה, מס מערכת 000126833, ע"מ 19