חכם חיים בן שלום שאער

תרס"ט - י"א ניסן תש"ס      

2 0 0 0 - 1 9 0 9      

חכם חיים בן שלום שאער

מקצת שבחו

החכם מארי חיים בן שלום שאער נולד לאביו שלום ולאימו אורה בשנת תרס"ט (1909) בעיר צנעא שבתימן.
גדל בתורה וביראה, והיה מתלמידי החכם מארי יחיא קאפח. הוא התפרנס ממסחר, ולא שימש ברבנות, אך לא מש מאהלה של תורה, והיה דורש ברבים בשמחות ובאירועים.
החכם מארי חיים בן שלום שאער נשא לאישה את יהודית, ונולד להם בן אחד, איתו עלו לארץ, מהלך של שבעה חודשים, בדרכים מסוכנות, כשהוא נושא עימו ספר תורה עתיק בנרתיק עץ. בארץ נולדו להם עוד שני ילדים.
בשנת תשנ"ד (1994) יצא לאור בירושלים, ספרו 'טעמי חיים', ובו שחזורי דרשות שנשא בצנעא, ודרשות שנשא בארץ, וכן תשובה שהשיב, בגיל 18, בעניין נוסח הקדיש. 
חכם חיים בן שלום שעאר נפטר ביום יא ניסן תש"ס (2000), ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד חשיבות האדם, שהיה דומה להבל, ומרצונו שינה עצמו.
המלאכים המה זכים ומעולים, מעיקר בריאתם, ואינם יכולים, לא לשנות ולא להשתנות, ואם כן, אין חידוש בכח גבורתם ומעלתם. לא כן האדם, אשר מצד הבריאה הוא חומר חותם, ורק התורה תלמדהו ותצרף ותזכך אותו, עד שיעשה מעשה מלאך. ודבר זה מעלה חן בעיני הקדוש ברוך הוא יותר מהמלאך, שזה בכוחו הגדול גבר על יצרו וכבשו, ושינה עצמו ונעשה כמלאך.
וזהו שהכתוב כשואל ומתמיה ואומר: 'מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו?' - כלומר: מה חשיבות האדם, שתדעהו? התשובה: 'אדם להבל דמה' - כלומר, יען שהאדם שהיה דומה להבל, ולאפס נחשב, הנה מרצונו שינה עצמו, והשיג האמת ונהפך לדבר חשוב.
טעמי חיים, עמ' רס"א, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אינה שלמה, לא בממשלה ולא בקיבוץ בניה, עד בוא מלכה.
לא תשמח כנסת ישראל שמחה שלמה, ולא תתנחם נחמה שלמה, לא בהעמדת נשיא וראש ממשלה ושרים, ולא בקיבוץ בניה, אלא עד בוא גואלה, שנאמר: 'גילי מאד בת ציון, הריעי בת , מלכך יבוא לך', ואומר: 'רני ושמחי בת ציון, כי הנני בא, ושכנתי בתוכך, נאום ה'' - והביאו חכמינו זיכרונם לברכה משל על זה: למה הדבר דומה? - לאדונית שהלך בעלה המלך, וגם בניה וחתניה למדינת הים, ונתעכבו שם. לימים באו ואמרו לה: באו בניך. אמרה להם: מה אכפת לי?! - תשמחנה כלותיי. אמרו לה: באו חתניך. אמרה להם: מה אכפת לי?! - תשמחנה בנותיי. כיוון שבא המלך, אמרו לה: בא בעלך המלך. אמרה: וודאי זוהי חדווה, זוהי שמחה שלמה. כך לעתיד לבוא, באים ואומרים לירושלים: 'בניך מרחוק יבואו' - והיא אומרת מה אכפת לי?! אמרו לה: 'ובנותיך על צד תאמנה' - אומרת: מה אכפת לי?! כיוון שאומרים לה: 'קומי אורי כי בא אורך, הנה מלכך יבוא לך' - אותה שעה היא אומרת זוהי חדווה, זוהי שמחה שלמה, ומשבחת ואומרת: 'שוש אשיש בה', תגל נפשי בא-לוהי, כי הלבישני בגדי ישע'. כן יהי רצון בחיינו ובימינו.
טעמי חיים, עמ' רמ"ט, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמחבבים ישראל המצוות, לעשות משתה ביום הברית.
'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' -שמא נצטווינו לעשות משתה, להזמין קרובים ומכרים, ולהוציא הוצאות כל כך ביום הברית? - לא. אלא 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ובוא וראה כמה ישראל מחבבים את המצוות, וכמה הוצאות מוציאים, ומתאספים קרובים ושכנים וחברים ומכרים, כדי לשמוח בעשיית המצווה, לקיים מה שנאמר: 'ואני תמיד אייחל, והוספתי על כל תהילתך'.
טעמי חיים, עמ' קכ"ח, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הגומל חסד לחולים, אינו מייחל לחלות, שיגמלו לו בחוליו.
כמה גדולה מצוות גמילות חסדים, ואין לך גמילות חסדים יותר מביקור חולים, וקובר מתים וניחום אבלים, שאין אדם מצפה באלו לגמול. ואף על פי שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'טוב ללכת אל בית אבל' - טוב לו לאדם ללכת למידה, שיש לה פירעון ממידה שאין לה פירעון - כלומר המוות, שווה בהכרח לכל, ועל כן הגומל חסד למתים ולאבלים, סופו גם הוא למות, ויבואו לגמול לו חסד כמו שעשה. כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: מי שבכה - יבכו עליו, מי שספד - יספדו לו, מי שקבר - יקברו אותו, מכל מקום, אין לך אדם שמשתדל לקיים מצוות בקור חולים, שמצפה שיחלה כדי שיבואו לבקר אותו, ואין לך אדם שמצפה שימות לו מת, כדי שיבואו לנחם אותו, ואין לך אדם שמצפה למות, כדי שיבואו לגמול לו, לקבור אותו. ולפיכך, הגומל חסד לחולים, למתים, ולאבלים, נקרא 'חסד של אמת'.
הוא שאמר יעקב אבינו, עליו השלום, ליוסף בנו, כשנטה למות: 'אם נא מצאתי חן בעיניך, שים נא ידך תחת ירכי, ועשית עמדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים'. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: וכי יש חסד של שקר, שאמר לו 'ועשית עמדי חסד ואמת'?! - אלא לומר לך, שחסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאין אדם מצפה לגמול. גם כן שאין המת יכול לגמול עם זה שגמל עמו חסד.
טעמי חיים, עמ' רפ"ב-רפ"ג, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לומר הנוסח 'וימלוך מלכותיה', וימליך אינו אלא טעות סופר.
מסורת בידינו מזמן קדום, לגרוס בקדיש: 'וימלוך מלכותיה ויצמח פורקניה' - להיות כי קמו עוררים על גרסתנו הקדמונית, אביא דברי העוררים בתחילה, ואחר כך התשובה לדבריהם ...
הא למדת קורא נעים מדברי הירושלמי, ומדרש רבה, ומפרשיו, ומכילתא, ומדרש הגדול, ורבינו בחיי, וגם מדברי כללי רבותינו והזוהר והתיקונים ומרן מהרי"ץ ואחרים, שהזכיר הרב המאסף הנזכר שהעיקר לגרוס: 'וימלוך מלכותיה' - ושפירושה, שתופיע מלכותו - כלומר שתתגלה מלכות ה' צבאות. וזהו שנאמר במדרש רבה לעיל: 'אותה שעה אני מופיע מלכותי, ואמלוך עליכם'. ולא כאשר פירש הרב המאסף בטעות, שפירשה - ימלוך מעתה, ונמצא ממציא לטועה לטעות ולטעון - וכי עדיין הוא מתחיל למלוך?! - הרי מכל מה שנעתק לעיל נתבאר היטב, שכל טורח הרב המאסף היה לריק, ובמה שחשב להעמיד גרסתו, בה נהרסה. ואדרבה, כל ראיותיו באו לחזק ולייסד גרסתנו שהיא הנכונה, ולדעת שהכל מסכימים בה. ומילת 'וימליך', אינה אלא טעות סופר היא. ואמנם העיד הרב המאסף בעצמו, שעל פי ספרים היא, ואין לה לא שורש ולא יסוד, לא על דרך הפשט ולא על דרך הסוד, ועל כן האומרה, אין לו על מה לסמוך.
טעמי חיים, עמ' שכב ועמ' שלו, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד טעם המנהג לומר ה' רועי לא אחסר בסוף כל סעודה.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, וכי לא היה לך צפרדעים במצרים?! כנים לא היה לך במצרים?! ערוב?! ארבה, לא היה לך במצרים?! כל כך היית עשיר, ועכשיו אין לך?!
אמר לפניו: ריבונו של עולם, משלך היה לי. אמר לו: משה, במצרים היה לי, ועכשיו אין לי?! 'היד ה' תקצר?!' - כיוון שראו ישראל איך הקדוש ברוך הוא מתווכח עם משה לטובתם, ומתגעגע עליהם, שלא יחסר להם כל טוב, התחילו מהללים, ומשבחים, ואומרים: ...
טובתך לא חסר מאתנו לעולם, שנאמר: 'ה' רועי לא אחסר'. ולפיכך אנחנו בניהם אחריהם, נהגנו כמנהגיהם, להללו ולשבחו ולברכו ולבקש ממנו, שירענו וידשננו תמיד, שלא נחסר כל טוב. מניין? - ממה שנהגנו לומר תמיד אחר כל סעודה: 'מזמור לדוד, ה' רועי לא אחסר'.
טעמי חיים, עמ' רד-רה, הוצאת בני חיים ואחיו, דפוס הד, ירושלים, תשנ"ד (1994).