חכם מעתוק חטאב

תרט"ו - י"ח כסלו תרפ"ו      

1 9 2 5 - 1 8 5 5      

חכם מעתוק חטאב

מקצת שבחו

חכם מעתוק חטאב נולד לאמו מזאלה ולאביו כליפה חטאב בשנת תרט"ו (1855) באי ג'רבה.
ראשית תורתו למד מפי החכם דוד גישא, בג'רבה. גדל בתורה וביראה ועבר לעיר הספר הקטנה בן גרדאן, בסמוך לגבול עם לוב. שם שימש דיין, דרשן, חזן, ומלמד תורה לבני הקהילה, גדולים וקטנים. באותה עת, בתקופה מסוימת, שימש איתו בקודש גם החכם ניסים עידאן מחבר הספר 'זית רענן'. ולאחר פטירת החכם מעתוק חטאב, החליפו בקודש כרב העיר, החכם אבא שאול חדאד, מחבר הספר 'פני שאול'. 
בשנת תרע"ה (1915) יצא לאור בג'רבה כרך ראשון בספרו 'אורה ושמחה' - חידושים וענייני מוסר. בשנה לאחר מכן, יצא לאור הכרך השני בספר. בשנת תרפ"ב (1922) יצא לאור בתוניס ספרו השני 'ששון ויקר' - חידושים.
חכם מעתוק חטאב נפטר ביום שבת פרשת 'וישלח', יום י"ח בכסלו בשנת תרפ"ו (1925).
ספרו השלישי 'חכמה ומוסר', יצא לאור לאחר מותו, בג'רבה בשנת תש"ב (1942).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להחשיב עצמו כפלג גוף ושלמותו הוא רק ע"י חברו.
צריכים אנחנו לבטל ולסלק שנאת חינם מביננו, ולהיות באחדות אחד כאיש אחד חברים, באהבה ואחווה שלום וריעות, ועל ידי זה נקל להיות כל אחד מקיים כל תרי"ג מצוות התורה, אף מה שאין ביכולתו לקיים, שכל המצווה שעושה חברו נחשב לו כאילו עשאה הוא עצמו. ובזה פירש הרב 'מעיל יעקב', זכרונו לברכה, מאמר רבותינו זיכרונם לברכה: 'כפלח הרימון רקתך' - אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון' - דהיינו מי שחושב עצמו כפלח הרימון, שהוא חצי רימון, פלג גוף ושלמותו הוא רק על ידי חברו במידת האחדות, וכנזכר, אז אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון שלם, שמה שעושה חברו נחשב לו כאילו עשה הוא וכנזכר. מה שאין כן השנאה, שהיא מידה פחותה וגרועה במאוד מאוד, שעל ידה נחרב בית שני, בעוונותינו הרבים. וכמו שכתב הרב 'אדרת אליהו', זכרונו לברכה, רמז הכתוב: 'והמלך דוד זקן בא בימים ויכסוהו בבגדים' - רצונו לומר: המלך דוד הוא מלך המשיח זקן מאוד, שזה קרוב לשני אלפים שנה, בושש רכבו לבוא, ולמה? - ויהי כמשיב: 'ויכסוהו בבגדים' - רצונו לומר: בשביל מה הוא מכוסה ועדיין לא בא? - הוא בשביל הבגדים, לשון בגידה ושנאה, השם יתברך יסלק שנאת חינם מביננו, ויצמח ישועתו ויקרב משיחו אמן.
חכמה ומוסר, דרוש (כללי), דף כ"ג ע"ב. דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שעיקר ביאתו לעולם לתקן נשמתו שתהיה ניזונה משלה.
ובאמת לימוד התורה הוא חיוב גמור, וכמו שכתב מרן: 'כל איש ישראל חייב בלימוד תורה, בין עני בין עשיר', ועוד שיש בלימוד התורה כמה תועליות, וכמו שאמרו באבות: 'רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה', ועוד בה כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שעיקר ביאת האדם לעולם הזה, הוא כי בהיות הנשמה תחת כיסא הכבוד הייתה ניזונת בתורת צדקה, ואחר כן, מי שאינו מקיים מצוות ומעשים טובים אז ביאתו לעולם הזה אין בה שום ריווח. ובזה, אפשר לפרש דברי הכתוב: 'כי תקנה עבד עברי' - דהיינו: 'כי' - נוטריקון: כב-יכול, 'תקנה' - נוטריקון: תקן נשמת האדם שתהיה ניזונת משלה. ומה היא תקנתה? - 'עבד', שהאדם הנזכר, צריך שיעבוד להקדוש ברוך הוא ... וצריך לעבוד כל ימיו, וזהו: 'שש שנים יעבוד' - דהיינו שש עשיריות עד 'ובשביעית', דהיינו שבע עשיריות, וכמו שאמר הכתוב: 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', ואם האדם הנזכר לא עשה כן, ולא קיים מצוות ומעשים טובים, אז ביאתו לעולם הזה חינם. וזהו שסיים הפסוק: ואם הוא 'יצא לחופשי' - רצונו לומר כשיוצא מהעולם הזה הוא חופשי, שלא קיים המצוות, אז חינם ביאתו לעולם הזה.
חכמה ומוסר, דרוש לראש חודש אדר, דף י"ז ע"א. דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לסוטה מהדרך, לבוא אל החכם, שיורה לו דרך התשובה.
'שאלו לשלמה: איזהו בן העולם הבא? - אמר להם: כל 'שכנגד זקניו כבוד' - זאת אומרת, שכל מי שמקיים המצוות, גם אותם שכנגד טבעו ורצונו, מצד כבוד הזקנים והחכמים המזהירים אותו ... כי רק חכמינו ורבותינו, הן המה שעמדו לנו כחומה גבוהה במשך ימי גלותנו הזעומים, לבלתי סור מאחרי ה', על ידי תוכחתם ודבריהם הקדושים, אשר מפיהם לפידים יהלוכו, בפרסום עבודת ה' ותורתו, ועל כן ראוי לנו להטות אוזן לדבריהם, המורים לנו את הדרך אשר נלך בה, ואת המעשה אשר נעשה ...
וגם אם כבר חטא האדם וסטה מהדרך הישרה, וישלך אדרתו מעל פניו, הוא צלם א-להים אשר השליך ונסתלק מתוקף חטאותיו, עם כל זה אל יתייאש מן הרחמים, כי מי כה' א-להינו בכל קוראינו אליו, ארך אפיים הוא, מלא רחמים הוא, ועל כן חיש מהר ידפוק על שערי התשובה בהכנעה וחרטה גמורה, ויקבל עליו שלא לשוב עוד לכסלה, ואז בטח כי יקובל ברצון ויתקרב אל מול אבינו שבשמיים, ויהיה אהוב וחביב לפניו יתברך, יותר מצדיקים גמורים. ...
וזהו שאמר: 'כי ישוב הבשר החי' - זאת אומרת אם האיש הישראלי, הנקרא חי, ישוב בתשובה, אז 'ונהפך ללבן' - שימחלו חטאותיו ועוונותיו, ואם יהיו כשנים כשלג ילבינו, 'ובא אל הכהן' הוא החכם גדול הדור, שיורה לו דרך התשובה, וכאשר יאמר לו כן יעשה, ואז יקובל ויתרצה לאבינו שבשמיים.
חכמה ומוסר, דרוש לראש חודש אייר, דף נ"ט ע"ב, דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לכוון במעשיו לעשות נחת רוח ליוצרו בכל מה שמבקש.
'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום' - פירש הרב 'מעיל יעקב': 'ועצת' – נוטריקון: ואם תפילתו צורך עבודת ה' אז היא תקום, שיהיה לה תקומה ותקובל תפילתו', ויהיה כל מגמתו לעשות נחת רוח ליוצרו. למשל אם אדם מתפלל על הבנים, יכוון שמזה נמשך לקיים מצוות הבורא כגון מילה ופדיון הבן והדרכתו לעבודת ה' יתברך, וכן אם מתפלל שיאריך ה' ימי חייו, יכווין שעל ידי זה יוסיף עוד לסגל מצוות ומעשים טובים לעבודתו יתברך, וכן בהתפללו על העושר, יכווין שמזה נמשך לעשות גמילות חסדים וצדקה, ולקיים כל המצוות התלויים בממון, ואז יהיה בטוח שהשם יתברך ימלא כל משאלותיו. ונמשך מזה עוד שאי אפשר לעשות שום עבירה, דרך משל אם יפתהו יצר הרע לגזול או ליקח ריבית וכדומה, כיוון שמגמתו לעשות רצון בוראו, בוודאי שיבטל כל דבר שהוא נגד רצונו יתברך, וכן בכל דבר ודבר, כיוון שהוא רוצה לעשות נחת רוח ליוצרו, בוודאי שאינו עושה שום נדנוד איסור, והמצוות יעשה אותם בכל השלמות כהלכתן.
חכמה ומוסר, דרוש (כללי), דף כ"ד ע"א, דפוס ישועה חדאד, ג'רבה תש"ב (1942).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לדבר מוסר במשלים ומעשיות כדי למשוך ולתקן הלבבות.
הספר הנוכחי הזה, אשר קראתי בשם 'ששון ויקר', והוא חידושים ומוסרים על כל פרשיות התורה, מבראשית ועד וזאת הברכה, עם משלים ומעשיות בלשון הקודש ולשון ערבי, להמשיך הלבבות ולתקנם לעשות רצון קונינו, קונה שמיים וארץ, באשר זאת היא חובתנו וכך נאה לנו, וזה כל מטרתנו ותכלית כל לימודינו בתורה ... וחן יגיע לידיד נפשי המעתיק, העושה מלאכת ה' באמונה, החכם השלם והכולל, כבוד מורנו החכם רבי מקיקץ שלי, השם ישמרהו ויחיהו, אשר הרבה טרח ויגע להעתיק וללקט הרבה מוסרים ומשלים ומעשיות הנאותים כפי העניין, לספחם בתוך דברינו, דבר דבור על אופניו, ולתרגם את כולם בלשון ערבי, בלשון קל ונקי, יבורך מא-ל ש-די ברכות עצומות.
ששון ויקר, הקדמה, עמ' 3-4. דפוס ציון וזאן, תוניס תרפ"ב (1922).