חכם דוד חיים קורינאלדי

תס"ה - י"ח טבת תקל"ה      

1 7 7 5 - 1 7 0 5      

חכם דוד חיים קורינאלדי

מקצת שבחו

חכם דוד חיים קורינאלדי נולד לאביו חכם יהודה משה ולאמו כנראה בשנת תס"ה (1705) בעיר רוויגו באיטליה.
למד מתוך ייסורים קשים, סבב בלימודיו בין ערי איטליה. גדל בתורה וביראה, והיה לרב העיר רוויגו. 
נשא לאישה את בתו של חכם יצחק פאצ'יפיקו, ראש חכמי ונציה, מחבר הספר 'משפט שלום'.
כרב העיר רוויגו, פסק לפסול ספר תורה, שכתבו אות ו' שלמה במילה שלום, בפסוק 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. המילה שלום צריכה להיכתב באות ו' קטועה, ולא באות ו' שלמה. פסיקתו עוררה פולמוס נרחב בקרב חכמי איטליה, ולאחר כעשר שנים, הוכרעה הלכה נגד פסיקתו ע"י הרב אריה ליב מאמסטרדם.
בשנת תצ"ח (1738) לאחר שסבב בין ערי גרמניה, הגיע לעיר אמסטרדם, שם הוציא לאור את ספרו 'בית דוד' על המשניות, ובתחילתו הביא את חיבורו 'קונטרס הצורות' - גיאומטריה להבנת המשניות. היו מי שהלינו כי חיבורו מועתק, ולכן שלח אליו חכם יצחק למפרונטי, רב העיר פרארה, ומחבר הספר 'פחד יצחק', אגרת חיזוק.
בשנת תק"ד (1744) חיבר קונטרס 'דברי שלום ואמת', בעניין צורת הכתיבה של האות ו' בספר תורה..
חכם דוד חיים קורינאלדי שימש רב העיר טריאסטה, ובערוב ימיו שימש רב העיר ליוורנו. הוא חיבר הגהות על ארבעת חלקי השולחן ערוך, חלקם הובאו בספרי מרן החיד"א. דרשות שדרש בעיר טריאסטה, עמדו בכתב יד, ואבדו לנו. נשתמרו הגהותיו בכתב ידו, בשולי גיליונות הספר 'מוסף הערוך' לרב נתן בן יחיאל, שהיה בספריתו.
חכם דוד חיים קורינאלדי נפטר בשנת תקל"ה (1775). 
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום י"ח בטבת, יום חתימת הרב אליעזר מקרקא, אב בית הדין לקהילות האשכנזים באמסטרדם, על ההסכמה על ספרו 'בית דוד', בשנת תצ"ח (1738).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד חילול שמיים, ויציאה מדרך התורה בהונאת האומות.
אם המצא תמצא בדברינו מילת 'עכו"ם' או 'גוי' ודומיהן, כי הכוונה בהן על העובדי כוכבים ומזלות והנלווים אליהם דווקא לא זולת. והישמר, אל תפן אל אוון, לפרש אותן על האומות, אשר אנו גרים ביניהם. חלילה לך, חולין הוא לך לעשות כדבר הזה, אשר הוא נגד דעת תורתנו הקדושה.
כי כתוב הוא בספר דברים סימן כ"ג: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו'. והלא הדברים, קל וחומר - מה המצריים שהעבידו בני ישראל בפרך, וגזרו עליהם 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', נצטווינו שלא לתעב אותם, מפני שהיו אכסניה לאבותינו, אומות הללו המה, מלכיהם ושריהם, ירום הודם, שהם שומרים אותנו ואת ממונינו, והיו אכסניה לאבותינו, והם כמו כן אכסניה לנו, על אחת כמה וכמה. וזהו קל וחומר, שאין עליו תשובה. וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יעלה על הדעת היתר להונותם בדברים או בממון. והעושה כן מחלל את השם, ויוצא מדרך התורה, בלא דעת ובלא תבונה, ומשיב רעה תחת טובה. וכבר הוזהרנו גם על ידי הנביאים: 'ודרשו את שלום העיר'.
בית דוד, חלק א, הקדמת המחבר , אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאסור לחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק.
'אמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין, ואתה שלוחנו ושליח בית דין, משביעים אנו עליך, במי ששיכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך. הוא פורש ובוכה, והן פורשים ובוכים' - פירש הרמב"ם: והוא היה בוכה מפני שחשדוהו במינות. והם היו בוכים שחשדוהו, כי אסור בתורתנו לחשוד, ולחשוב מחשבה רעה על אדם שעניינו מסופק, אלא לצורך הכרחי. ואף על גב שהיו שלוחי בית דין, ומוכרחים במעשיהם, ועוד שהיו מתכוונים לשם שמים, מכל מקום היו דואגים מן העונש ובוכים, שהרי על כל פנים אם אין בלבו כלום, כבר ציערו אותו בחינם, והם היו המצערים ולא הבית דין, שבכל התורה כולה, אין שליח לדבר עבירה וכביוצא בה.
בית דוד, חלק א, מסכת יומא, דף ס"ג ע"א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שמדי דברו בה, יכתוב על ספר, מה שיורוהו מן השמיים.
העיר לי אזן ויורני, ויאמר לי: תמוך דברי לבך. וקמתי ואתבודד בעצמי, והתהלכתי ברחבה בזה הים, גדול ורחב ידיים, הש"ס בבלי, ולא הנחתי מסכתא, שלא חזרתי עליה כפי יכולתי החלושה, ובדקתי עד מקום שידי הכהה מגעת בש"ס ירושלמי, בתוספתא, בספרא, בספרי, ובמכילתא, ועברתי על ספרי הרי"ף, הרמב"ם, והראש, ושאר פוסקים המפורסמים, ובפירושי רש"י, ורמב"ם, והראב"ד, והרשב"ם, וריב"ן, והתוספות, והר"ן, ונ"י, ואחור לא נסוגותי מדברי הרז"ה, בספר המאור, והרמב"ן במלחמותיו, וחפשתי, ובינותי בספריהם, כדי למלאות חסרוני כשיעור האפשר, כי כבר הודיעונו חכמינו זיכרונם לברכה, שדברי תורה העניים במקום, עשירים במקום אחר. ומראש בסדר דברתי, מתחילת המשנה ועד סופה. ומידי דברי בה, הייתי כותב על הספר ובדיו, מה שהורוני מן השמים, להעיר בה ובפירושיה, למען לא ישכחו הדברים ממני, ויהיו לאות על ידי וזיכרון בין עיני, כאשר הזהירנו הוא יתעלה, 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך'.
בית דוד, חלק א, הקדמת המחבר, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד הצריך ואינו נוטל זוכה לחיים ארוכים עד שיפרנס אחרים.
'וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. ועליו הכתוב אומר: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו' - לשון 'אינו נפטר מן העולם' כך פירושה: שאפילו אם יזקין בארץ, ועדיין לא נצרך לבריות, על כל פנים, לא יפטר עד שיצטרך להם ... ואפילו הוא צדיק, שאין ראוי להזכיר בו לשון 'מיתה' אלא לשון 'פטירה', אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. 'וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל' אפילו הוא בינוני שנוכל להזכיר בו מיתה - 'אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו'. וכאן הוסיף 'מן הזקנה' להודיעך שאיש כזה חייו ארוכים, מפני שהוא 'כעץ שתול על מים'.
בית דוד, חלק א, מסכת פאה, ד"ה תי"ט, דף ח' ע"א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הגם שעניים מועטים לא יפחות לפאה משישים.
'אין פוחתים לפאה משישים. ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור - הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה' - וכתב התוספות יום טוב: 'פירש הרב מברטנורא: 'הכל לפי גודל השדה' - אם שדהו גדול, נותן ומוסיף על שישים' - ותמהני - למה יוסיף?! שהרי הפאה גם גדולה, כשהיא שישים מהשדה הגדול'. והרמ"ז כתב: שאין תמיהתו תמיהה, שהרי הכתוב השמיע לנו לתת 'כברכת ה' אשר נתן לך' ... ודברי תימה הם, שהרי כשנותן הפאה באחד משישים כגודל שדהו, הרי הוא נותן כברכת ה' אשר נתן לו. ... כבר כתב הרב בתוספות יום טוב, שהוא בא ללמדנו מ'לא יפחות משישים' - אף שהעניים מועטים, כלומר שלא תאמר דווקא כשהעניים מרובים הוא שאמרו אין פוחתים לפאה משישים - אין זה כך, אלא הכל לפי גודל השדה.
בית דוד, חלק א, מסכת פאה, דף ד ע"ב, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאם יש בספרים החיצוניים תועלת, אינם בכלל האיסור.
'רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים' - ספרי אריסטו וחבריו, היינו במה שיש בהם דעות נכזבות, להוציא את חכמת הטבע ומלאכת הרפואה, שטוב ללמוד בהם. ודייק בלשון הרב מברטנורא שכתב: 'שאין בהם חכמה ולא תועלת' - מכלל שאם יש בהם תועלת, אינו בכלל זה.
בית דוד, חלק ב, מסכת סנהדרין, דף לט עמ' א, אמסטרדם, דפוס הרב יוסף, תצ"ח (1738)