חכם שמואל שמאי

תרע"ט - י"ד אב תשנ"ד      

1 9 9 4 - 1 9 1 8      

חכם שמואל שמאי

מקצת שבחו

חכם שמואל שמאי, נולד לאביו חכם משה ולאמו מרים בשנת תרע"ט (1918)בעיר יזד שבפרס. 
ראשית תורתו למד מפי אביו חכם משה שמאי, וכבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו ללימוד התורה בהשכלה רחבה. כבן הבכור לשמונה אחים לקח על עצמו אחריות לענייני המשפחה. בימים, שימש מורה בבית הספר היהודי היחיד בעירו יזד, ובלילות העמיק בלימוד התורה. עם קום המדינה, עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והתיישב בירושלים. למרות המצב הכלכלי הקשה סירב להנות מתורתו. הוא פתח חנות קטנה לממכר כלי בית בשכונת גאולה בירושלים, בחנותו היה לומד תורה. עם זאת, לא הפסיק לעסוק בצורכי ציבור בבית הכנסת של העדה היזדית בירושלים. היה דרשן, חזן, שוחט ומוהל.  ביתו היה פתוח לכל דורש ושואל, בלב רחב ובהארת פנים.
בשנת תשל"ג (1973) הוציא לאור את ספרו 'דברי שמואל', שם הביא גם דרשות ששמע מאביו חכם משה שמאי.
בשנת תשמ"ה (1985) הוציא לאור את ספרו 'אבי ידע', ובשנת תש"ן (1990) הוציא לאור את ספרו 'על כנפי נשרים'.
חכם שמואל שמאי נפטר ביום י"ד מנחם אב תשנ"ד (1994).
לאחר פטירתו, הוציאו לאור בני משפחתו בשנת תשע"א (2001) את הספר 'ושמואל בקוראי שמו', ובו הובאו דברי תורתו, פיוטים שכתב, תולדותיו וסיפורי מעשיו ומידותיו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד בעת ההיא, בכל הזדמנות, שכל שעה יפה לתור ולתפילה.
'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור' - כמעט כל מפרשי התורה שואלים על פתיחת פרשה זו 'בעת ההיא לאמר' - למתי היתה כוונתו? וכל אחד אומר פירוש לפי דעתו, וכך אומר גאון אחד כמו שכתוב במשנה: 'אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תיפנה', ואל יאמר אדם עונה זו יפה לתורה, יפה לתפילה, ועונה זו לא יפה ולא מתאימה, כעת אני מרושל, היום אני עייף, השעה אני עסוק ואין לי פנאי או אין לי כוח, ובשעה המתאימה אתפלל ואלמד ואעסוק בתורה, שמא לא תיפנה. כשם שאין אדם שולט ברוח, כך אינו שולט בשעה, ואינו יודע מה יולד יום, שמא תבוא אותה שעה והוא איננו, או יהיה טרוד ועסוק יותר, אלא 'בעת ההיא לאמר' - זאת אומרת באותה הזדמנות, אם רב ואם מעט, יתפלל וילמד, שמצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ותמיד יאמר: 'אם לא עכשיו אימתי'. ומסופר שפעם אחת שאלו מגאון אחד, מה עושה רבינו לפני התפילה. ענה להם: אני מתפלל שבזמן התפילה אתפלל. אנו למדים מכאן שהתפילה אחד מהדברים העומדים ברומו של עולם, ואל יקל אדם ראשו בתפילה.
דברי שמואל: דרושים לתורה, עמ' ש"כ, דפוס 'גלאור', ירושלים, תשל"ג (1973).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזכות נשים צדקניות שהאמינו ולא מתו שלושת ימי חושך.
אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בזכות נשים צדקניות נגאלו', זכו ויצאו מגלות מצרים לפני הקץ, כמו שנאמר: 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'.
כידוע כשאמר משה רבינו, עליו השלום, לישראל לצאת ממצרים, כל אחד עמד והביא שאלותיו: למתי, ובאיזה כיוון, וכמה זמן בדרך, ומה צריך צדה לדרך, ועוד. אבל הנשים אמרו: אין לנו אלא דברי בן עמרם, ואפילו האוכל המבושל ומוכן בבית לא לקחו איתם. כמו שכתוב: 'וגם צדה לא עשו להם'. והאמונה הזאת עשתה רושם, ובשכר הזה קבלו שליחות מיוחדת מה', והקדימו לאנשים. ועוד כמאמר: 'וחמושים עלו בני ישראל' - שפירשו חכמינו זיכרונם לברכה: אחד מהחמישה עלו וארבעה חלקים מתו בשלושת ימי חושך, אבל הנשים לא מתו, שהן רצו לעלות והאמינו בה' ובמשה עבדו. ולא רק יציאת מצרים בלבד היה בזכות הנשים, אלא כל גאולה היתה ותהיה בזכות הנשים צדקניות.
דברי שמואל: דרושים לתורה, עמ' קכב, דפוס 'גלאור', ירושלים, תשל"ג (1973).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד גנאי החסידה והעכבר לעושים חסד רק לעדותיהם.
'והחסידה והאנפה למינה והדוכיפת והעטלף'. - עיין פירוש רש"י זיכרונו לברכה: למה נקרא שמה 'חסידה'? - מפני שעושה חסד עם חברותיה. ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה בגמרא ירושלמית: רשעים הם העכברים, שאחרי שאכלו מן האוצר הם קוראים גם לחבריהם שיאכלו גם הם. וקשה אפוא: מדוע החסידה שנותנת לחברותיה לאכול, נחשב לה הדבר לחסד, והיא נקראת 'חסידה'. ואילו העכברים שעושים כמוה, נקראים 'רשעים'. ברם לא קשה אם נשים לב להבדל שביניהם: החסידה נותנת לחברותיה קודם שהיא תאכל, ואילו העכברים אחרי שהם אכלו ושבעו ופטמו את עצמם, אז קוראים לחבריהם לאכול, וזהו ההבדל הגדול. ועוד החסידה נותנת מזונותיה לחברותיה ונקראת 'חסידה', ואילו העכברים גונבים וגוזלים משל אחרים, ולא עוד אלא קודם הם אוכלים ושבעים, ואינם שמים לב לחבריהם הרעבים. וזה מוסר השכל לנותני צדקה וגומלי חסד, ודי למבין ברמזים. ועוד קושיא אם החסידה עושה חסד ונותנת מזונותיה לחברותיה, מדוע בכל זאת היא נמנית בין העופות הטמאים? - אלא כך פרשו לפי שהיא נותנת אך ורק לחברותיה ולמינה, ואינה שמה לב לאלה שאינם בני מינה ואינם חברותיה, על כן החסד שלה אינו שלם, אלא לחצאים, על כן מדה כנגד מדה, ניתן לה שכרה, שניתן לה שם ותואר טוב ונקראת 'חסידה', אבל אינה נמנית בין טהורות, אלא בין טמאות. וזה רמז וסימן מוכן לבני אדם שנותנים צדקה ועושים חסד רק לעדותיהם ובני משפחתם ולא שמים לב לאחרים.
דברי שמואל: דרושים לתורה, עמ' שמא – שמב, דפוס 'גלאור', ירושלים, תשל"ג (1973).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין התורה מועילה בפירוד לבבות.
'ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר' - לימדונו מוסר השכל שאין תורה מועילה בפרוד לבבות, כי אם כעם אחד בלב אחד, כמו שכתוב: 'ה' עוז יתן ה' יברך את עמו בשלום'. ואין 'עוז' אלא תורה. ואם רוצים 'עוז' צריר קודם השתדלות לשלום בעם.
אבי ידע: דרושים ופירושים לתורה, עמ' קכד, בהוצאת המחבר, ירושלים, תשמ"ה (1985).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם המנהג לומר 'ושם בת אשר שרח' בהבדלת מוצאי שבת.
'ושם בת אשר שרח' - שישנם כמה עדות, בעיקר בני עדות המזרח, הנוהגים לומר זה בהבדלת מוצאי שבת, ותמהתי רבות מנין מקור מנהג זה, והנה זיכני למוצאו על הפסוק: 'רחש ליבי דבר טוב'. וצריך להבין מה זה 'דבר טוב' - התורה כולה מוגדרת כטוב כמו שנאמר: 'ומום אין בך'. המילה 'רחש' היא להצלחה בחיים כידוע ליודעי חן, וזהו שאומר דוד: 'רחש ליבי דבר טוב' - מצאתי את סוד ההצלחה בחיים. וזו כוונת הפסוק, ושם הכינוי, והשם ולאושר: - אשר הוא שרח. וכן 'רחש' אותיות 'שרח', וכן סופי תיבות: 'ממולח טהור קודש' - שרח: כלומר שפטום הקטורת גורם לסתימת המקטרגים, ואשרי העם שככה לו.
על כנפי נשרים, עמ' רנ - רנא, בהוצאת המחבר, ירושלים, תש"ן (1990).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד לא תתעב, שעתידים לחזור ולהאמין בתורת ישראל.
'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' - אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שזהו רמז לעשיו, שעתיד לחזור ולהאמין בתורת ישראל. 'ולא תתעב מצרי' - הכוונה לישמעאל, שבא מהגר המצרית, כמו שכתבו הפוסקים שבן הבא מהנוכרית אינו בנך, כי אם בנה. עשיו עתיד לחזור בזכות רבקה אימנו, עליה השלום, אשר הורתה היתה כדת. וישמעאל בזכות הגר, שעל אף שהיא שפחה, אך ניתנה בחיק איש טהור, לכן כולם ינקו זה מזה ויושפעו מאור השכינה, כנאמר: 'והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'.
על כנפי נשרים, עמ' רצט - ש, בהוצאת המחבר, ירושלים, תש"ן (1990).