חכם יצחק חסון

- ט"ז סיון תרצ"ט      

1 9 3 9 - 0      

חכם יצחק חסון

מקצת שבחו

חכם יצחק חסון נולד לאמו ולאביו חכם אהרן חסון בעיר דמשק בסוריה.
ראשית תורתו למד מפי אביו, חכם אהרון חסון, במדרש חסון בשכונת סקאלאיין בדמשק. גדל בתורה ונתעלה, והיה לאחד מחכמי מדרש חסון. זכה ועלה לארץ ישראל, והתיישב בעיר ירושלים.
בשנת תרפ"א (1920), הוציא לאור, בירושלים, את ספרו הראשון 'נזר יצחק' - פירושים ודרושים. רבות רעות סבבהו, אשתו נפטרה בייסורים קשים, ולאחריה גם בתו לאה, לעילוי נשמתן, הקדיש את ספרו השני 'אהל יצחק' - חידושים על התורה, שיצא לאור בשנת תרצ"ט (1939) בירושלים. 
חכם יצחק חסון נפטר ביום ט"ז סיוון תש"ד (1944), ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.

מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד אפילו שפשענו, אם יש לנו אחדות, לא נתפחד משום דבר.
'בני איש אחד נחנו', 'ונחנו מה', נחנו נעבור חלוצים', 'נחנו פשענו ומרינו'. - אפשר לומר שבאה המסורה לרמוז לנו כמה גדול כח האחדות והאהבה זה לזה. על דרך שאמר הכתוב: 'חיבור עצבים אפרים הנח לו', וידוע שהאחדות והאהבה באים ממידת הענווה, שעל ידי שהאדם עניו ואינו מחשיב עצמו לכלום, אינו מקפיד על חברו, ותמיד יהיו באחדות ואהבה זה לזה. וזה שרמזה המסורה: 'נחנו פשענו ומרינו' - ואפילו כך, אם יש לנו אחדות, 'בני איש אחד נחנו' 'נעבור חלוצים', ולא נתפחד משום דבר, אפילו שיש בידינו פשעים ומרדים, כיוון שיש בידינו האחדות והענווה.
אהל יצחק, פרשת מטות, דף כ"ט ע"ב ,ירושלים , דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לעשר, שלא יהיה מוכרח ליתן חלק מתורתו להתפרנס.
'ושמחת בכל הטוב' - ישנו בילקוט וזה לשונו: 'אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב: 'כי לקח טוב', לפיכך משה מזהיר את ישראל: 'עשר תעשר'. עד כאן לשונו. והוא תמוה שמה תלוי זה בזה? - ואפשר לומר בסיעתא דשמיא, על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'עשר בשביל שתתעשר' - שסגולת המעשר להעשיר האדם, והנה אם התלמיד חכם אינו עשיר, מוכרח ליתן חלק מתורתו, שלומד להעשיר כדי להתפרנס ממנו, אבל אם הוא עשיר, לא יצטרך לזה ותישאר תורתו כולה לעצמו, וישמח בה. וזה שאמר הילקוט: 'אין טוב אלא תורה', והכתוב אומר: שישמח בכל הטוב, וכיצד יהיה זה?! -הרי צריך להתפרנס? ועל זה השיב: לפיכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', ועל ידי זה יתעשר וישמח בכל הטוב דווקא, היינו התורה שלומד ולא יצטרך ליתן חלק ממנה לעשיר.
נזר יצחק, ליקוטים פרשת כי תבוא, דף נ"ג ע"א ,ירושלים , דפוס עזריאל, תרפ"א (1920)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד אף שכל פרוטה מצטרפת, אין בה לפדות את ירושלים.
אמרו רבותינו זיכרונם לברכה במסכת סנהדרין דף צ"ז עמוד א': 'אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס' - אפשר לומר דרך הלצה, על פי מה שנאמר שם דף צ"ח עמוד א': אמר עולא 'אין ירושלים נפדית אלא בצדקה', שנאמר: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', והנה כל זה שיש פרוטות קטנות, יתנו לעניים מהם - זה יקרא צדקה פחותה, ואינה כדאי לפדות בה ירושלים. אבל כשתכלה זאת הפרוטה, ויעשו במקומה מטבע גדול כמו גרוש או חצי גרוש, ויתנו מהם לעניים, אז תהיה צדקה מעולה, ובזכותה יבוא בן דוד ותפדה ירושלם. וזה אומרו: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'. והגם שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, על פי 'וילבש צדקה כשריין' - שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, היינו שיש לו שכר גדול, אבל אין בה כדי לפדות את ירושלים ולמהר הגאולה.
אהל יצחק, ליקוטים , דף נ"ג ע"ב , ירושלים, דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שהאמירה הרכה לנשים, היא עצמה קשה כגידין לאנשים.
'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' - ולעניות דעתי אפשר לומר, על פי דרשת רבותינו זיכרונם לברכה: 'בית יעקב' - אלו הנשים ו'בני ישראל' - אלו האנשים. והדברים עצמם שאמר להם, הם אמירה רכה לנשים, והם עצמם קשים כגידים לאנשים. והוא על פי מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, שישראל כשהיו במצרים, היו 'גוי מקרב גוי' ונטמעו במ"ט שערי טומאה, ואילו היו שוהים עוד רגע, היו נטמעים בשער החמישים, ולא היה להם תקומה, חס ושלום. ועל כן מיהר את הקץ והוציא אותם תכף ומיד, 'על כנפי נשרים'. וזה העניין, שהיו נטמעים היה באנשים, שהנשים היו צדקניות, ובזכותם יצאו ישראל ממצרים, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה, והכיור שעשו במשכן היה ממראות הצובאות, לפי שהיו צדקניות. ולפי זה הדברים הללו שרוצה לומר להם: 'אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים', הוא אמירה רכה לנשים, שישמחו בה, שנצטדקו יותר מבעליהם, ובזכותם יצאו ממצרים. וזאת האמירה עצמה, קשה כגידין לאנשים, שתדאיב את ליבם, בזכרם מה שהיו נטמעים במצרים, עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא, לישא אותם על כנפי נשרים.
אהל יצחק, פרשת יתרו , דף י"ד ע"א , ירושלים, דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שקורא בניו בשם אבותיו הוא מלשון יקר ערך.
'ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק' - שהוא מלשון יקר הערך, והנה הבנים כשיהיו טובים, אבותם מתכבדים בהם, לא כן אם יהיו, חס ושלום, רשעים, אז מבזים שם אבותם, שאומרים העולם ארור שזה ילד. ויעקב אבינו, עליו השלום, בירך לבני יוסף, שיהיו צדיקים וטובים עד ש'ויקרא בהם' - רצה לומר: יתכבד בהם 'שמי ושם אבותי'.
נזר יצחק, פרשת ויחי, דף כ"ד ע"א ,ירושלים , דפוס עזריאל, תרפ"א (1920)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד להתענות ולהרבות בתשובה, קודם חודש אדר.
'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' - מנהג ישראל קדושים, להתענות ולהרבות בתשובה ומעשים טובים בימי השובבי"ם, שיחולו לעולם בחדשי טבת ושבט, שהם קודם חודש אדר. וזה אומרו: 'מפני שיבה' - רצה לומר: קודם חודש אדר, הרמוז באותיות, שקודם שב"ה תקום, ותתעורר בתשובה ומעשים טובים. 'והדרת פני זקן' - שהם אותיות צום והוא בגימטרייה קול ממון - דהיינו: תפילה וצדקה עם הצום, כמנהג ישראל קדושים בימי השובבים, קודם חודש אדר.
אהל יצחק, פרשת קדושים, דף כ"א ע"ב ,ירושלים , דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנותן שלום בארץ, מגלה דעתו, שאוהבנו אהבה עזה.
'לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: 'ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום', ודימו העניין כמי שנתנו לו ממון הרבה, ולא היה לו מקום לשומרו, שבוודאי ילך ממנו וכאילו לא נתנו לו כלום. כן ברכת השלום הוא כמו כלי המחזיק הברכות ושומרם שלא יאבדו. ועל כן בסוף ברכת כהנים כתוב: 'וישם לך שלום' - שהוא הכלי המחזיק הברכות, ואם אין שלום אין ברכות. והנה אם אחד נתן מתנה לאהובו, ונתן לו כלי לשומרה, הרי גילה דעתו שהוא אוהבו אהבה עזה, ונותן דעתו עליו, שלא תאבד ממנו המתנה, כן הקדוש ברוך הוא יתברך שמו לעד, כשבירך לישראל, כל אותם הברכות, בירך אותם גם כן בברכת השלום באומרו: 'ונתתי שלום בארץ', ומזה נדע כמה גדולה אהבתו, יתברך שמו, אותנו. ומצד הבחינה הזאת ראוי לנו לעובדו בלב שלם.
אהל יצחק, פרשת בהר, דף כ"ב ע"ב ,ירושלים , דפוס יהודה עמרם איתאח, תרצ"ט (1939)