חכם משה זַכּוּת

שפ"ה - ט"ז תשרי תנ"ח      

1 6 9 7 - 1 6 2 5      

חכם משה זַכּוּת

מקצת שבחו

חכם משה זַכּוּת נולד לאמו ולאביו חכם מרדכי זכות בשנת שפ"ה (1625) בעיר אמשטרדם שבהולנד.
ראשית תורתו בבית המדרש 'עץ החיים' מפי רבו חכם שאול מורטירה. למד חכמות הכלליות, ולטינית. כבר בצעירותו, נפשו נשאתו להתעמק בחכמת הקבלה, והוא נסע לעיר פוזנן בפולין ללמוד מפי רבי יצחק מפוזנא. 
בשנת ת"ה (1645) עבר לוונציה, שם שימש בקודש כאחד מחכמי העיר, והקים בה ישיבה גדולה לחכמת הנגלה והנסתר. בשנת תט"ז (1656) הגיע בשליחות מצווה לעיר וורונה באיטליה חכם בנימין הלוי, מחכמי צפת, ותלמיד תלמידו של חכם חיים ויטאל. חכם משה זכות הלך להעמיק אצלו בלימודי קבלת האר"י, והוסיף חכמה על חכמתו. בשנת תל"ג (1673), עבר לעיר מנטובה בכדי לשמש רב העיר, ובה ייסד שוב ישיבה גדולה ללימוד תורה ולחכמת הקבלה. בישיבה זו, עסקו בין היתר בהעתקת כתבי האר"י והפצתם ברחבי אירופה. 
חכם משה זכות שהיה מגדולי התורה והקבלה באיטליה, עסק בשירה. הוא נהג לחבר שירים ופיוטים למטרות שונות, חלקם נכנסו לסידורי התפילה הספרדיים. בין תלמידיו נמנו גדולי התורה והקבלה באיטליה בדור שלאחריו, ובמיוחד שני תלמידיו הקרובים ביותר: חכם בנימין הכהן ויטאלי, שהמשיך בראשות בית המדרש שלו לאחר פטירתו, וחכם אברהם רוויגו. בתו יהודית, נישאה לחכם אברהם דוד פאפו, אב בית-הדין של אנקונה. 
חכם משה זכות נפטר ביום ט"ז בתשרי תנ"ח (1697), ביום-טוב שני של חג הסוכות.  
חכם משה זַכּוּת חיבר עשרות ספרים בתורת הנגלה ובחכמת קבלה, ובין הנודעים שבהם: 'שאלות ותשובות הרמ"ז', שנדפס בשנת תקכ"א (1761) בוונציה; 'אגרות הרמ"ז', שנדפס בשנת תק"מ (1780) בליוורנו; 'קול הרמ"ז' - פירוש על ששה סדרי משנה, שנדפס בשנת תע"ט (1719) באמשטרדם; 'מקדש מלך' ו'הדרת מלך' - פירושים על ספר הזוהר בחמישה כרכים, שנדפסו בשנת תרי"ח (1858) בליוורנו; המחזה 'תפתה ערוך', בו משולבים רעיונותיו של המשורר האיטלקי דנטה, שנדפס בשנת תע"ה (1715) בוונציה; ו'יסוד עולה' - דרמה ספרותית אודות חיי האבות, שנדפס בשנת תרל"ד (1874) בברלין.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד התורה שכבר למד חומד אליה, מפני חידושיה בכל יום.
'כמה עליונים פתגמי תורה. כמה יקרים הם. תאבים הם למעלה. תאבים הם לכל, בגין שהם שמו הקדוש' - הוא פשט רמז דרש סוד, כי זהו עניין אומרם, מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' - שכן ימצא תמיד חידושים וכולי. וגם זה פשט פשוט בפסוק: 'הנחמדים מזהב' - פירוש: כי אין חמדה לאדם במה שיש לו כבר בידו מן הזהב, אבל התורה שכבר למד - חומד אליה מפני חידושיה בכל יום, ובהם שייך החמדה, שיודעת נפשו שתמיד יתחדשו לה חידושים.
שו"ת הרמ"ז, ליקוט תשובות והלכות, עמ' רס"ב. הוצאת מכון "קול בטחה", בטחה (נגב) תשס"ו (2006).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמסיים בשם כל ישראל, לכל אחד יש חלק באותה פעולה.
'כמה חביבים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שחדווה שלהם ושבח שלהם, אינם אלא לשתף לקדוש ברוך הוא ושכינתו בהם' - ונראה לעניות דעתי, שמוסיף עניין אחר, והוא שבכל התורה והמצוות שנעשה, אנו אומרים: 'לייחד שמו של הקדוש ברוך הוא ושכינתו', ומסיימים: 'בשם כל ישראל' - שהוא כוללות כל הנשמות במקורן העליון, שבזה מתייחד עם ה' יתברך ועם כל ישראל, ופעולתו היא מחשבת זכות רבים, אדוקים ביוצרם, ולכל אחד יש חלק באותה הפעולה. וזהו שאמר: 'משתתפים לקדוש ברוך הוא ושכינתו' - רצונו לומר: לשם הקדוש ברוך הוא ושכינתו. וכל שלא יהיה נעשה בסדר זה - אינו חדווה, שהרי סופה שלא להתקיים, מפני שהעושה כן נפרד מה' ומובדל מעמו ... וגם עיקר גדול, שישמח את העניים עמו - שמחתו קיימת, כי על כן ציוונו ה' לשמח את הדלים במועדים, והיא שמחת ה', וכמו שאמר הפסוק: 'ושלחו מנות לאין נכון לו' וגומר 'כי חדוַת ה' היא מעוזכם'.
שו"ת הרמ"ז, ליקוט תשובות והלכות, עמ' רפ"ד-רפ"ה. הוצאת מכון "קול בטחה", בטחה (נגב) תשס"ו (2006).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד נמסרו סדרי הדינים לתיקון עולם, ולימודם מישראל.
'מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים בל ידעום, הללויה' - הוא מה שכתב הרמב"ן בפרשת וישלח, שמצוות הדינים שנצטווו אומות העולם הוא שילמדו הדינים של ישראל ולא ידונו לפי שכלם, עיין ערכו בפסוק: 'ויקחו את דינה מבית שכם'. ובזה יובן הפסוק: לא עשה כן לכל גוי'. ואם תאמר, תינח 'חוקיו' - שלא ציווה להם, אבל 'משפטיו' וודאי נצטווו עליהם. לכן אמר 'ומשפטים בל ידעום' - כי ה' לא הודיעם ולא לימדם, אלא צריכים לבוא וללמוד אותם מישראל, שהם בני מסתורים שלו, ולהם נמסרו סדרי הדינים לתיקון העולם. משפט לזה וצדקה לזה.
ולכן, כשבני נוח, המקיימים שבע המצוות, מכוונים לשמיים, שאז נקראים חסידי אומות העולם, וכפי שכתב הרמב"ם, ויש להם חלק לעולם הבא, לפי מדרגתם הראויה להם, בהיותם בתורת 'בני נוח', שאם ירצו להתגייר - אין הקדוש ברוך הוא מבזה שום ברייה מבריותיו, הגם שבחר בעמו והם בניו חביביו, וזהו שאמר הכתוב: 'והייתם לי סגולה מכל העמים'. ואם תאמר: והרי הם שנויים לפניך, ומה היא מעלתנו להיות סגולה מכולם? - לזה אמר: 'כי לי כל הארץ' - ואינם נבזים לפניי, אלא נתתי גם להם רשות להתקרב אליי - או בקיום שבע מצוות או בהתגיירם, אבל 'אתם תהיו לי'.
שו"ת הרמ"ז, ליקוט תשובות והלכות, עמ' רל"ד-רל"ה. הוצאת מכון "קול בטחה", בטחה (נגב) תשס"ו (2006).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד דרכו הישרה, ללמוד גופי תורה, סולת נקיה וברה.
הן הדברים, הנקנים באמירה לאיש כערכך בעל נפש יקרה, כי לאחרים צריכים מסירה. ואם תשמע לעצתי הכשרה, יקרה לך כאשר גם לי קרה, כי כמה שנים טרחתי במקרא בדברי המקובלים שטורחים בסברה, עד זכיתי ללמוד תלמוד מטה קדוש כבוד מורנו הרב רבי אלחנן נר שמאיר, ויגעתי ומצאתי בהוצאה ובטרחה יתירה רוב ספרי הרב חיים ויטאל, שהן הם גופי תורה וסולת נקיה וברה, ועליהם מיוסדת ידיעתי הצעירה, ובהם יגיעת עוני תדירה. הנה לפניך החכמה סדורה, באשר זכית בזכותך לנעימות חברה של בני בחירי נאמן רוח טהורה, ועתה הרי זו היא דרך ישרה.
אגרות הרמ"ז, אגרת ל"ח, עמ' קס"ה-קס"ז. הוצאת ישיבת החיים והשלום, ירושלים תשנ"ט (1999).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמאהבתו נתן הדין בידם, ומכל מקום הוא יושב ביניהם.
'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' - בפקודה זו מיהם שופטים ושוטרים? ועוד, כי א-להים שופט'. - קשה, למה לא אמר במצווה זו ככל השאר - פקודה זו למנות שופטים ושוטרים, כי כן דרכו של הרועה הנאמן בכל הפקודים לומר פקודה זו לעשות כך וכך? ועוד, מה זה משמיע לנו, שלא פירש בזה כלום. ונראה, שיכווין למה שנאמר מן התורה ומדברי רבותינו זיכרונם לברכה: 'שהמשפט לא-להים הוא', ומרוב אהבתו את עמו, הפקיד ונתן הדין בידם. וזהו שאמר: 'בפקודה זו מיהם' - ירצה: ראה זה פלא, שבמצווה זו שציווה את ישראל, בה מינה הקדוש ברוך הוא 'שופטים ושוטרים' - שיהיו הם ממלאים מקומו יתברך, מה שלא עשה כן לכל גוי ... 'ועוד, כי א-להים שופט' ... - שאף על פי שה' נתן כוח ביד עמו לשפוט, מכל מקום הוא יושב ביניהם, כנודע מכמה מקומות.
שו"ת הרמ"ז, ליקוט תשובות והלכות, עמ' רל"ב-רל"ג. הוצאת מכון "קול בטחה", בטחה (נגב) תשס"ו (2006).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לתת לכל שואל מלוא חופניים, ובכל פעולותיו נקי כפיים.
את מסכני עליון בהונו יעניק, ייתן לכל שואל מלוא חופניים. בין איש לרעהו כתלמיד אהרן, לרדוף שלומם הוא מהיר רגליים. נושא ונותן באמונה ואמת, ובכל פעולותיו נקי כפיים.
פרופ' דבורה ברגמן, במאמרה "שירי חתונה מאת רבי משה זכות", כתב-העת "פעמים", 96 (תשס"ג-2003), עמ' 157-158.