חכם מימון יאפיל (יפה)

- כ"ו סיון תפ"ז      

1 7 2 7 - 0      

חכם מימון יאפיל (יפה)

מקצת שבחו

חכם מימון יאפיל (יפה) נולד לאביו ולאמו בעיר ארגיל (אלג'יר).
גדל בתורה וביראה והיה תלמידו של חכם שלמה רפאל ידידיה צרור מחבר 'פרי צדיק'. בתוך ספר רבו, מובאים כמה מתשובותיו. משנת ת"נ (1690) שימש רב העיר, ראש מתיבתא ואב בית הדין. בשנת תנ"ו (1696) חתם על תשובה יחד עם חכם משה צרור, חכם יוסף מועטי וחכם דוד ארובש. התשובה הובאה בספר 'מראקש וחכמיה'. בשנת ת"ע (1710) חתם על תשובה יחד עם חכם צמח דוראן וחכם בנימין דוראן, על פסק דין לטובת רבני פאס שנחלקו עם חכמי מכנאס לגבי חלוקת נטל מס המלכות בין הקהילות. באותה שנה גם הגיע לביתו חכם משה ישראל, שד"ר קהילת צפת, שכתב לו תשובה בעניין פטור ממס לתלמיד חכם מובהק מאלג'יר, שהיה עסוק במסחר במשך מרבית היום. תשובה זו הובאה בספר 'משאת דוד'. תשובות נוספות של חכם מימון יאפיל הובאו בספרים נוספים של חכמי דורו כמו בספר 'אהל דוד' חלק ב'. גם בזקנותו ישב כל יומו בישיבה ועמל בתורה. התברך במידת השתיקה ובענווה. 
חכם מימון יאפיל (יפה) נפטר ביום כ"ו סיון תפ"ז (1727). 
ספרו 'פי צדיק' - דרושים, יצא לאור לאחר מותו, בידי בנו חכם אברהם יאפיל בשנת תקי"ט (1759) בעיר ליוורנו. בנו חכם אברהם יאפיל שימש רב העיר אלג'יר ואב בית הדין, בשנת תק"ט (1749) לאחר שחכם יהודה עייאש, רב העיר אלג'יר, עלה לארץ ישראל. ספרו 'נווה צדיקים' - פירוש לספר משלי, וכן חידושיו על הש"ס, עמדו בכתב יד ואבדו לנו.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שצריך לברכם בשלום לכל דור כפי המחלוקת של אותו דור.
התורה אין לה תכלית וסוף, ובכל דור ודור מתחדשים בה חידושים שלא נאמרו בה. על כן אמר: 'ה' עוז לעמו יתן' - רצונו לומר: כאילו בכל דור ודור הוא ייתן התורה, מחמת החידושים שמתחדשים בה. ומה שאמר: 'ה' יברך את עמו בשלום' - רצונו לומר: הרי היא כמו שהתורה, הרי הוא בכל דור ודור ייתן החידוש שמחדשים בה, כך השם בכל דור ודור יברך את עמו, לפי שבכל דור ודור המחלוקת שיהיה בפיהם הוא משונה מהדורות הראשונים, לפיכך צריך שיברך אותם בשלום, הראוי לאותו מחלוקת שיהיה. על כך אמר 'יברך' ולא אמר 'ברך', לפי ברכת השלום של אותם הדורות הראשונים כל אחד מהם כפי טעמו, ושל האחרונים כל אחד כפי טעמו. על כן אמר: לעולם הוא מברך בשלום לכל דור ודור כפי מחלוקתם.
פי צדיק, דף מ"ט ע"ב, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שחפץ בעושה חסד יותר מעושה זבח, וחסדו אינו בטל לעולם.
'כי חסד חפצתי ולא זבח' - אמר הקדוש ברוך הוא: חביב עלי חסד שאתם גומלים זה לזה, מכל הזבח שזבח שלמה לפני, שנאמר: 'אלף עולות יעלה שלמה'. וכן הוא אומר: 'זאת התורה לעולה למנחה' - זאת התורה, לא עולה, לא מנחה. פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו. ראה בית המקדש שהוא חרב. אמר: אוי לנו על הבית שחרב, מקום שמתכפרים בו עוונותינו. אמר לו 'בני, אל ירע בעיניך, שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה. ואיזה, זה גמילות חסדים. לכך נאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'. ואומר :'אמרתי עולם חסד יבנה' - בשעה שהקדוש ברוך הוא דן את ישראל, לא דן אותם אלא בחורבן בית המקדש ... ולא המית את ישראל שהיו עושים גמילות חסדים. וזהו פירוש 'חסד' - רצונו לומר: הבני אדם העושים חסד, 'חפצתי' - והצלתי אותם מההריגה והמיתה, ולא חפצתי בבית המקדש, שהוא מקום הזבח, אלא אדרבה החרבתי את מקום הזבח להציל את ישראל. ושמא תאמר זה שאמר הכותב 'כי חסד חפצתי ולא זבח' אינו אלא קודם מתן תורה, שלא היו מצווים על הזבח והקרבן, שאף על פי שהיו מקריבים לא היו מקריבים אלא מחמת עצמם ומצרתם ולא מחמת שהיו מצווים, אבל לאחר מתן תורה אינו חפץ בחסד יותר מהזבח, לזה אמר 'ואומר 'אמרתי עולם חסד יבנה' - רצונו לומר: כבר אמרתי ואמירתי אינה בטלה לעולם, בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה, לעולם על ידי חסד יבנה.
פי צדיק, דף י"ג ע"א – י"ד ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד מארבעת המינים שלא ישובו לארצם עד שיהיו באגודה אחת.
'ולקחתם לכם ביום הראשון: פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל, ושמחתם לפני ה' א-לוהיכם שבעת ימים'. - וקשה, 'לכם' למה לי? - היה לו לומר 'ולקחתם ביום הראשון'. ורבותינו אמרו 'משלכם', ויש לומר בו עוד. ועוד: למה אמר 'ולקחתם'? - היה לו לומר 'ותקחו לכם' ...
ויש לומר מה שאמר 'לכם' הוא משום שישנו בילקוט חדש שבזכות ארבעה מיני לולב ישראל נגאלים, קל וחומר מאגודת אזוב. וזהו 'ולקחתם לכם' - להנאתכם, שבזכותם אתם נגאלים ותזכו ל'ושמחתם לפי ה' א-לוהיכם' בארץ ישראל. ... ומה שאמר: 'ולקחתם' הוא על פי מה שישנו שם, אין אדם יוצא ידי חובתו בארבעה מינים עד שיהיו כולם באגודה אחת. וכן בישראל לא ישובו לארצם עד שיהיו כולם באגודה אחת, ואם יחסר שום מין אחד, לא יצא, אלא דווקא תהא לקיחה תמה בשלימות, יהיו באגודה אחת, בלקיחה אחת תמה.
פי צדיק, דף מ"ו ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד הריבוי הוא ממנו, כיוון שמצא אותם מאוחדים, שכן בקרבם.
'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו' - למה אמר לשון יחיד? - אלא רצונו לומר: מי גרם להם הברכה הזו, שנתרבו כל כך? - הוא האחדות שביניהם, שאין ביניהם שום קנאה ותחרות. וכיוון שהם באחדות אחד, השם ברוך הוא, שהוא אחד, שוכן ביניהם וממנו בא להם הריבוי זה, שלא כדרך העולם. וזהו: 'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל' - בשביל שבני ישראל, שהם רבים, עם אחד באחדות גדול, ואין בהם שום שנאה ותחרות, לכך זכו להיות רב ועצום. ואפילו שהם רבים ועצומים הרבה, ומחמת הריבוי והעוצם יהיו מחולקים, אינם אלא כאיש אחד רב ועצום. וזה הריבוי הוא ממנו יתברך, כיוון שמצא אותם מאוחדים ביחד, שכן בקרבם, וממנו נתרבו ונתעצמו.
פי צדיק, דף ל"ו ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שקוראים הזמירות לפני התפילה, לשמח לב האדם בתורה.
'הקשיבה רינתי האזינה תפילתי' - הוא לרמוז ,שאין אדם יכול להתפלל מתוך עצבון ויגון, אלא צריך ללמוד מקודם התורה, כדי שיהיה שמח ואחר כך יתפלל. ולזה אנו אומרים הזמירות ושירת הים וקריאת שמע קודם התפלה, כדי שיהיה האדם שמח בתורה ואחר כך יתפלל. וזהו: 'הקשיבה רינתי' - רצונו לומר: הזמירות שנקראים 'רנה' ומשמחים אותי ואחר כך 'האזינה תפלתי', שאני מתפלל אחר כך. ושמא תאמר כשאהיה מתפלל אחר, הנה לא יהיה לבי בל עמי, אלא יהיה לבי חושב מחשבות אוון, ופי ושפתי ידברו עמך בלי כוונת הלב. לזה אמר: 'בלא שפתי מרמה' אלא לבי ופי שווים כולם לטובה.
פי צדיק, דף כ ע"ב, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין ידם משגת לתת בעצמם, אין להם אלא השמחה בלבד.
'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' - שהצדקה שנותן האדם לעני, מאיר עיניו, שהם כהות ברעב. וידוע שהצדקה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעה כערבות'אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה' - שהצדקה שנותן האדם לעני, מאיר עיניו, שהם כהות ברעב. וידוע שהצדקה שנותן האדם, הקדוש ברוך הוא זורעה כערבות ותעשה פירות. וידוע האדם שאין ידו משגת לתן צדקה. וזהו: 'זרוע לצדיק' - כשיראה העשיר נותן צדקה הוא שמח. וזהו: 'אור' - רצונו לומר, הצדקה שנקראה, לפי שמאיר בה עיני העני, זאת המצווה הקדוש ברוך הוא זורעה בערבות. וזהו: 'זרוע לצדיק' - שנותן הצדקה, 'ולישרי לב שמחה' - רצונו לומר: אותם הבני אדם, שאין ידם משגת ואינם יכולים לעשות צדקה, שהם 'ישרי לב', שאין להם אלא השמחה בלבד, הקדוש ברוך הוא גם כן זורע להם אותה שמחה. ותעשה פירות. וידוע האדם שאין ידו משגת לתן צדקה. וזהו: 'זרוע לצדיק' - כשיראה העשיר נותן צדקה הוא שמח. וזהו: 'אור' - רצונו לומר, הצדקה שנקראה, לפי שמאיר בה עיני העני, זאת המצווה הקדוש ברוך הוא זורעה בערבות. וזהו: 'זרוע לצדיק' - שנותן הצדקה, 'ולישרי לב שמחה' - רצונו לומר: אותם הבני אדם, שאין ידם משגת ואינם יכולים לעשות צדקה, שהם 'ישרי לב', שאין להם אלא השמחה בלבד, הקדוש ברוך הוא גם כן זורע להם אותה שמחה.
פי צדיק, דף י"ט ע"א, דפוס Anton Santini & Co, ליוורנו, תקי"ט (1759).