חכם יוסף דאנון

- ז' אדר      

0 - 0      

חכם יוסף דאנון

מקצת שבחו

החכם יוסף דאנון נולד לאמו אסתר ולאביו הגביר אברהם דאנון, בתירייא שבמחוז איזמיר. 
גדל במשפחת נדבנים, עושי חסד לאלפים, הפורשים ידיהם לעניים בסבר פנים יפות, אוהבי התורה ולומדיה, המטילים לכיסם של תלמידי חכמים. נשא לאשה את מרת וידה לונה, עליה מובא בספרו של חכם חיים פלאג'י, 'רפואה וחיים', פרק א, סוף אות כ"א: 'ואשה בכל אלה הגברת המעטירה, רודפת צדקה וחסד, מרת וידה לונה, תבורך מנשים, אשת הגביר החכם המרומם כבוד מורנו החכם רבי סניור יוסף דאנון, זיכרונו לברכה, כי תמיד היתה מצווה לבניה הגבירים, ה' יחיים וישמרם, כי כשתהיה איזה מחוש וחולי, אל תרדפו אחרי הרופאים ותרופות כי תחילת דבר ללכת אצל חכם, התופס ישיבה, לבקש ממנו שיתפלל כי גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא, ועץ חיים היא למחזיקים בה'. שמות שניים מילדיהם: שלמה, שנפטר בלא ילדים, וחכם יהושע ניסים דאנון, מובאים בספרו של חכם חיים פלאג'י 'גנזי חיים'.
בשנת תר"ה (1845), לאחר פטירת חכם יוסף דאנון, יצא לאור ספרו 'דבר יוסף' - דרושים, בעיר שאלוניקי, כספר הנלווה לספר 'מראה הנוגה' - ספר חידושים על הרמב"ם מאת חכם רפאל אשכנזי. בשער הספר 'דבר יוסף' מוזכר אחי המחבר, הגביר חכם חיים ירמיה דאנון. בהספדים המובאים בספרו 'דבר יוסף', מובאים הספדיו של חכם יוסף דאנון על רבותיו, ובהם הספד משנת תקע"ט (1819) על חכם חיים יצחק אלגאזי. בסוף ספרו 'דבר יוסף', מובא הספד על חכם יוסף דאנון, מאת בן אחותו, חכם רפאל יום טוב.
יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד ביאתו במלאות ימי טהרה, בין איש ובין אישה.
'ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת' - רמז על העתיד, כשיבוא משיח צדקנו ויבנה בית המקדש, במהרה בימינו אמן, ונקריב שם קורבננו, גם פרים, ועולותינו על ידי כוהנינו. וכבר ידוע שכלו כל הקצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים דור שכולו זכאי. ועכשיו זהו שאמר: 'ובמלאת ימי טהרה' - על ידי טהרה, על ידי תשובה ומעשים טובים, 'לבן או לבת' - כלומר בין איש בין אשה, אז יבוא משיח צדקנו ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, ואתה 'תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן'. יראו עינינו וישמח לבנו. אמן כן יהי רצון.
דבר יוסף, דף י"ז ע"א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאין בהם לב ולב על חברו מספיק צדיק אחד לכפר על הדור.
'מיתת הצדיקים היא מפני הרעה העתידה לבוא, כלומר כשהם במחלוקת ושנאת חינם ביניהם, ומה שאמר: 'אני נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור' - זהו כשישראל הם באהבה ואחווה ואין בהם שנאת חינם' - כבר ידוע שמי שאין לו אהבה על חברו אלא שהוא שונא לו בלבו, אין חברו יראה לעיניים שהוא שונא לו, כיוון שמראה פנים לו כאוהב. אלא הקדוש ברוך הוא, שה' יראה ללבב, הוא דווקא יודע שיש לחברו ב' לבבות, מורה פנים מאהבה, ובקרבו ישיב ארבו, שיש בלבו שנאת חינם עם חברו ...
זהו שקשה: איך שני הצדיקים באים לכפרה, שהרי אומרו: 'אני נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור', ואם כן כשהם שניים, הם מפני הרעה העתידה לבוא, וכמו שכתב בבבא קמא, וזהו מפני המחלוקת ופירוד הלבבות. ואך כי אין האדם יראה ללבב בשנאתם, 'הלא תוכן לבות הוא יבין'. תיבת: 'תוכן לבות' - דייק: בלשון רבים, וכלומר שהקדוש ברוך הוא כביכול, הוא יבין ויודע שיש להם שני לבבות, שאין להם אהבה ואחווה להיות כולם בלב אחד, ובדרך זו, שהם בשני לבבות ושנאת חינם, רעה תבוא עליהם, ולא די בצדיק אחד, וגם 'נצר נפשך הוא ידע' - ותיבת 'נפשך' דייק, כלומר שדווקא כשהם נפש אחת ולא נפשות רבות, מורה שישראל הם באהבה ואחווה ואין בהם שנאת חינם, אז לא צריך שנים לכפרה.
דבר יוסף, דף כ"ד עמ' א-ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לקבוע עיתים כפי יכולתו, כל אחד מה שהוא יודע.
כל ישראל חייבים לקבוע עתים לתורה, וכמו שכתוב בגמרא: כשמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה. ויש קצת אנשים שלא דיים בימי החול, שאין קובעים עתים בתורה, בפתח וטענת הבל וריק, שהם טרודים על המחיה ועל הכלכלה 'עוללים שאלו לחם', עוד בה שבשבתות וחגים ומועדים טובים, שהם בטלים ממלאכתם, עם כל זה, אין איש שם על לב לעסוק בדברי תורה, כל אחד ואחד מה שהוא יודע: תהלים, משניות, מעם לועז, זהר הקדוש וכיוצא, אלא הם ילכו לבקר איש את רעהו, ולדבר דברים בטלים וליצנות ולשון הרע, ואחר כך אוכלים ושותים למלא את נפשם ופרי בטנם, וישנים על מיטתם, וחוזרים אל הדבור באופן שיום שבת קודש כולו להם. אוי להם ואוי לנפשם לעושים כזאת ... כי על כן אחי, בואו רעי, מכאן ולהבא, כל אחד ייתן אל לבו לקבוע עתים לתורה כפי יכולתו.
דבר יוסף, דף ט"ז ע"א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מצוות אברהם לקיים הצדקה בעצמו ולא על ידי שלוחו.
'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה' - שכל עיקר ציוויו של אברהם לבניו ואת ביתו אחריו, הינו לקיים מצוות הצדקה על ידו ולא על ידי שלוחו, כאשר עשה ה' לאדם, וככתוב: 'אחרי ה' תלכו', ומזה יוצא עניין משמעותי לקיים דברו הטוב, אשר דבר עליו לשלם לו גמולו. ...
ועתה זהו שכתוב: 'ושמרו דרך ה'' - כלומר 'אחרי ה' א-לוהיכם תלכו 'לעשות צדקה ומשפט' - שבהם דרכו יתברך, לעשות על ידו, יתברך שמו, אף כי הרבה שלוחים למקום, גם אתם כן. ויוצא מזה: 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו' - ותיבת 'עליו' מתייחס לקדוש ברוך הוא, וכלומר, שכשאתם עושים צדקה על ידכם ולא על ידי שלוחכם, אז לעניין השכר הוא על ידו יתברך שמו, ויקיים דברו הטוב 'את אשר דבר עליו' - תיבת 'עליו' דווקא, כלומר כמו שהתבאר, עלי לשלם לו גמולו, כי שכר מצווה זו של צדקה לא ישולם על ידי שליח אלא הוא עלי ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
דבר יוסף, דף כ' ע"ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד לא ישבותו שלושים יום מהספד לתלמיד חכם.
לא די לנו בגבול אשר גבלו הראשונים: 'שלושה לבכי ושבעה להספד', אלא צריכים אנו לספוד לצרה ולבכותה שנים עשר חודש, וכמו שנמצא בכתובים: 'שלושים יום ספדו ביום ובלילה, מכאן ואילך ספדו ביום וגרסו בלילה, או גרסו ביום וספדו בלילה עד שספדו שנים עשר חודשי שנה'. על כורחנו זה לפנינו, שהספד תלמיד חכם הוא שנים עשר חודש, ומבטלים בתלמוד תורה או ביום או בלילה, ובשלושים ימים הראשונים, 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם. וזהו וודאי מידה כנגד מידה, הוא היה בחיי חיותו משים לילות כימים בלימוד התורה, לפיכך 'יום ולילה לא ישבותו' מהספד תלמיד חכם לספר בשבחו. ואפשר שזהו שאמר אותו ספדן: 'תמרים הניעו ראש על צדיק כתמר, נשים לילות כימים על משים לילות כימים'.
דבר יוסף, דף י"ח ע"א, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, תר"ה (1845).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד עיקר מצוות הלבשה על ידי עצמו ולא על ידי שלוחו.
'אמר רבי חמא ברבי חנינא: מה שכתוב 'אחרי ה' א-להיכם תלכו' ... אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. מה הוא מלביש ערומים ... אף אתה הלבש ערומים' - וזהו טעמו של רב חמא בן רבי חנינא, שהוצרך ללמוד מצווה זו של הלבשת ערומים מפסוק של 'אחרי ה' תלכו' ולא מאותו פסוק שכתוב 'די מחסורו', להשמיענו אותו חידוש, שעיקר המצווה היא על ידי עצמו ולא על ידי שלוחו.
דבר יוסף, דף כ עמו' ב, דפוס סעדי הלוי אשכנזי, שאלוניקי, ת"ר (1840).