חכם משה אדרעי

תקל"ה - כ"ז סיון תר"ב      

1 8 4 2 - 1 7 7 5      

חכם משה אדרעי

מקצת שבחו

חכם משה אדרעי נולד לאביו חכם יצחק ולאמו מרים בשנת תקל"ה (1775) בעיר אגדיר שבדרום מרוקו. 
עוד שהיה רך בימים עברה משפחתו לעיר אסואירה, שהוקמה מחדש, כעשור קודם, לכן ע"י הסולטן מוחמד בן עבדאללה על בסיס היישוב מוגדור. בשנת תקמ"ד (1784), כשהיה בן תשע, נפטר אביו, והוא עבר לעיר סאלי לבית דודו חכם מסעוד, שם למד בישיבת חכם יהודה אנהורי. 
בשנת תקמ"ז (1787), כשהיה בן שתיים-עשרה, יצא למסע ברחבי מרוקו, והיה מרגיל עצמו, בכל מקום שבא, לדרוש ברבים בביאור במקרא ובדברי אגדה. במסעו הצטרף לאחד מחכמי המערב, שהיה במסעו לארץ ישראל, והגיע עימו עד העיר תלמסאן שבאלג'יר. אחר חזר לעיר סאלי להעמיק בלימודו.
בשנת תק"ן (1790) תפס את השלטון הסולטאן יזיד. במהלך שתי שנות שלטונו, הורע מצבם של יהודי מרוקו, ובעידודו החל גל פרעות נגד היהודים ששטף ערים רבות במרוקו. חכם משה אדרעי יצא לעיר מוגדור, לראות בשלום אימו ואחיו, כפי שכתב בהקדמת ספרו 'יד משה': 'בקום עליהם חיל גויים, מלך רע, מר וקשה, אשר הרג ושרף, כמה וכמה, וטפם וחילם היה לבז'. בעקבות הפרעות, חכם משה אדרעי, עוזב את מרוקו, כשהוא נלווה אל השד"ר החכם יוסף סיראני, ומגיע אל העיר לונדון באנגליה. שם החל ללמוד בבית המדרש 'עץ חיים' של הקהילה הספרדית 'שער השמיים'. בשנת תקנ"ב (1792) הוציא לאור בלונדון את הספר 'תורת חיים' - תיקון לליל השישי לארבעה שבועות, כפי שנהגו בערי המערב גם בימי השובבים, ובבית היולדת. 
בשנת תקס"ב (1802) עבר לאמסטרדם, שם למד בישיבת 'עץ חיים' מפי החכם דניאל הכהן די אזיוידו, והצטרף לחברת 'מבוא התלמוד' בראשות החכם שמואל מיניש די סולה. בשנת תקס"ט (1809) הוציא לאור באמסטרדם את ספר דרשותיו 'יד משה', ובשנת תקע"ח (1818) הוציא לאור את ספרו 'מעשה נסים' על עשרת השבטים. הספר פורסם תחת השם 'שארית ישראל' במהדורות שונות בעברית, יידיש ובאנגלית. 
בשנת תקצ"ז (1837) החל במסעו אל ארץ ישראל, מסע שארך כארבע שנים, ובדרכו עבר בצרפת, איטליה, ובתורכיה. בעיר איזמיר שם שהה איבד את כתביו ונכסיו בשריפה שפרתה בעיר. בשנת תר"א (1841) זכה סוף סוף והגיע לארץ ישראל, והספיק להדפיס בירושלים את ספר ה'אזהרות לרבי ראובן מברצלונה.
חכם משה אדרעי נפטר בירושלים בשנת תר"ב (1842). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום כ"ז סיוון, יום בו סיים את כתיבת ספרו 'מעשה ניסים'.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד טעם לאמירת פסוקי נחמה בשמחה במנחה בתשעה באב.
ראוי לנו לחקור ולשאול, למה ביום תשעה באב בזמן תפלת המנחה, אנו מתחילים להתנחם בפסוקי נחמה בצפצופי נעימות, בקול רם, בשמחה גדולה, כמו שאנו עושים ביום הכיפורים בתפלת נעילה, אדרבה, היה לנו להמתין עד עבור יום תשיעי ועשירי, כי דיו לאבל לעמוד באבלו על כל מה שעבר עליו, כי בזמן המנחה הותחל ההיכל להישרף, ותחילת פורענות עדיף, ואם כן, למה תיקנו לנו מנהג כזה, שביום יתנחמו מכל וכול ירננו הפסוקים של נחמה, שאם הצרה עדיין לא נגמרה, אם כן מה נועיל בתנחומים בזה באופן מקוטע. וידמה שלזה נתכוון איוב באומרו: 'על כן אמאס' בדבריהם, יען 'ונחמתי על עפר ואפר' - רצונו לומר: מנחמים אותי שאני מתנחם מהם בשעה שאני מתגולל בעפר ואפר, כי אז לא תקובל הנחמה שאני מקבל מהם כי לא תועיל לכלום. וכך אמר התנא: 'ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו', ואם כן למה תיקנו לנו מנהג זה שנתפשט בכל גלילות ישראל. ויובן במה שהובא במדרש חכמינו זיכרונם לברכה: משל לשפחה שהלכה למלאות מים מן המעיין, ונפלה לה כדה שם, התחילה לבכות, באה בת מלך לרחוץ, נפלה שם אצעדה של זהב, התחילה השפחה לשחוק, אמרה מי שיוציא אצעדה של בת מלך יוציא הכד. כך הוא בנדון שלנו, כל זמן שצערנו יחיד, אנו בוכים, אך אמנם לעת ערב שהציתו אש בהיכל, אנו מקבלים תנחומים לומר מי שיתבע עלבונו, הוא יתבע עלבוננו.
יד משה, דף י"ד ע"א, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד מנהג חנוכת הבית בתורה ומצוות כי הוא חנוכת הבית האנושי.
'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' - כי חינוך הבית הוא בתורה ומצוות, והוא הבית האנושי, ולא באכילה ושתיה ותענוגי מותרות ההבל, ורוב הדר, כלים ומלבושים נאים, ויקדים להתפאר ולהראות לעולם רוב עושרו וגדולתו. ומצאנו שהמשילו אב החכמים, שלמה המלך, עליו השלום, לבית, כמו שכתוב: 'ובשפלות ידים ידלוף הבית', וכתוב 'ביום שיזועו שומרי הבית'. וגם כן המשיל המצוות לחינוך, כמו שכתוב: 'חנך לנער על פי דרכו', ורמז במילת 'דליתני' - התרוממות החלק הנפשי, רצה בזה, כשם שדליתני ורוממתני על כל המעשים, ונתת בי רוח א-לוהית ממעל, על כן 'ארוממך' - בתורה ובמעשים טובים, 'ולא שמחת אויבי לי' - הוא האויב הפנימי, אשר בקרבו ישים ארבו, יצר רע תקיף, יועץ בלייעל בקרבו, להורידו לבאר שחת, ולדחותו מעשות מעשים טובים. ... ונמצינו למדים מכל אלו מלים, מעלות טוב וישר, לעשות המנהג הזה של חינוך הבית, ולא כמו שאומרים ליצנים המתלוצצים בדורות הללו, בעוונותינו הרבים, שאינו מנהג נכון ומבזים התורה ולומדיה, ועליהם נאמר 'מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה'.
יד משה, דף כ"ט ע"ב, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שאין בן דוד בא עד שכל ישראל מצויים בתורה.
'אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא, עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא, שנאמר: 'אז אשקיע מימיהם ונהרותם' וכתוב אחריו: 'ביום ההוא אצמיח קרן לבית דוד ולך אתן פתחון פה'. - אמנם דבר גדול דבר רבי חנינא, והוא במה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - כי התורה נמשלה למים, וישראל נמשלו לדגים, ככתוב: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - מה הדגים שבים עומדים על המים, וכשתבוא טיפת גשמים מקבלים אותה, כאילו לא טעמו מים אף שהם בתוך המים, כך האומה הישראלית אף על פי שהם בתוך עומק עסק התורה, עם כל זה כששומעים איזה חידוש או פירוש, הם חושקים ומתאווים אותו ומתפארים בו, מתוך אהבתם וחיבתם בו. ודמיון החולה ידוע שמלך המשיח הוא מלא מכאובים ותחלואים מרוב חטאנו ופשענו, שכתוב: 'והוא מחולל מפשענו, מדוכה מעונותינו'. ואם כן זו היא כוונתם זיכרונם לברכה שם בסנהדרין ש'אין בן דוד בא עד שיבוקש דג לחולה ולא ימצא' - רצונו לומר: האומה הישראלית שנמשלו לדג, שיבקשו אותו חוץ למים, שהיא התורה, 'ולא ימצא' - רצונו לומר: שכל הדגים הם בתוך המים, כך ישראל שנמשלו להם, לכך יהיו כולם צדיקים דבקים בה' ובתורתו ילכו. 'לחולה' - רצונו לומר הוא מלך המשיח שהוא חולה כאמור, ולא ימצא, אז יבוא.
יד משה, דף י"ב ע"ב – י"ג ע"א, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא שינו שמן הרומז למידת השלום.
'בזכות שלא שינו את שמם' - שמה זכות יש בזה שלא שינו את שמם? - אומנם בכאן הרמז על מידת השלום בהייתה בישראל, כי מטעם זה נקראו ישראל 'שולמית' שנאמר: 'שובי שובי השולמית. ... שכך היה בגאולת מצרים, שלא נגאלו כי אם בשביל מידה זו. וכך מצאנו בגאולת בבל, וגם בגאולה העתידה להיות במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון, שכולם תלויים במציאות האחדות והשלום. וכך הוא סדרם, סדר סדר לבדו. בגאולת מצרים נאמר: 'לך ואספת את זקני ישראל' - רצונו לומר: כי אסיפה זו היא באגודה אחת, כי בזמן שזקני העם הם באגודה אחת, אז בנקל יהיה להשיב לב על העם להיות לאחדים בארץ. בגאולת בבל כתוב: 'ויאספו העם כאיש אחד', ובגאולת ישראל בימי אחשורוש, כתוב: 'לך כנוס את כל היהודים'. ובגאולה העתידה במהרה והזמן קרוב כתוב: 'אסוף אאסוף יעקב כולך'.
יד משה, דף א' ע"ב, דפוס אלמנה ויתמי יוסף פרופס כ"ץ ואברהם פרינץ, אמסטרדם, תקס"ט (1809).