הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג

תרצ"ד - כ' כסלו תשע"ח      

2 0 1 7 - 1 9 3 3      

הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג

מקצת שבחו

הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג נולד לאביו אוסקר (עובדיה) ולאמו גיטל בשנת תרצ"ד (1933) בשטרסבורג בצרפת.
בשנת ת"ש (1940) עם כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, נמלטה משפחת אייזנברג, כמו רוב יהודי שטרסבורג, לעיר לימוז', באזור החופשי של צרפת. בשנת תש"ג (1943( הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג, בהיותו בן עשר, הצליח לעבור את הגבול לבדו לשוויץ. אחרי המלחמה, חזר לשטרסבורג, ולמד בבית ספר היהודי 'עקיבא', בהמשך למד בתיכון ממלכתי 'פוסטל דה-קולאנז'. בעידוד הרב הראשי של צרפת הרב הנרי שילי, החל ללמוד בסמינר לרבנים בפאריז, ובמקביל למד ספרות והיסטוריה באוניברסיטת פאריס. לאחר הסמכתו לרבנות, החל לשמש רב בקהילת סנט איזור. במשך 10 שנים. הוא התחבב במיוחד על הנוער וייסד מניין של צעירים. 
בין השנים תשכ"א-תשכ"ד (1961-1964), שימש מזכיר הרב הראשי לצרפת, הרב יעקב קפלן. 
בשנת תשכ"ב (1962), עם הגעתם של יהודי אלג'יריה לצרפת, יזם תכנית טלוויזיה בימי ראשון עבור יהודים, בדומה לתכניות שהיו עבור קתולים ופרוטסטנטים. במשך 55 שנה הפיק, ביים והגיש את תכנית הטלוויזיה 'מקור חיים' בטלוויזיה הממלכתית הצרפתית. בשנת תשכ"ח (1968) פתח תכנית נוספת, רבע שעה של לימוד תנ"ך. בעזרת תכנית הטלוויזיה הפך הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג לרבם של היהודים המפוזרים בכל ערי צרפת, והארצות דוברות הצרפתית. לרבים מהם, תכניתו הייתה החוט המקשר לזהותם היהודית.
הרב ז'וזי אייזנברג קיבל עיטורים רבים מהרפובליקה הצרפתית, וביניהם לגיון הכבוד הצרפתי. על אף שהיה מקורב לגדולי עולם, נשאר תמיד בעל ענוה גדולה, פשטות אנושית, ויראת שמים. הוא ידע לתרגם לשפה פשוטה ואוניברסלית את הרעיונות העמוקים ביותר. נודע גם בחוש ההומור שלו, וחיבר ספר על ההומור היהודי. 
הרב ז'וזי (יוסף) אייזנברג נפטר ביום כ' בכסלו תשע"ח (2017), ומנוחתו כבוד בהר המנוחות בירושלים.
בין חיבוריו הרבים: 'עם תנ"ך פתוח' - שישה כרכים; 'איוב או א-להים בסערה' - עם אלי ויזל; 'מנורת הזהב' - עם הרב עדין שטיינזלץ; 'האדם העומד'; 'האלף בית המקודש'; 'תולדות עם ישראל'; הא-ל והיהודים'.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שהטל הוא חסד אינסופי, שאינו תלוי בדבר.
'ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ' - הטל הוא תמידי כמו הקדוש ברוך הוא, והגשם מזדמן. הגשם יכול להזיק, הטל לא. הגשם הוא שכר והטל מתנה. הטל הוא חינם, ברכה בלי תנאים. ניתן להגיד שהגשם הוא בחינת הרחמים - רחמי שמיים, אותו מזכירים בעת בצורת. התלמוד וגם התנ"ך מלאים בסיפורים הקשורים לטכסים שונים להבאת הגשם. הטל שאינו תלוי במעשינו, שהוא מתנת חינם וביטוי לאהבה שאינה תלויה בדבר, קשור לחסד שהוא אהבה נטו.
בצורה זו ניתן להסביר שבעולם הערכים השורשים הפוכים: הגשם בא מהאדמה, מצרכי האדמה, מתוצר האדמה; הטל כפי שיצחק אמר ליעקב מגיע ממקום גבוה יותר, מן השמיים, ממעמקי אהבת הבורא. הסמלים האלה הגיוניים מאוד: האדמה מציינת תמיד את המוגבל והסופי, לעומת השמיים החומקים מחוקי הדטרמיניזם: האינסוף, אהבת הבורא, הטל.
תרגום מצרפתית, מנורת הזהב, עמ' 260, פריז, הוצאת ורדייה, תשמ"ח) 1988(
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד ענווה כלבנה, שאין לנו מעצמנו, וממנו אנו מקבלים הכל.
האות דלת משמעותה בארמית: זה שאין לו, שהוא הסמל של עם ישראל. משווים אותו לירח שאין לו אור משלו: במובן מסויים האות דלת היא באופן פשוט הסמל לקיום העם היהודי. אנחנו מתבקשים להודות מחד גיסא שאין לנו כלום מעצמנו, ומאידך גיסא שאנחנו מקבלים הכול ממנו יתברך. הקשר ללבנה חזק מאוד ביהדות. השנה קשורה לשמש אבל החודשים נקבעים על ידי הירח, ומכאן חידוש הלבנה. הירח הוא סמל הענווה. ... ביהדות הלבנה מהווה הסמל השמימי של מהות המאמין.
תרגום מצרפתית, האלף-בית המקודש, עמ' 59, פריז, הוצאת פאייאר, תשע"ב) 2012).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שקין בעל האדמה רוצח את הנווד, המבקש לגור בה.
נתבונן בעובדה שקין הרג את הבל ולא להיפך. נכון, השבטים הפולשים נהגו לרוב באלימות רבה, אבל כאן התורה מדגישה שהאדם התושב, בעל האדמה, הוא נושא בתוכו את דחף הרצח הראשון. האדם הנווד הוא תמיד הזר, שגורם אצל התושב תגובה של דחייה. הנווד, המשוטט, הצועני וגם היהודי הנודד, מעוררים תמיד חשדנות אצל בעל הבית או אצל האיכר. מי שאין לו דירה קבועה חשוד. בחברות המודרניות, הוא לא אזרח לכל דבר ואין לו זכות בחירה. המאבק בין קין המבקש שליטה על הקרקע לבין הבל שרק רוצה לגור בה, נמשך לאורך ההיסטוריה.
תרגום מצרפתית, השומר אחי אנוכי? - עם תנ"ך פתוח III, עמ' 141, פאריז, הוצאת אלבין מישל, תש"ם (1980).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד ברכתם, שיהיו כדגים על גבי קרקע, ולא ישנו טבעם.
מה שהמקובלים קוראים דומיה זה בדיוק השלב שבו הכל עדיין אפשרי, שבו אף מילה - אף תבנית מוגדרת - עדיין לא בוטאה. זהו העולם של מעלה. התורה של מטה היא לעומת זה תורת הדיבור, הערכים, ההבחנות וההיררכיות. ובכן בני ישראל מוזמנים בדיוק להיכנס לדומיה בעת שהם נכנסים לתוך הים. משה מזמין אותם באומרו: 'ה' ילחם לכם ואתם תחרישון'. הוא מזמין את עם ישראל להפוך לדג כמוהו. זה יעזור לנו להבין אחד הפסוקים הפרדוקסליים בתורה. זו לא הפעם הראשונה שמשווים בני אדם לדגים. לפני מותו, יעקב מברך את נכדיו ואומר: 'וידגו לרוב בקרב הארץ' - ברכה משונה. לא היה צריך לברך אותם, שירגישו כמו דגים במים?! הרי ישראל - עם-דג, נועד לחיות הרבה מחוץ למקומו הטבעי: ארץ הקודש. בעצם, בצורה פרדוקסלית, כמו דג על הקרקע, זוהי בדיוק הנתון הכמעט טבעי של עם ישראל. הים הוא מקום האחדות והארץ מקום הריבוי. בניגוד לכללי האבולוציה אנחנו לא משתנים על האדמה: ישראל נשאר דג.
תרגום מצרפתית, מנורת הזהב, עמ' 209-210, פריז, הוצאת ורדייה, תשמ"ח 1988)).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד כל אחת מן הגלויות היא צורה מיוחדת של הגלות.
נושא זה של ה'שיבה' דורש מספר דיוקים. בעברית 'קיבוץ גלויות' משמעותו המילולית אינה החזרה מן הגלות ביחיד אלא מן הגלויות ברבים. כל אחת מהגלויות היא צורה מיוחדת של הגלות. הביטוי הזה מדגיש את הרבגוניות של הגלויות של העם היהודי וגם את הקושי לאחד אותן שוב.
תרגום מצרפתית, האדם העומד, מסה על התפילה היהודית, פריז, הוצאת אלבין מישל, תשנ"ט, (1999), עמ' 146.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד הלימוד מכונן קשר אישי בין מחבר הטקסט למעיין בו.
אמנם התפילה והלימוד שונים אחד מהשני אבל יש להם נקודה משותפת. הם מהווים שניהם חוויות רוחניות, ושניהם משמשים לקשר עם הנשגב הא-לוהי. תפקידה של התורה אינו לכוון אותנו בכללי החיים בלבד. כמו התפילה, היא מין סולם יעקב המחבר את הקדוש ברוך הוא לבני אדם ולהיפך. לימוד התורה מכונן קשר אישי בין מחבר הטקסט והמעיין בו. חשובה ההבחנה בין הנתונים האובייקטיבים של הלימוד ובין הסובייקטיביות שהתפילה מלאה בה. אך צריך לדייק. על פניה, גם תפילת העמידה נראית מקובעת כמו הלימוד: המילים כתובות ולא ניתנות לשינוי, למרות שקיימת אפשרות במצבים מיוחדים להוסיף בקשות אישיות. אלא הדגש הוא בשונה בין התפילה והלימוד: ההתרגשות כלומר הסובייקטיביות. בעצם כאשר אני אומר תפילה שלוש פעמים ביום, אני היום בן אדם שונה מזה שהתפלל אתמול. ובכן התפילה שאני מביע שונה במקצת מזו שהתפללתי אתמול.
תרגום מצרפתית, האדם העומד, מסה על התפילה היהודית, עמ' 15-16, פריז, הוצאת אלבין מישל, תשנ"ט) 1999).