חכם אליהו הכהן

תרפ"ו - כ"ב סיון תשס"ח      

2 0 0 8 - 1 9 2 6      

חכם אליהו הכהן

מקצת שבחו

חכם אליהו הכהן נולד לאימו אסתר ולאביו חכם שמעון הכהן סקלי בשנת תרפ"ו (1926) בעיר טאוריט שבמרוקו.
למד ראשית תורתו מפי אביו שהיה אב בית הדין בעיר טאוריט.
בשנת תש"ד (1944) נשא חכם אליהו הכהן את מרת אליס לאישה, ונולדו להם 6 ילדים.
בשנת תשט"ז (1956) חכם אליהו הכהן עבר יחד עם משפחתו לעיר אל ג'דידה (מזאגאן), שם שימש מורה, מרביץ תורה, שוחט ומוהל. בשנת תשכ"ג (1963) חכם אליהו הכהן עבר יחד עם משפחתו לצרפת שם שימש שוחט. בשנת תשכ"ד (1964) התיישב בעיר מרסיי, שם הקים את קהילת 'עץ חיים', שכללה בית כנסת, ישיבה ואגודת עזרה וחסד. בשנת תשנ"ג (1993) זכה ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים בשכונת ארנונה, שם המשיך ללמדו ולדרוש בבתי כנסת שונים ברחבי העיר.
חכם אליהו הכהן נפטר ביום כ"ב סיון תשס"ח (2008) והובא למנוחות בירושלים.
חכם אליהו הכהן הוציא לאור את חידושיו בשני ספרים: 'מאוהלה של תורה' - חידושים לספר שמות ובראשית. ו'יקרא דשכבי' - דרושים לנפטרים.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לפנים מן הענווה יכיר בערך עצמו, שחשוב כעולם מלא.
'וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו' - בגמרא יומא דף ע"ב: 'אמר רבא: מכאן לתלמיד חכם שאין תוכו כברו, אינו תלמיד חכם' - ומה מחדש לנו רבא בזה? ועוד הוא לומד זה מארון התורה, הלא הארון עצמו לא היה תוכו כברו. שהרי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ג' ארונות עשה בצלאל, חיצון ופנימי של זהב, ואמצעי, שגם הוא נקרא תוך, היה של עץ. אם כן הם מזויף מתוכו, וכיצד רבא לומד מכאן לתלמיד חכם? ... אמנם כלפי חוץ, צריך התלמיד חכם להיות מכובד, רצונו לומר להיראות מכובד לכבוד תורתו, בכבוד לשמור על כבודה, כמו ארון התורה שהוא זהב כלפי חוץ, ובכל זאת הוא חייב להיות שפל ועניו. שענווה זו שחיצוניותה כבוד מסתמל בארון עץ, המעוטף מבחוץ בארון זהב. בא רבא וחידש לנו, שכמו שלפנים מתיבת העץ היה עוד ארון זהב, כך תלמיד חכם לפנים מן הענווה, יכיר ערך עצמו, בשבילי נברא העולם. חשוב אני כעולם מלא. ויגבה דרכו בדרכי ה'. ההכרה של עניו שהוא מסוגל לגדלות. כי דווקא מצד הענווה, כל מה שהוא עושה קטן בעיניו, ובזה מתעלה יותר בתורה וביראת שמים.
יקרא דשכבי, עמ' ט"ז, ירושלים תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד לעשיר שלא יחזיק טוב לעצמו, שנוצר בכדי לעזור לנצרכים.
'רבן יוחנן בן זכאי היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' - אותו דבר לעשיר, אם העשרת הרבה והצלחת בעסקיך, 'אל תחזיק טובה לעצמך' - שהודות לזריזות שלך הצלחת הרבה, 'כי לכך נוצרת' - והוטב מזלך להתעשר בכדי לעזור לנצרכים. ולזה כיוון הפסוק: 'לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות'. האם רק הכסף והזהב לה' צבאות?! - הלא כל העולם ומלואו, כולו שלו יתברך, אלא הקדוש ברוך הוא דורש מהעשיר שירגיש ויאמר בפיו, שכל כספו וזהבו שייך לקדוש ברוך הוא.
יקרא דשכבי, עמ' קצ"ט, ירושלים, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להכיר ערך ירושלים לאחרים, אף שלא זכה ליישוב הארץ.
רציתי להגיד כמה מילים בשבח ארץ ישראל, ולמרות שעוד לא זכיתי לישוב ארץ ישראל, איני בבחינת נאה דורש ואין נאה מקיים. כי כבר אמור: 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. ... על כן צריך כל אחד להכיר ערך ירושלים, ולא די להכירה לעצמו, אלא להכיר ערכה לאחרים.
יקרא דשכבי, עמ' רי"ט, ירושלים תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד לומר דברי תורה המתאימים למידות הנפטר.
מתובלים ומחוברים לדברי תורה, המתאימים למידותיו ולמעשיו של הנלקח לבית עולמו, ומזה יוציא תועלת לשומעים, כי בזמן שלבו של אדם נכנע, הוא קרוב לשמוע דברי חכמים, כי רוב הדרשות בזמנים ידועים, רובם להיות בהם מילי דבדיחותא, ערבים לשומעים, והמון העם שוכחים הנמשל, ורק המשל שנשאר בזיכרונם, מה שאין כן בבית האבל, יש הכנעה גדולה גם לשומע וגם למשמיע, ויוצא האדם משם עם קצת הכנעה של 'והחי יתן אל לבו', להתעורר לתשובה וליראת שמים.
יקרא דשכבי, עמ' ב, ירושלים תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד בני אדם היו שווים, ולא נסגרה הדרך בפני העמים.
'חביב אדם שנברא בצלם' - זה נאמר על כל אדם ואדם, כולל יהודי או גוי, צדיק או רשע. צלם שנתכוון אליו רבי עקיבא לא דמות הפרצוף, אלא צלם הדעת לעומת בעלי החיים, כי האדם עולה בערכו על הדוממים הצומחים ובעלי החיים. העולם וכל אשר בו נבראו לשמש את האדם שהוא אדון כל הנבראים.
אחר כך, 'חביבין ישראל שנקראים בנים למקום'. ... לכאורה נראה כאילו שיש סתירה בין הכלל הראשון שהוא שוויון מוחלט, לכלל השני שהוא הבדל במעלה. אבל למעשה אין כאן סתירה. בני האדם היו כולם שווים, אך כל אחד מהם בחר דרך לעצמו. ... מתחילה לא היה הבדל בין העמים, וכל אחד היה יכול לבחור בדרך הטובה והישרה ... גם אחרי מתן תורה לעם ישראל לא נסגרה הדרך להתעלות בפני עמים אחרים, כל הרוצה להצטרף והוא הופך לגר צדק - יכול הוא.
יקרא דשכבי, עמ' ק"פ-קפ"א, ירושלים תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד אצל בעלי בתים, אם לא רוצים - אל תתעקש איתם.
ראינו ברבנו שהייתה בו מידה זו. כמה פעמים באנו במגע איתו על כמה עניינים, ותמיד היה אומר: בשביל בני תורה ככה צריך להיות, אבל להעמיס על אחרים - לא. תמיד השתדל למצוא דרך לבעלי בתים, בדבר השנוי במחלוקת. אבל בשבילו, חס וחלילה. בשמונה עשרה היה מאריך כיאות לבן תורה, בין כותלי בית המדרש עם אברכי הכולל. אבל לפעמים באקראי כשהיה נמצא באיזה מנחה עם בעלי בתים, היה מקצר ועולה כל מה שאפשר. פעם התרעמו עלי הקהל בבית כנסת, שלא לעשות חזרה. וכששמע בדבר אמר לי: המניין של הכולל שהם בני תורה, צריך להקפיד על הכל. מניין כשר כדת וכהלכה. חזרה ועוד ועוד, אבל אצל בעלי בתים, אם לא רוצים אל תתעקש איתם.
קרא דשכבי, עמ' ט', ירושלים תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שנתון במצוקה, אמונתו גדלה ותפילתו זכה.
היהודי מטבעו הוא טוב. בשעה שהוא נתון במצוקה וצרה אז אמונתו גדלה, ותפילתו זכה, מרגיש בצער אחיו, משתתף בצערו. במצב כזה: 'ופניהם איש אל אחיו'. ברם, מצב זה עלול להשתנות. אמונתו מתחילה להתרופף, הרגשת כאב הזולת הולך ודועך. כמו שמליצים: 'ותישאני רוח' - רוח של עושר, אז - 'ואשמע אחרי קול רעש' - רעש של אחרים, אבל מאחרי. ... והנה בתקופת משה. העם במדבר נודד ללחם, מצפה לרחמי שמים, יום יום, האמונה אדוקה בלב, מצב זה 'כולו זהב' - רצונו לומר: מקשר הלב עם חברו, צמוד לארון התורה, 'ופניהם איש אל אחיו'. אבל בימי שלמה, באו אל המנוחה ואל הנחלה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, רק 'מצופה זהב'. וצמוד לרצפה 'ופניהם אל הבית' - אל בתיהם. ...
יקרא דשכבי, עמ' רנ"ד, ירושלים תשס"ב (2002)