מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ

תק"נ - ו' אלול תרל"א      

1 8 7 1 - 1 7 9 0      

מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ

מקצת שבחה

מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ, נולדה לאימה ברכה ולאביה ברוך בשנת תק"נ (1790) בעיר טריאסטה שבאיטליה.
ראשית לימודה היה בספרי הקודש, ומן החכמות החיצוניות, לא למדה כי אם מעט מזער. עד גיל 12 למדה חמישה חומשים מפי אחי אימה - חכם חזקיה לוצאטו וחכם דוד לוצאטו, ובהמשך למדה גם עם מלמדים אחרים 'חובת הלבבות', 'מנורת המאור' וספרים נוספים. בשנת תקס"ד (1804), החלה ללמוד תלמוד מפי החכם בן נדיב מהעיר מנטובא, והעמיקה בלימודה עם דודה חכם חזקיה לוצאטו. מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ, מעולם לא למדה בבית ספר, וידיעותיה אספה ממורים פרטיים, שהגיעו אל ביתם, ללמד את אחיה יצחק, ומן הספרייה הגדולה בשפה העברית, שהניח דודה חכם דוד לוצאטו, ירושה לאחיה יצחק. בנעוריה למדה גם את מלאכת חרש העץ ומלאכת התפירה.
בן דודה, חכם שמואל דוד לוצאטו, שנולד בשנת תק"ס (1800), היה שוקד על הספרייה הגדולה בביתם, ומתוך כך נתרקמו ביניהם קשרי ידידות רבה. הם נהגו ללמוד יחדיו. הוא מעיד כי בשנת תקע"ז (1817), רכש עבורה את ספר הזוהר, ולימים שיבח אותה: 'רחל, אישה חכמה במקרא, בתלמוד ובזוהר, גם אוהבת שיר'.
בשנת תקע"ט (1819) מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ נישאה למר יעקב מורפורגו, סוחר במקצועו, שהיה קטן ממנה בשנה, ונולדו להם 4 ילדים, שלושה בנים ובת אחת. 
בשנת תר"ז (1847) התפרסמו, לראשונה, שניים משיריה בכתב העת העברי 'כוכבי יצחק', שיצא לאור בווינה. שירים אלו התפרסמו בתיווכה של בן דודה, חכם שמואל דוד לוצאטו, אך מאחר ושמה יצא בעולם, החלה מפרסמת שיריה באופן תדיר. כיום, בידינו כ-50 שירים שפרסמה, וכ-20 מכתבים שכתבה למשכילים בני-דורה.
בין משבחיה ומוקיריה, ניתן למנות את חכם יוסף רפאל הלוי, אב בית הדין בקהילת ורצ'לי שבאיטליה, שעבר בעיר טריאסטה, וביקש לדבר עימה. החכם תמה על חכמתה ועל יושר רעיונותיה, ובשובו לעירו, שלח לה מנחת שי, שיר המספר על תהילותיה. כמוהו רבים, והיא ישבה בצניעות בין קירות ביתה, לא ביקשה שום כבוד, ועל כל מידותיה עטתה ענווה, ובכל מכתביה קראה עצמה בשם רמה (ראשי תיבות: רחל מורפורגו הקטנה). 
כל ימיה, עיניה היו מייחלות לראות הגאולה ובניין בית הבחירה. בסוף ימיה ביקשה ללכת כאחת השפחות עם השר מונטיפיורי לירושלים עיר הקודש, לכלות שם את שאר ימי חייה. אהבה את בני עמה בכל כוחה ושנאה את מלכי רוסיה ושריהם, על אשר לחצו את בני ישראל אשר בארצם, וחמדה לראות פדות אחיה מעול הרודים בהם.
בשנת תרכ"ה (1865) חוותה ככל הנראה אירוע מוחי, ומאז גופה נחלש ותודעת המוות שלה נתחזקה, והחלה לכתוב שירים על משמעות המוות והיותו גאולת הנשמה מייסורי החיים. שירה האחרון נכתב בשנת תר"ל (1870) כקינה על מותו של חכם פנחס אשכנזי, מורה הוראה בעיר טריאסטה.
מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ נפטרה ביום ו' אלול תרל"א (1871), ומנוחתה כבוד בעיר הולדתה טריאסטה.
אוסף משיריה ומכתבים מעיזבונה בשם 'עוגב רחל', יצא לאור, לאחר מותה, בשנת תר"נ (1890), בידי חכם יצחק חיים קסטיליוני, רבה שלהעיר טריאסטה, לרגל 100 שנה להולדה. מרת רחל מוֹרפּוּרגוֹ נחשבת למשוררת העברייה הראשונה בעידן המודרני, שנשתמר ספר שירים שלה. כתביה פורסמו מחדש בשנת תשע"ו (2016) בספר 'עוגב נאלם' בידי פרופ' טובה אילן.
מדברי הצדקת בעניין 'גאולת ישראל' מלמדת מלחמת העמים לחופש, לא כן עבדי האל גיבורי החיל.
משפיל גאים השפיל כל מלכי ארץ. הרים ליבות עמים ויבא קרץ. אל כל ערי מבצר פרץ על פרץ. הרווה מדם אדם זוחל ושרץ: חוגר כל איש חרבו זקן ונער. יישא קולו לטרוף מחייתו יער. צועק להיות חופשי חכם ובער. כי כל סאון סואן מים בסער: לפרוק מעול כבד מוטל עלימו. ירצו חכמי לבב, ובכל חילמו. ירהבו את מלכם כי סר צילמו. קרב קיצם אשר נגזר עלימו: לא כן עבדי האל, גיבורי חיל. יילחמו את יצרם יומם וליל. את עול צורם ישאו, גם ישגו חיל. דומה דודי לצבי ולעופר איל: שופר גדול ייתקע יביא בן פרץ. צמח צדיק יצמח, יפרוץ בארץ. צורם ירפא צירם, יגדור כל פרץ. כי ה' מלך תגל הארץ:
עוגב נאלם, שיר "קורות הזמן", עמודים 412-413. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
מדברי הצדקת בעניין 'לימוד התורה' מלמדת כי בה מרגוע, תמצא נפש עייף נווטה לגווע.
דרשו תורת אל חי, כי בה מרגוע. תמצא נפש עייף, נוטה לגווע. בה יתנשא שפל, אוהב לשמוע. רזי מפעלות אל, בשמי שמיים: ... כושל בעוונו, עובר על גשר. רעוע, מתמוטט, דואג לשוח. תתמוך יד הנופל, יודע פשר: ויצא יצחק, בשדה לשוח. ישיב אל אל רוחו, נפשו תנוח. בין צדיקי עולם, לו ידות עשר.
עוגב נאלם, שיר "דרשו תורת אל חי", עמודים 407-408. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
מדברי הצדקת בעניין 'אהבת ישראל' מלמדת פחדה ללמוד שירה מכלימה, שרק בפלך לאישה חוכמה.
ואלה דברי רחל, בבוא לאוזניה כי שמה נזכר לתהילה בדברי הימים: אוי לי תאמר נפשי, כי מר לי מר. טפח רוחי עליי ואתיימר. שמעתי קול אומר - שירך נשמר: מי כמותך רחל לומדת שיר? רוחי ישיב אליי, ריחי נמר. גולה אחר גולה, עורי סמר. טעמי לא עמד בי, כרמי זומר: מכלימות אפחד, לא עוד אשיר. אפנה צפון, דרום קדמה וימה. דעת נשים קלה, לזאת הורמה. חכמת סופרים תסרח אחר כמה שנים, הן עתה למה: יזכור מכלב מת כל עיר כל פלך. אין חכמה לאשה כי אם בפלך.
עוגב נאלם, שיר "ואלה דברי רחל", עמודים 398-399. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
מדברי הצדקת בעניין 'מנהג ישראל' מלמדת אם לשלוח אגרת ניחומים, רק אם יודע כי חפץ לאגרתו.
כבוד מעלת רבי שמואל דוד, בן-דודי ומשפחתו היקרה, ה' ינחמם לעד יחיו ובירושלים ינוחמו. בעברי בעמק הבכה, אם לכתוב אליך אם לא, על כי יראתי להוסיף על צערך כרעי איוב. שמעתי מפי קרובנו מרדכי הכהן, ישמרהו צורו ויחיהו, כי חפצת לאיגרתי, על כן אמרתי הנה באתי במגילת ספר לסעדך, ותהי זאת נחמתך. כי הבחור הנעים נפטר בכבוד על מיטתו כדרך כל הארץ, והניח אחריו שם טוב ... ורחוק המקום בין האמת הא-להי לשקר האנושי, כי האמת יורה דרכו, ולדרוש ולחקור על הוודאי יזיק ולא יועיל. כמו בריא, אולם השותה רפואות בלי צורך. ובזה אתחנן אל ה' שישיב את שבותך ויברך אותך, כמו שברך את אחרית איוב מראשיתו, ואורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.
עוגב נאלם, מכתבים, עמודים 571-573. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
מדברי הצדקת בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמדת בנבואה לצאת ללונדון מפני קרבת בני ישמעאל לגרמניה.
מודיעים אנחנו ומעידים עדות נאמנה, שבאה לפנינו היום, שהוא שלישי באב רביעי בשבת שנת אלפיים ומאה ועשרים ושבע למניין שטרות, בתולה כשרה זו ששמה רחל בת ברוך לוצאטו, וכן אמרה לנו: היו עדים של דבר זה שאומר לכם: עתידים בני ישמעאל לסדר סדרי קרבה עם בני אשכנז, ועל כן הנני מבקשת ברצון נפש בלא אונס, ללכת ללונדון העיר הגדולה היושבת על חוף הים הגדול, ואתם תודיעו לדור אחר שיקום מדור אחר, שאני השכלתי על דבר זה בטרם נתאשר. וכה תאמרו לכל איש קרוב שישמרו לנפשותיהם מסכנה רבה, והכל שריר וקיים. ברוך לוצאטו עד, שמואל דוד לוצאטו עד.
עוגב נאלם, טקסטים מן העיזבון, נכתב בשנת תקע"ה (1815) תורגם מארמית, עמוד 596. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).
מדברי הצדקת בעניין 'מסורת אבות' מלמדת שלא יטיל מום בקדושים אשר בארץ, שאינם יכולים להשיבו.
אם נמצא איזה דבר בספרי הקבלה שלא כרצוננו, נתלה הדבר בטעות סופר או הדפוס, או קוצר דעתנו. ולא נטיל מום ב'קדושים אשר בארץ המה', ואין ליבם די השיב. ואם יש מי שהצרעת זרחה במצחו, ישמע נא תחינתי ויעטה על שפם, ולא יטמא אחרים. ולמה לנו לתור אחר עץ הדעת טוב ורע, ניקח מעץ החיים היא למחזיקים בה ונאכל ונחיה לעולם.
עוגב נאלם, מכתבים, עמודים 566-568. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ו (2016).