חכם יצחק בכר דוד

ת"ן - ז' אדר תקט"ו      

1 7 5 5 - 1 6 9 0      

חכם יצחק בכר דוד

מקצת שבחו

חכם יצחק בכר דוד נולד לאמו ולאביו דוד בשנת ת"ן (1690) בעיר קושטא שבתורכיה.
תורתו למד מפי החכם שמואל הלוי, ובשנת תק"ב (1742) התמנה לדיין בבית הדין של קושטא, וישב בדין יחד עם הדיינים חכם אליהו גלמידי וחכם חיים אבן שנג'י. 
חכם יצחק בכר דוד היה אחד הדרשנים המצוינים בעירו, פסק בשאלות הלכתיות סבוכות ושמו נודע בכל הארץ. אחת מפסיקותיו הידועות היא ביטול המנהג לתקוע בשופר בשעת הנץ החמה בבוקר ראש השנה. 
שלושת בניו שימשו ברבנות בעיר קושטא: חכם יעקב, חכם דוד וחכם אברהם, חתנו הוא חכם אברהם בן אביגדור, מחבר הספר 'זכור לאברהם', ששימש ראש אבות בתי הדין בעיר קושטא.
חכם יצחק בכר דוד נפטר בשנת תקט"ו (1755) בעיר קושטא. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
רוב תשובותיו אבדו, ורק חלקן נדפסו, לאחר מותו, בספרו 'דברי אמת' שיצא לראשונה בשנת תק"כ (1760). חיבורו 'מערכות דברי אמת' עמד בכתב יד והתפרסם עם הגהות ותוספות 'אשא עיני' לחכם שלמה אליעזר אלפנדרי.
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד מעשה המנורה בצדקה שהמתן לתלמוד תורה מאיר לעולם.
'ועשית את נרותיה שבעה, והעלה את נרותיה, והאיר על עבר פניה' - כלומר שבמצוות הלבשת תלמוד תורה הלזו, יש הרבה מצוות תלויים בה. וידוע כי המצוות דומות לנרות כמאמר הכתוב: 'כי נר מצווה'. ו'שבעה' - רוצה לומר: הרבה כמו 'על אבן אחת שבעה עיניים'. ופירשו לשון רבים. וזהו: 'נרותיה שבעה' - מצוותיה רבים, שיש בה מצוות צדקה, ומצוות גמילות חסדים, והלבשת ערומים.
ויש בה עוד: 'והעלה את נרותיה' - והכוונה לומר, שאף על פי ששבעה נרות היו במקדש, וכולם היו מדליקים. וזהו הרמז: 'נרותיה שבעה והעלה את נרותיה'. אבל מכל מקום 'והאיר אל עבר פניה' - זו נר האמצעי, נר מערבי שהיה נותן שמן עליה כמידת חברותיה, והיה נעשה בה נס והיה מדליק לעולם. וכבר אמרנו שהוא רומז למצוות תלמוד תורה שאנו עסוקים בה בזה היום.
דברי אמת, דרוש שביעי, דף י"ג ע"ב , הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אף שגרים הם כבני אברהם, לא זכו בארץ עם זרעו.
אמר משה ליתרו: נוסעים אנחנו אל המקום, אשר אמר ה', אותו אתן לכם דווקא ולא לגרים, לכה אתנו והיטבנו לך משאר דברים, שקרקע אין אנו יכולים ליתן לך מפני שהיא חוזרת ביובל, 'והארץ לא תימכר לצמיתות'. ואם תאמר והלא אברהם נקרא אב המון גוים, ויתרו כך היה חותם יתרו בן אברהם אבינו. ואם כן הארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם, למה לא ירשה יתרו בנו של אברהם אבינו?
לזה בא התשובה כי ה׳ שהוא מלך, דיבר טוב על ישראל, ובשעה שנאמר: 'לזרעך נתתי' עדיין הגרים לא היו בניו של אברהם, וכשנקרא אברהם אב המון, כבר זכו בניו הישראלים מקודם.
דברי אמת, דרוש שני, דף ה', ע"א , הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנתמנו מאת כל הקהל, מעשיהם קיימים על כל הקהל.
לא נחלקו רבינו שלמה יצחקי ורבינו תם, אלא כשראשי הקהל מעצמם, שלא נתמנו מאת כל הקהל, עשו תקנה על הציבור, והרוב מסכימים עמהם והמיעוט מוחים. אבל כשראשי הקהל נתמנו מאת כל הקהל, על דבר הידוע. כגון בנידון שלנו לסדר סדריהם כפי הזמן והעת, בזה אין מישהו שחולק, שמעשיהם קיימים על כל הקהל. והרי יש תקנה קדומה ביניהם מאז מקדם שהוועד הכללי יסדר סדריהם. ואין ספק שהוקבע על פי ותיקון בארמון המלך על פי המלכות שנתן להם כוח ויכולת מספיק.
דברי אמת, שאלות ותשובות ,סימן י"א, דף ל"ה ע"א, הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שמצד הרחמים ראשית קיבוץ גליות לפני בניין ירושלים.
'אמר רבי שמואל בר נחמני: מסורת אגדה היא בידינו, שאין ירושלים נבנית עד שיתקבצו הגלויות. ואם יאמר לך אדם, שכבר נתקבצו הגלויות ולא נבנית ירושלים, אל תאמן בכך שכתוב: 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס'. והמדרש הזה לא סופו התחלתו, שאילו מתחילה משמע שהגלויות מתקבצות בתחילה, ולבסוף משמע שמכריח מן הפסוק שירושלים נבנית תחילה. אלא הכוונה היא, שבתחילה אמר 'מסורת הגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתקבצו הגלויות' - והקדוש ברוך הוא ברחמיו יקבצם תחילה, 'ואם יאמר לך אדם שהגלויות כבר נתקבצו וירושלים לא נבנית - אל תאמן' - שאי אפשר שדבר שבא על צד הרחמים נבנה, ומה שהדין מחייבו לא נבנה, וזה מוכיח מן הכתוב של 'בונה ירושלים וכולי'.
דברי אמת, דרוש שישי, דף י"ב, ע"ב, הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כיוון שנעשה מעשה באבות, הרי דרך כבושה לבניהם.
למה עשה הקדוש ברוך הוא כך להרעיש את אברהם בהילחמו את ארבעה מלכים, ולא היה מעצור להציל את לוט בכמה מינים של הצלה, אלא שהקדוש ברוך הוא קורא הדורות מראש, והאבות הן סימן לבנים, והקדוש ברוך הוא פועל עם האבות שזכותן גדול. ואין כוח במידת הדין לעכב, ואין בשטן לקטרג. וכיוון שנעשה מעשה באבות העולם, הרי דרך כבושה לבניהם.
וזהו: 'אני ה' עם הראשון ואת האחרונים אני הוא, ראו איים וייראו - 'מה איים הללו מסוימים בים, כך היו אברהם ושם מסוימים בעולם ויראו, זה נתיירא מזה וזה נתיירא מזה. תאמר שיש בליבו עלי על שהרגתי את בניו, וזה נתיירא מזה שאמר שיש בלבו עלי שהעדתי רשעים קצות הארץ. זה שרוי בקיצו של עולם וזה שרוי בקיצו של עולם. 'קרבו ויאתיון איש את רעהו יעזרו' - זה עוזר לזה בברכות וזה עוזר לזה במתנות, 'ויחזק חרש' - זה שם בן נח 'את צורף' - זהו אברהם שנשרף באור כשדים, והחליק את פטישו והלם לכל באי עולם. ואומות העולם אומרים מוטב להידבק בא-לוהו של אברהם, וכל זה סימן לבנים.
דברי אמת, דרוש ארבעה עשר, דף ל"ה, ע"ב , הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שמלמד תורה לבני עמי הארץ, גורם לאהבה למקום עלינו.
'המלמד את בן עם הארץ תורה, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והוא מבטלה, שנאמר: 'אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה' - וכבר אמרו .. מה עושה הקדוש ברוך הוא? יושב ולומד תורה לתינוקות של בית רבן, שנאמר 'את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים'. נמצא שהמלמד את בן עם הארץ תורה, תופס אומנותו של הקדוש ברוך הוא. ולפיכך אומר לו הקדוש ברוך הוא: תחכמוני - תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, והרי אתה כיוצא בי וחושקני בך. והנה במצווה זאת של תלמוד תורה, מלבד כמה מצוות התלויות בה, רבו מספר, יש בה גם כן לימוד תורה לבני עמי הארץ, וגורם אהבה למקום עלינו. שעל זה נאמר: 'הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה'.
דברי אמת, דרוש אחד עשר, דף כ"ו ע"ב, הלברשטט, תרכ"א (1861).
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד מחלקו שבין אדם לחברו נהנה בעולם הזה, ומשכורתו שלמה.
'הגד הוגד לי כל אשר עשית' - שהיינו מהחלק שבין אדם לחברו, יש בידך, וגם 'ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום', שהוא מהחלק שבין אדם למקום. וכיוון שיש בידך גמילות חסדים, 'ישלם ה' פועלך' - בעולם הזה. ואף על פי כן 'ותהי משכורתך שלמה לעתיד לבוא' - מפני שהפירות את אוכלת בעולם הזה.
דברי אמת, דרוש שביעי לתלמוד תורה, דף י"ב ע"ב, הלברשטט, תרכ"א (1861).