חכם רפאל מילדולה

תקי"ד - י"ט סיון תקפ"ח      

1 8 2 8 - 1 7 5 4      

חכם רפאל מילדולה

מקצת שבחו

חכם רפאל מילדולה נולד לאמו ולאביו חכם משה חזקיה בשנת תקי"ד (1754) בליוורנו באיטליה.
סבו חכם רפאל מילדולה הוא בעל ספר שו"ת 'מים רבים', ואביו דקדקן, פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת פריז. תורתו למד לצד לימודי החול, ובשנת תקכ"ט (1769) החל ללמוד לרבנות, וזכה לקבל את סמיכתו של מרן החיד"א, חכם חיים יוסף דוד אזולאי, שהשתקע בעיר ליוורנו בין השנים תקל"ג (1772) ועד מותו בשנת תקל"ח (1778)
בשנים אלו, יהדות ליוורנו היתה בשיא פריחתה. היהודים שמנו כעשירית מתושבי העיר, זכו לזכויות אזרחיות ולשמירה על אוטונומיה דתית כאומה יהודית, ובשנת 1780 (תק"מ), אף זכו לנציגות במועצת העיר. יהודי ליוורנו פיתחו את המסחר בין אירופה לצפון אפריקה, והקימו מרכז תורני ותרבותי תוסס, ובפרט בתי דפוס יהודיים, שהשפיעו על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. 
חכם רפאל מילדולה נשה לאישה את מרת סטלה לבית אבולעפיה ונולדו להם שמונה בנים ובנות
בשנת תקס"ה (1805) חכם רפאל מילדולה עבר לאנגליה לשמש כרב הראשי של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בלונדון. שם פעל לשיפור חיי הקהילה היהודית, ולקידום שיתוף פעולה בין הקהילה הספרדית הוותיקה והקהילה האשכנזית הצעירה והענייה יותר. הוא הקים מוסדות לחינוך יהודי כדי לצמצם את התופעה של ילדים יהודים הלומדים בבתי הספר של המיסיון, והקים יחד עם הרב הראשי האשכנזי שלמה הירשל הקים 'ועד השחיטה המשותף', הפועל בלונדון עד היום. הוא מינה 'פורגאדור' (מנקר) כדי לאפשר אכילה של בשר כשר מנתחים אחוריים. הוא הקים מקהלה כדי להוסיף הדר לתפילות בבית הכנסת של הקהילה הספרדית-פורטוגזית. 
חכם רפאל מילדולה הלך לעולמו ביום י"ט סיון תקפ"ח (1828), לאחר מחלה ממושכת. הוא נקבר בבית הקברות העתיק של הקהילה ליד קברו של החכם דוד ניטו שהנהיג את הקהילה כמאה שנה לפניו. 
בין ספריו נתפרסמו: 'קרבן מנחה' - סדר העבודה של יום הכיפורים; 'חופת חתנים' - הלכות נישואים וחיי משפחה, שיצא במהדורה ראשונה בשנת תקנ"ו (1796), ומאז יצא במהדורות רבות; וספרים שטרם ראו לאור: 'יד רמה' - חידושים על התלמוד, 'יד המלך' - על הרמב"ם, ו'דרך אמונה' - עיקרי היהדות, שאת חלקו תרגם בנו דוד לאנגלית.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שכל אחד בלתי התייחד עם רעהו, חצי מגופו נחשב.
האומה הישראלית הנבחרת, איש באחיו ייגשו ולא יתפרדו. וכל פרטי ופרטי מהאומה הזאת, אחוז בעבותות אהבה עם חברו 'ויעשו כלם אגדה אחת', וכמי שבא הציווי 'ואהבת לרעך כמוך', כי על כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק: 'וכשלו איש באחיו ואיש ברעהו' - כל ישראל ערבין זה לזה, וכמו כן כתבו כת הקודמים משם מורנו החכם רבי שלמה אלקבץ בטעם מחצית השקל, הביאו מורנו החכם רבי יום טוב אלגאזי, זכרונו לברכה, כי טעם היות מחצית השקל ולא שקל שלם, היה להורות ולהזהיר על הייחוד, כי זה מתן מחצית שקלו וזה מחצית שקלו והיה אחד, כי כל אחד בלתי התייחד עם רעהו, חצי מגופו נחשב, 'ואחד באחד ייגשו' 'והיו לאחדים'.
חופת חתנים, הקדמה, דף ג' ע"ב, הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שעיקר השמחה לשמח לשאינו שמח, ולשבוע לשאינו שבע.
לעניין שאמרו להרבות במשתה ושמחה, לא אמרו אלא ששון ושמחה של מצווה, ולהאכיל לעניים בסעודתם, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמוח לב עניים ויתומים ואלמנות. שכל מה שמשמח לב האומללים האלה, משמח את בקדוש ברוך הוא, שהם הכלים השבורים שלו.
אך לא אמרו שמצווה להרבות סעודתן וכל מיני שמחות, לקרות ולזמן עשירי עם, אשר המה שמחים דשנים ורעננים בקרב ביתם, ולב טוב משתה תמיד כל הימים, ולא יקוו לבני אדם לשמח את לבם, כי המה שמחים מאליהם בלאו הכי, ולסעודה ולשמחה מה זה עושה. ... כי עיקר הכל לשמח למי שאינו שמח, ולשבוע מי שאינו שבע בשמחת התורה, לא להצבות בטן השבעים ושמחים.
חופת חתנים, דרך ארץ בסעודה סימן ט', דף כ"ז ע"א. הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שקדושת השבת סותרת את האמונה בנצחיות החומר.
אנחנו חייבים להקדיש יום אחד בכל שבוע, לזכר האמת המגולה, שבששת ימים העולם הנראה נברא, ויום השביעי מקודש כיום מנוחה על ידי יוצר הכול.
האמונה במעשה בראשית, שנקבעה כסיבת קדושת השבת, סותרת את האמונה היהירה ב'נצחיות החומר', ולכן היא בין עיקרי דתנו, המודה בבורא כל יכול.
תרגום דרך האמונה (פורסם במקרו באנגלית), הדיבר הרביעי, עמ' 9, הוצאת מלדולה וברלנדינה, לונדון, תר"ט (1848)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד סדר מנחה, המתוקן לתפילה בבית החתן, ביום חופתו.
נוהגים פה ליוורנו, יגן עליה א-להים, ביום הנישואין להתפלל מנחה בבית החתן בעשרה, וקודם שמונה עשרה אומרים שירות וזמירות לשבח החתן, ואחר תפילת שמונה עשרה קדיש תתקבל, כי אין נפילת אפיים בבית החתן. ובמקום 'למנצח בנגינות' אומרים 'רחש לבי' מפני שמדבר על עניין חתן וכלה, וקורא לחתן מלך כמו שיש בפרקי רבי אליעזר: החתן דומה למלך. ... ואומר קדיש 'יהא שלמא' ו'עלינו', ופסוקי 'אברכה', בעוד שמלווים החתן לבית הכלה.
חופת חתנים, עניני חופה. דף כ"ב ע"א. הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' על משמעות האצבע ששמים עליה את טבעת הקידושין
וחיים יוסף דוד אזולאי כתב וכן הוא מנהגינו להשים טבעת הקידושין באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבע, וכן הוא מנהג כל ספרד אשר שמענו שמעם עד כאן. וכבר ידוע הרמז האמור על מזמור 'השמים מספרים', שנזכר בו 'והוא כחתן יוצא מחופתו' -שכשתתחיל למנות התיבות באצבעות ידך מפסוק 'תורה ה' תמימה', בכל פעם יבוא תיבת 'שמו יתברך' באצבע, ולבסוף 'הנחמדים מזהב', תיבת מזהב נופלת על האצבע, לרמוז שהיא מקודשת, שכבר קידשוהו שמים ליתן בו טבעת הקידושין.
חופת חתנים, דיני קידושין, דף כ"ד ע"ב. הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד הכרת הטוב בהשתתפות בצער משפחת המלכה.
למרות שבהתחלה נראה קשה, לומר מילים של נחמה בפני אסון כזה, ליבותנו נפתחים ביום העברת עצמות נסיכתנו האהובה למנוחת עולמים. בהכרתנו כאזרחים נאמנים של מלכנו הנערץ, לא נוכל לשכוח את רוב רבבי הטובות, אשר קיבלנו מכל היושבים על כיסא המלכות, מאז כניסתנו לממלכה בזמן המלך צ'ארלס השני. אם בכל לב של בן אנוש מתעוררים כאב וצער, על אחת כמה וכמה בלבבות שלנו, שקיבלנו טובות כה גדולות ומרובות, וחסות ממשפחת המלוכה.
הספד לנסיכה שארלוט (בתה היחידה של המלך ג'ורג' הרביעי) ביום קבורתה, עמ' 4, הוצאת קהילת שער השמים, לונדון, תקע״ח (1817)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד לומר חידוש על שולחנו אחר האכילה לפני ברכת המזון.
שנו חכמים 'שלושה (וזה שקבע שלשה לאו דווקא, עיין במפרשים אבל ככה הוא גם כן שלעניין דברי תורה אפילו באחד), שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים'. אמרו המפרשים שיוצאים בברכת המזון, והקושיה מפורסמת: אנחנו עוסקים ברשעים?! כמו שכותב התוספות יום טוב שם. גם מבואר בכל מקום בתלמוד ובזוהר, שצריך להיות דווקא דברי תורה מלבד ברכת המזון. ואמנם לעניין הסדר, יראה לי שהוא אחר האכילה. … ומה טוב וישר חילם של אנשי מזרח ומערב ושאר מקומות, הנוהגים להזכיר ולומר איזה חידוש על פסוק ומדרש, לקיים מצות חכמים כתיקונה, ובזה נפשו לו תשבע מלהגות לבו תבונות על שולחנו, מעניינו של יום.
חופת חתנים, דיני הסעודה סימן י"ב, דף כ"ט ע"א-ע"ב. הוצאת דרוקר, למברג (לבוב), תרכ"ב (1862)