חכם ישראל נג'ארה

שט"ו - ז' אדר שפ"ח      

1 6 2 8 - 1 5 5 5      

חכם ישראל נג'ארה

מקצת שבחו


חכם ישראל נג'ארה נולד בשנת שט"ו (1555) לאימו ולאביו חכם משה מתלמידי האר"י, בעיר צפת.
תורתו למד מפי אביו ומפי סבו החכם ישראל די קוריאל, מארבעת סמוכי החכם יעקב בירב בעיר צפת. 
בשנת של"ט (1579), לאחר כיבוש קפריסין ע"י העות'מאנים, הוצא צו להעביר 500 מיהודי צפת ליישב את קפריסין. אף שהצו בוטל לבסוף לבקשת הקאדי של צפת, רבים מיהודי צפת, עברו באותה עת לעיר דמשק. חכם משה נג'ארה מונה לאב בית הדין, ולראש חכמי דמשק, ובנו חכם ישראל נג'ארה שימש כשליח ציבור.
חכם ישראל נג'ארה חזר לצפת, שם נשא אישה, ונולדה להם בת. בעקבות מגיפה, בה נפטרה אשתו ובתו, חזר לדמשק, שם התחתן בשנית, ונולדו להם שלושה ילדים. הוא שב לצפת, שם הוציא לאור בשנת שמ"ו (1586) את ספר שיריו הנפוץ 'זמירות ישראל', שיצא לאור בשנית בוונציה בשנת ש"ס (1600). בשנת שמ"ז (1587) פרסם את הספר 'משחקת בתבל', ובשנת תע"ח 1608), פרסם בקושטא את 'שוחטי ילדים' - דיני שחיטה בחרוזים. 
חכם ישראל נג'ארה היה דרשן ופוסק אך פאר יצירתו הם שיריו הרבים, שחלקם מושרים בפי כל עדות ישראל, בשבתות, בשמחות ובשירת הבקשות. ידועים ביותר הם הפיוטים: 'יה ריבון עלם', 'יעלה', 'יודוך רעיוני', ועוד. דרכו בקודש הייתה להלביש לחנים מוכרים, תורכיים וערביים אל שירי הקודש שחיבר. על שיריו הרבים זכה לשבחים מגדולי דורו, אך גם לביקורת חריפה של אחד מחכמי דורו, חכם מנחם די לונזאנו, שכתב בתקיפות גם על חכמים נוספים, בני דורו. דברים המיוחסים לחכם חיים ויטאל כנגד חכם ישראל נג'ארה אינם מוחוורים, ונראה שזויפו. 
לאחר פרוץ מגיפה נוספת בעיר צפת חכם ישראל נג'ארה עבר לעיר עזה, שם שימש כפוסק ורב העיר.
חכם ישראל נג'ארה נפטר בשנת שפ"ח (1628) בעיר עזה ונטמן שם. יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
הוא חיבר ספרים רבים בתוכם: 'מקווה ישראל' - דרשות, 'פצעי אוהב' - על ספר איוב, 'מערכות ישראל' - על התורה, 'מימי ישראל' - אגרות שונות, 'כלי מחזיק ברכה' - על ברכת המזון ועוד. 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד צדקה במידת החסד, שנותן יותר מהראוי, שהוא מחויב עליו.
מה שאדם נותן ממונות לעני הדחוק בפרנסתו, שהוא מחויב עליו נקרא 'צדקה'. אבל מה שאדם נותן יותר מהראוי לו, וגם למי שאינו עני כל כך, וגם מה שאדם מסייע בגופו לחברו, אם לעשיר להדרו, ולחולה לבקרו, ולאבל לנחמו, ולחתן לשמחו, ולמת ללוותו, שלא יש לו שום חיוב לעשותו - נקרא 'חסד'. לפי שהיא צדקה, הנעשית במידת החסד, בלי שום חיוב, והעושה אותה נקרא חסיד.
ואמנם לבוא עד תכונה המידה החשובה הוא בעבור האדם אוהב את יוצרו באהבה עזה. רצוני, שהעובד את ה' מיראת העונש, די לו לעשות הצדקה המחויבת לו, להיותה כתריס לפני הפורענות, שלא יבוא עליו. אמנם, העובד מאהבה יפליג בחסידות למלא רצון קונו, ולמצוא חן בעיניו ולא לשום בחינה אחרת.
מקווה ישראל, סאה כ' עמ' 375-376 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שנתנה במקום שמם, שאינה לתיקון הישוב כי אם לתיקון הנפש.
התורה והמצוות והמשפטים האלה, אינם כשאר הדתות והנימוסים. אשר אמנם הם הסכמות מאנשים חכמים נבונים וידועים, ליישוב האקלימים ותיקוני המדינות. אבל התורה הזאת אינה כן, רק עיקרה ויסודה במרומים, ומשפטיה וחוקותיה ומצוותיה משלמים את הנפש למעלה במקום יסודה. ואף גם זאת ימשך ממשפטיה התיקון המדיני, אמנם זה יבוא אגב ולא בכוונה הראשונה. ...
ולסיבת זה נתן הקדוש ברוך הוא התורה במקום מדבר שמם, להורות נתן בליבם, כי התורה הזאת אינה לתיקון הישוב, כי אם לתיקון הנפש, להקנות לה מעלות רמות במרומים.
מקווה ישראל, סאה ג', עמ' 158-159 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לראש הקהילה לשבת פתח בית כנסת, לקום בפני כל הנכנס.
'רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם' - והן המה הממעטים את השלום, ומרבים קטטות ומריבות רבות. וראוי לתת אספלנית ורטייה למכות האלו. והוא העיקר בזה ההכנעה, ולהיחשב בעיניו יותר שפל מכל היצורים שבעולם. כי הגאווה היא ראש לאלו השלושה נגעים. שאין אדם מתקנא אלא גיבור בגיבור, ואם יחשב לתוהו ואפס לא יקנא. וכבר היה חכם חסיד, ראש קהילה, יושב במקומו בפתח בית הכנסת, ולא היה אדם עובר משם אשר לא היה קם לפניו. ואמרו לו: חכם כמותך יקום לכל הבאים בשערים האלה, אם דל ואם עשיר. והשיב: כי לא היה רואה אדם, שלא היה לו תיקון ושלמות עליו. אם היה זקן - היה לו יותר זכויות ממנו. ואם היה ילד - לא היה לו עוונות כמוהו. ואם היה עשיר - שעשה צדקה יותר ממנו. ואם היה עני - היה אהוב לה' מפני עוניו, ואם היה שוטה - אין לו עונשים. והוודאי שבאנשי מידות אלו, לא יכנס קנאה ושנאה ותחרות בעולם.
מקווה ישראל, סאה מ' עמ' 611, הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להתאונן לא על המקדש לבדו, אלא על מה שאיבדנו באיבודו.
נמצינו למדין כי כל הטובות וההצלחות של חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, הכל היה תלוי במקדש. ובהיפקד המקדש נפקד ממנו כל אלו ההצלחות. לכן אמרתי שראוי לבכות ולהתאונן לא על המקדש לבדו כי אם על כל מה שאיבדנו באיבוד המקדש. וזה שאמרנו: 'ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור' - שה' א-לוהינו דיבר וציווה לנו, שנבכה ונתאונן ונספר בעניין החורבן. וזהו: 'בחורב לאמור', ובפרט בזמן הזה המר והנמהר. אמנם נעורר כאב גדול והוא הוא גודל הנחמה.
מקווה ישראל, סאה ה', עמ' 190 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שהמשמח חתן וכלה, שמח בגאולה, שמביאים נשמות לעולם.
'ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי, זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות' - שמעתי טעם לזה אשר בהיות משמח חתן וכלה הנה הוא יורה אשר הוא שמח בגאולה ... והעניין הוא שאין בן דוד בא, עד שיבואו לעולם הזה כל הנשמות הגנוזות באוצר, שיש לו להקדוש ברוך הוא ששמו גוף. ...
ובזה נבוא אל כוונת המאמר, אשר לסיבה זו אמרו: 'כל הנהנה מסעודת חתן' - שרוצה לומר, שמי שמשיב לב אל העניין, זה וודאי שהוא נהנה מסעודת חתן, וההנאה שמתקרבת הגאולה על ידי הזיווג הלז, שמביא נשמות לעולם. ומי שאינו משמח חתן וכלה, הנה הוא יורה שאינו מעריך טובתן של ישראל.
מקווה ישראל, סאה ל"ה, עמ' 541-543 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד עשות המשפט ואהבת החסד, שאם אין לו - לא יתחייב בזה.
'הגיד לך ה' מה טוב, ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם אל-היך' - הם שלושה בחינות קטנות ונקלות בעשייתם, וגדולות בערכם. והוא 'עשות משפט' - לא יזהיר על הדינים לבד, כי אינן צד שווה לכל אדם. אלא יאמר לכל אדם כי מה שהשם יתברך מצווה, אינו דבר זר רחוק מהשכל, רק משפט קרוב למושכל כמו 'לא תגזול את חברך', ו'לא תחמוד את כל אשר לו' וכיוצא. ובלעדי ציווי השם היה לך לעשותו. ואמר: 'אהבת חסד' - ולא אמר בזה 'עשות חסד' שאם אין לו - לא תחייב בזה, אלא היות לו אהבה ורצון טוב. וברצון ואהבה יבוא לעשותו כשיאונה לידו. ואמר 'והצנע לכם עם א-להיך' - שיעשה המצווה והחוקים בצנעה. לא להתגדל בהם בעיני בני האדם.
מקווה ישראל, סאה א', עמ' 137 , הוצאת אוני' בר אילן, רמת גן, תשס"ד (2004)