הרב ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום

תרפ"ד - ה' אייר תשע"ז      

2 0 1 7 - 1 9 2 3      

הרב ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום

מקצת שבחו

הרב ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום נולד לשרה-דבורה וליצחק בשנת תרפ"ד (1923), בעיירה בוהוש ברומניה. נקרא על שם סבא של אמו האדמו"ר רבי ישראל שלום יוסף מבוהוש, בעל 'פאר-ישראל', והוא נצר לאדמו"רי רוז'ין.
ראשית תורתו בעיירה בוהוש. בשנת תרצ"ג (1933) מתה עליו אימו, והוא בן תשע, הוא החל ללמוד בבית הספר המקומי, רכש שפות והשכלה כללית, ובמקביל למד בקביעות עם סב אמו, האדמו"ר מבוהוש.
בשנת תש"א (1941) במלחמת העולם השנייה, עת הצטרפה רומניה לגרמניה הנאצית, שימש מדריך בתנועת השומר הצעיר בבוהוש. תוך המלחמה, עבר עם משפחתו לבוקרשט, שם פגש במשפחת האדמו"ר מוויזניץ', רבי חיים מאיר הגר, שהוברח מהונגריה בשנת תש"ד (1944), והכיר את ציפורה, שלימים נשאה לאשה.
בשנת תש"ו (1946) עלה עם ציפורה לארץ ישראל, ונשאה לאישה. בשנת תש"ח (1948), במלחמת העצמאות, הקימו את קיבוץ השומר הצעיר רשפים בעמק בית שאן, ובהמשך עברו לקיבוץ עין חרוד, שם שימש רועה צאן ומדריך נוער. במהלך שנותיהם בקיבוצים, קיימו מצוות ב"סתר", והיה מתפלל ולומד תורה בתוך הבית פנימה.
בשנת תשכ"ב (1962) כאשר חלה חותנו, האדמו"ר מויז'ניץ, עברה אשתו צפורה לבני ברק כדי לסעוד את אביה ועמה בניה הקטנים. לאחר חצי שנה בבני ברק לא רצתה לשוב לקיבוץ החילוני, והצטרפה לקיבוץ הדתי סעד. 
בשנת תשכ"ד (1964), התאחדה המשפחה, ליציאה בשליחות מטעם הסוכנות לעיר מארסיי בצרפת, לאחר מלחמת ששת הימים, חזרה המשפחה לארץ, והתיישבה בקיבוץ סעד. 
בשנת תשמ"א (1981) קיבל דוקטורט מאוניברסיטת תל אביב בנושא 'בית שמאי ומקומו בהיסטוריה של ארץ-ישראל', ולימד באוניברסיטאות שונות. מחקרו התפרסם כספר, עליו זכה בפרס בן צבי לשנת תשנ"ד (2004).
בראשית שנות האלפיים עבר עם אשתו להיות חלק מקהילת 'בית ישראל' בשכונת גילה בירושלים. במקביל החל ללמד בישיבת 'אהבת ישראל' בנתיבות, ועמד בראשה יחד עם הרב דוד אסולין.
רבי ישראל שלום יוסף פרידמן בן שלום נפטר ביום העצמאות, ה' באייר תשע"ז (2017), ונקבר בחלקת רוז'ין בגבעתיים.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שרק אם מרגיש הזולת, יחוש שהוא במחיצת הקב"ה.
כאן אני מגיע לדרך של רוז'ין. הרי כל החסידות, ולמעשה כל היהדות, מדברת על הסתפקות במועט לא מתוך כך שאתה מחליט להסתפק במועט אלא פשוט אתה לא זקוק. זו אחת הצורות או אולי התנאי הקודם להפוך את החומר לצורה. זאת אומרת, לא לוותר על החומר אלא לעדן אותו. זה לא רק עניין של החלטה. גם אם תחליט מאה פעמים שאתה תתעדן, אתה לא תתעדן אם לא תעשה שינוי כללי בחיים שלך. להתעדן אפשר רק אם אתה לומד ומתפלל כמו שצריך, ורק אם אתה רואה את הזולת ומרגיש אותו באמת. כמו שאמר רבי ישראל מרוז'ין ש'ואהבת לרעך כמוך' זה לא שאתה מחבק את הזולת ושואל אותו מה שלומך?, אלא זה ממש להרגיש ולחוש את הזולת. שתסבול כשהוא סובל. כשאתה מגיע לכל הדברים האלה אתה גם חש שאתה כל הזמן במחיצת הקדוש ברוך הוא.
עבודת ה' בראשית החסידות ובתורת רוז'ין, שיחה בישיבה, עמ' 397, נתיבות, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאדם שאינו משרת, מנותק מכל הצרכים של המדינה.
כי בעצם היותם בסביבה החרדית - ומה שמאפיין את החרדיות זה למעשה הניתוק הגמור מחובות כלפי אלה שמחוץ לזירה שלהם - אז ממילא כל המחשבה היא אחרת.
יש לזה כמובן השלכות חמורות עבור כולנו. אדם שלא משרת לא בצבא ולא בשום שירות אחר, ממילא מנותק מכל הצרכים של המדינה. זוהי כמובן הצרה של כולנו, הרי החרדים הם חלק מהגוף שלנו. אבל פה רואים את ההבדל העצום: הרי לא ייתכן שאדם ידבר על זה כאשר הוא חושב שכל הדתיים הלאומים בקושי שומרים מצוות, ובו בזמן אין לו את האחריות הבסיסית הזו. זהו אבסורד. ופה אנחנו רואים את החסידות האותנטית ששמה דווקא על זה דגש חזק מאוד.
ירידת הצדיק ומסירות הנפש עבור הכלל, שיחה בישיבה, עמ' 404, נתיבות, תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד הצורך בקשר אמיתי, שמביא לשוויון בין העוזר לנעזר.
הקשר שנוצר מאפשר לצדיק שבאמת ממלא את התפקיד שהחסידות הקלאסית הטילה עליו, להתחבר עם האדם הפשוט. אך ההתחברות היא לא קלה: כדי להתחבר, כדי לעזור, אתה צריך פשוט קשר אמיתי שמביא לשוויון. אתה לא יכול לעזור למישהו שנמצא ברמה אחרת משלך, אתה בשמים והוא בבור עמוק.
ירידת הצדיק ומסירות הנפש עבור הכלל, שיחה בישיבה, עמ' 399, נתיבות, תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד עניין הצומות, שיהיה במצב כזה של עשיה שהוא שוכח לאכול.
אדם לא צריך לצום כדי לכפר על עצמו, אלא הוא צריך להגיע למצב, שהוא לא יוכל לאכול בגלל החטאים שלו. זה הבדל, הבדל גדול. אני לא החלטתי, לא לאכול כדי שיסלחו לי, אלא מתוך חשבון נפש אני מגיע למסקנה שעשיתי מעשים שלא ייעשו, וכך פשוט התיאבון עובר לי, כמו שכשאדם בצרה איננו יכול לאכול. זה דבר אחר. הגישה השנייה מציגה מעלה גבוהה עוד יותר, שאדם יהיה במצב כזה של לימוד, של עשייה, של דביקות, שהוא שוכח לאכול. זה כבר סיפור אחר לגמרי.
עבודת ה' בראשית החסידות ובתורת רוז'ין, שיחה בישיבה, עמ' 392, נתיבות, תשס"ב (2002)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד אף אם הוא מומחה בהיכל אחד, לא ישאר באותו היכל.
שכשאדם מגיע לאיזה היכל מסוים המלאכים של ההיכל משתדלים שיישאר אצלם'. - ניקח לדוגמה אדם שעוסק במדע מסוים, ככל שהוא מתחדד יותר ומתמחה יותר הוא למעשה נשאר תמיד באותו מקצוע, כי הרי אין גבול ללימוד. כך, לפי דברי המגיד, כשאדם מגיע להיכל מסוים, מנסים המלאכים של אותו היכל להשאיר אותו שם, שלא יתקדם הלאה. ... אבל בסופו של דבר ... אם הוא נשאר כל הזמן באותו התחום הוא אמנם יכול להיות מאוד גדול באותו תחום, אבל בסך הכול הרבה פעמים אלו בני אדם אפורים, אנשים המצויים רק בשטח שלהם וממילא מנותקים מהכול. ...
כשהמגיד מדובנא אמר דברי תורה אצל המגיד, הוא בעצם הביא את עולמו אל המגיד, ולא נתן לעולמו של המגיד להיכנס אליו פנימה. אילו היה מתגבר על ההרגל שלו לומר דברי תורה, או שפשוט הייתה לו קצת יראת הרוממות בפני המגיד - שהיה תלמיד חכם מפורסם, ולפי גילו היה יכול להיות אביו - והיה שותק, אולי היה חל בו איזשהו שינוי. אלא שהמגיד מדובנא נשאר בהיכל הדרשנות.
ירידת הצדיק ומסירות הנפש עבור הכלל, שיחה בישיבה, עמ' 402-403, נתיבות, תשס"ח (2008)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שלא יקחו החסידים את האדמו"ר משאינם אדוקים בתורה
דודי, האדמו"ר הרביעי מבוהוש זצ"ל, כשהגיע ארצה בחר לגור בתל אביב וכך שמר על הקשר עם יהודי רומניה, שרבים מהם היו מעוטי תורה. ... שלושים שנה הוא חי בתל אביב, והיה בקשר עם כל היהודים שלא היו קשורים כל כך באדיקות לתורה, ובאותו זמן מעט מאוד חסידים דרכו אצלו. בערוב ימיו, עבר לבני ברק, ובתקופה זו ... פתאום נהיו לו המוני חסידים. ... מה שמעניין זה שכשהוא עבר לבני ברק, היהודים שבאו אליו לפני כן, משהו עצר אותם מלבוא לבני ברק. לימדתי אז בבאר שבע, באוניברסיטת בן גוריון, והיה שם שוער אחד שהיה נוסע כל שבוע לדודי. כשדודי עבר לבני ברק שאלתי אותו: כבר ביקרת אותו? הוא ענה לי שלא הסתדר לו. הוא לא דרך אצל דודי מאז. לא שהייתה לא התנגדות אידיאולוגית. הוא פשוט הרגיש איזה מחסום. ואני זוכר שלחתונה של הנכדה של הרבי, שהתקיימה כשכבר היה בבני ברק, יחד עם אדמו"רים אחרים, הגיעו גם יהודים פשוטים מרומניה. היה שם משמר של חסידים מבני ברק שחִיכו לרבי, ואחד מהיהודים הפשוטים, מהחסידים הישנים, צעק: זה הרבי שלנו. למה אתם לוקחים אותו?
ירידת הצדיק ומסירות הנפש עבור הכלל, שיחה בישיבה, עמ' 405-406, נתיבות, תשס"ח (2008)