חכם מנשה סלמאן שהרבני

ז' סיון תרמ"א - כ"ח אב תש"ך      

1 9 6 0 - 1 8 8 1      

חכם מנשה סלמאן שהרבני

מקצת שבחו

חכם מנשה שהרבני נולד לאמו ולאביו סלמאן בז' סיוון תרמ"א (1881), בבגדאד שבעיראק.
בשל עוני המשפחה, חכם מנשה שהרבני לא למד בתלמוד תורה, ובילדותו אף לא ידע קרוא וכתוב.
בראש השנה תרנ"ג (1893), בהיותו בן 12, נכח במעמד קריאת תהילים בחבורה, אך מכיוון שלא ידע לקרוא, התבייש. הוא הלך לתלמוד תורה וביקש ללמוד, אך המלמד ראה שהוא מבוגר יחסית לילדים האחרים, ואינו יודע לקרוא ומינה אותו להשגיח על התלמידים הצעירים. חכם מנשה שהרבני לא ויתר, והלך לתלמוד תורה אחר, שהסכים ללמדו עם התלמידים הצעירים ממנו. כבר בסוף השנה ידע לקרוא והתמצא בתנ"ך. חכם מנשה שהרבני חזר למעמד קריאת התהילים, ולהפתעת המלמד מתלמוד התורה הראשון, השתתף בקריאה.
בשנת תרנ"ו (1896) עבר ללמוד בישיבת 'בית זלכה', אצל חכם משה צדקה ואצל חכם יוסף חיים, מחבר הספר 'בן איש חי'. הוא שימש את חכם יוסף חיים, שלימדו כתיבת סת"ם, שחיטה ומילה, והיה גם זה שמעלה תשובות החכם יוסף חיים אל הכתב. חכם מנשה שהרבני התפרנס ממסחר ולא קיבל שכר על לימוד תורה.
חכם מנשה שהרבני, לאחר נישואיו, נשלח לעמוד בראש הישיבה בקבר עזרא הסופר, בסמוך לעיר בצרה שבעיראק. כעבור שנתיים שב לבגדאד ולימד בתלמוד תורה. 
בשנים תרפ"ד-תרפ"ה (1925-1924) שימש כרב בקהילות יוצאי עיראק בסין, הודו וסינגפור. 
בשנת תש"ח (1948) הוזמן לשמש כרב בערים אבאדאן ומחמרה, שבכורדיסטן הפרסית.
בשנת תש"י (1950) עזב חכם מנשה שהרבני את תפקידו כרב בפרס ועלה ארצה. הוא התיישב ברמת-גן. בין תלמידיו הרבים חכם סלמאן חוגי עבודי, חכם יהושע משה וחכם יעקב מוצפי.
חכם מנשה שהרבני נפטר ביום כ"ח אב תש"ך (1960) ונקבר ברמת-גן. 
חכם מנשה שהרבני כתב פיוטים ופירושים לתנ"ך ולספרים שונים. מתוכם ראו אור שני ספרי פיוטים: 'שירות ותשבחות' ו'שירה לאל', ופירוש להגדה של פסח. 
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד להשתדל עם התועה מחסרון הידיעה, להשיבו אל דרכי ה'
'ושאינו יודע לשאול' - הוא ההמוני הנלווה אל הבן הרשע, רק שאינו יודע לשאול שאלות של דופי כהרשע, המתעה אותו. - תראה אתה לפתוח לו, כי אחר שאינו תועה מחמת שכלו, רק מחסרון ידיעה, עליך להשתדל עמו, ולהשיבו אל דרכי ה'.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' ע"ז, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שתיקון איברים, בזה שנותן לעני בעצמו.
אם אתה נותן לו בעצמך, אז עיניך לנוכח יביטו על העני. בזה יתוקן העין, שאתה נותן לו בעין יפה. כלומר העין שלך יתוקן, ויהיה יפה, ועליו נאמר: 'טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל' - כלומר: עתה שנתן מלחמו לדל בזה נקרא 'טוב עין'.
המשמעות, אף שהיה תחילה רע עין, אבל עתה נתקן העין ונקרא טוב עין. ובזה שנותן בעצמו יתוקן גם כן האזנים, אשר תחילה נאמר:' אוטם אזנו משמוע דל' - אבל שומע אל אביונים, נתקנו האזנים גם כן. גם ידיים, שעד הנה 'יד העני לא החזיקו' - ועתה החזיק העני בידיו זהו תקנתו, וכן הפה כשמפייסו גם כן בדברים ובצדקה כזו יתוקן הכל, וכן רגלים שמוליכים צדקה זו יתוקנו גם כן.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' כ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד להתחזק באמונה, אף כי ענינו מאוד בצרות הגלות.
'האמנתי כי אדבר, אני עניתי מאוד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב'. -
אני עניתי מאוד' – כלומר: אני מאמין באמונה שלמה, מה שאני מדבר, אף כי עניתי מאוד בצרות הגלות, המעבירים את אדם מדעתו ומדעת קונו. עם כל זה אני חזק באמונתי, שמי שגאל את האבות, יגאל את הבנים, באופן ש'כל האדם כוזב' - כלומר: אומות העולם, המכונים בשם אדם, שמלעיגים עלינו בשביל ביטחוננו בך, באמרם א-להים עזבנו. כזב ושקר הם אומרים, אלא האמת היא שאם יתמהמה, אחכה לו כי בוא יבוא, לא יאחר.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' קפ"ח, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד החיוב לספר אפילו יודע כל התורה, שלא ישכח מהבנים.
על כן למען יהיה הזיכרון למשמרת לדורות עולם הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה. אפילו אם הוא חכם ונבון ויודע כל התורה. וממילא אי אפשר שישכח מהבנים בשום זמן מהזמנים.
ואלו היו פטורים איזה אישים מלספר, הייתה אפשרות המציאות שישכח הדבר. וכל איש ישראל הלא הוא יודע ספר. וכולם יפטרו עצמם מלספר כי כבר הם יודעים. ואפשר שסוף סוף נבוא על ידי זה לידי שכחה. לזאת הוקבע חוב על כל איש ואיש לספר אפילו על חכם נבון ויודע את כל התורה. ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' נ"ב, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שמסלקים הקערה כדי שהתינוקות ישאלו מה שישאלו.
'מה נשתנה - שמסלקים את הקערה כדי שישאלו התינוקות' - אין הכוונה כדי שישאלו השאלות הללו שבנוסח 'מה נשתנה' - אלא כלומר, שישאלו מה שישאלו ...
וכל תינוק ישאל לו כפי הבנתו ושכלו. ועושים כדי שיהיה זה פתח ליכנס עימם בדברים, וכמו שאמר לקמן: 'ושאינו יודע לשאול? - את פתח לו' - עשה לו פתח ליכנס עמו בדברים. עיין בביאורנו שם.
אבל הנוסח 'מה נשתנה', אם אין הבן חכם, לשאול מעצמו - אביו מלמדו, או ישאלו גדולים זה לזה, וקבעוהו חובה על הגדולים לאומרו לפני התחלת סיפור יציאת מצרים.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' מ"ד, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מזהיר שאחר 'שפוך חמתך', אומרים 'לא לנו ה', לא לנו'.
'שפוך חמתך אל הגויים, אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו. כי אכל את יעקב ואת נווהו השמו'. - מה שאנחנו אומרים 'שפוך חמתך' - שאנחנו מתפללים על אותן שיתקבצו על ה', ועל משיחו במלחמת גוג ומגוג, שישפוך ה' את קובעת כוס חמתו עליהם.
ולכן אנו אומרים אחר כך: 'לא לנו' - אף שאמרנו: 'כי אכל את יעקב' - אין כוונתנו בשבילנו, 'רק לשמך תן כבוד'. 'על חסדך' - על שכופרים בחסדך שמלאה הארץ. 'על אמיתך' - על שכופרים בתורתך שנקראת אמת.
אגדה מקובצת: ביאור נרחב על הגדה של פסח, עמ' קפ"א, הוצאת ניר דוד, רמת-גן, תשמ"ה (1985)