חכם יוסף נחמולי

- ז' אדר תקמ"ה      

1 7 8 5 - 0      

חכם יוסף נחמולי

מקצת שבחו

חכם יוסף נחמולי נולד לאמו ולאביו נחמן בשאלוניקי העות'מאנית, אחר עבר לעיר לאריסה ביוון.
נין ונכד לחכם אהרון פרחיא משאלוניקי מחבר הספר 'בגדי כהונה', שנדפס בשנת תקי"ג (1753) עם הקדמת החכם יוסף נחמולי. עיקר תורתו מפי החכם רפאל אלעזר נחמיאש, ומפי רבה של איזמיר החכם חיים בן דוד אבולעפיה, ועם חברו החכם יצחק גאטיניו. 
נשא לאישה את בתו של החכם יצחק אבן שאנג'י, מחבר 'בארות המים', שנדפס בשנת תקט"ו (1755) עם הקדמת החכם יוסף נחמולי וכמה מחידושיו.
חכם יוסף נחמולי שימש כרבה העיר לאריסה (בפי היהודים: לארסו), במזרח יוון המרכזית, ועמד בראש בית הדין. בני הקהילה היו מורכבים מצאצאי הרומניוטים (מהתקופה הרומית), ממגורשי ספרד וממהגרים מארצות הבלקן.
חכם יוסף נחמולי נפטר בשנת תקמ"ה (1785). יום פטירתו אינו ידוע לנו, אנו מציינים אותו ביום ז' באדר, שכל נשמות חכמי ישראל כלולות במשה רבינו.
הוא חיבר את ספר הדרושים 'אשד הנחלים', שיצא לאור לראשונה בשנת תקמ"ג (1783), ואת השו"ת 'אשדות הפסגה', שיצא לאור לראשונה, והובא לדפוס לאחר מותו, בשנת תק"ן (1789) ע"י בנו החכם וידאל נחמולי.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד אף שגוי שותף בחנותו, אסור להרוויח מהטרפות.
שאלה: יהודי שנשתתף עם גוי בשותפות חנות בסחורה, ובכלל הסחורות שעתידים לעשות. הגוי מתעסק בבשר טריפה, היינו שעושה שאלג'יג'אש ומוכרם לגויים בזאת החנות. והן הנה מהקרן של השותפות הנזכרת. וכיוון שכן, לשאול הגיע, אם מזאת ההנאה הנכנסת בשותפות הנזכרת, אם יכול היהודי השותף ליהנות ממנה או לא. יורינו מורינו ורבינו, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... ואם כן, כאן, בנדון שלנו, שידע היהודי שהמוכר יש לו בשר טריפה, ועשה עמו שותפות, זה וודאי עשה איסור, והדין הוא למוכרם בכדי דמיהם, ולא להרוויח. והגוי ודאי שלא ציית הדין, ומוכר להרוויח. זה וודאי שאסור ליהודי ליהנות. ברם אם לא ידע, ואחר שעשה השותפות, ידע שיש לגוי בשר טריפה, זה וודאי דומה לצייד, ויכול ליהנות. ברם זהו שדווקא בבשר שנמצא בעת שעשה השותפות. ברם כיוון שגוי זה עוסק בבשר טריפה באופן השאלג'יג'אש, שבכל חודש או שניים או שלושה חודשים, לוקח בשר ועושה שאלג'יג'אש זה וודאי שאינו יכול ליהנות. והיה נראה לעניות דעתי, שאם היהודי אינו יושב בחנות הגוי, כן אם שנתן לו מעות בעסקה והוא שותף עמו, אפילו היה יכול ליהנות.
אשדות הפסגה, חלק א, יורה דעה, סימן ד, דף יז עמ' ב- דף כ עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד, שילכו אחר התורה, להביאה לסוכה הסמוכה, לקרוא בה.
שאלה: בהיות שהרשומים, אשר בעיר שאלוניקי, יגן עליה א-להים, יש להם ספר תורה בביתם, שמתפללים שם שבתות וימים טובים, ובחג הסוכות מתפללים תוך הסוכה, ומביאים הספר תורה מן הבית, שיושב שם הספר תורה לסוכה כדי לקרות בשעת הקריאה, ומביאים שם תיבה דווקא כדי לשים שם הספר תורה בשעת הקריאה, ואחר שקוראים מחזירים הספר תורה למקומו. ולשאול הגיעו אם יש בזה גנאי לספר תורה שלוקחים אותו ממקומו ואחר כך חוזרים אותו שם או לא, ושכרו מהשמיים.
תשובה: ... שכיוון שהווי סמוך כל כך ... שלכל היותר סמוכה לבית שיושב שם הספר תורה, יש הפסק כמו עשרים אמה, מכל מקום נראה לעניות דעתי, שכפי דברי ה' 'עדות ביהוסף': אם יבואו כל אנשי הסוכה היושבים שם להתפלל, וייטלו הספר תורה, וילכו אחרי התורה עד לסוכה אז יקוים המנהג הזה, שכך אין התורה הולכת אחריהם, וכולי האי ואולי, לעניות דעתי הפעוטה.
מראה אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ז, דף יא עמ' א- דף יג ב עמ' ב, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שעדיף שליח ציבור תלמיד חכם אלמן על שליח ציבור נשוי.
שאלה: עיר שיש בה שליח ציבור קבוע מכמה שנים. והן היום, עבר דרך שם תלמיד חכם, שהוא גדול בתורה, וחילה פניהם, ושמוהו לשליח ציבור, והוא אלמן. והן היום שבאו ימים הנוראים שאלו מי יתפלל, אם יתפלל התלמיד חכם שמינוהו מחדש כמו ארבע חודשים אף על פי שאינו נשוי או יתפלל השליח ציבור הקבוע מכמה שנים, אף על פי שאינו גדול כיוון שהוא נשוי.
תשובה: ... והן היום באתי להודיע, שגוף המעשה, העיירה לארשו, יגן עליה א-להים, כי כאן נמצא, כאן היה, החכם רבי יעקב ביטון, ה' ישמרהו ויחיהו, וחילה פני הגבירים והפרנסים שישימו אותו לשליח ציבור, וגם אני הסכמתי עמהם, יען הוא אדם ראוי והגון. ושמו אותו לשליח ציבור. והן היום שבאו הימים הנוראים, באו פרנסי הקהילת קודש לפני, ושאלו את פי להגיד להם כיצד ינהגו. יען החכם רבי יעקב ביטון הנזכר אינו נשוי, ואמרתי להם שדין זה הוא פשוט ממה שכתב מור"ם: שצריך שיהיה נשוי, והוא דעת 'הכלבו' זיכרונו לברכה, ומור"ם כתב: 'ועל כל פנים, כל ישראל כשרים הם'. והשיבו לי, שסוף סוף, כיוון שהיה לנו שליח ציבור קבוע מכמה שנים, והוא נשוי אשה, אם קודם להחכם רבי יעקב ביטון, אף שהוא גדול בתורה, כיוון שאנו נשוי אשה ושרוי וכו'. ואמרתי להם, שהשליח ציבור הקבוע מישן הוא קודם, כיוון שהוא נשוי אשה, אף שאינו גדול בתורה. והפרנסים, ה' ישמרם אמן, דיברו עם החכם רבי יעקב ביטון הנזכר את כל האמור, ויאמרו לו שיבוא וידבר עמי. ומה שאנו עושים הוא רצוי ומקובל עליהם. והוא לא עשה כן, והלך ופיתה את לבות קצת יחידים, ויצא הדבר מחלוקת רב ביניהם.
והן היום באתי להגיד לפני מורי ורבותי את דבר המשפט, שידעו רבנן שהדבר כדין, הנה מצאנוה להרב הגדול אבי התעודה 'פני משה' ... כי דין זה לא הוזכר בשום פוסק זולת בשליח ציבור לימים נוראים משם 'הכלבו'. ומרן, זיכרונו לברכה, לא הביא סברתו. ועוד צידד לומר כי אף 'הכלבו' לא אמר כן, אפילו להמנהג, הלא להוציא רווק שלא נשא אשה מעולם, ותוקף יצרו, מה שאין כן אם כבר נשא אשה אף שאחר כך מתאלמן לא תוקף יצרו. וסוף דבר זו הלכה.
אשדות הפסגה, חלק א, אורח חיים, סימן ב, דף ב עמ' ב- דף ג עמ' א, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שאף שפטור ממסי המלך חייב בהוצאות שיצטרכו הציבור.
שאלה: ראובן מתושבי עיר המוריאה, ועקר דירתו משם וקבע דירתו בעיר לארסו, יגן עליה א-להים. ויהי אחרי עבור ימים, מספר ירחים, תבעו ממנו תושבי עיר לארסו, יגן עליה א-להים, שיפרע עמהם במשא מלך ושרים, מיסים וארנוניות. וכה היה דברו: שהוא פטור ומסולק לפרוע פרעות, יען יש לו מאמר המלך, מזה ימים ושנים, קודם בואו פה לארסו, יגן עליה א-להים, שיהיה פטור מכל מני מיסים וארנוניות ומס גולגולת של המלך. וגבירי ויחידי העיר טוענים, מאחר שהוא נושא ונותן בעיר, והוא חלק מחיותם של אנשי העיר, צריך שיישא בעול עמהם אף שפיטרוהו מצד המלך. זאת עוד, שאפילו יצא הדין שהוא פטור, הוא דווקא במשא מלך ושרים, דברים הנוגעים במירי, ברם בכל מיני הוצאות וצדקות אשר יצטרכו בציבור חייב לשלם. ועל זה שאלו ממני את דבר המשפט להיכן דין נוטה, ויבוא שכרו מהשמיים.
תשובה: ... באופן שעלתה ההסכמה שגדול כוח המוחזק, ואין כוח לגבירי ויחידי העיר להוציא מספק מראובן מאומה. ואף שלא נמלט ממחלוקת, מכל מקום ראובן הוא המוחזק, ואין להוציא ממנו ממון. עד כאן. אמנם על זה שפטור הוא לעניין מסים וארנוניות, ברם כל ההוצאות שיצטרכו הציבור לעשות, כגון צדקות ופיזורים אחרים, ופדיון שבויים וכיוצא, זה וודאי חיוב מוטל עליו לשלם עם הציבור.
אשדות הפסגה, חלק ב, חושן המשפט, סימן א, דף ס עמ' ב- דף סא עמ' ב, הוצאת אוצרות גאוני ספרד, אשדוד, תשנ"ז (1997)