חכם משה בארקי

תקפ"ט - ד' סיון תרע"ג      

1 9 1 3 - 1 8 2 9      

חכם משה בארקי

מקצת שבחו

חכם משה בארקי נולד לאמו ולאביו חכם רפאל אברהם בכור בשנת תקפ"ט (1829), באיזמיר, בטורקיה. 
חכם משה בארקי למד תורה מפי חכם חיים פלאג'י, ומפי בנו, חכם אברהם פלאג'י, שהיה אב בית דין באיזמיר. לימים מינה חכם אברהם פלאג'י את חכם משה בארקי לחבר בבית דינו. הוא נשא לאשה את קאדין ונולדו להם חמישה ילדים, ובשנת תרס"ז (1907) החל לשמש כראש הרבנים באיזמיר. 
חכם משה בארקי נפטר בד' סיוון תרע"ג (1913) באיזמיר ונקבר שם.
מכל כתביו נמצא בידינו רק אוסף תשובותיו, שהובאו לדפוס בירושלים תחת השם 'מזכרת משה'.
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות.
שולחן ערוך: 'לא ישכיר אדם מרחץ שלו לעכו"ם, מפני שנקרא על שמו וכו' אבל שדה מותר וכו' ותנור דינו כמרחץ וריחיים דינו כשדה'. - הנה זו היא דעת הרמב"ן בחידושיו לעבודה זרה, והביא דבריו הטור כאן, אבל הר"ן בפרק א' של עבודה זרה, והביא דבריו מרן הבית יוסף, כתב בשם בעל מתיבות שתנור וריחיים הוו כשדה, עיין שם. והראב"ד בספר 'תמים דעים' סימן קכ"ה, כתב משם רבנו חננאל שהביא משם הירושלמי שתנור וריחיים דינם כמרחץ, עיין שם.
וצריך לומר שכל אחד דיבר אל עירו ואל שער מקומו, וכמו שכתב הר"ן שם: שבכל כיוצא בזה - הכל כמנהג המדינה, וכן כתב הרב המגיד בפרק ו' מהלכות שבת, הלכה ט"ו: שאין דין זה תלוי במהות הדברים, אלא לפי המקומות: יש שדרכן להשכיר תנור, ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם, עד כאן. וכתב מרן חכם חיים פלאג'י, זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, בספרו החשוב הנדפס מחדש 'רוח חיים' אות א', שבעירנו איזמיר, יגן עליה א-להים, הוה מנהג פשוט להשכיר התנור בכך וכך לשנה, וכיוון שכן הוא המנהג ברוב העיר, אינו נקרא על שמו של בעל התנור, כי כולם יודעים שהגוי לעצמו הוא עושה, זה תורף דבריו, עיין שם.
מזכרת משה, סימן ד, עמ' לח-לט, הוצאת יעקב בצלאל חרר, בני ברק, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שדווקא בסיני עמדו כולם, ובימינו רק יעמדו מדיבורם.
שולחן ערוך - 'אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה'. - הנה הרב 'כיסא אליהו' שם כתב, וזו לשונו: 'מרן זכרונו לברכה, בבית יוסף, הביא את דברי הסוברים כן, ומסיים במקרא שכתוב: 'ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם, כי מעל כל העם היה, וכפתחו עמדו כל העם' - עמדו היינו לשון שתיקה, כמו שמובא בסוטה, עיין שם. ולא ידעתי מה יענו מקרא אחרת בנחמיה סימן ט' שכתוב: 'ויעמדו ויתוודו על חטאותיהם ויקומו על עומדם ויקראו בספר תורת א-להיהם'. וצריך עיון'. עד כאן לשונו.
ואחר המחילה רבתי, לפי קוצר עניות דעתי, לא קשה הדבר ששונה שם שכתוב: 'ויקומו ... ויקראו'. ולגבי הקורא הדבר פשוט שצריך לקרות מעומד, כמו שנאמר במגילה תחילת פרק 'הקורא את המגילה', ופסקו מרן תחילת סימן קמ"א, ולמד דין זה ממה שכתוב בתורה: 'ואתה פה עמוד עמדי', כפי שיעויין שם. ומשום כך גם החזן המקרא צריך להיות מעומד, כמו שכתב מור"ם, ובשם הלבוש שם, וזו לשונו: 'ואם כן, כל שכן שכל ישראל היו עומדים מפני אימת הקדוש ברוך הוא הנותן וכו', ודווקא בשעת מתן תורה שהיו כולם המקבלים - היו עומדים כולם, אבל עכשיו, שהעולה הוא עומד במקום כולם, אין צריך לעמוד אלא הוא ולא שאר הצבור. עיין שם. וכיוון שכן אין הוכחה כלל מהמקרא של נחמיה הנזכר לגבי הציבור השומעים קריאת התורה שצריכים להיות מעומד, והוא פשוט.
מזכרת משה, סימן א, עמ' כז, הוצאת יעקב בצלאל חרר, בני ברק, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלא יאחדו הקופות, להיות כיס אחד, שכל אחד בשלו.
על ענין הנדרים והנדבות הנהוגות מימי קדם לארצות הקדושות, יבנו ויכוננו במהרה בימינו, מאת אחינו בני ישראל היושבים בחוץ לארץ, ה' עליהם יחיו, אמן. אשר פירשו שיחותיהם ומעידים על המנהג, כי כל אחת ואחת מארבע הארצות הקדושות זכתה בשלה, כי עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, זכתה בקופות שלה, ואין לשלוש ארצות חלק בהם, ועיר הקודש חברון חלקה קופת אבות העולם, ועיר הקודש צפת נחלתה קופת התנא רבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, וחמד זו טבריה, בנס היא עומדת, רבי מאיר בעל הנס, זכותו יגן עלינו אמן, ואין להם שום זכות על זה. ...
והודיעו שנפשם בחלה בכל מין תערובת שיהיה, שהוא אסור, ואחרי שכן הוא לא נשאר לנו מקום לדון בבית המדרש ולבוא בפסקים ובכתבים ובסעיפי וענפי ואמירי דינים השייכים לדבר הזה, אם כשר הדבר לחבר את האהל להיות אחד, כל ארבע ארצות הקדושות כיס אחד לכולם כדעת חכמי ורבני עיר הקודש ירושלים, תיבנה ותיכונן, כמו שהאריכו בקונטרס שהדפיסו. ...
כי ידענו שהטבע יעשה את שלו, להחזיק כל אחד בדעתו, ובפיו ימלא ויאמר: כי אמת תורתו. ושכנגדו החלוק עליו יסתירנו בסתירתו, הדוחה ידחה בכל שכן ויראה פנים לדחייתו, ואין לדבר סוף, בשגם יתרבה המחלוקת, ואין טוב יוצא וכו', והטוב בעיני א-להים ואדם לראות מראשית דבר אחריתו, ומי יבוא להכניס עצמו באתר זיקוקין די נורא, רבנים גדולים, אלה מפה ואלה מפה, כל אחד מכרזת תורתו. וגם שדיני נפשות שינו כאן: אלפי אלפים עניים, עיניהם תלויות בזה להחיות נפשו ונפשות אנשי ביתו, אשר בעבור כל זה שומה היתה בליבנו שלא להיטפל בזה עסק אולי, חס ושלום, נחטיא השערה, וה' הוא היודע כי חפצנו ומאוויינו ורצוננו ותשוקתנו להחזיק ישוב ארץ ישראל בכלל.
אך אחרי ראות קושט אמרי אמת, אשר כתבו וחתמו העיירות הנזכרות ויחידי עירנו, יגן עליה א-להים, שפירשו האמת מה שהוא - כי כל אחד זכה בשלו, ושדעתם בנדריהם ונידבותם שלא להחליף את של זה בזה ושלא לערבב הקופות, כי דעתם במה שנודרים ונודבים הוא לשלוח הנידר לקופות ירושלים תיבנה ותיכונן – לעיר הקודש ירושלם תיבנה ותיכונן דווקא, והנידר והנידב לאבות העולם - לעיר הקודש חברון, והנידר לשם התנא רבי שמעון בר יוחאי - הוא לעיר הקודש צפת, תיבנה ותיכונן, והנידר והנידב לשם התנא רבי מאיר בעל הנס - הוא לעיר הקודש טבריה תיבנה ותיכונן דווקא, שכן נהגו מאבותיהם ושכן דעתם וקבלתם, וגם ציוו לבניהם אחריהם שכן יעשו, אם כן זה הדבר עצמו היא גזירה דאורייתא לבלתי קחת מכסף הקדשים. ... וה' יתן הטוב לכל אחינו שבגולה, וירבו בנדבה לכל ערי הקודש, ולא ישנו בנדריהם ונידבותם לחלקם ממקום למקום כי כל אחד זכה בשלו.
מזכרת משה, סימן יז, עמ' קלב-קלד, הוצאת יעקב בצלאל חרר, בני ברק, תשס"ג (2003)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שלא יקפיד בכל הנוגע לו, אף למי שיבוא לו בקנטור.
הגם שמורנו הרב (חכם חיים פלאג'י) זכרונו לברכה לחיי העולם הבא, מרוב ענוותנותו וקדושתו גילה דעתו, שלמה שנוגע לו, אינו מקפיד, ומוחל לו אף למי שיבוא כנגדו בדרך קנטור, ושלא לשמה, ולא היתה לו הקפידה, כי אם על עלבונה של תורה, מכל מקום הרי זה דומה למה שפירשו רבותינו זיכרונם לברכה על פסוק: 'עשה לך שרף' - שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: חלקי שרוי ומחול להם לישראל, אך 'עשה לך שרף' כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך: חלקי מחול אבל חלק גבוה מי יתיר?! - לפיכך: ו'יעש משה נחש נחושת'. ... אך בוודאי שאם ישוב מדעתו להיות מודה על האמת וניחם על כל מה שדיבר כנגדם ויבקש מאתם מחילה וסליחה וכפרה. והוא רחום יכפר ושב ורפא לו.
מזכרת משה, סימן יד, עמ' קיז-קיח, הוצאת יעקב בצלאל חרר, בני ברק, תשס"ג (2003)