חכם יהודה קצין

תס"ח - י' חשון תקמ"ד      

1 7 8 4 - 1 7 0 8      

חכם יהודה קצין

מקצת שבחו

חכם יהודה קצין נולד לאמו לאביו בשנת תס"ח (1708) בארם צובא היא חאלב שבסוריה.
הוא היה תלמידו של חכם יוסף עבאדי, ולימים שימש כפוסק ואב בית הדין בחאלב, שבסוריה.
הוא נשאל על מחויבותם של בני הפראנקוס למנהגי המקום. הפראנקוס, הגיעו לחאלב מאירופה, ועסקו בסחר בינלאומי ובייצוג של מעצמות אירופיות. חכם יהודה קצין פסק, שהפראנקוס פטורים מהמנהגים והתקנות החלים על ילידי חאלב, הפך מפסיקת חכם שלמה לניאדו. לבסוף חכמי ארץ ישראל הכריעו כחכם יהודה קצין.
בשנת תצ"ח (1737) חכם יהודה קצין זכה ועלה לארץ ישראל. הוא שהה בארץ כחמש שנים, וחזר לארם צובא.
חכם יהודה קצין השאיר אחריו תלמידים רבים, מבין תלמידיו היה חכם ישועה עטיה.
חכם יהודה קצין נפטר ביום י' בחשוון בשנת תקמ"ד (1784) ונקבר במערת החסידים בחאלב.
חכם יהודה קצין השאיר אחריו ספרים וחידושים רבים וביניהם: 'רועי ישראל' - חידושים על הרמב"ם, 'מחנה יהודה' - שו"ת, 'וזאת ליהודה' - דרושים וחידושים על התורה.
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד בזמן משיח אין שלום אף לתלמיד חכם, ובצדקה תכונני.
'וכל בניך לימודי ה', ורב שלום בניך, בצדקה תכונני רחקי מעושק כי לא תיראי'. - למה סמך 'בצדקה תכונני' ל'רב שלום בניך'? - ונראה לעניות דעתי לבאר בהקדים מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'וליוצא ולבא אין שלום מפני צר' - רב אמר: אפילו תלמיד חכם שכתוב בהם שלום, שכתוב: 'שלום רב לאוהבי תורתך' - אין להם שלום מפני צר, ופירש רש"י: מן הצר - מרוב הצרות, לשון אחר: מיצר הרע. והנה זה הפסוק מדבר בזמן המשיח, ובזה יבוא כמין האומר: וכל בניך למודי ה' - היינו תלמידי חכמים, וגם 'ורב שלום בניך' ששלום ושלווה - יש להם ולא צרות.
וכי תאמר אם כן נתייאשנו מן הגאולה, חס וחלילה, שדור שבן דוד בא, אין בו שלום אפילו לתלמידי חכמים, ואת אמרת: 'ורב שלום בניך', לזה אמר: 'בצדקה תכונני' - אתם תעשו צדקה, שמקרבת את הגאולה, שנאמר: 'ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' ובזה 'תכונני' - שיכוון דעתך במה שאתה רואה ש'ורב שלום בניך' - היפך מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: 'דור שבן דוד בא וכו'.
'וזאת ליהודה', עמ' צ"ה, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד תמימים ינחלו טוב, שכיוון שהוא עניו תתקיים התורה בידו.
'הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או דבור אחד או אפילו אות אחת, צריך לנהג בו כבוד ... ואין כבוד אלא תורה.' - מה נעמו דברי חכמינו זיכרונם לברכה, שבתחילה דרשו: 'אין כבוד אלא תורה' שנאמר 'כבוד חכמים ינחלו' - רצה לומר: שסתם חכמים ינחלו הם כבוד שהכול מכבדים אותם, ולפי שאפשר שמחמת הכבוד יגיס ליבו ויתגאה וישתכח תלמודו, לזה אמר שצריך עוד תנאי אחד: 'ותמימים ינחלו טוב' - שיהיו ענוותנים ושפלי רוח 'וינחלו טוב'.
ואם כן כיוון שאמר: 'ותמימים' היינו מי שהוא עניו, אם כן בהכרח לפרש: 'ואין טוב אלא תורה' - והיינו שכיוון שהוא עניו תתקיים התורה בידו שנאמר: 'כי לקח טוב נתתי לכם' שגורמת עושר וכבוד ללומדיה, לכן 'תורתי אל תעזובו' - שלא תגרום לך מהשני דברים אלו: שתתגאה ותשכח ותעזוב תורתי, אלא תהיה תמים ושפל רוח ותתקיים התורה בידך.
''וזאת ליהודה', עמ' קכ"ב , חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ה (1985)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מתיר לעשות היפך מנהג מקומם, לעושים מנהג אבותם.
זאת ודאי לא אמר אדם מעולם, שיהיו בני עיר אחת כפופים לעיר אחרת. ואם כן מה דעתם של אלו האנשים שעושים מחלוקת לומר: מדוע אין בני מקומכם נוהגים כמותנו? וכי מפני שהם נוהגים כן, יתחייבו כל העולם לנהוג כמותם?! והלא אפילו לבני ארץ ישראל ובני בבל יש חילוק ביניהם בכמה מנהגים, ואין בני ארץ ישראל מכריחים לבני בבל לנהוג כמותם. ...
שהרי בדבר שהוא 'מנהג אבות' כל העולם יודעים שדבר זה אינו אסור על דעת כל העולם והוא מותר גמור ואין מי שאסר. אבל בדבר שהוא 'תורת אבות' כבר הם יודעים שהוא מחלוקת בין הפוסקים, ואם כן אם רואים שום אדם שתפס כסברת המקל והיא סברה דחויה מרוב הפוסקים ... ואם כן יש לחוש למחלוקת בדבר זה שיאמרו להם מדוע בני מקומכם נוהגים הפך סברת רוב הפוסקים ... והתורה אמרה אחרי רבים להטות, ומדוע אין אתם נוהגים איסור בדבר, ויש בזה מקום למחלוקת. אבל בדברים שהם 'מנהג אבות' אין בזה מקום למחלוקת לומר להם מדוע בני מקומכם אין נוהגים כן. ...
מכל מקום כשישאלום מדוע אתם עושים היפך מנהגינו תשובה בצידם: כך היא תורת אבותינו או כך הוא מנהג אבותינו.
'מחנה יהודה', עמ' פ"ב , חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט(1989)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שאביו קודם לתלמיד חכם בכל מה שהוא משלו.
לעולם כשבא לפדות את אביו או רבו, מממונו ומשלו - הרי ודאי שאביו קודם, ואפילו אם הוא עם הארץ לרבו שאינו מובהק, וכל שכן לחכם אחר, שכיוון שאין לאב די לפדות את עצמו ויש לו לבן, על הבן לפדות את אביו, וכופים לו על זה.
ופסק רבינו זיכרונו לברכה לעניין מזונות, וכל שכן כאן לעניין פדיון שוודאי חייב לפדותו קודם. וכן גבי אבידה, שכיון שנאבדה לו לאב אבידה ולכל העולם - כשהוא משל האב חייב הבן לטרוח בעד אביו, וכן גבי משא חייב יותר בכבוד אביו מכבוד חכם אחר ולכך קודם.
אבל בהלכות מתנות עניים מדובר, שאינו בא לפרנס או לפדות מכיסו רק מכיס של צדקה שהבן הוא גבאי ... שמשמע שברוצים לפדות מכיס של צדקה מדובר, ולכך אומרים שהדין הוא שכל הגדול מחברו בחכמה אנו מצויים להחיותו קודם הקטן ממנו, ולא הולכים אחרי הקרוב אליו, ולכן אם אביו אינו תלמיד חכם אינו קודם לאחר, אבל כשאביו תלמיד חכם אז התירו לו לפדותו אף על פי שיש גדול ממנו בחכמה, ובוודאי שחידוש גדול הוא זה.
מחנה יהודה חלק ב', ע"מ רט"ו, חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאין מכריחים לשום אדם, שיקנה איזה דבר של מצווה.
שמנהגינו הוא פה ארם צובא, יגן עליה א-לוהים, שבכל דבר אין הציבור מכריחים לשום אדם שיעלה לספר תורה ויתנדב או שיקנה איזה דבר של מצוה, אלא הכול ברצון תלוי הדבר, וכן כשמכריזים על המצוות מי שירצה קונה ומי שלא ירצה אינו קונה.
'מחנה יהודה', עמ' קנ"א , חברת אהבת שלום, ירושלים, תשמ"ט(1989)