חכם משה גלנטי

ש"פ - כ"א שבט תמ"ט      

1 6 8 9 - 1 6 2 0      

חכם משה גלנטי

מקצת שבחו

הראשון לציון חכם משה גלנטי, המכונה גם 'המג"ן', נולד לאמו ולאביו חכם יהונתן בשנת ש"פ (1620), בצפת.
הוא למד מפי החכם ברוך ברזילי בצפת. לאחר מכן עבר לירושלים, ושם עמד בראש ישיבת 'בית יעקב ויגה'. בין תלמידיו המובהקים חכם יעקב חגיז, בעל ספר 'הלכות קטנות', שלימים היה חתנו, חכם חזקיה די-סילווה, בעל הספר 'פרי חדש' וחכם חיים אבולעפיה, מחדש הישוב היהודי בטבריה. 
חכם משה גלנטי התקבל כרבה של ארץ ישראל כולה, ולמעשה היה החכם הראשון שנשא בתואר 'הראשון לציון'. חכמי ירושלים אף תיקנו תקנה, שאיש בארץ ישראל לא יקרא בתואר 'רב' מלבדו. 
חכם משה גלנטי כשד"ר אסף כספי תרומה ליהודים היושבים בירושלים ובארץ ישראל. בתקופת כהונתו כראשון לציון תיקן תקנה לפיה מחצית מכספי החלוקה יינתנו לירושלים והכסף הנותר יתחלק בין שאר הערים.
חכם משה גלנטי, התנגד בעוז למשיח השקר שבתאי צבי ונלחם בו בכל תוקף, גם כשרבים טעו אחריו.
חכם משה גלנטי נפטר ביום כ"א שבט תמ"ט (1689).
הוא כתב ספר שאלות ותשובות, אך ספר זה לא יצא לאור. בידינו ספריו: 'קרבן חגיגה' ו'זבח השלמים'.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד לכל אחד יש לו סגולה משונה מחברו, ועוצמתם מהקב"ה.
'ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה.' - אילו היה אומר הפסוק: 'להם', שהיה מוסב 'לבני ישראל' - היינו אומרים שצריך להתחכם על ישראל, רצה לומר: שהם יש להם סגולות רבות - אריה ושחל שפיפון ואיילה, שהוריש להם ישראל אביהם, וצריך חכמה לכל אחד ואחד, מין חכמה לבטל ממנו סגולתו. והוא נתחכמה עליהן, לבני ישראל הנזכרים בלשון רבים, כי צריך חכמה לכל אחד ואחד, כי כל אחד יש לו סגולה משונה מחברו.
אבל באומרו 'לו' - אין לו הבנה כלל, כי אינו צריך לחכמה על העם. לכך תירצו נתחכמה למושיעם, והכוונה שאמר הוא: 'הנה עם בני ישראל' מה שהם 'רב ועצום' הוא 'ממנו' - מהקדוש ברוך הוא, שנקרא: 'ממנו', כמה שנאמר: 'כי חזק הוא ממנו', ולכך צריך שנתחכמה לו - להקדוש ברוך הוא.
זבח השלמים, שמות, עמ' 17, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' נותן טעם למקיים מצוות שכר שכיר, שזוכה לנשמה יתירה כאדם.
עוד ראיתי בדברות קדוש הא-להי האריא"ל, הנזכר לעיל כתוב לאמור: שהמקיים מצוות שכר שכיר בזמנו, זוכה אז לנשמה יתירה, שקונה האדם בשבת, עיין שם. ומשום כך רמוז הראשי תיבות של 'ביומו תתן שכרו' - שבת. עיין שם.
ונראה לי לתת קצת טעם לדבר: שהנשמה יתירה, שזכה בה אדם הראשון, משום קדושת שבת, היה מעין שכר שכיר, שביום השישי טרח וזרע וקצר בעולם, והקדוש ברוך הוא, שהוא בעל הבית, נתן לו שכרו אז - נשמה יתרה. וכמו שאמר הכתוב: 'ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה', ושם נרמז שבת, כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה על שם: 'שמור את יום השבת לקדשו' - מי שישמור מצווה זו, יזכה למה שזכה אדם הראשון - לנשמה יתירה בשבת. וקשור עם דיננו, שאדם הראשון היה שכיר ביום השישי, והקדוש ברוך הוא פרע לו שכרו ביום השישי עצמו, שתוספת הנשמה באה מיום השישי מחצות ואילך. ועיין עוד שם. אורך ימים ושנות חיים בימינה של תורה שבת.
זבח השלמים, כי תצא, עמ' 83, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מפרש שלא יצאו להילחם באומות שבאו ורפו ידיהם.
'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.' -
אמרו זיכרונם לברכה: 'הלחם בעמלק' - דווקא, לפי שבאו מלכויות רבות להילחם, וכשראו את כבודם של ישראל לא רצו להילחם, ועמלק אימץ את לבבו הערל, והקשה את רוחו, ונלחם. ולכך דווקא את עמלק הרגו, ולכך 'ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'. עיין בזוהר ותמצא.
וזה נראה לי: 'וילחם עם ישראל ברפידים' - אפילו שראה רפיון ידיים משאר אומות, שרפו ידיהם אפילו שבאו עמו, שנבהלו ונמוגו, אפילו כך הוא - 'וילחם'. ואם כן ברפידים הוא ריפוי ידיים משאר אומות, ולכך תיבת 'ברפידים' לבסוף, שהיה לו לומר: ויבוא עמלק לרפידים וילחם, אלא לכך קיימו חכמינו זיכרונם לברכה שתיבת 'רפידים' - לדרשה: רפיון ידיים. והנה חכמינו זיכרונם לברכה פירשו: רפיון ידיים מישראל בתורה, ואנו פירשנו בלשון חכמינו זיכרונם לברכה: ברפיון ידיים משאר אומות שבאו עמו, ואפילו כך הוא - 'וילחם'. ולכך אמר לו משה: 'צא הילחם בעמלק' דווקא, ולא בשאר אומות שהם שם, כי חזרו בהם, והם שם כשבויים.
זבח השלמים, בשלח, עמ' 25, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד אות לגאולה בראות הקשת מקושטת בגוונים ברורים.
'והיתה הקשת בענן וראיתיה, לזכור ברית עולם בין א-להים ובין כל נפש חיה, בכל בשר אשר על הארץ' - שהנה נודע שעניין הקשת הוא לזכור השבועה שלא להביא מבול לעולם. זאת שנית אמר בזוהר שציווה רבי לבנו: 'לא תצפה לרגלי המשיח עד שתיראה בעולם קשת זו מקושטת בגוונים ברורים ויתבהר העולם' - הוא סימן ישועה בעזרת ה'. ואמר עוד שלכך הזכיר את גאולת ישראל כמה שנאמר בפרק: 'כן נשבעתי מקצוף עליך', וכתוב בכתבי ספר נח עיין שם.
וזו היא כוונת הפסוק: שה' הראה לנח הקשת בגוונים לא ברורים - שהוא לכל הדורות, שהכוונה לזכור שלא להביא מבול. ואחר כך הראה לו הקשת בגוונים ברורים, שהוא סימן לישועה בעזרת ה'. ...
כי זהו: 'אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר על הארץ' - שהם הצדיקים שהבטחתים, שאביא הגאולה והישועה ובהיות הקשת באופן אחר נהיר ובהיר, והוא אות לישועה.
זבח השלמים, נח, עמ' 7-6, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שנפטרים מלפני אדם גדול, הולכים לאחור ופניהם אליו.
'וישא עיניו וירא, והנה שלושה אנשים ניצבים עליו, וירא וירוץ לקראתם מפתח האהל, וישתחוו ארצה' - לפי רש"י, שהלכו המלאכים והוא רץ אחריהם, עיין שם. שכן אמרו בגמרא של מציעא - קצת קשה, שהיה לו לומר: 'וירוץ אחריהם'. ...
המלאכים, שבהליכתם לא נטו אחוריהם לאברהם, אלא כבני אדם של צורה שכשנפטרים מלפני אדם גדול הולכים לאחור ופניהם אל האדם הגדול של צורה וכך עשו. והוא רץ תיכף להביאם, ובאו כדרכם.
או גם ללמדנו דבר אחר מהמלאכים, שכיוון שידעו שהיה אברהם קוראם ורץ אחריהם, הפכו פנים אל פנים שלא להטריחו, והיו משיבים לו שאין לו לטרוח עליהם כיוון שהוא חולה והוא רץ לקראתם.
זבח השלמים, וירא, עמ' 13, דפוס שאול חנניה דייטשער, קראקוב, תרנ"ח (1898)