חכם אברהם יצחקי

תכ"א - י"ג סיון תפ"ט      

1 7 2 2 - 1 6 6 1      

חכם אברהם יצחקי

מקצת שבחו

הראשון לציון חכם אברהם יצחקי נולד לאמו ולאביו חכם דוד בירושלים או בחברון בשנת תכ"א (1661). 
אביו, חכם דוד יצחקי, היה רבה של ירושלים. סבו מצד אמו הוא חכם אברהם אזולאי, וממנו למד את תורת הקבלה. חכם אברהם יצחקי למד בישיבת 'בית יעקב ויגה' מפי חכם משה גלנטי השני ומפי חכם ישראל יעקב חגיז. חבריו ללימודים היו חכם חזקיה די סילווה וחכם משה חיון. מאוחר יותר נתמנה לראש ישיבה בירושלים, ובין תלמידיו היו רבי יצחק הכהן רפפורט, חכם משה חגיז, שהיה לחתנו, וחכם יצחק זרחיה אזולאי.
בשנת תס"ח (1709) יצא חכם אברהם יצחקי כשליח לקהילות טורקיה, איטליה והולנד. חכם אברהם יצחקי היה מן המתנגדים לשבתאות והוא ניצל את מסעותיו כדי להיאבק בגילויים המתחדשים של התנועה השבתאית.
בשנת תע"ה (1715) חכם אברהם יצחקי חזר לירושלים והתמנה לראשון לציון. הוא כיהן בתפקיד כ-7 שנים, ופרש מהתפקיד בשנת תפ"ב (1722).
חכם אברהם יצחקי נפטר ביום י"ג סיוון תפ"ט (1729) ונקבר בהר הזיתים, בחצר קבר זכריה. בשנת תש"כ (1960) הוסרו הקברים והמצבות מחלקה זו בידי משלחת ארכיאולוגית בריטית-ירדנית. 
חיבוריו של חכם אברהם יצחקי הם חיבורים הלכתיים. מהם נדפס ספר שאלות ותשובות שלו, 'זרע אברהם'. בכתב יד נותרו חיבור שחיבר על הרמב"ם וחידושים על השולחן ערוך. 
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מחרים המערער על ההקדש לקחת חלקו מבית הכנסת ולמוכרו.
שלושה אחים שותפים היו, וסומכים על שולחן אחד, וכיס אחד לכולם, בין בקרן, בין ברווח. ונדבה רוחם לבנות בית הכנסת, וכן עשו, ובנו בית כנסת אחד בעד רבים להתפלל שם, ונתקבצו הציבור בו, והתפללו בו, ונדבו נדבות ונדרים וברכות כמנהג ישראל הקדושים. ובמעות של הקדש קנו כמה ספרי תורה ורימוני כסף ושאר תשמישי קודש, ואחר זמן מה נתפרדו האחים זה מזה וחלקו ביניהם הממון והמטלטלין מה שהיה להם בין בבית בין בחנות מהסחורה מפרקמטיה בין כסף בין שווה כסף, וכל אחד נטל חלקו, בכל מה שקוראים נכסים, ונתרצו זה עם זה ונתפרדה החבילה.
ואחר כך אחד מהאחים קם וערער על חלקו מבית הכנסת שבנו האחים הנ"ל, ורוצה לחזור בו ולחלוק על ההקדש, ואומר כי הוא אינו חפץ בבית הכנסת, וכוונתו ליטול קרקע מבית הכנסת ולהכניס בביתו, או למוכרו. ומערער גם כל על כלי הקודש ותשמישי בית הכנסת ולהורידם מקדושתם ולעשותם חול. ילמדנו רבנו אם יש רשות וכוח לאח אחד להחזיק בחלקם מבית הכנסת ותשמישי קודש, לעשות בהן כרצונו או לא זאת. ועוד אחרת אם יש יכולת בידו לחלק כלי הקודש שהם בשותפות הקהל ולהוליכם לבית הכנסת אחר או לאו. ויהא שכרו מן השמים. ...
ובכן ברוח תורתנו הקדושה וברוח כותל מערבי אשר מעולם לא זזה שכינה ממנו, כי אף על פי שהיא שוממה מלבוא בתוכה, לא זזה מחבבה, גוזרני בחרם על כל יחיד המערער בקרקע הלז, וכל שכן בית הכנסת עצמו, והוא הדין בכלי הקודש אשר נעשו מנדבות אשר התנדבו המתנדבים שלא ישוב לכסלה עוד כי אין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם חס ושלום, יחזור לערער - נחש של חכמים, שאין רפואה למכתו, ומחה ה' את שמו מתחת השמים עד בלתי השאיר לו שריד באוהלו. ושומע לקול התורה ישכון בטח ושאנן מפחד רע. וכל חותמי ברכות שהיו במקדש יחולו על ראשו וראש זרעו יציצו, יפרח כגפן.
זרע אברהם, אורח חיים, שאלה ז, דף ז עמ' ב-דף ח עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מתיר נדר הבן לעשות שלום עם אביו, לראות בצער אמו החולה.
ראובן היה בבית אביו, ועברו דברי ריבות בינו ובין אביו, וקפץ ונדר מתוך הכעס כלשון הזה: הריני נזיר כנזירות שמשון בן מנוח אם אכנס לבית הזה עד שישה חודשים. ואחר עבור ימים, נפלה למשכב אם ראובן הנזכר, והגיעה עד שערי מוות, קוססת, קרובה למיתה, ונכספה גם כלתה נפשה שיכנס בנה אצלה ותהי זאת נחמתה בראות בנה יושב אצלה. וכראות ראובן הנזכר את צער אמו הנזכרת נתחרט על נזירותו ומבקש פתח לנדרו. ועוד, כי מחמת מניעתו להיכנס בבית אביו מדי יום ביום מתרבית הקטטה בינו ובין אביו על היותו מחזיק בנזירותו הנזכרת, כי על כן נפשו לשאול הגיעה אם יש פתח לנדרו, אם משום צער אמו, כי היא מצטערת מאד, והיא בדכדוכה של מוות, ובוודאי שעל דעת כך לא נדר. ושאלו את פיו אם מסר מודעה בערב ראש השנה ויום הכיפורים על ביטול כל הנדרים אשר ידור שאין רצונו בקיומם כלל כמנהג ההוא, אמר: כי כן עשה תנאי גמור שכל נדריו יהיו בטלים שאין רצונו בקיומם כלל. עוד שאלו את פיו אם זכר באותו פרק אשר נדר בנזירות הנזכרת אם המודעה אשר קדמה לו לבטל הנדרים שאין רצונו בקיומם ההוא אמר שלא זכר אותה כלל. הן עתה יורנו המורה לצדקה אם יש צד היתר אם משום צער אמו שהיא חולה כנזכר לעיל אם משום להטיל שלום בינו ובין אביו. על הכל יבוא דברו הטוב ויבוא שכרו מהשמיים. ...
שוודאי יש להקל בלי שום פקפוק ... ובשופי יכול להיכנס בבית אביו, ואדון השלום ישפוט שלום מלא בינו ובין אביו, כי אין לנו כלי מחזיק ברכה אלא השלום.
זרע אברהם, יורה דעה, שאלה ט, דף מה עמ' ב-דף מז עמ' א, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מתיר גבינת מצרים, שלא מערבים בה חלב בהמה טמאה.
נשאלתי מברוך עמי מצרים מהחיל, אשר נגע יראת א-להים בליבם, יען כי ליבם נוקפם על דבר הגבינה אשר הולכים היהודים, מדי שנה בשנה לעשותה כדת משה וישראל. וחקרו ודרשו כי אי אפשר להם לעמוד על החלב מחמת שמהמקומות רחוקים, ואהלי קדר מתפשטים על רוחב המדבר, מרוב המקנה והכבודה אשר להם, אלה מפה ואלה מפה, אשר אין עין אדם שולט לראות, כי רב המרחק ביניהם, אלא הגויים מביאים להם מה שחולבים. נמצא כי כמעט הכל נעשה מחלב שחלבו גוי, ואין ישראל רואן, ואף אם יהיה קצת חלב שנחלב כדין, מרבים העם להביא, ומוכרחים במעשיהם לערב הכל יחד, ביורות גדולות להחם הכל יחד, לעשות הקשקבאל, כי הכל נעשה על גבי האש, שאי אפשר, בלאו הכי כנודע. וכבר הקדמונים כן נלאו לתקן, ואם אני לומר 'ונקה' כאשר הוברר לנו. יורינו המורה לצדקה אם יש איזה היתר לסמוך לאכול הגבינה או לא ויבוא שכרו מן השמים. ...
שכיוון שהגוי יודע שהישראל לוקח החלב להקפותו ולעשות גבינה, ירא שמא יכיר ישראל זיופו, ולא יזיק לעצמו, אפשר להתיר לשתות מהחלב גם, שוודאי לא עירבו. אמנם גם בזה לבי מהסס הרבה להתיר, יען כי עדיין יש לחוש כי כפי גודל החליבה שחולב לעשות גבינה - אם יערב בו עשרה ליטרים או יותר מחלב טמא, אין זה נרגש אם יישאר, בניסיוני כפי גודל החליבה דבר מועט כזה שלא יגיע לשמינית. ושומר נפשו ירחק מהם מהחלב והביראת והריקוטה והחלב החמוץ. אבל בגבינה נראה כי יש ויש טעם כעיקר להתיר מטעמים שכתבתי, כל שכן בהצטרפו כולם. ואתם החרדים אל דבר ה' יכולים אתם לאכול הגבינה בלי שום פקפוק, ובפרט של מצרים ובשאר מקומות ששולקים אותה, שפשוט שאין להרהר בה.
זרע אברהם, יורה דעה, שאלה כה, דף צה עמ' א-דף ק עמ' ב, חמו"ל, ניו-יורק, תשמ"ט (1989)