חכם רפאל אוחנה

תר"י - כ"ז אב תרס"ב      

1 9 0 2 - 1 8 5 0      

חכם רפאל אוחנה

מקצת שבחו

חכם רפאל אוחנה נולד לאמו ולאביו חכם יהודה בשנת תר"י (1850) במכנאס שבמרוקו.
בשנת תרכ"ה (1865) חכם רפאל אוחנה עלה ארצה, יחד עם אביו, והם התיישבו בטבריה.
בשנת תרמ"א (1881) יצא בשליחות כולל טבריה לבוכרה, והיה הראשון לקבוע שם קופות רבי מאיר בעל הנס לטובת ישובה של טבריה. הוא התחבב על אנשי המקום וזכה שיכנוהו 'המלאך רפאל'. חכם רפאל אוחנה הוסיף לצאת בשליחות כוללות העיר טבריה למקומות נוספים: צפון אפריקה, סוריה, בגדאד והודו. 
חכם רפאל אוחנה נפטר ביום כ"ז אב תרס"ב (1902) ונקבר בצפת, במערת הצדיקים הסמוכה לקבר האר"י.
בין חיבוריו: 'טובת מראה' - שבחי העיר טבריה; 'יסוד מערבי' - מוסר ותיקון הברית; 'מראה הילדים' - סגולות ורפואות; פרשת רא"ה - על פרשיות השבוע..
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שלצדיקים אמיתיים אין חנופה לעשיר, ודנים כולם כאחד.
'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח' - אפשר לרמוז: כי נודע שהתנאים הראשונים היו דנים וגוזרים על נחשים, והנחשים מתפחדים מהם והורגים עצמם. ...
ואפשר הטעם הוא מפני שהיו כל מעשיהם לשם שמים, ושומרי דרכי התורה כדת מה לעשות, ולכן נקראו צדיקים, רוצה לומר: אמיתיים, 'ושפטו את העם משפט צדק' - כעם ככהן, כעני כעשיר, אין להם חנופה לעשיר או לקרוב וכיוצא. אזי גם הקדוש ברוך הוא עושה רצונם, ודבריהם לא ישובו ריקם כמידתם. וזהו הרמז בכאן: אם הדיין 'דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל' - לא יעשה הפרש לרחוק ולקרוב, לעני לעשיר, 'כאחד שבטי ישראל', אזי זכות זה תועלת שגם: 'יהי דן' אותו, וגם 'לשפיפון עלי אורח' יהי דן אותם, כאשר יגזור עליהם כן יקום דבר.
פרשת רא"ה, פרשת ויחי, דף מ עמ' א-ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' רומז לגבירים שבחוץ לארץ, שיביטו אל אברהם ויקחו מוסר.
'ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו'. - יש לרמוז על הגבירים שבחוץ לארץ, אשר נפשם איוותה לבוא לארץ ישראל, ואומרים בפה מלא: מי יתן והיה שנזכה לעלות לארץ ישראל, ואולם מה נעשה, עסקים הרבה יש לנו - כמה חובות, כמה נכסים צאן ובקר, וצריך זמן לקבץ ממונינו, כי בזה הזמן לא נוכל מפני סיבה פלוני. ואולם אברהם אבינו עליו השלום 'כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב', עם כל זה 'וילך למסעיו' אל מקום המזבח 'ויקרא שם בשם ה' בבית אל', וקל להבין. ...
'ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן'. - יש שאומרים: עכשיו עדיין במבחר ימיהם, לא יעלו עד שיזקינו, לא כן באברהם, בן שבעים וחמש שנים בצאתו מחרן, שהיה עדיין פחות מחצי ימיו, כי הוא חי מאה שבעים וחמש שנים, נמצא בעלותו לארץ ישראל היה רך בשנים כפי שהיו באותו זמן, לכן אמר הכתוב: 'הביטו אל אברהם אביכם', וממנו תראו ותקחו מוסר.
פרשת רא"ה, פרשת לך-לך, דף י"ג עמ' א-ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' רומז רוחו של משיח מים כנרת שבטבריה, שמשם הגאולה.
'ורוח א-להים מרחפת על פני המים' - עיין בעל הטורים שכתב בגימטרייה: זו רוחו של משיח. ... ועל פי זה יען תשלום הכתוב: 'על פני המים' הרומז לים כינרת שבטבריה, שמשם עתידים להיגאל. ורבי מאיר בעל הנס, שהיה שם בטבריה, תבנה ותיכונן אמר לנו: זה משיח כהן שלכם. ומה נעים סופי תיבות: 'ורוח א-להים מרחפת' - סופי תיבות: 'חמת' - זו טבריה.
פרשת רא"ה, פרשת בראשית, דף ט עמ' א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד קביעות מקום בפתח בית הכנסת משום חסידות וענווה.
'הקובע מקום לתפילתו - א-להי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו: אם חסיד אם עניו - מתלמידיו של אברהם אבינו'. עד כאן. וקשה. היו צריכים לומר: החסיד העניו, ומהו: 'אם אם' - שהוא לשון ספק.
ותירצו על פי דרך משל: אם אדם רוצה לקבוע מקום בבית הכנסת צריך שני תנאים: התנאי האחד הוא שיבוא בהשכמה, קודם כל אדם, שלא יקדים אדם ליישב במקומו, או יבחר מקום שפל סמוך לפתח, שאזי אפילו יתעכב ימצאהו פנוי בכל שעה ורגע. זוהי מידת החסיד הקובע מקום לתפילתו.
גם מצינו מידה אחת כמו זה בעניו - שכאשר יבוא להתפלל, אינו רוצה שיקומו מפניו לכבודו. מה עושה תיקון לזה? - או יבוא קודם מהם, או אם אינו יכול להקדים לבית הכנסת הוא בוחר מקום סמוך לפתח ממש, שאזי תכף בכניסתו ישב, ואין מספיקין הקהל לעמוד שכבר ישב.
נמצא אם אדם ראינוהו קובע מקום לתפילתו ואינו משנה מקומו, אין אנחנו יודעים כוונתו: אם משום קביעות מקום שהוא חסידות, או משום ענווה. לכן כשמת אומרים עליו לשון ספק: 'אם חסיד אם עניו - מתלמידיו של אברהם אבינו'. ודאי שאברהם אבינו, עליו השלום, היו בו שתי המידות הנזכרות, חסיד ועניו. עד כאן לשונם. ... ומעתה תהי נדרשת: 'יושב פתח האוהל' - ראשי תיבות: 'יפה', גם 'והוא יושב פתח האוהל' - ראשי תיבות: 'ויפה'. רצה לומר: 'יפה ויפה' - כי אברהם אבינו, עליו השלום, שישב פתח האוהל הוא קביעות מקום, גם משום חסידות וגם משום ענווה.
פרשת רא"ה, פרשת וירא, דף ט"ו עמ' א-ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' רומז שמידות תיבת נוח כמניין שלום, שלא היה שלום ביניהם.
'וזה אשר תעשה אותה: שלוש מאות אמה אורך התיבה, חמישים אמה רוחבה, ושלושים אמה קומתה'. - נמצא במבול לא היה שלום ביניהם. והנה שלום עם ארבע אותיותיו עולה ש"פ (380), ולכן התיבה ארכה ורוחבה וקומתה עולה ש"פ(380), יען לא עשו 'שלום' - שהוא גימטרייה ש"פ (380), הוצרכו לתיבה שיש בה ש"פ (380) אמות.
או אמור כך: הואיל ואין ביניהם שלום, נמצא ו' של שלום קטועה, רמז לזה ותקרא: 'שלים': ש' (300) אורכה, ל' (30) קומתה 'ים' (50) רוחבה. וקל להבין.
פרשת רא"ה, פרשת נח, דף יא עמ' ב, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שרשע הקורא כדי לזכך נפשו, התורה מחזירתו למוטב.
מאמר תמוה, הביאוהו המפרשים, זיכרונם לברכה, וזו לשונם: 'והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך' - אלו מעשיהם של רשעים. 'ויאמר א-להים יהי אור' - אלו מעשיהם של צדיקים. ואיני יודע באיזה מהם חפץ? - כשהוא אומר: 'וירא א-להים את האור כי טוב' - הווי אומר מעשיהם של צדיקים הוא חפץ.
ולכאורה דברי המאמר הנזכר הם פלא, שמתחילה, מדוע הוא בספק אם חפץ במעשיהם של רשעים. ועוד קשה אומרו: 'מעשיהם של צדיקים' - ולא אמר צדיקים ורשעים. אמנם יובן, לעניות דעתי, על פי מה שפירש הרב אשכנזי ז"ל בספר 'עת ספוד' על פי 'מי יודע רוח בני האדם': שהתורה היא מזככת נפש הבהמית ומחזרת אותה למוטב.
מעתה זאת אומרת: 'וחושך - אלו מעשיהם של רשעים' - הוא מדבר על פרק הקורא כדי לזכך נפשו. ומעשיהם של רשעים יקרא שעדיין לא נזדכה נפשו, והרי הוא רשע. 'ויאמר א-להים יהי אור - אלו מעשיהם של צדיקים' – היינו: תורה שלומד אחר שנזדככה נפשו, ש'מעשיהם של צדיקים' יקרא - לפי שאחר שנזדככה נפשו, הוא לומד תורה לשמה, וצדיק הוא.
פרשת רא"ה, פרשת בראשית, דף ד עמ' ב - דף ה עמ' א, דפוס עזריאל, ירושלים, תרס"ט (1909)