חכם רפאל אשר קובו

תקנ"ז - י"ט טבת תרל"ה      

1 8 7 4 - 1 7 9 7      

חכם רפאל אשר קובו

מקצת שבחו

חכם רפאל אשר קובו נולד לאמו ולאביו חכם יעקב קובו בשנת תקנ"ז (1797) בסלוניקי.   
ראשית תורתו מפי אביו חכם יעקב קובו ומפי דודו, חכם דוד ברזילי.
בשנת תקע"ח (1818), בהיותו כבן 21, כתב פסק הלכה להיתר עגונה, לאחר מכן התמנה לדיין בסלוניקי. 
בשנת תר"ט (1849) חכם רפאל אשר קובו התמנה לרבה של סלוניקי לצד חכם חנניה סאפורטה. 
בשנת תרט"ז (1856) נפטר חכם חנניה סאפורטה, וחכם רפאל אשר קובו המשיך לכהן כרב העיר לבדו. בשנות כהונתו אירגן את מוסדות החינוך בעיר. הוא עודד את רבני סלוניקי לכתוב ספרים, ואף כתב הקדמות לספריהם. 
בשנת תרי"ז (1857) חכם רפאל אשר קובו נפגש עם הסולטן הטורקי והיה הראשון לקבל ממנו את התואר 'חכם באשי' בקהילת סלוניקי. הסולטן העניק לחכם רפאל אשר קובו אות כבוד, ותרם כסף לטובת מוסדות החינוך היהודי בסלוניקי.
חכם רפאל אשר קובו נפטר ביום י"ט טבת תרל"ה (1874) ונקבר בסלוניקי.
הספר 'שער אשר' מאגד תשובות הלכתיות של חכם רפאל אשר קובו לצד דרושים שכתב.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מבטל הסכמה שלא נחתמה לחייב היורש לתת לקופת הציבור.
על עיר שהסכימו מנהיגיה עם המרביץ תורה שביניהם, שאיש כי ימות ובן אין לו, שייתן היורש כך וכך לקהילה לקופה של ציבור לצורך מצוות ביקור חולים ושאר דברי מצווה שאין להם הכנסה ישום יקום, וההוצאה ירוצה ונכתבה בספר ולא נחתמה, לא מפני שחזרו בהם, רק יפני ההתרשלות - אם הסכמה זו בר קיימא היא ואם יבוא חס ושלום לידי מעשה אם יש כח להוציא מיד היורש. ...
אין מי שחולק שהסכמה זו לאו בר קיימא היא, ובפרט להוציא מיד המוחזק, הגם שהייתה ההסכמה בחרם לא היה חשש כלל, והגם שהיו אנשי העיר מתנהגים והולכים מזה זמן בזאת ההסכמה, אינו אלא בחושבם שהיו מחויבים לקיימה, אך אחר שנודע ונתברר שהיא בטלה, פשוט - שקבלתם והנהגתם בהסכמה זאת היתה קבלה בטעות, ומכאן והלאה אינם מחויבים לקיימה.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן י"ד, דף כ"ז עמ' ב, דף כ"ח עמ' ב', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מתיר לקרוא בספרי התנ"ך שהדפיסו הגויים, שאינם מינים.
שלחו מתם מרנן ורבנן עיר תהילה קושטאנדינא, יגן עליה א-לוהים, על דבר הספרי כ"ד תנ"ך, שנדפסו מחדש בעיר לונדרא על ידי גויים ערלים, שהרי הם פסולים ואסור לקרות בהם וטעונים שריפה על פי הדין, כך לסיבה הכמוסה אצלם הם אמרו שיגנזו אותם ולא יראו החוצה כלל, ואנו בעניותנו השתוממנו על היראה ולא יידענו מה הדין בזה. ...
היעתיקים הראשונים שעשו השינויים בתחילה כדי לפוקרם ולחזק אמונתם, הוא שהייתה כוונתם ומחשבתם לשם עבודה זרה, והרי הם כמו תלמידי אותו האיש שהפכו לרעה דברי א-להים חיים, שפירש רש"י שהם בכלל המינים כמה שאמרנו לעיל, אך בגויים שבזמן הזה, שאינם עובדי עבודה זרה, רק מצוות אנשים מלומדה ומנהג אבותיהם בידיהם, פשוט ודאי שאינם בכלל המינים, וכל הספרים שנכתבו או נדפסו על ידם ודאי שמותר לקרות בהם, זולת ספר תורה שכתבו גוי, שקיים לנו - ייגנז, שאנו דורשים כתיבה לשמה, ואסור לקרות בו בציבור.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן ט"ו, דף כ"ח עמ' ב', דף כ"ט עמ' ב', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' משבח העומדים בפרץ, שלא לשלוח יד ביום טוב שני של גלויות.
עכשיו בסופו של דבר, אליכם אישים אקרא, רבני העיר מאנטובה, יגן עליה א-להים, אשר יראת ה' נוססה בקרבם, ונתלבטו בכל מאמצי כוחם, ונתחזקו במדבר זה, שלא לשלוח יד ביום טוב שני של גלויות אפילו כמלוא נימה, ולא הניחו אותם לפרוץ גדר, חס ושלום, שכך היא חובתנו, וכך יפה לנו, ואמרנו להם יישר כוחם, ישאו ברכה מאת ה', אורך ימים ושנות חיים.
וישראל קדושים, הם לא חשודים לבטל דבר מדברי סופרים, אפילו זיז כל שהוא, ומטים אזנם לשמוע לקול מורים. ובטחנו בה' כי דברינו יעשו פירות, ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. וה' ישמים ישקיף עלינו השקפה לטובה, ויעזרנו על דבר כבוד שמו, להעמיד ישפטי הדת על תילם, עד יבוא מורה צדק מושיעם של ישראל בשמחה ובשירים.
שער אשר, חלק א', אורח חיים, סימן ח', דף ה' עמ' א', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' משיב שיש כוח לרבני הדור לבטל חרם גדולים מדורות קודמים.
על דבר ההסכמה שיש לנו בעירנו זו, סלוניקי, יגן עליה א-להים, שלא יוכלו להוציא צמר מגבול שלושה ימים סביב העיר, ושלא למכור לגוי כדי להוציאה חוץ למלכות.
והיא עשויה בכל תוקף, בחרם הכלבו, ומהרבנים הקדמונים גדולים, קדושים אשר בארץ החיים המה, זיכרונם לחיי העולם הבא. ויעתה שואלים ודורשים אם כוח רבנן של עכשיו להתירה כדי להרים מכשול מקצת בני אדם שעוברים עליה - או לא. ...
חרמי הקהל אין צריכים התרה כשאר חרמי יחיד ונדרים ושבועות - בפתח וחרטה ויחיד מומחה או שלושה הדיוטות, אלא הם מתירים לעצמם, ואמור רבנן בטעם - ישום שכך נהגו. ואם כן, כשהם מחרימים, על דרך מנהגם הם מחרימים, שיוכלו להתיר לעצמם כשירצו.
והראש והטור ז"ל כתבו טעם אחר: משום שמהעיקר אין מכוונים לחרם, אלא כעין גזרה היא, שמחרימים למי שיעבור על גזרתם. גם הסכימו הפוסקים, זיכרונם לברכה, שאפילו הזכירו בה שבועה יכולים להתיר בעצמם. ואם כן יראה שאם יסכימו הציבור יכולים להתירה בעצמם.
שער אשר, חלק א', יורה דעה, סימן י"ג, דף כ"ה עמ' א', הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהיוצא להביא טרף לביתו מחזיק במשרתו כשליח ציבור.
ראובן שהיה משרת בקודש בקהילת קודש אחת להיות להם שליח-ציבור זה כמה שנים. ויהי היום שנהפך עליו הגלגל והוצרך לצאת לקריית חוצות כדי להביא טרף לביתו. ויהי אך יצוא-יצא, מינו הציבור את שמעון תחתיו. ואחר עבור כמו חמש שנים בא ראובן ורוצה להיכנס אל מקומו כמאז ומקדם, ושמעון טוען ואומר: אחר שכבר ישב ושירת במקומו כמה שנים, איבד ראובן את זכותו וזכה הוא זכיה דאורייתא. ועל זה נתרבה ביניהם המחלוקת, ובאו לפנינו לדון ולהורות להם על-פי התורה מי הוא אשר יזכה בדינו. וכתורה יעשו.
נראה לעניות דעתי שזכה השליח-ציבור הראשון, כיוון שמחמת אונס יצא מן העיר כדי להביא טרף לביתו ... ואין להם לאנשי הקהל עמו דין ודברים כלל כדבר האמור.
שער אשר, חלק א', אורח חיים, סימן א', דף א' עמ' א-ב, הוצאת מכון הכתב, ירושלים, תשמ"ט (1989)
האזנה