חכם אברהם אלמליח

תרפ"ה - כ"ז אב תשע"ב      

2 0 1 2 - 1 9 2 5      

חכם אברהם אלמליח

מקצת שבחו

חכם אברהם אלמליח נולד לאביו משה ולאמו חסיבה בשנת תרפ"ה (1925) בכפר אלקלעא במרוקו.
כבר בילדותו נודע חכם אברהם אלמליח כעילוי. בשנת תרצ"ח (1938) עבר ללמוד במרכש מפי חכם יעקב דהאן. בשנת תש"ג (1943) הוסמך כשוחט, והיה מלמד בתלמודי התורה.
בשנת תש"ז (1947) נשא לאישה את זהבה, ונולדו להם שישה ילדים.
חכם אברהם אלמליח היה אחד ממנהיגי הקהילה בכפרו אלקלעא. הוא הקים ישיבה בעיירה אמזמז ובמקביל כיהן כרשם נישואין וגיטין בבית הדין במרכש.
בשנת תשט"ו (1955) זכה ועלה עם משפחתו לארץ ישראל, ושימש בקודש כרבם של דימונה וירוחם.
בשנת תשמ"ג (1983), התמנה לדיין בבית הדין בבאר שבע, ובשנת תשמ"ה (1985) התמנה למנהל בתי הדין הרבניים בישראל. בשנת תשנ"א (1991) התמנה לאב בית הדין המיוחד בירושלים.
בשנת תשנ"ד (1994), פרש לגמלאות אך המשיך לשמש בקודש. הוא למד בכולל 'דרכי הוראה', שימש כיו"ר הוועדה לבחינות דיינים, אב בית הדין לגיור ברבנות הצבאית, ואב בית דין בעיר מרסיי, ועמד בראש הוועדה למינוי רבנים ראשיים בישראל.
חכם אברהם אלמליח נפטר ביום כ"ח באב תשע"ב (2012) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.
כתביו התפרסמו בחיבור 'בתוך עמי' - 4 חלקים. חידושים על הש"ס ועל פרשיות השבוע, והלכות.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד גודל המצווה של אהבת ישראל, שבידו לבטל העונש.
אמרו בגמרא: כל מי שבידו למחות באנשי ביתו ולא מחה ולא נענש עבורם, וכן אם בידו למחות בעיר אחת או במדינה אחת ולא מיחה הוא נענש עבורם. ויש לשאול: שבשלמה שהוא עבר עבירה, ולא קיים מצות עשה הוא ייענש עבורה אבל להיענש עבור עוון אנשי ביתו, או עירו או מדינתו מה הוא חטא? והלא די לו שייענש על ביטול מצות עשה של 'הוכח תוכיח את עמיתך'.
אלא נראה שהעניין הזה מראה לנו את גודל המצווה של אהבת ישראל, שמי שאוהב את עם ישראל, הרי יודע, אם חס ושלום העם חוטאים, הרי מכוח הדין שהם ייענשו, אם לא יוכיחם, אם כך נוח לו בזה, שימשכו לחטוא וייענשו, ולכן הוא נתפס בעוון העם, בזה, שלא אהב את עם ישראל די, ולא הוכיחם, והרי בידו לבטל מעליהם את העונש.
בתוך עמי, חלק ב', דף רצט. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שנהנה אדם בשני עולמות, כשמעיינים בדברי תורתו.
'אגורה באהלך עולמים' - אמר רבי יהודה אמר רב: וכי אפשר לו לאדם לגור לשתי עולמים? אלא אמר דוד המלך לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה.'
התוספתא (יבמות צו) אומרים: 'כשנשמתו בישיבה של מעלה, שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא בשעה אחת דר בשתי עולמות.' - נראה ללמוד מכאן: שאפשר שאדם יכול להנות בעולם הזה מעין עולם הבא כאשר יתענג בעיונה של תורה, ובפרט שאחרים יעיינו בדבריו, ויעירו הערותיהם והארותיהם - אין לך הנאה רוחנית גדולה מזו וזהו שאמר דוד: 'אגורה באהלך עולמים'.
בתוך עמי, הקדמה לחלק א' . הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד לזוכים להתיישב בארץ ישראל להיזהר בשלושה דברים.
אנו שזכינו לבוא ולהתיישב בארץ ישראל הקדושה, עלינו להיזהר בשלושה דברים עיקריים מאוד ולא לזוז מהם חלילה, והם אהבת התורה, אהבת הארץ ואהבת עם ישראל.
כי, אהבת התורה ולימודה, הוא הדבר, המביא לעם ישראל ביטחון גמור לשבת לבטח בארצו, וככתוב: 'אם בחוקותי תלכו' וכדומה 'וישבתם לבטח בארצכם'.
אהבת הארץ, זהו הדבר המביא אותנו לידי שמירת המצוות, כי אין הדברים אמורים רק לומר שאני אוהב את הארץ ובזה נקראים שאוהבים את הארץ, אלא, חובה עלינו כל רגע ורגע, להרגיש ולשים נגד ענינו שעומדות היו רגלינו בארץ ישראל, שהיא קדושה. ואל לנו חלילה, לחלל את קדושתה על ידי עבירות או אי קיום מצוות התורה, זוהי אהבת ארץ ישראל האמתית.
ואהבת העם, פירושו, שלא רק להתחבר ולקנות חברים רבים, אלא, כשאחד רואה דבר לא הגון בחברו עליו להוכיחו, ובזה יקרב אותו ולא לרחק אותו. וכפתגם חכמינו זכרם לברכה: 'שמאל דוחה וימין מקרבת', ובזה עם ישראל, בעזרת ה', יזכה לראות בארצנו הקדושה, שגשוג גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית.
בתוך עמי, חלק ב', דף רנד'-רנה'. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד איך לשנות מנהג אבותיו, שלבו מהסס עליו, מבלי לבטלו.
יש לחשוב, על מה שנהגו במרוקו, שכשהבן מתחנך ביום הראשון למצוות, דהיינו, במלאות לו שלוש עשרה שנים ויום אחד, ומניחין לו תפילין, נהגו שאחרי שכורכין לו את הרצועה סביב זרועו, שואלין אותו כמה כריכות יש, ומביאין אותו לידי כך, שיענה בדיבור שכך וכך כריכות יש.
ואזי אומרים לו: דע לך כי אסור להפסיק בדיבור. ועתה, שהפסקת בדיבור, עליך לברך ברכה שנייה, על מצות תפילין. וכן עושה שמברך.
וליבי מהסס על הנוהג, שהרי לפי מה שכתבתי לעיל, גם לפי רבי משה בן מימון, זכרו לברכה, וגם לדעת מרן הבית יוסף, אם הפסיק, ברי עבירה היא בידו, אף על פי, שמברך ברכה שניה ואם כן, איך מביאים אותו לידי עבירה מהיום הראשון?! ואם נפשך לומר, שזה כדי ללמדו שלא יפסיק להבא, בין תפילה של יד לתפילה של ראש, הרי חלילה, עלול להשיג את ההיפך, שהנער ילמד מזה שאפשר לדבר ולברך, ואז מביאין אותו לידי ברכה שאינה צריכה.
וגם מה שאומרים לו, שאסור להפסיק, שמשמע, שמלמדין אותו, שיש איסור בדבר, הרי אינו מובן די הצורך, כי אם אסור, למה מלמדין אותו להפסיק?!
ולכן, אני הצעיר, הנהגתי שלפני שיברך על תפילין של יד, מלמדים אותו שאסור להפסיק בין תפילה של יד לתפילה של ראש, ואם יפסיק בדיעבד, חוזר ומברך ברכה שנייה על מצות תפילין ואז מתחיל לברך על תפילין של יד, והמסקנה לא בטלנו את מנהג אבותינו, שוודאי יש להם על מה שיסמכו, וגם לא גרמנו לו שיפסיק ויברך אפילו ביום הראשון.
בתוך עמי, חלק ג', דף נ'-נא'. הוצאה עצמית, ירושלים תשמ"ג (1983)