חכם מרדכי עזראן

תר"ח - ט"ז אדר תרח"ץ      

1 9 3 8 - 1 8 4 8      

חכם מרדכי עזראן

מקצת שבחו

חכם מרדכי עזראן נולד לאמו ולאביו בשנת תר"ח (1848) בעיר מראכש שבמרוקו. 
ראשית תורתו למד מפי חכמי מראכש ובעיקר מפי חכם מרדכי צרפתי. לפרנסתו עסק במסחר והצליח יפה בעסקיו ונתקיימו בו תורה וגדולה בשולחן אחד. ביתו היה בית וועד לחכמים ופעמים רבות היו מתארחים אצלו שלוחי דרבנן, שבאו מארץ ישראל, אף חכם יעקב אבוחצירא נהג להתארח אצלו כשהגיע תכופות למראכש.
בשנת תרס"ז (1907) חכם מרדכי עזראן עלה, יחד עם משפחתו, לארץ ישראל והתיישב בעיר יפו. שם נמנה עם וועד חכמי העיר המערביים, ואיתם פתח את בית הדין הספרדי בעיר. 
בשנת תרע"ד (1914), בעקבות המצב בארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, חכם מרדכי עזראן נאלץ לרדת לאלכסנדריה שבמצרים. בתום המלחמה חזר לארץ ישראל ושם מושבו בירושלים. הוא קבע לימודו בישיבת' פורת יוסף' קבע את לימודו בתורה שם למד עם חכם בן ציון אטון שהיה לו לחברותא. אט אט התפרסם שמו בקרב חכמי ירושלים ועד ימיו האחרונים היה לומד ומשיב על אף הגיעו לגיל תשעים שנה. 
חכם מרדכי עזרן נפטר ביום ט"ז אדר שנת תרח"ץ (1938). הוא הניח אחריו את בנו חכם שמואל שהיה אחד מחכמי העדה המערבית בירושלים ואת בנותיו חנינה ופריחה.
ספרו 'עם מרדכי', שיצא לאור בירושלים שנת תרצ"ג (1933), מכיל דרושים ופסק דין ארוך בעניין עגונה.
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד שהתורה מתקיימת בכללות ישראל, שהם כגוף אחד.
גם ישראל אינם יכולים לקיים את כל התורה, משום שהרבה מצוות אין האדם יכול לקיימם כגון שלא באו לידו, או התלויות בארץ, באופן שגם ישראל אינם יכולים לקיים את התורה!
אבל ישראל, שהם נחשבין כגוף אחד ממש, ומה שמקיים זה כאילו קיים זה, ואחר שבכללותם נמצאת התורה מתקיימת. אמנם יצדק כל זה, בזמן שישראל הם בשלום ואחדות, שאז נחשבין כאיש אחד.
ע"ם מרדכי, דרוש לשבת כלה, דף י"ד עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כי אין מספיק לאדם זכויותיו לזכות לזקנה, רק על צד צדקה.
'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - רצה שלמה המלך, עליו השלום, לשבח ולפאר מעלת תהילת השיבה. כי אין כל אדם אשר לסיבת זכותו ומעשיו, יהיה ראוי שיזכה לשיבה, רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה, כמי שנותן צדקה לעני.
וזהו שכתוב: 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' - כלומר על צד הצדקה, שעושה השם יתברך עם האדם, תמצא השיבה. הרי מבואר כי אפילו יהיה האדם צדיק גמור, על כל זאת אין זה מספיק לו לזכות לזקנה ושיבה, רק על צד צדקה וחסד.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף כ"א עמוד א', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד עיקר שלמות ישראל, להשיג חלקו השייך לשורש נשמתו.
עיקר שלמות ישראל היא אם יהיו שלמים בתורה. ולכן כמה וכמה צריך האדם לכתת רגליו לבית המדרש, והלוואי ואלי יזכה להשיג חלקו, השייך לשורש נשמתו, ואז היא באמת שלימותו האמיתית.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף י"ח, עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שהיו מעולים על האומות רק מצד החכמה והמדע.
יסוד התהילה ותפארת האומה הישראלית אינה תלויה בהממשלה והממלכה והניצחון ... כי עיקר הצלחתם ותפארתם היא בהיותם מצוינים וניכרים לעין כל, בתכלית השלמות המיוחדת להם, והיא חכמת התורה, אשר בה הם מעולים ומופלאים מכל העמים, ובה הם מיוחדים להיקרא 'עם חכם ונבון'.
וכן נרמז עניין זה בשלמה המלך שכתוב בו: 'וישב שלמה על הכסא למלוך' וסמוך לו 'ויחכם שלמה מכל האדם' - מכל זה מבואר שעיקר מה שישראל היו מעולים על כל האומות היא מצד החכמה והמדע, אשר היו להם בימי קדם, עד שהיו האומות, נחשבים בעיניהם, לפלא עצום ואומרים: 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'.
ע"ם מרדכי, דרוש להספד, דף י"ז עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד שאף אם ימעט הבית, יתייחדו כולם באחדות לעשות צדקה.
'ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו' - וידוע הוא שאם ישראל יהיו לעם אחד, ובאחדות אחד, וברוב אחד, אפילו לא יהיו כל כך זכאים, אפילו הכי יזכו לגאולה.
וכמו שכתוב: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא' - שמצוות צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, אזי הם מורים על האחדות, שכולם נפש אחד.
לזה רמז: 'ואם ימעט הבית' - רוצה לומר: אפילו ימעט הבית שהוא בית ישראל ... שאינם זכאים כל כך ... התיקון לזה הוא: 'ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו' - רוצה לומר: שיתייחדו כולם באחדות אחד, שיעשו צדקה וגמילות חסדים, זה עם זה, שמורים על האחדות.
ע"ם מרדכי, דרוש לאשת חיל, דף ל"ה, עמ' א', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מלמד שיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי כיום מתן תורה ממש.
בשנת התרע"ה, כשהייתה המלחמה העולמית, לא תקום פעמיים צרה, וגלינו מעיר הקודש לנא אמון ביום ל"ג לעומר, ביקשו ממנו לומר דברי תורה. ...
היום הזה קדוש ונורא שהוא יום מנוחתו של גדול אדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר כבר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות אותו יום טוב, משתה ושמחה וששון. והדבר תמוה מאוד מי לנו גדול מאדונינו הרבי שמעון בר יוחאי, זכותו יגן עלינו אמן, אשר מן הראוי היינו לעשות יום מנוחתו ליום תענית ובכי ומספד בעבור שנסתלק מאיתנו אור העולם? ואנחנו עושים להפך, משתה ושמחה ויום טוב, אתמהה?! ...
אלא שחלק אחד מן התורה, שהוא חלק העליון, לא היה גלוי בעולם עד יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, עליו השלום, שאז ניתנו רשות לגלות אותו. נמצא שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא כמו יום מתן תורה. ... ועל ידי שגילה אותו היום, היה קיום לאותו החלק העליון לדורות. לכן עושים היום הזה משתה ושמחה ויום טוב כמו יום מתן תורה ממש.
ע"ם מרדכי, דרוש לל"ג בעומר, דף ל"ה עמ' ב', דפוס 'המערב', ירושלים, תרצ"ג (1933)