חכם יחיא קורח

ת"ר - כ' אב תרמ"א      

1 8 8 1 - 1 8 4 0      

חכם יחיא קורח

מקצת שבחו

חכם יחיא קורח נולד לאמו ולאביו חכם שלום קורח, מחשובי רבני תימן, בשנת ת"ר (1840) בצנעא שבתימן. 
חכם יחיא קורח התייתם כבר בילדותו משני הוריו. מאימת השלטונות, שהיו מאסלמים ילדים יתומים מאב ומאם, חכם יחיא קורח הוחבא וגדל אצל מאיר יחיא בן שלום חבשוש, ולמד תורה אצל חכם יוסף צאלח.  
חכם יחיא קורח, למרות ידענותו בתורה, נמנע מלאסוף תלמידים וללמדם. הוא אף נמנע מעיסוק בשחיטה, ולפרנסתו כתב ספרי תורה.
חכם יחיא קורח נשא לאישה את נד'רה, ונולדו להם בת ובן. בנם עמרם, נולד בשנת תרל"א (1871), ולימים שימש כרבם של יהודי תימן עד עלייתו ארצה 'על כנפי נשרים' בשנת תש"י (1950). 
חכם יחיא קורח נפטר ביום כ' אב תרמ"א (1881) ונקבר בצנעא.
חכם יחיא קורח כתב כמה חיבורים: 'משכיל דורש' - על התורה בדרך הפרד"ס; 'מרפא לשון' - ביאור לתרגום אונקלוס; 'פרקי אבות' - פירוש; 'משכיל שיר ידידות' ו'משכיל על נגינות' - על שירי מארי שלם שבזי. חיבוריו נדפסו בספר 'משכיל דורש' בהוצאת מכון שתילי זיתים.
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מלמד שינוי לשון האומות בשם מקום בישראל הוא מקודש.
'צידונים יקראו לחרמון שריון, והאמורי יקראו לו שניר.' -
ובין הצידונים ובין המואבים, כוונתם בשם זה: על שם השלג שנקרא בלשונם - שניר, מפני היותו הר גבוה ירד בו השלג תמיד, וכמה שנאמר: 'כטל חרמון', ושמו העיקרי - שיאון כמה שנאמר: 'ועד הר שיאון הוא חרמון', וגם הוא מלשון גובה, כמו 'וינשאם וינטלם' או מלשון 'תשאה שממה' - שמפני גובהו הוא קר הרבה ואין בני אדם יכולים לדור עליו.
וכתבה התורה זה העניין - להורות: שאפילו שינוי - כשינוי השם הזה, שבין לשון אומה זו ללשון אומה זו - יש בו קדושה, ויש לו שורש למעלה, כי מצד היותו שם מקום בארץ הקדושה בין כך ובין כך הוא שם מקודש, ויש בו ניצוץ קדוש וגילוי א-לוהותו יתברך.
משכיל דורש, פרשת דברים, עמ' קע"ג, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד כוונת הגולים לכנות שמם 'יחיה', שזכירה לשון חיות וקיום.
'ויזכור א-לוהים את נח' - כל הזכירות שנאמרו אצל הקב"ה אינן זכירה, במה שמתוך שכחה - אלא לשון חיות וקיום, שכשהקב"ה פוקד לתת חיים וקיום - נקרא זוכר. וזה שאמר הכתוב: 'ויזכור א-להים את נח' - רצה לומר: החיה וקיים אותו.
ומזה נראה ודאי טעם הקבלה אצלנו ששם 'יחיה' הוא שם 'זכריה'. כמו שזה מנהג קדום, כמו שאנו רואים מלפני ת"ר שנה, חכמים גדולים ששמם 'יחיה' - בלשון ערבי שהוא משותף בזה עם לשון הקודש, וחותמים שמם בלשון הקודש - 'זכריה'. כמו שמצאנו ברבנו זכריה הרופא בעל מדרש החפץ ורבנו זכריה אלצ'הארי ז"ל בעל המחברת והשירים וכן כמה סופרים ודיינים חותמים שמם. וזה כמו שקיבלנו. לפי שכשגלינו מארצנו - ארץ הקודש, לארץ הזאת - ארץ הערביים, אותם שהיו שמותם 'זכריה' כינו להם שם 'יחיה', וזה לפי שהיו עדיין חכמים בלשון הקודש, ויודעים בכוונת שם 'זכריה' - שרוצה לומר: 'יחיה' לכן קראו אותם 'יחיה' - לפי שזהו פירושו.
משכיל דורש, פרשת נח, עמ' ל"ח, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מוצא טוב במה שהעידו זקנים, שבמצוות 'שילוח הקן' יזכה לבן.
'כי יקרא קן ציפור לפניך ... שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך.' -
ועל פי זה נמצא טוב עם ודעת למה שהעידו זקנים: שמצווה זו בדוקה ומנוסת למי שהוא חשוך בנים, שאם יזכה לקיים מצווה זו כתקנה, הקב"ה פוקד אותו בבן של קיימא, וזה לפי שהיא מצווה הרומזת למזל העליון, שהוא מקור כל המזלות, ולכן ודאי יוכל להיות שעל ידה מתעורר ה' יתברך, ליתן לו בן מצד המזל הזה, שבו תלויים 'בני חיי ומזוני', וה' ברחמיו יורנו נפלאות מתורתו אמן סלה.
משכיל דורש, פרשת כי תצא, עמ' קפ"ז, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' מלמד שאברהם לא קנה לו מקום בארץ שלא היה מקטני אמונה.
'ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמור: גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם, ואקברה מתי מלפני.' - יש להבין למה המתין אברהם עד שהיה מתו מוטל לפניו ואחר כך ביקש אחוזת קבר, ולא ראה את הנולד מתחילה להכין לו מקום לעת מצוא?
לעניות דעתי הטעם: מפני שהיה אסור לו לקנות מקום בארץ ישראל - לקיים מצוות גרות.
שכך ציווהו הקב"ה :להיות גר בארץ, ולא יקנה לו מקום בה - כי כבר ניתנה לו בכוח, וכשיגיע זמן יתננה לו גם בפועל. ואילו היה קונה לו שום מקום בה, היה עובר על מצוותו ונראה מקטני אמונה.
אבל עתה, כשמתה שרה, אז היה יכול לקנות מערת המכפלה - בשבילה, מטעם: 'במתים חופשי' - שכיוון שמתה, נפטרה ממצוות גרות, ומיד הקצוה לקברות.
משכיל דורש, פרשת חיי שרה, עמ' נ"ב, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מלמד שהתורה מזון לנפש, ובשעת הדוחק יסתפק האדם במועט.
'אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם' - יש להקשות למה בחוקים - אמר: 'אם' ולשון הליכה, ובמצוות - אמר: 'ואת' ולשון שמירה, והמשפטים - לא הזכיר כלל, ואמר: ועשיתם אותם. ...
הנה ידוע שהתורה היא נקראת מזון לנפש. ... ואמר בעסק התורה: 'אם' - לשון רשות, לפי שהמזון אפשר לאדם להסתפק במועט בשעת הדוחק - כך בתורה אפילו לא קרא, אלא קריאת שמע שחרית וערבית - דיו. ולשון הליכה: שצריך פעמיים שלוש בכל יום - הולך ושב אל המזון.
משכיל דורש, פרשת בחוקותי, עמ' קמ"ח-קנ"א, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מלמד להכיר במעלת השואל לאהוב אותו, ולהוציאו בכבוד גדול.
'וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים.' - כדי שירצו לתת להם כל כך ממון גדול בחינם, שאלמלא כן אי אשר שיתנו להם כל כך בחינם. ...
כי אין הקב"ה רוצה שיקחו ישראל ממון של גזל, אלא שהם יכירו במעלת ישראל, ויאהבו אותם - עד שירצו לתת להם ממון גדול במתנת נדבה.
ועוד היו שואלים מהם שיברכו אותם כמו שאמר פרעה: 'וברכתם גם אותי'. כי כן רצה ה' יתברך שיצאו ישראל ממצרים בכבוד גדול. כעניין שיהיה לעתיד לבוא שנאמר: 'והביאו את כל אחיכם מכל הגויים'.
משכיל דורש, פרשת בא, עמ' צ"ב, הוצאת מכון שתילי זיתים, בני-ברק, תשס"ה (2005)