חכם מהלל העדני

תרמ"ג - כ"ח תשרי תשי"א      

1 9 5 0 - 1 8 8 3      

חכם מהלל העדני

מקצת שבחו

חכם מהלל העדני נולד לאמו ולאביו, בשנת תרמ"ג (1883) בעיר עדן שבתימן.
חכם מהלל העדני רכש את השכלתו הרחבה בתורת ישראל בעירו עדן, ושם התעצבה דמותו כחכם רחב אופקים בתחומים רבים; בפילוסופיה, בתולדות ישראל והעמים, בתעשייה שהחלה מתפתחת בעירו, ובמרקם החברתי המגוון שהיה בעירו, בה ישבו תימנים, יהודים, הודים, סומלים, בריטים וסוחרים ממקומות שונים. 
חלק מספריו נושאים אופי אנתרופולוגי והיסטורי, ומתארים את הווי החיים, המנהגים והתרבות של קהילת עדן בפרט ושל תימן בכלל, על אוכלוסייתה המגוונת, ובפירוט יתר על היהודים שבה.  
בשנת תר"ץ (1930) עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב, כשהוא ממשיך במפעליו בתחום הרוחני-ספרותי. 
חכם מהלל העדני נלקח לבית עולמו בתל אביב ביום כ"ח תשרי שנת תשי"א (1950) 
חכם מהלל העדני הותיר אחריו ספרים, חלקם זכה להוציא לאור בחייו, וחלקם הוציא לאור בנו לאחר פטירתו. 
בין ספריו: 'אור החוזר' - ג' חלקים: פירוש על התורה ועל הנביאים, 'בין עדן ותימן' -  ג' חלקים: דמויות והווי חיים מהעיר עדן וסביבותיה, 'פירוש מהלל העדני' - ג' חלקים: על ספרי הכתובים, 'הנפש החיה' - חיבור פילוסופי, 'חכמת הקודש' - פירוש על ספר 'אורות הקודש' לרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועוד.
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מזהיר השופט מהטיית המשפט בהשפעת הצד בעל הביטוי.
'לא תטה משפט גר יתום ולא תחבל בגד אלמנה' - רצה משה להזהיר את השופטים אשר מסר לידם את הגה גלגלי המשפטים. לא נבצר ממנו להבין כי ביד האדם המחזיק בהגה להטות את הגלגלים לכל צד שירצה, והנשפטים כנוסעי העגלה מובאים אל המקום אשר יעד.
ידע משה ברור כי דרכים רבות לו לשופט להטות את טענת הצדדים אל אשר יחפוץ. ההגה בידו לגלגל את הטענות לשבט או לחסד; לפעמים אף שלא ברצונו, לפעמים אף כשאינו מתכוון לכך, ולפעמים באה לו הטיה זו מהשפעת הצד בעל הביטוי העשוי להשפיע. על כן מזהיר משה את השופט, ומעורר נפשו להיזהר בשעה שעומדים לדין לפניו שני הצדדים: האחד מהודר ומלא וגדוש שפע משפיע, והאחד יתום או גר או אלמנה אשר אינם מסוגלים להשפיע בדבריהם.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, י"ז, עמוד 317. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מלמד כי נפשות האדם הן אחיות, שנולדו מבטן אחת.
'נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך -
בשעה שבעל הנפש הטהורה רואה עצמו בדרגת מאושר כשהוא כלול בסוג האנשים אשר אליהם יפנו, כי הוא מן האנשים אשר ביכולתם לעזור לאחרים, ושאחרים נצרכים לעזרתו, שההשגחה עליונה שמה אותו לאחד מבעלי הפיקדון, ובידו אחד ממפתחות אוצרות חומרי עולם, מעין יוסף שנבחר להיות מכלכל אחרים. ...
כי טוב להם לזכור מפעם לפעם כי נפשות האדם הן אחיות שנולדו מבטן אחת ואב אחד לכולן. עליהן לנהוג כאחיות רחמניות זו לזו, ולא לנצל אחת את רעותה בדרך אכזרית, מתוך חוסר רגש רעות או מתוך חוסר ידיעה. על כן עצתי לכל נפש כי תזכור קרבה זו שבין הנפשות בכל זמן ובכל מקרה.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, ט"ו, עמוד 299. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מספר מנהגם, שהשושבין בא אל החתן, וספר שירה בידו.
בימים ההם כמעט שלא נמצאו ספרים מודפסים בעדן, וספר השירים כתוב בידי בעל הספר עצמו, והוא נחשב כנכסו, ושומר אותו כאישון בת עין.
בימים ההם היה בא השושבין אל החתן, והוא מחזיק בידו ספר קטן עטוף מטפחת, וצבע הנייר מעיד עליו שהוא זקן ושבע ימים, והוא כתוב באותיות אשוריות. ספר זה הוא ביד השושבין כעין ספר חוקים, ספר בדיוק נמרץ, לא יחליף דבק ולא ימיר שיר בשיר, וכל שיר נאמר רק בזמנו ולפי המנהגים המקובלים מאבותיו ומאבות אבותיו.
בספר הזה כתובים כל השירים ששרים אותם לכבוד החתנים בימי חתונתם ושמחת ליבם, בו רשום כל הסדר של מהלך הקידושין והנהגת לילות השמחה בבית החתן והכלה. שירים אלו מושרים תמיד בכל חתונה, כמסורות מימי קדם, שכן השושבינים יורשים את הספרים מאבותיהם.
בין עדן לתימן, כרך א', עמודים 33-34. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947)
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' מספר שהיו חוסים בבית תפילת הערבים מפני השודדים.
בקרב הערבים היתה משפחה אחת מכובדת ומיוחסת, משפחה שונאת הרג וביזה ובצע, ולה בית תפילה, שמו 'עידרוס', על שם מיסדו הקבור בתוכו, ואנשי עדתו מאמינים בו כנביא, נודרים לו נדרים, מבקרים את קברו אחת בשנה ועושים לו כעין הילולה.
בית תפילה זה חשוב ומקודש אפילו בין שוכני המדבר, והוא היה גם לנס ליהודים, בו היו מוצאים מקלט ומחסה בשעת התנפלות פתאום של שודדי המדבר, שהיו מסתערים על הכפר להרוג ולבוז בז.
בין עדן לתימן, כרך א', עמוד 4. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947)
מדברי הרב בעניין 'גאולת ישראל' משבח המזג התימני, שבעזרתו מצליחים בבניין הארץ ושחרורה.
ובני הגזע העדני אשר בארצנו, חייבים כיום לראות את המציאות במו עיניהם, ולדעת כי העדינות שבהם לבדה, אין בה כדי לגאול את הארץ.
את מקומה צריכה לרשת מידת האומץ והסבלנות שבמזג התימני, אשר בקרבו היתה מוכנה המידה אשר יוכל למדוד בה את הארץ, לקנות בה את אדמתה, לכבשה, לעבדה ולשמרה.
שלוש מידות אלו - אומץ הרוח, הסבלנות וההסתגלות - עזרו להם, סללו לפניהם את הדרך. דווקא משום שסבלו נתדלדלו, נעו ונדו, הם הצליחו ומצליחים כיום בבניין הארץ ושחרורה.
בין עדן לתימן, כרך א', עמודים 10-11. הוצאת עם עובד, תל אביב, תש"ז (1947)
מדברי הרב בעניין 'מסורת אבות' מלמד שדרכים רבות השאיר משה לכלכלת העניים.
'כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה' - דרכים רבות השאיר משה לכלכלת העניים שיהיו פטורים מפשיטת יד, דרכים למחית נפש המסתפקת בקב חרובין, המפחיתות בושתו של העני הצנוע הרוצה להסתיר עניותו מבני אדם, והמפייסות את העני המתכלכל מידו הרחבה של הזן והמזין ומפרנס לכל.
אור החוזר א'- על התורה, פרשת דברים, כ', עמ' 317-318. הוצאת אפיקים, תל אביב, תשס"ט (2009)