חכם משה מרציאנו

סיון תרע"ז - כ"ג שבט תשנ"ו      

1 9 9 6 - 1 9 1 7      

חכם משה מרציאנו

מקצת שבחו

חכם משה מרציאנו, נולד ךאימו ולאביו חכם רחמים מרציאנו בעיר דבדו מרוקו בחודש סיון תרע''ז (1917). הוא נקרא על שם סבו הרב הגאון רבי משה. משפחתו נמנית על ענף משפחת מרציאנו המכונה 'בן עקו' – בן יעקב. 
בצעירותו למד בדבדו אצל דודו חכם שמואל מרציאנו, ואחר כך אצל חכם יוסף מרציאנו. בהיותו כבן חמש-עשרה הצטרף לישיבתו הגדולה של חכם שלמה הכהן, בה בילה כשבע שנות לימוד ביגיעה ובהתמדה במהלכן אף היה לבעל משפחה. בתקופת לימודיו התפרנס בדוחק כשליח ציבור ומתמיכת בני המשפחה.  
בשנת תרצ''ט (1939) נשלח על ידי רבו, חכם שלמה הכהן, לשרת בקודש בעיר תאוורירת, שם שימש כשליח ציבור, מרביץ תורה, שוחט ובודק ומלמד תלמידים של כל בני הישוב. 
בשנת תש"ד (1944) הוזמן לכהן כראש ישיבה, בעיר אוג'דה, בישיבה שהוקמה על-ידי הגבירים בני משפחת עובדיה. בישיבה למדו בתנאי פנימייה ללא תשלום, והישיבה דאגה לכל צורכיהם. באוג'דה זכה חכם משה מרציאנו להיות סמוך וקרוב לרבו הנערץ חכם שלמה הכהן, שכיהן בתקופה זו כאב בית דין בעיר. 
בשנת תשי''א (1951), עבר בהצלחה את הבחינות לדיינות לפני ועדת רבנים בראשות חכם שאול אבן דנאן, בבית הדין הגדול בעיר הבירה רבאט. בשנת תשי''ג (1953), התמנה לדיין בעיר מלאל, וכעבור שלוש שנים הוזמן לכהן כדיין בעיר הגדולה אוג'דה, בבית הדין בראשות חכם אפרים אנקאווא. בשנת תש''ך (1960) התמנה לסגן ראש אב בית דין של חכם ציון אבן דנאן.
בעקבות העלייה הגדולה לארץ ישראל של שנות השישים, התרוקנה העיר אוג'דה מתושביה היהודים. בשנת תש''ל (1970), הוזמן חכם משה מרציאנו לקזבלנקה לכהן כדיין בבית הדין בראשותו של חכם שלום משאש
בשנת תשל''ג (1973) ערב מלחמת יום הכיפורים, עזב את משרתו הרמה, קם ועלה לארץ, לחונן את עפרה. הוא קבע את דירתו בעיר לוד, והתמנה כרב בלשכת הרבנות בעיר.
בהיותו כבן שמונים שנה, לאחר מחלה קצרה נתבקש לישיבה של מעלה בעיר לוד, ביום שלישי כ''ג בשבט תשנ''ו (1996), והשאיר אחריו משפחה ענפה, נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ. 
בשל ענוותנותו, חכם משה מרציאנו לא פרסם בחייו, ורק לאחר פטירתו הרב ד''ר משה עמאר, ערך והוציא לאור את הספר 'מורשת משה שו''ת וחידושים' מכתבי הרב משה מרציאנו בשנת תשנ''ח (1998).
 
מדברי הרב בעניין 'לימוד התורה' מזהיר לחכמים ללמד ל"קטנים" בדעת.
'אל תמנע טוב מבעליו, בהיות לאל ידיך לעשות' - זהו שאמר 'אל תמנע טוב', דהיינו - אם בא אצלך אדם קטן, לשאול מהגדול ממנו, ענייני התורה, וצריך ללמוד, - צריך להשיבו ולהורות לפניו הדרך, ואל ימנע טוב מבעליו. ואין טוב אלא תורה, שהיא הטוב האמתי והנצחי.
ואם אחז בליבו מידת האכזריות, ואומר שלום עליך נפשי, ואינו רוצה ללמד לאחרים - סופו להיות נשכח תלמודו ממנו, כמו שכתב הכתוב 'מסיר שפה לנאמנים' וכו'.
כי לסוף הקטן יהיה שוקד על לימודו, וה' יהיה בעזרו עד שידריכהו אל האמת, וכמו שמדוקדק מן המקרא 'אל תמנע טוב'.
ולמה, 'מבעליו'? - כי לסוף הקטן נעשה בעליו, שה' יהיה בעזרו, והבא ליטהר מסייעין אותו.
חכם משה מרציאנו, "ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 299, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'אהבת ישראל' מפרש 'שבת אחים גם יחד', שיושבים יחד וגם אוהבים זה לזה.
'שיר המעלות לדוד: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' - יש לדקדק ... שיאמר רק 'שבת אחים', ואני יודע שהם 'יחד'. ועוד 'גם' - זה מה בא לרבות?
אלא נראה לפרש המקרא הזה - ...עיקר טובתן של עם ישראל וקיומן, הוא האחדות ...זה שאמר דוד המלך עליו השלום: 'הנה מה טוב', דהיינו - עיקר טובתן של ישראל שבת אחים.
אבל כשיושבים יחד בעיר אחת, ויש ביניהם פירוד שנאה וקנאה רחמנא ליצלן, מה תועלת יש בזה, לכן הוסיף ואמר 'גם יחד', דהיינו - שיהיו אוהבים זה את זה, ויש ביניהם אהבה ואחווה שלום ורעות.
חכם משה מרציאנו, "ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 295, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'צדקה ומרפא' מפרש 'דל מרעהו יפרד', שדל נחשב מי שהוא דל מן המצווה.
'הון יוסיף רעים רבים, ודל מרעהו יפרד' - דהיינו מי שהוא רגיל ליתן צדקה בעושרו, שחננו הקב''ה ועושה בו כמה מצות, כגון הכנסת אורחים גמילות חסדים, מפרנס יתומים ואלמנות וכו'.
שבכל מצווה ומצווה שעושה, קונה לו פרקליט אחד, ...רוצה לומר על-ידי מעשיו הטובים, הוא בורא כמה חיילות מלאכים, המלווים אותו ליום הדין, ומקדימים את פניו ומלמדים עליו סניגוריה.
ודל נחשב מי שהוא דל מן התורה והמצווה, שאין אני אלא עני בתורה. 'מרעהו יפרד', דהיינו - אפילו עשה איזה מצווה, פעם אחת, באקראי, ונברא ממנה מלאך אחד, עתיד להיפרד ממנו בעולם הבא.
חכם משה מרציאנו, "ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", עמוד 310, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'בין ישראל לעמים' משיב על אבדת ישמעאל, שפשוט להחזירו.
נשאלתי באחד, ששכח אצלו, גוי ערבי, איזה כסף, ויודעו ומכירו - אם מותר שלא להחזיר הכסף לבעליו, ולתת אותו כסף לצדקה?
...בגויים שהם מאמינים בבורא עולם, ובפרט הישמעאלים, שהם אדוקים ביוצר כל, ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים, ודאי חייב להחזיר להם אבדתם. ועם שזה פשוט, אבל כתבתי זה לאנשים אשר כגילי וללמוד לעצמי, ודייק ותמצא קל.
חכם משה מרציאנו, "ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", חושן משפט, סימן פז, עמ' 254-253, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998). מתוך 'החכם היומי'
מדברי הרב בעניין 'מנהג ישראל' מסביר יסוד המנהג לעשות סעודה משום ישועה.
דע כי עיר תהילה דבדו, יגן עליה א-לוהים, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים, שנראים לאדם, שהם ריקים - הם מיוסדים על אדני פז. וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד.
...ורבנו תם פירש - שנולד שם בן, ועל שם, שהוולד נושע ונמלט ממעי אמו וכולי - נקט לשון ישועה, והיו רגילים לעשות סעודה. ועל זה נראה, לעניות דעתי, סמך למה שנהגו - מי שהיה חולה ונתרפא או שנמלט מאיזה צרה, שהיה שקוע בה - רגילים לעשות סעודה, משום שנושעו ונעשה להם נס.
ובפרט אם תהיה סעודה זו, מסובים בה, תלמידי-חכמים בעלי תורה, ושרים שירים של גדולתו ורוממותו יתעלה ויתברך.
חכם משה מרציאנו, "ספר מורשת משה שו''ת וחידושים", יורה דעה, סימן נו, עמ' 165-164, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ''ח(1998). מתוך 'החכם היומי'
האזנה